בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק שני · סימן לא
דין ברירה ביבמה הזקוקה לכמה אחין:
א) גרסינן במס' נדרים (ד' ע"ד ע"א), שומרת יבם בין ליבם א' בין לב' יבמין, ר"א אומר יפר ר"י אומר לאחד ולא לשנים, ר"ע אומר לא לאחד ולא לשנים, ופריך שם בש"ס בשלמא ר"ע סבר אין זיקה ור"י סבר יש זיקה, אלא ר"א מאי טעמי' אי יש זיקה אין ברירה, ופי' המפרשים שם דהקושיא הוא דהכא דיש שני יבמין, א"י למי מהם זקוקה ולמי תהי' לאשה לפי' אפי' שניהם א"י להפר, דכיון דבשעת הפרתם אין ברור לנו מי הוא אישה אין הפרתם כלום, דרחמנא אמר אישה יקימנו כו' דבעינן שיהא ידוע בשעת הפרה עיין ר"ן שם. ולכאורה יש לתמוה הרבה בזה, חדא דהרי משנה מפורשת בפ"ג דקדושין (ד' ס"ג ע"ב), קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי' ובא א' ואמר אני קדשתי' כו', זה אומר אני קדשתי' וזה אומר אני קדשתיה שניהם נותנים גט ופרש"י להתירה לאחרים, וא"כ קשה ג"כ נימא כיון שא"י למי היא מקודשת ומי הוא בעלה, א"כ אפי' שניהם נותנים גט לא יועיל משום דאין ברירה וא"י בשעת כתיבת ונתינת הגט של כל א' אם הוא בעלה, גם קשה מהא דאיתא במס' יבמות (ד' כ"ג ע"ב), מי שקידש א' מב' אחיות וא"י איזה מהם קידש נותן גט לזו וגט לזו, שנים שקדשו שתי אחיות זה א"י איזו קידש וזה א"י זה נותן שני גיטין וזה נותן שני גיטין, מתו ולזה אח ולזה אח זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן, וכן מהא דאיתא שם (ד' צ"ח ע"ב) חמש נשים שנתערבו ולדותיהן הגדילו התערובות ונשאו נשים ומתו, ארבעה חולצין לאחת כו', הרי אף דא"י למי מהם זקוקה ליבם מהני חליצת כולם בממנ"פ, ואין לומר דאתיא כל הנך למאן דאית לי' ברירה, דא"כ למה לא מקשה הש"ס שם ש"מ יש ברירה כדמקשה בדוכתי טובא במס' פסחים בפ' האשה, ובפ' כיצד משתתפין וכדפריך הכא אליבא דר"א, ועוד שקשה על הפוסקים שפסקו ככל הנך מתני' אף דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה, אלא ודאי דבכה"ג לא שייך ברירה כיון דממנ"פ היא מגורשת או חלוצה מבעלה או מיבמה, ואין זה דומה לנותן לאשה א' ב' גיטין בספק בשם האיש או האשה שיש קצת פוסקים שחששו בזה משום אין ברירה כמו שית' בסימנים הבאים בס"ד, דשם אינו מבורר איזו גט נכתב לשמה שיהי' ראוי לגרש בו והוי כאלו לא נכתב לשמה אלא לאחרת מטעם דאין ברירה, [או לפי מ"ש התוס' בשם ר"י בריש פ' כל הגט משום דכתי' וכתב לה דבעינן שיהי' מבורר לשמה], וגם בזה ית' בס"ד שאין כאן חשש ברירה אבל בב' אנשים שמגרשין אשה אחת או ב' נשים כל א' מכוין בבירור לפטור ממנו ספק זיקתה או ספק קדושין שיש לו בה, וכיון שבבירור פוטר אותה ממנו אין כאן חשש ברירה, וא"כ צ"ע מה חשש ברירה יש בהפרת נדרה שכל א' מפר בודאי וכמ"ש:
ב) אבל לשון הרא"ש שם בפי' מתוקן יותר שכ' וז"ל, מיהו אין ברירה כלומר הא דאמרינן יש זיקה מדאורייתא, היינו דוקא בחד אחא משום דחשיב כאלו כבר כנסה, אבל בתרי אחא אין לברר למי תהי' ככנוסה הלכך אין זיקה כלל כו' יעו"ש, הרי דהרגיש בזה ותי' שהאי אין ברירה אין פי' ככל מקום שנזכר בש"ס אין ברירה, אלא ר"ל כיון שא"י למי מהם זקוקה אין לומר בזה דזיקה יהי' חשוב ככנוסה להיות נקרא אשה, דכל עיקר מ"ש יש זיקה, היינו משום דעומדת לכנוס ולהתייבם נעשה כאלו כבר כנסה כיון דאגידא בי', אבל כאן שאינה עומדת בבירור לכל א' להכנס אליו, לכך אין ראוי לומר כאן כל העומדת ליבום כאלו אשתו היא, אף דאיכא ממנ"פ הפרה ממי שעתיד ליבמה, אבל לשיטת הר"ן שכתב דבעינן שיהי' ידוע בשעת הפרה מי הוא בעלה, ולדידי' גם בהא דקידשתי את בתי וא"י למי קדשתי' ובאו שנים זה אומר כו', ג"כ שניהם אין יכולים להפר עם האב ואינו מופר אף בהפרת כולם וא"י למה. ויש ליישב דברי הר"ן דכוונתו הוא דבאמת מצד הזיקה עצמה אפי' בחד אחא לא הי' יכול להפר, דבמה שאסורה ע"י להנשא לשוק בזה אינה קרוי' אשה להפר נדרה, רק דגזירת הכ' הוא לא תהי' אשת המת החוצה כו', אך מצד שאח"כ מייבם אותה אמרינן איגלאי מלתא למפרע שבעת הזיקה קודם שכנסה היתה נקראת אשתו, כמו ארוסה לארוס שנקראת אשה להפרת נדרה מצד שעומדת להנשא לו, וא"כ בתרי אחי אם הי' א' מפיר ליבמה אף שאח"כ יבם אותה, ודאי דצריכים אנו לדון בו בדין ברירה לומר הוברר הדבר שהוא הי' נקרא אישה בעת הזיקה, וכיון שאין ברירה לא נחשב כמבורר מעיקרא שזהו אישה, אף שאח"כ הפר לה גם את השני ויש כאן ממנ"פ הפרה ממי שיבם אותה, מ"מ בעת שהפר כל א' לא הי' בהפרתו כלום מצד אין ברירה, ולכן אין מצטרף הפרת שניהם יחד להיות נקרא הפרה שכל הפרה בפ"ע לאו כלום ומתבטלה הפרתו, אבל בשנים שקידש א' מהם אשה וא"י למי נתקדשה, כיון שא"צ לדון מצד מה שיהי' אח"כ לומר הוברר הדבר למפרע דהא קודם כניסה בת גירושין היא, לכן מועיל כשנותנים לה שניהם גט בממנ"פ, וכן מועיל הפרתם באמת עם הפרת האב כיון דאין צריך לדון מצד מה שיתברר אחר זמן, וכמו שיתבאר בסימנים הבאים בדין שני גיטין מספק:
ג) ולכאורה יש סתירה לזה ממה דאיתא בירושלמי פ' כל הגט בהא דתנן במתני' אמר ללבלר כתוב גט לאיזה שארצה אגרש כו', וז"ל ר' אלעזר בר' יוסי בעי קומי ר' יוסי הדא דתימא גט אחד פסול בשתי נשים ודכוותי' והן שני גיטין פסולים בשתי נשים אמר ליה וכיני, א"ל והא תנינא שנים ששלחו שני גיטין ונתערבו נותן שתיהם לזו ושתיהם לזו, ומתרץ תמן זה כרות לשמה וזה כרות לשמה תערובות הוא שגמרה להון, ברם הכא לא זו כרות לשמה ולא זו כרות לשמה, ופי' המפרש שם דבעי שני גיטין לב' נשים, היינו שכ' גט לכל אחת וא"י איזה גט של זו ואיזה גט של זו אם נמי פסולים בשמותיהם שוים ואמר לו כן הדבר, והא דב' ששלחו ב' גיטין ונתערבו שם ניכרים וידועים היו בתחלה, איזה גט של זו ואיזה גט של זו ורק שאח"כ נתערבו ובתחי' הי' ברור לשמה לכן מגורשות בממנ"פ, משמע מדבריו שכ' ב' הגיטין סתם לב' הנשים, א' מהם לזו וא' מהם לזו לא מהני מטעם דאין ברירה, והרי שם אין אנו צריכים לדון מצד מה שיתברר לאח"ז שתיכף מבורר שא' מהם נכתב לשמה, רק שא"י איזהו ואעפ"כ אמרינן דאין ברירה, ומזה קצת ראי' לפי מה דמשמע מפשטות דברי הר"ן שהבאתי דבעינן שיהי' ידוע בשעת הפרה מי הוא יבמה שזקוקה לו. והנה יש מקום לזה לפי שיטת ר"י בתוס' ר"פ כל הגט שהבאתי שכ' דגם למ"ד יש ברירה בכל התורה, גבי גט לא מהני דבעינן שיהי' מבורר בשעת כתיבה לשמה, וא"כ אף שיש כאן ממנ"פ גט א' הנכתב לשמה לא עדיף ממאן דאית לי' ברירה, דאפ"ה לא מהני דבעינן שיהי' מבורר ממש, מ"מ לא נראה כן דש"ה בהא דלאיזו שארצה אגרש דבשעת כתי' אינו מבורר כלל שגט א' נכתב לשמה כלל, משא"כ בכתב ב' גיטין שמבורר ממש שיש גט א' הנכתב לשמה ממש. ולכן נראה דהירושלמי מיירי בכתב שני גיטין לב' נשים ואמר באיזה גט שארצה לגרש כל א' אגרש בו, ונמצא שגם שם תלה הדבר במה שיתברר אח"כ, ודומה ממש להא דגט א' לב' נשים ואמר לאיזו שארצה אגרש דמתני', והא דבעי ר' אלעזר ולא פשט לי' ממתני', נראה דדעתו הי' דכאן קיל יותר כיון דממנ"פ יש בהם גט א' שודאי מגרש בו כל אחת, משא"כ במתני' שאינו מגרש אלא א' מב' נשיו ונמצא שכל אשה בספק אם תתגרש כלל ואין כאן ממנ"פ, ואעפ"כ פשט לי' ר' יוסי כיון שתלה הדבר במה שירצה אח"כ לא מהני אף שיש כאן ממנ"פ, וזה דומה להא דאי' בפ' האשה (פסחים ד' פ"ח ע"ב) אין נמנים על שני פסחים כא' אף שיש כאן א' שבודאי ימנה עליו אעפ"כ לא מהני למאן דלית לי' ברירה, אף למ"ד אכילת פסחים לא מעכבא, וס"ל דאיש לפי אכלו למצוה כיון שתלה במה שיברר ברצונו לאחר זמן, וכן ה"נ בכותב ב' גיטין לב' נשיו, דכל גט שנותן לה וכותב צריך לומר עליו הוברר הדבר למפרע ונמצא שכל א' נכתב בפסול, משא"כ בשנים שנותנים גט מספק מי בעלה או ב' חולצין מספק שאין תלוי במה שיתברר לאח"כ, שפיר אמרינן בי' ברירה כן נראה לפרש שיטת הר"ן:
ד) ומ"מ דברי הרא"ש צ"ע דלפי דמשמע מדבריו דהא דפריך לר"א בתרי אחי אין ברירה, היינו משום דאין זיקה בתרי אחי דלאו ככנוסה דמיא, דמה מקשה הש"ס לר"א, דילמא באמת ס"ל לר"א יש זיקה אפי' בתרי [אחי] דפלוגתא דתנאי ודאמוראי הוא כדאיתא במס' יבמות (ד' מ"א ע"א), שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה כו' דפליגי שם ר"י ורבנן אי יש זיקה בתרי אחי וכדאיתא ריש פ' כיצד (ד' י"ח ע"ב), וכן בפ' ד' אחין (ד' ל' ע"א) שם דייק ר"א ממתני' דיש זיקה אפי' בתרי אחי, וא"כ מה מקשה כאן אי ר"א ס"ל כן, והנה שם בפ' ד' אחין (ד' כ"ט ע"ב) פריך אהך מתני' דשומרת יבם הנ"ל וז"ל, והוינן בה בשלמא ר"ע סבר אין זיקה אפי' לחד לר"י לחד יש זיקה לתרי אין זיקה, אלא לר"א נהי נמי דקסבר יש זיקה, בשלמא לחד מיפר אלא לתרי אמאי כו' ופרש"י שם וז"ל, נהי נמי דקסבר יש זיקה אפי' לתרי מיהו יפרו שניהם מבעי' לי', ושם לא נזכר מלשון ברירה כלל ומשמע כפרש"י ז"ל וזה דלא כפי' הר"ן ולא כפי' הרא"ש הנ"ל. ובאמת יש לפרש כן לשון הש"ס דידן דפ' נערה דמ"ש נהי דיש זיקה אין ברירה, ר"ל ג"כ אמאי יפר חד לחודי' דאפי' תאמר דהיינו מי שכנסה אח"כ דאגלאי מלתא למפרע שזהו בעלה ואליו היתה זקוקה, ולכך מועלת הפרתו שהפר אז בעת שהיתה זקוקה לו, דבזה מקשה שפיר הא קיי"ל אין ברירה, דהוא כברירה דבכל הש"ס דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע, ומהתימא על הר"ן ז"ל שכ' שכמו שפי' כן כתב רש"י בפ' ד' אחין, ובאמת כ' רש"י להיפוך מדבריו, ודברי הרא"ש יש לפרש שכוון ג"כ למ"ש רש"י שמ"ש אין ברירה דאין זיקה בתרי אחי, ר"ל שאין א' מהם יכול להפר וא"כ יפרו שניהם מבעי' לי', ואפי' כנסה אח"כ אין ברירה וכמ"ש, וא"כ לשיטת רש"י אם מפירים שניהם מועיל הפרתם אף דבעת שהפר כל א' לא הי' הפרתו כלום מצד אין ברירה כמש"ל, מ"מ אם הפירו שניהם כל שיש כאן א' שהיפר בממנ"פ מופר הוא לא חיישינן בזה לברירה, וכמו שנדבר מזה לקמן בדין שני גיטין שנותנים בספק, ומ"מ אין הכרח כ"כ, די"ל דדעת רש"י דמצד הדין לר"א זיקה ככנוסה ומצי מיפר מצד הזיקה עצמה, ולא מצד שעומדת לינשא לו, ואין אנו צריכים לומר הוברר הדבר למפרע, ומה שצריכי' שניהם להפר אינו מטעם ממנ"פ, אלא כיון שהזיקה קלה דהוי לכל א' חצי זיקה לכן אין כח באחד להפר נדרה, דאין חצי זיקה מועיל להיות נקרא אישה עד שיפירו שניהם שכל אחד מפר חלקו:
ה) והנה שם בירושלמי בנדרים גרסינן על דעתי' דר' עקיבא מי מיפר לה כו', ופי' המפרש שם דהספק הוא אם האב לבדו מצי מיפר לה דהא אינה קנוי' לו ליבמין והרי היא כפנוי', א"ד להא מילתא לחודי' מהני זיקה דאף האב א"י להפר. והנה לשיטת הר"ן שכתבנו אפי' לר"א שמקשה כיון דאין ברירה אין יכולים שני היבמים ביחד להפר נדרה, והש"ס מסיק דמיירי בעבד בה מאמר או עבד בדין וברח, וא"כ בלא עבד בה מאמר ולא עמד בדין כו', לפ"ז הי' יכול למבעי' בכה"ג גם לר"א אם האב לבדו יכול להפר, כיון שאין היבמין יכולים להפר כמאן דליתניהו דמו, או כיון דעכ"פ זקוקה להם ומה שא"י להפר הוא רק מטעם דאין ברירה וא"י למי זקוקה אפשר דלא מהני הפרת האב לחודי', כ"ש לדידן דאית לן דדין ברירה בספק הוא ואזלינן לחומרא בדאורייתא, א"כ ודאי דלא מהני הפרת האב, אבל לשיטת רש"י א"ש דס"ל דלר"א שניהם יכולין להפר א"כ ליכא למבעי' הך בעיא אליבא דר"א, וא"כ מדברי הירושלמי הי' נראה קצת ראי' לפי' רש"י. ואפשר לדחות דהירושלמי מלתא דפסיקא נקט כיון דבמתני' נזכר אצל ר"ע שא"י להפר לכך בעי לה אליבא דר"ע ואין ה"נ דיכול למבעי אליבא דר"א למסקנא באם לא עבד בה מאמר ולא עמד בדין, והרמב"ם ז"ל (פי"א מה' נדרים) כתב, היתה יבמתו נערה מאורסה לאחיו ואבוה קיים אין היבם והאב מפירין נדריה כא', אלא האב לבדו מיפר כל שתדור כו', וכן פ' הטור סי' רל"ד, והוסיף עוד הרמב"ם דאפי' עשה בה מאמר מיפר האב לבדו, והר"ן בפי' שם נסתפק בדין זה וכ' שיש קצת לחלק בין אם נדרה ברשות הארוס או ברשות היבם יעו"ש, והתימא על הר"ן שלא זכר דברי הירושלמי הנ"ל שנסתפק בזה, והגאון המפרש בעל פני משה שם בפי' על הירושלמי, תמה על הרמב"ם והטור שפסקו בפשיטות דמיפר האב לבדו ובירושלמי נשאר בספק. ולענ"ד הי' נראה כיון דצריכים אנו להגיה בדברי הירושלמי דתי' "מי שם" ליתא בספרים שלנו א"כ יותר ראוי להגיה א' תי' אביה, וצ"ל אביה מיפר לה, ור"ל כיון דר"ע ס"ל אין היבמה זקוקה ליבם כמו שארוסה זקוקה לאישה, א"כ הוי מת הארוס דנתרוקנה רשות לאב. ולכן אביה עצמו יכול להפר לה שהרי אין לה מקרא מפורש דיכול להפר רק ארוס או אב ובעל כמ"ש ואם הי' תהי' לאיש כו', וכיון שאין היבם אישה גמור שאין חייבין עלי' מיתה כמ"ש בש"ס שלנו, א"כ אינו נקרא אישה ומהכ"ת נימא דיהי' כח ליבם להפר או לגרוע כח הפרת האב, ונראה שכן הי' גירסת הרמב"ם בירושלמי, ופסק כן לפי מה שנמצא בירושלמי שידוע שאין מדרכו של הרמב"ם לכתוב דין מסברתו מה שלא נמצא מפורש בש"ס בבלי וירושלמי ותוספתא אם לא בלשון ויראה לי כו'. וכיון שכ' דין זה סתם נראה דלקח דין זה מן הירושלמי וכמ"ש, אך דברי הרמב"ם מ"ש דגם בעשה בה מאמר הדין כן צ"ע, שהי' נראה לכאורה כיון דמאמר קונה ביבמה מדרבנן דהשוו אותה חכמים לקדושי כסף באשה דעלמא, לכך הי' נראה דמדרבנן צריך להפר גם היבם ככל ארוסה דאורייתא:
ו) והנה בש"ס דילן פ' ד' אחין (ד' כ"ט ע"ב) הביא אוקימתא דר' אמי בר אהבה הכא במ"ע דעבד בה מאמר, וב"ש היא דסברי מאמר קונה קנין גמור וקאמר שם, בשלמא אי אמרת מאמר נישואין עושה משום הכי מיפר, אלא אי אמרת אירוסין עושה היכי מצי מיפר כו', ומשני אמר ר"נ בר יצחק מאי יפר יפר בשותפות, וא"כ צ"ל דלפ"ז ר"ע דפליג שם על ר"א ואמר לא לאחד ולא לשנים, צ"ל דס"ל דאביה לבד מיפר ואפי' עבד בה מאמר, וא"כ צ"ל דס"ל דאף דמאמר ביבמה קונה מדרבנן מ"מ לענין הפרת נדרים לא עשו אותה לענין זה כארוסה, כיון דאין היבמה גמורה לאישה כמו הארוסה לאלים כוחו שיצטרף הפרתו עם הפרת האב, ולא עשו אותה חכמים כארוסה רק לענין דחליצה לבד לא סגי לה בלא גט וא"כ יש ראי' לדברי הטור לפ"ז מש"ס דילן, דמאמר דעשה בה היבם אינו מעלה ואינו מוריד עכ"פ לענין הפרת נדרים, וכיון שמשמע לפ"ז מש"ס דילן כדברי הרמב"ם, וגם דברי הירושלמי נראה להגיה ולפרש כן א"כ שפיר פסק הרמב"ם, ואף דבמסקנא מוקי לה הש"ס דמיירי בעמד בדין וברח דניזונות משלו, מ"מ לאו מהאי טעמא נאדי מאוקימתא קמייתא דמוקי לה בעשה בה מאמר, וא"כ לדינא שפיר קיי"ל הכי. ובזה מתורץ מה שתמה המפרש שם על דברי הטור וכ' שגם הרמב"ם לא כתב רק בלא עשה בה מאמר, ולפי מ"ש דברי הטור נכונים, ועיין בש"ע שם סעי' י"א שהעתיק ג"כ דברי הרמב"ם להלכה דגם בעשה בה מאמר יכול האב לבדו להפר וכן נוטה לשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' נדרים (הלכה כ"ד), ולא כדעת המפרש שם שנסתפק בדבריו והמעיין שם יראה שדעתו כמ"ש:
ז) ושם בירושלמי יש עוד מקום עיון קצת שכ' שם וז"ל, דמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' הילא בשם ר' אלעזר אפי' אשם תלוי אין לה, מי מיפר לה, ופי' המפרש שם דהיינו הא דאיתא בפ' חרש דאשתו של חרש ושל שוטה אפי' אשם תלוי אין בה, הבא עליה מי מיפר נדרי', כלומר אם האב יכול לבדו להפר נדרה הואיל דקדושי החרש לאו כלום הוא או לא כו', מזה הי' נראה קצת סתירה לדברי הטור, דהא חזינן בקדושי חרש דאין בו ממש מדאורייתא, אעפ"כ נסתפק הירושלמי כיון דמדרבנן הוי קדושין אין כח באב לבדו להפר, א"כ כ"ש בזקוקה ליבם שעשה בה מאמר שג"כ מקודשת מדרבנן, וגם שבלאו הקדושין יש בה זיקה דודאי יש להסתפק אם מועיל הפרת האב לבדו. ונלע"ד ליישב זה דדוקא גבי נישואי חרש נסתפק הירושלמי דכיון דנשואה גמורה לפקח כבר נפקע כח האב ויצתה מרשותו לענין הפרת נדרים, ולכך יש סברא לומר דנישואי חרש כיון דמדרבנן תקנו לו נישואין, יכול להפר נדרה כמו בנשואי קטנה משום דנודרת על דעתו כדאי' בש"ס דילן, משא"כ ביבם בארוסה כיון שנשאר כח האב להפר נדרי' מן התורה לגבי כח האב בטל לי' כח זיקה של היבם וקדושי מאמר שלו דמדרבנן בעלמא הוא, לגבי כח הפרת האב דאורייתא אין בו כח לחול, אבל מדברי המפרש שם משמע שמפרש דמיירי הירושלמי בארוסין דחרש מי מיפר לה האב לבדו או לא, וא"כ קשה למה ישתנה דין זה מדין יבמה שיש בה זיקה וגם קדושין דרבנן מקדושי חרש שאין בה רק קדושין דרבנן לבד, גם צ"ע מה דבעי הירושלמי בקדושי חרש מי מיפר לה, דהא גם קדושי ונשואי קטנה הא דמיפר לה בעלה אף שאין קדושי' קדושי תורה הוא מטעם דנודרת על דעתו, כמ"ש בש"ס שלנו שם משום כל הנודרת ע"ד בעלה נודרת, ומה שייך גבי חרש שנודרת ע"ד כיון שאינו בר דעה כלל וצ"ע. שוב ראיתי בדברי המפרש בירושלמי שם, שהגיה שם שצ"ל ע"ד דר"א מיפר לה כו' וההין דמר כו', וא"ש טפי דלכך מבעי' לי' לר"א דס"ל דגם בזיקה יכול להפר כדמשמע בש"ס שלנו, דבב' יבמין צריך לאוקמי בעשה בה מאמר, א"כ אפשר דס"ל גם באשת חרש כיון דיש בה קדושין דרבנן דיכול להפר, אבל לר"ע ודאי דא"י להפר במכ"ש דיבמה כמ"ש, ובזה מתורץ מה שהשמיטו הרמב"ם והטור וש"ע דין זה של אשת חרש דנשאר בספק בירושלמי, אבל לפי מ"ש א"ש דלדידן דקיי"ל כר"ע ודאי דא"י להפר ודו"ק:
ח) ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם (פי"א מה' נדרים הלכה ח') שכ' שם דמי שהיא ספק מגורשת אין בעלה יכול להפר לה נדרי', נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפר בימים שבינתים כו', וכ' הכ"מ שם שלמד דין זה מהא דאי' בפ' מי שאחזו (ד' ע"ג ע"ב), ת"ר ימים שבינתים בעלה זכאי כו' ובהפרת נדרי' דברי ר"י, וחכמים אומרים מגורשת ואינה מגורשת, משמע דלחכמים אינו מיפר נדריה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה למה לא יוכל להפר לה כ"ז שהוא חי, לא מיבעי לר' יוסי דס"ל דספק אם חל הגט משעת נתינה או בקודם מותו כפי' התוס' שם, דמ"מ כ"ז שהוא חי מוקמינן לי' בחזקת חיים דרוב חולים לחיים, והרי קיי"ל המביא גט והניחו חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים, אלא אף לר"מ דס"ל דהגט חל בודאי משעת נתינה, מ"מ מוקמינן לי' בחזקת חיים דלא ימות מחולי זה, ומן הש"ס אין הכרח די"ל דמ"ש בעלה זכאי כו' ובהפרת נדרי' כו', י"ל דהיינו אם מת אח"כ לר' יהודה מועיל הפרתו שהפר, משא"כ לר"מ ולר"י אין מועיל הפרתו שהפר, משא"כ לר"מ ולר"י אין מועיל הפרתו שהפיר מקודם לכן דאגלאי מלתא למפרע שהיתה גרושה, משא"כ לכתחי' כשהוא חי למה לא תסמוך על חזקת חיים ותוכל לסמוך על הפרתו, והרי מסתימת לשון הרמב"ם והפוסקים משמע דלכתחילה כשהוא חי אינו יכול להפר:
ט) והיה נלע"ד דהרמב"ם למד זה מהא דאי' בפ' כל הגט (ד' כ"ח ע"א) פלוגתא דר"מ ור"י, דלר' יהודה באומר לאשה זה גיטך שעה אחת קודם למיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן שמא [ימות] מיד, ובהא קיי"ל כוותי' דר"י דלשמא ימות אפי' לזמן מועט חיישינן וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל (פ"ט מה' תרומות ה"א), ובשמא ימות לא שייך חזקת חיים כיון דאסורה שעה אחת לפני מותו, ומכ"ש לר' יוסי דיש ספק שמא חל הגט משעת נתינה, וא"כ גם לענין הפרת נדרים כיון שחל הגט מחיים אם ימות א"כ לא שייך לאוקמי' בחזקת חיים. אבל קשה לפ"ז דהא בש"ס מפורש דר' יהודה ס"ל דימים שבינתים בעלה זכאי בהפרת נדרי', אף דס"ל דהגט חל שעה אחת לפני מותו, ואעפ"כ ל"ח שמא ימות ויכול להפר נדרי' ואף על גב דס"ל לר"י דחיישינן שמא ימות, וצ"ל לפ"ז דמה דקאמר ר"י בעלה זכאי בהפרת נדרי', היינו דעכ"פ לא תעבור על נדרה מיד רק אחר שעה דאז אגלאי מילתא דבעת ההפרה היתה א"א עדיין בודאי, ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרמב"ם דכל ספק מגורשת א"י להפר, היינו בספק גמור כגון זרק לה גט ספק קרוב לו כו', ומ"ש או שגירשה ע"ת או לאחר זמן, אינו כוונתו כגון תנאי דגט שכ"מ שאם ימות דבכה"ג יכול להפר, רק שלא תהנה מנדרה כי אם אחר שעה כמ"ש, אלא בתנאי אחר שיכול להיות שאם תקיים התנאי יהי' הגט חל מעת הנתינה. ולכאורה קשיא כיון דספק מגורשת בעלה חייב במזונותי' כדאי' בפ' מי שאחזו שם, א"כ למה יגרע זה מקטנה דנישואין דידה דרבנן, וגם במופלא סמוך לאיש דנדרי' הם מן התורה, אעפ"כ קיי"ל דבעלה יכול להפר לה משום דניזונת משלו ונודרת על דעתו, כדאי' בפ' חרש (ד' קי"ד ע"א) ובפ' יוצא דופן, אך י"ל לפי מאי דקיי"ל כרבנן דפליגי על ר"א בפ' נערה (ד' ע"ג ע"ב) בהא דבוגרת ששהתה י"ב חודש, דר"א ס"ל הואיל ובעלה חייב במזונותי' הרי זה יפר לבדו בלא שותפות האב, וחכמים פליגי עליו שם דאין הבעל מיפר עד שתכנוס לרשותו, וא"כ י"ל דרבנן אף על גב דמודו נמי לר"א עכ"פ באם נכנסה לרשותו, אף על גב דנישואין הם דרבנן יכול להפר משום דנודרת על דעתו וכמ"ש הר"ן שם, מ"מ היינו דוקא בנשואה גמורה, משא"כ במגרשה ע"ת אם ימות לר"מ דס"ל (דחג) [דחל] הגט משעת נתינה או לחכמים במגרשה ע"ת או לאח"ז, כיון שאם יתקיים התנאי ויגיע הזמן תיגלי מילתא למפרע שלא היתה אשתו כלל אפי' מדרבנן אף על גב דניזונת משלו א"י להפר, ובספק מגורשת י"ל טעמא אחרינא דלא שייך לומר דנודרת ע"ד, כיון שיש איבה ביניהם אף על גב דחייב במזונותי' דלכך קיי"ל דמציאתה לעצמה במגורשת ואינה מגורשת משום דתקנו מציאתה לבעלה משום איבה ובספק מגורשת לא שייך איבה:
י) ולפי"ז י"ל דלר' יוסי דס"ל דספק מגורשת היא דהוי ספק אם הגט חל מעת הנתינה או בשעה אחת קודם מותו, י"ל דודאי יכול להפר דהא ודאי דחייב במזונותי' ונודרת ע"ד, ואיבה לא שייך כאן דהא אדרבא הוא מגרשה לטובתה כדי שלא תהי' זקוקה ליבם, וא"כ אם בנישואין דרבנן כל שניזונת משלו קיי"ל דיכול להפר משום דנודרת על דעתו, כ"ש בספק מגורשת מן התורה, דודאי ספק א"א מן התורה חמור יותר מא"א דרבנן, אפי' לדעת הרמב"ם דס"ל ספק תורה מדרבנן להחמיר מודה הוא בספק א"א דאתחזק איסורא דא"א. וא"כ מ"ש הכ"מ על דברי הרמב"ם בהא דספק מגורשת דא"י להפר דלמד דין זה מפ' מי שאחזו, בהא דמה היא באותם הימים, אין זה מוכרח לדידן דקיי"ל כר' יוסי דמגורשת ואינה מגורשת, דספק אם חל הגט מעת הנתינה או שעה אחת לפני מותו בכה"ג יכול להפר, ודוחק לחלק בין נישואי קטנה דמדרבנן תקנו להיות כנשואה גמורה לכך מהני אם נודרת ע"ד, ובין גט שכ"מ כיון שכל שעה בספק אצלה אם ימות או לא אינה נודרת ע"ד וצ"ע:
יא) עוד יש שם בירושלמי בעיא אחרת וז"ל, והן דמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן אפי' קדושי מאה תופסים בה מי מיפר לה, ור"ל במה דאיתא בפ"ג דקדושין (ד' ס' ע"א) באם קידש אחד אשה במעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אח"כ אחר וקידשה מעכשיו ולאחר עשרים יום, ובא אחר וקידשה מעכשיו ולאחר עשרה ימים, דאמר שם שכולם תופסים בה, ופי' רש"י שם דס"ל דכולם תופסים בה מתורת ודאי, דשיורי משייר כל אחד לתפיסת קדושין, ולכן בעי אי צריך שכולם יהיו מפירין לה או הראשון לבד. ולפ"ז קשה על הרמב"ם (פ"ז מה' אישות הלכה י"ב) שפסק כר' יוחנן והוא מפרש דלא כפי' רש"י שכולם תופסים בה מטעם שיור מתורת ודאי, אלא דגם ר"י מספקא לי' אי תנאה אי חזרה, ושמא לגבי דהאי הוי תנאה ולגבי דהאי חזרה, ולפ"ז קשה מאי מבעי' להירושלמי כיון דספיקא הוא למי מקודשת ודאי דא' מהם א"י להפר, דדילמא שלו לא הוה קדושין ובודאי צריכים כולם להפר מספיקא, וצריך לדחוק לדעת הרמב"ם דהספק של הירושלמי הוא, דכיון דקיי"ל דמה שגלתה התורה שהבעל יכול להפר נדרי אשתו, הוא מטעם דנודרת על דעתו אעפ"י שגזירת הכתוב הוא וכמ"ש הר"ן בפי' שם, ולכך בכה"ג דנתקדשה לכמה בני אדם וא"י למי, אינה נודרת על שום דעת א' מהם ולכך יש סברא שאפי' כולם אינם יכולין להפר כנ"ל ודוק: