בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק שני · סימן כט
דין ברירה בהא דעירוב שהי' לחם יין בשותפות:
א) עוד יש ענין ברירה בש"ס מה שאינו דומה לכל דיני ברירה, והוא מה דאיתא בפ' הדר (ד' ע"א ע"ב) בהא דתנן במתני' בעל הבית שהי' שותף עם שכניו כו', ושם תניא ר"א בן תדאי אומר אחד זה ואחד זה צריכין לערב, ופריך ואפי' לזה ביין ולזה ביין, אמר רבה זה בא בלגינו ושפך וזה בא בלגינו ושפך, כ"ע ל"פ דהוי עירוב, כי פליגי כגון שלקחו חביות יין בשותפות, ר"א בן תדאי סבר אין ברירה ורבנן סברי יש ברירה, ופי' התוס' שם וז"ל, אין זה כעין ברירות דבכל הש"ס כדפי' בקונטרוס דהוו להו כאילו נשתתפו במעות שלא הוברר יין לכל א' עכ"ל, ובאמת הוא דוחק גדול לפרש כן לשון הש"ס במאי דקאמר מר סבר יש ברירה כו', ולמה לא הזכיר הש"ס בפי' דס"ל דבעינן שיהי' נברר תחילה יין של כל אחד ואח"כ יערבו יחד לשם עירוב, ועוד דא"כ כשמזכה א' פת משלו ומזכה לשם כל בני החצר והמבוי נימא דאין זה עירוב, כיון שלא הוברר תחילה חלקו של כל א', והרי משנה מפורשת בפ' חלון, כיצד משתתפין במבוי מניח את החביות ואומר הרי זה לכל בני מבוי כו' (ע"ש ד' ע"ט ע"ב), והיאך אפשר דר"א בן תדאי יחלוק על סתם משנה זו ועל כמה סתמות, דמוכח דיכול א' לזכות לשם כל בני המבוי וא"צ שיהי' נברר תחילה חלקו של כל א', ועוד דרב פסק שם כר"א בן תדאי וא"כ לרבה צ"ל דרב ס"ל ג"כ דצריך שיהי' נברר חלקו של כל א' ויחלוק רב על סתם משנה הנ"ל, ועוד דא"כ יקשה דרב אדרב, דהא (שם ד' פ' ע"א) קאמר רב שיתופי מבואות א"צ לזכות כו' משום דהכא לא תנן ומזכה להם כו', ואף על גב דרב יוסף שם באמת מפרש דפליגי אי סומכין על שיתוף במקום עירוב, ומביא ראי' משום דאמר רב הלכה כר"מ ואמר ג"כ הלכה כר"א בן תדאי והיינו משום דחד טעמא הוא, מ"מ לרבה תקשה דרב אדרב וגם אביי דחה שם דברי רב יוסף א"כ לאביי תקשה דרב אדרב, ועוד דבכ"מ דפליגי רבה ורב יוסף הלכתא כרבה כמו שהוכיחו התוס' בכ"מ כמ"ש בפ' אלו מציאות ובפ' כל הנשבעין, וא"כ לדידי' דרב פסק כר"א בן תדאי לא יועיל אם מזכה א' משלו לכל בני המבוי ואין זה אלא תימא, ובדוחק יש ליישב פי' רש"י ותוס' דבאמת אם א' מזכה משלו לכל בני המבוי לשם עירוב מהני, ולא בעינן שיהי' תחילה מיוחד חלקו של כל א' ואח"כ יערבו יחד, ורק דכאן שהיו שותפין ממילא ביין והיינו ע"י שנתן כל א' מעות משלו וע"י המעות קנו חביות יין לשתי' או לסחורה, ולכן כיון שלא עשו מעשה לשם עירוב לא ניכר הדבר שלשם עירוב נעשה, שעיקר העירוב הוא שיהי' כולם כדרים במקום א', ונמצא שעיקר העירוב הי' ע"י שערבו מעותיהם והוי כערבו במעות, אבל הוא דחוק מאד דמה בכך כיון שחשבו אח"כ לסמוך עליו לשם שיתוף למה לא יועיל:
ב) ולולי דמסתפינא מנגד דברי רבותינו הקדושים, הייתי מפרש באופן אחר סוגיא זו, והוא דשם בפ' הדר (ד' ס"ח ע"א) א"ל רבה בר רב חנן לאביי מבואה כו' וניקני להו מר רביעתא דחלא בחביתא, תניא אין משתתפין באוצר והא תניא משתתפין, אמר רב אושעיא ל"ק הא ב"ש והא ב"ה, דתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כו' חישב עלי' כו' בש"א והוא שחישב עד שלא ימות המת, וב"ה אומרי' אף משימות המת, ופרש"י שם אין משתתפין בדבר האצור כגון חביות של יין כו', אין סומכין על מה שבתוכם משום דאין ברירה איזהו של שיתוף, וכי מסתפק ממנו איכא למימר אזיל לי' שיתוף ע"ש, וגם זה תמוה לכאורה, דאי פליגי כאן בדין ברירה כמו כל ברירות שבש"ס, א"כ למה קאמר הא ב"ש והא ב"ה והא כמה תנאי דפליגי בברירה, ולמה מוקי חד ברייתא כב"ש דב"ש במקום ב"ה אינו משנה, ולמה ל"ק הא ר"מ הא ר"י ור"י ור"ש דפליגי בברירה בהא דלוקח יין, ועוד דלפי מ"ש דפליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה קשה קושיית התוס' שם שהקשו, דא"כ אביי כב"ש אתיא והוצרכו לתרץ דס"ל דלא פליגי ב"ש וב"ה בזה והוא דוחק גדול, והי' לו לומר דאביי אזיל לטעמי' דס"ל בהא דב' לוגין כו', דטעמא דר' יוסי ור"י ור"ש דאוסרים הוא משום דאין ברירה, ולא משום חשש שמא יבקע הנוד כדאי' בפ' כל הגט (ד' כ"ה ע"א וע"ב) דמביא שם אביי ראי' דיש חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, מהא דר"י ור"י ור"ש ס"ל בתולה בדעת עצמו אין ברירה בהא דב' לוקין, ועוד קשה מה דמביא ראי' מהא דהמת בבית כו', לפי מאי דמסיק הש"ס בפ' משילין דיש חילוק בברירה בין דאורייתא לדרבנן, דבדרבנן יש ברירה ובהא דהמת בבית שהוא דאורייתא אין ברירה יעו"ש, א"כ אפי' לפירושו דס"ל דפליגי למפרע ולא לטהר הפתחים מכאן ולהבא, (א"כ) היאך מוכח מב"ש דס"ל אין ברירה, דלמא בעירוב דרבנן מודו דיש ברירה, ועוד קשה בהא דקאמר שם בפ' בכל מערבין (ד' ל"ז ע"ב) א"ל רבא לר"נ ומאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית לי' ברירה כו', למה לא קאמר תנא דברייתא דאין משתתפין באוצר הוא:
ג) ולתרץ כל זה הי' נראה לענ"ד דבר חדש, דפלוגתא דב"ש וב"ה בהא דהמת בבית דפליגי בברירה, וכן פלוגתא דהני תרי ברייתות דאי משתתפין באוצר, דמיין להדדי בברירה ואפי' יהי' סבורים בכל התורה יש ברירה, כאן י"ל דאין ברירה, דדוקא בהא דב' לוגין שאני עתיד להפריש יהיה תרומה, סמכינן אברירה לומר דמה ששותה עכשיו הוא חולין ומה שיפריש אח"כ יהי' תרומה, אף על גב דעדיין הכל מעורב יחד משום דבתחילת קנייתו לקחו ע"מ להפריש מהם תרומה, ולכן מהני דבורו לברור מה שיפריש אח"כ, אף על גב דעדיין נשאר מעורב כבתחילה, משא"כ בהא דאביי שהיו לו חביות חומץ לצורכו ולא הי' דעתו תחי' שיפריש ממנו קצת לשם עירוב אלא לצורכו, א"כ במה שמקנה ממנו קצת לזכות לאחרים שיהי' להם חלק בו לשם עירוב, אין זה מועיל מידי מה שהי' מיוחד בתחילה לצורכו לבד, כל שלא עשה בו מעשה הניכר לשם עירוב, היינו שיפריש מהם מקצת ליחד לשם עירוב שלא יהי' מעורב כבתחילה, וכעין זה אמרו מחשבה מוציא מידי מחשבה, ואין מחשבה מוציא מידי מעשה, ולכן כל ששותה ממנו כיון שתחילה הי' הכל שלו, אין סומכין לומר הוברר הדבר שמה ששתה הי' שלא מן העירוב עד שיפריש אח"כ, שמה שהי' מיוחד בתחלה הכל שלא לשם עירוב אלא לצורך מאכלו מבטל הך ברירה לומר הוברר הדבר כו' ולכן ס"ל דאין משתתפין באוצר, וע"ז מביא פלוגתא דב"ש וב"ה דפליגי בהמת בבית כו', דהוא ג"כ כעין זה דב"ש ס"ל והוא שחישב עליו עד שלא ימות המת, והיינו שכיון שמת עד שלא חישב כבר ירדה תורת טומאה לכל הפתחים, שוב אין יכול להסתלק מהם במחשבה זו אלא בשינוי מעשה, וכמו דמסיק הש"ס באמת בפ' משילין דפליגי בלטהר את הפתחים מכאן ולהבא, וב"ה ס"ל דמהני מחשבתו להוציאם מידי טומאה שירדה להם כיון שלא הי' מעשה גמורה תחילה אלא הפתחים הי' שם ממילא, וכמו כן מהני מחשבתו לשם עירוב, אף על גב דתחילה נקנה הכל שלא לשם עירוב, כיון דהוי ג"כ מידי דממילא ולכן מהני כאן לומר הוברר הדבר, ובזה מתורץ קושיית התוס' שם ד"ה אמר רב אושעיא, דהקשו דרב אושעיא עצמו מוקי לה בפ' משילין לטהר את הפתחים מכאן ולהבא, והוצרכו לדחוק דשם הוא ר' אושעיא וכאן רב אושעיא ותמוהים דברי התוס' דלפי תי' דכאן רב אושעיא ס"ל דפליגי בלמפרע, א"כ ס"ל לב"ה יש ברירה אפי' בדאורייתא כגון טומאת מת, ורב אושעיא עצמו ס"ל אין ברירה בפ' כל הגט, דבעי' מיני' רב אושעיא מרב יהודה כתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה כו' אי אמרינן ברירה בתולה בדעת אחרים, מכלל דבתולה בדעת עצמו מודה דאין ברירה, והתוס' עצמו כתבו כאן דהך רב אושעיא שנזכר כאן הוא מן האחרונים והוא עצמו דבעי מרב יהודה כו' בפ' כל הגט, ולפי מ"ש א"ש דבאמת רבי אושעיא כאן הוא עצמו מה שנזכר בפ' משילין וכמו שפירשתי:
ד) ועי' תוס' שם שהביאו פי' הר' מנחם מיוני שפי' ג"כ כעין מה שכתבתי, והתוס' דחו פירושו דפי' דפליגי כאן אי בעינן הנחה לשם עירוב דלא מהני מחשבה כיון שתחילה לא הונח לשם כך, והקשו עליו דהי' לו להקשות מכמה משניות דמוכח דלא בעינן הנחה לשם עירוב, ועוד דמה ענין מחשבה דלטהר הפתחים למחשבה דעירוב יעו"ש, ולפי מ"ש א"ש הכל, דאין עיקר הטעם משום דס"ל דבעינן הנחה לשם עירוב, דבאמת אם אין אנו צריכים לדין ברירה הי' מועיל אף שלא הונח לשם עירוב כדמוכח מכמה משניות דבעירוב הקילו, אלא דכאן דשותה מהם ומשתמש בדבר שבחביות לעצמו כמו שקנאו מתחילה לשם עצמו, ואנו צריכין לסמוך על ברירה לומר הוברר שמה ששותה אינו מה שהפריש לשם עירוב, בזה אנו אומרין אין סומכין על ברירה כאן להוציא ממה שהי' מיוחד לו לבדו בתחילה ולא לשם עירוב, כיון שאין הפרש ניכר בזה שכמו שהי' משתמש במה שבחביות מתחילה לצורך עצמו, כמו כן משתמש עתה דבר זה מבטל מחשבתו ודבורו לשם עירוב, ובזה הוא דומה לחישב להוציאו בא' מהם משימות המת, דשם ג"כ אין הפרש נבדל שכמו שתחי' היו כל הפתחים נעולים כמו כן עתה, ודומה ממש להתם, ומה שהקשו התוס' מהא דבעה"ב שהי' שותף כו', ג"כ יתורץ היטב דאביי אזיל לטעמי' כמו שית' בס"ד דס"ל דלא קיי"ל כהא מתני' כמו שית':
ה) ומעתה מבואר לנו ג"כ הך סוגיא דלקמן פלוגתא דר"א בן תדאי ורבנן, דר"א ב"ת ס"ל דבעה"ב שהיה שותף עם שכיניו אפי' לזה ביין ולזה ביין לא מהני משום דס"ל אין ברירה, והיינו כמ"ש דאע"ג דס"ל בכל התורה יש ברירה, מ"מ כאן שהי' שותף להם בחביות יין הרבה שלקחו לשתייתם לחלוק או לסחורה, והיו צריכים לכוין להפריש קצת בחביות לשם עירוב והשאר לחלוק ביניהם לכל א' לשתייתם או לסחורה, וצריך לומר הוברר הדבר שזה שחשבו להפריש לשם עירוב יהי' נשאר בחביות, ומה שישתמשו כל א' לעצמו לא יהי' זה שהפרישו לשם עירוב, א"כ הרי זה תלוי בדין ברירה ממש, והוא ממש כהך עובדא דאביי דיקנה להם רביעתא דחלא בחביתא כיון שהם משתמשים מהם כל א' לעצמו בעת קניית עירוב שהוא בהמ"ש, וסומכין על מה שנשאר בחביות שיהי' לשם עירוב וס"ל לר"א ב"ת דלא מהני, אף על גב דבכל התורה יש ברירה כאן לא מהני מחשבתם להועיל ממה שהי' מונח מתחי' ולסמוך אברירה כמ"ש, ולכן אביי דס"ל שם דבכה"ג אין ברירה ס"ל ג"כ כאן דפליגי בברירה כרבה דמוקי בהכי פלוגתייהו, ולכן דחה אביי דברי רב יוסף דהוכיח דפליגי אי סומכין על שיתוף במקום עירוב כמ"ש א"ל אביי ואי חד טעמא הוא כו', ומה שהקשו התוס' דא"כ אביי כב"ש ס"ל יש לישב ג"כ דאע"ג דהש"ס מתרץ ב' הברייתות דפליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה, היינו ליישב דברי הברייתא דס"ל משתתפין באוצר דהוא ס"ל הכי דתליא בפלוגתא דב"ש וב"ה, אבל אביי ס"ל כהך ברייתא דאין משתתפין באוצר וס"ל דאתיא גם לב"ה, דע"כ לא ס"ל לב"ה דמחשבה מועלת מכאן ולהבא להוציא ממה שהי' תחי' אלא היכא דא"צ לומר הוברר הדבר דאין כאן גילוי דעת שמבטל מחשבתו, משא"כ בהא דאוצר דכיון דגם אחר הקנייתו לשם עירוב משתמש מהם לצורכו וצריכים אנו לומר הוברר הדבר שמה שמשתמש אינו מה שהפריש לשם עירוב גם ב"ה מודו דלא מהני, ולפי מה שפרשנו היה עולה כל הסוגיות על נכון דברירה דכאן פי' ככל ברירה דבש"ס, וגם הי' נראה לפי הכלל דקיי"ל דבכ"מ דפליגי רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מתלת והוא ס"ל דר"א בן תדאי ס"ל דבכה"ג אין ברירה אפי' בעירובין דרבנן, וא"כ רב דפסק כר"א בן תדאי הי' יוצא לנו דין חדש דבכה"ג אין ברירה אפי' בדרבנן, וקיי"ל ג"כ דאין משתתפין באוצר, אך לפי שכל הפוסקים פסקו כאן דלא כאביי ופסקו דמשתתפין באוצר כמ"ש הרמב"ם (פ"ה מה' עירובין הלכה ב') וכן פסקו הרי"ף והרא"ש וכמ"ש בש"ע א"ח סי' שפ"ז בטלה דעתי נגד דעתם: