אור ברסלב
בית יצחק - דיני ברירה חלק שני › סימן לד

בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר

חלק שני · סימן לד

סימן לג

דין אם יש ספק בשמות בגיטין ונותן ב' גיטין אם שייך בו חשש ברירה:

א) בדין אם יש ספק בשמות בגיטין שצריך ליתן ב' גיטין, כבר דשו בי' קמאי דקמן והאריכו בזה הראשונים והאחרונים, והעלו כל האחרונים דאין ליתן שני גיטין אלא מדוחק גדול והרבה טעמים נאמרו בו כמו שית' בס"ד, ובתחי' נדבר מהטעם שהעלו משום חשש ברירה דעסיקנא בי' בהאי ענינא, וראש המדברים בזה הוא הרמ"א בתשובה (סי' פ"ד) בשם הגהת מרדכי, שכ' דלכך אין ליתן ב' גיטין משום דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה, והגאון בעל גט פשוט (סי' קכ"ב וקכ"ט) האריך הרבה בזה, וכ' שבנתינת שני גיטין אין כאן חשש ברירה כלל, כיון דממנ"פ א' כשר, דברירה לא שייך כי אם בהא דכתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחי', ויצאתה אחת מהם, אמרינן דילמא דעתי' הוי שתצא האחרת תחילה, וכן בהא דב' לוגין שאני עתיד להפריש כו', דילמא הוי דעתי' על ב' לוגין אחרים, ולכן בגט שכ"מ מהני אף לדידן דס"ל א"ב בדאורייתא, כיון דסוף סוף מת מה בכך שאין אנו יודעין באיזו שעה נתגרשה ממנ"פ בשעה אחת נתגרשה, ואף דלרב משרשיא שם בריש פ' כל הגט יש כאן חשש ברירה מ"מ לא קיי"ל כוותי', והביא ראי' מהנחת תפילין דר"ת ורש"י, שמניחין שניהם מספק מי נימא דלא יצא משום דאין ברירה בדאורייתא, וכן בכולהו בבי דאנו עושין בתקיעת תשר"ת תש"ת תר"ת, והאריך שם בזה, הנה אי משום הא לא אריא לענ"ד. דאם נאמר דיש חשש ברירה במאי דא"י במי מהם מגרש, יש לחלק בזה בין דבר שצריך בו לשמה או שא"צ, דבמה שצריך לשמה, י"ל דכיון שאין ברור לו באיזה גט מגרש לא מיקרי מבורר לשמה, ואף דקמי שמיא גליא איזה מהם כשר מ"מ אין סומכין בזה, דאין ברירה בדאורייתא, ר"ל שאין סומכין באיסור תורה במה שאינו מבורר בשעת מעשה אף שיתברר אח"כ, כ"ש במה שלא יתברר לעולם, ועיין תוס' ריש פ' כל הגט (ד' כ"ד ע"ב) שכתבו דאף למ"ד יש ברירה בדאורייתא מודה בגט דבעינן מבורר לשמה דכתי' וכתב לה לשמה, ואף שהיש"ש בדיני ברירה דחה לדברי התוס' שם דלמ"ד (בעינן) [יש] ברירה, כיון שאנו אומרים הוברר הדבר למפרע הוי כאלו נתברר מתחי' לשמה ממש, מ"מ מודה דלמ"ד אין ברירה דלא מקרי זה מבורר לשמה, אבל במה דלא בעינן לשמה לא חיישינן כלל לברירה, בדבר שממנ"פ יוצא בא' מהם אף דאינו מבורר לו באיזה מהם יצא, וא"כ אין ראי' מהנחת תפילין דרש"י ור"ת. לא מבעי למ"ד מצות א"צ כוונה, ודאי דאין צריך שיהא מבורר לו, אלא אפי' למ"ד צריכות כוונה אין הטעם שיהי' ידוע לו בשעת המצוה בכל ויהי' ברור לו שבזה קיים המצוה, אלא עיקר הכוונה יהי' לצאת י"ח, ולא כעושה בדרך מצות אנשים מלומדה, דהא לא נזכר בכתוב שיהי' מבורר לו כמו שכ' בגט וכתב לה לשמה, וכן בהא דאיתא גבי נזיר ספק נזיר טמא ספק נזיר טהור דהובא בכ"מ בש"ס דמביא ב' קרבנות ומתנה עליהם, וכן אשם מתנה בשלמים, וכן מצינו בבהמה שנמצאת בירושלים כו' דמתנה בעולה ושלמים, ג"כ אין בו חשש ברירה, כיון דסתם קרבנות לשמן קיימי כמ"ש בריש מס' זבחים אתקין רבנן דלא נימא לשמה דלמא קאמר שלא לשמה ע"ש (ד' ב' ע"ב), וא"כ לא גרע במייתי ומתנה מספקא דכשר. והא דקאמר שם (ד' ג' ע"א) דדייק גבי גט סתמא פסול מהא דאיתא פ' כל הגט, יתר על כן אמר ללבלר כתוב ולאיזה שארצה אגרש בו פסול ומשני שאני התם דאין ברירה, הרי דאי אמרינן אין ברירה אפי' אם סתמא כשר לא מהני, היינו דוקא התם דדלמא לא הי' בדעתו לכתוב הגט לשם זו ואנתיק לשם לאה, לא הדרא ומנתקא לשם רחל, וכמ"ש רש"י שם, אבל היכא דיש טעם להכשיר ממנ"פ בא' מהם, ודאי דיש לחלק בין היכא דבעינן שיהא מבורר לשמה או היכא דכשר בסתמא, ולכן בגיטין י"ל דלא מהני בכ' ב' גיטין משום דבעינן שיהא מבורר לשמה משא"כ בשאר מצות וכמ"ש:

ב) והא דמביא ראי' מתקיעת תשר"ת תש"ת תר"ת שאנו עושין מספק בלאו"ה ל"ק מידי, דהא כבר הביא הרי"ף בסוף ר"ה מתשו' הגאונים דתקנת ר' אבהו לא היתה מחמת ספק, ואלו ואלו תקיעות הם ויוצא י"ח בא' מהם לבד, רק שהוא קיבץ כל המנהגים כי היכא דלא לתחזי כשינוי מנהג, והעתיקו הרא"ש בפסקיו שם, אבל בלאו"ה א"ש אף למ"ד מצות צ"כ, וכמו שפסק באמת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, וכמ"ש בש"ע א"ח סי' תע"ה וכמ"ש, כיון דא"צ רק כוונה לצאת י"ח המצוה וא"צ לכוין לשם תפילין אלו, וכן בתקיעות ובכל מצוה, ואף על גב דעשיית התפילין וכתי' ודאי דבעינן לשמה ממש, מ"מ אין זה דומה לגט, דהא בכתיבתם ועשייתם אין שינוי כלל בין תפילין דרש"י ודר"ת, דאף דבעינן כתיבה כסדרם, הלא גם בתפילין דר"ת הכותב כותב כסדרן כדאי' בש"ס פ' הקומץ רבה וכמ"ש התוס' שם, וכן בעשיית הבתים אין הפרש כלל רק בסדר הנחת הפרשיות אל תוך הבתים, ובזה אין שייך בירור לשמה וזה פשוט:

ג) אכן מטעם אחר נראה דאין חשש בב' גיטין משום ברירה, לפי מ"ש למעלה בענין גט שכ"מ דקיי"ל כשיטת רמב"ן דבמתנה על דבר א' לכ"ע אמרינן ברירה, וא"כ בתפילין דרש"י ור"ת בלאו"ה א"ש, שבעת שמניח תפילין דרש"י מכוין אם עיקר כרש"י אזי יהי' לשם מצוה, וכן במניח אח"כ תפילין דר"ת מכוין ג"כ כן, א"כ הוה מתנה על דבר אחד כיון שמניחין בזה אחר זה והוי דומיא דשכ"מ דמתנה אם ימות יהי' גט, וגם סופו להתברר דבמה שמניח ב' הזוגות הוו כמו שמבורר לבסוף, שהרי נתברר שממנ"פ עשה כא' מהם, וכן הוא בב' גיטין שבעת שכותב כל גט הוא מתנה על דבר א' אם הוא הכשר, וכן בשני וכן בנתינתו לאשה בזה אחר זה, ומ"ש בס' ג"פ שם דב' גיטין הוה כמתנה על ב' דברים ואין סופו להתברר אין זה נראה לענ"ד, דדוקא אם נותן ב' גיטין ביחד הוה מתנה על ב' דברים או שגט זה יועיל או השני, אבל בזא"ז בכל א' הוה מתנה על דבר אחד, ואף על גב דבפ' בכל מערבין במתנה על חכם אם יבא למזרח עירובו למזרח ואם למערב יהי' עירובו למערב ומניח ב' עירובין אף בזה אח"כ, למ"ד אין ברירה אינו מועיל ומקרי מתנה על ב' דברים, ש"ה דכיון שצריך לומר אופן הב' אם לא יבוא למזרח לא יקנה עירוב זה אלא חבירו, ועירוב זה סותר את חבירו שאם עירובו של מזרח קונה אסור לו לילך למערב, ואם עירוב המערבי קונה אסור לו לילך למזרח, א"כ בהכרח כשמתנה על עירובו של מזרח תולה תנאו בב' דברים, שאם לא יבא למזרח קונה השני, וכן בחכם א' ומתנה אם יבא למזרח יקנה שם עירובו ואם לא יבא ישאר לו תחום ביתו, ג"כ הוה כמתנה על ב' דברים, שהרי ג"כ סותרים זה את זה, שאם יבא למזרח אסור לו לילך למערב ביתו אפי' אמה אחת ונמצא שתולה תנאו בב' דברים, משא"כ בכתיבת ב' גיטין ובנתינתם בזה אח"ז, ובכל א' אין נתלה בב' דברים שאם גט זה פסול לא עשה כלום, והוה חספא בעלמא ואין נעשה דבר חדש כלל, והוה כמתנה אם תתן לי מאתים זוז יהי' גט ואם לאו לא יהי' כלל שאין זה תולה תנאו בב' דברים, וכן בכותב גט לאיזו שתצא בפתח תחילה ג"כ נתלה בב' דברים, שאם לא תצא רחל תחילה תצא לאה והוי הגט לשם לאה, וכן לאיזו שארצה אגרש כיון שבשעה אחת שכותב הגט מכוין לשם א' משניהם, ובאמת אם הי' כותב תחי' לשם רחל באם תצא תחי' בפתח ואח"כ כתב גט אחר לשם לאה אם תצא תחי' בפתח, שפיר הוי גט לכל א' ממנ"פ, דמקרי תולה תנאו בדבר אחד, וכן בשני לוגין שאני עתיד להפריש מיקרי תולה תנאו בב' דברים, כיון שאינו מזכיר איזו ב' לוגין עתיד להפריש והם מעורבים יחד א"כ תולה תנאו בכל ב' לוגין שבחביות, ונידן דידן בב' גיטין דומה ממש לגט שכ"מ שמתנה אם יחי' אם ימות שמתנה אם ימות יהא גט, וכן בכל גט כשכותבו ומתנה אם הוא הכשר וזה ברור לענ"ד, והא דדייק הש"ס מהא דאם מיית הוה גט בגט שכ"מ דאית לי' ברירה, היינו כיון שתולה הגט בשעה שקודם מותו מיקרי מתנה על ב' דברים, שהרי השעות מעורבין יחד וא"י לו על איזה שעה יחול הגט:

ד) אמנם מה דעדיין קשה לפי שיטת רמב"ן לדידן דקיי"ל כחכמים דהיא מגורשת ואינה מגורשת, וכפי' התוס' משום דמספקא לן אי הגט חל משעת נתינה או בשעה אחת סמוך למיתתו, וא"כ כיון דספיקא הוא אכתי קשה דהשכ"מ כשנותן הגט א"י אימת יחול הגט אי בעת הנתינה או בשעה אחת סמוך למיתתו, הרי אין הדבר מבורר כלל, וגם אין עתיד להתברר וא"כ היאך חל הגט כלל, ואפי' למ"ד יש ברירה היינו דוקא במה שעתיד להתברר עכ"פ, ע"ז אמרינן הוברר הדבר למפרע וכאלו תחילה הי' מוברר הדבר, משא"כ בענין זה דהספק לא יתברר לעולם אימתי חלות הגט, ובשלמא אי אמרינן דדבר שממנ"פ חל בא' מהם אין בו חשש ברירה א"ש, דגם כאן ממנ"פ יחול הגט קודם מיתתו, אבל אם נאמר בב' גיטין שמספק יש בו חשש ברירה, כיון שא"י באיזה גט מתגרשת א"כ גם בזה בעינן שידע באיזה שעה מתגרשת, כיון דגם ספק בשעות תליא בברירה א"כ קשה, וכש"כ לשיטת התוס' שכתבו שגם למ"ד יש ברירה מודה בגט משום דבעינן שיהא מוברר לשמה, אלא ודאי דמה שנעשה בממנ"פ כדין וכתורה, רק א"י באיזה זמן או באיזה גט אין בזה חשש כיון דכלפי שמיא גליא, ואין ענין ברירה רק מה שצריכין לדון בדבר שיתברר אח"כ, לומר דתחלה חל על מה שיתברר דוקא, כגון לאיזה שארצה אגרש וכל עניינים שנזכר בדבריהם מחשש ברירה, בזה שייך לומר שהדבר אינו חל על הספק, דכיון דעכשיו ספק הוא ואין כאן ממנ"פ אף שיתברר אח"כ אין זה מועיל, וא"כ אין אנו צריכין לדון בב' גיטין מטעם שכתב הרמב"ן דבתולה תנאו בדבר א' אין חשש ברירה, דבכה"ג אפי' בתולה בב' דברים או זה או זה ג"כ אין חשש, כמו במתנה אם בא חכם למזרח כו', דאם כבר בא חכם אין חשש ברירה משום דהוי גילוי מילתא בעלמא, וכמו כן בנידן זה כלפי שמיא גליא וחסרון ידיעתו אין מזיק, דודאי א"א לומר דדוקא בהא דכבר בא חכם אין חסרון ידיעתו מזיק משום דלמחר גם לו יתברר, משא"כ במה שלא יתברר לעולם, דהא מה שיתברר למחר אין מועיל לגבי עירוב מטעם דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע, ואם נאמר דמה שלו לא נתברר עתה הוי כאינו מבורר כלל, אין מועיל גם מה שיתברר למחר אלא ע"כ כמ"ש, ואין זה דומה למגרש שעה אחת קודם מותו דאין ברירה, משום דבפי' תלה חלות הגט באותה שעה וצריכין אנו לדון במה שיתברר אח"כ, משא"כ במה שהוא ספק דדינא או ספק בכוונתו. אכן אכתי קשה כיון דעכ"פ אם אמר שעה אחת קודם למיתתו תליא בברירה, וכיון דבדאורייתא אין ברירה אין הגט חל, א"כ למה קיי"ל דמגורשת ואינה מגורשת דאם מיית חייל גיטא, דילמא כוון לשעה אחת הסמוכה למיתה ואין ברירה אין הגט כלום אפי' אם מיית, והי' אפשר לומר דלכך מגורשת אי מיית משום ס"ס, ספק שמא כוון בשעת הנתינה, ואפי' א"ת בשעה א' קודם מותו, שמא יש ברירה לדידן דקיי"ל דדין ברירה בספק הוא, ולהפוסקים דס"ס במקום חזקה לא מהני קשה, דהא יש כאן חזקת יבום, וע"ש בס' ג"פ שכ' דלהרמב"ן עצמו ל"ק דאיהו גורס וחכמים אומרים מגורשת, וס"ל דהגט חל ודאי משעת נתינה, והא דמתנה אם ימות הוא דרך תנאי ותולה בדבר א' יש ברירה וכמ"ש למעלה בשמו, ולשאר פוסקים ג"כ ל"ק, דהם ס"ל דבדבר העומד להתברר בודאי יש ברירה וכמ"ש התוס' בפ' כל הגט ליישב דלא תקשי דשמואל אדשמואל, דאיהו ס"ל באחין שחלקו אין ברירה וכן בפ' משילין, ואיהו גופי' אתקין בגיטא דשכ"מ כו', וע"ש שהאריך להביא מחלוקת הפוסקים אם מצטרפין דעת רבים נגד יחיד אם אין מסכימין רק משני טעמים, והביא שם בשם כתבי מהרא"י דהשיג על מהרי"ק שכ' להתיר בזה. ולענ"ד נראה דמחלוקת הפוסקים הוא רק אם לילך בזה בתר רבים נגד מיעוט, שכיון שאין מסכימים לדעת אחת מטעם א' אין כאן רוב גמור, אבל אם לדעת כולם מותרת רק כל א' יש לו טעם וזה חולק על טעמו של חבירו נראה דגם מהרא"י מתיר, וראי' לזה ממ"ש הד"מ ביו"ד (סי' נ"ד), בדין אם נבראת ביתר צלעות וחוליות בשדרה דכ' להתיר מטעם ממנ"פ, כיון דלהרמב"ם חסר אין דינו כנטול לגמרי, ואף דהרשב"א חולק בזה על הרמב"ם, מ"מ להרשב"א כשר מטעם אחר שמפרש כל יתר כנטול אותו היתר לבד דמי, וא"כ כיון שממנ"פ לשניהם כשר לכך מקילינן בי' וע"ש בט"ז ובש"ך, וכיון שכן גם בגט שכ"מ כיון שמצינו בכמה משניות ובש"ס בכ"מ שהי' נוהגין בגט שכ"מ לגרש על תנאי, וגם שמואל אתקין כו' ולא מצינו בשום מקום בש"ס מי שמחמיר בזה מטעם ברירה, א"כ ע"כ הלכה פסוקה היא דמועיל רק שאין אנו יודעין להכריע מאיזה טעם ומה בכך כיון שמועיל לכ"ע:

ו) ועוד הי' נלע"ד לעשות תקנה לזה באופן שיועיל אליבא דכ"ע היינו דהשכ"מ יפרש שמגרשה מרגע הנתינה ממש, שהרי עיקר מ"ש בש"ס, דתליא בברירה, וכן למ"ד מגורשת ואינה מגורשת ולפי פי' התוס' משום דמספקא לן אי חייל מעת הנתינה או בשעה אחת קודם מותו, ואף שאמר מהיום, כוונתו מעת שאני בעולם משום דרוצה לאחר זמן הגט כל מה שיוכל כמ"ש התוס' בפ' מי שאחזו במ"ש שם, באומר מעת שאני בעולם דנעשה כאומר כן דמי יעו"ש, אבל כשמפרש שרוצה לגרשה ממש בעת הנתינה בתנאי אם ימות, ודאי דאין זה שום פקפוק, דכה"ג ודאי דקיי"ל דיש ברירה ככל תנאים דעלמא שאינו תלוי בדעתו, וכמ"ש הרמב"ן דבתולה תנאו בדבר אחד ודאי דמועיל, ומכ"ש לפי מה שנת' דיש כאן ס"ס דגם במקום חזקה רוב הפוסקים מתירין בס"ס דעדיף מרובא, כמ"ש הרשב"א בתשובה, ובכ"מ מצינו שמתירין עגונות מטעם ס"ס אף דיש חזקת א"א, ומכ"ש כאן דיש ספק שלישי שמא בכה"ג לא שייך דין ברירה, ובג' ספיקות דעת הרבה פוסקי' דגם במקום חזקה מתירין [עיי' ש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס], גם י"ל דאפי' לדעת ר"י בתוס' שכ' דגם למ"ד יש ברירה בעינן שיהי' מבורר לשמה בשעת כתיבה, מודה הוא בגט שכ"מ, דדוקא בהא דלאיזו שארצה אגרש דלא נברר הכתיבה לשם אותה האשה, אבל בנברר שהוא לשמה רק שאין השעה מבורר ודאי דזה נקרא שמבורר לשמה ומועיל לכ"ע, באופן דכ"ע ס"ל דבכה"ג יש ברירה וכמ"ש:

ז) עוד נלע"ד דאפי' אם נאמר דלא כסברת הרמב"ן במתנה על דבר אחד דאין בו חשש ברירה, אלא דגם בתולה בד"א אין ברירה, מ"מ בגיטין שכותב משום ספק אין בזה חשש, ואפי' מצוה לכתוב לסופר ב' גיטין ביחד משום ספק אין בזה חשש ברירה, דמ"ש בכ"מ אין ברירה אינו אלא במה שצריך לדון ע"פ מה שיתברר לאחר זמן, כגון לאיזו שארצה אגרש או לאיזה שתצא בפתח תחי', שכ"ז שלא נתברר רצונו או יציאתה בפתח לא נכתב כלל לשמה וא"כ ודאי דלאו מבורר מקרי בשעת כתיבה, משא"כ באם הספק הוא תלוי במה שהוא עכשיו בעת הכתיבה וקמי שמיא גליא, רק אצלו חסר הידיעה אין בזה חשש ברירה כלל וכמו שכתבתי בסימני' הקודמי', מהא דשור בשוורי הקדש או פרוטה בכיס זה הקדש דלכ"ע יש ברירה אף שא"י לו איזה מהם הקדש, וכבר כתבתי למעלה במ"ש הירושלמי בר"פ כל הגט בכותב ב' גיטין לאשה אחת דאין ברירה, דלא זה כרות לשמה ולא זה כרות לשמה, היינו באומר לסופר שיכתוב ב' גיטין ובאיזה שירצה יגרש שתלוי במה שיברר לאחר זמן מה רצונו, דעיקר טעם ברירה שאין חל דבר על הספק ובעת חלות הדבר אינו מבורר כלל, משא"כ בכותב ב' גיטין מבורר בעת הכתי' שא' מהם הוא גט גמור. שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בתשובת נ"ב מ"ת חלק א"ע סי' קכ"א וקכ"ב, וויכוח שהי' בין בן הרב המחבר נ"ב ובין נכד המחבר הגאון בעל יד המלך, שהגאון בעל יד המלך רצה לומר שאין חשש ברירה בכותב ב' גיטין בספק משום דכולם נכתבין לשם אשה זו, ודימה לזה מ"ש הר"ן בפ"ק דגיטין בשם הרמב"ן בהא דמשתעבדנא לך כו' דכיון שיכול להשתעבד בשטר לכמה ב"א בזה אח"ז, וחשש ברירה לא שייך אלא בדבר שברירותו של א' מהם פוסל ומדחה השני יעו"ש, והגאון בן המחבר השיג עליו דגם כאן פוסל א' ומבטל חבירו, דאם העיקר כשם שנכתב בגט האחד השני חספא בעלמא הוא, ומה בכך שמכוין ששניהם יהיו לשמה ולשם גירושין, כיון שיודע בעצמו שא' מהם פסול ואינו גומר בדעתו בשעת כתיבת כל א' שיהי' לשם גירושין והאריך בזה, ולפמ"ש אין בדבריו הכרח כלל, דכ"ז לא שייך אלא במה שצריך להתברר לאחר זמן דאין שייך לומר ממנ"פ משא"כ באם א' כשר עתה בממנ"פ שפיר מיקרי מבורר לשמה ולשם גירושין:

ח) גם מ"ש ליישב דעת אביו הגאון בעל נ"ב מה שהמציא שלא לגלות לבעל ולעדים ולסופר, שצריך ב' גיטין וכשהוא מצוה לכתוב גט הראשון וכן הסופר והעדים כשחותמי' ברור אצלם בגמר דעתם שגט זה יהי' לשם גירושין ולשמה, וכן בגט השני כשאומר לו שטעה בכתיבת הראשון, א"י מה תקנה יש בזה מה בכך שהבעל והסופר והעדים לא ידעו שצריך ב' גיטין, הגע עצמך אם הי' כותב א' ב' או שאר דברים בגט והי' חושב בדעתו שבזה תהי' מגורשת ולשמה, והי' חושב שזה מועיל, האם נאמר דמקרי כתיבה לשמה ולשם גירושין והרי אין כאן גט כריתות וכתי' לשמה ולשם גירושין כלא אמר כלום דמי, וכמקדיש בעלי מומין למזבח או מקדיש שעורים למנחה דאין בדבריו והקדשו כלום, א"כ גם כשטועה בדעתו וסובר שגט הראשון כשר, אם באמת אין זה השם הראוי לכתוב [אינו כלום], א"כ הדרינן לחששא דברירה אלא ודאי דבכה"ג לא שייך ברירה וכמ"ש, וראי' לזה מהא דאי' בפ' האשה בפסחים (ד' פ"ח ע"ב) שכח מה אמר לו רבו הולך אצל רועה כו', ואומר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו כו', ואם טלה אמר לי טלה שלו כו', והרי שם ג"כ בעינן שבשעת שחיטה ישחטנו לשם הנמנים עלי' כמ"ש איש לפי אכלו תכוסו כו', והרי אין ידוע לעבד בשעת שחיטה על איזה מהם נמנה, אלא ע"כ כיון שממנ"פ יש א' שנשחט לשמו ולמנוי' אין זה אלא גלוי מלתא בעלמא, וכעין זה מצאתי בס' ג"פ סי' קכ"ט ס"ק ק"ד יעו"ש, שכ' ראי' זו לדחות דברי מהר"י ווייל שחשש שמא יכוין הבעל אהאי גיטא דלאו גיטא יעו"ש, שהוכיח משם דלא אזלינן בתר מחשבתו כל שפירש בפיו היפוך זה וכן כתבו הפוסקי' בכ"מ:

ט) איברא דיש לשדות נרגא במ"ש מהא דפ' המגרש (ד' פ"ו ע"ב), שנים ששלחו שני גיטין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו, ואמרינן עלה בגמ' מאן תנא א"ר ירמי' דלא כר"א דאי ר"א כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו מגרשה, אביי אמר אפ"ת ר"א אימור דאמר ר"א דבעינן כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעינן ע"כ, הרי דלר' ירמי' דס"ל דבעי נתינה לשמה אף על גב דנותן שנים לזו ושנים לזו, וממנ"פ מתגרשת כל אחת בגט הנכתב לשמה, מ"מ לא מקרי נתינה לשמה משום דאין מבורר לעדים באיזה מהם מתגרשת, וא"כ אפי' למאן דקיי"ל כאביי דלא בעינן נתינה לשמה מ"מ כתיבה מודה דבעינן לשמה, וא"כ אם בשעת כתיבה לא הי' ידוע איזה נכתב לשמה ג"כ לא מהני. וראיתי בס' ג"פ שם ס"ק ק"ו שהביא דברי תה"ד סי' רל"ג שכ' דב' גיטין שנכתבו משום ספק בשמות אפי' לר' ירמי' כשר לגרש בשניהם אפי' לר"א, וכ' שם לחלק בין הא דשנים ששלחו ב' גיטין, דהתם גט זה לא נכתב לשם איש ואשה זו וכן השני לא נכתב לשם האחרת, משא"כ כאן נכתבו שניהם לשם אשה זו, רק משום ספק נכתבו שניהם והיא מתגרשת בממנ"פ בא' מהם שפיר מיקרי נתינה מבוררת. ולא זכיתי להבין דבריו, דאין שום הפרש ביניהם דהא גם בב' גיטין לשם אשה אחת כיון שגט א' פסול הוא, א"כ אין ידוע לעדים ג"כ באיזה מהם מתגרשת, ואם נאמר דמשום ממנ"פ מיקרי מבורר לעדים, א"כ גם בב' גיטין של ב' נשים כיון שנותן שניהם לכל א' ג"כ יש ממנ"פ זה, דודאי גט פסול שנכתב לשם אשה זו חספא בעלמא הוא, ואין הפרש בין גט שאין בו ממש לאם נכתב לשם אשה אחרת, ובודאי אם נכתב שם בגט מה שלא נקרא בו גרע מנכתב לשם אחרת בשמות שווים, דזה נלמד מקרא דוכתב לה לשמה כו' וזה פשוט דלא מיקרי ספר כריתות וא"צ קרא לזה:

י) ונלע"ד דדוקא בב' גיטין ששמותיהם שווים ונתערבו למ"ד דבעינן נתינה לשמה ס"ל לר"א דאינם מגורשות, והטעם דכמו שלר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי ס"ל דבעינן שיבורר בגט לאיזה מגרש, ואפי' לא נתערבו כל ששמותיהם שוות א"י לגרש בהם כמ"ש בר"פ כל הגט (ד' כ"ד ע"ב) ובתוס' שם, משום דבעינן שיהי' מוכח מתוך הגט שהיא מתגרשת בו, שהרי הכ' הצריך ספר כריתות ולא סגי במגרשה בדבורא בעלמא, וכל שאינו מוכח שבגט זה מגרשה אין זה ספר כריתות ודומה שמגרשה בדבור, כמו בשטר שא"י לתבוע בו כל שיש ב' יוסף בן שמעון בעיר אחת דהוה ג"כ כמו תביעה בע"פ, כיון שאינו יכול לברר בשטר שהוא חייב לו, וכמו כן לר"א כיון דמצריך נתינה לשמה, ומ"ש וכתב לה כו' ונתן כו' קאי על הנתינה ועדי מסירה משוי לי' לשטרא, כמו בכל שטר לר"א דס"ל עדי מסירה משוי לי' לשטרא צריך שיהי' מוכח בעת המסירה שמגרש לאשה זו בגט שנכתב לשמה, וכיון שאינו ניכר לעדי מסירה, הרי הוא כאלו מגרשה לפניהם בע"פ בלא גט, ולכן לא מהני אף דנותן לה שני הגיטין ויש כאן ממנ"פ, כיון שכל א' אינו ניכר לעדים שניהם לא מקרי גט, משא"כ כשיש ספק היאך לכתוב שמה והעדים יודעי' שנכתב גטין אלו לשמה, רק שא"י להם איזה כשר ואיזה פסול, מ"מ שטרא מיקרי ונקרא גט כריתות ולא דמיא למגרשה בע"פ בדבורא. ועוד דבשתי נשים אין זה נקרא גט כריתות אף שיש ממנ"פ, כיון שא"י להיות שני הגיטין ביד שתי הנשים שבעת שנותן שניהם לזו יודעי' שצריך אח"כ ליתנם לאשה האחרת, אין זה בגדר מבורר לכל אחת בממנ"פ, משא"כ בב' גיטין לאשה אחת, ואפשר שלזה כוון התרה"ד ודו"ק:

יא) ונ"ל עוד ראי' לזה מהירושלמי ר"פ כל גט במ"ש שם ר' לעזר בר' יוסי בעי, הדא דתימר גט אחד פסול בשתי נשים ודכוותי' ב' גיטין פסולין בשתי נשים, א"ל וכיני, א"ל והתנן שנים ששלחו שני גיטין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו, ומשני תמן זה כרות לשמה וזה כרות לשמה תערובות הוא שגרמו לין, ברם הכא לא זה כרות לשמה ולא זה כרות לשמה ע"כ, ואף על גב שכתבנו למעלה בסימני' הקודמי' שהירושלמי מיירי בכותב ב' גיטין לב' נשים, ואמר באיזה שארצה יגרש לאיזה שירצה ומשום חשש ברירה חששו לפסול, כיון שסמך על מה שיברר אח"כ ברצונו, מ"מ נלע"ד שאין הפירוש כן בדברי הירושלמי, דלפ"ז הי' יכול למיבעי באשה שכתב לה ב' גיטין שווין באיזה שירצה לגרש יגרש, ולמה בעי בב' נשים דוקא, ועוד דמה הי' ספיקו והרי נלמד זה ממש ממתני' דידן בהי' לו ב' נשים ואמר לאיזה שארצה אגרש, דמה חילוק יש בב' גיטין לב' נשים או בגט א' לב' נשים, דב"כ וב"כ צריכין אנו לסמוך על ברירה. ולכן נ"ל דתחי' בעייתו לא בעי משום חשש ברירה, עד שאח"כ מפרש משום ברירה כמ"ש בס"ד, ותחי' בעייתו הוא אפי' למ"ד יש ברירה, והיינו דוקא במה שמתברר אח"כ, דבזה ס"ל דאמרינן ע"פ מה שמתברר לבסוף הוי כאלו הוברר בתחילה, אבל לא מה שלא יתברר לעולם, והיינו דספיקו הי' בכתב ב' גיטין סתם ששמותיהם שוות לב' נשים, שכל אחת תתגרש בא' מהם ויתן שניהם לזו ושניהם לזו ובכה"ג לא מטעם ברירה מה שיברר אח"כ אתינן עלה, אלא ממילא יש בכל ב' הגיטין א' לזו וא' לזו וכיון שנתן שניהם לזו ולזו אפשר דהוי כמבורר, וע"ז רצה לדמותו להא דב' ששלחו ב' גיטין ונתערבו כו' דהוי מבורר כיון שממנ"פ מתגרשות שניהם בב' הגיטין, וע"ז דחי לי' דשם היו ניכרים כל א' לבדו תחילה, וידוע כל גט איזה הוא של זו ואיזה של זו, משא"כ כאן שמעולם לא היו מבורר כל גט לאיזה אשה, ואח"כ הקשה מכיון שנתנו לה יעשה כמו שהוא כרות לשמה כו', ר"ל באם כתב ב' גיטין לב' נשים באופן שיגרש כל א' באיזה גט שירצה אח"כ כנ"ל ולסמוך אברירה, וא"כ דאמרינן הוברר הדבר למפרע הוה מבורר כל א', וע"ז משני דר"ש היא דלית לי' ברירה, [ומדברי הירושלמי הזה יש קצת סתירה למ"ש התוס' בשם ר"י ר"פ כל הגט דאפי' למאן דאית לי' ברירה לא מהני בהא דאמר לאיזו שארצה אגרש משום דלא הוה מבורר לשמה, דא"כ לא הי' צריך הירושלמי לומר כאן דאתיא כמ"ד אין ברירה], ולפ"ז קשה למה הוצרך הירושלמי למנקט הבעי' בב' גיטין לב' נשים, ולא נקט ב' גיטין לאשה אחת כגון שיש ספק בשמות, אלא ע"כ דבכה"ג אין בו חשש ונקרא שפיר מבורר הכתיבה לשמה ודו"ק:

יב) ומ"ש בתשובת נ"ב שם מבן המחבר דב' גיטין משום ספק לא מקרי בשעת כתיבה מבורר לשמה, כיון שבעת שכותב דעת הבעל אם גט זה פסול יהי' כחספא בעלמא ויצטרך ליתן גט שני, תמיהני עליו דא"כ בגט שכ"מ היאך מצאנו ידינו ורגלינו אפי' בלא חשש ברירה הא ג"כ אינו מבורר הכתיבה לשמה, דהא מחשבתו אם יחי' מחולי זה לא יהי' בו ממש, והרי הרמב"ן כ' דבשכ"מ כיון דמתנה על דבר א' אין בו משום ברירה, וכן קשה בכל תנאי' בגט דקיי"ל אם יתקיים התנאי הגט כשר למה לא אמרינן דלא הוי מבורר הכתיבה לשמה דהא לא הי' יודע אם תקיים התנאי, ואם לא תקיים מתחי' לא נכתב לשם כריתות, ואין לומר דשם הוי התנאי בשעת הנתינה אבל בשעת הכתי' לא הי' דעתו על תנאי כלל, ולא הזכיר תנאי כלל דזה אינו מתרי טעמי, חדא דהא לר' ירמי' בהא דב' גיטין שנתערבו ס"ל לר"א דקיי"ל כוותי' בעינן נתינה לשמה מבוררת, וא"כ לר"א היאך יוכשר גט על תנאי והא לאו נתינה לשמה מבוררת היא, ועוד דהרי גם כתב התנאי בגט כשר אם נתקיים התנאי כמ"ש התוס' פ' המגרש (ד' פ"ד ע"ב) ד"ה כל התנאי' כו', ודחו שם פרש"י דפי' דגם אם נתקיים התנאי פסול, ועוד דאפי' לפרש"י לחכמים שם אינו פוסל תנאי דעל מנת רק בחוץ יעו"ש, אלא ע"כ דזה מקרי מבורר לשמה באם חושב שאם תקיים התנאי יהי' לשמה, ואם כן גם בהא דב' גיטין בספק הרי מכוין בכל גט שאם הוא הכשר יהי' לשמה, וכן מכוין בגט השני ודאי דמקרי מבורר לשמה, ואפי' למאן דלית לי' ברירה אפי' בתולה בדבר אחד, מ"מ כל שאינו צריך לדון ע"פ מה שיתברר אח"כ ועכשיו ממנ"פ גט אחד כשר לית לן בה, ועוד שהרי גם לפרש"י בגט על תנאי דע"מ אם לא נכתב בגט אפי' לפני התורף כשר יעו"ש בפ' המגרש, ואפי' לעת הפוסקי' שפוסלין אפי' בע"פ אפי' בע"מ, אם אמרו לפני התורף אינו פסול אלא מדרבנן משום דגזרינן אטו חוץ, ורק לדעת הרמב"ם אם אמרו לפני התורף יש בו חשש פסול משום חשש ברירה דלא נכתב לשם כריתות:

יג) והנה מחלוקת רש"י ותוס' בהא דכל התנאי' פוסלין בגט, נלע"ד שהוא מחלוקת בירושלמי שם ר"פ כל גט שמבואר שם בהא דב' גיטין לב' נשים משום דלא זה כרות לשמה כ' שם וז"ל, ר' חיננא בשם ר' ביבון דרבי היא אמר ר' יוחנן ותני כן כל התנאי' פוסלי' בגט דברי רבי, וחכמים אומרי' את שהוא פוסל בפה פוסל בכתב כו', אמר ר' יודן מה פליגין בביטל תנאו אבל אם לא ביטל תנאו אף רבי מודה, הרי הוא אמר כל התנאי' שהתנו בגיטין דלא כרבי, אר"ח תמן בכותב ע"מ כן ברם הכא בנותן ע"מ כן. ופי' דרבי ס"ל כל התנאים פוסלין אם נכתב אף שנתקיים התנאי משום דאין ברירה וא"כ לא נכתב מתחי' לשם כריתות, ור' יודן דחי התם דמיירי בביטל התנאי, אבל אם נתקיים כשר דאין בזה משום ברירה, ומ"ש המפרש שם דלר' יודן ס"ל דיש ברירה ואמרינן הוברר הדבר למפרע דנכתב לשם כריתות יעו"ש. הדבר תמוה דהא לרבי ודאי דאין ברירה ס"ל, כדמוכח בש"ס דילן פ' השולח בפלוגתא דר' ורבנן בישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות, אם לא שנחלק בין מברר דבריו או לא, דהתם ברירה דממילא היא, משא"כ במפרש התנאי דמברר דבריו וגם עתיד להתברר בזה ס"ל דיש ברירה. ולענ"ד בלאו"ה א"ש דכאן דהוא בתנאי ותולה בדבר א' לכ"ע יש ברירה, ואפי' לר' חיננא שם דס"ל דלרבי גם בנתקיים התנאי פסול, לאו משום דס"ל דאין ברירה אפי' בתנאי' ואפי' תולה בדבר א', דא"כ אפי' בתנאים בע"פ נמי נימא דפסול והרי הוא מחלק בין כותב לאומר. ולכן צ"ל דס"ל לר"ח אליבא דרבי דכיון דכותב התנאי בגט כ"ז שלא נתברר הרי הוא כאינו מבורר לשמה ואין זה כריתות, כיון שניכר התנאי בגט וכ"ז שלא נתקיים הרי לא נכתב לשם כריתות ולא שייך לומר הוברר הדבר, משא"כ באומר בע"פ גם רבי מודה דכשר, וא"כ מוכח בפי' מדברי הירושלמי הנ"ל דדוקא בנכתב התנאי בגט או בשנים ששמותיהם שווים ואמר באיזה שארצה אגרש, כיון דבשעת הכתי' אינו מבורר כלל הוי כנכתב תנאי בגט, אבל בע"פ אף שאמר לעדים שעל תנאי מגרשה אעפ"כ מיקרי מבורר לשמה, ואם כן ה"ה בכותב שני גיטין מספק כיון דאין ריעותא בגט עצמו בכתיבתו רק שאינו יודע איזהו הכשר ובכל אחד מתנה אם הוא הכשר תתגרש בו לא גרע מאומר תנאי בעל פה דמקרי מבורר לשמה, ואף לרבא בש"ס דילן דפוסל אפי' בעל פה לפני התורף, היינו דגוזר על מנת שלא תנשאי כו' אטו חוץ, אבל לא מטעם דלא מקרי מבורר לשמה:

יד) אבל דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה"ג הלכה ד') אין נראה כן, דכ' שם וכן אם התנה ע"פ קודם כתי' התורף הרי זו ספק גירושין, וכתב המ"מ שם דטעמו משום דכיון דנכתב ע"ד תנאי אפי' נתקיים אח"כ פסול משום דאין ברירה, ועוד שדין זה מהירושלמי הנ"ל דפוסל משום ברירה, ואף על גב דבש"ס דילן מבואר דטעמו של רבי הוא משום גזירה ומדאורייתא כשר, היינו אליבא דר', אבל לרבנן לא נזכר שם חשש גזירה אלא הטעם משום דאין ברירה, ולשיטתו צ"ל דמ"ש בירושלמי תמן בכותב כאן באומר, היינו שאומר בע"פ בשעת נתינה ולא בעת הכתיבה. אך לפ"ז יקשה דאם נאמר דגם בע"פ בתנאי אמרינן אין ברירה, א"כ גם בהזכיר התנאי לאחר כתי' בעת הנתינה נאמר אין ברירה, דהא בש"ס פ' כל הגט דייק מהא דמה היא באותם הימים דלכי מיית הוה גט, אלמא אית לי' לר' יהודה ברירה, וע"כ צ"ל כפי שיטת הרמב"ן דבתנאי דתולה בדבר א' יש ברירה, א"כ גם בהזכיר התנאי קודם הכתי' מה בכך כיון דיש ברירה הרי הוברר הדבר דנכתב לשם כריתות, וע"כ צריך לחלק לסברתו דאם אומר קודם הכתי' וע"ד כן כותבו אין זה כריתות גמור כל שלא נתברר עדיין אם יהי' כן, וא"כ צ"ל דהא דמהני בגט שכ"מ, היינו כל שאינו מזכיר התנאי קודם הכתי' אעפ"י שבמחשבתו הוא שלא יהי' גט אם יחי', מ"מ כל שאינו מזכיר זה נקרא כותב לשמה ומבורר לשם כריתות, א"כ ה"ה בהא דב' גיטין מספק שחושב אם הגט כשר יהי' לשמה, ואם אינו כשר יהי' נייר בעלמא מ"מ מבורר לשמה מקרי, וגם יצאנו מידי חשש ב' ספרים, כיון שאינו חושב על שתיהם וכמו שנת' שם בנ"ב, וא"כ מוכח מכאן דלא כדעת הגאון בתשו' נ"ב שם. ועוד דהרי כל הפוסקי' חולקים שם על הרמב"ם בדין זה וס"ל דאפי' בכותב התנאי בגט בעל מנת לפני התורף, אינו פסול מטעם חשש ברירה אלא משום גזירה, וכמ"ש הר"ן בפ' המגרש והמ"מ שם, ועיי' בביאורי הגאון מוהר"א בא"ע (סי' קמ"ז) שהאריך בזה, והביא ראי' גדולה מן התוספתא לדברי הפוסקי' [החולקין] על הרמב"ם יעוין שם, ואם כן מוכח מדבריהם שאין בזה חשש ברירה כלל:

תוכן העניינים

בית יצחק - דיני ברירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה