בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק ראשון · סימן ט
דין אי שייך ברירה בדבר איסור שנתערב
א) בהך סוגיא דתמורה גבי מחיר כלב, דמקשה הש"ס ולברור חדא להדי כלבא כו', שם בתוס' הקשו, דהכא משמע שאם איסור מעורב בהיתר, נוטל האיסור, וסומכין על ברירה לומר שזהו האיסור שנסתלק, וכן בההיא דלוקח יין מבין הכותים כו', וא"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור האיסור ואידך לישתרו כו'. ותירצו בשם מורו הרמ"ר, כלל גדול בדין זה, דודאי כל דבר שהוברר האיסור בתחילה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה, כיון שתערובתו היה באיסור, אבל הני תערובתן בהיתר, כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו, ולאחר התערובות נולד האיסור, אז סמכינן אברירה, עכ"ל התוס'.
ולכאורה דין זה שחידשו התוס' הוא תמוה, ואין כן משמעות הפוסקים, דלפי דברי התוס' אם היו עשר בהמות בעדר, ובא ארי ודרס לאחת מהם ואיני יודע איזה הוא, היה לנו להתירם ע"י ברירה, שיאסור אחד והשאר יהיו מותרים, ולא כן מבואר בפוסקים, עיין יורה דעה (סי' י"ד), בעובר שהוציא אבר אחד ונאסר האבר, שאם היה נקבה אסור חלבה, והרי הוא כחלב טריפה שנתערב בחלב כשרה יעוי"ש, וא"כ הא כאן תחילת ביאת החלב הוא בתערובות, א"כ קשה נברור מקצת חלב ונסמוך אברירה, כמו בהא דהלוקח יין מבין הכותים, וכ"ש לפי מה שנתבאר לדידן דקיי"ל בדרבנן יש ברירה, וכאן מדאורייתא ברובא בטיל, וכמ"ש בהא דט' טלאים וכלב, כמ"ש בסימן הקודם, ועוד כמה ראיות מכ"מ דלא שייך בזה ברירה. ואדרבא, דעת כמה פוסקים, דדבר שהאיסור בא בתערובת ולא הוכר מעולם אפילו ביטול לא שייך ביה, אפילו בדברים המתבטלין, וכמו שיתבאר בס"ד.
ולכן נלע"ד לפרש כוונת דברי התוס', דאין כוונתם על איסור שאסרה תורה או מדרבנן שהוא חל על אותו דבר, ואי אפשר לומר בזה ברירה, דהיאך תאמר הוברר הדבר שאותו שבירר בידו הוא האיסור, ושמא אינו כן, ואדרבא, בכל דוכתא אמרינן כל דפריש מרובא פריש, אלא כוונתם על איסור הנתפס ע"י דבורו של אדם ומעשה שלו, שתלוי בדעתו אותו שרוצה להתפיס, כגון בהא דלוקח יין, באומר שני לוגין שאני עתיד להפריש, שכוונתו ורצונו היה בתחילה שאותו שיברור אח"כ הוא יהיה נתפס בתרומה, בכה"ג שייך לומר ברירה, שהרי לולא דבריו לא היו חל עליהם שם תרומה כלל, ולכן אמרינן שגם מתחילה הוברר הדבר, וסמכינן ע"ז תחילה קודם שנתברר כאלו ביררו תחילה.
וכן בהא דנטל תשעה וכלב והשני נטל י' טלאים, שכוונתו היה שאחד מהם יהיה תמורת הכלב, והיינו אותו שיברור ויחליפנו ויתפוס עליה לומר שהוא יהיה נגד הכלב יהיה מחירו, ואף שלא בירר דבריו מתחילה בפירוש, כגון בדבר שממילא כמו באחין שחלקו, ג"כ אמרינן דמסתמא היה דעתם שאותו שיקח אח"כ לחלקו הוא יהיה שלו מתחילה. וכן בכל המתלקט בהא דצנועין שמביא הש"ס בפ' מרובה, וכן בגיטין בכתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה, ובהא דאם בא חכם למזרח כו', ואף בדבר שלא פירש בדבורו ולא פירש תחילה איזו דבר יתברר אח"כ, אמרינן קמי שמיא גליא, וכן בהא דמה היא באותם הימים לדעת רש"י שתלה הדבר במי שחייו ומותו תלוין בידו, ולשיטת התוס' אותה שעה שקודם מיתתו יתברר אח"כ, וכן בהא דב' נשים שלקחו קיניהם בעירוב שהביא הש"ס בפרק הוציאו לו (דף נ"ה ע"ב) שהוא תלוי בקריאת השם, ודכוותיה טובא, בכה"ג חלקו התוס' בין הוברר כבר מתחילה ואח"כ נתערב, דבכה"ג לא שייך ברירה, שהרי כבר בירר וחל השם על אותו שבירר, וכיון שנתערב אולי יעלה בידו אחר לא אותו שבירר תחילה, א"כ היאך שייך לומר הוברר הדבר תחילה שזהו הדבר עצמו שנאסר, משא"כ אם לא נקרא עליו שם קודם שנתערב, וקרא שם על אחד שהוא מעורב, בודאי כוונתו על אותו שיברור אח"כ, אבל באיסור תורה או דרבנן, שאין איסורו חל ע"י דבור ומעשה האדם, ודאי דלא שייך בזה לסמוך אברירה.
והא דפריך הש"ס בפרק הוציאו לו (דף נ"ה ע"ב) בהא דלא היו שופרות לקיני חובה, דקאמר הש"ס דהוא מחשש חטאת שמתו בעליה, ופריך, ונברור ד' זוזי ונשדי במיא והנך נשתרו, ומשני ר' יהודה לית ליה ברירה, משמע למאן דאית ליה ברירה יכול לעשות כן אף דכבר היו מעות קינו מבורר (ע"י) קודם שנתנו לשופר ג"כ, לא קשיא, דודאי מי שנותן דמי קן לתוך שופר אשר שם מעורב הרבה מעות של הרבה קינין א"א לומר שכל ד' זוזי שיקח הכהן יהיו עצמם של אותו שיקריב בשבילו, אלא ודאי כוונתו של הנותן היה, שהמעות שיקח הכהן מן השופר ליקח קינין בשבילו יהיו נתפסין על שמו, ויתחלפו על המעות שלו שנתן בשופר, או שלא הקדיש כלל המעות תחילה רק שנתן המעות סתם, וכל אחד הנותן שם דמי קינו כוונתו לזה, שאותו שיקח הכהן בשבילו יהיה שלו, ושם הוא אחר התערובות, ואמרינן הוברר הדבר למפרע כו', והוי כאלו בירר תחילה אותם המעות עצמם, ודו"ק.
ב) והנה לכאורה יש סתירה לדברי תוס' הנ"ל מש"ס ערוכה במסכת סוטה (דף י"ח ע"א), דאיתא שם, בעי רבא כתב ב' מגילות לב' סוטות ומחקן לתוך כוס אחת כו', ואם תמצא לומר הא לאו דידה קא שתיא כו', חזר וחלקן מהו, יש ברירה או אין ברירה, תיקו. והא התם דמחקן לתוך ב' כוסות וחזר ועירבן בתחילה הוכר מים של כל אשה ואשה בפני עצמה, ואף על פי כן מבעיא ליה אם יש ברירה או לא. ועיין בתוס' שם שכתבו דהאי ברירה דהכא לא דמיא לשאר ברירות דבש"ס, משום דהוכרו כל אחד בתחילה ואח"כ נתערבו, אלא דדמיא להא דפרק הוציאו הנ"ל, דפריך ונברור ד' זוזי ונשדי במיא כו', דגם שם הוכרו כל אחד מתחילה ואעפ"כ מדמה התם להא דמתנה אדם על עירובו אם בא חכם כו', אף דלא דמי הרי דלא חילק הש"ס שם בין הוכרו מתחילה ללא הוכרו, יעוי"ש שהאריכו בביאור הש"ס, דא"כ בכל איסור שנתערב יחזור ויחלק, ואמאי לא פשיט רבא מהאי דקיי"ל דיש בילה ליין ושמן כו' יעוי"ש. עוד כתבו, דהך דסוטה דומה להא דב' נשים שלקחו קיניהם בעירוב, שגם שם הוכר מתחילה דמי כל אחת כו'.
ודברי תוס' אלו סותרים למה שכתבו במסכת תמורה בב' דברים, הא', דשם בסוטה כתבו דגם מה שהוכר מתחילה ונתערב שייך ג"כ ברירה, ועוד דשם כתבו דהא דפ' הוציאו לו מיקרי הוכר האיסור תחילה שלא כמ"ש במס' תמורה. ועוד תמוה, לפי משמעות פשט דבריהם שם דדבר איסור שנתערב בהיתר אף בדבר חשוב שאינו מתבטל ג"כ מהני מה שיברור אחד מהם, והוא תמוה, ואף על גב שבאמת כתבו שם אח"כ ועוד תימא א"כ כל איסור שנתערב כו', קשה למה הקשו מסברא ולא הקשו מכמה מימרות מפורשות בש"ס בדבר חשוב שנתערב, וכמו הא דאיתא בפרק התערובות בטבעת של ע"ז שנפלה כו', דדוקא נפלה אחת לים אבל הפילה בעצמו לא מהני, וכן הרבה שם כיוצא בזה, ומשנה מפורשת, כל הזבחים שנתערבו כו', ימותו כולם כו'.
ונראה שלפי מה שכתבו שם אחרי זה, ומיהו נראה דהכא כו', חזרו מדבריהם לומר, דודאי באיסור ידוע שנתערב לא שייך ברירה כלל לומר הוברר שזהו מה שבירר, וכאן הוא ענין אחר, שאין חשש במה שנתערבו המים של זו בזו, כיון שתחילה נעשה הכל כדין, שנמחקה המגילה לשמה תוך המים, ומה שצריכה לשתות המים, אין קפידא שיהיו תוך המים מחיקת האותיות כולם שנמחקו בשבילה לתוך מים שלה, שכיון שנמחקו האותיות בטל הכתב, רק שצריכה לשתות מים שלה, ומה שמברר אח"כ מחצית המים בשבילה נקרא שזהו מים שלה, ועל זה היה ספיקו של רבא, אם צריכה שבאמת תשתה מים הראשונים שלה שנמחקו בשבילה, או רק שתשתה מים שיתבררו אח"כ בשבילה, זהו כוונת התוס' בתירוצם שם למדקדק בדבריהם.
והא דב' שלקחו קיניהם, והא דדמי חטאת בהא דשופרות, פירשו תוס' כמו שכתבו בתמורה, וכמו שכתבנו בכוונת דבריהם למעלה, דעיקר כוונת הנותן דמי חטאת לשופרות, שאותם שיברור הכהן מן השופר בשבילו יהיה שלו, ויתחלפו על מעות שלו, אבל הכהן עצמו לולא הבעלים לא היה יכול לחלל מעות של הבעלים על מעות אחרים, שאין אדם מחלל דבר שאינו שלו, כמו שכתבו התוס' בפרק מרובה ובכמה מקומות, רק דאמרינן שהבעלים כוונתם שמה שיחליף הכהן הוא מתרצה כעת שיוחלפו עליהם, והרי זה תלוי בדין ברירה ממש, ודו"ק. ועיין תוס' ישנים שם בפרק הוציאו לו, כנ"ל בזה.
הגה"ה. ועיין תוס' בכל מערבין (דף ל"ו ע"א) ד"ה כשהתנו, שהקשו על פרש"י שפירש דהתנו דאותו שירצה הכהן לעשות חטאת בשבילה יהיה שלה כו', דלפירושו קשה דהיינו ברירה ממש, דכיון שנתערבו הקינין אי אפשר בלא ברירה ע"ש. ולענ"ד יש ליישב פרש"י בפשיטות, דכוונתו דברירה לא שייך כי אם במה שצריך שיתברר למפרע ולא אח"כ, כמו הא דכתוב גט לאיזה שארצה כו', דצריך שתחילת הכתיבה יהיה לשמה, וכן אם בא חכם כו', שבעת בין השמשות צריך שיקנה העירוב, וכן כל דבר, משא"כ במה שאי"צ רק שיהיה מבורר באותו זמן שמברר, ואין צריך לומר הוברר הדבר למפרע, אין שייך בזה ברירה, וכאן שלקחו קיניהם בסתם ולא קראו עליהם שם, עדיין לא נתקדשו קדושת הגוף, וכן בנתנו דמי קיניהם בעירוב, ולכן היו בכוונת הנשים שמה שירצה אז הכהן לקבוע על שם אותה האשה יהיה זה שלה ויתחלפו על קן של חברתה, ובכה"ג לא שייך ברירה כל שאי"צ לומר הוברר הדבר למפרע אלא אח"כ בעת שיברור. ועיין בפירוש המפרש בסוף פ"א דמסכת קינים מה שהביא בשם הראב"ד, נראה דכוון למה שכתבנו. ובסימנים הבאים לפנינו בס"ד נבאר הדבר באריכות, דמה שאי"צ להתברר למפרע אין שייך בזה דין ברירה, וא"כ דברי רש"י נכונים /ע"כ הגה"ה/.
ג) ודברי התוס' שם צריכין ביאור, במה שכתבו שם בהא דפרוטה בכיס זה הקדש או שנפל פרוטה של הקדש בתוך הכיס, שרבי עקיבא אומר כיון שהוציא את הראשונה מעל, דס"ל יש ברירה יעוי"ש. והוא תמוה, דא"כ מה מקשה שם ריש לקיש לר' יוחנן מהא דלוגין שאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש כו', דאלמא אין ברירה, אהא דאמר ומודה רבי עקיבא באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך כו', דאלמא אית ליה ברירה, ולפי דבריהם עדיפא ליה להקשות דא"כ מ"ש רישא ומ"ש סיפא, דכיון דברישא הטעם משום ברירה, למה ברישא מעל בראשונה ובסיפא עד שיוציא כל הכיס. ושם במסכת מעילה פירשו, משום דרבי עקיבא לטעמיה דס"ל שחייבין על ספק מעילות אשם תלוי.
עוד תמוה, האיך שייך מעילה ברישא מטעם ברירה, דהא אין מעילה אלא בשוגג, וא"כ האיך שייך לומר ברירה, דבשלמא אם היה לוקחו מן הכיס כדי ליתן להקדש, שייך בדין ברירה, כמו באחין שחלקו שמה שלוקח לחלקו אמרינן הוברר שמשעה ראשונה היה ראוי לו, וכן כאן אמרינן הוברר שאותו הקדיש בתחילה, אבל כשמעל בשוגג וסבור שהוא של חולין, ולא נתכוון אלא להוציאו לחולין, היאך שייך דין ברירה כאן, אם לא כשנאמר שבעת שהקדיש אמר בפירוש שאותו שיוציא מן הכיס בתחילה יהיה הקדש, כהא דכתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה, וע"ז שייך שפיר (ברירה), דמה שהוציא אח"כ בראשונה מן הכיס הוברר הדבר שזהו של הקדש.
אבל אם כן תקשה לחכמים דפליגי על רבי עקיבא, וסבירא להו עד שיוציא את כל הכיס, מדוע יגרע זה מהא דאיתא במסכת נזיר (דף ל"א ע"א), שור שחור שיצא מביתי ראשון כו', דפליגי ב"ש וב"ה באם הקדש בטעות הוי הקדש, אבל אם לא היה טעות, כגון שאמר שור שיצא מביתי ראשון, קדוש גם אליבא דב"ה, וע"כ כו"ע מודו דקדוש אף למאן דלית ליה ברירה. ועוד, הא בית שמאי לית להו ברירה, כדאיתא פ"ק דביצה בהא דהמת בבית ולו פתחים הרבה. אלא ע"כ כמו שיתבאר בסימנים הבאים בס"ד, דמה שאי"צ לומר הוברר הדבר למפרע אלא חל בעת שמתברר לכו"ע מהני.
ד) בסימן הקודם סעיף ו' יצאתי לדון בדבר החדש, בהא דפרוטה בכיס זה הקדש, דבכה"ג דלא תלי בדעתו מה שיברור אח"כ, רק הוא בא ממילא, דאחד מהם קדוש, אין שייך בזה ברירה, יעוי"ש. ונלע"ד להביא ראיות לזה, האחד, ממה דאיתא במסכת מנחות (דף ק"ח ע"ב), האומר אחד מכבשי הקדש אחד משוורי הקדש, הגדול שבהם הקדיש. ופריך שם בש"ס, אלמא מקדיש בעין יפה מקדיש, אימא סיפא, שלשה, בינוני שבהם הקדיש, אלמא מקדיש בעין רעה מקדיש. אמר שמואל, חוששין אף לבינוני כו', היכי עביד, אמר רב חייא בר רב, ממתין לו עד שיומם כו'. וא"כ קשה, למה לא אמרינן בכה"ג ברירה, שאותו שמברר אח"כ לשם הקדש הוברר הדבר שהוא היה הקדש, וכאן לא הוכר ההקדש מעיקרא רק בא בתערובות, וגם תלוי במעשה ובדבור האדם ולא ממילא, דבכה"ג שייך בדין ברירה, כמ"ש התוס' בתמורה וכמש"ל. ודוחק לומר דשמואל דמתרץ הכי לטעמיה אזיל דס"ל אין ברירה אף בדרבנן, כמו שאמרו בפרק משילין גבי שנים שלקחו חביות, דא"כ רב חייא בר רב נימא ס"ל ג"כ הכי דאין ברירה, ודלא כרב אביו דס"ל יש ברירה בפרק משילין. ולפי מה שכתבנו א"ש, דבכה"ג שחל ההקדש מיד על אחד מהם ואינו יודע איזהו, אין שייך בזה דין ברירה.
עוד ראיה, מהא דאיתא במסכת קדושין פ' האומר (דף ס"ד ע"ב), מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים, ואמר קדשתי את בתי הגדולה, ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות כו', כולם אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דברי ר"מ, ר"י אומר כו'. ומסיק שם בש"ס, דפליגי אי מחית אינש נפשיה לספיקא כו'. ולפי מה שנתבאר למעלה, דבמעורב ברוב מקרי דרבנן, וקיי"ל דאמרינן ביה יש ברירה כהא דט' וכלב, א"כ למה כולם אסורות, לברור חדא מנייהו ואינך לשתרי, וכמ"ש התוס' בתמורה דבדבר שבא מעורב בתחילה אמרינן ביה ברירה, וגם הא תלוי במעשה האדם ובדבורו. ואף על גב דבפרק האיש מקדש מוקי לה כשהוכרו ולבסוף נתערבו, היינו דוקא לרבא דס"ל קדושין שאין מסורים לביאה לא הוו קדושין, אבל לאביי דהלכה כמותו מוקמינן ליה בסתמא, דהא גם כאן כל חדא מדאורייתא מותרת, דכל דפריש מרובא פריש.
ועיין תוס' מסכת נזיר (דף י"ב ע"א), בהא דאומר לשלוחו צא וקדש לי כו', דאסור בכל הנשים שבעולם, כתבו התוס' שם, דמדאורייתא מותר בכל הנשים, שלא מקרי קבוע כיון שאין האיסור ניכר וידוע במקומו, ורק מדרבנן אסור משום קנס, וא"כ בכה"ג באיסור דרבנן קיי"ל יש ברירה, דמן התורה לא מקרי קבוע אף דהדרא לנחותה. ובפרק בכל מערבין, דקאמר שם מאן האי תנא דאפילו בדרבנן ליה ליה ברירה, למה לא קאמר ר"מ דקדושין הוא, ועוד דהא ר"מ ס"ל יש ברירה בהא דלוקח יין מבין הכותים, אלא ודאי דבכה"ג דלא תלה בדעתו מה שיפרש אח"כ ויברור אחד מהם לא שייך ברירה, וממילא אחת מהם מקודשת ואיני יודע איזו היא, וזה ברור לענ"ד.
וא"כ דברי התוס' דתמורה שכתבו דבדבר שלא הוכר האיסור מתחילה שפיר סמכינן אברירה, אי אפשר לפרש דבריהם כפשוטם רק כמו שכתבנו, ודלא כמ"ש היש"ש בדיני ברירה, וע"ש שתפס דברי התוס' כפשוטן, וכן הא דשופרות, והוא תמוה. שוב אחרי כותבי זאת, מצאתי בחידושי ריטב"א לקדושין (דף נ"א ע"א), בהא דפליגי חזקיה ור' יוחנן באמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים חלות, שכתב שראה מקשים והא ר' יוחנן לית ליה ברירה, וכתב שם ממש כמ"ש, דדוקא אם אמר מה שיברור אח"כ שייך ביה ברירה, משא"כ אם אמר יקדשו עכשיו, והנאני שכוונתי לדעתו הרמה.
הגה"ה. וצ"ע בסוגיא דפרק ב' דקדושין שם, דפריך לרבא מהא דתנן אחת מב' אחיות מקודשות כו', דהא כיון דמדאורייתא הם מותרות כל אחת מהם, דכל דפריש כו', א"כ שפיר מקרי קדושין המסורין לביאה, וקרינן ביה מדאורייתא כי יקח איש אשה ובעלה, דהא כל חדא מוקמינן לה אחזקת היתר, ואין זה דומה לחתיכה אחת מב' חתיכות אחד חלב ואחד שומן דמביא אשם תלוי, דשם אין בכל אחד חזקת היתר משא"כ בכה"ג. אך יש לומר, דנגד זה יש חזקה אחרת חזקת פנויה, והשניה היא המקודשת, ונמצא שהיא אחות אשה, ובמקום הארכתי בזה, ואין כאן מקומו /ע"כ הגה"ה/.
ה) ברמב"ם (פ"ד מהל' מעשר שני הלכה ט"ו) פסק שם, באמר מעשר שני זה מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס מחולל, וכחכמים דפליגי על ר' יוסי המובא בפרק בכל מערבין (דף ל"ז ע"ב) לפי מאי דמפיך לה שם. ותמה שם הכסף משנה על הרמב"ם, דהא הוא ס"ל בדאורייתא אין ברירה. והכסף משנה תירץ שם, דהרמב"ם לטעמיה אזיל דס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן. ולענ"ד דבריו תמוהים, דלפי"ז קשה בהא דסתם הרמב"ם (פ"א מהל' תרומות הלכה כ'), בהא דישראל ועכו"ם שקנו שדה בשותפות, דכתב לחלק בין ארץ ישראל לסוריא, משמע דהרמב"ם מיירי לדינא דחייב בתרומה מדאורייתא, וסתם בספרו כפי מה שמבואר בש"ס אף דבזה"ז דרבנן, וא"כ למה סתם כאן וכתב לפי מה שנוהג בזמן הזה, ולא הזכיר בפירוש לחלק בין בזה"ז לזמן שחייב מדאורייתא. וכן בריש (פ"ז מהל' מעשרות), גבי הא דב' לוגין שאני עתיד להפריש, סתם ג"כ דאין ברירה.
ומה שתירץ הר"י קורקוס על קושיא הנ"ל, דבכה"ג לא צריכים לברירה כלל, דממנ"פ מחולל המעשר כבר על סלע שבכיס, דהא ממנ"פ יש סלע בו שמחלל עליו עיין שם. ובאמת הוא תמוה מאוד, דא"כ למה הוצרך הש"ס שם להפוך דברי ר' יוסי לדברי חכמים, כיון דאפילו למאן דלית ליה ברירה הוא מחולל, וגם למה פליגי שם חכמים וס"ל דאינו מחולל, וכבר עמד בזה הר"י קורקוס בעצמו, עיין שם בכסף משנה שכתב שהוא תירץ קושיא זאת, ולא זכינו לתירוצו בזה.
ולכן נראה לענ"ד דכאן לא שייך לומר שמחולל ממנ"פ על סלע אחד שבכיס, דדוקא אם היה אומר סתם מחולל על סלע אחד שבתוך הכיס, בכה"ג מהני ולא שייך בזה ברירה כמו שכתבנו בסעיף הקודם, אבל כאן דמיירי שאמר על סלע שתעלה בידי, ור"ל מה שיעלה אח"כ בידי, וא"כ אין החילול חל על איזה מהם שיהיה, רק מה שיעלה בידו, ואנו צריכים לומר שאחר שיעלה אז חל החילול למפרע בעת שאמר, ודמיא ממש להא דכתוב גט לאיזו שתצא בפתח תחילה, או שאמר לאיזו שארצה אגרש, וא"כ לפי מה שכתבנו למעלה לחלק באם אמר שיחול הדבר אחר שיתברר אז לכו"ע מהני, ובכה"ג אין שייך פלוגתא דיש ברירה או לא, אבל אם אמר שיחול מיד החילול על מה שיעלה אח"כ מן הכיס אז שייך דין ברירה, ובכה"ג מיירי פלוגתא דר"י ורבנן דפרק בכל מערבין, וכן מוכח מש"ס שם דמיירי בהכי שרוצה לאכול המעשר מיד קודם שיעלה מן הכיס, מדחילק שם בין אם אמר על סלע חדשה שיעלה כו' וליכא אלא חדא יעוי"ש, דהיינו באם יש הרבה בכיס אז עכשיו אין הדבר מבורר, ולכן למאן דלית ליה ברירה א"א לו לאכול ולסמוך על מה שיעלה אח"כ, אבל הרמב"ם לא מיירי מזה, אלא באומר שיחול החילול אחר שיעלה מן הכיס, דהרמב"ם לא הזכיר החילוק בין סלע חדשה או לא, ולכך סתם וכתב דמותר גם בזמן שנוהג מדאורייתא, ולא רצה להזכיר בפירוש באם אמר שיחול מיד ורוצה לאכול עכשיו דאינו מועיל, כיון דבלאו הכי בזה"ז אינו חייב מן התורה, ולכן לא רצה להאריך ולפרש כנ"ל.