אור ברסלב
בית יצחק - דיני ברירה חלק ראשון › סימן יג

בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר

חלק ראשון · סימן יג

סימן יב

שיטת הגאון רש"ל דדין ברירה לאו ספק הוא

א) כל זה שאמרנו למעלה דמה דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה הוא מטעם ספק, כמו שנראה מפשט דברי הרמב"ם בכמה מקומות, וכן משמעות רוב הפוסקים, אבל הגאון רש"ל ביש"ש בדיני ברירה דחה זה מכמה ראיות, והעלה דמה דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה הוא אפילו לקולא, ומתורת ודאי הוא. והנה כל ראיותיו יש לדחותם. שמה שהביא מהא דאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל, ולא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה, כבר נתבאר למעלה דשאני התם משום ספק מצוה, או משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת, ומה גם שאין כאן הוצאת ממון, כיון שכגם חבירו מחזיר לו חלקו, ומסתמא חלקו בשוה, דלאו בשופטני עסקינן. הגם שמדברי ר' יוחנן דס"ל כן בש"ס אינו מוכרח, די"ל דר' יוחנן לטעמיה אזיל דס"ל אין ברירה מתורת ודאי, דהא ס"ל אפילו בדרבנן אין ברירה, כמו שאמרו בפרק בכל מערבין, וגם מהא דס"ל בריש פרק כל הגט דגם אחרון אינו פוסל לכהונה.

ולענ"ד דברי הגאון רש"ל תמוהים כאן, דלענין חלוקת אחין אי אפשר לומר דמטעם ודאי אין ברירה, ולכך אין כאן ספק ומוציאין מיד המוחזק, דבשלמא גבי שארי דיני ברירה, כגון בכתוב גט לאיזה שארצה כו', ובהא דאם בא חכם למזרח כו', שייך לומר כיון שאין ברירה אין באמירתו כלום, וכאלו לא עשה דבר, אבל באחין שחלקו היאך אפשר לומר דודאי החליפו חלקיהם, ובשלמא לפירוש רש"י בפרק יש בכור, שפירש מה שאמר מחזירין זה לזה היינו שבטלה חלוקתם לגמרי וחוזרים וחולקין, אתי שפיר, דבמה שמבטלין לגמרי החלוקה והוא כמו קודם חלוקה שפיר מתקיים בזה מצות יובל, וגם י"ל דרש"י אזיל לשיטתו בהא דישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות דפרק השולח, שפירש שכל גרעין וגרעין מעורב של גוי ושל ישראל ביחד, וכן הכא בכל משהו שבכל שדה יש לשניהם חלק בו, שפיר מחוייבים להחזיר ולבטל החלוקה, אבל הרמב"ם דפירש (בפי"א מהלכות שמיטה ויובל הלכה כ'), דמחזירין זה לזה לא לבטל החלוקה, אלא שמחליפין חלקיהם זה לזה, וא"כ היאך אפשר לומר דמטעם אין ברירה הוא בתורת ודאי, היאך אפשר לומר שבודאי החליפו חלקיהם בפעם ראשון כשחלקו ביניהם, וע"כ צ"ל דבגדר ספק הוא.

גם מה שכתב להביא ראיה מהא דפסק הרמב"ם גבי מעשר בהמה בחלקו גדיים נגד גדיים דפטורים ממעשר בהמה, תמוה לי ג"כ לשיטתו, תינח בלא היה רק עשרים גדיים ונטל זה י' וזה י', שפיר י"ל דכיון שאין ברירה מתורת ודאי הרי עכ"פ אין לכל אחד עשרה גדיים שלו בודאי שלא יהיה בהם מקצת לקוח, אבל בחלקו מאה כנגד מאה וכדומה, א"כ אפילו אומרים אין ברירה מ"מ שמא יש בעדרו עשרה שלו בודאי. ודוחק לומר דכיון דאמרינן אין ברירה, בכל גדי וגדי יש לכל אחד חלק בו, וא"כ אין לו עשרה שחייבים במעשר בהמה, דתינח לשיטת רש"י שם בפרק השולח גבי שקנו שדה בשותפות, אבל לשיטת התוס' דדחו שם פרש"י, וכתבו שספק הוא אם מקצת שלו או רובו או כולו יעוי"ש, א"כ לדידהו קשה, למה פטורין ממעשר בהמה. וע"כ צ"ל משום דקיי"ל עשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק, וכמ"ש הרמב"ם בהלכות בכורים, דכל ספק שבמעשר בהמה אזלינן לקולא, א"כ גם דברי הרמב"ם נכונים.

ב) עוד הקשה שם ביש"ש דברי הרמב"ם אהדדי, דבשותפין שנדרו הנאה פסק דמותרים ליכנס בחצר, וכמו שפסק בש"ס כראב"י, ובפ"ז (מהלכות נדרים הלכה ב') כתב, דשנים שאסרו הנאתם זה על זה אסורים הם בדברים שהם בשותפות לכל אנשי העיר, כגון ברחבה שבעיר, והמרחץ ובית הכנסת, והתיבה והספרים, והוא סתם משנה בפרק השותפין, וע"כ דהך מתני' אתיא כת"ק דפליג על ראב"י, ולראב"י דס"ל זה נכנס לתוך שלו כו' בחצר שאין בו דין חלוקה, א"כ גם באלו מותרים, שהרי אין בהם כדי חלוקה לכל אחד מבני העיר, וכמ"ש התוס' והר"ן שם דהך מתני' אתיא כת"ק דראב"י, וא"כ הרמב"ם מזכה שטרא לבי תרי, וכבר הקשה כן על הרמב"ם הר"ן בפירושו לנדרים שם, וכן כתב בשם הרמב"ן.

ולפי מה שכתבנו למעלה בישוב דברי הרמב"ם, דס"ל דוויתור דאסור במודר הנאה אינו אלא מדרבנן, וכן כל דבר שאין מקפידים עליו, א"כ יש ליישב דברי הרמב"ם, והוא, דהוקשה לו דהש"ס בר"פ השותפין פסק כראב"י, וקשה דהא קיי"ל דכל מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם, וא"כ הא גם כאן מחלוקות בריש פרקין ואח"כ סתם הך מתני' דשניהם אסורים כו'. ולכן ס"ל להרמב"ם דבזה גם ראב"י מודה, דדוקא בדריסת הרגל שהוא בדרך אקראי בעלמא דלא קפדי שותפין אהדדי דנקרא וויתר, בזה פסקינן כראב"י, משום דבדרבנן יש ברירה, משא"כ באלו דברים דחשיב במתני' אח"כ, הם דברים שמשתמשין בקביעות, כגון הררבה של עיר שעומדים שם לסחורה, והמרחץ הוא ג"כ תשמיש יותר קבוע, וכן ס"ת ובית הכנסת, וראיה, דאיתא בפרק חזקת הבתים, דהאומר תנו ס"ת לאנשי העיר אין דנים בדייני אותה העיר, וכן בית הכנסת משום דנוגעים הם, והרי דזה מקרי הנאה גמורה, וזה אסור מדינא במודר הנאה, ולכן קיי"ל דאסורים, דבדאורייתא אין ברירה.

ג) עוד הקשה שם על הרמב"ם, מה שכתב (בפ"ח מהל' פסולי המוקדשים הלכה ח'), שניים שלקחו קיניהם בעירוב, או שנתנו דמי קיניהם בעירוב, לאיזה שירצה יקריב חטאת כו', והוא נגד מה דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא, דבפרק בכל מערבין (דף ל"ז ע"א) מקשה מכאן דהא ר' יוסי ס"ל אין ברירה, ומשני כשהתנו, וקמ"ל כדרב חסדא דאמר אין הקינין מתפרשין כו', והניח דברי הרמב"ם בתימא. ובכ"מ דחק שם בישוב דבריו, דס"ל דלפי המסקנא דקמ"ל כדרב חסדא אין צריך להתנות, אלא אף על גב דלא התנו כאלו התנו דמי, ודבריו מגומגמים.

ולענ"ד היה נראה דבריו בפשיטות, והוא דגירסתו בש"ס היה שם כגירסת התוס', דפרך אי הכי מאי קמ"ל, ומשני מהו דתימא נגזור התנו אטו לא התנו קמ"ל, וכדרב חסדא, ר"ל או כדרב חסדא, והוא על דרך ואי בעית אימא, שהוא תירוץ אחר, ולפי תירוץ זה אין צריך לומר דמיירי בהתנו, וכעין זה מצינו בש"ס בכ"מ שהוא על דרך א"נ. ופירש הוא, דבסלקא דעתך דש"ס דלא ידע מדרב חסדא דתלוי ג"כ בדעת הכהן לקבוע שם חטאת ושם עולה, רק בנשים שלקחו קיניהם, ולפי"ז צ"ל דבעת שנתנו קיניהם לכהן בעירוב היה כוונתם לאיזה שיקריב הכהן לשם חטאת לשם רחל יהיה קן זה לשמה ויהיה נקבע עתה לשם חטאת, הרי דצריך לומר הוברר הדבר למפרע שנקבע אותו לשמה ולשם חטאת בעת אמירתה ונקבע ע"י מאמר הבעלים, וא"כ הרי זה תלוי בברירה ממש, אבל לפי המסקנא קמ"ל כדרב חסדא שתלוי ג"כ בדעת הכהן, א"כ אין אנו צריכים בזה לומר הוברר הדבר למפרע, שמה שנתנו קיניהם בעירוב ודאי דכוונתם היה שלא הקפידו על קיניהם שקן זה יהיה של רחל וקן השני של לאה דוקא, אלא בעת שיברור הכהן קן א' מן התערובות בשביל רחל יהיה נקבע אז לשם רחל, ויתחלף קן שלה על קן של לאה אם נתחלפו, ואז יכול הכהן לקבוע שם חטאת ושם עולה על כל א', וכבר נתבאר בכ"מ שמה שאין אנו צריכים לומר הוברר הדבר למפרע, אלא שהוא נקבע אז בעת שיבורר, לכו"ע מהני, ואין כאן דין ברירה כלל, וא"כ דברי הרמב"ם עולים כהוגן בלי שום פקפוק כלל, כנלע"ד.

תוכן העניינים

בית יצחק - דיני ברירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה