אור ברסלב
בית יצחק - דיני ברירה חלק שני › סימן כה

בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר

חלק שני · סימן כה

סימן כד

בשותפין שקנו אתרוג בשותפות אי שייך בי' ברירה

א) בפ' יש נוחלין (ד' קל"ז ע"ב) איתא אמר רבה בר"ה האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית נטלו אחד מהם לצאת בו, אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא ודוקא [דאיכא] אתרוג [לכל חד וחד] אבל פריש או רימון לא, והרשב"ם שם מחק גירסא זאת מן הספרים, ולכאורה הי' נראה לקיים גירסת הספרים בפשיטות. לפי מה שביארנו למעלה בסי' ח' דאף למ"ד יש ברירה מ"מ בב' מינים באחין שחלקו אין ברירה לכ"ע כדמוכח במתני' פ"ו דדמאי וכמ"ש שם באריכות, א"כ יש לפרש דה"ק אם יכול לאוכלו דהיינו שיש להם הרבה אתרוגים בתפוסת הבית או שקנו במעות ירושת אביהם, דאז יכול הוא לחלוק בלא דעת חבירו כיון שהם כולם שוים ואין שינוי ביניהם כלל, דבכה"ג אחר שיחלוק ויטול אתרוג א' לעצמו אמרינן ברירה, ואף אם נאמר אין ברירה בדאורייתא, מ"מ הוה כלוקח דגם כן יוצא בו י"ח, אבל אם הי' רק אתרוג אחד וחבירו יטול פריש או רימון, דבכה"ג לא שייך לומר ברירה כיון דהוו ב' מינים, וגם מטעם לקוח א"א לומר דיוצא י"ח כיון שחלק שלא מדעת שותפו, דבכה"ג שיש קפידא בדבר אפשר שלא הי' מתרצה חבירו ליטול פריש או רימון רק לחלוק בשומא או ע"י גורל, וגם נראה דאפי' בדבר שאין מקפידין עליו דיכול אחד לחלוק שלא מדעת חבירו, כעין הא דאמרינן בפ' איזהו נשך זוזי כמאן דפליגי דמי, מ"מ אי חולק שלא מדעת חבירו א"א לומר שיצא י"ח באתרוג זה מטעם דשלו הוא אף למ"ד אין ברירה משום לקוח, דלקוח לא שייך אלא אם חולקין מדעת כולם אבל באם חלק א' שלא בידיעת חבירו, לא שייך בכה"ג לקוח דמאן מכר לו ואין כאן דעת אחרת מקנה לו כלל, ונהי דגזל לא מקרי כיון שאין מקפיד עליו מ"מ לענין שיצא י"ח אתרוג ודאי דלא מהני, דאל"כ יהי' יוצא אדם י"ח אתרוג בשל חבירו ביום טוב ראשון אף שנוטלו שלא מדעת חבירו דודאי לא יקפיד עליו חבירו דניחא לי' לאינש דלעבד מצוה בממונו במידי דלא חסר בי', כיון שיחזירנו לו אחר שיצא י"ח דהא מותר לו לאדם ליקח טלית ותפילין של חבירו לצאת י"ח, מהך טעמא דניחא לו למעבד מצוה כו' כמ"ש הפוסקים, ועיין א"ח (סי' י"ד סעי' ז') דשם הקשו באמת הט"ז ומ"א למה בטלית מותר ליקח שלא מדעת חבירו אף דטלית שאולה פטורה מן הציצית, משום דניחא למעבד מצוה בממונו ויכול לברך עליו, ובלולב ביום טוב ראשון אסור כמ"ש בסי' תרנ"ח, וע"ש מה שחלקו בין דין זה לזה, הט"ז ומ"א שם ס"ק ח'. ועכ"פ מבואר מדבריהם דבלולב ואתרוג אף על גב דמסתמא אין אדם מקפיד על חבירו לטלו לצאת בו, מ"מ אינו שלו לברך עליו כמ"ש המ"א שם, וא"כ קשה בהא דאחין שקנו אתרוג מה בכך דיכול לאוכלו משום דאין מקפיד עליו מ"מ אין זה שלו לגמרי, וע"כ צ"ל מטעם ברירה אתינן עלה כיון שיש לו באמת חלק בו וכשחולק שלא מדעת חבירו בדברים השוים אמרינן הוברר הדבר שזה חלקו משעה ראשונה, וא"כ קשה לפי מאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה, א"כ היאך יוצא י"ח בזה והא אין זה שלו בודאי. ולכן הי' נראה מתוך כך דבר חדש בדיני ברירה דבדברים השוים לגמרי זה כזה ועומדים לחלוק, ואין שום הקפדה בדבר שיכול לחלוק בלא דעת חבירו כמו הא דאמרו באיזהו נשך, זוזי כמאן דפליגי דמי לכ"ע אמרינן ברירה אף בדאורייתא, ולכן אמרו אם יכול לאוכלו כו' ר"ל שדבר שיכול ליקח אותו ולחלק בלא דעת חבירו, דלאו מטעם לקוח אתינן עלי' אמרינן ברירה ולכן יצא בו י"ח:

