בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק שני · סימן כג
דין ברירה בדרבנן בדבר התלוי ג"כ באיסור דאורייתא אי אמרינן בי' ברירה:
א) איתא במס' ע"ז (ד' מ"ז ע"א וע"ב) מי שהי' ביתו סמוך לבית ע"ז ונפל אסור לבנותו, כיצד יעשה כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה שלו ושל עכו"ם נדון מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפרו מטמאים כשרץ כו', ופרש"י ז"ל שם דקאי ג"כ על מה דתני ברישא שלו ושל ע"ז ומטמאים אבניו כו' כשרץ אפי' חלקו לפי שאין ברירה ע"ש, והנה לפי מאי דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה א"כ קשה דהא טומאת ע"ז לאו דאורייתא כמ"ש בפ' אמר ר"ע (ד' פ"ג ע"ב) טומאת ע"ז דרבנן לחומרא ולקולא לקולא מקשינן כו' יעו"ש, א"כ למה פי' רש"י דטמא אף חלקו, ולא מבעיא דחלקו אין ראוי להיות טמא דאמרינן יש ברירה בדרבנן, אלא אפי' חלקו של עכו"ם ג"כ ראוי להיות טהור כמ"ש הגאון בעל שאגת ארי' בדין ישראל ועכו"ם שהי' להם חמץ בשותפות דכ' שם, דכיון דדין ברירה ספק הוא גם חלקו של ישראל מותר וכמ"ש למעלה בשמו, משום דבדרבנן אזלינן לקולא ואמרינן להיפך דאין ברירה דשמא החליפו חלקיהם, ואף דחלופי ע"ז אוסרים בהנאה מ"מ אין להם טומאה כלל, ואין לומר דסתם מתני' דע"ז ס"ל דגם בדרבנן אין ברירה דא"כ קשה יהי' מותר הכל מטעם ספיקא דרבנן לקולא. והי' נראה לומר מתוך כך דטעמו של דבר הוא דכיון דספק זה נוגע גם לענין איסור דאורייתא שהוא איסור הנאה שבו ובדאורייתא אין ברירה בספיקא דאורייתא לחומרא, וכיון שלענין איסור הנאה דאורייתא אתה אומר בספק על כל חלק שבו שמא הוא חלקו של עכו"ם א"א לומר לענין טומאה דרבנן לתלות שמא הוא חלקו של ישראל. והנה הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' ע"ז הלכה ה') כתב וז"ל, מי שהיה ביתו סמוך לעכו"ם כו' הי' הכותל שלו ושל עכו"ם נידון מחצה על מחצה מחצה שלו מותר בהנאה ושל עכו"ם אסור בהנאה כו'. וא"כ קשה דבאיסור הנאה שהוא דאורייתא היה לנו לומר דב' החלקים אסורים משום דאין ברירה בדאורייתא, ובכ"מ שם כ' על דברי הרמב"ם, שהוא מן הירושלמי שמפרש כן מ"ש במשנה, נדון מחצה על מחצה דהיינו שיחלקו הכותל לחצאין וכל חלק עכו"ם אסור [ומטמא, אבל רש"י פי' בענין אחר, ומיהו כתב הר"ן דכי שרי בירושלמי ליקח הישראל חצי הכותל ה"מ במכיר אבנים שכנגדו אבל אם אינו מכירם אסור] דאין ברירה, ומיהו מסתברא שיכול למכור לו חלקו בכ"מ שהוא, וא"כ לפי פי' הירושלמי במשנה זו אין דין זה מוכרח, דאף דבאינו מכיר חלקו קיי"ל דהכל אסור בהנאה דאין ברירה בדאורייתא, מ"מ לענין טומאה דרבנן י"ל דחלקו של ישראל אינו מטמא ומתני' לא מיירי בהכי כלל, אבל הר"ן ז"ל שם חוכך להחמיר כפי' רש"י ז"ל וכ' שם דפשוטה של משנה משמע כפרש"י דתחילה קתני נדון מחצה על מחצה ובתר הכי קתני אבניו ועציו ועפרו כו' יעו"ש. ולענ"ד דברי הר"ן בפי' הירושלמי שפי' כן דברי המשנה הוא תמוה, דאם מיירי במכיר האבנים והעצים שלו א"כ מאי קמ"ל מתני' ולמה תני נדון מחצה על מחצה, דהא לא תלי כלל במחצה דוקא, דמי לא עסקינן דאינו מכיר רק מקצת אבניו לבד וא"כ השאר אסורים והיאך מסתם לה סתומי למתני נידון מחצה על מחצה דוקא, ויותר היה נ"ל דהירושלמי מוקי למתני', כמאן דאית לי' ברירה אפי' בדאורייתא, ומ"מ נראה דאף הר"ן לפי מ"ש עפ"י הירושלמי מודה לדינא לרש"י ז"ל, רק דמפרש מתני' דנקט סתמא נידון מחצה על מחצה דמשמע אף לענין איסור הנאה דאורייתא, ולכך מפרש דמיירי במכיר אבניו וקמ"ל דלא אמרינן שהעכו"ם עבד גם לחצי שלו וכמ"ש הר"ן שם, אבל אם אינו מכיר מודה דגם לענין טומאה ג"כ טמא גם חלקו של ישראל מטעם אין ברירה:
ב) ועפ"ז הי' נראה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ו מה' אבות הטומאה הלכה ז') שכ' וז"ל, ואעפ"י שאין תקרובות ע"ז של אוכלין בטלים לעולם להתירה בהנאה אם בטלה הרי זו ספק לטומאה כו', והוא בעיא דלא אפשטא בפ' ר' ישמעאל (ד' נ"ב ע"ב) יעו"ש, וכיון דטומאת ע"ז הוא דרבנן קשה דהיה לו להרמב"ם לפסוק דאינה מטמאה ככל תיקו דרבנן לקולא, אבל לפי מ"ש א"ש כיון דטומאת ע"ז באיסור הנאה מישך שייכי אהדדי ואי לא הא לא קיימא הא, לכן פסק בספיקו להחמיר כאלו היה הספק באיסור הנאה שהוא דאורייתא, וכן כתב הרמב"ם (פי"ב מה' כלים דין ט'), כלי מתכות שנטמא בטומאה שהוא ד"ס כגון שנטמא בע"ז וכיוצא בה, ונשבר והתיכו וחזר ועשה ממנו כלי אחר הרי זה ספק אם חזר לטומאתו ישנה כו', והוא ג"כ בעיא דלא אפשיטא בפ' ר' ישמעאל שם ואעפ"כ פסק לחומרא, ועיין במשנה למלך שם (פ"ו מה' אה"ט) שיישב דברי הרמב"ם למה פסק שם לקולא במ"ש שם בדין ד', בנתפרקה והדיוט יכול להחזירה דפסק לקולא דאינה מטמאה אף דהוי ג"כ בעיא דלא אפשטא יעו"ש עוד (פ"ח מה' ע"ז דין ג') לענין בעיא דהשתחוה לחצי דלעת, אבל למעלה סי' ד' הבאתי סתירה לכלל זה בספק דרבנן התלוי ג"כ בספק איסור תורה והבאתי שם דברי הגאון מוהרע"א בתשובתו, בבכור ספק במכירתו לעכו"ם שאח"כ נעשה בו מום דלענין גיזה ועבודה הוי ספק דאורייתא אעפ"כ מיקיל באכילתו כיון דהוי דרבנן, וכ' שם ראי' מדברי מלמ"ל באמר לשלוחו צא וקדש דמותר בקרובות השניות וכ' שם דאין זה מוכרח מן הש"ס:
ג) שוב ראיתי דדין זה באיסור דרבנן התלוי באיסור דאורייתא אי אמרינן בי' ברירה תליא באשלי רברבי ובמחלוקת שנוי', דאי' בפ"ק דפסחים (ד' ט' ע"ב) תשע ציבורין של מצה וא' של חמץ ואתא עכבר ושקל כו' היינו תשע חנויות, פירש א' ואתי עכבר ושקל היינו סיפא כו', ופרש"י שם דהבעיא הוא לענין בדיקת חמץ דהוא דרבנן דבלקח מן הקבוע הוי כמחצה על מחצה וצריך בדיקה ובנמצא הלך אחר הרוב וא"צ בדיקה, והקשו התוס' על פי' רש"י שם דמאי פשיט מתשע חנויות דהוי ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא לדיני בדיקה דהוא דרבנן ובספיקו אזלינן לקולא, ולכן פי' התוס' שם דהבעיא הוא אם נמצא החתיכה אם מותר באכילה יעו"ש, והי' נראה ליישב פרש"י דאזיל לשיטתי' דפי' בע"ז דגם לענין טומאה דרבנן אזלינן לחומרא דאין ברירה דגם חלקו אסור [טמא], והיינו משום דאם נלך לקולא לענין זה גם לענין איסור דאורייתא תאמר כן וכיון דהוי תרתי דסתרי לכן החמירו גם לענין טומאה דרבנן, ולכן ס"ל לרש"י דכיון דאנו צריכים להחמיר לענין אם נמצא החתיכה לענין אכילה דהוי ספיקא דאורייתא לכן גם לענין בדיקת חמץ דרבנן ניזל לחומרא, אבל התוס' ס"ל דלא תלי זה בזה דאע"ג דלענין אכילה מחמרינן בספיקו לענין בדיקה אזלינן לקולא, ונמצא דלשיטת התוס' גם בהא דע"ז אף דלענין איסור הנאה אזלינן לחומרא דאין ברירה משום דהוי דאורייתא מ"מ לענין טומאת ע"ז אמרינן יש ברירה דהוי דרבנן, ואף דשם בהא דקאמר אח"ז שני ציבורין א' של חמץ וא' של מצה ולפניהם שני בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק ואתו ב' עכברים, א' שקל מצה וא' שקל חמץ ולא ידעינן הי להאי עייל כו', קאמר שם בש"ס דכיון דבדיקת חמץ דרבנן תלינן לקולא שאני אומר דחמץ נכנס לשאינו בדוק אף דיבוא קלקול מזה, דהא אי הוה נמצא החתיכה בבית הבדוק הי' צריך לאסור מספיקא דאורייתא, לא דמיא לזה כלל דהא שם לא נולד ספק בחתיכה ושפיר ניכרים כל חתיכה אם היא מצה או חמץ ורק הספק הוא לאיזה בית נכנס החמץ, וכיון שכן כשנולד הספק לא על החתיכה אנו דנין רק על הבתים, וגם לא יבוא קלקול מזה לספק דאורייתא להקל בו דהא אם יהיה נמצא יהיה ניכר אם הוא חמץ או מצה, אבל בבעיא דט' ציבורין שם אין ניכר בחתיכה עצמה אם הוא חמץ או מצה ונולד הספק בחתיכה ואם הי' נמצא החתיכה יהיה בו ספק ג"כ, ולכן כמו שהולכין לענין אכילה בספיקא להחמיר כמו כן אמרינן לענין בדיקה דרבנן:
ד) ועפ"ז היה נראה לענ"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מה' חמץ ומצה) שפסק שם בהלכה יו"ד בבעי' דתשע ציבורין ופי' כמו שפרש"י ז"ל לענין בדיקה ובלקח מן הקבוע פסק לחומרא, והשיגו הראב"ד ז"ל שם דהא בדיקת חמץ דרבנן וכמו שהקשו התוס' על פרש"י, ובמ"מ שם כ' בשם הרא"ה דשאני בדיקת חמץ כיון שכל עיקרו תקנוהו רבנן על הספק ולכן החמירו בספיקו, וכבר תמה שם בלחם משנה דא"כ למה פסק לקמן בכל הבעיות דבש"ס להקל לענין בדיקת חמץ וע"ש מה שנדחק בזה, אבל לפי מ"ש מבואר על נכון דלכך פסק בהך דתשע ציבורין בספיקו לחומרא משום דספק זה עצמו הוא ג"כ לענין אכילת החתיכה עצמה שהוא דאורייתא לכך מחמרינן בספיקו גם לענין בדיקה, משא"כ בשאר אבעיות דאין נוגע רק לענין בדיקה ואינו תלוי בספק איסור דאורייתא לכן פסק לקולא כדינו, והא דפסק שם בהלכה י"ב בהניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת דצריך בדיקה כת"ק דרשב"ג גבי קרדום שאבד בבית כו', היינו משום דאיכא ריעותא שלא נמצא במקום שהניחו, ולכן כמו ששם חששו שמא בא אחר והניחו שם ולכך חוששין באדם טמא ולא אמרינן שהוא עצמו הניח שם ושכח דבשכחה לא תלינן וכאלו אין כאן ספק דמי, וכן בהא דהניח תשע ומצא עשר ג"כ איכא ריעותא וכאלו לא נולד כלל ספק דמי וכן כתב במשנה למלך שם, ובהא דכתב שם בבא עכבר ושקל וספק נכנס או לא נכנס דפסק לחומרא באמת צ"ע, וכמו שעמדו בזה כל נושאי כליו ותי' ג"כ משום דכל ענין בדיקת חמץ על הספק נתקן ולכן החמירו בו, אבל הוא תמוה דא"כ גבי בעיא דב' בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק וב' צבורין א' חמץ וא' מצה וכן בב' בתים בדוקים בצבור א' של חמץ למה פסק לקולא, ומ"ש שם במ"מ דבריו דחוקים מאד דהא ספק על קיל יותר מכל הספיקות, ועי' ביו"ד סי' קי"א בחתיכת איסור וקדירה א' של היתר וספק נפל או לא קיל יותר מכל הבבות הנזכרים שם בב' קדירות של היתר וחתיכה אחת של איסור, וכ"ש דקיל יותר מב' קדירות א' של איסור וא' של היתר, וב' חתיכות א' של איסור וא' של היתר דאמרינן שאני אומר וכמבואר בדברי הפוסקים שם, ונלע"ד דסברת הרמב"ם בכל הנך בעיות דפסק לחומרא כיון דבש"ס בסתמא מדמה להו לדיני טומאה וקאמר שם ספק על ספק לא על היינו בקעה ובפלוגתא כו', ולא חילק שם כמו שאמר למעלה משום דבדיקת חמץ דרבנן מוכח דמדמה לה הש"ס לגמרי ומטעם שכתבתי. וכן בספק על לא דמיא לקדירה של היתר וחתיכה א' של איסור וספק נפל דשם לא אתיילד ריעותא כלל לכן מוקמינן לקדירה בחזרת היתר, אבל כאן מיירי כעין מה דמיירי בבקעה שנכנס לבקעה ורק ספק לו אם נכנס לשדה שהטומאה שם, וסברי רבנן דכל שנכנס בו עכ"פ אף דבאותו שדה שהטומאה שם עכ"פ ספק נכנס הוא, מ"מ אתרע חזקתו כיון דאין כל שדה מחולקת כ"כ במחיצה למיהוי כשדה אחרת לגמרי, ודומיא דהכי מיירי כאן בבירה גדולה שיש בה כמה בתים חלוקים ורק שאין חלוקים לגמרי רק בשם לבד או במחיצות קטנות, ואפי' חלוקים במחיצות גמורות מ"מ כיון שכולם נקרא ע"ש אותה בירה ובטלים לגבה הוי דומיא דשדות הרבה בבקעה גדולה, לכן אתרע חזקה והוי כאלו ודאי נכנס העכבר ורק שא"י היכן הוא ולכן החמיר בספיקו, ובזה מתורצים כל דברי הרמב"ם שם בלי שום פקפוק כלל:
ה) שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בס' מגדל עוז שם שכ' בהא דתשע ציבורין שיישב שם השגת הראב"ד שהשיג עליו כמו שהשיגו התוס' על פרש"י, וכתב שם בשם התוס' ב' תירוצים, א' דמיירי בלא ביטל, ותי' ב' כיון דלכי משכח לה להך חתיכה ואתי למיכלה הוי איסורא דאורייתא לכך החמירו ג"כ בבדיקה דכהדדי נינהו, וכ' שם שזה התירוץ יותר נכון, הרי בפי' שכוונתי לדעתו הגדולה. אכן מ"ש בשם התוס' בתוס' שלפנינו לא נמצא תי' זה, ועכ"פ זכינו לדין שנד"ד הוא ספיקא דרבוותא שלפי שיטת התוס' אמרינן ברירה בכה"ג אף דנוגע ג"כ לענין איסור הנאה דאורייתא וכן הוא שיטת הראב"ד, אבל לשיטת הרמב"ם ורש"י וגם לפי מ"ש בשם הגאונים ורי"ץ גיאות לא אמרינן בי' ברירה, ע"ש במ"מ שהביא שהם סוברים כשיטת הרמב"ם, ואף שלפי מ"ש שם בשם הרא"ה בטעמם לא שייך זה לנד"ד, מ"מ נראה כמ"ש וכמו שהעיד בעל מגדול עוז בשם התוס' שמצא כן והסכים לזה שסברא זאת היא עיקר, ובחיבורי [בית יצחק] שחברתי על דיני ס"ס בסי' ע"ב שם כתבתי לחקור ג"כ כעין נד"ד באם יש באיזה דבר ספיקא דרבנן ונוגע ג"כ באותו ענין לספיקא דאורייתא אי אזלינן לקולא בספיקא דרבנן בזה, והבאתי ראיות לכאן ולכאן ואין הכרע וצ"ע לדינא. שוב אחרי כותבי זאת עיינתי ברמב"ם (פ"ו מה' אבות הטומאה הלכה ה') שכ' דין טומאת ע"ז וכתב שם וז"ל, ובית ע"ז עצמו אבניו ועציו ועפרו מטמאים בכזית במגע כו', ולא העתיק לשון המשנה דפ' ג' דע"ז שהיה הכותל של ישראל ושל עכו"ם כו', נראה דס"ל דמ"ש במשנה שם אבניו ועציו כו' לא לאשמעינן דגם חצי של ישראל יקבל טומאה, אלא הא גופא אשמעינן דגם הבית של ע"ז מקבל טומאה ומיירי בשל עכו"ם, ועוד דהא הוא מפרש מ"ש ברישא נידון מחצה על מחצה, מיירי במכיר אבניו וכמש"ל בשם הירושלמי וכמ"ש בעצמו בה' ע"ז, א"כ י"ל דמודה ג"כ דחלקו של ישראל אינו מקבל טומאה עכ"פ דבדרבנן יש ברירה וצ"ע:
ו) וקצת יש להביא ראי' לענין זה מהא דאיתא בפ' העור והרוטב (ד' קכ"ח ע"א), אמר ר' ירמי' הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה, בעי ר' ירמי' מהו שתעשה יד לחברתה, ופרש"י שם בל"א לענין טומאת עכו"ם קא מבעי' לי' דזו שנעשית עכו"ם הרי היא כשרץ וחצי' השני מיהוי לה יד, ולכאורה קשה לפי' זה למה הוצרך למבעי' בהשתחוה לחצי דלעת שהוא מלתא דל"ש לגמרי ולא נקט כה"ג דמתני' דע"ז שהי' כותל שלו ושל ישראל בשותפות וכשחלקו חלקו אבן אחת מחצה של ישראל ומחצה של עכו"ם, כעין הא דנקט לקמן באבן מנוגעת באבן שבזוית שלו ושל חבירו וקודם שחתכו האבן אם חצי' של ישראל נעשה יד לשל חלק של עכו"ם, אלא ע"כ דאין ברירה דגם חלקו של ישראל מטמא ולכך ליכא למבעי' בכה"ג. שוב ראיתי שאין משם הכרח כלל דנקט משתחוה לחצי דלעת דאתי' לכ"ע, משא"כ בדין ברירה דלכמה תנאים אין ברירה אפי' בדרבנן אבל לדינא לדידן דקיי"ל דאזלינן לקולא באמת הדין כן: