בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק שני · סימן כב
דין במה דאמרינן יש ברירה אם קודם שהוברר דין ודאי יש לו או דין ספק:
א) בפ' מי שאחזו (ד' ע"ג ע"ב) בהא דתנן מה היא באותם הימים כו', דר"י אמר כא"א לכל דבריה, ור' יוסי ס"ל מגורשת ואינה מגורשת, וקאמר שם בש"ס ולכי מיית הוי גיטא והא קיי"ל דאין גט לאחר מיתה, ומתרץ אמר רבה באומר מעת שאני בעולם, ופרש"י דר"י ס"ל דסמוך למיתה חייל גיטא ולכך ס"ל דמעיקרא אשת איש גמורה היא, אבל ר' יוסי ס"ל דמשעת נתינה מספקא דילמא זו היא שעה הסמוכה למיתה והוי גט ספק, ואפי' חיי טפי אין ברירה, והתוס' שם הקשו עליו דאם נאמר דר"י ס"ל אין ברירה א"כ כמו ששעה הסמוכה למיתה הוי ספק מגורשת אף על גב שהוברר הדבר לבסוף שאותה שעה [לא] היתה סמוכה למיתה, אעפ"כ הוי ספק כיון דתחילה הי' ספק כמו כן נאמר דגם כי מיית לא ליהוי גט ודאי רק ספק, כיון דבשעה שהיה לגט לחול לא היה מבורר, ועוד דמוכח דמאן דס"ל אין ברירה אין העירוב חל כדאי' בעירובין, כמו כן היה לנו לומר שאין הגט חל לגמרי, ולכן פי' התוס' דר' יוסי מספקא לי' אי הגט חל משעת נתינה או משעה אחת סמוך למיתה כר"י עכ"ל. ובס' תורת גיטין מהגאון מליסא יישב דברי רש"י ז"ל מקושיית התוס', והעלה דבר חדש דדעת רש"י הוא דסברא דיש ברירה לא מהני לומר דחישב כודאי למפרע לענין שיהא כהתראת ודאי לומר דחשיב כודאי לכל אדם, דאף דאמרינן יש ברירה, מ"מ קודם שהוברר הדבר לא חשיב רק כספק איסור, והעובר על דבר זה קודם שהוברר לא הוה רק כעושה ספק איסור, והביא ראי' לזה מהא דאיתא ביבמות (ד' ל"ה ע"ב) דקיי"ל כר"ל דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע. ומ"ש רש"י דר"י ס"ל אין ברירה לאו דוקא הוא אלא ר"ל אף דס"ל יש ברירה מ"מ תחילה הוי כספק איסור, וכל דבריו שם תמוהים לענ"ד, דכיון דאחר שמת לאחר הרבה שעות והוברר הדבר למפרע ששעה זו הי' רחוק הרבה ממיתתו היאך אפשר לדון אותה בספק מגורשת לחייב אש"ת, וגם אם קידשה אחר אז (לא) יצטרך גט ממנו דהא כ"ז שהי' חי הי' לה חזקת א"א, והרי משנה מפורשת דשולח גט ממדה"י נותן לה בחזקת שהוא חי וגם אוכלת בתרומה אף שהניחו חולה אם לא כשהיה גוסס וכ"ש כאן שיש ב' חזקות, חזקת א"א דאשה וחזקת חיים דבעלה, ובודאי בעת שבא עלי' אחר בשעה שהוא חי הוה נדון כבא על אשת איש גמורה, ואם אשת כהן היא אוכלת בתרומה, ואחר שמת אחר כמה שעות דהוברר הדבר יותר שאז הי' רחוק ממיתתו והיתה א"א בודאי נאמר דמגרע גרע ונידונית רק בספק א"א דק"ו הדברים, אם בעת שלא הוברר הדבר והי' הדבר בספק אולי זו היא שעה אחת סמוך למיתתו אמרינן דהיתה בחזקת א"א גמורה, כ"ש אחר שנתברר הדבר שכן הוא, ואף על גב די"ל דר' יוסי לטעמי' דס"ל דחיישינן שמא ימות כדאי' בפ' כל הגט (ד' כ"ח ע"ב) דס"ל דאסורה לאכול בתרומה משום דלא שייך חזקת חיים, משום שהגט חל שעה אחת קודם מותו, וכמ"ש התוס' בפ' האיש מקדש (ד' מ"ה ע"ב) ד"ה בפירוש כו' ע"ש. מ"מ מוכח משם להיפוך, דהא מה דדייק התם דר' יוסי פליג על ר"מ וס"ל דחיישינן שמא ימות, דייק לה מהא דב' לוגין שאני עתיד להפריש כו', דחייש שמא יבקע הנוד והרי שם קאמר דבאמת ס"ל יש ברירה, ורק דהטעם משום יבקע הנוד משמע דאי לא חיישינן להכי מטעם ברירה לא היה אסור לשתות מן היין אף קודם שהפריש הב' לוגין, ולדבריו בלאו הכי היה אסור דאעפ"י דיש ברירה, מ"מ קודם שהוברר אסור לו לשתות דהוי ספק איסור, והרי ר"מ שם דס"ל יש ברירה באמת ס"ל דמטעם זה מותר לו לשתות מקודם, ור' יוסי גופי' לא אסר אלא מטעם חששא בעלמא דשמא לא יבוא לידי הפרשה כלל ולא יתברר לעולם, אבל בלאו"ה מותר וא"כ היה לו לר"י לומר דבחטאת קאי ולא באשם תלוי.
ב) ומ"ש ראי' לזה מפ' החולץ דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע, לדבריו קשה יותר דהא איתא בפ' בכל מערבין בהא דמתנה על עירובו דמביא שם דתני איו אין אדם מתנה על שני דברים כא' ומקשה שם מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה, מזרח ומערב נמי אין ברירה, ומשני אר"י וכבר בא חכם, ופרש"י שם דאין כאן חשש ברירה, כיון דבעת קניית העירוב הי' החכם לאותו צד רק שחסרה לו ידיעה ואינו אלא גילוי מלתא בעלמא כשישמע למחר יעו"ש, ולדבריו דמדמה להא דחולץ למעוברת א"כ כמו ששם אף שכבר היה העובר במעיה ראוי להיות נפל, מה בכך שלא ידעה [עד] אחר שהפילה אגלאי מלתא למפרע [הוא] כמו בהא דבא חכם. ואין לומר דש"ה דשמא היה הולד ראוי להיות בן קיימא ואח"כ נתהווה שנעשה נפל שהפילתו קודם שנגמר בט' חדשים, א"כ היאך מדמה זה להא דברירה שבאמת הוברר הדבר שהי' שעה זו רחוק ממיתתו. ועוד דלדבריו יקשה יותר דהא ר' יוחנן שם פליג על ר"ל וס"ל (דלא) אמרינן תגלי מלתא למפרע, והוא עצמו ס"ל אין ברירה אפי' בדרבנן כדמוכח בפ' אין משילין ובפ' כל הגט כמ"ש למעלה, אלא ודאי דמחלוקתם שם הוא ענין אחר ואינו ענין כלל לדין ברירה, והוא דר"י ס"ל דכיון דהתורה תלתה חליצה ויבום כל שאין לו בן להיות נקרא שם המת עליו וכאשר נולד אז פוטר אשתו מחליצה ויבום, וכ"ז שלא נולד עדיין זיקת יבום עלי' כ"ז שלא נולד ורק שא"א לה להתייבם ולחלוץ שמא יהי' לה בן קיימא, וכיון שהפילה נמצא שלא נסתלק ממנה זיקה זו מעלי' מעולם, ואין אנו צריכים כאן לומר הוברר הדבר למפרע שגם תחילה הי' מקצת הזיקה קיימת עלי', וזה עדיף טפי ממ"ש הר"ן בריש השותפין שנדרו דכל שמקצתו מתברר מתחילה ומקצתו בסוף לכ"ע יש ברירה, דכאן כ"ז שלא נולד כל הזיקה עדיין עלי', ולכן ס"ל דתגלי מלתא למפרע, ר"ל דאין זה אלא גילוי מילתא לבד כיון דעיקר מה שתפקע הזיקה הוא בשעת לידה, נמצא כאלו הדבר מבורר מתחילה כשצריך להות מבורר כהא דכבר בא חכם, אבל ר"ל ס"ל דאף אם נאמר בכ"מ יש ברירה כאן לא מהני, דהתורה אמרה ובן אין לו, וכ"ז שהולד חי בקרבה הוי כיש לה בן לענין שאינה בת חליצה ויבום, ורק שאסורה לינשא לשוק דשמא תפיל ולא נפקע הזיקה מכל וכל, ולכן ס"ל דלא שייך כאן לומר תגלי מלתא למפרע, ועי' תוס' בפ' החולץ (ד' ל"ה ע"ב) ד"ה תגלי מה שהקשו מהא דקידש א' מב' אחיות ומה שתי' שם, וע"פ מ"ש יבוארו דבריהם על נכון.
ג) והא דאיתא בפ' הערל (ד' פ' ע"א) אתמר אכל חלב מבן שתים עשרה שנה ויום אחד עד בן שמונה עשרה שנה ונולד בו סימני סריס ולאחר מכאן הביא שתי שערות, רב אמר נעשה סריס למפרע ושמואל אמר קטן הי' באותה שעה, ג"כ אינו ענין לנד"ד, וגם להא דחליצת מעוברת דשם סברת רב כיון דרוב בני אדם מביאין שערות בי"ג שנה וכאן נראו בו סימני סריס אח"כ, אגלאי מלתא למפרע דמה שלא הביא ב' שערות היה מצד שהי' סריס באמת רק שלא נתגלו בו הסימנים, ואינו דומה לחליצת מעוברת דעכ"פ הי' בה ולד ואין שייך לומר ובן אין לו כמ"ש, ושמואל סובר די"ל דבאמת הי' קטן באותה שעה ונעשה גדול אח"כ דסימני סריס שנולדו בו אין מוכיחים דהי' גדול באמת בי"ג שנים דכמה בנ"א יש שמתאחר זמן גדלותם, וכאן מה שלא הביא שערות בזמנו אף שהביא לאח"כ הוא מוכיח שקטן הי' דא"א לומר דמצד סריסות הי' זה דהרי הביא אח"כ. ובזה מבואר ת"ש התוס' שם ד"ה נעשה סריס למפרע דלקי על חלב שאכל ולא חשיב התראת ספק, אף על גב דהיה ספק בשעת התראה שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא אגלאי מלתא למפרע, ולא קשה על דבריהם מהא דאמר ר"ל תגלי מלתא למפרע, לא אמרינן דש"ה דבאמת הי' לה בן בשעת החליצה וכמ"ש, ובזה מתורץ מה שתמה בזה הגאון הנ"ל שם על דברי התוס' ונדחק שם לחלק בחילוקים שונים. ומה שהקשה הגאון הנ"ל על דברי התוס' מהא דלא לקי על המותיר בפסח מטעם התראת ספק ולא אמרינן אגלאי מלתא מעיקרא ל"ק מידי, דשם בעת שעדיין ראוי לאכול וכל רגע ורגע בעמוד ואוכל קאי ולא עשה עדיין שום איסור, דעיקר האיסור ברגע אחרונה של סוף הזמן ומה שלא אכל כלל אמרינן שמא ברגע אחרונה נשתנה דעתו שלא לאכול ולא שייך לומר אגלאי מלתא למפרע, וכן בהא דהכה את זה וחזר והכה את זה, ג"כ בכל א' יש ספק באמת אם עובר על איסור תורה, אף על גב דלאחר כך שהכה את שניהם נתברר למפרע שעבר על איסור, מ"מ לא נתברר שבעת שהתרו אותו על כל א' הי' איסור ודאי דרק מצד ממנ"פ אמרינן דעשה איסור, וכן בריש פ"ג דמכות בפלוגתא דבטלו ולא בטלו וקיימו ולא קיימו (ד' ט"ז ע"ב) פלוגתא דר"י ור"ל בהתראת ספק שם לא שייך לומר אגלאי מלתא למפרע שבשעת התראה עשה איסור ודאי.
ד) עוד קשה לענ"ד על דברי הגאון הנ"ל מ"ש דלרש"י לר' יוסי קודם שהוברר דין ספק איסור יש עליו, מהא דמביא בפ' בכל מערבין (ד' ל"ז ע"ב) דפריך שם מהא דשני לוגין כו' דר' יוסי לית לי' ברירה מהא דתניא האומר מעשר שני זה מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס כו' הרי זה מחולל, אלמא אית לי' ברירה, ולפי דברי הגאון הנ"ל קשה הא אפי' אית לי' ברירה מ"מ קודם שהוברר אסור לאכול ממ"ש זה דספק איסור יש עליו, וכן בהא דב' לוגין קשה היאך מותר לשתות וכמש"ל, ומה שחילק שם הגאון הנ"ל בין דבר שצריך להיות ודאי לאינשי כגון בגט וכדומה ובין דבר שא"צ להיות ודאי, הוא דוחק גדול לחלק בחילוקים שונים מה שלא נזכר בש"ס, וגם סותר להא שכ' בחליצת מעוברת, דשם ג"כ לא שייך לומר שצריך להיות ודאי לו. ודברי רש"י ז"ל יש ליישב באופן אחר שלא יקשה עליו קושיית התוס', די"ל דמפרש דר' יוסי ס"ל דאין אומרין יש ברירה אלא בתרתי למעליותא שצריך לברר דבריו וגם עתיד הדבר להתברר הן או לאו, ולכך בהא דאם מתי שפי' דבריו שנותן גט אם ימות וגם עתיד להתברר בודאי אם יחי' או לא, לכן בזה יש ברירה ולכן אי מיית חייל גיטא, אבל בהא דאוסר מעת שאני בעולם לא פירש דבריו שיהי' חל שעה אחת קודם מותו רק שאנו מפרשים דבריו שמ"ש מהיום כוונתו לאחר הגט כל מה שיוכל, נמצא שאף שעתיד הדבר להתברר אח"כ השעה הסמוכה למיתתו, מ"מ לא פירש ובירר דבריו בזה לא אמרינן ברירה, ולכן ס"ל דהוה ספק מגורשת, ור"י לטעמיה דס"ל דבמקום דלא אמרינן ברירה הוי ספק, כמו דמוכח בפ' יש בכור, דס"ל באחין שחלקו שהם מחצה יורשים ומחצה לקוחות. ועוד י"ל דמה דס"ל דקודם לכן הוי ספק מגורשת, כמ"ש הריטב"א בחידושיו לפ"ג דגיטין דמ"ש שעה אחת קודם למיתתו אין זה דבר מבורר דאפשר שיהי' מטורף בדעתו איזה ימים קודם דאז א"א לגט לחול שעה אחת קודם מותו, צריך שיחול קודם לכן בעת ששפוי בדעתו ואני צריכין לדון כן בכוונתו אף שלא פי' ולא בירר דבר זה ודו"ק. גם מ"ש הגאון הנ"ל דמה שהביא הש"ס בפ' כל הגט בבעי' דר' אושעיא כתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה דמחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, מהא דמה היא באותם הימים, אינו ממה דס"ל לר"י דמגורשת אלא מהא דס"ל דקודם לכן היא כא"א גמורה דחשבינן כאלו ידוע לו שבאותם שעות לא היה קודם מיתה יעו"ש. הוא תמוה דהוא נגד סוגיית הש"ס שם דקאמר שם תולה בדעת אחרים אית לי' ברירה, דתנן מה היא באותם הימים כו' ולכי מיית הוה גיטא כו' הרי מפורש להיפוך דעיקר הדיוק הוא ממה דס"ל שהיא מגורשת מטעם ברירה, ושוב אחרי כתבי זאת מצאתי בנימוקי יוסף שם כתב דלכך ס"ל לר"ל גבי חליצת מעוברת דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע, משום דבעת שהיא מעוברת אפשר שהולד היה ראוי להולד ולהיות בן קיימא ואח"כ דבר אחר גרם לולד שהי' נפל וכמ"ש למעלה, והנאני שכוונתי לדבריו.
ה) ועיין במשנה למלך (פ"ו מה' גירושין) דחקר שם, באם קידש א' אשה על תנאי באם תעשה דבר פלוני וכדומה וקבע זמן לקיום תנאה אם יכול לגרשה בתוך הזמן, וכתב שם דתליא דין זה במחלוקת הפוסקים, דלשיטת התוס' דבכל מלתא דלא אפשר להתברר עתה דא"א לידע העתידות לא אמרינן תגלי מלתא למפרע, א"כ ה"ה אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי, משא"כ לשיטת הנימוקי יוסף י"ל דכאן אמרינן תגלי מלתא למפרע.
הג"ה. ומדברי הגאון מלמ"ל ג"כ סתירה לדברי הגאון מליסא, דהא במקדש על תנאי לכ"ע אם יתקיים התנאי היא א"א גמורה משעת הקידושין, ואין דנין עליו דין ספק א"א קודם לכן, דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, ואעפ"כ מדמה לה להא דר"ל דאמר דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע, ומ"מ דברי המשנה למלך צריכים ביאור כמ"ש בפנים. ע"כ הג"ה.
ולענ"ד אין דברים אלו ברורים כלל דהיאך אפשר לומר דלשיטת התוס' לא יהי' יכול לגרשה, הא כיון דקיי"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואם קיבלה קדושין מאחר אין חוששין לקדושי שני כלל כמ"ש בפי' בש"ס פ' מי שאחזו בגיטין (ד' ע"ד ע"א) פלוגתא דרב הונא ור"י דרב הונא דהלכתא כוותיה ס"ל באומר ע"מ שתתן לי מאתים זוז והיא תתן נ"מ אי פשטה ידה כו', וא"כ היאך אפשר לעשות קדושין אלו להיות ודאי לחצאין ולומר שאין יכול לגרשה, דאם נאמר מטעם דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע גם לענין קדושין הי' לנו לומר דקדושין אחרים חלים אז וכיון שכן קידושין אין נפקעים בלא גט, ועיקר כוונת התוס' מ"ש לחלק בין הא דחליצת מעוברת ובין קידש אחת מב' אחיות, נלע"ד דכוונתם דבחליצה לא תלתה התורה במה שיתברר אח"כ אלא אמרה ובן אין לו כו' ודנין כמו שהוא עתה, וכיון שלא נתנה תורה למה"ש ולא לנביאים לידע העתידות מסתמא כוונת התורה לדון כפי העת שהוא עתה, ועתה לאו בת חליצה ויבום היא, משא"כ בקידש א' מב' אחיות אפשר להתברר מה שהוא עתה שהרי עכשיו מבורר הוא למי קידש רק שאצלו חסרה הידיעה, אבל בדבר שתלוי בתנאי ותולה התנאי במה שעתיד להיות הרי בפי' תלה הדבר במה שיתברר אח"כ ועל תנאי זה חלין הקדושין עכשיו, ולכן כיון דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי הוי קדושין גמורים למפרע. ובזה מיושב מה שתמה שם הגאון מלמ"ל על הרמ"ה שהביא הטור בא"ע סי' ל"ח, באם אמר ע"מ שירצה אבא ויאמר אין מקודשת אפי' אמר תחילה לא, ולפיכך אם מת הבן אפי' אמר האב אינו רוצה או חולצת או מתייבמת אבל לא מפטרא בלא חליצה דלמא הדר ואמר אין, וכתב שם דלפי' התוס' דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע א"כ גם כאן אינה ראוי' לחליצה יעו"ש. ולפי מ"ש כיון דכאן תלה הדבר בתנאי לפי מה שעתיד להיות דנין לפי מה שהוא אח"כ ולא לפי מה שהוא עתה, אך מטעם אחר הי' נראה דאין יכול לגרש תוך הזמן לפי שיטת ר"י בתוס' פ' כל הגט, באומר לאיזה שארצה אגרש דאפי' למאן דאית ליה ברירה אין הגט כלום משום דבעינן דבשעת כתיבה יהי' מבורר לשמה, א"כ גם כאן כיון שבשעת כתיבת הגט אין ידוע אם היא בת גירושין דשמא לא יתקיים התנאי ואין הגט כלום א"כ אין זה מבורר לשמה, וזה גרע יותר מהא דלאיזו שתצא בפתח תחילה ששם אינו מבורר לשם מי נכתב, אבל עכ"פ נכתב לשם גירושין גמורים מכ"ש בהא דאינו מבורר אם היא בה גירושין כלל, וזה דומה להא דקדשים ששחט לשם חולין או שסבור שהוא חולין דזה נקרא מתעסק דפסול לכ"ע וגרע משלא לשמה וא"כ אין זה מבורר אם הוא בגדר מתעסק או לא, וכבר כתבנו למעלה אם דברי ר"י דפ' כל הגט קיי"ל הכי לדינא יעו"ש:
ו) ועיין בפ' ר"ג ביבמות (ד' נ"ב ע"ב) בהא דאומר כתוב גט לארוסתי כו' ולאשה בעלמא אינו גט, ופרש"י הואיל וכשנכתב לא היה ראוי לגירושין, והתוס' כתבו שם בלשון אחר וז"ל, ואפי' כתוב בו זמן דלאחר נישואין הואיל דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח כו' וכתבו שם עוד, דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל גט זה מהני כמו הא דכתב גט שחרור לעבד וכתב בו לכשאקחך גופך קנוי לך מעכשיו, נראה דדברי תוס' אלו פליגי על מ"ש התוס' בשם ר"י בפ' כל הגט דבעינן מבורר לשמה בשעת כתיבה, דלפי' ר"י אפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל לא מהני דאין זה מבורר לשמה, והרמב"ם (פ"ג מה' גירושין הלכה ו') כתב וז"ל, אינו גט מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשכתב גט זה ונמצא שלא נכתב לשם גירושין, הרי שכתב כפי' רש"י, ומשמע ג"כ מדבריו דאפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל לא מהני, ובאמת צ"ע דהא בשטר קדושין בעינן ג"כ שיכתוב לשמה כמ"ש בפ"ק דקדושין (ד' ט' ע"ב) ואעפ"כ מהני למ"ד אדם מקנה דשלב"ל, שהרי בפי' תניא באמר לה לאחר שיחלוץ לך יבמיך ולאחר שתתגייר כו' דמהני ומשמע דבין במקדשה בכסף או מקדשה בשטר הדין כן, אך לפי שיטת הרמב"ם ורש"י שכתבו משום שאינה בת גירושין צ"ל דשם דוקא במקדשה בכסף הדין כן דשם לא בעינן לשמה אבל בשטר באמת אינה מקודשת, אך בשטר שחרור קשה דהא גם בו בעינן לשמה כמ"ש הרמב"ם (פ"ו מה' עבדים הלכה ה') וכמ"ש ביו"ד (סי' רס"ז סעי' מ"ה), וא"כ איך מהני באמר לכשאקחך כו' והא לא הוי בר שחרור עתה ואין זה לשמה, והי' נראה לענ"ד דהרמב"ם ורש"י מפרשי הא דאמר רבי דמהני בכותב לו לכשאקחך קנוי לך עצמך מעכשיו לא שיהי' משוחרר ע"י שטר זה, אלא דקמ"ל דיכול להקנות דשלב"ל ואסור לו להשתעבד בו לכשיקנה אותו ומחויב לכתוב לו שטר שחרור, וכן משמע מלשון הברייתא דמביא בפ' השולח (ד' מ"ה ע"א) דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכ' מדבר, הרי דקראו הכ' עבד, וא"כ ע"כ שעדיין אינו משוחרר רק שהכ' מזהירו שלא להסגירו לאדוניו להשתעבד בו מאחר שכבר הקנה לו גופו והוי כמו מפקיר עבדו ומחוסר גט שחרור, אבל התוס' שכ' דלאו מטעם דמקרי שלא לשמה הוא אלא משום דלא יכול למנות שליח לכתוב הגט במידי דלא מצי למעבד איהו, אולי לשיטתם דזה מיקרי לשמה כיון שכותב זמן שאחר נישואין וכוונתו לגרשה אז לכן כתבו דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל יכול לגרש ג"כ אשה דעלמא:
ז) ולפ"ז מה שהעלה שם המשנה למלך דדוקא באומר ע"מ שתעשה לי איזה דבר כו' שהוא מחוסר מעשה אינו יכול לגרש תוך זמן מטעם דאין אדם מקנה דשלב"ל, אבל באומר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום יכול להיות שמגורשת ע"י גט זה מאחר שאינו מחוסר מעשה וזמן ממילא קא אתי, ולפי מ"ש לטעמו של הרמב"ם ורש"י כיון שכ"ז שלא בא הזמן אינו ידוע שבת גירושין היא דאולי תמות קודם הזמן או הוא ימות ולא תבא אלי' לכלל אישות אם כן אין זה מבורר לשמה לפי שיטת ר"י בתוס' שכתבתי וע"ש שכ' המל"מ נ"מ בין הנך ב' טעמי, דלפי טעמו שכ' התוס' דלא מצי למעבד שליח, א"כ למאן דס"ל דלא בעינן שליחות בכתיבת הגט כל שאמר לסופר לכתוב גט והוא בעצמו ימסרנו לה לאחר שיכנסנה הגט כשר, ולשיטת הרמב"ם לא הוי גט משום דאין זה לשמה. ולענ"ד הי' נראה עוד נ"מ דאם אמר לסופר שיכתוב הגט לאחר שיכנסנה דמטעם לשמה הגט כשר דבעת כתיבת הגט אז היא בת גירושין, אבל לטעם שכ' התוס' אינו גט דכל מידי דלא מצי למעבד השתא לא מצי לשווי שליח כמ"ש בפ"ב דנזיר (ד' י"ב ע"א) ע"ש בתוס':