אור ברסלב
בית יצחק - דיני ברירה חלק שני › סימן ל

בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר

חלק שני · סימן ל

סימן כט

דין חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאם למכור בשוק ואי שייך בזה חשש ברירה:

א) גרסינן בפ' כ"ש (ד' ל"ח ע"א) חלות תודה ורקיקי נזיר עשאם לעצמו א"י בהם ידי חובתו עשאם למכור בשוק יוצא בהם ידי חובתו, ושם (ד' ל"ח ע"ב) תניא א"ר אלעאי שאלתי את ר"א כו' באתי ושאלתי את ר' יהושע אמר לי הרי אמרו כו' כשבאתי והרציתי דברים לפני ר' אליעזר אמר לי ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני, א"ד ברית כו' ולאו טעמא בעי וטעמא מאי, אמר רבה כל לשוק אמלוכי ממליך אמר אי מזדבן מזדבן ואם לא איפוק בהו אנא ע"כ. ולכאורה הי' נראה דדין זה תליא בברירה דצ"ל דאם לא הי' יכול למכור לצורך תודה ונזיר הוברר הדבר שבתחי' נעשה לשם מצת מצוה ולא לשם תודה, וא"כ למאן דלית לי' ברירה א"י ידי חובתו, דהא ע"כ צ"ל אם הי' יכול למכור הוברר הדבר דלשם תודה נעשה, ואי לא הי' יכול למכור הוברר הדבר דלשם מצת מצוה נעשה והוי תלוי בב' דברים דשייך בי' דין ברירה, ובשלמא למ"ד תולה בדעת אחרים יש ברירה י"ל דגם כאן הוה כתולה בדעת אחרים אם יהי' לו לוקחים או לאו, אבל למאן דס"ל דגם בתולה בדעת אחרים אין ברירה קשה, ולכאורה היה נראה לפי האיכא דאמרי שם דר' יהושע ס"ל הכי דיוצא י"ח אבל ר"א לא ניחא לי' בהכי כדקאמר ולאו טעמא בעי, וא"כ י"ל דר"א שמותי הוא וס"ל בכ"מ כב"ש דלית להו ברירה בהא דהמת בבית כו', ור' יהושע ס"ל כב"ה דאית להו ברירה, אבל לפי המסקנא דפ' משילין דפליגי בלטהר את הפתחים מכאן ולהבא ולית להו לב"ה ברירה בדאורייתא קשה, ועוד לפי לישנא קמא גם לר"א יוצא ידי חובתו, ועיין פ"ק דביצה (ד' ד' ע"א) תניא אחרים אומרים משום ר"א ביצה תאכל היא ואמה, ומפרש שם ר' זירא ואביי תאכל אגב אמה ה"ד, כגון שלקחה סתם נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל ביצים עומדת כו', הרי דס"ל לר"א ברירה (עיין פ"ק דחולין ד' י"ד ע"א), ואפשר דדוקא שם יש לו ברירה במוקצה דרבנן אבל לא בדאורייתא, ועיין בפ' המביא (ד' ל"ד ע"ב) ר"א אומר עומד אדם על המוקצה כו' ואומר מכאן אני אוכל למחר כו', מוכח ג"כ דס"ל דיש ברירה עכ"פ בדרבנן, דהא בפ"ק (ד' י' ע"א) בהא דפליגי ב"ש וב"ה בגוזלות וב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל כו' מקשה שם וב"ה למה לי כו' בעומד ואומר מכאן אני נוטל למחר סגי, וכ"ת ב"ה לית להו ברירה כו' הרי דדין זה תליא בברירה:

ב) וצ"ע בסוגיא שם דפליגי ר"א ורבנן דר"א ס"ל מכאן אני נוטל למחר משום דיש ברירה וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן דאין ברירה וכמו שפרש"י שם, וא"כ כיון דהלכה כחכמים לגבי ר"א ע"כ צ"ל דקיי"ל דאין ברירה אפי' בדרבנן דהא מוקצה דרבנן, ובהיות כן יש לתמוה על הרמב"ם (פ"ב מה' יום טוב הלכה ט') שפסק כחכמים שצ"ל מכאן ועד כאן והרי פסק בכ"מ דבדרבנן יש ברירה, ועוד קשה בהא דפ' בכל מערבין (ד' ל"ז ע"ב) דקאמר מאן האי תנא דס"ל אפי' בדרבנן אין ברירה למה לא קאמר שם דחכמים דעומד אדם על המוקצה הוא, והנה לפי מ"ש למעלה בסימנים שעברו דלדין דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה הוא משום ספיקא דדינא וספיקא דרבנן לקולא הוה א"ש, דבמוקצה אין ברירה דהוי ספק מוכן ואנן קיי"ל דספק מוכן אסור משום דהוי דבר שיל"מ, ואף דבעירובין קיי"ל יש ברירה אף על גב דהוי דשלי"מ בעירוב הקילו כמ"ש התוס' בכ"מ, דהרי קיי"ל בספק עירוב דכשר כמ"ש בפ' בכל מערבין בספק מבעו"י נטמא כו', ומתורץ ג"כ מה דלא קאמר שם בפ' הנ"ל דהאי תנא דחכמים דעומד אדם על המוקצה הוא כו' דשם רוצה למצוא תנא דס"ל אפי' בעירובין אין ברירה, ומהא דמוקצה אין ראי' דשם מחמרינן בספיקו, ובזה מתורץ ג"כ קושיית התוס' שם דהקשו למה לא קאמר דתנא דאגודת ירק היא [אך] דבאמת בדמאי מקילינן בספיקו דקיל יותר מכל איסורי דרבנן כמ"ש בכ"מ בדמאי הקילו. ומכאן יהי' ראי' דמה דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה מטעם ספק הוא ודלא כדעת היש"ש הבאתיו למעלה, ומ"מ קשה דבפ"ק בסוגיא דפלוגתא דב"ש וב"ה דפליגי בגוזלות משני רבא דלכך לא מהני באומר מכאן אני נוטל למחר משום דלמא מטלטל ושבק כו' ואתי לאמנועי משמחת יום טוב כו', משמע דס"ל דבמוקצה ג"כ אמרינן יש ברירה והוא נגד סוגיא דפ' המביא, וא"כ למה דחק רבא בחנם ולא מוקי' לה דהטעם משום ברירה וכחכמים דפ' המביא דבזה קיי"ל דאין ברירה מטעם שכתבנו:

ג) ועי' במ"מ (פ"ב מה' יום טוב הלכה ו') שהביא דברי הרשב"א שכתב דמ"ש בש"ס דספק מוכן אסור לאו בכל ספק אמרו כן, אלא בספק שקרוב ליגע באיסור תורה כגון בספק ניצוד מבעו"י או ביום טוב אבל שאר ספיקות מותרים, ע"ש שהמ"מ דחה דבריו והקשה עליו מהא דקיי"ל בביצה, ספק נולדה ביום טוב או מבעו"י שאסור שפסק כן הרשב"א עצמו, ועיין בס' לחם משנה שם שיישב דברי הרשב"א דשאני ספק נולדה ביום טוב כו' משום דכולה חדא גזירה היא, ותמה שם על המ"מ דאם לא נימא כסברת הרשב"א כחילוק הנ"ל, ויקשה היאך הקשו בפ"ק דביצה (ד' ג' ע"ב) אלא לרב יוסף ולר' יצחק דאמרי משום גזירה הוא ספיקא דרבנן הוא ולקולא כו' דא"כ בין לרבה בין לר' יצחק ולר' יוסף תקשי במצודות חי' ועוף כו' דקאמר בפ' א"צ דספק מוכן אסור ואמאי ספיקא דרבנן הוא ולקולא יעו"ש. ולענ"ד יש ליישב קושייתו ע"פ מה שהקשו בתוס' ישנים שם ברפ"ק למה לא הקשה על אוקימתא דרב נחמן דמוקי לה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משום מוקצה דהא הוי ספיקא דרבנן ולקולא, ותירצו שם דמוקצה חמיר יותר והחמירו בו כבשל תורה, וא"כ ל"ק מידי מהא דספק מוכן אסור, אבל ר"י ור' יוסף דמוקמי מתני' משום גזירת פירות הנושרין או משקין שזבו שפיר הקשה דהוי ספיקא דרבנן, אך מ"מ קשה על הרשב"א מהא דעומד אדם על המוקצה דחכמים החמירו משום דאין ברירה והא הוי ספק דרבנן והוא ס"ל דספק מוכן דומה לכל ספיקא דרבנן ולא החמירו בו יותר, וצריך לדחוק לדעת הרשב"א דבאמת חכמים דסוף פ' המביא ס"ל דאין ברירה אפי' מדרבנן, מטעם ודאי ולא הוי ספיקא דדינא, והא דלא קאמר בפ' בכל מערבין דהאי תנא דעומד אדם על המוקצה הוא דס"ל אין ברירה אפי' בדרבנן, י"ל דרוצה למצא מקום שהוזכר שם התנא דס"ל כן בפי' וכה"ג כתבו התוס' בכ"מ, ובזה מתורץ ג"כ קושיית התוס' למה לא קאמר האי תנא דאגודת ירק היא דגם שם לא נזכר שם התנא אלא חכמים דאומרים צריך לעשר כו', וס"ל לרשב"א דבאמת לא קיי"ל לדינא כחכמים דס"ל דצ"ל מכאן ועד כאן אלא כר"א, ולשיטת הרמב"ם צ"ל דבמוקצה לא אמרינן ברירה אף דהוי דרבנן:

ד) ובזה מתורץ ג"כ הך סוגיא דפ"ק דחולין (ד' י"ד ע"ב) במשנה דהשוחט בשבת כו' ונסבין חבריא למימר ר' יהודה [היא] וקאמר שם ר"י דמוכן הוא דקאמר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה כו' ופריך שם בהמה היכא שחטינן ביום טוב ומתרץ דעומדת לאכילה ולגדל ולדות נשחטה הובררה דלאכילה עומדת כו', ופריך שם והא ר"י לית לי' ברירה דתנן הלוקח יין כו' אומר ב' לוגין כו', דקשה היאך מוכיח משם דש"ה דהוי דאורייתא איסור תרומה משא"כ בספק מוכן דרבנן ובדרבנן דילמא אית לי' ברירה, ולפי מ"ש א"ש דבספק מוכן קיי"ל דאין ברירה דחמיר כדאורייתא, אך אין זה הכרח דבלאו"ה הוכיח שם דר"י לית לי' ברירה אפי' בעירובין דרבנן מדתני איו כו'. ולולי דברי רש"י ז"ל הייתי מפרש טעמם של חכמים לאו מטעם ברירה הוא אלא לפי תירוצו של רבא בפ"ק דקאמר דלכך ס"ל לב"ה שצריך שיאמר זה וזה אני נוטל, ולא סגי במה שיאמר מכאן אני נוטל למחר, משום זימנין דמשתכחי כחושים שמנים ושמנים כחושים וקא מטלטל מידי דלא צריך ואתי לאמנועי משמחת יום טוב, וכמו שפרש"י שם דלכך צריך שיאמר בפי' זה וזה אני נוטל דלא סמך על הספק ולמחר אף אם יהי' כחושים יקחם, וכמו כן י"ל כאן דסתם מוקצה הם גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם ליבש ואותם שלא נתייבשו לגמרי לא חזו כלל וכמ"ש בפ' א"צ (ד' כ"ו ע"ב) יעו"ש, וא"כ יש בהם מקצת שנתייבשו לגמרי ומקצת שלא נתייבשו דלא חזו כלל, וא"כ יש ג"כ חשש שמא אותם שהי' נראים בעיניו יבשים משתכחי שלא נתייבשו וקא מטלטל מידי דלא חזי, ולכן צריך שירשום מכאן ועד כאן שלא יסמוך על הספק ממש כמו הא דגוזלות, רק שם דהם בע"ח שייך לומר זה וזה אני נוטל שנפרדים ונכרים כל א' בפ"ע, וכאן בפירות שייך לומר מכאן ועד כאן שהם כולם מונחים ביחד במ"א, ולפ"ז אין צריכים אנו לחלק בברירה ולומר דבמוקצה אין ברירה:

ה) ואפשר לומר דגם רש"י שפי' דחכמים דאומרים עד שירשום הוא מטעם דאין ברירה לא פי' כן אלא לפי ס"ד דש"ס דפ"ק, ולפי תי' ראשון במה דפריך שם וב"ה למה לי שיאמר זה וזה אני נוטל כו' דהיינו מטעם ברירה, והא דס"ל בהמת בבית ולו פתחים הרבה אף משימות המת, היינו לטהר את הפתחים מכאן ולהבא וס"ל שם דב"ה לית להו ברירה אפי' בדרבנן, אבל למסקנא לתי' של רבא דמוקים טעמא דב"ה משום דילמא משתכחי שמנים כחושים כו' ואית להו ברירה עכ"פ בדרבנן גם הא דעומד אדם על המוקצה, ג"כ יש לפרש מהך טעמא וכמ"ש. ובזה מתורץ מה שהקשה בירושלמי בסוף פ' המביא על הך מתני' דאי שם מחלפא שיטתי' דרבנן דתנינן תמן ב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל והכא אינן אמרין הכין, עוד אינון אית להון חומר בדבר שיש בו רוח חיים, ופי' המפרש שם וכי ס"ד דב"ה יהי' מחמירים כאן יותר ממוקצה דבע"ח, דב"ש איש להו להיפוך דמוקצה דבע"ח חמיר יותר כדמתרץ שם על הא דפריך מחלפא שיטתי' דר"א כו' הביאו התוס' כאן בסוף המביא, ודברי המפרש שם תמוהים דפי' שם במה דקאמר מחלפא שיטתי' דרבנן דשם ס"ל לב"ה עומד ואומר יונים אלו אני נוטל מן השובך למחר לאכילה וסגי בהכי דיש ברירה והכא אומרים עד שירשום דוקא כו', והוא תמוה מאד דמה חשש ברירה יש בעומד ואומר זה וזה אני נוטל כיון דהזמינם בפי' ולמחר יטול אלו לבד ולא אחרים, והרי בש"ס שלנו אי' בהיפוך בס"ד דש"ס דלכך לא קא אמרי ב"ה מכאן אני נוטל למחר משום דלית להו ברירה, ולכן ס"ל דצ"ל זה וזה אני נוטל למחר דבזה לא יהי' חשש ברירה, וגם מה שפי' שם בהא דמקשה מחלפא שיטתי' דר"א כו' ומשני חומר הוא בבעלי חיים ופי' דבע"ח חמיר מוקצה דידהו טפי ולא אמרינן בי' ברירה תקשי לפי מה דבעי הש"ס שלנו לאוקמי דברי ר"א מה שאמר תאכל היא ואמה דסתם תרנגולת עומדת לאכילה ולגדל ביצים נשחטה הובררה כו' דאית לי' ר"א ברירה, הרי דגם במוקצה דבע"ח יש לו ברירה אך זה [יש] ליישב דהירושלמי מוקי לה כמסקנא דש"ס שלנו דמ"ש היא ואמה גוזמא קתני ואין שם הטעם משום ברירה כלל:

ו) ולכן נלע"ד לפרש דברי הירושלמי דלאו מטעם ברירה אתינן עלה, אלא דס"ל כתי' של רבא בש"ס דילן דהטעם משום דילמא משתכחי שמנים כחושים כו' ומטלטל מידי דלא צריך, ופריך מחלפא שיטתי' דר"א דכאן מקיל יותר דא"צ הכנה גמורה רק מ"ש מכאן אני אוכל למחר מיקרי הזמנה, וב"ש ס"ל דאין זה הזמנה ועדיין מוקצה הוא עד שינענע מבע"י ויעשה מעשה הזמנה גמורה, וע"ז משני חומר הוא בבע"ח, ר"ל שאין טעמם של ב"ש מה דס"ל דלא סגי באומר זה וזה אני נוטל מטעם הזמנה גמורה, אלא משום דבע"ח אינם דומים א' לחבירו שיש כחושים ויש שמנים שמשתנים בטבעם, ולכן ס"ל לב"ש דלא די במ"ש זה וזה אני נוטל דיש לחוש שטעה בדעתו שהי' סבור שהם שמנים כיון שלא נענע אותם בידיו ולמחר משתכחי כחושים, ומטלטל מידי דל"צ, [ולא ס"ל כסברת ב"ה דכיון שאינו סומך על הספק יטול אף כחושים], משא"כ במוקצה דגרוגרות וצמוקים לא שכיח שיהי' משתנים שמקצת יהי' יבשים לגמרי ומקצת לא, וכיון שהניח כולם ליבש בזמן אחד ולכן די בהזמנה בעלמא מ"ש מכאן אני אוכל למחר, ואח"כ מקשה מחלפא שיטתי' דרבנן דכיון דשם מקילין ב"ה באומר זה וזה אני נוטל, והיינו כיון שאינו סומך על הספק ומזמין אלו בפי' לא חיישינן דלמא ממלך למחר כשישתכחו כחושים, א"כ למה מצריכים כאן שירשום ויאמר כו' באמירה לחוד סגי במ"ש מכאן ועד כאן ולמה צריך שירשום דוקא, וע"ז משני עוד, אינון אית לון חומר הוא בבע"ח וכוונתו דבאמת ס"ל לב"ה כר"ש דלית לי' מוקצה בבע"ח וכמ"ש בש"ס דילן בפ' א"צ (ד' כ"ז ע"ב) למ"ד דחולק הוא ר"ש אף בבע"ח שמתו שאין שם איסור מוקצה, וכן מבואר ברפ"ק דגם בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מתיר ר"ש דלית לי' מוקצה ולית לי' נולד והרי במוקצה דגרוגרות וצמוקים מודה ר"ש כמ"ש בכ"מ בש"ס, ובפ' כירה אין מוקצה לר"ש אלא בגרוגרות וצמוקים, ובסוף ביצה בעי מיני' ר"ש בר רבי כו' ופריך שם על רבי מהא דקאמר אלו הם מדבריות כו' וקאמר שם אבע"א לדבריהם דרבנן קאמר להו כו' ואבע"א הני נמי כגרוגרות וצמוקים דמו, הרי דבתי' ראשון ס"ל דגם מדבריות מותרים לר"ש דלא דמי לגרוגרות וצמוקים אף דהוי בע"ח, וא"כ היאך אפשר לומר דמוקצה דבע"ח חמיר ממוקצה דסוף פ' המביא דמיירי בגרוגרות וצמוקים אלא ע"כ צ"ל דבהא דגוזלות ליכא איסור מוקצה כלל ולכן א"צ שם רק הזמנה לומר זה וזה אני נוטל ולא מעשה נענוע, ומה שצריכים לומר זה וזה אני נוטל הוא משום חומר דבע"ח ר"ל משום דיש בהם שמנים וכחושים כו', וכמ"ש משם דמטלטלי מידי דלא צריך או זימנין דמשתכחי כולם כחושים וממנע משמחת יום טוב, משא"כ בהא דמוקצה דגרוגרות וצמוקים דאיסור מוקצה יש בהם גם לר"ש לכן בעי הזמנה מעליא וצריך שירשום. ובזה מבוארים דברי הירושלמי על נכון שלא ישאר דברי חכמים בקושיא, וגם אין מוכרחים אנו לחלק בדין ברירה בדרבנן בין מוקצה לעירוב, וא"ש ג"כ דברי הירושלמי כפי מסקנת ש"ס שלנו בתי' של רבא בפ"ק וכמבואר:

ז) נחזור לעניננו מאחר שנתבאר לנו שמדברי ר"א אין מוכרח שיסבור דיש ברירה והא דעומד על המוקצה י"ל משום דבדרבנן קיי"ל יש ברירה א"כ קשה למה יסבור ר"א דיוצאים י"ח במצה זו שעשאם למכור בשוק, וגם לר' יהושע קשה דהא גם ב"ה ס"ל אין ברירה בדאורייתא לפי מסקנת הש"ס דפ' משילין, ואין לומר לפי שיטת הרמב"ן שהבאתי למעלה סי' ט"ז דבתולה תנאו בדבר א' יש ברירה לכ"ע וכאן מקרי דתולה תנאו בדבר אחד אם לא ימכר בשוק אז יהי' משומר לשם מצה, דזה אינו מתרי טעמי, חדא דהרמב"ן לא כ' כן אלא במתנה בפיו בפי' בדבר א' כגון הא דאם מתי יהי' גט או הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא, דכיון דמתנה בדרך תנאי א"צ לומר הוברר הדבר מעיקרא שהרי כבר בירר דבריו, משא"כ בנדון דידן בחלות תודה שלא התנה בדרך תנאי רק שאנו סומכין על אומדן דעתו שודאי כן הי' כוונתו שאם לא ימכרם יהיו משומרים לשם מצה ולא בירר דבריו מתחלה, א"כ צריכין אנו לומר אח"כ כשלא מצא למכור הוברר הדבר למפרע כו', ועוד דכאן הוה מתנה על ב' דברים דודאי כמו מצה דפסח צריך שיהי' משומר לשם מצה ולא לשם זבח כדילפינן מקרא דושמרתם את המצות, כמו כן מצה הנעשה בשביל תודה צריך שיהי' משומר לשם זבח תודה דבכל הקדשים צריכין שיהי' משומרים לשמם, וכן מורה לשון הש"ס בפסחים שם דקאמר יצא מצה המשתמרת לשם זבח, דאל"כ למה קאמר דעשאם לעצמו לא יצא י"ח הא משכחת לה אפי' לא עשאם למכור בשוק דיצא י"ח כיון דלא בעינן שישמרם לשם תודה א"כ לא מקרי מצה המשתמרת לשום זבח ולא גרע מסתמא, וא"כ הרי זה כמתנה על ב' דברים שאם ימצא קונים הי' משתמר לשם זבח ואם לא ימצא קונים יהי' לשם מצה, והרי זה דומה להא דכתוב גט לאיזו שתצא בפתח תחילה דאם תצא רחל תחילה יהי' כתיבתו לשם רחל, ואם לאה תצא תחלה יהי' לשם לאה דלא מהני משום דאין ברירה:

ח) לכך נלע"ד דכאן לא שייך חשש אין ברירה כלל, והוא דבאמת לא בעינן במצת מצוה שיהי' נאפה לשם מצת מצוה דוקא, וראי' לזה ממה דאיתא בירושלמי פ' כ"ש עלה דהך מתני' וז"ל, מצה הישנה פלוגתא דב"ש וב"ה, א"ר יוסי ד"ה היא מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברי שלא דקדק בה כו', והיינו דבסוכה פליגי ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל דבעינן סוכה לשם חג דכתי' חג הסוכות תעשה לך כו', ולכן פוסלין בסוכה ישנה שלא נעשית לשם חג, וב"ה ס"ל דלא בעינן לשם חג, וקרא דחג הסוכות מוקמי לי' לדרשא אחרינא שכשם שחל שם שמים על החגיגה כו', כדאיתא בש"ס דילן פ"ק דסוכה (ד' ט' ע"א), ולכן הי' ס"ד דגם במצה ישנה לב"ש בענין לשם מצת מצוה דוקא, ולכן אם לא עשאו לשם חג לא יצא י"ח, [דודאי מיירי בלא עשאו לשם מצת מצוה דאל"כ אפי' עשאו מתחילת השנה כשרה, ומודו בה ב"ש כדאיתא בפ"ק דסוכה שם], אבל לב"ה לא בעינן לשם פסח כמו בסוכה וקרא דושמרתם את המצות דילפינן מיני' דבעינן במצת מצוה שימור לשם מצה עכ"פ לא פחות משעת לישה, אין הכוונה שיהי' השימור לכוין לשם מצה כמו כוונה דקדשים לשם עולה לשם חטאת, אלא הכוונה דבעינן שימור ודקדוק מחמוץ לאפוקי בצקות של עכו"ם, אף על גב דלא יש בה סי' חימוץ והארכתי בזה במק"א בתשובה בראיות ברורות. ולפ"ז ל"ק מידי דבאמת מה דקאמר הש"ס דאין יוצאים י"ח מצת מצוה בחלות תודה ורקיקי נזיר, משום דבעינן מצה המשתמרת לשם מצה ולא לשם זבח, ר"ל הטעם הוא דהחמירה התורה לעשות השימור בשביל מצת מצוה להזהר מחשש חימוץ טפי שבזה משמרים יותר מחימוץ ממצה הנעשית לשם תודה, אף על גב דג"כ אסורה בחימוץ משום דחמץ בפסח חמיר טפי שיש בה איסור כרת, ועוד דהרי מצה הנאכלת כל שבעה ג"כ אסורה בחמץ אעפ"י דלא בעינן שימור טפי מחימוץ, ובצקות של עכו"ם אדם ממלא כרסו מהם אך גזירת הכ' הוא דמצה הנאכלת לשם חובה בלילה הראשון יהי' משמרים אותו ומדקדקים בה לשומרה מחימוץ יותר מהמצה הנאכלת כל שבעה, וכמו כן החמירה תורה שיהי' השימור לשם מצת מצוה דוקא שיהי' נזהרים בשמירתה יותר, וא"כ אם היתה נשמרת לשם מצת מצוה ג"כ וגם חשב שאם יצטרך לתודה יהי' לתודה, אין כאן חשש ברירה לומר הוברר הדבר מעיקרא שנעשית לשם מצה שהרי גם קודם שהוברר שלא יצטרך לתודה היתה נשמרת כראוי לשם מצת מצוה:

ט) ובהיות כן נוכל לפרש בזה ב' הלשונות בש"ס דילן דפליגי אליבא דר"א דלל"ק הסכים ר"א לדברי ר' יהושע ואמר ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני, וללישנא בתרא אמר בלשון בתמי' וכי הן הדברים כו' ולאו טעמא בעי כו' והיינו שללישנא בתרא ס"ל דר"א שמותי הוא ואזיל בשיטת ב"ש דפסלי במצה ישנה וס"ל דבעינן שימור לשמה דוקא כמו בקדשים, ולכן אף אם שמרה כראוי לשם מצת מצוה כל שכיון שאם יצטרך לתודה יקחנה לתודה, א"כ אין זה לשמה והוי כמו בקדשים לשמה ושלא לשמה דפסול גם בעבודה אחת כדאי' פ"ב דזבחים, וכיון דב"ש לית להו ברירה כדאי' במתני' דהמת בבית כו' ור"א ג"כ לית לי' ברירה, לכן ס"ל דאין יוצאים י"ח אפי' בעשאם למכור בשוק, אבל ללישנא קמא ס"ל דבהא ס"ל לר"א דיש ברירה וכפי' רש"י בביצה בהא דעומד על המוקצה, וכיון שיש ברירה שפיר יוצא י"ח בעשאם למכור בשוק, ולפי מ"ש למעלה שי"ל דדעת הרמב"ם בתולה בדעת אחרים יש ברירה א"ש גם פסק הרמב"ם שפסק דין זה בהלכותיו, גם לשיטת היש"ש שכתבנו למעלה בדבר העתיד להתברר בודאי הן או לאו יש ברירה א"ש ג"כ דכאן ודאי עתיד להתברר אם מזדבן או לא וצ"ע:

תוכן העניינים

בית יצחק - דיני ברירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה