בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק שני · סימן יח
אי שייך ברירה בשכ"מ, וכן אי שייך ברירה בדבר העומד להתברר מתוך אומדנא.
א) הנה נלע"ד דבר חדש לולי דמסתפינא, והוא דבדבר העומד להתברר ממילא מתוך הענין וע"פ אומדנא לכ"ע אמרינן בי' ברירה ומנא אמינא לה מהא דאיתא בסוף פ' חזקת הבתים (ד' נ"ח ע"א) ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה אמאי לא צניעת באיסורא הך אתתא עשרה בני אית לה ולית לה מאבוך אלא חד כי שכיב אמר כולהו נכסי לחד ברא לא הוו ידעי להי מנייהו אתו לקמי' דר' בנאה אמר להו זילו חבוטו לקברא דאבוכון כו' אזלי כולהו ההוא דברי' לא אזיל אמר להו ר' בנאה כולהו נכסי דהיאך כו', והנה לכאורה נראה דר' בנאה דן כן מצד צוואת המת דלולא כן דאמר נכסי לחד ברא אעפ"י דע"י אומדנא זו ניכר שהוא בנו והאחרים אינם בניו מ"מ אלו לא היה אומר כן בצוואתו אין נראה להפקיע ע"י האי אומדנא משאר הבנים שהם מוחזקים כבני המת, דודאי ממה שכולם הלכו לחבוט והוא לא הלך אין זה אומדנא כ"כ דמוכח דהוא הי' בנו והשאר לאו בניו דאולי כולם עזי פנים והוא איש צנוע, וגם לא חשיב אומדנא ממה שאמם היתה אומרת שאינם בניו זה ודאי דלאו כלום הוא דהא קיי"ל דאין האשה נאמנת על בנה לומר שהוא ממזר כמבואר בש"ס ופוסקים עיין בא"ע סי' ה', ולכן היה נלע"ד דכאן מצד הצוואה דן כן דהאב כשצווה בשעת מותו שלאותו שיבררו ב"ד ע"פ אומדן דעתן אליו יתנו כל הנכסים ואף שבאמת לא יהיה אומדנא ודאית ולא עדים ברורים אעפ"כ יתנהו לו, וא"כ ע"כ צריכין אנו לומר בזה יש ברירה שאותו הבן שיבררו ב"ד ע"פ אומדן דעתם הוא קנה הנכסים למפרע מעת הצוואה והרי זה דומה למ"ש כתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחלה, וא"א לומר דהוא כוון להקנותו בעת שיבורר ע"פ ב"ד דזה אינו דהא צוואת שכ"מ קונה עם גמר מיתה, וא"א לומר שבאמת הקנה לבניו כולם ולכשיבררו ב"ד ע"פ אומדן [דעתם] אז יקנה הוא כל הנכסים דזה אינו דהא קיי"ל באומר נכסי לך ואחריך לפלוני דאם הי' ראשון ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק ואין לאחריך כלום אלא ע"כ צ"ל דכיון דעיקר כוונתו הי' להקנות לאותו בן שיאמדו ב"ד דעתם נתן לו בסתמא באופן המועיל ומסתמא הקנה לו במעכשיו ולכשיבררו ב"ד וכל שאמר כן צריך לומר הוברר הדבר למפרע, ובשלמא לפי מ"ש למעלה דנראה מדברי הרמב"ם דבתולה בדעת אחרים יש ברירה א"ש דגם כאן תולה באומדן דעתם של ב"ד אבל לשיטת הפוסקים הסוברים דגם בתולה בדעת אחרים אין ברירה קשה דלפי מאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה אין מוציאין מחזקת היורשים דמסתמא כולם בחזרת יורשיו הם, ולכן הי' נלע"ד דבכה"ג לא שייך ברירה כיון שהוא דבר העומד להתברר מצד הענין וע"פ אומדנא הרי הוא כמבורר מתחלה, ומה שעשה ר' בנאה ע"י שאמר להם חבוטו כו' אין זה בגדר חסרון מעשה כמו הא דתצא בפתח תחלה ואינו אלא גילוי מילתא בעלמא שזהו בנו וא"א לומר שמא מתחלה היה דעתו על אחר ובכה"ג אמרינן כל העתיד להתברר כמבורר דמי מתחלה כההיא דאמרו כל העומד לזרוק כזרוק דמי כנ"ל.
