בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק ראשון · סימן י
דין ספק איסור תורה אם שייך בו דין ברירה
א) יש להסתפק אם בספק איסור דאורייתא שייך בו ברירה. דלכאורה לפי מה שכתבנו למעלה באריכות, לדידן דמחלקין בין דאורייתא לדרבנן הוא מטעם ספק, היה נראה דבכה"ג גם באיסור דאורייתא אמרינן ביה ברירה, דספק אחד שמא אין בו איסור כלל, וספק ב' שמא יש ברירה, והרי יש כאן ספק ספיקא לקולא דקיי"ל דמותר.
ולכאורה היה נראה להביא ראיה דגם בספק דאורייתא לא אמרינן ברירה, מהא דמביא הש"ס בלוקח יין מן הכותים, דסלקא דעתך דש"ס דר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון דאוסרים משום דלית להו ברירה, אף דזה גופיה ספק הוא, אולי כבר הפריש הכותי מהם תרומה ומעשר, אף דהם חשידי אלפני עור, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא. וראיה לזה ממה שכתבו התוס' שם במה שאמרו עשרה מעשר ראשון כו', דהא כיון שהפריש כבר תרומה אין מגיע למעשר עשרה, ותירצו שם בתוס' ישנים, דהטעם אולי כבר הפריש תרומה לעצמו למאכלו, וכיון דספק הוא אין ממעט את המעשר. ואעפ"י שהתוס' שם דחו תירוץ זה, היינו משום דממה נפשך אם הפרישו תרומה הפרישו גם מעשר יעוי"ש. ואעפ"י שהתוס' כתבו שם דדין ודאי טבל יש לו, דאינו יכול לקרות שם ולהפריש בין השמשות יעוי"ש, היינו דחמיר יותר מדמאי, משום דבדמאי הקילו, דרוב עמי הארץ מעשרים הם, משא"כ בשל כותים דספק גמור הוא ולא הקילו בו.
ואין לדחות דשאני התם דר"י ור"י ור"ש ס"ל דאין ברירה מתורת ודאי ולא מתורת ספק, דזה אינו, דהא ר' יהודה עכ"פ ס"ל דספק הוה, דהא ס"ל דאחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות מטעם ספק, כדאיתא בפרק יש בכור, הרי דמוכח דספק ספיקא לא מהני. ואף שיש לומר דספק זה שמא עישר למאכלו ונמלך למכור אינו ספק שקול, ויותר שכיח שלא עשרו, דמה שמוכרים לאחרים הוא יותר ממה שמחזיק לשתייתם, מ"מ כבר נתבאר במקום אחר דבספק ספיקא, כל שספק אחד הוא שקול, אף שהספק השני הוא נוטה יותר לאיסור, מ"מ שפיר הוה ספק ספיקא, דיש כאן רובא להיתרא, כדמוכח מהא דסוף פרק בהמה המקשה (דף ע"ז ע"ב), בהמה שהפילה שליא, סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות כו'.
ואין לומר דמתני' דלוקח יין מיירי בידוע שהוא יין העומד למכור, ובודאי הוא טבל משום דודאי חשידי אלפני עור, דא"כ קשה למה נקט במתני' בכה"ג, ולא נקט בהיה לו מאה לוג יין טבל בודאי משלו, ואין לומר דהיא גופא קמ"ל, דכותים חשידי אלפני עור, וחשוב כודאי, ונקט לרבותא דר"י ור"י ור"ש דאפילו בכה"ג אוסרים, דהיה לו למתני בטבל ודאי לרבותא דר"מ, דאפילו בכה"ג ס"ל דיש ברירה, ולא נטעה לומר דרק בספק ס"ל יש ברירה, וכח דהיתרא עדיף.
ב) ולכן היה נראה לומר, משום דר"מ בפרק יש בכור (דף מ"ח ע"א) מוכח דמספקא ליה אם יש ברירה בהא דאחין שחלקו יעוי"ש, ולכך נקט בלוקח יין מבין הכותים, דבכה"ג ס"ל לר"מ יש ברירה משום דהוי ספק ספיקא, אבל באחין שחלקו דהוי ספק אחד מחמיר, אבל בטבל ודאי גם ר"מ מודה דאין ברירה מטעם ספק דאורייתא, אבל ר"י ור"י ור"ש ס"ל דגם בספק ספיקא אין ברירה, אף על גב דר' יהודה ס"ל ג"כ דדין ברירה מטעם ספק הוא, מ"מ מחמיר יותר מר' מאיר. ובזה היה מתורץ קושיית התוס' שם בעירובין ובפרק הוציאו לו, שהקשו מר"מ על ר"מ, ולפי מה שכתבנו א"ש.
ולפי המסקנא דגם ר"י ור"ש מודו בהא דלוקח יין דיש ברירה, ושם הטעם משום שמא יבקע הנוד, י"ל דגם אם נאמר דר' יהודה ע"כ ס"ל דאין ברירה, כדמוכח ממתני' דשופרות ומהא דתני איו, וכן ר' יוסי ע"כ ס"ל דספק הוא, כדמוכח בפרק יש בכור, מ"מ ר' יוסי מודה בהא דלוקח יין אי לאו משום חששא דשמא יבקע הנוד לא היה חושש לברירה מטעם ספק ספיקא, ורק ר' יהודה ס"ל דודאי אין ברירה מדמחמיר גם בעירובין דרבנן, מ"מ נקט שם בברייתא אמרו לו כו' שמא יבקע הנוד כו' משום ר' יוסי דס"ל דספק הוי, ואפשר דגם ר"ש ס"ל דספק הוי, ובספק ספיקא מודה דיש ברירה, ולכן הוצרך לומר שמא יבקע הנוד.
ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' מעשר) שכתב, מי שהיו לו מאה לוג של יין טבל מן התורה, ואמר ב' לוגין כו', עד ואין אומרים בשל תורה נחשב כאלו נברר כו', הרי דלא העתיק לשון הש"ס כמנהגו, הגם שי"ל משום דעכשיו עשאום כעכו"ם גמורים וגזרו על יינם, מ"מ היה לו לכתוב מי שלקח יין ממי שהוא חשוד למכור טבל, אלא ע"כ כמ"ש, דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דדין ברירה ספק הוא, דלכך ס"ל דבדרבנן יש ברירה, ולכך בכה"ג היה מותר משום דהוי ספק ספיקא וכמ"ש.
אך י"ל לדעת הסוברים דספיקא דאורייתא אסור מן התורה, א"כ בספק ספיקא שיש להפריד בין הספיקות אין מועיל ספק ספיקא, דכיון שנולד ספק אחד כבר נאסר מן התורה חשיב כודאי איסור, ושוב אין מועיל ספק השני להתיר כמ"ש האחרונים, וא"כ ה"ה בנדון דידן, קודם שאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש כבר חל עליו איסור תורה, ולכן לא מהני ביה ברירה בדאורייתא. ועיין מה שכתבנו במקום אחר בדין ספק ספיקא שיש להפריד בין הספיקות, דקשה על מה שכתבו הפוסקים להחמיר מהא דפ"ק דפסחים, גבי חבר שמת והניח מגורה כו', דקאמר שם בש"ס דהוי ספק ספיקא, ספק שמא הכניסם דרך גגות כו', וספק שמא תקנם, ושם יש להפריד בין הספיקות. ובחיבורי בית יצחק הארכתי בזה. ועיין ספר שאגת אריה (סי' פ"ט), דמשמע מדבריו שם דס"ל דהיכא דיש ספק ספיקא יש ברירה אפילו בדאורייתא.
ונ"מ במה שכתבנו, באם קידש אשה בספק קדושין ורוצה לגרשה, ויש בגט חשש ברירה, כגון בהא דפרק ג' דגיטין, כתוב גט לאיזה שארצה אגרש כו', דאם נאמר דספק ספיקא מהני היא מגורשת, אך לשיטת ר"י בתוס' שם דס"ל דגם מאן דס"ל יש ברירה מודה בגט משום דכתיב וכתב לה שיהיה מבורר לשמה, א"כ אין מועיל בזה ספק ספיקא כלל. [ובדברי התוס' הנ"ל נכתוב בזה לפנינו בסימנים הבאים בס"ד].
ג) ויש בזה מקום עיון בדברי הש"ס פ"ב דקדושין (דף מ"ד ע"ב), איתמר, קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון כו', ומפרש שם, צריכה גט שמא נתרצה האב בקדושין. וכתב הרא"ש בפסקיו שם (סי' ה'), דגבי בת אם נתרצה האב חיילי קדושין למפרע ממילא, והוי כאלו אמר לבתו צאי וקבלי קדושיך. ולכאורה קשה למאן דלית ליה ברירה, א"כ היאך חלין הקדושין למפרע, דהא ע"כ צריכין אנו לומר הוברר הדבר למפרע שנתרצה האב בקדושין מתחילה בעת שקבלה הקידושין, דאל"כ היאך יחול הקדושין אח"כ אפילו אם קדשה בכסף, דאע"ג דקיי"ל דאם נתן לה כסף ואמר התקדשי לי לאחר ל' יום מקודשת אפילו נתאכלו המעות, משום דברשותא דידה קא מתאכלה ולאו למלוה דמי, שאני התם דבתחילה נתן לה לשם קדושין, ויכול לקדשה, שהיא בת קבלת קדושין אם היא גדולה, אבל בקטנה שאין לה יד לקבל קדושין אם לא מדעת אביה, אם לא היו חלין בתחילה היאך יחולו אח"כ, וכיון שהדבר תלוי ברצון האב, הרי זה דומה לאומר כתוב לאיזה שארצה אח"כ אגרש, דלמ"ד אין ברירה לא אמרינן הוברר הדבר שתחילה היה ברצונו לשם זו לכתוב הגט.
ובשלמא לרב שם דס"ל כשמואל דצריכה גט כמבואר שם, אתי שפיר, דרב לשיטתו אזיל דס"ל יש ברירה כדמוכח בפרק משילין, אבל לשמואל דס"ל שם אפילו בדרבנן אין ברירה, קשה. ולפי מה שאמר שם רב נחמן והוא ששידכו, ופרש"י ששידך בה אביה קודם קדושין, דאז חיישינן שמא נתרצה האב כו', עפי"ז יש ליישב קצת, דכיון ששידכו הוי כאלו התחיל להתברר קצת קודם הקידושין, ושייך שפיר לומר דאם נתרצה האב אח"כ הוברר הדבר למפרע, וכעין מש"כ הר"ן בפירושו לנדרים ר"פ השותפין, דדבר שהתחיל להתברר קצת מקודם, ושוב אם נגמר הבירור אח"כ אמרינן יש ברירה לכו"ע, אבל למאן דמתני התם פלוגתא דעולא על שמואל, ושמואל מיירי בלא שידכו, קשה.
ועיין תוס' פרק בכל מערבין ופרק הוציאו לו, דכתבו להקשות דשמואל אדשמואל, דבפרק משילין ס"ל אין ברירה, ובגט שכיב מרע יש לו ברירה, כמ"ש אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי כו', ותירצו שם, דשמואל ס"ל לחלק בין דבר העומד להתברר או לא, דבשכיב מרע הדבר עתיד להתברר או יחיה או ימות יעוי"ש. ועיין ביש"ש בדיני ברירה, שכתב דגם הא דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא חשיב כדבר העתיד להתברר, וא"כ יש ליישב גם בנידון זה, דודאי המקדש את הקטנה יודע שקדושי קטנה לית בה ממשא, דאין לה יד לקדש את עצמה, וכמ"ש בפרק האיש מקדש, אדם יודע שאין קדושי קטנה כו', והוי כאלו פירש הריני מקדשך ע"מ שירצה אביך, וא"כ הוה דבר העומד להתברר או ירצה או לא ירצה, ובכה"ג ס"ל לשמואל דיש ברירה, ונדבר מזה לפנינו בס"ד בסמנים הבאים.
אבל באמת אין זה ענין לנדון דידן, דדוקא באותו שמתנה ואומר ע"מ כו' שייך לחלק כן, דכל שמתנה על דבר שיתברר הדבר או להן או ללאו הוי כמבורר מעיקרא, משא"כ בנדון דידן דהעיקר תלוי בדעת האב, שהרי הוא יש לו זכות לקדש בתו קטנה, משא"כ לאחר אין לו כח לקדש קטנה שלא ברצון אביה, א"כ מה בכך שהדבר כמבורר אצל המקדש, כיון שאינו מבורר אצל האב שהוא עיקר המקדש, והוא לא גילה דבר קודם הקדושין, ולא ידע ולא שמע מזה, א"כ ודאי דזה תלוי בדין ברירה ממש, וזה גרע מתולה בדעת אחרים ומכל הדומה לזה, והוי ברירה דממילא כמו אחין שחלקו.
ולדברי הר"ן בזה יותר מוקשה, דהוא כתב בזה, דמה שאמרו נתרצה האב דהוי קדושין, לא משום דנתרצה מעיקרא קאמר כאלו אמר לה צאי וקבלי קדושיך, אלא שמא נתרצה אח"כ כששמע כו', וכ"ת ריצוי דאח"כ מאי מהני, איכא למימר משום שכל אדם רוצה להשיא את בתו, ומצוה דרמיא עליו, וזכין לאדם שלא בפניו, וכל שנתרצה גלי אדעתיה דזכות הוא לו ומהני משעה ראשונה כו', והרי דבר זה תלוי בדין ברירה ממש. וכעין זה איתא ריש פרק כיצד משתתפין (דף פ"ב ע"א), בהא דתנן ואמר הרי זה לכל בני עירי, וכל שקבל עליו מבעוד יום כו', ואמר ע"ז שם, מבעוד יום אין, משחשיכה לא, ש"מ אין ברירה כו', הרי למ"ד אין ברירה לא מהני מה שהוא מרוצה אח"כ אף על גב דזכות הוא לו. וכן בפרק האשה בפסחים (דף פ"ח ע"א), יתום ששחטו עליו אפוטרופסין כו' יאכל במקום שהוא רוצה, פריך ש"מ יש ברירה כו' וכמו שיתבאר בסמנים הבאים בס"ד, וע"כ צריכין אנו לדחוק, דמיירי שקדשה בכסף, ולפי שיטת הר"ן משום דהוי שליח לאביה לזכות, וזכין לו כו', והוי כאלו קדשה ע"מ שיחולו אח"כ הקדושין כשיתרצה האב, אבל במ"ש דמהני משעה ראשונה לא א"ש.
ד) ולכן היה נלע"ד לומר, דגם שמואל דס"ל אין ברירה, לאו בתורת ודאי הוא, אלא מתורת ספק. ואף על גב דסבירא ליה דאפילו בדרבנן אין ברירה כדמוכח בפרק משילין, יש לומר דשמואל מחמיר בספק זה אפילו בדרבנן, משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, ועוד דבכ"מ מצינו שהחמירו בדבריהם אפילו בספק, ואין כל גזירות חכמים דומים זה לזה, וא"כ לחומרא אית ליה לשמואל דיש ברירה, ובהכי א"ש ג"כ הא דריש פרק כל הגט (דף כ"ד ע"ב), במה שאמרו שם דשמואל אמר כולם פוסלין בכהונה (חוץ מן הראשון), הרי דבאמר כתוב גט לאיזה שארצה אגרש ס"ל דפוסל לכהונה, אף על גב דס"ל לשמואל דאין ברירה אפילו בדרבנן, וא"כ למה פוסל בכהונה, אלא על כרחך דס"ל דספק הוי. ואף על גב דר' יוחנן דס"ל ג"כ אין ברירה אפילו בדרבנן ס"ל דאפילו ספק לית ביה, מדס"ל שם דאפילו אחרון אין פוסל בכהונה, מ"מ בזה מחולק שמואל עם ר' יוחנן.
ולפי"ז היה נראה דשמואל אית ליה ברירה להחמיר אפילו בספק ספיקא, ואזיל לטעמיה, דכמו שמחמיר בהך ספיקא אפילו בדרבנן כמו דס"ל בתחומין, כמו כן מחמיר בספק ספיקא, דבכל מקום ספק ספיקא בדאורייתא וספיקא דרבנן שוים הם, [כ"ש לפי דעת הפוסקים דס"ל דטעמא דס"ס מותר, הוא לפי שיטת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מותר מן התורה ואסור מדרבנן, וא"כ בספק השני עושה אותו ספק דרבנן, ולא מטעם רובא אתינן עלה, וכמ"ש בחבורי מזה באריכות]. ובזה א"ש הא דמחמיר כאן בהך דנתקדשה [שלא] לדעת אביה, דהא כאן בלאו הכי יש ספק ספיקא, ספק אחד שמא לא נתרצה האב, ואפילו נתרצה שמא אין ברירה, ואפילו הכי ס"ל דצריכה גט.
ולפי"ז לדידן דס"ל יש ברירה בדרבנן מטעם ספיקא דרבנן, א"כ גם בספק ספיקא בדאורייתא לא מחמרינן לומר ברירה, וא"כ ודאי דקיי"ל להלכה דאין חוששין שמא נתרצה האב, משום דהוה ספק ספיקא כמש"כ, וכן פסקו הפוסקים הרי"ף ורמב"ם והרא"ש. ועיין שם ברי"ף וברא"ש משום דרבינא דהוא בתראה פסק דלא חיישינן להא דרב ושמואל, ואפשר דלכך פסק רבינא דלא כוותייהו, משום דאנן ס"ל דברירה בספק תליא, ובספק ספיקא מקילינן כמו שמקילינן בספיקא דרבנן, וממה שכתבנו יש סתירה גדולה לשיטת היש"ש בדיני ברירה, שדעתו שם דמ"ד אין ברירה לאו מטעם ספק הוא אלא מתורת ודאי, ומה דמחלקין בין של תורה לשל דבריהם הוא דכן הקילו חכמים על איסורי דבריהם למסמך אברירה, כמו שיתבאר דעתו בסימנים הבאים בס"ד, ומכאן מוכח דספיקא הוי וכמ"ש.
ה) עוד צ"ע שם בפ"ק (דף י"ט ע"א), אמר רבא אמר ר"נ, אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדר' יוסי ב"ר יהודה כו'. ושם, מאי ר' יוסי ב"ר יהודה, דתניא יעדה והפדה, צריך שיהיו שהות ביום כו'. ר"נ בר יצחק אמר, אפילו תימא מעות הראשונות לקדושין נתנו כו'. ושם פרש"י בד"ה לאו לקדושין נתנו וז"ל, דאי קבל האב ע"מ להתייעד, וקדושי יעוד תלויין באב, אף על גב דליכא שהות נמי, כיון דאמר תוך שש תתייעד לי, הוה ליה יעוד למפרע משעת מכירה, עכ"ל. וקשה למ"ד אין ברירה, היאך חלין הקדושין למפרע, דהרי זה דומה להא דאם בא חכם למזרח עירובי למזרח דפרק בכל מערבין, דמסיק שם דאפילו תלה בדעת חכם אחד אם ירצה לבוא למזרח כו' ג"כ תלוי בדין ברירה, וכן נדון זה הוי כאילו אמר לו בתי מקודשת לך עכשיו אם תרצה למחר, או באמר ע"מ שירצה אבא.
ולפי מ"ש בסימן הקודם בשם היש"ש, לפמ"ש התוס' דבדבר העתיד להתברר לכו"ע אמרינן ברירה וכמ"ש היש"ש שם, [ניחא], דאין זה דומה לאם בא חכם למזרח כו', דשם אין עתיד להתברר, דשמא לא יבא לא למזרח ולא מלמערב, משא"כ בנדון דידן דודאי יתברר אם ירצה לקדשה או לא, אבל עדיין קשה, דהרי כאן אין תלוי ברצון האב לבד, ותלוי ג"כ בדעת האדון אם ירצה לקדשה, וא"כ הרי זה כאלו אמר האדון לאב בשעת מכירה כשנתן לו המעות, הרי מעות הללו נתונים לך לשם קדושין אם ארצה לסוף שש לקדשה, ואם לא ארצה יהיה לשם שפחות, וא"כ הרי זה דומה לכתוב גט לאיזה שארצה אגרש כו', ועוד דהרי מצות יעוד גם בבנו, אם ירצה האדון שבנו ייעדנה בכסף שנתן אביו, מקדשה, וצריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי בכסף שנתן אבי לאביך כו', וא"כ צ"ל שבעת נתינת המעות היה כאלו אמר לאדון הרי מעות הללו לשם קדושין, אם תרצה לייעדה יהיו הקדושין לך ומקודשת לך, ואם לא תרצה רק לבנך תהיה מקודשת לבנך, והרי זה אין עתיד להתברר, דשמא לא ירצה לא האדון ולא בנו, והרי זה דומה לחכם דשמא לא יבא לא למזרח ולא למערב, וגם דומה להא דכתוב גט לאותה שתצא בפתח תחילה, דג"כ אין עתיד להתברר, דשמא שניהם לא יצאו מן הבית, דבכה"ג קיי"ל דאין ברירה.
וצ"ל דשאני יעוד דהרי בעת שרוצה לייעדה לו או לבנו צריך שיאמר אז הרי את מקודשת לי בכסף שנתתי לאביך כו', וכן בנו צריך שיאמר כן לאביה בתך מקודשת לי בכסף שנתן אבי לך כו', וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות עבדים, וא"כ אין חלין הקדושין למפרע, רק אז בעת היעוד, והכסף שנתן לאביה אעפ"י שכבר נתעכלו מ"מ הני זוזי לא למלוה דמו כו', וכדאיתא פ"ג דקדושין (דף נ"ט ע"א) יעוי"ש, בהא דאמר הרי את מקודשת לי לאחר ל' כו', ומה שכתב רש"י דהוה ליה יעוד למפרע לאו דוקא, ובמה דהמעות נעשו לשם קדושין למפרע אין זה בגדר ברירה, דאע"ג דאם לא היה מיעדה לא היו אלו המעות למפרע לשם קדושין אלא לשם שפחות, צ"ל דעיקרם לשם קדושין נתנו, והוה כאלו אמר אלו המעות יהיה לשם קדושין אם לא אחזור בי מליעדה, כהא דאיתא התם באמר לאחר ל' יום לשמואל דס"ל דלאחר ל' יום פקע קדושי שני וחלו קדושי ראשון, דס"ל דתנאה הוי, ופרש"י שם דהוה כאמר מעכשיו אם לא אחזור בי יעוי"ש.