ב) ועפ"ז הי' מתורץ דברי הרמב"ם (פי"ד מה' עכו"ם) שהבאתי למעלה סי' י"א סעי"ט שהעתיק דברי רב חסדא בעיסה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת דחצי' של עיר אחרת מותר, וכבר תמה עליו הגאון בעל שאגת ארי' בספרו סי' פ"ט דהא ע"כ ר"ח ס"ל דיש ברירה, משא"כ לדידן דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא גם חצי' השניה אסורה, וכבר כתבתי בזה למעלה מה שיש ליישב דברי הרמב"ם, וכעת נראה דשאני עיסה כיון שאין שום הפרש והבדל כלל בין א' לחבירו, שהעיסה כולה גוש א' ויכול לחלוק בודאי בלא דעת חבירו אמרינן בי' ברירה לכ"ע, וי"ל דזהו כוונת לשון הש"ס דקאמר שם ר"ח בסוף חלק, מ"ט, עיסה כמאן דפליגי דמי ר"ל שאין שום הקפד בדבר בחלוקתו, והוא הלשון עצמו שאמרו בפ' א"נ בחלק מעות שלא מדעת חבירו מ"ט זוזי כמאן דפליגי דמי כו' וכמ"ש, ולכן העתיקו הרמב"ם לפסק הלכה, דכיון דהש"ס מביא דברי ר"ח בסתם בסוף חלק ולא קאמר דלא קיי"ל כוותי' לדידן דלית לן ברירה בדאורייתא מוכרחים אנו לחלק כמ"ש, ואין זה דומה לדבר שיש בו קצת הקפד אף שהם דברים שוים דתליא זה בדין ברירה, דאע"ג דחולקים בשוה ואין א' נותן יתרון לחבירו במעות, מ"מ למאן דלית לי' ברירה אינו מועיל, משא"כ בדברים השוים לגמרי בלא שום הפרש ניכר כלל. ועתה יוצא לנו דיש בדין ברירה בכה"ג באחין שחלקו ג' חלוקות, הא', בב' מינים שונים לכ"ע אין ברירה כדמוכח ממתני' דמס' דמאי, והב', בדברים שהם מין א' ושוים בדמיהם שאין השני לוקח דבר אחר כנגד היתרון ששוה אחד יותר, ומ"מ יש בו קצת קפידא שזה חפץ בזה וזה בזה, כעין הא דזוזי טבא ותקולי דפ' א"נ, בכה"ג תליא בדין ברירה ובמחלוקת אי יש ברירה או לא, ולדידן יש בו חילוק בין דאורייתא לדרבנן, והג', הוא דבר השוה בכל דבר בלי שייכות הקפד כלל בזה לכ"ע אמרינן ברירה אף בדאורייתא, ואין זה דומה להא דאי' בפ' מעשר בהמה דפליג ר"נ ורב ענן בחלקו גדיים נגד גדיים כו' אי אמרינן ברירה או לא, דשם ודאי דא"א שיהיו שוים לגמרי במראה ובקומה ובדמים יש בזה שייכות פלוגתא דברירה וכמ"ש:

ג) אמנם לכאורה יש סתירה לכלל זה מהא דאיתא בפ' משילין בהא דשנים שלקחו חביות ובהמה בשותפות דאי' שם דלמ"ד אין ברירה גם בחביות יין א"ב, אף על גב דודאי הוא דבר שאין בו הקפד כשחולקין היין ביניהם ובזה ודאי דיכול שותף אחד לחלוק בלא דעת חבירו. ולענ"ד דיש לחלק בזה בין דבר גוש או בדבר לח, דבדבר גוש כיון שיכול לחלוק בלא דעת חבירו ואין החלקים מעורבים זה בזה, שפיר י"ל דכיון שכל חלק עומד בפ"ע אין כאן סברא לומר דאין ברירה דאולי חלקו ביד חבירו כיון שאין שום דבר הפרש בין החלקים, לא שייך לומר דהחליפו חלקם אחד בחבירו, משא"כ בדבר לח המעורב יחד דהא ע"כ נתערבו חלקיהם זה בזה, וכל א' יש לו בשל חבירו וכל מה שיחלוק עתה הוא מתערב אח"כ בשל חבירו, וא"כ ע"כ צ"ל דמה שיטול אח"כ הוא הי' שלו מתחילה בזה שייך שפיר לומר אין ברירה, דא"א לומר כמו שחולקין אח"כ כן הי' בתחילה דקודם החלוקה הי' מעורבים ואחר החלוקה אינם מעורבים, ועיקר דין ברירה הוא לומר שכמו שהוא עתה אחר שנשתנה הדבר כמו כן הי' בתחלה, ובדבר לח יש הפרש ניכר בין קודם חלוקה לאחר חלוקה, משא"כ בדבר גוש שאינו מעורב כמו עיסה ואתרוג הנ"ל והוא חילוק נכון לענ"ד. ומ"מ מדברי רשב"ם שכ' שם, דה"ה בנמצא הרבה אתרוגים בעיר או שכבר יצאו ואין צריכים לו עוד ג"כ יכול לאוכלו מקרי ויוצא י"ח לא משמע הכי, דהא שם אין שייך לומר יש ברירה ושהוא שלו מעולם דהוי כב' מינים, כיון שאין עוד אתרוג אחר בשותפות וא"כ מה בכך שאין מקפיד עליו, מ"מ לאו שלו מיקרי וכמו שהקשה המ"א שם, ועיין במ"א סי' תרנ"ח מ"ש לחלק בין שואל טבעת לקדושין ובין שואל לולב מחבירו, דכ' דבעינן שיאמר בפירוש לשם מתנה ועי' מ"ש בס' יד אפרים מהגאון מור"ז מבראד ודברי רשב"ם צ"ע כעת:

ד) והרמב"ם ז"ל (בפ"ח מה' לולב הלכה י"א) כתב וז"ל, שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות אין א' מהם יוצא י"ח כו', האחין שקנו אתרוגים מתפוסת הבית כו' אם יכול לאוכלו ואין האחים מקפידים בכך יצא, ואם היו מקפידין כו' ואם קנה זה אתרוג וזה פריש, או שקנו כאחד אתרוג ורימון ופריש כו' אינו יוצא כו', ואעפ"י שאם אכלו אין מקפידין עליו עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור שכיון שבקפידא תליא מלתא א"כ בסיפא בקנו אתרוג ורימון למה לא יצא י"ח, כיון שאין מקפידין עליו אם יאכלנו, והתוס' שם כתבו בפירוש דלכך באתרוג ורימון ופריש לא יצא משום דכיון דאין להם אתרוגים אחרים הם מקפידין עליו, מסתמא מוכח דלא ס"ל כדעת הרמב"ם, ולפי מ"ש דברי הרמב"ם נכונים מאד, דבאמת הא דאין מקפידין עליו לחוד לא מהני לו שיצא י"ח דמה בכך מ"מ לאו שלו מיקרי וכמש"ל, לכן פי' דתרתי בעינן דהיינו שיהי' להם אתרוגים הרבה וגם לא יקפידו עליו, ור"ל שיהיו כולם שוין בכל דבר ולא יהי' שום הקפד בחלוקתם לומר כל אחד מהם אתרוג זה אני רוצה, ולכן בכה"ג כיון דיכול לחלוק בלא דעת חבירו אמרינן ברירה דשלו הוא מעולם. משא"כ באתרוג ורימון ופריש אף דאין מקפידין עליו, מ"מ לאו שלו מקרי כיון דלאו מין א' הם ולא שייך לומר בזה ברירה, ולכן צריך שיטלנו בדרך חלוקה ברשות חבירו דהוי כמוכרו לו או שיתן לו במתנה, ועיין בס' לחם משנה שם מה שפי' דברי הרמב"ם ונדחק שם מאד ליישב דבריו להשוותם עם דברי התוס' ודבריו מגוגממים שם ולפי מ"ש א"ש:

ה) והמ"מ שם הביא דברי הרשב"א וז"ל, ומסתברא לי דהא דאחין בשלא לקחוהו לצאת בו הוא אלא לאוכלו ולהריח בו, אבל לקחוהו לצאת בו ודאי בכל גוונא יוצאין בו דאמרינן יש ברירה, שהרי בשעה שלקחוהו היו יודעים שאינו ראוי ליחלק, וע"ד כן לקחוהו שבשעה שיטלנו כל אחד מהם לצאת בו שיהי' כולו שלו, דומיא דשותפין שנדרו הנאה זה מזה שהם נכנסים לחצר של שניהן שאין בה דין חלוקה כו', והטעם שיש ברירה שבשעה שלקחוהו ע"ד כן נשתתפו שבשעה שא' מהם נכנס יהי' מקום דריסתו שלו ואף בלולב כיוצא בו כו' עכ"ל. ולפ"ז צריכין אנו לדון כאן כמו שכבר פלפלו בזה הראשונים והר"ן ז"ל בפ' השותפין דהא בדאורייתא אין ברירה, ודברי הרשב"א הנ"ל מורים כדברי רשב"א הצרפתי שהביא הרא"ש בפסקיו בפ' השותפין שם, שכ' דלכך מותרים לכנוס בחצר שאין בו דין חלוקה דכל א' כשנכנס בשלו נכנס, דמתחילה ע"ד כן קנאוהו כיון דאין כל אחד מהם יכול לכופו לחלוק, ומ"מ אין הדמיון שוה לשם, דשם כל א' כשנכנס ומשתמש בכל החצר א"צ שיהי' נקנה לו אז החצר לגמרי קנין עצמי שיהי' שלו לגמרי, רק שיהי' שלו לאותו תשמיש לבד ובזה נקרא שיש לו קנין הגוף בחצר וכמ"ש הר"ן שם בריש השותפין באריכות, אבל באתרוג דבעינן שיהי' שלו לגמרי לכל דבר מגזירת הכ' אין שייך זה, דהא א"א לומר לכל א' מהם שהוא שלו לגמרי דאי דמר לאו דמר, אך צ"ל דכיון דקיי"ל דאם נותן לו מתנה ע"מ להחזיר דמועיל גבי אתרוג ומקרי שלו, ולכך אמרינן דכשקנאוהו לצאת בו הוי כאלו פירשו בשעת הקנין שכל א' כשישתמש בו לצאת בו יהי' שלו, וחלקו יהי' נתון לו במתנה ע"מ להחזיר באותה שעה, וא"כ צריכין אנו לכאן לדין ברירה, ולומר הוברר הדבר שאותו הרגע שנוטלו לצאת בו, שאל רגע זו כוונו בעת הקנין שתהי' אותה רגע קנוי' לו, וא"כ אין מדברי רשב"א הצרפתי שהביא הרא"ש שם ראי' לדין זה, דהתם שאני דכיון שכבר קנאוהו מתחילה אמרינן דעי"ז אין לו כח לאסור חלקו על חבירו, דהוי כאוסר חלק חבירו על חבירו וכמ"ש הרא"ש שם, משא"כ כאן דלא מיירי מצד איסור הנאה רק דבעינן שיהיה שלו מגזירת הכ' עדיין לא פלטינן מדין ברירה, אך לפי מ"ש הר"ן שם טעם אחר בכה"ג שכיון שרוב הענין נתברר בתחילה ומקצתו מתברר לאחר זמן, שגם בתחילה ידעו שבכל שעה יהי' כל א' מהם משתמש בכולו ורק שלא הוברר עדיין איזה רגע ואיזה שעה תהי' קנוי' לו, ואח"כ בעת שמשתמש נגמר הבירור שזהו הרגע שנקנה לו בתחילה ובכה"ג אמרינן ברירה, וא"כ בההיא דאתרוג ג"כ י"ל כן. ובזה מיושב לענ"ד דברי הרמב"ם שמסתימת דבריו שלא חילק בין אם קנו האתרוג לאכילה או לצאת בו [משמע] דבכל גוונא ס"ל דלא יצא י"ח, ובהא דשותפין שנדרו הנאה זה מזה פסק כראב"י דמתני' דמותרים ליכנס לחצר כשאין בו דין חלוקה. ולכאורה הוא סותר לדין זה דאתרוג שקנו לצאת בו, אבל לפי מ"ש י"ל דאפשר דהרמב"ם ז"ל ס"ל כטעמו של הרשב"א הצרפתי דטעם זה לא שייך רק בהא דשותפין בחצר אבל לא בהא דאתרוג ודו"ק, ועיין מ"ש למעלה סי' י"ב סעי' ו' באריכות טעם אחר בהא דקנו אתרוג בשותפות משום דהוי כהתנו שבעת שיקחנו כל א' לצאת בו יהי' אז קנוי לו במתנה חלקו ולא למפרע משעה שקנו, וא"כ אין אנו צריכים לומר הוברר הדבר למפרע והמתנה חלה אחר שהוברר, ועי' בסי' כ' שכתבתי מזה ג"כ באריכות:

תוכן העניינים

בית יצחק - דיני ברירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה