בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק שני · סימן יז
דין ברירה בגיטין לענין כתיבה לשמה
א) בתוס' ריש פ' כל הגט (ד' כ"ד ע"ב) ד"ה לאיזו שארצה כתבו בשם ר"י דמה דתנן דאינו גט משום ברירה גם מ"ד יש ברירה בכל התורה כאן מודה דלא מהני משום דכתי' וכתב לה לשמה דבעינן שיהי' מבורר לשמה בשעת כתיבה, והנה הגאון יש"ש בדיני ברירה הרבה לתמוה עליו ודחה דברי ר"י בשתי ידים, ובאמת חובה עלינו לדרוש בזכות ר"י בעל התוס' בכל יכלתנו, ולענ"ד ליישב כל תמיהותיו ובתחלה צריך לבאר מה הכריחם לזה. ונלענ"ד דהוקשה להם דהא רב אית לי' ברירה בכל התורה כדאי' בפ' משילין גבי שנים שלקחו חביות ובהמה בשותפות ואפי' בדאורייתא אית לי' ברירה כדמוכח בפ' בית כור גבי אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של א' מהם, ואין לומר משום דמספקא לי' בדין ברירה ומחלק בין דאורייתא לדרבנן וכאן המע"ה ולכך אינו יכול להוציא מן האחין, דהא רב אסי דמספקא לי' ס"ל נוטל רביע בקרקע ורביע במעות מכלל דלרב פשיטא לי' (דאין) [דיש] ברירה אף שיש לדחוק בזה מ"מ לא מסתבר לי' לר"י לומר דרב מספקא לי', והא דאי' בפ' בכל מערבין דאמר רב ליתא למתני' מקמי איו כו' צ"ל דאליבא דר' יהודה דמתני' קאמר הכי דא"א לומר דר"י ס"ל יש ברירה אבל רב לא ס"ל הכי וא"כ קשה מה דקאמר רב כאן בפ' כל הגט כולם פוסלים בכהונה כו' מוכח דס"ל דהגט אין בו ממש גם בהא דלאיזו שארצה אגרש ורק דס"ל דפוסל בכהונה משום ריח הגט ולחומרא אבל מדינא הגט פסול משום דאין ברירה, וא"כ ע"כ צריך לחלק אליבא דרב בין כתיבת גט לשמה ובין שארי ענינים והיינו משום דכתיב וכתב לה דמשמע דבעינן שבשעת כתיבה יכוין הסופר לשמה ממש וא"כ מה מועיל מה דאמרינן הוברר הדבר שהגט נכתב בשבילה אמת שדבר זה הוברר שהגט נכתב בשבילה אבל אין זה כוונה בפי' לשמה בשעת כתיבה, ולא גרע זה מסתמא דאע"ג דאח"כ רוצה הבעל לגרשה בגט זה אינו מועיל אפי' למ"ד יש ברירה לומר הוברר הדבר שבשבילה הי' דכיון דאשה לאו לגירושין עומדת אינו מועיל סתמא כמ"ש בריש מס' זבחים, והרי באחין שחלקו למ"ד יש ברירה אמרינן הוברר דקודם חלוקה זה הי' חלקו דזה ודאי גרע מסתמא ובאשה כה"ג אינו מועיל לכ"ע, וע"כ צ"ל דהתורה גילתה שהסופר יכתוב בפי' לשם אשה זו ויתכוין דוקא לה ולא שיהא פוסח על שתי הסעיפים ולא ידע בשעת מעשה, ובאמת יפה הוכיחו כן מהתוס' במ"ש וצריכא דאי אתמר כו' משום דכתיב וכתב לה לשמה ולא קאמר משום דאין ברירה משא"כ באחין שחלקו דמכר אמר רחמנא וכמו שפי' היש"ש באמת אלא ודאי כמ"ש התוס', ומה שדחה היש"ש ראי' זו דמ"ש משום דכתיב לה לשמה היינו משום דאין ברירה ואין זה מבורר לשמה משא"כ למ"ד יש ברירה הרי זה מבורר לשמה ודומיא דהכי קאמר הש"ס בפ' מעשר בהמה (ד' נ"ז ע"א) אי אתמר במעשר הוה אמינא משום דבעינן צאנך הברור לך אבל באחין שחלקו כו' ולא קאמר משום דא"ב כו' אבל באחין הוה אמינא מכר אמר רחמנא כו', ראי' זו איני מכיר דשם גבי מעשר ודאי דרק למ"ד אין ברירה אמרינן דפטור דשמא הוה לקוח דשם אין שייך שיהי' ידוע בתחלה לשמה, וא"כ אם הטעם משום דאין ברירה גם באחין שחלקו לענין יובל נדע דצריכין להחזיר מספק מצות יובל כיון שאין להם הפסד וכמ"ש למעלה, להכי הוצרך לומר דאף דגם למ"ד אין ברירה מ"מ מידי ספק לא נפקא דא"א לומר שודאי החליפו חלקיהם כמו בכ"מ דאמרינן אין ברירה וא"כ מה טעם פטורים ממעשר בהמה והא ספיקא דאורייתא לחומרא, ולכך הוצרך לפרש משום דכתיב צאנך בברור לך כו' ר"ל דספק מעשר בהמה לקולא כמ"ש בכ"מ בש"ס עשירי ודאי כו' וכעין הא דאמרו ממזר ודאי הוא דלא יבא כו', אבל באחין שחלקו אין סברא לחייב משום ספק מצוה דהוי אמינא ודאי מכר אמר רחמנא משא"כ ירושה ומתנה לא ר"ל אף דירושה הוה ספק פטרי' רחמנא מלמיהדר ביובל משום דאין זה מכר ודאי רק ספק וכהא דמעשר בהמה כו', ובזה מתורץ ג"כ קושיית מהרש"ל על ר"י דהקשה עליו דלפי שיטתו לא הוצרך להש"ס לומר אבל באחין כו' מכר אמר רחמנא ירושה ומתנה לא והי' לו לומר בקיצור דהוה אמינא דוקא בגט ס"ל דלא מהני אף דיש ברירה משום דכתיב וכתב לה כמ"ש ר"י אבל ביובל א"צ להחזיר כיון דיש ברירה ע"ש שהאריך בפי', דלפי מ"ש י"ל דהש"ס נקט הך לישנא דנקט בפ' מעשר בהמה דשם הוצרך לומר כן דאתיא למ"ד אין ברירה וכמ"ש ודו"ק.
ב) ומה שהקשה שם למה הוצרך להזכיר מתנה דלא כהלכתא דהא הלכה כחכמים דמתנה כמכר אלא ע"כ דפי' הש"ס הוא דכוונתו הוא דאף דאין ברירה הוה אמינא דגזירת הכ' הוא דדוקא במכר שלוקח דמים חוזר משא"כ במתנה וירושה דאינו נוטל דמים אף דהוי כמכר משום דאין ברירה והוצרך לומר דאי לא אשמעינן בי' ר"י הוה אמינא דס"ל כר"מ בזה במתנה וכן בירושה אף דא"ב יעו"ש שהאריך, ודבריו דחוקים ורחוקים דהיאך ס"ד לומר דר' יוחנן יסבור בזה כר"מ ולא כחכמים דבכ"מ אין הלכה כיחיד נגד רבים, ועוד דהא שם סוף יש בכור (ד' נ"ב ע"ב) על מתני' דאלו שאינם חוזרין ביובל כו', קאמר ג"כ הך לישנא מ"ט מכר אמר רחמנא ירושה ומתנה לא כו' אף דת"ק שהוא דברי [ר"מ] (חכמים) ס"ל דירושה חוזרת ביובל כדסבירא לי' לר"י באמת וע"כ צ"ל דאינם חוזרין לבטלה כמ"ש בש"ס שם, ולכן נלע"ד דהש"ס נקט ירושה ומתנה לא לכל חד כפי מאי דס"ל לחכמים בירושה ולר"מ אף במתנה ועיקר כוונת הש"ס כאן דהוי אמינא דירושה לא אף דהוי ספק מכר מטעם א"ב אין הולכין בספיקו לחומרא ככל איסור תורה משום דהקפיד הכתוב להזכיר כמה פעמים במקרא וכי ימכור כו' ויצא ממכר בית כו' ומקרא יתירא ילפינן דדוקא ודאי מכר חוזר ולא ספק מכר כעין הא דילפינן דספק ממזר מותר לבא בקהל מדכתיב קהלי יתירא אמרינן ממזר ודאי כו' וכמ"ש במ"א לכן קמ"ל דלא אמרי' הכי אלא צריך להחזיר מספק ככל איסור תורה דהאי ויצא ממכר בית לאו יתירא הוא ולדרשא אחרינא אתי כמ"ש במס' ערכין וכיון דנקט הש"ס האי לישנא מכר אמר רחמנא ירושה ומתנה לא שם בסוף פ' יש בכור לומר דאינו חוזר לבטלה וכן שם בפ' מעשר בהמה נקט האי לישנא כאן בגיטין וכמ"ש.
ג) עוד הקשה שם דלשיטת ר"י מאי קאמר הש"ס שם ואזדא ר"י לטעמי' דאמר אחין שחלקו כו' והיינו מה דקאמר דאף אחרון אינו פוסל משום דס"ל אין ברירה והלא אינך אמוראי רב ושמואל ור"א דס"ל דאחרון פוסל בכהונה מוכרחים להודות דבגט אין ברירה מטעם דבעינן שיהי' מבורר לשמה ואעפ"כ ס"ל דפוסל לכהונה וא"כ אין זה לטעמי' יעו"ש, ולא הבנתי דהא גם לפי' קשה מאי ואזדא לטעמי' דקאמר הא גם אינך אמוראי ע"כ ס"ל אין ברירה בכל התורה, וס"ל מסתמא ג"כ כר"י דמחזירין ביובל ואעפ"כ ס"ל דפוסל לכהונה משום ריח הגט, אם לא שנאמר לשיטתו דאינך אמוראי ס"ל דאין ברירה מטעם ספק ולכן פוסל לכהונה מטעם ספק מגורשת וא"כ ס"ל דאין מחזירין ביובל משום דהמע"ה, אבל ר"י ס"ל דאין ברירה כלל מטעם ודאי מדס"ל דאפי' לכהונה אינו פוסל ולכך ס"ל דמחזירין ביובל, אבל זה אינו דהא אפי' נאמר דאין ברירה מטעם ודאי מ"מ גבי אחין שחלקו א"א לומר כן, דהיאך אפשר לומר דודאי החליפו חלקיהם ועוד דהא היש"ש שם דעתו דאפי' למאי דמחלקינן בברירה בין דאורייתא לדרבנן אין הטעם משום ספ' דבדאורייתא ודאי אין ברירה וכמש"ל, ולכן נלע"ד בהיפוך דאדרבא לשיטת ר"י א"ש טפי הך ואזדא לטעמי' והוא לפי מ"ש דרב דס"ל כולם פוסלין כו' חוץ מן הראשון ס"ל בכל התורה יש ברירה וכן י"ל דאינך אמוראי ס"ל הכי בכל התורה יש ברירה ורק בגט החמירה תורה שיהא מבורר לשמה בשעת כתיבה, וכיון דבכל התורה אמרינן הוברר הדבר מעיקרא א"כ גם בכאן הוברר דלשמה נכתב ורק דגזירת הכ' שאינו מועיל ולכן יש בו עכ"פ ריח הגט כיון דנתברר דנכתב גט לשמה, וא"כ לסברתם ודאי באחין שחלקו אין מחזירין ביובל כיון דס"ל יש ברירה בכל התורה. אבל ר"י דס"ל דאף אחרון אינו פוסל לכהונה א"כ מוכרח שיסבור דבכל התורה אין ברירה ולכך אין ניכר שהגט הוברר לשמה ואין כאן ריח הגט ולא גזירת חכמים מאחר שידוע לכל דלא אמרינן הוברר כו', ושפיר קאמר דאזיל לטעמי' דס"ל האחין שחלקו כו' מחזירין כו' דהטעם ג"כ משום דאין ברירה בכל התורה, ופי' זה כפתור ופרח לענ"ד לפי שיטת ר"י שכתבנו הרי נתבאר לנו דאדרבא מכאן יש ראי' לשיטת ר"י.
ד) ומה שהקשה עוד שם מהא דפשיט רב יהודה לרב אושעיא בבעיא דאיזו שתצא בפתח תחלה ממתני' ומקשה לי' רב הושעיא מהא דתניא הריני שוחט את הפסח כו' דהא לפי שיטת ר"י אף למאן דאית לי' ברירה גיטין שאני יעו"ש, לענ"ד לאו קושיא היא, והוא דע"כ רב אושעיא לא ס"ל פסולה דמתני' מטעם שכתב ר"י דבעינן שיהא מבורר בשעת כתיבה דאל"כ מה בעיא באיזו שתצא בפתח תחלה, דהא ודאי דמתני' הי' ידועה לרב אושעיא כמ"ש התוס' בכ"מ דליכא למימר דלא ידע האמורא המשנה ואם נאמר הטעם שיהא מבורר בשעת כתיבה ודאי דגם לאיזו שתצא בפתח תחלה לא מהני דהא לא הי' מבורר לסופר לכתוב לשמה בשעת כתיבה, וע"כ הי' ס"ל הטעם משום דס"ל למתני' אין ברירה בכל התורה כולה ובעי מיני' דרב יהודה בתולה בדעת אחרים אם יש ברירה או לא והשיב לו שאין הפרש בברירה בין תולה בדעת אחרים או לא, ולכן הקשה לו שפיר מהא דהריני שוחט כו' דע"כ צ"ל דיש הפרש, והא דבעיא מיני' כיון שהי' יודע הברייתא צ"ל דבעייתו הי' אי הלכה כאותה ברייתא כיון דמשמע משאר מקומות דאין חילוק כהא דעירובין במתנה על עירובו אם יבא חכם למזרח כו' ועוד כ"מ, וכיון דרב יהודה פשיט לי' ממתני' דידן דתולה בדעת עצמו לזה אמר לו דממתני' ליכא למפשט דיש לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים והראי' דכן איתא בברייתא בהריני שוחט וכל הסוגיא שם הולך לפ"ז בדין ברירה כסברת רב אושעיא דלא ס"ל מטעם שכתב ר"י דבעינן שיהא מבורר לשמה, ורב אושעיא הי' יודע שרב יהודה שפשט לו ממתני' אמר לו מטעם דאין ברירה ולא מטעם שכתב ר"י, אבל באמת לדינא שפיר י"ל דמאן דס"ל יש ברירה בכל התורה מסתמא לא פליג אסתם מתני' דפ' כל הגט וצ"ל אליבי' דבכה"ג מודה מטעמא שכ' ר"י ורק רב יהודה ורב אושעיא דס"ל אין ברירה בכל התורה הי' מפרשים המשנה ג"כ מטעם דאין ברירה וזה פשוט לענ"ד, ועפ"י שיטת ר"י שכתבו התוס' יש לפרש בזה ג"כ כוונת התוס' בריש פ"ק דזבחים (ד' ג' ע"א) ד"ה הכותב שהקשו אמאי לא תני יתר על כן בהא דהכותב טופסי גיטין כו' דמכולהו בבי דמתני' קמייתא אין יכול להוכיח דסתמא פסול ותירצו שם דמהך משנה דאמר ללבלר כו' ש"מ תרתי דסתמא פסול וגם דאין ברירה, ודבריהם חסירי הבנה לכאורה דהא הך דסתמא פסול ליכא למידק מינה דהא כיון דאין ברירה י"ל אולי נכתב לשם לאה ולא הדרא מינתקא לשם רחל, אמנם לשיטת ר"י א"ש דכוונתם דא"א לומר דמשום טעם ברירה לחוד פסול דא"כ למ"ד יש ברירה לא א"ש והרי יש כמה סתמי דיש ברירה כהא דהלוקח יין ומתנה אדם על עירובו, ולכן צ"ל דעיקר הטעם משום דלא הוברר מתחלה לשם מי נכתב בעת הכתיבה אבל אין אומרים שמא נכתב לשם השני' ולא הדרא מינתקא לשמה דכיון דיש ברירה הרי לא אנתקא לשם אחרת כלל, אלא עיקר הטעם דכיון דלא הי' מבורר לסופר בעת הכתיבה הוי כסתמא דפסול ונמצא דהך דאמר לסופר כו' יותר רבותא, דממתני' דהכותב טופסי גיטין הוה אמינא דבאמר לאיזה שארצה אגרש לא מקרי סתמא כיון דיש ברירה והוי כמבורר לשמה לזה קמ"ל דגם זה נקרא סתמא כיון שלא הי' מבורר מתחלה להסופר וזהו כוונתם מ"ש ואין ברירה ר"ל שלא הי' מבורר לסופר וגם נשמע הא דסתמא פסול וכמ"ש ודו"ק, ועי' בס' פתח הבית שנדחק בזה ולפי מ"ש א"ש.
ה) ולפי שיטת ר"י בתוס' הנ"ל הי' נראה בהא דכתוב גט לאיזה שארצה אגרש או לאיזה שתצא בפתח תחלה אינה מגורשת לגמרי ואפי' ספק גט אין כאן רק לכהונה הוא פוסל משום ריח הגט, אבל לדינא הרמב"ם (פ"ג מה' גירושין הלכה ד') כתב בזה דהוי ספק מגורשת וא"כ לא ס"ל כשיטת ר"י בזה אלא ס"ל דמטעם ברירה הוא דקיי"ל דספק הוא משום דקיי"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכמ"ש הכ"מ שם דלא כמ"ש שם המ"מ יעו"ש, ועיין בהגהות מיימוני אות ב' שם שכ' דלכך שינה הרמב"ם לשונו בדין זה וכתב דהויא ספק מגורשת משום שר"ל שפוסל לכהונה ופסק כזעירי ורב אסי יעו"ש, ואין דבריו מדוקדקים לענ"ד דא"כ למה כתב דהוי ספק מגורשת ולא כתב בפי' דאינו גט רק שפוסל לכהונה כמ"ש בפ"י מה' גירושין הלכה א' במגרש אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם דאינו גט רק שפוסל לכהונה וכללא כייל שם רבינו דכ"מ שמזכיר אינו גט הרי זה גט בטל מן התורה כו' אלא ודאי כמ"ש דכאן ספק גמור הוא ונ"מ דאם קבלה קדושין מאחר צריכה גט גם משני, ובהיות כן מ"ש שם בהגה"מ בשם ראבי"ה בהא דלאיזה שארצה אגרש דרפיא בידו כיון דזעירי תלמיד ר"י והלכה כר"י נגד רב ושמואל יעו"ש, ולענ"ד אינו נראה כן דכאן ודאי דלא קיי"ל כר"י דלטעמי' אזיל דס"ל אין ברירה מטעם ודאי דהא ס"ל דגם בדרבנן אין ברירה כדמוכח בעירובין משא"כ לדידן דקיי"ל דספיקא דדינא הוא אם יש ברירה, ולפ"ז מ"ש הרא"ש בפסקיו פ"ג דגיטין סי' א' דהלכה דכולהו אין פוסלין חוץ מן האחרון והוא שיטת הרי"ף (וכן דעת הרמב"ם כמ"ש) וכתב הטעם דאין הלכה כר' יוחנן משום דהוי יחיד נגד רבים כו' יעו"ש, ולפי מ"ש לא הי' צריך לטעם זה לדידן דקיי"ל דאין ברירה רק מספיקא דדינא ור' יוחנן לשיטתו אזיל כמ"ש ולדידן הוי ספק מגורשת כמ"ש הרמב"ם.
ו) ודברי הש"ס צריכין ביאור מ"ש שם איתיבי' האומר הריני שוחט את הפסח כו' היאך ס"ד דר' אושעיא דלא מנה האב שאר האחין על הפסח א"כ היאך מזכה את אחיו עמו וכי לא הי' יודע רב הושעיא המשנה דאין נמנין על הפסח רק עד שישחוט ואם הי' סובר כסוגיא דנדרים דשה לבית אבות לאו דאורייתא א"כ היאך מוכיח מכאן דמהני בתולה בדעת אחרים לומר דיש ברירה, וסבור הייתי לומר דרב הושעיא הי' מפרש המשנה דמיירי שכל א' מן האחים אמר אם ישחוט אבי עלי את הפסח הרי אני מזכה ג"כ לכל אחיי לכל א' חלקו ואח"כ אמר אביו הריני שוחט את הפסח כו' וזה שאמר שכיון שזכה א' מהם מזכה לכל אחיו עמו ושפיר דייק מינה דיש ברירה דאל"כ אין א' מהם זוכה בפסח וא"כ כולם אסורים בו, אבל לפ"ז קשה היאך יכול לזכות לאחרים בפסח דשלבל"ע והוה כאומר שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו דלרבנן דפליגי על ר"מ לא קנה, ואם נאמר שאחר שאמר אביו הריני שוחט כו' אז אמר אם אזכה בפסח אזי אני מזכה לכל אחיי ושפיר מקרי דבר שבידו כיון דאמרינן ברירה ואמרינן הוברר הדבר למפרע הרי זכה בו משעת אמירת האב, אכתי קשה דהא בכה"ג מקרי תולה בדעת עצמו שהרי אביו אמר על מי שיעלה מכם ראשון כו' והרי זה דומה כאלו אמר כל אחד אם אני אעלה ראשון לירושלים אז אני מזכה לכל אחיי וכה"ג בתולה בדעת עצמו גם רב הושעיא מודה דאין ברירה, ואפשר לומר דזה מקרי תולה בדעת אחרים דדוקא בדבר שבידו לגמרי מקרי תולה בדעת עצמו וכמ"ש רש"י שהטעם משום שהוא פוסח על שתי הסעיפים כו' משא"כ כאן דאין בידו לגמרי לעלות ראשון לירושלים דשמא יקדמנו אחיו תחלה ולכן אמרינן בי' ברירה, ומה שדחה הש"ס כדי לזרזן כו' דיקא נמי דקתני ומזכה כו' והא תנן אין נמנין כו' היה נראה לו דוחק לפרש דכל א' אמר כן שהוא מזכה כו' דמשמעות המשנה שאמר כיון שזכה א' מהם מזכה כו' משמע שאחר שזכה אז מזכה לכל אחיו אבל לא קודם, ונמצא יוצא לנו דין חדש לפי מ"ש למעלה לשיטת הרמב"ם דתולה בדעת אחרים יש ברירה א"כ אם אמר הריני נותן כלי זה במתנה למי שיצא בפתח תחלה וכדומה ואח"כ מכר א' מהם מתנתו לאחרים דמכירתו מכירה דכיון דכה"ג יש ברירה א"כ הוברר הדבר שזכה בו מתחלה בעת שנתן לו הנותן ונמצא שכשמכר היו כבר ברשותו ודידי' מכר, אמנם לפי דמשמע מהפוסקים דלכך אין יכול להקנות דשלבל"ע משום דלא סמכא דעתי' דקונה דשמא לא יבוא לידו והראי' דאפי' ר"מ דס"ל דיכול למכור דשלבל"ע היינו דוקא בפירות דקל דעבידי דאתו, וא"כ אף דאמרינן ברירה והוברר הדבר מעיקרא שקנה למפרע מ"מ לא סמכא דעת הקונה דאולי לא יצא תחלה בפתח, ולפי מ"ש דבס"ד דש"ס מיירי שכל א' מהם אמר אם אזכה אני בפסח אני מזכה לכל אחיי א"כ ע"כ מיירי שכולם היו גדולים דודאי קטן אף שזוכה לעצמו אינו זוכה לאחרים, וא"כ א"ש מה שהקשו התוס' בסוגי' דגיטין דמשני דאמנינהו לכולהו ודלא כסוגיא דפ' אין בין המודר דמשני דס"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא דשם אוקמי' בקטנים משא"כ כאן דרב אושעיא ס"ל דבגדולים מיירי וע"ז דחי לי' דאפי' לסברתו דמוקי בגדולים ג"כ אין ראי' דיש ברירה בתולה בדעת אחרים, ועי' בס' פתח הבית בדיני ברירה ענף א' שהקשה לפי מאי דס"ל לש"ס כאן דשה לבית אבות דאורייתא או דמיירי בגדולים א"כ קשה הא אין אדם יכול להפריש פסח על חבירו שלא מדעתו כדאי' בנדרים (ד' ל"ו ע"א), ולענ"ד דל"ק מידי דסוגיא דהכא ס"ל דזה נקרא מדעתו כיון שכל אחד ידע שאם יעלה הוא ראשון אז נשחט הפסח עבורו וכל א' חושב שיהי' הוא הזריז יותר מאחיו וא"כ שפיר מקרי מדעתו, והא דאמר ר' אלעזר שם דאין מפריש פסח על חבירו שלא מדעתו היינו שלא בידיעתו לגמרי דהא באמת קיי"ל זכין לאדם שלא בפניו והא דא"י להפריש של"מ היינו שמא אינו רוצה בפסח של חבורה זו אלא באחרת או שמא אינו רוצה בטלה רק בגדי או להיפוך, משא"כ כאן הרי גילה בדעתו שאם יעלה ראשון אזי מרוצה הוא לצאת בפסח של אביו א"כ שפיר זכין לו שלא בפניו, וזה עדיף מהא דמלך ומלכה דקאמר שם בפ' האשה (ד' פ"ז ע"ב) דיאכלו מן הראשון משום דאין מקפידין אם בטלה או בגדי כפרש"י שם, וי"ל ג"כ דלכך פי' הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' ק"פ הלכה א') הא דקאמר בש"ס שם במלך ומלכה דהיינו משום שלום מלכות הקילו ולא פי' כפי' רש"י ז"ל משום דאין מקפידין משום דמוכח מסוגיא דנדרים דלא ס"ל דזה יהי' נקרא מדעתו ובעינן מדעתו ממש מדמשני שם בהא דהריני שוחט את הפסח כו' משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא משום דלא תקשה על ר"א דס"ל דאין אדם מפריש פסח על חבירו שלא מדעתו הרי דזה נקרא שלא מדעתו אעפ"י שאינו מקפיד ורוצה הוא בקרבן פסח שהפריש אביו.
ז) וצ"ע לכאורה לפי מאי דמשני כאן דאמנינהו לכולהו מעיקרא ומ"ש על מי שיעלה מכם ראשון כו' הי' רק לזרזן במצוות וא"א לפרש דהודיעם שכן כוונתו א"כ קשה מאי קמ"ל פשיטא דיוצאים כולם באותו פסח, וע"כ צ"ל דלא הודיעם מה שבלבו וכפי' רש"י שם א"כ ע"כ סוגיא דגיטין פליג על סוגיא דנדרים וס"ל דיכול להפריש פסח על אחד שלא מדעתו א"כ קשה על הרמב"ם למה השמיט בחיבורו ולא הביא שם הך דינא דהריני שוחט את הפסח כו', ועיין בס' פתח הבית שם שעמד בזה, ולפי מ"ש א"ש דהרמב"ם ס"ל להלכה כסוגיא דמס' נדרים דא"י להפריש פסח שלא מדעתו דגם זה מקרי שלא מדעתו אעפ"י שאינו מקפיד וכמ"ש וא"כ ע"כ צ"ל שהודיעם מתחלה שכן דעתו וא"כ פשיטא דיוצאים בפסח זה ולכך השמיטו הרמב"ם ולא הביא כלל הך דינא, [ועיין בחדושי הר"ן למס' גיטין שהוא מפרש דכאן מיירי שהודיעם ואמר להם שמי שיעלה ראשון הוא יהי' עיקר בזכי' הפסח וכל אחיו יזכו מכחו ויהיו הם טפלים לו ר"ל שיזכו מכחו ולא מכח האב וקמ"ל דבזכי' קלישתא כי האי אמרינן יש ברירה יעו"ש, ונוכל לומר שהר"ן אזיל לשיטתו בפי' לנדרים בריש פ' השותפין דכל ברירה שרובו מתברר מתחלה ורק מיעוטו מתברר לבסוף אמרינן יש ברירה לכ"ע יעו"ש, וא"כ ה"ה הכא כיון שבאמת לכולם זיכה בפסח זה א"כ הרי הוא כאלו נתברר רובו מתחלה ורק שלבסוף מתברר מי הוא העיקר ומי הוא הטפל שיזכה מכחו והרי זה כמיעוט שאין מעכב על הרוב שהוא מתברר מתחלה וכמ"ש הר"ן שם], וי"ל ג"כ דלכך פסק הרמב"ם כסוגיא דנדרים ולא כסוגיא דגיטין משום דגם במס' פסחים (ד' פ"ט ע"א) מסיק כסוגיא דנדרים דפריך שם על מה דתנן יתום ששחטו עליו אפוטרופסי' יאכל במקום שהוא רוצה ש"מ יש ברירה ומשני ר' זירא שה לבית מ"מ, והיינו משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא וכמ"ש התוס' שם ולכן דחינן לסוגיא דגיטין מקמי תרי סוגיות היינו דנדרים ודפסחים וכמ"ש.
ח) ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם (פ"ב מה' ק"פ הלכה י"א) שכתב שם וכן יתום ששחטו עליו אפוטרופסים יאכל במקום שהוא רוצה בד"א ביתום קטן אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים והממנה עצמו על שני פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון עכ"ל, וע"כ הא דכתב דבגדול אינו אוכל כו' הוא ע"פ מה שהקשה בש"ס דידן שם ש"מ יש ברירה ומשני ר' זירא משום דשה לבית אבות ל"ד וא"כ בגדול לא שייך זה, וכיון דאין ברירה קשה דלא הי' לו לאכול לא מן הראשון ולא מן השני כהא דאי' שם (ד' פ"ח ע"ב) מעשה במלך ומלכה כו' ואמר מלך ומלכה דדעתם קלה עליהם יאכלו מן הראשון אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני והיינו מטעם דאין ברירה ורק במלך ומלכה הדין כן שיאכלו מן הראשון וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג משום שלום מלכות וא"כ למה פסק בפ"ב דיתום גדול יאכל מן הראשון, ודברי הרמב"ם שם מקורם מן הירושלמי דפ' האשה דאי' שם על הך מתני' דיתום כו' וז"ל מתני' ביתום קטן אבל בגדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים כא' דתניא ר' חייא הנמנה על ב' פסחים כא' אוכל מן הראשון אר"י מתני' אמרה כן שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון כו', והוא תמוה דהא בש"ס [דילן מוקי] לה למתני' במלך ומלכה משום דאין מקפידין או משום שלום מלכות הא בלאו"ה לא יאכל לא מן הראשון כו' משום דאין ברירה וא"כ מה ראי' מייתי מכאן להא דיתום, וע"כ צ"ל דהירושלמי ס"ל דלאו דוקא במלך ומלכה הדין כן אלא לכ"ע דינא הכי, וראיתי במפרש שם שפי' הא דנמנה על ב' פסחים דיאכל מן הראשון משום דאין אדם מקפיד על סעודתו כו' וזה דלא כמ"ש בש"ס דילן וע"כ ס"ל להירושלמי בזה דלא כש"ס דילן אלא ס"ל דכל אדם אינו מקפיד, וא"כ קשה על הרמב"ם כיון שפסק כש"ס דילן דדוקא מלך ומלכה הדין כן משום שלום מלכות ולא באדם אחר וא"כ איך כתב כאן ביתום גדול שיאכל מן הראשון, וראי' לזה דשם בירושלמי על מתני' דהאומר לעבדו צא ושחוט עלי כו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון מביא שם ג"כ הא דתני ר' חייא הנ"ל דיאכל מן הראשון ואמר שם ר' יוסי מתני' אמרה כן שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון הרי שאינו מפרש במלך ומלכה כמו בש"ס דילן אלא בכל אדם הדין כן דיאכל מן הראשון, וצריך לדחוק וליישב דעת הרמב"ם דס"ל דיתום שאני דכיון דרשות האפוטרופסים הם עליו והוא אוכל תמיד משלהם לפעמים אצל זה ולפעמים אצל זה א"כ א"א לומר שהוא מקפיד על אכילתו או מטלה או מגדי או דוקא לאכול אצל זה ולא אצל זה כיון שהוא סומך על שולחן שניהם ובכה"ג לא שייך דין ברירה כלל וזה למד מן הירושלמי דס"ל ג"כ הטעם משום דלא קפיד, ורק בש"ס דילן פליג בגדול הסמוך על שולחן עצמו דהוא קפיד באכילתו ולכן מוקי לה במלך ומלכה דוקא, וס"ל דלא כפי' רש"י משום דאין מקפידים על סעודתם דאין סברא לומר דמלך ומלכה לא יקפידו יותר משאר הדיוטות ולכן ס"ל דשם הטעם משום שלום מלכות, ולדינא ביתום מודה הש"ס דילן להא דירושלמי הנ"ל ודברי הרמב"ם עולין כהוגן כנ"ל ודו"ק.