אור ברסלב
בית יצחק - דיני ברירה חלק ראשון › סימן יב

בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר

חלק ראשון · סימן יב

סימן יא

דין ברירה בשותפין שנדרו הנאה זה מזה

א) גרסינן במס' נדרים (דף מ"ה ע"ב), השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים לכנוס לחצר, ר' אליעזר בן יעקב אומר, זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. ושם [דף מ"ו] ע"ב פסק הש"ס הלכתא כראב"י. ובפרק שור שנגח את הפרה (דף נ"א ע"ב) מוקי הש"ס פלוגתייהו בברירה, דראב"י ס"ל יש ברירה, ורבנן ס"ל אין ברירה. וכבר הקשו הראשונים ע"ז, כיון דאנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה, א"כ למה פסקינן כאן כראב"י במידי דאורייתא. והר"ן בביאורו שם האריך בזה, וכתב בשם רבינו משה בהלכותיו, דהאי ברירה דהכא לא דמיא לשאר ברירות שבש"ס, דהכא לאו מידי דלא אתבריר השתא הוא ויתברר לאחר זמן, דכיון דחצר שאין בו דין חלוקה הוא, ולכן כל חד וחד כשנשתמש בנפשיה משתמש, שאם תאסור עליו נמצא זה מוציא אותו מחצרו, ואין אדם אוסר נכסי חבירו על בעליהם יעוי"ש.

וראיתי בספר מקור חיים מהגאון מליסא סימן תמ"ח שתמה על דברים אלו, דא"כ יקשה מהא דאיתא במסכת חולין (דף מ"א ע"א), דפריך שם למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממתני' דהמטמא והמדמע ומנסך, ותירצו התם דאית ליה שותפות בגויה, דאז נאסר חלק חבירו מטעם מדמע, ולפי דברי הר"ן הנ"ל, אינו נאסר חלק חבירו כשבא האיסור ע"י חבירו השותף, דבשלמא להרשב"א א"ש, דשם ג"כ דאורייתא הוא ואין ברירה, ולכך כתב שם לחלק בין דבר יבש לדבר לח, דבדבר לח א"א להתנות ולומר דמה שיפול בגורלו יהיה שלו מעכשיו יעוי"ש.

ולא הבנתי דבריו, דאם נאמר דבדבר לח אין מועיל תנאי, א"כ למאן דאית ליה ברירה ג"כ לא יועיל בדבר לח, כיון שע"כ הוא מעורב ומבולבל, וזה נגד הסוגיא דפרק משילין בשנים שלקחו חביות בשותפות, דפשוט שם דלמאן דאית ליה ברירה מועיל ואמרינן הוברר הדבר דשלו מעולם, וכן בהא דלוקח יין מבין הכותים, ג"כ למאן דאית ליה ברירה סמכינן דשתה חולין, אף על גב דג"כ ממילא מעורב עם התרומה שיפריש אח"כ, אלא ודאי דאין חילוק, דכל שנאמר הוברר הדבר מתחילה שזה הוא שלו, וכן בהתנה עמו בפירוש, ודאי דאמרינן דכל חלקו נברר ולא נשאר משלו בשל חבירו כלום.

ולענ"ד אין זה ענין כלל להא דמנסך ומטמא, דודאי גם למ"ד יש ברירה אפילו בדאורייתא, אין שייך לומר בתערובות איסור דאורייתא ברירה, דא"כ אם יש לאדם יין נסך או שאר איסור לח ועירב בשל חבירו, נאמר אח"כ שיחלוקו ונסמוך אברירה, ואף למש"כ התוס' בתמורה הבאתיו למעלה בסימן י', דכל דבר שניכר האיסור בתחילה לא שייך ברירה משא"כ באם בא בתערובות, מ"מ כבר הוכחנו שם בראיות ברורות, דגם בבא בתחילה בתערובות לא שייך ברירה כי אם בדבר התלוי במעשה האדם ובדבורו, כמו במחיר כלב, דבתחילה אסר אותו שיברור אח"כ ויעשהו מחיר כלב, וכן בהא דב' לוגין שאני עתיד להפריש, דבכה"ג אמרינן הוברר אעפ"י שלא היה ברור לו בתחילה מ"מ קמי שמיא גליא, ובהא דמנסך א"א לומר שיחול אח"כ האיסור אחר שיברר חלקו, דהא בשעתא דמנסך ליה נאסר, ואלו אמר שיחול האיסור אח"כ לא מהני לומר שלא יאסור מיד רק אחר זמן, וא"כ כיון שאין זה תלוי במה שיהיה מבורר חלקו אח"כ לא שייך בזה ברירה, משא"כ בדבר שתלוי במה שיתברר אח"כ, כמו הא דמחיר כלב שאילו אמר שיחול החליפין למחר כשיברור אחד ודאי דלא היה נאסר מתחילה, דזה דומה לאומר לחבירו חפץ זה שלך יהיה קנוי לי למחר, דמתחיל הקנין מיום מחר, וכאומר שדי מכורה לך לאחר ל' יום.

ובזה א"ש דברי הר"ן הנ"ל, דאף למאן דלא ס"ל ברירה, מ"מ כל שע"י נדרו נאסר חלק חבירו על חבירו, שפיר אמרינן דא"א לו לחול נדרו ואיסורו רק אחר שיחלוקו ויבורר חלקו אבל לא בתחילה. ומלבד זה אין בקושייתו כלום, דהא בחצר דפליגי ביה ראב"י ורבנן הוא דוקא באין בו כדי חלוקה, אבל ביש בו כדי חלוקה מודה ראב"י דלא אמרינן ביה ברירה, וכמ"ש הר"ן שם בטעמו, וא"כ ל"ק ממדמע ומנסך דהא שם אפשר בחלוקה, אך לפמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' נדרים), דבחצר שיש בה כדי חלוקה ג"כ דפסק הש"ס דאסור היינו דוקא קודם חלוקה אבל לאחר חלוקה מותרים והיינו מטעם ברירה, בזה שפיר קשה מטמא ומנסך.

ב) והנה הר"ן ז"ל בפירושו למסכת נדרים שם, הביא דברי הרמב"ם הנ"ל במה שכתב שאחר חלוקה מותר, ודחק שם בטעמו, ולולא דברי הר"ן ז"ל הייתי אומר דדברי הרמב"ם ז"ל נכונים ומדוקדקים, דהנה בפרק אין בין המודר (דף ל"ד ע"ב) שם, בעי מיניה רב חייא בר אבין מרבא, ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו, ככרי אמר לו כי איתיה ברשותיה הוא דאסור, או דלמא עליך אמר לו עלויה שויתיה הקדש, אמר לו פשיטא דאע"ג דיהב ליה במתנה, דאי לאו הכי עליך למעוטי מאי כו'. ופירש הר"ן והרא"ש שם, דודאי גם בכה"ג אסר עליו, דאי לאו הכי למה הוצרך לאסור עליו בעודו שלו, היאך יאכל המודר מככר של אחרים יעוי"ש. וא"כ זה אינו אלא בככר, אבל בדריסת הרגל בחצר, דבלאו נדרו מותר לו לילך, וכמו שהקשה הש"ס דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי, וא"כ י"ל דמה דאסר עליו הנאה משלו אתי לאפוקי כל זמן שהוא שלו שלא יכנוס בחצרו, אבל כשמכרו לאחרים ודאי דמותר, וא"כ לאחר חלוקה ממה נפשך מותר, דאפילו נאמר אין ברירה וא"כ הרי מכר חלקו לחבירו ולא מקרי שוב נכסיו.

ואדרבא איפכא קשיא לי על הרשב"א שהביא הר"ן שם, דאפילו לאחר חלוקה אסורים, למה, ועוד תימא, דהא מבואר במתניתין דלרבנן דפליגי על ראב"י, ס"ל דכופין את הנודר למכור חלקו, ומשמע דמוכר חלקו לחבירו המודר, והיינו כדי שלא יבוא חבירו לידי מכשול וכמו שכתב הרא"ש שם, וא"כ קשה, מאי מועיל מכירתו לו כיון דלאחר שימכור חלקו ג"כ יהיה אסור, וצריך לדחוק לשיטת הרשב"א, דצריך למכור חלקו לאחרים דוקא, ומ"מ דברי הרשב"א צ"ע מה שכתב דאסור גם לאחר חלוקה, ודימה זה למה שאמרו במתני' (דף מ"ו ע"ב) קונם ביתך שאני נכנס, מת או שמכרו לאחר מותר כו', דאין משם ראיה כל כך, דא"כ קשה למה לא פשיט לעיל בפרק אין בין המודר, בהא דככרי עליך ונתנה לו במתנה, מהא דפרק השותפין ממתני' דקונם ביתך כו', וכמ"ש הר"ן שם באמת דאין ראיה מלישנא דמתניתין שם עיין שם.

ג) והנה יש מקום ליישב דברי הרשב"א במה שפסק דלאחר חלוקה אסור ג"כ, לפי מה שכתב הר"ן שם בפרק אין בין המודר גבי הא דככרי עליך, דקשה, למה לא פשיט לה מהא דתנן המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל כו', דדוקא בנתנו לאחר לשם מתנה והלה בא ונוטל מזה הוא דשרי, אבל לא בדיהיב ליה לשם מתנה. ותירץ שם, דמשם אין ראיה, דכיון דמיירי דאסר הנאתו עליו, א"כ אם נותן לו לשם מתנה הרי זה עצמו הנאה דמקבל מיניה מתנה, וא"כ י"ל ג"כ בהא דחלוקת החצר שיש בה כדי חלוקה, כיון דא"א לצמצם שיהיה ב' החלקים שוים ממש בשיעורם ובדמיהם, ואפשר דלמודר הגיע חלק יותר טוב, הרי יש לו הנאה ולכך אסור, ואין ה"נ באם קבל המודר חלק הגרוע על פי שומת בקיאים, אין הכי נמי דמותר, דזה דומה להא דקונם שאינו נהנה לבריות, דלוקח ביותר ומוכר בפחות, וכן אם לא אסר הנאתו עליו רק הדירו מלכנוס בחצרו ולא הזכיר לשון הנאה, י"ל ג"כ דבאמת מותר.

ועיין ש"ך סימן רכ"ו ס"ק י"ג מה שהביא בשם הב"ח, דצריך למכור חלקו לאחרים, והביא דברי הריב"ש שם דאסור למכור חלקו להנודר באומר קונם מביתך כו', רק דהשיג שם על מה שכתב שגם במדיר את עצמו מחבירו דבזה ג"כ משמע דס"ל דצריך למכור לאחרים ע"ש. ולענ"ד גם זה אינו מוכרח, דלפי מה שכתבנו אם הוא מוכר למודר ביותר משויו דמותר כמ"ש באמר אינו נהנה לבריות דמוכר בפחות, ומ"מ לענין דינא היה נראה, כיון דכבר כתבנו בסימנים הקודמים דאנן קיי"ל דדין ברירה ספק הוא, א"כ ביש בו כדי חלוקה דמותר לאחר חלוקה, דיש כאן ס"ס דדינא, חדא, דזה גופיה דויתור אם אסור במודר הנאה הוא מחלוקת הפוסקים, עיין בר"ן ריש פרק אין בין המודר דהביא בשם ר"ח ור"ת שפסקו דויתור מותר, ועוד ספק שני שמא יש ברירה, אך לענין להשתמש בשאר תשמישין שדרך להקפיד בהם בזה נראה דלדברי הרשב"א הנ"ל אסור, ומ"מ כיון דהרמב"ם מתיר לגמרי, א"כ גם בזה יש להקל מטעם ספק ספיקא דדינא, וצ"ע למעשה.

ד) ודברי רבינו בעל הטורים ברמזים צ"ע לענ"ד, שכתב שם בריש פרק השותפין וז"ל, השותפין שנדרו הנאה זה מזה כו', דקיי"ל יש ברירה, ודוקא שאין בו כדי חלוקה, אבל אם יש בו דין חלוקה לא, וכ"ש אם היה אחד מן השוק מודר מהם, שלא יכנוס אלא לצורך אחד מבני החצר, עכ"ל. מבואר דדברים אלו הם לפי שיטת ר"ת שהביא הרא"ש שם בפסקיו, דפסק דאמרינן ברירה אפילו בדאורייתא, והא דביש בו כדי חלוקה אסורים היינו משום דאפשר בתקנה, ולכן אחד מן השוק שא"צ לו לכנוס בחנם הוא כמו אפשר בתקנה ולא סמכינן אברירה, אם לא שנכנס לצורך אחד מבני החצר, ובהיות כן דברי הטור יו"ד (סימן רכ"ו) הם תמוהים, שכתב שם ג"כ דאחד מן השוק מותר ליכנס אפילו אם יש בו כדי חלוקה אם נכנס לצורך שותפו, והוא דלא כהלכתא לדידן דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה, וכמ"ש הטור עצמו בכמה מקומות, והוא כפי מסקנת הרא"ש בפסקיו שם, דכתב טעמא אחרינא למה פסק כראב"י, ע"ש מש"כ בשם רשב"א הצרפתי, ולפי טעמו ודאי דגם אם נכנס לצורך שותפו אסור.

ודברי הט"ז שם ס"ק א', במה שיישב דעת הטור אינם מדוקדקים לענ"ד, במה שכתב שם דבאין בו כדי חלוקה הטעם משום דיש ברירה, וביש בו כדי חלוקה לא שייך ברירה, כיון דאין הרשויות מעורבות וראוי לחלוק, והוא תמוה, דגם ביש בו כדי חלוקה ודאי דשייך בו דין ברירה, כדמוכח מהא דאחין שחלקו בפרק בית כור ובכמה מקומות. ובאמת טעמא אחרינא אית ביה, דכל עיקר הטעם הוא משום דבתחילה כשנשתתפו היה אדעתא דהכי שיכול להשתמש ולא יהיה יכול לאסור חלקו של חבירו עליו, משא"כ ביש בו כדי חלוקה, דבמה דמניחו להשתמש בלי חלוקה מהנה לו, ולא שייך כאן לומר אדעתא דהכי נשתתפו, וכיון דבדאורייתא אין ברירה לכך אסורים. וכן מוכח מדברי הרא"ש שם. גם מה שכתב שם הט"ז אח"כ, דביש בו כדי חלוקה אסורים משום דאפשר בתקנה, הוא אינו מדוקדק, דטעם זה לא כתב הרא"ש שם אלא לשיטת ר"ת דפסק שם דקיי"ל יש ברירה אפילו בדאורייתא. ובאמת העיקר לדינא כמ"ש המחבר שם, וכן הכריע הש"ך שם ס"ק ג' ע"ש.

ולפי מ"ש אם היו שנים שותפין ביין בחבית אחת, לפי מה שכתבנו בשם ספר מקור חיים אסורים אפילו לאחר חלוקה, משום דבדבר לח שהוא מעורב ומבולבל לא שייך ברירה, אבל כבר כתבנו שאין הדבר כן, כמו שהוכחנו מהא דלוקח יין כו', ומהא דשניים שלקחו חביות כו' דפרק משילין, אבל לפי דעת הרשב"א דס"ל דאפילו לאחר חלוקה אסורים, אסור גם כאן. ולפי מה שכתבנו למעלה בישוב דברי הרמב"ם, דהטעם משום דממה נפשך מותר, דלאחר שמכרו אין זה שלו, יש להתיר ג"כ, אם לא כשזכר בפירוש יין זה, או שאסרו בפירוש אף לאחר שיצא מרשותו, דקיי"ל דיכול לאסור, כמו שאמרו בפרק השותפין שם (דף מ"ז ע"א), וברמב"ם פ"ה מהלכות נדרים, ושו"ע יו"ד סי' רי"ו סעיף ז' יעוי"ש.

ה) אכן הר"ן ז"ל כתב ישוב אחר להא דשותפין דפסקינן כראב"י, משום דאין ברירה זו דומה לברירה דעלמא, דשם אין הדבר מבורר מעתה כלל כי אם לאחר זמן, משא"כ בשותפין בחצר, דרובו מתברר מיד ומיעוטו לאחר זמן, משום דבשעה שנשתתפו כאלו התנו שכל אחד בשעה שישתמש בה יהא כולו שלו, ורק דאין מתברר איזה רגע הוא שלו, והוא מתברר אח"כ בעת שמשתמש, ולפיכך, כיון שרובו מתברר בתחילה ורק המיעוט הוא שמתברר אח"כ, אין המיעוט המסופק מתחילה ומתברר לאחר זמן מעכב על הרוב שנתברר תחילה, יעוי"ש.

ולענ"ד אין זה מוסכם, דבפרק מי שאחזו (דף ע"ג ע"ב), מה היא באותם הימים כו', ר' יוסי אמר מגורשת ואינה מגורשת, ופרש"י, איזה שעה היא סמוך למיתתו, ולכך אף שהוברר אח"כ שאותם שעות היו רחוקות מן המיתה הוי ספק מגורשת משום דאין ברירה, והרי גם שם הוא דומה ממש להא דשותפין, שהרי גם שם ידוע שיהיו שעות הסמוכות למיתה, ואעפ"כ הקשו שם התוס' לפרש"י, דלדבריו לא הוי לה מגורשת כלל אף לכשימות, משום דלא נתברר מתחילה איזו שעה שהיא סמוכה למיתה יעוי"ש. הרי דהתוס' לא ס"ל כשיטת הר"ן בזה. ולכאורה נראה מדברי רש"י ראיה לדברי הר"ן, דלפי מה שכתב הר"ן א"ש מה שכתב דכי מיית הוה גט, דדבר זה היה מתברר רובו מתחילה שיהיה סמוך למיתתו, ורק הא דאמרינן דמתחילה היא מגורשת מספק זהו בכלל דין ברירה, דדבר זה אינו מתברר רובו מתחילה, שיהיה ודאי שעות הרבה רחוקות ממיתתו, דמנין היה יודע זה, דילמא מיית מיד אחר אמירתו.

הגה"ה. וראיתי בספר פתח הבית בדיני ברירה סימן ו, שהקשה לדעת רש"י דס"ל דמאן דאמר אין ברירה הוי ספק, א"כ בפרק משילין (דף ל"ז ע"ב) שהקשה הש"ס על ר' הושעיא, ומשני בדרבנן ס"ל דיש ברירה, תיפוק ליה דאף אם [אין] ברירה הוי ספק, ובדרבנן לקולא, יעוי"ש. ובאמת לא קשה מידי, דרש"י כתב כן לדעת ר' יוסי דס"ל מגורשת ואינה מגורשת, ור' יוסי לשיטתו אזיל דס"ל בכל מקום דיש ספק אי אמרינן ברירה או לא, דהא ס"ל האחין שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות, כמו שאמרו בפרק יש בכור משום דמספקא ליה כו', אבל מאן דס"ל סתם אין ברירה, הוא מתורת ודאי, דהא ר' יוחנן ס"ל ודאי לקוחות הם, ולכך הוצרך הש"ס לומר, דגם ר' הושעיא ס"ל דספק הוי, ולכך מחלק בין דאורייתא לדרבנן, וזה פשוט /ע"כ הגה"ה/.

אבל הרמב"ן ורשב"א כתבו ליישב דברי רש"י באופן אחר, דאם מיית הוי גט משום דאמר דרך תנאי אם ימות כו', וכל שהוא בדרך תנאי לא שייך בדין ברירה, משא"כ הא דאינה מגורשת מספק מקודם, משום דמה שהוא רחוק משעה הסמוך למיתה זה תלוי בדין ברירה, שאין הדבר מבורר איזו שעה, יעוי"ש בחידושי הרשב"א.

ו) ולפי שיטת הר"ן היה נראה לכאורה, דדין חצר השותפין הוא כדין אחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית, וכגון הא דנוהגין שקהל לוקחין אתרוג בשותפות, שכתב הרשב"ם בפרק יש נוחלין והפוסקים דקיי"ל דכל הקהל יוצאים בו ידי חובתם, משום דאדעתא דהכי קנו אותו, שבשעה שיקח כל אחד מהם לצאת ידי חובתו יהא כולו שלו, ואח"כ יהיה במתנה לחבירו במתנה ע"מ להחזיר, דגם שם לא היה מבורר מתחילה כל צרכו, דהשעה שיקח כל אחד לצאת בו לא היה מבורר מתחילתו, וא"כ לרבנן דפליגי על ראב"י לא היו יוצאים בו ידי חובתם, ולפי"ז לשיטת ר"ת דס"ל דמה דפסק הש"ס כראב"י לאו מטעמיה הוא, אלא משום דקיי"ל דוויתור מותר במודר הנאה, אבל מצד ברירה קיי"ל דאין ברירה בדאורייתא, וא"כ אף שכאן מבורר הרוב מתחילה אינו מועיל, וא"כ קשה לשיטת ר"ת היאך יוצאים כל הקהל באתרוג אחד, כיון דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא.

אלא ע"כ צ"ל לשיטת ר"ת, דדין האתרוג אינו תלוי בדין ברירה, דאין אנו צריכין לומר הוברר הדבר למפרע, אלא דאמרינן דבעת שקנו האתרוג הוי כאלו התנו שכל אחד כשירצה לצאת בו ידי חובתו יהיה באותו הזמן קנוי לו ולא למפרע, וכל דבר שאי"צ לומר הוברר למפרע אלא כשיתברר אח"כ אין שייך בדין ברירה, כמש"כ למעלה, ויתבאר עוד לפנינו בס"ד, א"כ גם בחצר השתפין, אם אנו אומרים כך היה לנו לומר, דהוי כאלו התנו שבכל עת שירצה אחד להשתמש בחצר יהיו כאלו קנוי לו כולו בעת שישתמש לא מבתחילה, וא"כ הוי כאלו מוכרים אז כל אחד חלקו לחבירו, וא"כ במודר הנאה דאסור אף שמוכרו לו או שנותן לו במתנה וכמש"ל, א"כ הדרא קושיא לדוכתא, למה מתיר ראב"י, ואפילו למאן דאית ליה ברירה אסור.

ויותר קשה, לפי דבריו מה מועיל לנו אם אנו אומרים כיון שרוב הדבר נתברר מתחילה אמרינן ברירה, והלא כשכל אחד משתמש בחצר אמרינן שקנוי לו לגמרי, וא"כ כשישתמש אח"כ מי שנאסר בהנאה צ"ל דהמדיר חזר ונתן לו כל החצר במתנה, שבשעה שהוא משתמש חזר ונקנה לו החצר כולו, והרי אסור הוא לקבל מתנה מן המדיר, וגם למכור לו אסור לפי מה שכתבנו למעלה.

ז) עוד קשה לענ"ד לשיטתם, מהך סוגיא דפרק הפרה (דף נ"א ע"ב), עבר עליו הראשון כו', וראשון מאימת מיפטר, רבה ורב יוסף כו', חד אמר משמניחו משתמש, וחד אמר משימסור לו דליו. כתנאי, המדלה מים מן הבור כו', כיון שמניחו משתמש פטור, ר' אליעזר בן יעקב אמר, משימסור לו דליו. במאי קא מפליגי, ראב"י סבר יש ברירה, האי מדידיה קא ממלא כו', ורבנן סברי אי"ב. אמר רבינא ואזדא לטעמייהו, דתנן השותפין שנדרו כו'.

דלסברת הרשב"א הצרפתי שכתב הטעם דפסקינן כראב"י משום דהך ברירה לא דמיא לכל ברירות שבש"ס, דאין שייך לומר שהוברר שזה חלקו דהא משתמש בכל החצר, אלא משום דע"כ קנוי לכל אחד לכל תשמישים שמצטרך, וכאילו קנוי לו מתחילה ע"כ, וא"א לו לאסור חלקו של חבירו על חבירו, וזה לא שייך בשותפין בבור מים, דאין שייך לומר שקנוי לו כל המים שבבור, שהרי במה ששואב מן הבור אינו שואב כולו ואף לא חציו, רק מה שצריך לו, ומכל שכן כיון שנזכר בש"ס בור ולא באר, שהם מים מכונסים, א"כ דומה ממש לשותפין שקנו חביות יין דפ' משילין, דלמ"ד אין ברירה גם שם אין ברירה, דכל אחד אין לו רשות רק לשאוב חצי מים שבבור, וגם אם נאמר שמש"כ בור לאו דוקא הוא, אלא באר מים נובעין, כ"ש דקשה, דבכל עת ששואב האדם אין משתמש במים שינבעו לאחר זמן, ואין שייך בו כלל הך סברא דכתב הרשב"א, דלפי שיטתו אין הכרח לנו לומר דראב"י ס"ל בכ"מ יש ברירה, אלא שמא גם הוא מודה דאין ברירה בכל מקום כמו הת"ק, רק דלענין שותפין בחצר שאני, כמ"ש הרשב"א הנ"ל. וכן לשיטת הר"ן קשה ג"כ, דאין שייך שם לומר דכל הבור נקנה לכל אחד בעת שמצטרך לשאוב ממנו, שאי"צ לכל המים שבבור, וא"כ עיקר מה שאנו אומרים יש ברירה היינו שאותו מים ששואב הם שלו, וא"כ דבר זה לא הוברר כלל מתחילה, והרי זה כשאר ברירות שבש"ס, וא"כ מאי זה דקאמר ואזדו לטעמייהו.

וע"כ צ"ל לשיטתם, דבאמת ראב"י ות"ק פליגי בברירה ממש, דראב"י ס"ל בכ"מ יש ברירה, וזה מוכרח מדס"ל כן במדלה מים מן הבור לענין פטור תשלומין אם הזיק, ורק דאנן דקיי"ל כראב"י בזה כמו שפסק הש"ס להדיא, לאו מטעמיה הוא, אלא דס"ל להתיר בנדרים מהך טעמא שכתבו לחלק בין דין זה לשאר ברירות שבש"ס, וכעין שיטת ר"ת לתירוץ שכתב דפסקינן כראב"י מטעמא אחרינא משום דויתור מותר במודר הנאה, וכל זה דוחק ודו"ק. וגם קשה יותר לפי"ז על הרמב"ם ז"ל (בפי"ב מהל' נזקי ממון הלכה ז'), שפסק כראב"י משימסור לו דליו, וכל זמן שלא מסר לו דליו גם הראשון חייב, ולפי מש"כ דבזה שייך דין ברירה ממש וא"כ לפי שיטתו דס"ל דכל דין ברירה ספיקא דדינא הוא, היה לנו לפטור הראשון דהמע"ה, דאולי אין ברירה. ועיין ברא"ש פרק השותפין בפסקיו, שהביא תירוץ הרשב"א הצרפתי, וכתב ע"ז דההיא דפרק שור שנגח דמיא להאי, שהבור קנוי לו כולו לתשמישו, יעוי"ש. אבל לא הבנתי דבריו, היאך קנוי לו כל הבור, כיון שאין צריך לכל המים, ואין זה דומה לתשמיש החצר שכל אחד הולך ומשתמש בכל החצר.

ולולא דמסתפינא לחדש דבר שלא נזכר בפוסקים, וגם דהוא נגד שיטת כל הראשונים, הייתי אומר דהא דקיי"ל ויתור אסור במודר הנאה אינו אלא מדרבנן, דבאמת כל דבר שאין בני אדם מקפידים עליו אינו בגדר הנאה מחבירו, דהוי כמו מופקר לכל אדם כמ"ש בר"פ אין בין המודר (דף ל"ב ע"ב), דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי, משמע דדבר זה מופקר לכל אדם להלך, ובדבר המופקר לא שייך לאסור במודר הנאה, כמו בור של עולי בבל, דקיי"ל דמותרים במודר הנאה, כמש"כ בפרק השותפין שם (דף מ"ח ע"א), ורק דר"א ס"ל דכיון דגוף החצר אינו מופקר לכל, אסרו חכמים במודר הנאה, כדי שלא יבוא לידי הנאה גמורה להשתמש שם בחצר בדבר דקפדי אהדדי, וכעין זה איתא בפרק אין בין המודר (דף מ"ב ע"ב), ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן הנוטות, ומקשה שם, מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי בהפקירא אינון, ארעא נמי אפקרה, ומשני ר"ש בן אליקים, גזירה שמא ישהה בעמידה, והרי אף בדבר שאין מפקירו לגמרי רק לדבר פרטי שרי במודר הנאה וגזרו ביה רבנן, וכמ"ש הר"ן שם ארעא נמי אפקריה, כלומר ללקיטת פירותיה, וכיון שכן א"ש הך פסקא דש"ס דפסק כראב"י, לפי מה דפסק הש"ס בפרק משילין דקיי"ל בדרבנן יש ברירה, א"כ א"ש ג"כ בזה דקיי"ל כראב"י, כיון דויתור אינו אסור רק מדרבנן אמרינן ביה ברירה.

והא דפסק הרמב"ם וכן המחבר בשו"ע (חו"מ סי' ת"י סעיף כ"ה), במדלה מים כו', משמסר לו דליו, וקודם שמסר לו דליו חייב גם הראשון, אף דספק הוא אם יש ברירה או לא, ולא אמרינן המע"ה, נ"ל דטעמו, דכיון שהראשון מעת שנשתמש בו נתחייב בשמירתו, אין יכול לפטור משמירתו במה שמניח לשני להשתמש קודם שמסר לו דליו, כיון שהשני יכול לומר דילמא יש ברירה ולא קבלתי שמירתו על חציו השני, א"כ הרי פשע הראשון במה שהלך לו, והוי כמסר לחש"ו שאין יכול לשמור דחייב, ואין יכול לפטור עצמו משמירתו, ודו"ק.

ח) ומ"מ עדין אינו מיושב, לפי מש"כ ר"ת בתוס' פרק חזקת הבתים (דף נ"ז ע"ב), ובפרק אין בין המודר שם, דמה שאמרו בש"ס דריסת הרגל הא לא קפדי אנשי, הוא בבקעה בימות החמה, אבל בחצר השותפין קפדי אינשי על אחד מן השוק שלא ליכנס לחצירו, רק בשותפים אהדדי לא קפדי, א"כ לא שייך בזה דין הפקר, כיון שאינו מופקר לכל, והוי כבור של שותפין דאסור במודר הנאה מדינא, וא"כ בכה"ג אף בהילוך בחצר אף דלא קפדי לאו מדין הפקר אתינן עלה, וא"כ לר"א דס"ל ויתור אסור במודר הנאה מדאורייתא אסור. ואעפ"כ נ"ל, די"ל דלא אסור מדאורייתא, כיון שאינו מקפיד בדברים אלו לגבי שותף מאחר שיש לו חלק בחצר, לא מקרי זה הנאה מן התורה, שהרי מצינו המודר הנאה מחבירו מותר להשקות לו כוס של שלום ושל בית המרחץ, כמש"כ בפרק אין בין המודר שם (דף ל"ח ע"ב), וכמו שפירש הר"ן שם, שהכוס הוא משל מודר, רק שהוא מהנהו ההשקאה, ואין זה קרוי הנאה. וגם י"ל, דבעת שהדירו הנאה מסתמא לא כיון על הילוך החצר, כיון שיש לו שותפות בו, וכעין מה שאמרו מחיותיה לא אדריה, הרי שבכל דברים כאלו הולכין אחר כוונת הנודר ולפי דעתו כנלע"ד בזה.

וע"פ מש"כ הוה א"ש ג"כ מה דקאמר בפרק הפרה, ואזדו לטעמייהו כו', דקשה למה הוצרכו ראב"י ורבנן לחלוק בתרתי, בדין מודר הנאה ובדיני נזקין, וכה"ג מקשה הש"ס בכ"מ והא אפליגו בהו חדא זימנא, וכמו שהקשה באמת היש"ש שם בדיני ברירה, ולפי מש"כ א"ש, דהוצרכו לחלוק בתרתי, דאי פליגי במודר הנאה לחוד הוה אמינא דרק בכאן ס"ל להתיר, משום דויתור אינו אסור רק מדרבנן וספיקא לקולא, משא"כ בענין חיוב נזיקין אמינא מודה לרבנן דמשהניחו משתמש, דמשום ספיקא אין להוציא ממון מן הראשון דהמע"ה, והוה אמינא דפלגא מפסיד הניזק, דהשני יכול לומר שמא יש ברירה, קמ"ל דגם בזה ס"ל לראב"י לחייב גם הראשון משום דיש ברירה ומטעם הנ"ל, ואי פליגי בניזקין, הוי אמינא בהא אמרי רבנן דהראשון פטור משום ספק דהמע"ה, אבל בהדירו הנאה מודו לראב"י מטעם ספיקא דרבנן לקולא, קמ"ל דגם כאן ס"ל דאסורים ליכנס לחצר, דס"ל אין ברירה בודאי ולא מספיקא דדינא.

ולפי מש"כ, אם הדירו השותפין זה את זה בפירוש אף מדריסת הרגל ג"כ, אסורים ליכנס לחצר מטעם דספק דאורייתא הוא אם יש ברירה, ובכה"ג אמרינן אין ברירה, אבל לשיטת רשב"א הצרפתי והר"ן אפילו בכה"ג מותר, ולפי מש"כ יש לומר ג"כ, דלכך קאמר בש"ס דביש בו דין חלוקה אסור גם לראב"י, דבכה"ג לא סמכינן אברירה אף על גב דהוי ספיקא דרבנן, משום שיש תקנה בחלוקה.

ט) ויש לי מקום עיון גדול בסוגיא דפרק משילין (דף ל"ט ע"א וע"ב), בהא דתנן בור של עולי בבל כרגלי הממלא, ואיתמר שם מילא [מים] ונתן לחבירו, ר"נ אמר כרגלי מי שנתמלאו לו, ור"ש אמר כרגלי הממלא. וקאמר שם לימא דר"נ ס"ל בירא דשותפי הוא, ור"ש סבר בירא דהפקירא הוא, ומקשה, וסבר ר"נ בירא דשותפי הוא, איתביה רבא לר"נ הריני עליך כו', ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר, והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר כו', ומשני, לרחוץ בבור ה"נ, והכא במאי עסקינן למלאות, מר מדידיה קא ממלא כו', ומקשה, וסבר ר"נ יש ברירה, והתנן כו', ומסיק אלא דכו"ע בירא דהפיקרא הוא כו'.

והנה למאי דפריך מהא דתנן השותפין שנדרו כו' דאסורים ליכנס לחצר כו', היינו מת"ק, דהא ראב"י מתיר באמת, וא"כ הא רבנן ס"ל אין ברירה, ומאי קא משני הכא במאי עסקינן למלאות מר מדידיה קא ממלא כו', הא לרבנן ס"ל אין ברירה, א"כ אמאי מותרים למלאות. וצריך לומר, דבסלקא דעתך היה ס"ל דלאו בברירה פליגי, דכו"ע ס"ל יש ברירה, ורק דפליגי דתנא קמא ס"ל דכיון שהולך ומשתמש בכל החצר א"כ הרי משתמש ג"כ בחלקו של חבירו, ואף על גב דגם השני משתמש בכל החצר כשרוצה, וע"כ כשקנו החצר אדעתא דהכי קא קנו אותו, שישתמש כל אחד בעת שירצה, והרי לכל אחד יש חלק בחצר ושעבוד על חלקו של חבירו, וקונמות מפקיעים מידי שעבוד, וראב"י דמתיר הוא משום דס"ל דוויתר מותר במודר הנאה, ות"ק ס"ל דאסור, או דפליגי אי שותפין קפדי אהדדי בדריסת הרגל או לא, ולהכי לרחוץ בבור שרוחץ ומשתמש בכל המים שבבור, הרי זה דומה לדריסת הרגל בכל החצר ואסור, משא"כ למלאות מים אמרינן דמר מדידיה קא ממלא כו', אבל למסקנא דס"ל בירא דהפקירא הוא, ס"ל דבשותפין גם למלאות מן הבור אסור משום דאין ברירה, ופליגי בברירה, וסוגיא דפרק הפרה דמפרש דפליגי בברירה הוא לפי מסקנא דש"ס.

ועדיין קשה שם, מה דמקשה וסבר ר"נ יש ברירה כו', והתנן האחין השותפין כו', ואמר ר"נ ל"ש כו', מאי קושיא, דהא מצינו כמה תנאים במתני' דפליגי בברירה, ודילמא מתני' דנדרים ס"ל יש ברירה, וסתם מתני' ר' מאיר, והרי ר"מ ס"ל יש ברירה במתני' דהלוקח יין, והא דאמר רב נחמן ל"ש כו', לאו פירושא דמתני' קמ"ל, אלא דינא קמ"ל לדידן דס"ל אין ברירה, ולכן בהא דמעשר בהמה אף שהוא לקולא אמרינן אי"ב, משום דספק מעשר בהמה לקולא וכמ"ש למעלה. ולפי מ"ש התוס' בפרק הוציאו לו ובכ"מ, דגם ר"מ דלוקח יין ס"ל אין ברירה, רק במפרש ומברר דבריו ס"ל יש ברירה, א"ש. וגם מוכח מר' יוחנן דס"ל אין ברירה, וקאמר ליתא למתני' דעירובין מקמי הא דתני איו, הא ס"ל הלכה כסתם משנה, ואם נאמר דהא דפרק אין בין המודר ס"ל יש ברירה תקשי למה פסק אין ברירה, ודו"ק.

ועכ"פ מסוגיא זו קשה להרא"ש, שכתב דהא דפרק הפרה במדלה מים מן הבור דמיא להא דשותפין בחצר בדריסת הרגל, שכל הבור קנוי לתשמישו, והרי שם בפירוש חילק ביניהם, דהא דאסורים ליכנס לחצר הוא משום דמשתמש בכל החצר, ולמלאות מים מן הבור אמרינן מר מדידיה קא ממלא כו', ואין זה קרוי תשמיש בכל הבור. גם משמע שם, דמה דכל אחד משתמש בחצר חמיר יותר לענין ברירה מדבר המשותף העומד לחלוק, כגון מים שבבור ויין שבחביות, דאף דס"ל דיש ברירה דמר מדידיה קא ממלא כו', אעפ"כ ס"ל דאסור בדריסת הרגל בחצר המשותף אפילו למאן דאית ליה ברירה, וזה סותר לדברי הר"ן ורשב"א הצרפתי, וצ"ע. ועיין ביש"ש שם שדחק ג"כ בביאור סוגיא זו דפרק משילין.

י) וראיתי בספר פתח הבית בדיני ברירה ענף י', שכתב בהא דמבואר באבן העזר סימן ל', במקדשה בכסף ואמרה לו תנם על גבי סלע, והיה סלע של שניהם, דהוי ספק מקודשת. ובש"ס עלתה בתיקו. והקשה שם, תיפוק ליה נהי דהקנה לה המקום, הא שאלה ושכירות אינו נקנה אלא ע"י קנין. ותירץ שם על פי סברת הר"ן הנ"ל, דכל של שותפין, בכל עת שצריך אחד מהם להשתמש שם הוי כאילו כולה שלה, יעו"ש, וכתב שכן כתב בספר המקנה.

ולענ"ד דברים אלו תמוהים, דא"כ קשה בהא דאיתא בפרק הספינה (דף פ"ד ע"ב), אמר ר' ינאי חצר של שני שותפין קונין זה מזה דוקא במודד לתוך קופתו אבל לא על הקרקע, ולפי שיטתו, למה לא יקנה שם מטעם דבעת שמשתמש שם הוי כאילו כל החצר שלו. ואין לומר דמיירי התם בחצר שיש בו דין חלוקה, דבכה"ג לא אמרינן דנקנה לו מתחילה כל החצר בעת שירצה כל אחד להשתמש בו, דא"כ היה לו לחלק שם בין יש בו כדי חלוקה או לא, ומסתימת הש"ס והפוסקים משמע דגם באין בו דין חלוקה אין קונים זה מזה, וע"כ צ"ל דדוקא לענין הילוך ותשמיש בחצר אמרינן דאדעתא דהכי קנוהו שיהיה של כל אחד ואחד בעת שמשתמש בו לבדו, ואפילו שניהם משתמשין ביחד, אמרינן דעכ"פ אותו מקום שמשתמש בו והולך יהיה שלו, משא"כ במוכר חפץ לשותפו, והחפץ היה תחלה של ראובן ומקנה אותו לשמעון שותפו, אין ניכר בו שום קנין כלל, דקנין הוא מטעם חצר, שכשמניחו בחצר של הקונה בזה מוציאו מרשותו לגמרי, משא"כ כשעומד החפץ בחצר של שותפין, במה ניכר שהוא ברשות הלוקח יותר מברשות המוכר, מאחר שהוא של שניהם, ולא נשתנה כלל מרשות לרשות, וגם עתה י"ל להיפוך, שהחפץ הוא של המוכר בחצר שמיוחד לתשמישו בעת שרוצה, וזה פשוט. וא"כ בקדושין במה שמניח הכסף שלו על סלע של שניהם אינו נקנה לאשה מצד המקום כלל.

ובאמת עיקר הספק שם כמ"ש התוס' שם, אי סמכה דעתה של אשה, והיינו שזרק אח"כ הקדושין לתוך חיקה, והספק הוא אם במה שאמרה תנם ע"ג סלע של שניהם סמכה דעתה וחפצה בקדושין ומקודשת גם בשתיקה, או לא, וכמ"ש הרא"ש בפסקיו שם סי' י"ב ע"ש. אך לשיטת הרמב"ם שם והמחבר שם סעיף ד' שפסק כמותו, הוא אף שלא נתן לתוך חיקה רק על הסלע, והספק הוא אם מקנה לה בתורת שאלה המקום וזכות שיש לו בסלע, וא"כ קשה במה נקנה לו.

והיה נראה לענ"ד לפי מש"כ למעלה בהא דאתרוג שקנו הקהל כו', די"ל דגם בחצר השותפין היה כאילו התנו שבעת שירצה כל אחד להשתמש בו יהיה נקנה לו אז המקום ההוא, וכל מה שאין צ"ל הוברר למפרע רק בעת שיתברר לכו"ע יש ברירה, א"כ דוקא בנדרים אין זה מועיל משום דהוה כמוכר לו אז או נותן לו וכמש"ל באריכות, משא"כ לענין קדושין שפיר מהני, כיון שאז בעת נתינת הקדושין מקנה לה המקום, שפיר מועיל ואי"צ קנין לזה, כיון שבעת שקנו בשותפות אז גמרי ומקני אהדדי, והמוכר הקנה להם על תנאי זה, שבכל עת שירצה אחד להשתמש יהיה קנוי לו אז, וא"כ י"ל דהספק כאן היה אם סמכה דעתה של האשה במה שנותן על סלע של שניהם או לא.

עוד יש מקום לפרש הבעיא דרב ביבי לפי מה שכתב הרא"ש בפסקיו שם סי' י"ג, שנסתפק באם אמרה לו תן מנה ע"ג סלע ואתקדש אני לך, אם מקודשת מדין ערב, או דלמא כיון דלא מטיא לשום אדם הנאה, לא שייך ביה דין ערב. ועיי"ש שהכריע דאינה מקודשת. אבל הרשב"א מחמיר בזה, וס"ל דמקודשת מדין ערב, כמש"כ הה"מ פ"ד מהל' אישות משמו. ואפשר שאליו רמז הרא"ש מש"כ ויען שראיתי מקצת הגדולים שכתבו כו', עיין שם. וא"כ כאן בלא התחילה האשה, רק הוא אמר התקדשי לי במנה והיא השיבה לו תנם ע"ג סלע שאינה שלה, דאינה מקודשת, משום דמשטה היא בו, ונסתפק הש"ס אם היה סלע של שניהם, אם שייך בכה"ג משטה, או לא והיא מקודשת מדין ערב, כן היה נראה לענ"ד, וצ"ע.

תוכן העניינים

בית יצחק - דיני ברירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה