בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק ראשון · סימן יא
דין אם שייך ברירה באם החלקים יונקין זה מזה
א) איתא בפרק משילין (דף ל"ז ע"ב), איתמר, שנים שלקחו חביות ובהמה בשותפות, רב אמר חביות מותרת ובהמה אסורה כו', ופריך שם מאי קסבר, אי קסבר יש ברירה בהמה אמאי אסורה כו', ומשני לעולם קא סבר יש ברירה, ושאני בהמה דינקי תחומין מהדדי. ולפי פשט משמעות הסוגיא משמע, דטעם האיסור בזה משום שמתערב היניקה משל חבירו דלא קנה שביתה אצלו, שאסור לו להוליך למקום אחר, ואינו בטל, כהא דאשה ששאלה מים ומלח לעיסתה שם (דף ל"ח ע"א), דמקשה הש"ס וליבטל מים ומלח כו', ומשני רב אשי משום דהוה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטל. אך לפי"ז יקשה על הרב בהג"ה ביו"ד (סי' ק"ב), שכתב שם, דהא דקיי"ל דבר שיש לו מתירין לא בטל, היינו דוקא אם ניכר האיסור בפני עצמו ואח"כ נתערב, אבל אם לא היה ניכר מעיקרא, כגון גיגית מליאה ענבים בעוטים מערב שבת, והיה בו הרבה יין צלול מערב שבת, אף דגם בשבת יצא יין מן הענבים, מותר לשתות מן היין בשבת, דבטל ברוב. ודין זה הוא מהמרדכי סוף פרק קמא דשבת. והוא סותר להך סוגיא, דהא בהא דיניקת תחומין ג"כ לא ניכר תחילה האיסור בפני עצמו.
עוד יש לתמוה על הרב שם, מדברי התוס' פרק מרובה (דף ס"ט ע"א) ד"ה כל הנלקט, דהקשו שם, אפילו אומר כל המתלקט מה מועיל למה שגדל אח"כ, ותירצו, די"ל דבטל ברוב, ואף על גב דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל, מ"מ מדאורייתא בטל, ומה שיכולים לתקן מתקנים יעוי"ש. הרי מבואר מדבריהם דלא ס"ל כדעת המרדכי, וס"ל דגם בכה"ג לא בטיל בדבר שיש לו מתירין, וא"כ היאך סתם בשו"ע כדעת המרדכי, ולא הזכיר דעת התוס' כלל שהם חולקים ע"ז.
ב) וראיתי בדברי המרדכי שם, ונלע"ד לכאורה דאין ראיותיו מכריחים כלל, דנראה מדבריו שם שהוציא דין זה ממה דאיתא שם בסוף פרק קמא דשבת, בפסקא דשוים שטוענים בקורות בית הבד כו' (דף י"ט ע"ב), דבמחוסרים שחיקה ואין מחוסרים דיכה מותר לשתות לר' ישמעאל דפסקו הפוסקים כמותו, ומשם אין ראיה כלל לענ"ד, די"ל כיון שכבר נסחטו כל הענבים במקצת, הוי כאלו נדוכו כולם לגמרי, ולא שייך בהם איסור משקין שזבו שגזרו משום שמא יסחוט, דאפילו יסחוט אותם אין בהם איסור תורה כמ"ש התוס' שם, משא"כ בגיגית שהיה בו הרבה יין וענבין שלמים, שהענבים השלמים יש בהם איסור משקין שזבו, ודאי דאסור, ואין מתבטלים ביין שבגיגית משום דהוי דבר שיש לו מתירין. וכן משמע בירושלמי סוף פ"ק דשבת, דאיתא התם על הך דשוים הנ"ל, ר' שמואל וריב"ח תרויהון אמרי, כבר נתעקרה כל טפה וטפה ממקומה כו' יעוי"ש, ומ"ד כל טפה וטפה, משמע שצריך שלא יהיה בהם ענבים שלמים כלל, אלא כולם נידוכו ונסחטו כמ"ש.
ומה שהביא המרדכי עוד ראיה מפ"ק דביצה (דף ד' ע"ב), בעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב, מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן, אף דהוה דבר שיש לו מתירין, משום דמיקלי קלי איסורייהו, אף על גב דתחילה היו בעין תוך התנור בהתערובות, לא הבנתי ראיה זו, דהא בפירוש קאמר הש"ס כיון דמיקלי קלי כו', ור"ל כיון דעיקר איסורו מהנאתו הוא אחר שנשרף ונתחמם התנור, ואז אינו בעולם כלל, ואין על מה לחול האיסור, וכעין זה אמרו שם (דף ל"ט ע"א), הגחלת כרגלי הבעלים, והשלהבת בכל מקום משום דאין בו ממש אין חל עליו איסור שביתת תחומין, וכן אין חל עליו איסור מוקצה, ולא דמי ליין היוצא מן הענבים שהם בעין והאיסור ניכר, רק שמעורב תוך יין של היתר שיצא קודם יום טוב, והוא חמור יותר מיניקת הבהמה ומגידולי הכרם, ועוד יותר תימא על הרב שהעתיק דבריו לפסק הלכה, דהא הרב ע"כ ס"ל דיין היוצא מן הענבים מקרי בעין ממש, דאל"כ בלאו הכי כתב הרב דבטעמא לבד אין שייך דבר שיש לו מתירין כי אם בממשו של איסור, כמבואר שם בסימן הנ"ל.
ג) והיה נלע"ד לומר, שדין זה שחידש המרדכי תליא באשלי רברבי, והוא, דהרא"ש פרק משילין שם פלפל אי הלכה כרב דאסר בבהמה משום יניקת תחומין, או כרב כהנא ורב אסי דהקשו לו לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו, ושתיק להם רב, אי שתיקתו כהודאה דמיא או דלא חשש להשיבם. והביא שם בשם הרי"ף דפסק כרב, ובעל העיטור והרז"ה פסקו כרב כהנא ורב אסי, וכן הסכים הרא"ש לדבריהם. וא"כ מוכח דלהרי"ף שפסק כרב דחששו ליניקת תחומין, ס"ל דגם בלא ניכר האיסור בתחילה דבר שיש לו מתירין לא בטיל. ולדעת בעה"ת והעיטור והרז"ה והרא"ש צ"ל דלא חיישינן ליניקת תחומין, וס"ל כשיטת המרדכי הנ"ל, וא"כ לפי מה שפסק המחבר בשו"ע או"ח (סימן שצ"ז סעיף ח') כדעת הרי"ף והרמב"ם שס"ל כמותו, והרב לא הגיה שם כלום מכלל דאודי ליה, וא"כ דבריו סותרים למה שכתב ביו"ד שם.
ולשיטת הרז"ה ובעה"ת והרא"ש א"ש טפי מה שהקשו התוס' בפרק מרובה שם, דמה תקנו הצנועין למה שיגדל אח"כ, דדבר שיש לו מתירין לא בטיל, והוצרכו לתרץ, דכל מה שהיו יכולין לתקן להוציא מידי איסור דאורייתא תקנו, ולשיטתם הוא תקנה גמורה להוציא גם מידי איסור דרבנן, ואין לומר דטעמו של הרא"ש דס"ל דלא חיישינן ליניקת תחומין הוא משום דס"ל דדבר שיש לו מתירין דלא בטיל הוא רק בממשו של איסור ולא בטעמו, דהא הרא"ש ס"ל דגם טעמא לא בטיל בדבר שיש לו מתירין, כמ"ש הרא"ש בפירושו למסכת נדרים, וכמו שכתב הש"ך בשמו שם ס"ק ט' עיין שם.
ד) והנה אף כי בער אנכי מאיש, וחלילה לי לפקפק בדברי מרן אדונינו הרא"ש ז"ל, מ"מ תורה היא כו', ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו שם, כי לענ"ד אין בראיותיו כדאי להכריע לפסק הלכה כרב כהנא ורב אסי נגד רב, והוא, דמה שהוכיח ממה דפריך הש"ס שם מאי הוה עלה, דמה ספק היה להם כיון דקיי"ל כרב באיסורין נגד שמואל, אין זה קושיא מתרי טעמא, חדא, דהא כה"ג פליגי רב ושמואל לענין דיני ממונות, כמ"ש בפרק בית כור (דף ק"ו ע"א) לענין אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם, אי כיורשים הוו או כלקוחות, דרב ס"ל כיורשים דס"ל יש ברירה, ושמואל ס"ל כלקוחות דאין ברירה, וכמ"ש הרשב"ם בפירושו שם, וכיון דבדינא קיי"ל כשמואל נגד רב, א"ש דמספקא ליה לש"ס כמאן הלכתא, אי עיקר פלוגתייהו היו לענין איסור ומשם נלמד לענין ממון, או להיפוך, וכה"ג כתב הרא"ש בפרק שור שנגח כו', בפלוגתא דרב ושמואל לענין ווסתות ושור המועד, ועוד, כיון דרב ס"ל באמת יש ברירה אפילו בדאורייתא, וכיון דלא נתקיימו דבריו לענין דאורייתא, לכן נסתפק הש"ס דילמא גם בדרבנן לית הלכתא כוותיה.
ובר מן דין ובר מן דין, כיון דר' יוחנן פליג על רב שם, וס"ל כשמואל דאין ברירה אפילו בדרבנן, וקיי"ל כר' יוחנן לגבי רב ושמואל, וכ"ש כאן דשמואל ס"ל כוותיה, לכך מביא הש"ס דבאמת ר' אושעיא פליג, עד דמסיק לבסוף דמר זוטרא פסק כר' אושעיא לחלק בין דרבנן ובין דאורייתא, ומר זוטרא היה אחרון שבאמוראים בזמן רבינא ורב אשי, דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך, ולכן קאמר מאי הוה עלה, ומביא דבריו להכריע לפסק הלכה. ובזה מתורץ מה שהקשה עוד הרא"ש, דהא כמה תנאי ואמוראים פליגי בברירה, ולפי מה שכתבנו א"ש.
ה) ועיקר דבר זה מ"ש דחיישינן ליניקת תחומין קשה לענ"ד, דהנה התוס' פירשו שם מה שאמרו לאיסור מוקצה לא חששו, היינו מה שהבהמה מתגדלת ומוספת שמנונית ביום טוב, ודחו שם פרוש רש"י, וא"כ צ"ל דגם יניקת תחומין היינו מה שכל אבר מתגדל ויונק חיותו מאבר השני, שכל האברים מתחברים ורוח החיים מתפשט בכולם ע"י גידי הדם הסובב, ועי"ז היא גדילה וחיה ומוספת שמנונית, ולפי"ז צ"ע, דהנה הרז"ה הקשה שם על הרי"ף דפסק כרב דחיישינן ליניקת תחומין מהא דקיי"ל דשור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם, וכל אדם מוליך חלקו למקום שעירב, ולמה לא חיישינן שם ליניקת תחומין. ותירץ הרמב"ן שם, דשאני שור של פטם שהוא מוציאו מרשותו ומעמידו ברשות כל אדם, והוי כחפצי הפקר דאין קונין שביתה, וכבור של עולי בבל יעוי"ש.
ולפי"ז קשה מהא דאיתא בפרק מי שהוציאוהו (דף מ"ה ע"ב), בהא דתניא גשמים שירדו ביום טוב הרי הם כרגלי כל אדם, ומוקי לה בעבים שנתקשרו מערב יום טוב, ופריך וליקני שביתה בעבים כו', ומשני מיא בעיבא מבלע בליעי, ופרש"י שם, דכיון דמבלע בליעי כמאן דליתנהו ולא קנו להם שביתה אמש כו', הרי דכיון דבליעי לא שייך בהם קנין שביתה כלל, וא"כ כ"ש ביניקה דינקי אברים מהדדי דבליעי טפי, וא"כ אין שייך בהם קנין שביתה כלל, והרי זה כחפצי הפקר, כהא דשור של פטם הנ"ל, וא"כ לא תיקן כלום הרמב"ן בתירוצו בזה, ואדרבא קשה יותר מה שהקשו רב כהנא ורב אסי שם שם לרב לאיסור מוקצה לא חששו כו', דהרי במוקצה אסור יותר מה דאין ניכר כלל, כמו דפריך שם בהא דגשמים הנ"ל, כ"ש דהוו להו נולד ואסירי. ועיין תוס' שם ד"ה כ"ש, דבנולד כהאי שלא היו כלל בעולם והוא דבר חדש, אפילו ר"ש מודה דאסור, יעוי"ש.
ולכן צ"ל, דבאמת מה שע"י שמתגדלת ומוספת שמנונית לא גזרו בזה משום איסור מוקצה, דאי אפשר בלאו הכי, דא"כ בהמה לא נשחוט ביום טוב, וא"כ א"א לקיים שמחת יום טוב, ועוד, דהרי בזמן שבית המקדש קיים עיקר מצוה בזביחת שלמי שמחה, ואין יוצאים אלא א"כ נשחטו ביום טוב בזמן שמחה ולא מערב יום טוב, כדאיתא במסכת פסחים פרק אלו דברים, וכיון שא"א להתקיים גזירת דבריהם לבטל מצוה דאורייתא, לכן גם בזמן הזה לא גזרו, ועוד דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור, כמ"ש הט"ז ביו"ד סימן קט"ז, ונתבאר במקום אחר, וכ"ש שאין כאן אלא תערובות משהו.
והא דאסר רב משום יניקת תחומין אין הכוונה משום תערובות משהו של היניקה שמתערב מחלק חבירו בחלקו, אלא עיקר כוונת רב, דאין שייך לומר בזה הוברר הדבר שמערב יום טוב זהו חלקו המגיעו, כיון שחלק של כל אחד משועבד לחלק חבירו, שהם יונקים זה מזה ומתערב סיבוב הדם בכל רגע בכל האברים מאבר לאבר הרי הם כמעורבים יחד, וא"א לומר דכחלוקים דמו מערב יום טוב ואין זה שם ברירה בזה, וזה היה טעמו של רב, ולא חש להשיבם על קושייתם, וכעין זה מצינו בכמה מקומות שהקשו רב כהנא ורב אסי לרב ושתיק להם, ואעפ"כ לא ס"ל כמותם, שהיה לו תירוץ על קושייתם, עיין פרק קמא דביצה בהא דאפרוח שנולד ביום טוב.
ו) ונלע"ד ראיה לפירוש זה שכתבתי, מהא דאיתא בירושלמי פ"ו דמסכת דמאי, על מתני' דישראל ועכו"ם שקנו שדה בשותפות, דפליגי רבי ורשב"ג, דרבי סובר טבל וחולין מעורבים זה בזה, דס"ל אין ברירה, ורשב"ג סובר חלקו של ישראל חייב ושל גוי פטור, דס"ל יש ברירה, כדאיתא בש"ס דילן במסכת גיטין פרק השולח (דף מ"ז ע"ב). וקאמר שם בירושלמי, ר' יסא בשם ר"ח, מה פליגין בשחלקו שדה בקמתה, אבל אם חלקו גדיש, אף רשב"ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הוא. ולכאורה הוא קשה להבין טעמו של רשב"ג דמודה בזה, כיון דס"ל יש ברירה ואמרינן הוברר הדבר למפרע שזה היה חלקו מעולם וגדיל ברשותו, א"כ אפילו חלקו גדיש נמי נימא הכי.
ולכן נ"ל דהוא הדבר שכתבתי, דהנה אף על גב דחיוב תרומה מן התורה מתחיל אחר שנתמרח, מ"מ כל שנקצר אם הפריש תרומה בשבלים תרומתו תרומה, כמ"ש בכ"מ בש"ס מעשר ראשון שהקדימו בשבלים כו', ולכן ס"ל לרשב"ג אם חלקו בקמתה בזה שפיר אמרינן ברירה ולא אמרינן שמא החליפו זה בזה וחלקו של ישראל הוא ביד גוי, אבל כשחלקו עמרים אחר שנקצר, א"א לומר הוברר הדבר שגם בעת שהיו מחוברין היה זה חלקו של ישראל כו', דכיון דאז הם יונקים זה מזה כל שיבולת מחבירו, דשיעור יניקה ג' טפחים, לכן א"א לומר דהוברר הדבר שזה גדל בחלקו וזה גדל בחלקו, שהיניקות מתערבים, וא"א לומר הוברר הדבר כי אם מאחר שנקצר ואילך, וכיון שאחר שנקצר אז חל עליהם שם תרומה אם היה מפריש מהם, ואז עדיין היו מעורב חלקו של ישראל עם חלקו של גוי, לכן מודה בזה רשב"ג לרבי.
ולענ"ד מורה כן לשון הרי"ף ז"ל שכתב על הא דרב בהמה אסורה כו' וז"ל, משום דקא סבר יש ברירה, ובהמה אסורה משום דקא ינקי תחומין מהדדי, כלומר כיון שהבהמה אבריה יונקים זה מזה, נמצאו תחומין שלה כאלו הם מעורבים זה בזה, ולא יתכן בהם ברירה, עכ"ל. מלשון ולא יתכן כו', משמע דלא משום תערובות בליעת היניקה שמעורב בחלקו הוא, שלפי"ז באמת שייך בו ברירה, והוא עצמו קנה שביתה אצלו, ורק תערובות מיעוט היניקה של חלק חבירו אוסרו, אלא ודאי כמו שכתבנו.
ולפי מה שכתבנו היה יוצא לנו דין חדש, באם באמת חלקוה ביניהם בעיו"ט בחייה, שזה יטול אברים אלו וזה אלו, אף על גב דשחטוה ביום טוב אין בזה איסור, וכל חד מוליך מנתו וחלקו למקום שיכול לילך, ואין בו משום יניקת תחומין, כמו שלא חששו לאיסור מוקצה לאיסור תערובות מטעם שכתבנו למעלה, לכן א"א לאסור ג"כ מטעם תחומין דהוי תרתי דסתרי, וכמו שהקשו באמת רב כהנא ורב אסי לרב, אך כיון שלא נזכר זה בפוסקים והוא מלתא חדתא, לכן מסתפינא להקל, ואיני אומר אלא להלכה ולא למעשה, וצ"ע.
ז) ולפי מה שכתבנו בביאור הש"ס ביניקת תחומין היה נראה לפרש בזה סוגיא דאיתא בסוף פרק חלק (דף קי"ב ע"א), אמר רב חסדא, בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה, עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת מותרת, מ"ט, בהמה כמאן דלא פליגי דמי, עיסה כמאן דפליגי דמי. ולכאורה אינו מובן מאי בין עיסה לבהמה. ולפי מה שכתבנו א"ש, דבעיסה דלא שייך בה יניקה חלק מחלק לכן מותרת, דס"ל לרב חסדא דיש ברירה אפילו בדאורייתא, אבל בהמה כיון דינקי החלקים זה מזה אין לומר בו ברירה, שכל החלקים מעורבים יחד, כהא דיניקת תחומין הנ"ל. [ובכה"ג אפילו חלקום בחייה קודם שנגמר דינו של עיר הנדחת, נראה דלא מהני משום תערובות איסור של היניקה, דאפשר דאין בו ששים, ולא דמי למש"כ בדין תחומין ביום טוב דאם חלקו מערב יום טוב דמותרת, דכיון דהוצרכו להתיר משום מוקצה מטעם שכתבנו למעלה התירו ג"כ איסור תחומין וכמש"ל, מה דלא שייך בדין איסור עיר הנדחת, ודו"ק].
אבל רש"י שם לא פירש כך, שכתב בד"ה כמאן דלא פליגי דמי, "משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, ואפילו שחטה אין בשחיטתו כלום, דשחיטתה זו היא מיתתה, ואין היתר אפילו לחציה של עיר האחרת, דכמאן דלא שחט אלא סימן אחד דמיא", ולכאורה דברים אלו תמוהים הם, דהא לקמן מבעי ליה לרב חסדא עצמו, בהמת עיר הנדחת מהו דתתהני ביה שחיטה לטהרה מידי נבלה, לפי חרב אמר רחמנא, לא שנא שחטה מישחט לא שנא קטלה מיקטל, או דילמא כיון דשחטה מהני ליה שחיטה, ונשאר בתיקו, הרי אם נאמר דמהניא ביה שחיטה לטהרה מידי נבלה, צ"ל דשחיטת בהמת עיר הנדחת לאו מיתה ונבלה היא, אלא שחיטה גמורה, ורק באכילה ובהנאה אסורה מגזירת הכתוב, וא"כ היאך נאמר דלא מהני להך חציה דעיר האחרת אפילו להתירה באכילה, כיון דמקריא שחיטה ואמרינן ברירה.
הגה"ה. ויש לי מקום עיון בסוגיא דבעיא דרב חסדא, מהא דאיתא בפרק שור שנגח (דף מ"א ע"ב, ובפ"ב דקדושין דף נ"ו ע"ב), בהא דשור הנסקל דאם שחטו כו' אסור, וקאמר שם מתקיף לה מר זוטרא, ואימא ה"מ היכא דבדק צור ושחט בה דמחזי כסקילה כו', ומשני מידי סכין כתיבא באורייתא, והא תניא בכל שוחטין כו', ופרש"י שם ד"ה מידי סכין וז"ל, וכיון דהכי הוא כי שחטיה נמי בצור לאו סקילה היא אלא שחיטה ואסר לך הכתוב בשרו, וה"ה סכין, הרי, דאי לאו דולא יאכל כו', הוה אמינא דאע"ג דשחטיה בצור שבו סוקלין אותו, מ"מ כיון דלא הוה דרך סקילה רק דרך שחיטה לא נאסר ומהניא שחיטתו, וא"כ ה"ה בעיר הנדחת אף על גב דכתיב הכה תכה כו' לפי חרב, מ"מ כיון דלא הוה דרך הכאה רק דרך שחיטה, למה לא יועיל לטהרה מידי נבילה, כיון דליכא קרא יתירא לזה. ואפשר לומר דהיינו ספיקא דרב חסדא, דשם בענין שור הנסקל יש עוד תירוץ בש"ס, דלכתוב לא יאכל או לא יהנה, בשרו ל"ל, אף על גב דשחטיה ועבדיה כעין בשר כו', ולפי תירוץ זה ס"ל דאם שחטו בצור אף על גב דעבדיה כעין שחיטה ולא בדרך סקילה מיקרי סקילה, כיון דבדבר שסוקלין בו שחטו, וכמו כן בעיר הנדחת דכתיב לפי חרב, וא"כ בדבר שמכין בו, אפילו אם עשה דרך שחיטה מקרי הכאה לפי חרב, וכיון שא"י איזו תירוץ עיקר בש"ס, לכן שפיר מבעיא ליה ולא איפשטא, ונמצא שב' אלו התירוצים שייכים בהך בעיא דרב חסדא, ודו"ק /ע"כ הגה"ה/.
מ"ש מהא דתנן בפרק בהמה המקשה (דף ע"ב ע"א), עובר שהוציא ידו כו' ואח"כ שחט את אמו כו', וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה כו', הרי אף דשחיטת אמה לא מהני לגבי אבר שיצא להתירו באכילה, מ"מ מהני עכ"פ לעובר גופיה, ואף דשחט רוב סימנים בצמצום ולא אמרינן מקצת סימנים לפי ערך חלק האבר שיצא לאו כשחוטין דמי, א"כ לעובר עצמו אין כאן רוב סימנים שחוטים, ואפילו אם נאמר דלא מהני לגבי חציה של עיר הנדחת להתירה לטהרה מידי נבלה, מ"מ לא גרע מהא דס"ל התם לר"מ דהשחיטה לא מהני לטהר האבר מידי נבלה, ואעפ"כ מהני לגבי עובר עצמו אפילו להתירו באכילה, א"כ ה"ה הכא לענין חציה של עיר הנדחת.
[והא לא תקשי בעובר שהוציא ידו לחוץ דמתירין מה שבפנים ולא חיישינן ליניקה שיונק העובר מן האבר שיצא כמ"ש לענין עיר הנדחת, דשאני התם דגזירת הכתוב כל בבהמה תאכלו, וגם היניקה שיונק מן האבר הוא בכלל כל בבהמה כו', ודו"ק]. ולא דמיא להא דבן פקועה דבא על בהמה דעלמא והוליד, דהולד אין לו תקנה בשחיטה, משום דסימנים שלו כשחוטים דמו מצד חלק אביו כמ"ש רש"י שם, דשאני התם כיון דמצד אביו אינו טעון שחיטה כלל, לכן נחשבים חצים כשחוטים, משא"כ כאן דגם חלקו של עיר הנדחת טעון שחיטה, רק דלא מהניא ליה שחיטה.
ח) ודברי הכ"מ (פ"ד מהל' עכו"ם הלכה י"א) מגומגמים בעיני, שכתב שם על דברי הרמב"ם ז"ל שהעתיק דברי הש"ס הנ"ל וז"ל, ואמרו שם מ"ט בהמה כמאן דלא פליגא דמיא כו', כלומר, א"א לכזית בשר בלא שחיטה כו', וכל זית וזית מעורב בו איסור עיר הנדחת ואפילו ששחטה כו' לפי שכבר נאסרה מחיים ושוב לא יצתה מידי אותו איסור, אבל עיסה כו' לפי שמאותה שעה היה אפשר לחלקה כו', ונראה שמפרש כן לשון רש"י הנ"ל, שכוונתו כיון דלחציה של עיר הנדחת לא מהניא שחיטה, ולכן מחיים כל שנאסרה קודם חלוקה שוב א"א להתירה, ואפילו חלקו אחר שחיטה, כיון שבשעת התירה דהיינו בעת שחיטתה עדיין לא הוברר חלקו ונאסר כבר, אבל הוא תמוה בעיני, דהא הך סוגיא אזלא למ"ד יש ברירה, דאל"כ גם עיסה אסורה, וא"כ מה בכך דקודם שחיטה היה מעורב ביה איסור עיר הנדחת, הא אמרינן הוברר הדבר למפרע, וא"כ חלקו של עיר האחרת לא נאסר מעולם, ולא היה בו תערובות איסור כלל.
ואין לומר דכוונתו דלא אמרינן ברירה כי אם במה דמתחילה היה ראוי לחלוק, כגון בעיסה וכדומה, משא"כ בבהמה שלא היה אפשר להיות לה היתר בחיים אפילו נחלקה, דהא א"א לחתחה לחצאין מחיים ולהתיר החצי בלא שחיטה, ולכך לא שייך לומר הוברר הדבר למפרע, דא"כ יקשה הא דשניים שלקחו חביות ובהמה בשותפות, למה הוצרך לטעמא דיניקת תחומין מהדדי, וגם למה פליגי רב כהנא ורב אסי על רב, הא גם שם א"א לחלקה בחיים ולהתירה, וא"כ לא שייך ביה ברירה, וגם לא היה צריך הש"ס לומר משום דלא מהניא שחיטה לעיר הנדחת, אלא דלא שייך ברירה מחיים כיון דא"א לחלקה מחיים. גם אין לומר דכוונת הכ"מ דלכך אסור בבהמה, דאף אם נאמר דיש ברירה מחיים מ"מ הא אחר שנברר מחיים חלק של עיר האחרת, מ"מ אסור מצד היניקה שינק מאיסור החצי של עיר הנדחת, דא"כ למה הזכיר הש"ס הטעם דכמאן דלא פליגי דמי. ועוד למאן דלא חייש ליניקת תחומין מאי איכא למימר, וכ"ש לשיטת הרא"ש והרז"ה ובעה"ט שכתבתי למעלה דכתבו דלא חיישינן ליניקת תחומין. ובר מן דין, לפמ"ש התוס' בר"פ התערובות (דף ע"א ע"א), דשור הנסקל לא נאסר מחיים רק שאסור לשוחטו, אבל בחיים לא חל שום איסור לא על שור הנסקל ולא על שום דבר הנאסר, א"כ ודאי דלא שייך כאן איסור יניקה שינק זה מזה בחיים.
ובדברי רש"י צריך לומר, דדעתו דאין זה דומה לעובר שהוציא ידו, דהעובר גוף אחר הוא, והשחיטה אינו בולד רק באמו, רק דגזירת הכתוב דשחיטת האם מועיל לגבי ולד, ולענין זה נחשב כירך אמו ואבר היוצא אסור מגזירת הכתוב ובשר בשדה כו', אבל לענין זה לא נחשב כשחוטין מקצת סימנים לפי ערך חלק האבר שיצא, משא"כ בבהמת עיר הנדחת שכולה גוף אחד, וכיון דלא מהניא בה שחיטה הוה כמתה חציה, ודו"ק. אבל לפי מה שכתבנו בביאור הסוגיא יבואר על נכון, ודו"ק.
ט) והנה דברי הרמב"ם כאן הם תמוהים, וכמו שעמד בזה הגאון בעל שאגת אריה בספרו (סי' פ"ט), דכיון דדברי רב חסדא אזלא למאן דס"ל דיש ברירה אפילו בדאורייתא, וא"כ כיון שהרמב"ם פוסק בכמה מקומות דבדאורייתא אין ברירה, א"כ למה פסק כאן כרב חסדא דעיסה חציה של עיר הנדחת כו', דמותרת חציה של עיר האחרת. וראיתי בקונטרס אחרון הנדפס מחדש בספר הנ"ל, שהביא בשם הגאון בעל יד המלך, שכתב לחלק, דדוקא בדברים שאין עומדים לחלוקה מצד עצמם אמרינן אין ברירה, אבל בדברים העומדים לחלוקה מצד עצמם, לכולי עלמא אמרינן ברירה אפילו בדאורייתא. וישראל ועכו"ם אילו קנו תבואה בשותפות, אז ודאי חלק העכו"ם פטור וחלק הישראל חייב, ואין זה ענין לברירה כו'.
והוא תמוה, ונעלם ממנו הא דחבר ועם הארץ שירשו אביהם ע"ה, דאיתא שם בפ"ו דדמאי, דיכול החבר לומר לע"ה טול אתה חיטים שבמקום פלוני כו', דכתבו התוס' בפרק בתרא דחגיגה (דף כ"ה ע"ב) דאתיא כמ"ד יש ברירה, הרי אף דשם באחים שירשו הוי כקנו תבואה בשותפות, אעפ"כ למ"ד אין ברירה לא מהני. גם מה שכתב שם דלכך אסור בהמה משום דאינה עומדת לחלוקה, סותר למה שכתב רש"י בסנהדרין דהטעם משום דשחיטת סימן אחד כמיתה היא, וא"כ בחינם הקשה שם על הגאון בעל שאגת אריה, דאי משום ברירה גם בהמה מותרת. גם אין לומר דהרמב"ם לא ס"ל כפירוש רש"י, אלא מחלק בין דבר העומד לחלוקה דבכה"ג לכו"ע יש ברירה, דזה סותר לסוגיא דשניים שלקחו חביות כו' בפרק משילין, דהרי היין עומד ג"כ לחלוק. ובאמת דברי הגאון בעל יד המלך תמוהים בזה וסותרים לכמה סוגיות בש"ס.
וראיתי בספר שר האלף סימן תמ"ח שכתב לתרץ קושיית הגאון בעל שאגת אריה הנ"ל, דשאני עיר הנדחת דלא בעינן רק שיהא שללה נקבץ, ולא צריכין לדון בדין ברירה לומר הוברר הדבר למפרע כלל, רק שיהיה שללה בשעת שרפה, משא"כ בבהמה, עכ"פ נהנה מחציה של עיר הנדחת, כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. ודבריו תמוהים לענ"ד, דודאי בעיר הנדחת אם בעת שנגמר דינם היה שלהם, ודאי דנאסרו בהנאה ולא מהני מה שאח"כ אינו של עיר הנדחת, דאל"כ יועיל בהם מה שיתנו נכסיהם לאחרים, וזה אינו כמ"ש התוס' בריש פרק התערובות שם גבי שור הנסקל, דאין לו מכר ואין לו בעלים, וכדאיתא פרק בתרא דכריתות (דף כ"ד ע"א), עיר הנדחת שהוזמו עדיה, כל המחזיק בנכסיהם זכה, וטעמו, כיון שנגמר דינם כבר, כל חד מפקיר ממונו, וא"כ יועיל זכיה אפילו בלא הוזמו עדיו, כיון דהפקר וזכו בהם אחרים, אלא ודאי דמה שאמרה התורה ואת כל שללה תקבוץ כו', היינו מה שהיה נקרא שללה בעת שנגמר דינם, וא"כ למאן דלית ליה ברירה, י"ל שמא אותה חציה שהגיע לחלק עיר האחרת היתה תחלה של עיר הנדחת, וכבר נאסר, ואינו מועיל מה שמחליפו באחרים, וכיון דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא ודאי אסור.
י) ולולא דברי הגאונים הנ"ל, היה נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם בפשיטות, והוא דהרמב"ם מפרש דברי רב חסדא דלא מיירי בענין דצריך לומר דין ברירה, דודאי אין סברא דרב חסדא יחלוק על כמה מקומות בש"ס דתפסו בפשיטות דאין ברירה עכ"פ בדאורייתא, אלא רב חסדא מיירי בחלקו כבר העיסה קודם גמר דינם, וציינו שזה יטול מחצה זו ואלו יטלו מחצה השניה, רק שלא חתכו החלקים ונשאר במחובר, ודומיא דהכי מיירי בבהמה של עיר הנדחת ועיר אחרת, דקודם גמר דין חלקו ביניהם שזה יטול חצי הפנים וזה חצי האחר וכדומה, ובכה"ג אין צריכים לדין ברירה כלל, ורב חסדא אתי לאשמועינן דלא מהני חלוקתם מחיים, כיון דחצי זה צריכה לחצי האחרת, ושחיטתה מתרת שני החלקים, ולא שייך לחלוק בשחיטה, ונמצא שחציה של עיר אחרת מוכשרת ע"י חציה השניה, דאלו חתחוה מחיים בלא שחיטה היתה נבלה ואסורה, וזה שאמרו עיסה כמאן דפליגי דמי, ר"ל דכמאן דנחתכה דמי, כיון שכבר גמרו ביניהם שזה יקח חצי זו וזה חצי זו, ואין צריך לחצי זו הכשר לחצי האחרת, משא"כ בהמה כמאן דלא פליגי דמי, ר"ל כמאן דלא נחתכה דמי, מטעם דכתבנו שחצי אחד צריכה הכשר שחיטה ע"י חצי השניה, ואפשר להעמיס זה בכוונת רש"י הנ"ל, וא"כ מיושבים דברי הרמב"ם, ובחינם הרעישו הגדולים בזה כנלע"ד.