ב) אמנם יש סתירה לזה ממ"ש הרא"ש בתשובה הובא בטור ח"מ סי' ט"ו דכתב דיש לדון ע"פ אומדנות המוכיחות אפי' להוציא ממון וכתב שם שהרא"ש כשהי' רואה באומדנא דמוכח שהנתבע רמאי היה מחייבו ולמד כן מההוא עובדא דר' בנאה הנ"ל, ולפי מ"ש אין משם ראי' כלל דשם מצד צוואת אביו הי' דן כן שצוה בפירוש למי שיבררו ב"ד לזה ינתן אף שבאמת לא יהי' בנו רק למי שלאומדן דעתם יהי' בנו אבל לא נלמד משם שבמ"א יוציאו ממון ע"פ אומדנות לבד, וע"כ צ"ל שהרא"ש פי' דברי הש"ס שלא מצד צוואת שכ"מ דן כן אלא מצד אומדן דעתו לבד ע"פ מה שנתאמת לו שזה לבד הי' בנו ולא השאר, ועיין בפרשב"ם שם שכתב וז"ל ויפה דן ר' בנאה דלא שייך הכא אלא שודא דדייני והיינו שודא שלא רצה לחבוט וה"נ אמרינן גבי נכסי לטובי' במס' כתובות (ד' פ"ה ע"ב) עכ"ל שם, ודבריו קשי ההבנה לענ"ד דאין זה דמיון לשם דבשלמא התם שייך דינא דשודא דהא המצוה הי' יודע למי נותן ורק דלב"ד אין זה ידוע ולכך שייך לומר שודא דדייני לומר דע"פ אומדן דעת הדיין אנו יודעים שבודאי לזה היה דעתו של המצוה משא"כ כאן דגם המצוה לא היה יודע למי נותן וא"כ תליא בדין ברירה שכתבנו, ועכ"פ אנו רואים (שהרשב"א) [שהרשב"ם] ע"כ לא ס"ל כהרא"ש בזה דלפי' פי' הרא"ש שדן ע"פ אומדנא דמוכח א"כ לא תליא בצוואתו כלל וא"כ מה קאמר בזה משום שודא דשודא לא שייך רק במה שתלוי מצד מאמר המצוה שאין יודעין כוונתו, ודברי רשב"ם יש לדחוק דמה שדימה אותו להא דפ' הכותב גבי נכסי לטובי' לאו ממש הוא כעובדא דהתם אלא שדימה אותו דין זה לדינא דהתם דכמו ששם כיון שלב"ד לא נודע למי מהם כוון המצוה דנו בזה דין שודא כמו כן באם גם למצוה הי' ספק למי לתנו ג"כ דיינינן בזה שודא, ומ"מ אין הדמיון עולה יפה דבשלמא התם שפיר דיינינן שודא כיון שאין אחד מהם מוחזק משא"כ כאן דמסתמא כל הי' בנים היו בחזקת יורשיו ונכסי בחזקתייהו קיימי וא"כ היאך נדון שודא להוציא מתחת ידם, ואעפ"י שמצינו ג"כ שודא להוציא ממון כהא דדריש פ' המוכר את הבית (ד' ס"ב ע"ב) גבי מצר לו ג' מצרים ומיצר ד' לא מצר לו אי מובלע וליכא עליו רכבא דדיקלי כו', מ"מ לא ילפינן משם למ"א וכמ"ש התוס' שם דבכל מקום שלא נזכר בש"ס בכל ספק דיינינן המע"ה, וע"כ צ"ל דר' בנאה דן כן מצד הצוואה ומטעם דאמרינן ברירה וכמ"ש, ואפשר לומר ג"כ דהרא"ש לא למד משם האי דינא דאזלינן בתר אומדנא רק לסניף בעלמא ועיקר ראייתו שם ממקומות אחרים שהביא שם באותה תשובה יעו"ש.
ג) עוד הי' נלע"ד לומר דבר חדש דבשכ"מ לא דיינינן כלל דין ברירה דכמו שתקנו רז"ל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורים דמו ולא בעי קנין כלל דתקנו כן כדי שלא יטרוף דעתו עליו ולכן תקנו דגם בדבר שבבריא לא קנה יקנה בו, מאותו תקנה תקנו ג"כ שלא לדון בי' דין ברירה דבזה שייך ג"כ חשש שמא יטרוף דעתו עליו לכן תקנו אף דבעלמא לא קנה מצד דאין ברירה בשכ"מ יקנה, ונלע"ד להביא ראי' לזה מהא דאיתא פ' יש נוחלין (ד' קל"ז ע"א) תניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון, ושם א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ומודה רשב"ג שאם נתנו במתנת שכ"מ לא עשה כלום מ"ט אמר אביי מתנת שכ"מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך, ופרשב"ם שם וז"ל האי שני דקאמר עליו הנותן אחריך לפלוני קדם לזה שנתנו לו הראשון דמשעה שהתחיל האי ראשון לטרוף קנה השני דאחריך עם גמר מיתה משמע דמשעה שאין הראשון צריך לנכסים הללו זיכהו (השני) [הנותן] לזה האחרון מיד כו' ע"ש, והנה זה דומה ממש לגט שכ"מ דהגט חל בשעה אחת קודם מותו וכיון שאין אותה שעה ידועה חשיב לי' ברירה ולמ"ד אין ברירה אין הגט כלום דאימת חל הגט בשעה אחת שקודם מותו ולאחר שמת אז צריכים לומר הוברר הדבר למפרע שאותה שעה היה הגט חל ולכן אינו כלום, וא"כ גם כאן ממש כן הוא שלאחר שמת המקבל הראשון אנו אומרים הוברר הדבר למפרע שאותה שעה הי' שעה אחת קודם למיתה ואז קנה האחריך, וכיון שכן בדאורייתא לא אמרינן ברירה ואיך מוציא האחריך הנכסים והא ר' יוחנן ס"ל אין ברירה, ועוד דהא רבי ס"ל ג"כ אין ברירה כדמוכח בפ' השולח בהא דישראל ונכרי שקנו שדה בשותפות כמש"ל, עוד ראי' מהא דאמר התם אביי דמתנת שכ"מ עם גמר מיתה קונה ואף דהדר שם (לגבי) אביי מטעמא אחרינא הדר בי' שם, וא"כ בכל מתנת שכ"מ קשה היאך יקנה כיון דעיקר הקנין שעה אחת קודם מיתתו ובכה"ג אין ברירה כמו בגט שכ"מ אם אמר מעת שאני בעולם כפי' רש"י בפ' מי שאחזו אלא ע"כ דבשכ"מ תקנת חכמים היתה שיקנה, אך לפ"ז קשה למ"ד מתנת שכ"מ דאורייתא כמ"ש בפ' מי שמת (ד' קמ"ז ע"א) קשה ולאביי דס"ל דתולה בדעת אחרים יש ברירה א"ש אבל לרבא דלא מחלק קשה [דשכ"מ תולה בדעת אחרים מקרי במי שחייו כו' מסורים בידו כמ"ש בפ' כל הגט], והנה שם א"ר זירא אמר רב קאמר דהוי דאורייתא ולדידי' א"ש דס"ל יש ברירה כדאי' בפ' משילין ובפ' בית כור וא"כ י"ל דמאן דאמר התם דמתנת שכ"מ דרבנן הוא רבא בשם ר"נ וא"כ י"ל דרבא לשיטתו אזיל דס"ל דגם בתולה בדעת אחרים דאין ברירה ולכן צ"ל אליבי' דמתנת שכ"מ דרבנן הוא ומשום תקנה כמ"ש.
הגה"ה. ובהיותי עוסק בענין זה אמרתי לבאר ענין אחד אשר אני נבוך בו כעת, והוא במה שראיתי בס' קצוה"ח סי' רנ"ב במ"ש המחבר שם סעי' א' שלכך כתובת בנין דכרין ומזון האשה והבנות נגבים מיד מקבל מתנת שכ"מ משום דמתנת שכ"מ קונה לאחר מיתה ומזון האשה והבנות נתחייב בעת גמר מיתה קודם לזכיית המקבל, והביא שם המחבר הנ"ל דברי הרי"ף דמשמע מדבריו דשניהם באים בב"א והקשה ע"ז דא"כ למה היא קודמת כיון דמתנת שכ"מ בהדי הדדי חייל א"כ נימא יחלוקו, ותירץ בזה ע"פ מ"ש בתמורה (ד' כ"ה ע"א) אמר על הבכור עם יציאת רובה עולה, עולה היא או בכור הוי ומסיק שם אביי דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולכן כאן בכור הוי דהוא דברי הקדוש ברוך הוא קודמים לדבריו שאמר יהי' עולה, וכן כאן תקנת חכמים שתקנו כתובת בנין דכרין קודמים לדברי התלמיד מה שנתן במתנת שכ"מ, ודברים אלו תמוהים לענ"ד דא"כ כ"ש דתקנת התורה דעדיפא מצוואתו וא"כ לפי מאי דקיי"ל דיורשים יורשים ג"כ אחר גמר מיתה ובא בהדי הדדי עם מתנת שכ"מ א"כ לא יועיל לעולם שום מתנת שכ"מ דדברי הרב קודמים לדברי התלמיד, והא כתובת בנין דכרין עצמו דין ירושה יש לו כמ"ש בש"ס ירתון תנן וא"כ כמו שכתובת בנין דכרין דרבנן קודמים למתנת שכ"מ כיון דבאים כאחת א"כ כ"ש ירושה דאורייתא דהוא קודם, ולכן נלע"ד דהעיקר הוא כמ"ש הנ"י בזה שהביא המחבר הנ"ל שם והיינו משום דתקנת מזונות קודמת בתקנה וכתב ע"ז המחבר הנ"ל שאכתי אינו מובן, ולענ"ד הוא מובן היטב והוא שלכאורה יש להקשות ג"כ על תקנת בנין דכרין ומזונות האשה והבנות עצמם ג"כ הך קושיא דכיון דחיילי בב"א א"כ היאך עוקרים בזה ירושה דאורייתא, ולכן צ"ל דאין זה קושיא כלל דהא בכ"מ מצינו שחכמים יכולים לעקור ד"ת בשוא"ת ובפרט במקום ממון דהפקר ב"ד הפקר וא"כ יכולים ב"ד לעקור ירושה דאורייתא במקצת רק שעשו תקנה שיהי' מותר דינר כדי שלא לעקור לגמרי וא"כ גם במתנת שכ"מ כיון דתקנת חכמים הוא ג"כ תקנו לעקור דין ירושה דאורייתא, משא"כ בכתובת בנין דכרין עם מתנת שכ"מ כיון דשניהם הם תקנתא דרבנן ותקנתא דכתובת בנין דכרין ומזונות האשה והבנות קדמו שכבר חל עליו חיוב תקנת חכמים מעת הנישואין לכן אין כח במתנתו שנותן אח"כ לדחות תקנתא שנתחייב בה מקודם כל שאין לו קדימה בעת חלות הקנין, ובזה מיושב מה שתמה בתשובות ב"ח החדשות (סי' פ"ג) על דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' זכי' ומתנה) דשם משמע הטעם דלכך מוציאין לכתובת אשה ומזונות הבנות ממקבל מתנת שכ"מ משום שהם קדמו למתנת שכ"מ שהוא לאחר מיתה ובפי"ט מה' אישות כ' דתרווייהו בהדי הדדי קא אתיין וכדברי הרי"ף הנ"ל, ולפי מ"ש א"ש שמ"ש בפ"ח מה' זכי' ומתנה שהם קדמו ר"ל דהחיוב של כתובה ומזונות הבנות קדמו לחיוב המתנה ולכך אף שחלו שניהם בב"א הם קודמים למתנת שכ"מ, שוב ראיתי בלחם משנה שם בפ"ח מה' זכי' ומתנה שכוון ג"כ למ"ש בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל /ע"כ הגה"ה/.
ד) עוד נלע"ד ראי' לזה ממ"ש הרב בהג"ה בח"מ (סי' רמ"ח סעי' ז') וז"ל ראובן שנתן מתנה ללוי והתנה עמו איזה תנאי ואם יעבור התנאי יהיו הנכסים של שמעון מעכשיו ואח"כ נתן שמעון כל זכות שיש לו במתנה זו ללוי מעכשיו ומת אעפ"י שלוי עובר על התנאי זכה בנכסיו מכח שמעון והוא בטור שם בשם אביו הרא"ש בתשובה, הרי דמה דנתן לשמעון הנכסים הוא צריך לדון בדין ברירה שהרי הוא [דומה] ממש לאמר כתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחלה שאם לאה תצא תחלה יהי' הגט לשמה ואם רחל תצא תחלה יהי' לשמה וכן כאן באם לוי יקיים תנאו יהיו הנכסים שלו ואם יעבור על תנאו יהיו הנכסים של שמעון והוה מתנה על ב' דברים, וא"כ היאך קנה שמעון הנכסים מעכשיו אם לוי עובר על תנאו הא בדאורייתא לא אמרינן הוברר הדבר למפרע וא"כ הי' לנו לומר דשניהם לא קנו ונשארו הנכסים בחזקת הנותן ויורשיו, ובשלמא לשיטת רש"ל דס"ל דגם במתנה על ב' דברים כל שעתיד להתברר בודאי אמרינן ברירה בתנאי כהא דמתנה על עירובו אם יבוא למזרח כו' ואם לאו אהי' כבני עירי כו' כמש"ל בשמו, אבל לשיטת הרמב"ן שהבאתי למעלה במתנה על שני דברים אעפ"י שודאי עתיד להתברר הדבר או הן או לאו ג"כ אין ברירה קשה, ועיין בטור שם דצריכים אנו לומר בנידן הנ"ל דקנה מעכשיו דאל"כ לא זכה לוי מכח שמעון וכמ"ש בסמ"ע שם ס"ק ל"ב, וע"כ צ"ל דהטעם הוא דבשכ"מ לא חיישינן לברירה ומיירי שם באמת בנתן במתנת שכ"מ והרי הרא"ש ס"ל דגם בתולה בדעת אחרים לא אמרינן ברירה בדאורייתא כמ"ש בפ' כל הגט שם.
ה) ובדין אי אמרינן ברירה בתולה בדעת אחרים ראיתי עתה קושיא א' שהקשה הגאון המפורסם מוהרע"א בשו"ת שלו בסי' ב' בהשמטות והוא במה דאי' בפ' האומר בגיטין (ד' ס"ד ע"א) אתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין כו' ורב חסדא אמר שליש מהימן דהא הימני' וכתבו התוס' שם דהיינו דכיון שמסר לידו ע"ד כן מסר לידו שיהא לגירושין אם יאמר לגירושין אעפ"י שהוא משקר כו' יעו"ש, והא ע"כ צ"ל דמגורשת למפרע דא"א לומר דמגורשת מאותה שעה שיאמר לגירושין דהא כיון שהבעל אמר תחלה לפקדון הוי חזרה וא"כ קשה הא בדאורייתא אין ברירה ולו יהא דאמר להשליש במפורש אם תרצה אחר הזמן שיהא לגירושין יהיו הגירושין למפרע ג"כ לא מהני, וזה דמייא לתנאי שאין בדעתו ובידו לקיים דמהיכן ידעינן דדעת [השליש] לכך לשקר והניח זה בצ"ע, ועיין לעיל סי' י"ז סעי' ג' בע"מ שירצה אבא אם כוונתו שיאמר אבא אין דתליא בדין ברירה כמ"ש הרמב"ן שהוא דבר התלוי ברצון אף במתנה על דבר אחד אין ברירה יעו"ש, ולשיטת רש"ל הוי א"ש דכאן עתיד הדבר להתברר אם יאמר לגירושין או לפקדון ובכה"ג יש ברירה, ונלע"ד ליישב גם לשיטת הרמב"ן לפי מ"ש למעלה דלדידן דין ברירה ספיקא דדינא הוא א"כ הרי יש כאן ס"ס לקולא דהא באמת אין ידוע לנו מי אומר אמת או הבעל או השליש ואף אם נאמר דאין השליש נאמן מצ"ע דלא חשיב כאן מיגו כמ"ש התוס' שם מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ יש כאן ס"ס ספק שמא באמת הוא כמאמר השליש דניתן לידו בתחלה לשם גירושין ואפי' תאמר שהאמת הוא כדברי הבעל מ"מ שמא יש ברירה וכיון שהאמינו ומסר בידו שאם יאמר כן יהיה גט למפרע אמרינן ברירה, ואף דהוי כעין ס"ס משם אחד דהכל ספק א' שמא ניתן לגירושין מ"מ ספק אחד מתיר יותר מחבירו דספק דשמא בתחלה נתנו הבעל לגירושין ולא לפקדון מתיר אפי' בלא אמירת השליש ובכה"ג הוי ס"ס גמור כמ"ש בכ"מ, [אמנם על רב חסדא עצמו לא קשה כ"כ די"ל דלטעמי' אזיל דס"ל יש ברירה כמו שהוכחנו למעלה מהא דסוף פ' חלק גבי עיסה חצי' של עיר הנדחת דס"ל שם דחציה של עיר אחרת מותר]. ועדיין אינו מיושב לפי דעת הפוסקים דסוברים דס"ס במקום חזקה לא מהני דהא כאן הוי חזקת א"א וכ"ש דקשה לדעת הסוברים דמה דקיי"ל בדאו' אין ברירה מטעם ודאי הוא ולא מספק, גם לרב הונא קשה שם דאיהו לא פליג על רב חסדא אלא מטעמא דאם איתא דלגירושין יהבי' לדידה הוי יהיב לה והא ראי' דבממון כה"ג מודה רב הונא דשליש נאמן וכדמתיב ר' אבא שם מהא דתניא זה אומר כך כו' ושליש נאמן משניהם, וע"כ צ"ל ג"כ בכה"ג יש ברירה דע"ת כך מסר ליד השליש הממון באם שיאמר כדברי שכנגדו יתננו לו וא"כ ע"כ צ"ל ג"כ הוברר הדבר למפרע דאל"כ במה זכה זה שכנגדו כיון שבעת שהוציא הנותן מידו לא מסר לו ליתן לכשכנגדו כפי טענתו וא"כ קשה לדעת הפוסקים דס"ל אין מוציאין ממון ע"י ס"ס.
ו) ויש לעיין בזה במה דקיי"ל בדיני אסמכתא דכל דאי הוי אסמכתא וקיי"ל דאסמכתא שקנו עליו במעכשיו דמהני כמ"ש בח"מ סי' ר"ז סעי' י"ד וא"כ אם תלה התנאי במה שאין בידו כגון אם תלה בדעת אחרים במה שאין בידו וא"כ לא הי' ראוי לומר בזה דיהנה מעכשיו והיאך יקנה למפרע כיון דאין ברירה, ובשלמא במתנה בדבר אחד במה שתלוי במעשה י"ל כמ"ש הרמב"ן דבזה לא שייך ברירה, אבל בתלה הדבר ברצון אחר במה שתלה ברצון לבד בזה לא אמרינן ברירה וא"כ מדוע לא חילקו הפוסקים בזה, והנה שם בסוגיא דשליש דמקשה הש"ס על רב הונא דאמר בעל מהימן מהא דתניא ושליש נאמן משניהם ומשני ש"ה דממון אתיהיב למחילה וכתבו התוס' שכיון שהאמינו ומסר בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין על כל מה שיאמר אפי' ישקר כו', והנה יש לתמוה היאך נאמר דמטעם זה השליש נאמן להוציא המעות מחזקת מארי' קמא דהא הוי אסמכתא גמורה דהוא סבר דודאי לא ישקר השליש ואפי' אם הי' אומר לו בפירוש אם תכחישני לומר כמו שכנגדו תהי' נאמן למסור לו הוי אסמכתא כ"ש בנידון זה שלא אמר לו כלום רק שאנו דנין מחשבתו כך אלא ע"כ דצ"ל דהוי כאומר לו מעכשיו אני מקנה לכשכנגדי אם תאמר כך וא"כ הרי אין ברירה וצ"ע.