בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק ראשון · סימן יד
דין ברירה בתולה בדעת אחרים ובדעת עצמו
א) בפרק כל הגט (דף כ"ה ע"ב), פלפל שם הש"ס אי בתולה בדעת אחרים יש ברירה או לא, ופליגי בזה אביי ורבא ורב משרשיא, דרב משרשיא ס"ל דאפילו מאן דלית ליה ברירה בתולה בדעת עצמו, אבל בתולה בדעת אחרים אית ליה ברירה, ומביא ראיה דהא ר' יהודה ס"ל תולה בדעת עצמו אין ברירה, דתנן שני לוגין כו', ובתולה בדעת אחרים אית ליה ברירה, דתנן מה היא באותם הימים, ר' יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה, ולכי מיית הוה גיטא. ופרש"י שם וז"ל, ואף על גב דכשנותן הגט היה ספק אם יחיה אם ימות, ותלה הדבר בדעת מי שמותו וחייו תלויים בידו, וכשמת הוברר הדבר למפרע דמשעת נתינתו היה ראוי למות מחולי זה והוי ליה גט מההיא שעתא, שע"מ כן מסרו, ואין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט שבידו לקיימם ודעתו לקיימם כשמתנה עליהם, ולכשנתקיים התנאי הוה גט למפרע, דהתם לאו טעמא משום ברירה הוא, אבל הכא דאין בידו ובשעת התנאי הוא ספק, והתנאי מתקיים מאליו, אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים, עכ"ל. הנה מבואר מדבריו דברירה לא שייך אלא במה שאין בידו וקודם שנתברר הוא בספק, אבל בדבר שבידו לקיים ודעתו לקיים הרי הוא כמבורר למפרע, ובכה"ג אף בתולה בדעת עצמו יש ברירה. ואף על גב דבש"ס קאמר דתולה בדעת עצמו גרע טפי לענין ברירה ממה שתולה בדעת אחרים, מ"מ במה שבידו לקיים והוא בדרך תנאי עדיף טפי. [ויתבאר עוד בסימנים הבאים בס"ד]. עוד הביא שם הש"ס הא דר' שמעון דלית ליה ברירה, וס"ל באמר הריני בועליך ע"מ שירצה אבא, אם רצה האב מקודשת, משום דיש ברירה בתולה בדעת אחרים.
וטעם החילוק ביניהם כתב רש"י שם ד"ה אמר אביי דלמא תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה, וז"ל, דמדאתני ברישא גילה בדעתו שהיה פוסח על שתי הסעיפים, וליכא למימר הוברר דמעיקרא דעתיה להאי, אבל זה שתלה באחרים גמר בדעתו מעיקרא לאיזו שתצא. וכעין זה מצינו חילוק לענין אסמכתא, דבדבר שבידו ולאו בידו אסמכתא לא קניא, דלא גמר ומקנה משום דסמך אדעתו שסבור שיבוא לידו לקיים, משא"כ בתולה בדעת אחרים ולאו בידו כלל, דלא סמך אמידי וגמר ומקנה, וכמו כן בהא דהרי זה גיטך אם אמות או הריני בועליך ע"מ שירצה אבא, גמר ומגרש ומקדש, ואף על גב שאין ידוע לו בשעת מעשה קמי שמיא גליא.
ועכ"פ משמעות הפוסקים דאנן קיי"ל לדינא דאין חילוק בין תולה בדעת עצמו לבין תולה בדעת אחרים, וכרבא דס"ל הכי, ולכאורה יש לתמוה ע"ז, דהא רבא דס"ל דאין חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, ע"כ צ"ל אליביה דר' יהודה אית ליה ברירה מהא דמה היא באותם הימים, ומה דאוסר בהא דלוקח יין מבין הכותים, היינו מטעמא דשמא יבקע הנוד, ואנן קיי"ל דר' יהודה ס"ל אין ברירה, כדמוכח בפרק בכל מערבין דר' יוחנן ס"ל דר' יהודה לא מחלק בין תולה בדעת עצמו כו', וס"ל דליתא למתני' מקמי איו, ופריך שם מאי שנא לכאן ולכאן דלא דאין ברירה מזרח ומערב נמי אין ברירה, ואף דרב ס"ל שם לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כמ"ש התוס' שם, הלכה כר' יוחנן נגד רב, וא"כ קשה בהא דמה היא באותם הימים דהוי גט. וצ"ל דשם טעמא אחרינא איכא, וכמו שיתבאר בס"ד בסימנים הבאים. וכן כתב הרא"ש בפסקיו בפ"ג דגיטין, בהא דבעי ר' הושעיא כתוב גט לאיזו שתצא בפתח תחילה דאינו גט, דבדאורייתא אין ברירה, דאין חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, וכן כתב בשו"ע אבן העזר (סימן קל"א סעיף ד') ע"ש.
ב) והיות כן צריכין אנו לברר איך מצאנו ידינו ורגלינו בדיני תנאים בגיטין, וכן בגט שכיב מרע דאתקין שמואל אם מתי אם לא מתי כו', וכבר עמד בזה הר"ן פ"ג דגיטין, והביא בשם התוס' לחלק בין דבר העומד להתברר או לא, דבדבר העומד להתברר שני הצדדים, כגון אם לא מתי ואם מתי, שהרי או יחיה או ימות, בכה"ג קיי"ל דיש ברירה, וכן בהא דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא ג"כ עומד להתברר או ירצה או לא, ודוקא בדבר שאינו עומד להתברר כגון בהא דשניים שלקחו חביות ובהמה בשותפות, דדבר זה אינו עומד להתברר, דשמא לא יחלקו לעולם.
והנה תירוץ זה לענ"ד אינו ברור לדינא, דע"כ מוכח דרב משרשיא לא ס"ל חילוק זה, דא"כ היאך מוכיח רב משרשיא לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים מהא דמה היא באותם הימים דס"ל לר"י ברירה, דלמא שאני התם משום שהוא דבר העומד להתברר, וכן כתב באמת בספר גט פשוט סימן קכ"ב, דרב משרשיא לא ס"ל חילוק זה ע"ש. והנה גם רב ע"כ לא ס"ל חילוק זה, דאל"כ היאך קאמר בפרק בכל מערבין בהא דמתנה אדם על עירובו ליתא למתני' מקמי איו, דלמא במתני' דמפרש כל הפרטים אם בא חכם למזרח כו' בא לכאן ולכאן כו' לא לכאן ולא לכאן כו' א"כ הדבר עומד להתברר בודאי, שהרי ע"כ או יבא או לא יבא, או שיבואו שנים או אחד מהם, ולכך אמרינן ברירה, משא"כ בהא דתני איו, אין שם אלא תנאי א' אם יבוא למזרח או למערב, ואם יבואו לכון ולכאן, או שלא יבוא כלל לא התנה, וא"כ אין הדבר עומד להתברר, ולכך בכה"ג אין ברירה. ודוחק לומר כיון שבתוך אלו התנאים מתנה ג"כ באם יבוא לכאן ולכאן ולמקום שארצה אלך ודבר זה אינו עתיד להתברר בודאי, דשמא לא ירצה לא לזה ולא לזה א"כ עכ"פ עירובו אינו עתיד להתברר כלל אף על פי ששאר התנאים עתידים להתברר, אבל זה אינו, דכיון דהתנה ג"כ באם שלא יבואו לא לכאן ולא לכאן שיהיה כבני עירו, א"כ גם זה עתיד להתברר מקרי.
וכן רבא ע"כ דלא ס"ל חילוק זה, דאל"כ לא הוי צריך לדחוק ולומר דטעמא דר' יהודה גבי הלוקח יין מבין הכותים הוא משום חשש בקיעת הנוד, ומה שכתב המחבר גט פשוט שם דרבא קושטא דמילתא קאמר יעוי"ש, הוא דחוק ורחוק, דאם נאמר דהאמת הוא דרבא ס"ל חילוק הנ"ל לדינא, לא היה ליה לומר בסתם דר' יהודה אית ליה ברירה, דלא כמו שאמרו בכמה מקומות דמוכח דר' יהודה לית ליה ברירה, כדמוכח ממתני' דלא היו שופרות לקיני חובה ועוד מכמה מקומות.
וכיון שכן הואיל דמפשט סוגיות הש"ס מוכח דרב ורב משרשיא ורבא לא ס"ל האי חילוקא, מנלן להמציא חילוק זה מה דלא מצינו זה מפורש בש"ס, רק התוס' הוצרכו לדחוק ולחלק כן כדי שלא יקשה דשמואל דאתקין בגיטא דשכ"מ אם לא מתי כו', אדשמואל דלית ליה ברירה בפרק משילין, דאפילו אם נאמר דשמואל יסבור כן, אין הלכה כמותו נגד רב ורב משרשיא ורבא דבתרא הוא, וגם רב ושמואל הלכה כרב באיסורא, ועוד דגם מהא דאתקין בגיטא דשכ"מ אין זה מוכרח כמו שיתבאר לפנינו בס"ד, דשם טעמא אחרינא איכא מה דשם קיי"ל דיש ברירה.
ג) והיה נלע"ד לכאורה דהרמב"ם ז"ל ס"ל לחלק בין דבר שתולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, וראיה לזה ממה שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות גירושין, דהשמיט שם הך בעיא דבעי ר' הושעיא דכתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה כו', ומזה משמע דס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, ואף על גב דפליגי בזה אביי ורבא, וקי"ל כרבא נגד אביי לבר מיע"ל קג"ם, מ"מ י"ל דזה אינו בחשבון, משום דרב משרשיא ס"ל ג"כ כאביי. וראיתי בספר לחם משנה שם שכתב, דלכך לא העתיק הרמב"ם הא דכתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה, הוא משום דבהנך דכתב שם בהלכה א' דהוי ספק מגורשת, א"כ כ"ש דנלמד דגם בהא הוא ספק, ואין לטעות ולומר דשם הוי ודאי מגורשת, דזה לא יעלה על הדעת יעוי"ש. ודבריו תמוהים ותפלים מבלי מלח, דכיון דרב משרשיא ואביי ס"ל באמת לחלק בין דבר שתלוי בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו, ולדעתם אף דבאומר לאיזו שארצה אגרש הוי ספק מגורשת משום דאין ברירה, אעפ"כ באומר לאיזו שתצא בפתח תחילה הוי מגורשת משום דעדיף טפי, דשם י"ל דלכו"ע יש ברירה, א"כ היאך נפלוג אנן אסברת הש"ס ולומר דגרע יותר, והיאך אפשר שסמך הרמב"ם על זה בדבר המפורש בש"ס להיפוך ויסתום הדבר לומר דנלמד במכ"ש, ואין זה אלא תימא.
וע"פ מה שכתבנו די"ל דהרמב"ם ס"ל דבתולה בדעת אחרים יש ברירה, א"ש ג"כ מה שהבאתי בסימן הקודם מה שהקשה מהרש"ל ביש"ש והלח"מ בהא דלקחו שנים קיניהם בעירוב כו' לאיזה שירצה יקריב עולה כו', דלפי מה שכתבנו א"ש, דשם הוי תולה בדעת אחרים, והא דהוצרך הש"ס לתרץ בפרק בכל מערבין כשהתנו, היינו לרבא דלא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים. וכעין זה כתבו התוס' שם (דף ל"ז ע"א), בההיא דפריך שם דר' יוסי דלוקח יין אההיא דשנים שלקחו קיניהם כו', שכתבו דהוה מצי לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כו', יעוי"ש.
עוד יש ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם (פ"ד מהל' מעשר שני הט"ו), האומר מעשר שני זה מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה, על סלע שאפרוט מדינר זהב זה כו', הרי זה מחולל, ובכ"מ שם עמד בדבריו, דבש"ס פרק בכל מערבין שם מוכח דלמאן דלית ליה ברירה לא מהני, והרמב"ם ס"ל דבדאורייתא אין ברירה, יעוי"ש מה שתירץ ע"ז, וכתב כתבתי למעלה מה שיש ליישב דברי הרמב"ם. אבל אם נאמר דס"ל להרמב"ם דתולה בדעת אחרים יש ברירה א"ש, דזה מקרי תולה בדעת אחרים כל שאינו תולה ברצונו ובבחירתו ואומר כל שיעלה בידו במקרה מכיס זה בראשונה, דזה דומה ממש לתולה במי שחייו ומותו בידו שאינו תלוי בבחירת האדם, [והוא על דרך מה שאמרו רז"ל, איזהו תכלית יסורים, שאם חשב להעלות מכיס מטבע זה ועלה בידו אחר, שגם זה הוא בהשגחה מן השמים ולעונש יחשב]. וכן מ"ש על סלע שאפרוט כו', הוא ג"כ מה שיתן לו השולחני בחילוף הסלע המעה הראשונה, דזה מקרי תולה בדעת אחרים. והא דהוצרך הש"ס בפרק בכל מערבין להפוך ולומר ר' יוסי אומר לא חילל כו', היינו לפי דעתו של רבא דאין מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים.
ד) ועיין מש"כ הרמב"ם (פ"ט מהלכות מעשר שני הלכה ז'), הא דצנועין היו מניחים את המעות כו', ואמרינן כל הנלקט מזה יהיה מחולל על המעות הללו כו', ושם בכסף משנה הביא בשם תשובות להרמב"ן שתמה ע"ז, דממה נפשך לא מקיימא הך פיסקא, דאם אמר כל הנלקט א"כ אינו חל הפדיון, דקיי"ל כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, ואי אמר כל המתלקט הא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה. ועיי"ש בכ"מ שמיישב דברי הרמב"ם, דלדידן דקיי"ל לדינא דיכול לחלל מעשר שני אעפ"י שאינו ברשותו, כמו שהוכיחו התוס' בפרק מרובה (דף ס"ח ע"ב) ד"ה הוא דאמר כצנועין יעוי"ש.
ועיינתי שם, ואין שם הוכחה מדברי התוס', ואדרבא ישבו כל המקומות שהקשו משם דמשמע דיכול לחלל, רק בסוף דבריהם הניחו בתימא למה לא יכול לחלל מה שברשות אחרים, הא זכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו יעוי"ש, אבל התוס' עצמם בפרק האיש מקדש (דף נ"ו ע"א) ד"ה מתקיף לה כתבו, דבהא דצנועין ליכא למימר זכין לאדם שלא בפניו, שהרי הגזלנים עצמם אין יכולים לחלל משום דהוי גזל ולא נתייאשו הבעלים, וכיון דאינהו לא מצי עבדי, שליח לא מצו משוי יעוי"ש.
ולענ"ד דברי הרמב"ם נכונים לפי מאי דמסיק הש"ס בפרק מרובה (דף ס"ט ע"ב), אמר רבא, אי לאו דא"ר יוחנן כו', הוה אמינא מאן תנא צנועין ר"מ היא דאמר מעשר שני ממון גבוה כו', ואפילו הכי לענין חילול אוקמיה רחמנא ברשותיה, דכתיב וכי יגאל איש ממעשרו כו', כרם רבעי נמי קודש קודש ממעשר שני גמר כו'. הרי דלר' מאיר צ"ל דיכול לחלל אעפ"י שאינו ברשותו, משום דכי נמי איתיה ברשותו אינו שלו ואינו ברשותו, א"כ הא אנן קיי"ל בזה כר"מ, כדאיתא בפרק האיש מקדש שם, משום דסתם מתני' בבחירתא כוותיה, וכמו שפסק באמת הרמב"ם (פ"ג מהלכות מעשר שני הי"ז), א"כ א"ש מה שכתב כאן כל הנלקט, ואין צריך להגיה המשנה ולומר כל המתלקט.
ולפי מה שכתבתי דהרמב"ם ס"ל דמה שתלוי בדעת אחרים אמרינן ברירה א"כ היה יכול לומר ג"כ כל המתלקט, י"ל ע"פ מ"ש התוס' בפרק מרובה שם, שהקשו מה תקנה יש למה שגדל אחר פדיון, והא דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל, ותירצו דמה שהיו יכולים לתקן להוציא מידי איסור דאורייתא היו מתקנים ע"ש. וא"כ דוקא לפי סוגיית הש"ס שם בתחילה, דא"א לומר כל הנלקט משום דאין יכול לחלל מה שאינו ברשותו, היה צריך להגיה המשנה ולומר כל המתלקט, אעפ"י שאין זה תקנה גמורה להוציא מידי איסור דרבנן, אבל לפי מה דקיי"ל דיכול לחלל מה שביד אחרים וכמש"כ, א"כ אין להתיר ע"י תקנה זו שיאמר כל המתלקט, שאין זה תקנה גמורה, ויותר טוב לתקן שיאמר כל הנלקט, ודו"ק.
אבל הרמב"ם בפ"ט כתב, שלכך לא היו אומרים כל המתלקט מפני שאין פודין במחובר כמו שנתבאר. ולכאורה תמוה הוא, דבש"ס מוכח להדיא לפי מה שר"ל כל המתלקט, דפודין גם כן במחובר, וכמ"ש התוס' שם, דאע"ג דבתוספתא מפורש דאין פודין במחובר, צ"ל דאינו רק מדרבנן משום דבמחובר אין דמיו ידועים, וא"כ צ"ל, דוקא לפי מאי דס"ל שם דא"י לחלל מה שביד אחרים וא"א לומר כל הנלקט, צ"ל כל המתלקט, ואעפ"י שאין פודין מדרבנן במחובר, [מ"מ] כיון דאינו אלא מדרבנן כל שהיו יכולין לתקן היו עושין, כיון דא"א בלאו הכי, אבל לפי מאי דס"ל דיכול לחלל מה שביד אחרים, א"כ יותר טוב כן מלחלל במחובר.
ומזה מוכח ג"כ דהרמב"ם ס"ל דתולה בדעת אחרים יש ברירה, דאל"כ לא היה צריך הרמב"ם לפרש הטעם משום דאין פודין במחובר. [ומ"מ דברי הרמב"ם שם הלכה ב' שכתב הטעם שאין פודין במחובר משום דילפינן ממעשר צ"ע, דמשמע דהוא מדאורייתא, ובש"ס שלנו מוכח דאינו כן, ובאמת דחו שם תוס' טעם זה, ואפשר דאסמכתא בעלמא הוא, ועיקר הטעם כמ"ש התוס' משום שאין דמיו ידועים], וא"כ יש לנו ראיה נכונה דהרמב"ם ס"ל דבתולה בדעת אחרים יש ברירה וכמ"ש ודו"ק.
ה) וצ"ע עוד בדברי הרמב"ם (פ"ח מהל' מעשר שני הלכה ט"ו) שכתב וז"ל, טמאים וטהורים שהיו אוכלים ושותים כאחד בירושלים, ורצו הטהורים להיות אוכלים מעשר שני שלהם, מניחים סלע של מעשר שני ואומרים, כל שהטהורים אוכלין ושותים סלע זו מחולל עליו, ותצא הסלע לחולין כו'. ושם בהשגות וז"ל, אמר אברהם, פירשו בגמ' באומר לכשישתה ולא יאמר מעכשיו ולא כששתו, אלא מעכשיו ולכשישתה ויש ברירה, עכ"ל. ודבריו סתומים.
ודבריו נובעין מן הירושלמי סוף פ"ב דמעשר שני, דתנן שם, מי שהיו בניו מקצת טמאים ומקצת טהורים, מניח את הסלע ואומר, מה שהטהורים שותים סלע זו מחוללת עליו, נמצא טהורים וטמאים שותים מכד אחד. וע"ז קאמר שם בירושלמי, מה אנן קיימין, אם באומר מכבר, משקה מעורב הוא, ואם באומר לכשישתה, למפרע חולין שתה. אלא כי אנן קיימין, באומר מכבר לכשישתה, עכ"ל. ופירש המפרש שם, אם מכבר, ר"ל מעכשיו קודם שישתה אומר יהא הסלע מחולל על היין שישתו הטהורים, הרי מעורב משקה מעשר שני בכד זה, והטמאים נמי שותים מעשר שני, ואם באומר לכשישתה, ר"ל לאחר ששתו אמר מחולל יהא מעשר שני זה על מה ששתו, למפרע חולין שתו, כלומר אין הסלע מחולל, אלא באומר מכבר לכשישתה, כלומר, מעכשיו יהא מחולל לכשישתו, כן פירש הר"ש ז"ל, עכ"ל.
ולפי"ז מוכח דס"ל אין ברירה גם בתולה בדעת אחרים, דהא זה דומה למה שאמרו כל המתלקט מזה כו', דשם ג"כ א"א לומר דהחילול חל אחר שילקטו, לפמ"ש דאין אדם יכול לחלל על מה שביד אחרים, כסברת הש"ס שם תחילה בפרק מרובה, וע"כ צ"ל דהחילול חל עתה על מה שילקטו אח"כ, וצ"ל הוברר הדבר דאותם הפירות שלקטו אח"כ הם נתחללו תחלה בעת שחילל עליהם, ואם נאמר דיש ברירה א"כ מאי קאמר הרי משקה מעורב, ומדוע יגרע זה ממה שאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש יהא תרומה, דסומך על זה ושותה קודם שיפריש, וע"כ דחל שם תרומה מיד על הב' לוגין שיפריש אח"כ, דאל"כ עדיין בעת ששתה היו טבל, והרי לא חששו על מה שהתרומה מעורב ביין ובלח יש בילה, אלא ע"כ כיון דאמרינן הוברר כו', אמרינן דכל הב' לוגין שיפריש כולם תרומה הם, ולא נתערב ונשאר מהם תוך השיריים.
וצ"ל ע"כ דהירושלמי ס"ל אין ברירה, ומה שאמר מעכשיו ולכשישתה מהני היינו טעמא, דאמרינן עכשיו הוא שמתחיל החילול ואינו נגמר כי אם אחר ששתו. וגם זה צ"ע לפי מאי דאיתא בש"ס דילן בפרק האומר בקידושין (דף נ"ט ע"ב), באומר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום, דרב ס"ל דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי ומקודשת ואינה מקודשת לעולם, ושמואל ס"ל דתנאה הוי, ור' יוחנן ס"ל דאפילו מאה תופסין בה. ופסקו הרי"ף והרמב"ם כרב דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, וכן פסקו בהא דהרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה דהוי ספק מגורשת, וא"כ גם כאן למה מועיל החילול, דשמא חזרה הוי, וא"כ אחר ששתה אין מועיל חילול. וע"כ צ"ל דהירושלמי ס"ל כשמואל דתנאה הוי, ולפי"ז צ"ל דס"ל להירושלמי דכל שהוא דרך תנאי לא שייך בזה דין ברירה וכמ"ש כמה פוסקים בזה, ויתבאר בס"ד בסימנים הבאים, וא"כ קשה על הרמב"ם שהעתיק דין זה, דהא לפי מה שכתב בעצמו דהלכה כרב, וכמ"ש (בפ"ט מהלכות גירושין הי"ד), וכן פסק (בפ"ז מהל' אישות הי"ב).
וע"כ צ"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל בתולה בדעת אחרים יש ברירה, א"כ אפילו אמר סתם מה שישתו הטהורים יהיה מחולל, דסתם כוונתו שעכשיו יהיה מחולל מה שישתו אח"כ, וכמו בהא דב' לוגין שאני עתיד להפריש כו'. ובזה א"ש מה שסתם הרמב"ם וכתב כל שהטהורים אוכלים כו' יהא מחולל, ולא כתב כמסקנא דירושלמי הנ"ל, משום דס"ל דהירושלמי ס"ל אין ברירה גם בתולה בדעת אחרים, והוא לא ס"ל כן, כמ"ש בש"ס דילן אביי ורב משרשיא, וא"כ מתורץ השגת הראב"ד עליו. והראב"ד צ"ל דס"ל אין ברירה גם בתולה בדעת אחרים, אך מה שהוא בדרך תנאי יש ברירה, וזה שאמר הראב"ד מעכשיו ולכשישתה ויש ברירה. ומה שכתב הכסף משנה שם בדברי הרמב"ם שמה שכתב מעכשיו ולכשישתו היינו סמוך לשתייתם כשיבא היין לפיהם, הוא דחוק ורחוק, ואין כן משמעות דברי הירושלמי מה שאמרו מעכשיו, ודו"ק.
ו) אמנם ראיתי בספר פתח הבית בדיני ברירה ענף ג', שכתב להוכיח דהרמב"ם ס"ל דגם בתולה בדעת אחרים אין ברירה, ממה שכתב בהא דכתוב גט לאיזו שארצה אגרש, ממה שכתב ודקדק בלשונו "והסופר כתב על דעת זה כו'", הרי שהסופר כותב על דעת הבעל למי שירצה לגרש, והוי תולה בדעת הבעל, ואעפ"כ ס"ל דאין ברירה [ע"ש]. ולענ"ד אין הכרח משם, דכיון שהסופר אינו גומר המעשה בעצמו רק תלוי עדיין ברצון הבעל המגרש, אין זה שליחות כלל, דהרי אמרו שלוחו של אדם כמותו, וא"כ כיון שאם הבעל עצמו היה כותב הגט ע"מ לגרש בו איזו שירצה לא הוה גט כיון דאין ברירה, וכמ"ש רש"י משום שגילה בדעתו שפוסח על שתי הסעיפים ואינו גומר בדעתו, משא"כ בתולה בדעת אחרים, וכיון שכן היאך אפשר דשלוחו יהיה עדיף מיניה.
ומה שהקשה שם מהא דפרק כל הגט, גבי הא דאמר הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כו', דגם בפסח בעינן שליחות, ואעפ"כ קאמר שם דהוי תולה בדעת אחרים, לא הבנתי דבריו, שהרי שם לא תלה הדבר באחרים במה שבידם עדיין בספק, דהא בפירוש אמר על מי שיעלה מכם ראשון כו', ולא נעשה שליח רק ממי שיעלה ראשון בלבד, משא"כ כאן הרי השליח תולה כתיבה ברצון הבעל למי שירצה לגרש, וא"כ הבעל שעשאו שליח לא על גמר מעשה עשאו שליח, ואין זה בגדר שליח כלל, דלא עדיף מיניה וזה ברור.
ולענ"ד להביא ראיה לזה מהא דאיתא בפרק האשה בפסחים (דף פ"ח ע"ב), האומר לעבדו צא ושחוט עלי כו', שחט גדי וטלה יאכלו מן הראשון. ומקשה שם בגמרא, והא תניא אין נמנים על שני פסחים כאחד, ופרש"י שם, דאין נמנים על ב' פסחים לאכול מאחד מהם שירצה משום דאין ברירה, ומשני מתני' במלך ומלכה כו'. והרי שם שחט העבד ותלה ברצון בעליו באיזה מהם שירצה, והוא שליח מן הבעלים על שחיטתו, ואם נאמר דזה מקרי תולה בדעת אחרים, א"כ יקשה על אביי ורב משרשיא דס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דבכה"ג יש ברירה, וא"כ מאי מקשה שם אביי על רב יהודה ורב הושעיא, והרי ברייתא דמסייע ליה לרבא, אלא ודאי דבכה"ג מקרי תולה בדעת עצמו וכמ"ש.
ז) וצ"ע בסוגיא דנזיר (דף י"ב ע"א), א"ר יצחק [בר יוסף] א"ר יוחנן, האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם, אסור בכל הנשים שבעולם כו'. דקשה, דהא אם אמר לב' נשים אחת מכם תתקדש לי איזה שארצה למחר, ודאי דאין הקידושין כלום למאן דלית ליה ברירה, כמו בגט באומר לאיזו שארצה אגרש, וא"כ אם תלה בדעת השליח ברצונו למי שירצה לקדש תהא מקודשת לו, למה חלין הקידושין, והא ר' יוחנן ס"ל דאין ברירה מתורת ודאי ואפילו לקולא, כמ"ש בפרק כל הגט דאף אחרון אינו פוסל בכהונה, וס"ל ג"כ בתולה בדעת אחרים אין ברירה, כדמוכח בפרק בכל מערבין באומר אם בא חכם למזרח כו', וכמ"ש התוס' שם ובכ"מ. וצ"ל דשאני התם דהקדושין חלין אח"כ בעת שמקדש השליח ואז הוא מבורר, ובכה"ג לכו"ע יש ברירה וכמ"ש למעלה, ויתבאר עוד בסימנים הבאים בעז"ה.
ועכ"פ לדינא קיי"ל דגם תולה בדעת אחרים אין ברירה, וכמו שפסק בשו"ע אבן העזר (סימן קל"א), בהא דכתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה, וכן משמע פשט הסוגיא בפרק האשה בפסחים (דף פ"ט ע"א), בהא דמקשה הש"ס על הא דתניא הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, ש"מ יש ברירה. ודוחק לומר דר' יוחנן דמתרץ שם כדי לזרזן במצות, הוא גופיה הקשה קושיא זאת, כעין מה שכתבו התוס' בכמה מקומות, ובריש אלו מציאות במ"ש וכמה קב בד' אמות יעוי"ש, ור' יוחנן לשיטתו אזיל דס"ל דגם בתולה בדעת אחרים אין ברירה, וכן משמע ממה שאמרו בכ"מ דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא, וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתין, האיך מצאנו ידינו ורגלינו בגט שכיב מרע וכמש"ל.