אור ברסלב
בית יצחק - דיני ברירה חלק שני › סימן כד

בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר

חלק שני · סימן כד

סימן כג

ביאוש שלא מדעת אי שייך בי' דין ברירה

א) בריש פ"ב דב"מ (ד' כ"א ע"ב) אתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש כו', כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיני' רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפל מיני' מיאש, מימר אמר סימנא לית לי בגוי' מהשתא הוא דמיאש ע"כ, לכאורה הי' נראה דדין זה תליא אי אמרינן ברירה או לא, דהא בדבר שיש בו סימן מבואר שם דכ"ע ל"פ אף על גב דמיאש לבסוף לא הוי יאוש כיון דמעיקרא באיסורא אתי לידי', ור"ל שעדיין הי' אז רשות בעלים עליו א"כ במה שמתייאש בסוף בעת שהדבר הוא ברשות המוצאו, בזה לא נקנה למוצאו כלל דלא שייך זכי' מהפקירא, אף על גב דבכ"מ מבואר דיאוש מטעם הפקר הוא, והפקר ודאי דמהני בכה"ג באם מצא דבר שיש בו סימן וכשנודעו בעלים הפקירו בפי' ודאי דמי שהאבידה ברשותו זוכה בה מהפקירא דרשותו קונה לו מטעם חצר, אף על גב דבשעה שבא לרשותו לא הי' מופקר עדיין, וראי' לזה מהא דאי' בפ' הפרה (ד' מ"ט ע"ב) משכונו של גר ביד ישראל כו' דאם מת הגר ואיתא למלוה בחצירו או בחצר המשתמרת חצירו קונה לו כמבואר שם להדיא, ושם מטעם הפקר הוא דנכסי הגר שמת הפקר הם וחצירו קונה לו מטעם הפקר, ואעפ"כ באבידה שיש בה סימן לא קני לי' חצירו במה שמתייאשים בעליו ממנו, ועיין פ' השולח (ד' ל"ט ע"ב) נתייאשתי מפלוני עבדי כו' מבואר שם דיאוש הוי הפקר גמור וכן מוכח בכ"מ, וא"כ קשה למה לא יועיל כאן יאוש אח"כ בדבר שיש בו סימן, ולכאורה הי' נראה לומר דלכך לא מהני כאן יאוש משום דכיון שבעת שבא לידו דבר שיש בו סימן חל עליו מצות השבת אבידה ונתחייב להחזירו שוב אין מועיל יאוש דמיקרי אתי לידי' באיסורא וצריך לקיים מצות השבה כמו דגנב וגזלן דקיי"ל דלא מהני יאוש, ואפי' למ"ד יאוש כדי קני היינו לענין שקונה גוף החפץ אבל נתחייב בדמיו משום דבאיסורא אתי לידי וצריך לקיים מצות והשיב את הגזילה, ולפ"ז היה נראה דאפי' הפקירו אח"כ בפי' לא מהני בגנב וגזלן ולא באבידה. וראיתי בס' פתח הבית בדיני יאוש ענף י"ח שחקר בגנב וגזלן ואח"כ הפקירו הבעלים בפי' וכתב שם דיש סברא לומר דלא מהני הפקר מה שהוא ברשות אחרים כמו דלא מהני הקדש, כמ"ש גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כו', ושוב דחה זה דאם נאמר כן למה הוצרך לומר רבה טעמא דיאוש כדי לא קנה משום דבאיסורא אתי לידי' תיפוק לי' משום דלא מהני יאוש כשהוא ברשות אחרים. ובאמת נראה דמהני הפקר דלא דמי להקדש שצריך שיחול על ידי אמירת הבעלים, שהרי אין אדם יכול להקדיש של אחרים וכמ"ש ואיש כי יקדיש את ביתו כו', משא"כ הפקר א"צ לחול ע"י מעשה, דהקדש הוי כמכירה לרשות אחרים כמ"ש בפ' מרובה (ד' ע"ו ע"א) מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים כו', אבל הפקר אינו אלא סילוק רשות בעלמא וממילא נעשה הפקר וכמ"ש בפ"ב דכריתות ובר"פ השולח הנותן מתנה לחבירו כו' ואמר אי אפשי בה כו' כל המקדים בה זכה בה, ולכן מהני אפי' ברשות אחרים, ועיין פ' מרובה (ד' ס"ט ע"א), כל שלקטו ממנו העניים יהא הפקר כו' משמע דמהני הפקר ברשות אחרים, ולכן נ"ל כמ"ש שעיקר הטעם דלכך לא מהני יאוש משום דבאיסורא אתי לידי' ר"ל שמחויב לקיים מצות השבה, ועיין לקמן בפ"ב דב"מ (ד' כ"ו ע"ב) נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה כו', ואף על גב דהדרה לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב לי', כבר כתבו התוס' שם דלא קאי רק על לאו דלא תוכל להתעלם בלבד אבל חל עליו עשה דהשב תשיבם, וע"פ מ"ש דהפקר לאו בגדר קנין הוא אלא סילוק רשותו וממילא נעשה הפקר, יובן בזה מ"ש הר"ן רפ"ק דפסחים דהפקר ע"י שליח לא מהני, ובס' פתח הבית דיני שליחות בענף א' תמה למה לא יועיל הפקר ע"י שליח, וע"פ מ"ש יובן הדבר על נכון, דבשלמא דבר שחל ע"י מעשה האדם דוקא יכול לעשות ג"כ ע"י שליח דמעשה ודבור השליח הוי כמו מעשה ודבור משלחו דשלוחו של אדם כמותו כמו בקדושין וגירושין ותרומה והקדש שכולם חלים ע"י מעשה שלו, משא"כ הפקר שאינו אלא סילוק רשות בעליו מעליו מה מועיל מה שהשליח מפקירו ומסלק רשותו כיון שבאמת לא הי' שלו אלא של משלחו:

ב) אך ממ"ש ר"פ הכותב (ד' פ"ג ע"א) בהא דתנן הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך כו' ומקשה שם וכי כתב לי' מאי הוה והא כו' משמע דלא מהני סילוק גופו מדבר שהוא שלו, ש"ה דלשון אין לי עסק בה וידי מסולקת ממנו אינו אלא כמו אומר הרי את לעצמך דלא מהני גבי שדה ואינו אלא לשון סילוק דין ודברים כמ"ש התוס' ר"פ הכותב שם ובפ' חזקת הבתים (ד' מ"ג ע"ב), ועי' פירשב"ם שם משום דהוי כמו לשון תפילה הלואי שלא יהי' לי עסק בה, אבל אם מסלק כחו לגמרי ומכוין שיהי' הפקר לכל ג"כ מהני, דיאוש שאומר ווי לחסרון כיס כמ"ש בפ' א"מ מהני כמו הפקר משום דאומדנא דמוכח הוא דמסלק עצמו לגמרי שלא יהי' רשותו עליו כלל, וראי' לזה מהא דאיתא בפ' בתרא דכריתות (ד' כ"ד ע"א) אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה ומפרש התם טעמא משום דהוי הפקר, ועיין תוס' ר"פ השולח (ד' ל"ב ע"א) ד"ה מבוטלת כו' דאם אמר לבטול לישנא דלהבא מהני כמו הפקר, ועי' בכריתות שם דפריך על ר"ל מהא דתניא האומר דין ודברים אין לי בנכסייך כו' דלא אמר כלום ותי' שם דש"ה דמדין ודברים סילוק נפשי', וע"ש מה דמביא מהא דהכותב נכסיו לאחרים והיו בהם עבדים ואמר הלה אי אפשי בהם כו' דמדמה שם למפקיר עבדו ומחוסר גט שחרור כו', מכל זה ראי' דאין צריך למעשה ודבור רק שסילק רשותו לגמרי מהם מהני מדין הפקר ולכן לא מהני ע"י שליח, והא דאיתא בסוף פ' אין בין המודר א"ר יוחנן דבר תורה הפקר בפני ג' כו' וריב"ל אמר אפי' בא' הוי הפקר כו', דמשמע דאפי' ריב"ל דס"ל דלא בעינן ג' מ"מ בעינן שיהי' א' שומע שמפקירו בפניו אבל לא מהני מה שמפקיר בינו לבין עצמו, כ"ש אם לא הוציא מפיו שמפקיר רק שמפקירו בלבו ומחשבתו דלא מהני, מ"מ כבר כתב הרא"ש בפסקיו שם בשם רבינו שמשון דלריב"ל דהלכתא כוותי' נגד ר"י אפילו בינו לבין עצמו מהני ועי' ברא"ש שם. ועוד נראה דביאוש שאמר ווי לחסרון כיס או בדבר שידוע שנתייאשו בעלים ממנו גם ר' יוחנן מודה דמהני דעיקר טעמו מה דבעי שלשה כדי שיצא הדבר מרשות בעלים, דבלאו"ה לא יצא מרשותו כיון שאין הדבר מפורסם שהפקירו, אבל בדבר הידוע שהפקירו בלבו או שאמר ברבים ווי לחסרון כיס הרי הוא מפורסם שמפקירו ובזה יצא מרשות בעליו מיקרי [הג"ה על הגליון הכ"י], (עיין פ' א"מ ד' ל' ע"ב ד"ה אפקרה שכתבו שהפקר בלבו מהני):

ג) ואחר שנתבאר שיאוש מהני גם כשהוא ברשות אחרים רק היכא דאתי לידי' באיסורא לא מהני משום שנתחייב בהשבתה, א"כ צ"ל לרבא דס"ל דיאוש שלא מדעת מהני בדבר שאין בו סימן הוא דכיון שאחר שנודע לבעליו שאבדה ומתייאש אמרינן הוברר הדבר למפרע שבעת שבא לידי מוצאה היה בהיתר כיון שהוא דבר הראוי להתייאש ממנו, א"כ קשה לפי מאי דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא למה מהני, ואין לומר דבזה פליגי אביי ורבא דאביי דס"ל דלא הוי יאוש ס"ל אין ברירה ורבא ס"ל יש ברירה ולכך קיי"ל בהא כאביי משום דקיי"ל בכל התורה א"ב בדאורייתא, דאין סברא לומר דיחלוק רבא על פסק הלכה דסתמא דגמ' פ' משילין, ועוד דהא רבא ע"כ ס"ל אין ברירה דס"ל האחין שחלקו לקוחות הם כמ"ש בפ"ב דקדושין (ד' מ"ב ע"ב) וכמ"ש התוס' בפ' השולח (ד' מ"ט ע"א), וצ"ל דס"ל לרבא דלא שייך בזה דין ברירה כיון שבעת שבא ליד מוצאו אם היה הבעלים יודעים מזה בודאי היו מתייאשים ממנו ורק דחסר להם הידיעה ואין כאן אלא גילוי מלתא בעלמא, כמו הא דפ' בכל מערבין (ד' ל"ז ע"ב) אם בא חכם למזרח כו' דמשני וכבר בא חכם דאע"ג דהמערב לא ידע מזה אעפ"כ קנה עירובו דחסרון ידיעתו לא מזיק, כיון שאין אנו צריכין לדון לפי מה שיהיה אח"כ אלא כמו שהוא עתה, ועתה הוא דבר הראוי להתייאש, ואפשר לומר ע"ד חידוד שפלוגתא דאביי ורבא כאן דומה לפלוגתא דר"י ור"ל בחולץ למעוברת והפילה, דר"י ס"ל דהוי חליצה דאמרינן תגלי מלתא למפרע ור"ל ס"ל תגלי מלתא למפרע לא אמרינן, וכמו דשם קיי"ל כר"ל לגבי ר"י כמו כן כאן קיי"ל כאביי נגד רבא, אבל א"א לומר כן דא"כ תקשי דרבא אדרבא, דשם בפ' החולץ (ד' ל"ה ע"א) קאמר רבא עצמו דהלכתא כר"ל בחולץ למעוברת דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע וכאן ס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, ועוד דקשה דר' יוחנן אדר' יוחנן דכאן ס"ל כאביי דלא הוי יאוש דפריך על רבא מהא דא"ר יוחנן משום ר' ישמעאל בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר כו' ואיסורא דומיא דהיתירא כו' ומסיק בתיובתא. ונוכל לומר לפי מ"ש למעלה בסי' כ"ב באריכות בשם הנימוקי יוסף שכ' דלכך ס"ל לר"ל שם בחולץ למעוברת דלא מהני דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע, משום דשמא בעת החליצה היה הולד ראוי להיות בן קיימא ואח"כ נשתנה ע"י סיבה ונעשה נפל ולכך ס"ל שם כר"ל, אבל כאן ביאוש שלא מדעת אינו אלא גילוי מלתא בעלמא דמתחלה היה ראוי להתייאש ממנה כיון דאין בו סימן, אבל אביי ס"ל דאפי' ר"י דס"ל שם דאמרינן תגלי מלתא למפרע היינו משום דעיקר מה שנפטרת מזיקת יבום הוא ע"י שיש לה ולד בן קיימא ראוי להיות נקרא שם המת על נחלתו, וכ"ז שלא נולד ממילא עדיין חל עליו חיוב יבום וחליצה, רק שאסורה לינשא ליבם שמא אח"כ יהיה ולד בן קיימא, וכיון שהפילה אח"כ אגלאי מלתא למפרע שהרי אז ג"כ עדיין הי' עלי' זיקת יבום, משא"כ גבי יאוש שעיקר קנין המוצאו וזכייתו באבידה הוא ע"י יאוש בעלים מטעם הפקר, וכ"ז שלא נודעו לבעלים הרי עדיין לא נעשה הפקר ולא הוציאו הבעלים מרשותם ולכן באיסורא אתי' לידו וזה ברור:

ד) ויש מקום עיון שם בסוגי' זו דפריך שם לאביי מהא דתניא, הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות כו' אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה, ואמאי הא בעידנא דתרם לא הוה ידע ומשני תרגמא רבא אליבא דאביי בשוי' שליח, ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שוי' שליח מי הויא תרומתו תרומה, והא כתיב אתם גם אתם כו' אף שלוחכם לדעתכם כו' ופרש"י שהבעלים מינוהו שליח, וקשה דקארי לה מאי קארי לה, וכי לא ידע דבעינן שליחות בתרומה ובלי מינוי הבעלים לשליחות ודאי דלאו כלום עביד דהא עיקר שליחות ילפינן לה מתרומה וקדשים, כדאי' בריש פ"ב דקדושין (ד' מ"א ע"ב), ועוד קשה, דהא מבואר שם (ד' מ"ב ע"א) דזכין לאדם שלא בפניו וילפינן לה מקרא דונשיא א' למטה כו', וא"כ כל שגילה דעתו אח"כ דניחא ליה בהפרשת תרומתו מיפות, א"כ אגלאי מלתא למפרע דזכות הוא לו וזכין שלא בפניו וזכי' ג"כ מטעם שליחות הוא, דהרי גם חצר דקונה לאדם במידי דזכות הוא לו הוא מטעם שליחות, כמ"ש בפ"ק דב"מ (ד' י"ב ע"א) חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות כו', ועיין בר"ן ר"פ האיש מקדש דהביא ראיות דזכי' עדיפא משליחות, ולכך נראה דחדא קושיא מתורצת בירך חברתה, דהמקשה שהקשה לאביי ס"ל באמת בתורם שלא מדעת חבירו כל שאח"כ נודע שחפץ בשליחותו גם ביפות א"כ זכות הוא לו וזכין שלא בפניו, אך כיון שלא ידעו הבעלים ממה שתרם שלא מדעתו, א"כ הוי כמו יאוש שלא מדעת דלא אמרינן אגלאי מלתא למפרע ונמצא שאז נודע עדיין שזכות הוא לו ואעפ"כ תרומתו תרומה, א"כ מוכח דלא כאביי דבאמת אמרינן בכה"ג תגלי מלתא למפרע, וע"ז משני דשוי' שליח ור"ל שכל דחזינן שרוצים הבעלים ביפות אמרינן מסתמא כשעשאו שליח לתרום היה כוונתו שיתרום מיפות וא"כ היה תחילתו מדעת, וע"ז קאמר ה"נ מסתברא כו', ר"ל דאע"ג דזכי' מטעם שליחות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ועדיף משליחות, היינו דוקא במאי דודאי הוי זכות, אבל לתרום משל חבירו בלא דעתו ודאי אדם רוצה לעשות מצוה בעצמו ולא לעשות ע"י אחר, ואף על גב דחזינן דעתו אח"כ דניחא לי' יש לנו לומר דנשתנה דעתו אח"כ, אבל מתחלה לא רצה והוי כדבר שיש בו סימן דמודה רבא דל"מ, אף על גב דנתייאש אח"כ כיון שאין זה דבר שדרכו להתייאש ממנו לא שייך לומר תגלי מלתא למפרע, וכמו כן לתרום תרומה משלו ע"י אחר ודאי דאין דרך בני אדם להתרצות בזה, כיון שאין לו ריוח שתורם משל בעל הבית, ואף שאח"כ רואים אנו שרוצה לא אמרינן בכה"ג תגלי מלתא למפרע אלא ודאי דשוי' שליח וכיון שעשאו שליח סתם ולא הזכיר לו דבר וחזינן אח"כ שנתרצה ביפות אמרינן מסתמא כשעשאו שליח לתרום סתם ולא פי' לו שלא יתרום מיפות, מסתמא היה ניחא בתחילה ע"ז שיתרום ביפות והוי כמו יאוש מדעת, ובזה מפורש לנו סוגיא זו על בורי':

ה) ובזה מתורץ מה שהקשה בס' פתח הבית בדיני שליחות ענף ו', שהקשה למה אמרו זכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו, ל"מ אי זכי' מטעם שליחות הוא ודאי דל"מ שלא מדעת, דהא ילפינן מקרא דמה אתם לדעתכם כו', אלא אפי' אם נאמר דעדיף משליחות מ"מ לדידן דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא מהני, א"כ אפי' קנין בעי דעת כו' יעו"ש. ולפי מ"ש ל"ק מידי, דאפי' אם נאמר דזכי' מטעם שליחות הוא ולא דעדיפא מינה, מ"מ כיון דילפינן מקרא דונשיא א' למטה דזכין לאדם שלא מדעתו, דהא התם קטנים הוו דהוי כשלא מדעתם, וכדאי' בקדושין שם, א"כ עכצ"ל דהא דגילה הכ' גבי תרומה דבעינן לדעתכם, היינו משום דאל"כ הוי חובה לו כשתורם משל בעה"ב של"מ, דודאי לא ניחא לי' לבעה"ב שיעשה אחר המצוה ולא הוא, והא דמבעי' לי' בפ' אין בין המודר (ד' ל"ו ע"ב) התורם משלו על של חבירו אי מהני כו', היינו משום די"ל דודאי ניחא לי' לאדם שירויח שיעור התרומה אף שלא יעשה המצוה בעצמו, א"ד דאפ"ה ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני':

ו) והנה תוס' פ"ק דבכורות (ד' י"א ע"א), בהא דאמר ר"ה הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי כו', הקשו הא בנדרים גבי תורם משלו על של חבירו הוא בעיא דלא אפשטא אי מהני ולמה כאן בפדיון פ"ח מהני, ותי' שם דשאני תרומה דכתי' בי' אתם גם אתם מה אתם לדעתכם כו', ועי' במשנה למלך (פ"ד מה' תרומות הלכה ב') תמה שם על דברי התוס' הנ"ל, דהא כל התורה ילפינן שליחות מתרומה ובעינן לדעתכם, ועי' בס' פתח הבית שם שהקשה עוד בדברי התוס', במ"ש לחלק דשאני תרומה דכתי' כו' ובעינן לדעתכם כו', דהא גבי תורם משלו על של חבירו אין הבעיא אם צריך דעת בעלים או לא מן הדין, אלא עיקר הספק שם אי הוי זכות לבעלים או לא יעו"ש. ולפי מ"ש ל"ק מידי, דודאי אין חילוק בין תרומה לשאר דברים, דמ"ש כאן הש"ס ה"נ מסתברא כו' הא כתיב גם אתם כו', היינו משום דכל שלא מדעתם חוב הוא להם כיון שאין מרויחים כלום וניחא להו למעבד מצוה בעצמם כמש"ל, וכמו כן הוא בכל התורה דילפינן לה מתרומה, ועיקר כוונת התוס' דבכורות הוא מבואר ע"פ מ"ש התוס' בפ' מרובה (ד' ס"ח ע"ב) ד"ה הוא דאמר כצנועין, דהקשו שם על מ"ש בש"ס דכרם רבעי א"י לחלל כשהוא ביד אחרים, והא בבכורות קיי"ל דפודה פ"ח של חבירו פדיונו פדוי והיינו אף שלא מדעתו כו', ותי' שם דשאני פ"ח כיון דאסור בהנאה לא נקרא שם בעליו עליו והוה כמו הקדש לענין זה דיכול כל אדם לפדות יעו"ש. וזה בעצמו כוונתם כאן מ"ש דשאני תרומה כו', ר"ל דתרומה כיון שהוא של בעלים ונקרא שמו עליהם ודאי דצריך דעתו, דכמו כן בכל התורה מידי דחל על בעליו והוא שלהם ועושים שליח במקומם צריך שיהא מדעתם, דילפינן מתרומה דכתי' גם אתם כו' לדעתכם דאל"כ אינו בגדר שליח, ומה שהוצרך ללמוד זה מקרא דלא נימא דתי' גם אתם מרבה גם אחרים יכולים לתרום משלו אפי' בלא דעתו, ולזה אמר מה אתם כו' ר"ל כיון שחל על בעליו לעשותו שהתבואה שלהם הוא צריך דין שליחות מדעתו וכן בכל התורה, משא"כ בפ"ח כיון שאין לו שם בעלים כיון דאסור בהנאה לכן לא בעינן דעת בעלים כלל, וזה ברור לענ"ד פי' דברי התוס'. ולפ"ז מה שנראה מדברי הגאון בס' פתח הבית שם דדעתו דיש חילוק בין שליחות דתרומה לשארי שליחות בענין זה אין הדבר כן, וזה ברור לענ"ד:

ז) ודברי הרמב"ם שם (הלכה ג') צריכים ביאור, מ"ש שם התורם שלא ברשות כו' אם בא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות אם היה שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה כו', ולא זכר דבעינן דשוי' שליח. וכבר עמדו בזה בכ"מ ובב"י יו"ד סי' של"א והט"ז שם ליישב דברי הרמב"ם בזה, וכלל דבריהם שהרמב"ם סמך על סוגיא דפ"ב דקדושין (ד' נ"ב ע"ב) בההוא דקדיש בפרומא דשכרא דלא הזכיר שם דשוי' שליח, וס"ל דלמסקנא דפ' א"מ שחלקו בין תרומה משום מצוה למה שאינו מצוה, דמשום כיסופא הוא דקאמר שוב ל"צ לאוקמי' בשוי' שליח, אלא דכיון דמצוה הוא וחזינן דניחא לי' ביפות, מסתמא ניחא לי' מעיקרא יעו"ש, וע"ש בביאורי הגר"א. ואני תמה מדוע לא הזכירו כולם דברי הירושלמי פ"ק דתרומות ז"ל. בא אביו ואימן ע"י למפרע נעשה תרומה או מכאן ולהבא נעשה תרומה, נשמעינא מן הדא, הרי שבא בעה"ב ומצאו עומד בתוך שלו, א"ל לקוט לך מן היפים האלו אם היו יפים אינו חושש משום גזל, אית לך למימר למפרע נעשה תרומה, לא מכאן ולהבא ואוף הכא מכאן ולהבא, וע"ש במפרש שפי' דהירושלמי אינו מפרש בשוי' שליח, ולכן ס"ל דמכאן ולהבא הוי תרומה, אבל הש"ס שלנו דמפרש בשוי' שליח לכן מהני גם למפרע, וא"כ קשה מאד על הרמב"ם ז"ל שבכ"מ בהלכותיו דרכו להביא דברי הירושלמי רק במה שהש"ס שלנו חולק עליו, וא"כ כל שיש לנו להשוות הש"ס שלנו שלא יחלוק על הירושלמי צריכים אנו להשוותם ואף בדוחק, וא"כ למה נדחוק לומר דהש"ס שלנו חולק בדינא על הירושלמי, וי"ל לומר שאינו חולק עלי' אלא בפי' הברייתא דש"ס שלנו מפרש בשוי' שליח, לכן מהני למפרע והש"ס דקדושין אינו מוכרח שיחלוק על סוגיא דב"מ, דבכ"מ שיכולים אנו להשוות הסוגיות שלא יחלוקו זע"ז צריכים אנו לדחוק וליישב, וכבר ישבו התוס' דקדושין דגם שם מיירי בשוי' שליח, ולכן לדינא צ"ע, כיון שבלא"ה התוס' חולקים על הרמב"ם שהם מפרשים גם סוגיא דקדושין דמיירי בשוי' שליח וצ"ע:

ח) וע"ד חידוד היה נראה לומר דפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת הוא דאזלי לשיטתם, דהנה בפ' כל הגט דבעי' רב הושעיא מר"י בתולה בדעת אחרים אי אמרינן ברירה ופשיט לי' ממתני' דלאיזו שארצה אגרש, וקאמר שם אביי דיש חילוק בין תולה בד"ע לתולה בדעת אחרים, ומייתי ראי' מר"י ור"ש דלית להו ברירה ותולה בדעת אחרים אית להו ברירה, ורבא ס"ל מאן דס"ל יש ברירה גם בתולה בד"ע הדין כן, ומאן דס"ל אין ברירה גם בתולה בדעת אחרים א"ב, ור"י ור"ש ס"ל יש ברירה, והא דב' לוגין הטעם משום שמא יבקע הנוד, וא"כ לרבא י"ל כיון דר"י ור"ש ס"ל יש ברירה וגם ר"מ ס"ל כן וגם בתולה בד"ע ס"ל י"ב ואמרינן הוברר הדבר למפרע, לכן גם ביאוש שלא מדעת ג"כ אמרינן אגלאי מלתא למפרע והוי יאוש, אבל אביי דס"ל לחלק בין תולה בד"ע לתולה בדעת אחרים, א"כ ס"ל לר"י ור"י ור"ש דתולה בד"ע א"ב, לכן ס"ל דלא הוי יאוש דלא אמרינן אגלאי מלתא למפרע, וכיון דקיי"ל באמת א"ב לכן כאן הלכה כאביי, ובתולה בדעת אחרים יש ברירה כמ"ש למעלה דיש פוסקים ס"ל כן, וכן נוטה דעת הרמב"ם כמו שהארכתי במקומו. ובזה א"ש מה דתי' רבא אליבא דאביי בשוי' שליח, מה דקאמר אליבא דאביי קשה, דהא גם לרבא צ"ל כן כמ"ש ה"נ מסתברא כו', אבל לפי מ"ש דאביי ס"ל תולה בדעת אחרים יש ברירה א"ש, דכיון דשוי' שליח הרי הי' תולה בדעת אחרים, וכיון שאח"כ אמר כלך אצל יפות הרי הוא בשעה שעשאו שליח תלה בדעתו אם יתרום מן היפות יהיה תרומה, ותולה בדעת אחרים ס"ל יש ברירה אליבא דכ"ע, ולרבא בלאו"ה א"ש דס"ל יש ברירה בכ"ע, ומ"מ צריך לאוקמי' בשוי' שליח מטעמא דקאמר ה"נ מסתברא כו', וע"פ מ"ש א"ש ההיא סוגיא דקדושין, דההוא דקדיש בפרוזמא דשכרא אתי לקמי' דרבא אמר לא אמרו כלך אצל יפות כו', דלא הזכיר שם דשוי' שליח, ולפי מ"ש א"ש, דשם מיירי דהמקדש הבעל עצמו קדשה בפרוזמא דשכרא של אחרים ורבא אזיל לשיטתי' דס"ל דיש ברירה גם בתולה בדעת עצמו, ולכן א"צ לומר דשוי' שליח, דדוקא בהא דב"מ בתרומה דתרם איש אחר צריך לאוקמי' בשוי' שליח משא"כ שם בקדושין, וכיון דחזינן דנתרצה אח"כ במה דקדש בהם, אמרינן הוברר הדבר למפרע דגם בתחילה נתרצה אף על גב דתולה בד"ע, והא דאמר שם (ד' מ"ב ע"ב) רבא אמר ר"נ האחין שחלקו לקוחות הם א"צ לומר דס"ל אין ברירה, אלא שם מיירי לענין שאם טעו בחלוקה והיה בהם אונאה דלענין זה לא שייך לומר הוברר הדבר כו'. ובזה א"ש קושיית התוס' סוף פ' השולח (ד' מ"ט ע"א), שהקשו לרבא היאך מצא ידיו ורגליו דהוא ס"ל האחין שחלקו לקוחות הם בר"פ האיש מקדש, וג"כ פוסק כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ולפי מ"ש א"ש דלא ס"ל כלקוחות דמי וענין חזרה ביובל, דהוא ס"ל יש ברירה אלא לענין אונאה ס"ל לקוחות הם ודו"ק:

ט) וצ"ע בהא דאיתא בפ' הדר (ד' ע"א ע"א) בהא דתנן מאימתי נותנין רשות, ב"ש אומרים מבע"י וב"ה אומרים משתחשך, ומפרש עולא מ"ט דב"ה נעשה כאומר כלך אצל יפות, ופרש"י שם דאם נמצא יפות מהם תרומתו תרומה דגלי דעתי' דניחא ליה, ואמרינן כמאן דשוי' שליח מעיקרא הוא, ה"נ כיון דבטיל השתא גלי דעתי' דמעיקרא בשריותא ניחא לי' אלא ששכח ולא עירב ולא הוי לי' אקנויי בשבת. הרי דמשמע מסוגיא זו דבהא דכלך אצל יפות מוקמינן לי' ממסקנא גם בלא שוי' שליח, כיון דמדמה להא ביטל רשות בשבת שלא הי' לו ידיעה מעיקרא כלל, וגם קשה דא"כ זה תליא בדין ברירה, והי' אפשר לומר דב"ש וב"ה לטעמייהו אזלי דפליגי בברירה בהא דהמת בבית ולו פתחים הרבה, דב"ש לית להו ברירה וב"ה אית להו ברירה, אך קשה למסקנא דש"ס התם דלטהר את הפתחים מכאן ולהבא פליגי, ומ"מ א"ש לדינא דידן דקיי"ל בדרבנן יש ברירה ועירובין דרבנן, אבל לפ"ז לא הוצרך הש"ס כאן לומר משום דהוי כמו כלך אצל יפות והי' לו לומר משום דבדרבנן יש ברירה. ולכן נראה מכאן ישוב לדברי הרמב"ם פ"ד מה' תרומות שהבאתי, שסתם שם דגם בלא שוי' שליח מהני, והקשינו כיון דמדברי הירושלמי מוכח דלא מהני למפרע יש לנו לומר דש"ס שלנו אינו חולק עליו בדינא, וסוגיא דפ' האיש מקדש מיירי בשוי' שליח וכמ"ש התוס' שם כמש"ל. ולפ"ז א"ש, דהרמב"ם סמך על סוגיא דפ' הדר שמוכח מכאן דגם בלא שוי' שליח מהני בכלך אצל יפות, וצ"ל דס"ל דבאמת לפי המסקנא דמסיק הש"ס דהיכא דלא שייך משום כיסופא קאמר להו, אמרינן מדניחא ליה בסוף מסתמא ניחא לי' מעיקרא ג"כ כל דלית לי' פסידה בעשייתו, ולא שייך כאן לומר אין ברירה, דדוקא בליכא אומדנא דמוכח לומר הוברר הדבר שכן הי' דעתו מתחילה, כהא דאיזו שתצא בפתח תחילה או לאיזה שארצה אגרש, דבדבר זה שייך שנוי רצון ושנוי דעת, משא"כ בהפרשת תרומה משום מצוה אמרינן אומדנא דמוכח הוא כמו שרוצה עתה ביפות להדור מצוה, מסתמא הי' רוצה בתחילה אם הי' יודע מזה, כיון שאין כאן אלא חסרון ידיעה לבד אינו אלא גילוי מלתא, וכן בעירוב ודאי דניחא לי' בביטול רשות כדי שלא יאסרו כולם בטלטול ומהיות טוב כו', ועוד שגם הם יכולים לחזור ולבטל רשותם אצלו דקיי"ל מבטלין וחוזרים ומבטלין. והא דקאמר שם בפ' אלו מציאות ה"נ מסתברא כו' העיקר כמ"ש הגר"א והב"י שם דגירסת הרמב"ם שם ותסברא כו', והיינו דלפי קושיית המקשן שהוא מדמה לה ליאוש שלא מדעת, אף דלא שייך שם אומדנא דמוכח דגם מתחילה אם הי' יודע שאבדו הי' מתייאש, כיון דעכ"פ בעת שבאת לידו עדיין לא קנאו משום דלא הי' עדיין יאוש, וא"כ הי' סבור ע"כ דגם בתרומה א"א לומר דאומדנא דמוכח הוא שגם בתחלה הי' רוצה שאל"כ לא הי' מקשה כלום, וע"ז קאמר דלסברתך גם לרבא דס"ל יאוש של"מ מהני, קשה הא בתרומה בעינן שליחות וכיון דליכא אומדנא דמוכח על עת הפרשתו שהי' רוצה בו וא"כ זכי' גמורה א"כ ל"מ תרומתו, וע"כ צ"ל דשוי' שליח והכל לפי סברת המקשן, אבל למסקנא דמביא עובדא דמרי בר איסק ומחלק בין הא די"ל משום כיסופא ובין הא דתרומה משום מצוה, ס"ל להש"ס דלא בעינן דשוי' שליח אלא הכל מטעם אומדנא דמוכח, וא"כ יוצא לנו דין חדש בדיני ברירה דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח שגם מתחלה הי' דעתו כן אמרינן בי' ברירה לכ"ע אף בדאורייתא, ואין זה דומה להא דאיתא ר"פ כיצד משתתפין (ד' פ"ב ע"א) וכל שקיבל עליו מבעו"י כו' ש"מ אין ברירה, דאי יש ברירה תגלי מלתא למפרע דמבעו"י הוה ניחא לי', דש"ה דאין שם אומדנא דמוכח על שעת הנחת העירוב דשמא יותר היה ניחא לי' תחום ביתו שלא יפסיד לצד שכנגדו, וכהא דאם בא חכם למזרח כו' וזה ברור לענ"ד:

תוכן העניינים

בית יצחק - דיני ברירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה