בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק שני · סימן כו
בדין שותפין בבור לענין חיובא דבור בניזקין:
א) בפ' שור שנגח את הפרה (ד' נ"א ע"ב) בפיסקא דמתני' בור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כסהו כו', וראשון מאימת מפטר רבה ור"י דאמרי תרוייהו כו', חד אמר משמניחו משתמש וחד אמר משימסור לו דליו, כתנאי המדלה מים מן הבור ובא חבירו ואמר לו הנח לי ואני אדלה כיון שהניחו משתמש פטור, ראב"י אומר משימסור לו דליו, במאי קא מפליגי ראב"י סבר יש ברירה והאי מדידי' קא ממלא והאי מדידי' קא ממלא, ורבנן סברי אין ברירה ופרש"י, דת"ק ס"ל אין ברירה ולכן נעשה השני שומר גם על חלקו של ראשון, כיון שהוא משתמש ג"כ בחלקו של ראשון, אבל ראב"י אזיל לטעמי' דס"ל יש ברירה וכשהוא משתמש איכא למימר דמשתמש בחלקו לבד. והנה צ"ע לפי מש"ל בסימנים שעברו דלמ"ד אין ברירה הוא בגדר ספק, ואף למ"ד א"ב אפי' בדרבנן דס"ל דמתורת ודאי הוא, מ"מ בכה"ג באחין ושותפין שחולקין ודאי דאין שייך לומר כאן תורת ודאי, דאין שייך לומר דודאי החליפו חלקיהם, וא"כ הא ודאי דראשון מפטר משהניחו משתמש דיכול לומר אולי בשלי נשתמש ונעשה שומר ג"כ על חלקי והמע"ה, אבל השני למה יתחייב בכל ההיזק, דהא יכול לומר אולי בחלקי לבד אני משתמש ואיני שומר על חלק חבירי ואיני חייב לשלם רק חצי ההיזק. ויש בזה מקום חקירה לפי מאי דקיי"ל כר' נתן דס"ל דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כמ"ש שם (ד' נ"ג ע"א וע"ב), וא"כ יש לחלק בין אם הבור יש בו מים הרבה, דבמחצה לבד יש בו כדי להזיק וא"כ האי כולי' הזיקא עביד והאי כולי הזיקא עביד, ושפיר י"ל כיון דליכא לאשתלומי מן הראשון משתלם מן השני, אבל אם אין בחלקו כדי להזיק א"כ האי פלגא הזיקא עביד כו' ופטור השני ממחצית השני'. ולכאורה הי' נראה דזה תליא במחלוקת הפוסקים הנזכרים בח"מ (סי' ת"י סעי' ל"ז) דשנים שהזיקו ושניהם בני חיובא, אלא שהאחד ברח או שאין לו במה לשלם דלדיעה ראשונה דס"ל דמשלם השני והוא דעת הרמ"ה הובא בטו"ר ח"מ שם, וא"כ ה"ה בנד"ד כיון דהראשון פטור מטעם דיכול לומר המע"ה, אף דהשני יכול לומר אולי גם הראשון חייב, מ"מ לא גרע מאין לו במה לשלם או שברח דחייב ג"כ, אבל לדיעה שניה שהביא שם והוא דעת הטור דחולק שם על הרמ"ה, וס"ל כיון דבאמת הראשון בר חיובא הוא ורק דאין לו במה לשלם, [גם בנד"ד אין לחייב השני בכל ההיזק דשמא גם הראשון חייב], גם אין לחייבו מצד חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, דמקצת חייב בודאי והמחצה השני' הוא בספק, דלא הוה מחויב שבועה ואיל"מ, כיון דספק זה הוא מחמת דינא דברירה, ובכה"ג דגם התובע א"י לא מחייב שבועה כלל, אך אפשר לומר כיון דעכ"פ פטור הראשון יהיה מאיזה טעם שיהי' אף דהוא מחמת ספק מ"מ י"ל דהוי כאינו בר חיובא:
ב) וצ"ע בהא דאיתא פ"ק דב"ק (ד' י"ג ע"א) א"ר אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרם ואינה גובה מאימוריהן, ומסיק שם דהיינו דאינו גובה מבשרן נגד אימוריהם, אפי' לר"נ דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, משום דאיכא למימר אטו בשר אזיק אימורין לא אזיק, ופסקו הרמב"ם (פ"ח מה' נזקי ממון הלכה ב'), וצ"ל דס"ל דהאי פלגא הזיקא והאי פלגא הזיקא עביד, דאל"כ הא קיי"ל כר"נ אפי' היכא דליכא סברא דאנא תוראי בבירא אשכחתי', דהא בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו קיי"ל דגובה כולו משור הדיוט כמ"ש הרמב"ם שם (פי"ב הלכה כ"א), ומדסתם הש"ס בשלמים שהזיקו אף דאם השור הוא גדול מאד עד שאם הי' מנכה שיעור האימורים הי' בו כדי להזיק, אעפ"כ מיקרי דעביד פלגא הזיקא, כיון דגוף אחד הוא דהוי כאלו עשה חצי ההיזק, וא"כ בנד"ד שניזוק במים שהם מעורבים יחד חלקו של זה ושל זה, אף דיש במחצית המים לבד כדי להזיק, ג"כ מיקרי דעביד פלגא הזיקא וא"כ אפי' לדעה ב' שהוא דעת הרמ"ה ג"כ פטור. אבל לשיטת התוס' נלע"ד להיפוך דאפי' אין בחלק האחד כדי להזיק, ג"כ צריך לשלם כולו מדר"נ דמשמע מדבריהם בפ"ק שם (ד' י"ג ע"א) דמה דאמרינן האי כולי הזיקא עביד, היינו כיון דאם לא הי' השני לא היה בא לידי היזק כלל הוי כאלו כולא הזיקא עביד, ופי' שם דר' אבא דס"ל דאינו גובה מבשרן נגד חלק האימורים היינו משום דס"ל האי פלגא הזיקא עביד כו', והנה התוס' כתבו שם בפ' שור שנגח (ד' נ"ג ע"ב) ד"ה הא כרבנן, דאביי ורבינא ס"ל האי כולי הזיקא עביד כו' מדמחייבי בשור ושור פסולי המוקדשין אף על גב דלא שייך כאן טעמא דתוראי בבירך אשכחתי' וא"כ צ"ל דהם פליגי באמת אר' אבא וס"ל דגובה מבשרם נגד אימוריהם, וכיון דאביי ורבינא הוי בתראי נגד ר' אבא הי' נראה דהלכתא כוותייהו, וא"כ בנד"ד חייב השני בכולו מדר"נ, אך לפי מה שנתבאר דתליא בב' דעות שבסי' ת"י בח"מ א"כ צ"ע לדינא:
ג) ואני בעניות דעתי לא ירדתי לסוף דעת הפוסקים בכאן שפסקו כראב"י, דראשון לא מפטר אלא משמסר לו דליו לשני, והיינו משום דבש"ס קאמר ואזדא לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה כו', וכמו דפסקינן שם כראב"י דבשלו הוא נכנס דיש ברירה, כמו כן הלכתא כוותי' בהא דמדלה מים דאמרינן בשלו הוא משתמש. ולענ"ד הדבר תמוה דממנ"פ במה מיירי, אי בבור שיש בו מים מכונסים כסתם בור שבש"ס, א"כ אין זה דומה להא דשותפין בחצר לדידן דקיי"ל לדינא אין ברירה בדאורייתא, לפי מ"ש הראשונים בטעמא דהא מלתא דפסקינן כראב"י בשותפין בחצר אף על גב דקיי"ל אין ברירה, והיינו או כשיטת ר"ת דקיי"ל כוותי' ולאו מטעמי' אלא משום דקיי"ל ויתור מותר במודר הנאה, א"כ אין זה שייכות להא דמדלה מים, ושם ודאי דקיי"ל אין ברירה, ולפי תי' הרשב"א הצרפתי שהביא הרא"ש בנדרים משום דתחילה ע"ד כן קנאוהו, שיהי' כל אחד משתמש בכל החצר כו' יעו"ש, דזה אין שייך בבור מים מכונסים שהם חולקין במים שבו ואין א' יכול ליטול כל המים, וזה ממש דומה להא דפ' משילין בשנים שלקחו חביות של יין בשותפות דלמ"ד אין ברירה גם שם אין ברירה, ורק דאנן פסקינן שם לקולא משום דעירובין דרבנן ובדרבנן יש ברירה כדאי' שם, וא"כ בדיני תשלומי ניזקין ודאי דקיי"ל אין ברירה והוי ספיקא דדינא וכמו שית', וכן לתי' של הר"ן ז"ל שכתב דלכך קיי"ל כראב"י שם בנדרים משום דאינו דומה לשאר ברירות שבש"ס דכאן רובו מתברר מתחילה שמתחילה ע"ד [כן] קנאוהו, וכאלו פי' שבכל עת שישתמש הא' בחצר יהי' כולו שלו, ורק דאינו מתברר הרגע שישתמש והוא מיעוט המתברר לאח"ז וכ"ז לא שייך בשותפין בבור מים מכונסים, דדוקא בחצר שאינו מתמעט חלקו של א' ע"י תשמיש הב', אמרינן דהוי כאלו התנו שבכל עת שהוא ישתמש יהי' כולו שלו וגם חלקו ינתן לו במתנה, משא"כ במים מכונסים א"א לומר שהתנו שבכל עת שידלה א' מהם מים יהי' כולו שלו, דודאי אין לו רשות ליקח כל המים ועכ"פ אינו שומר אלא על חלק מים שלו לבד, והוי דומה ממש להא דפ' משילין בב' שלקחו חביות כמ"ש, וכאן צ"ל דין ברירה ממש הוברר הדבר שמים ששואב הוא חלקו, ואם נאמר אין ברירה א"כ י"ל שמא לוקח מים של חלק חבירו ונעשה שומר גם עליו. ולפ"ז הי' נראה דכיון דש"ס שלנו מדמה דין מדלה מים מן הבור להא דשותפין בחצר, ס"ל דבאמת ראב"י ס"ל בכל התורה יש ברירה גם בדאורייתא, ורק דאנן פסקינן כוותי' רק בהא דנדרים ולא מטעמי', אלא כפי הטעמים שנתנו לזה וא"כ קשה על הפוסקים שפסקו כאן דלא מפטר הראשון עד שימסור דליו לשני:
ד) ואם נאמר דמ"ש מדלה מים מן הבור לאו דוקא נקט בור דהוי מים מכונסין, אלא מיירי בבאר של מים נובעין תמיד, ויכול כל אחד מהם לשאוב כל המים שבבאר ותיכף יבואו בו מים נובעים אחרים, ובזה הוא דומה לחצר השותפין שאין בו דין חלוקה שאין דרך לחלוק המים, כיון שהמים אין להם הפסק אינו מקפיד אם נוטל כל א' כל המים שבו, ושייך בו ג"כ טעמו של הרשב"א הצרפתי ושל הר"ן הנ"ל, אבל ג"כ יש לתמוה מאוד דהא לפי טעם שכתב הר"ן דהוי כאלו התנו תחילה שבכל עת שישתמש כל א' יהי' כולו שלו, א"כ אדרבא כאן הי' לו לשני להתחייב בכולו מעת שמניחו משתמש דאיגלאי מלתא למפרע שאותו רגע כל הבור שלו ונתחייב בהיזיקו בכולו והראשון פטור לגמרי, וגם בכה"ג יש ברירה כיון שרובו נתברר מתחילתו וכמש"ל, וכן לטעמי' של הרשב"א שכ' דהוי כאלו התנו תחילה שכל א' ישתמש בכל החצר, ולכן א"י לאסור עליו בהנאה דהוי כמו אוסר חלקו של חבירו על חבירו, ג"כ לא שייך זה בהא דחיוב תשלומין בבור. ובהיות כן תמוה מאד מ"ש הראש בפסקיו שם דהא דמדלה מים בבור ג"כ דומה לזה דהוי כולו מיוחד לתשמישו של כל א', דלפ"ז אדרבא הי' לו לראב"י לומר שחייב רק השני ולא הראשון וכמ"ש, וכ"ש לפי מ"ש בסי' הקודם בשם המ"מ בהא דשותפין שקנו אתרוג בשותפות דהוי כאלו התנו שכל א' כשירצה לצאת בו י"ח יהי' כולו שלו, א"כ גם כאן נימא הכי דיתחייב רק השני.
הג"ה. ומזה יש לתמוה ג"כ על הגאון בעל מק"ח בה"פ סי' תמ"ח, שכ' לתרץ דברי הרמב"ם בהא דעיסה חצי' של עיר הנדחת כו' שכ' שם לחלק בין שותפין בחצר דשם שייך לומר יש ברירה כראב"י, מהטעם שכתבו הפוסקים דהוה כאלו התנו שמחצה שיפול בגורלו יהי' מעכשיו שלך, משא"כ בדבר הנבלל ומעורב שע"כ הם מעורבים החלקים, ובזה תי' שם הא דמטמא ומדמע ומנסך דפ"ב דחולין באית לי' שותפות בגוי' וזה אינו, דהא כאן מדמינן הא דמדלה מים מן הבור להא דשותפין בחצר וכמ"ש. ובאמת צ"ל דמה שפסקו הפוסקים במדלה מים מבור כראב"י לענין חיוב תשלומי ניזקין מטעמא אחרינא כמ"ש בפנים, וענין הא דאוסר במטמא ומדמע באית לי' שותפות בגוי' יתבאר בס"ד בסימנים הבאים, ע"כ הג"ה:
ה) ונלע"ד ליישב דברי הפוסקים בזה דהסברא הוא כך דפלוגתא דת"ק וראב"י הוא, דלת"ק כיון דס"ל אין ברירה ואלו הי' רוצה לאסור חלקו בבור על חבירו הי' יכול, א"כ יש לו זכות בבור שהרי גם בשעה שהשני משתמש יש לו זכות בבור גם לראשון שיכול לאסור עליו, ואלו לא הי' לו זכות לא היה יכול לאסור, וכיון שיש לו זכות והשני משתמש בו הרי כיון שאין ברירה הרי משתמש ג"כ בשל חבירו, ונעשה שומר עליו ולכן חייב בכולו, אבל לראב"י דס"ל דא"י לאסור עליו יהי' מאיזה טעם שיהי', וכיון שכן לא שייך לומר דנעשה שומר על חלקו של חבירו, דהוי כאלו אינו משתמש כלל בחלקו של חבירו ומ"מ לא הוה ככולו שלו להתחייב בכל הנזק, דהא באותו רגע שהוא משתמש גם הראשון יכול להשתמש בו, ואף דשמא הוא מדלה מחלקו של חבירו אעפ"כ כיון שא"י לאסור עליו אותו חלק, הוה כאלו משתמש במחצה הברור לו שהוא שלו לבד, ועל חלקו של חבירו עדיף יותר משומר חנם ואין לו עליו דין תורת שומר כלל, אך בבור של מים מכונסים כיון דעומד לחלוק, ודאי דלכ"ע לפי מאי דקיי"ל אין ברירה גם ראב"י מודה דאסור וכמ"ש בפ' השותפין שם, וא"כ חייב השני גם על חלקו של ראשון דכיון דהיה יכול לאסור עליו מדינא, א"כ אף דדין ברירה ספק הוה, מ"מ א"י לומר השני אולי בשלי אני משתמש לפי דעה ב' דסי' ת"י דהראשון הוה כאלו אין לו במה לשלם, דזה אינו, דכיון דיכול לאסור עליו כשמשתמש נעשה כאלו משתמש בחלקו וחייב גם על חלקו של ראשון והראשון פטור, כן הי' נראה לענ"ד, אבל מסתימת דברי הפוסקים לא משמע הכי וצ"ע, ועי' מ"ש למעלה בסי' י"ג מזה באריכות: