אור ברסלב
בית יצחק - דיני ברירה חלק ראשון › סימן ח

בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר

חלק ראשון · סימן ח

סימן ז

אי שייך ברירה באחין שחלקו בשני מינים

א) בפ"ו דמס' דמאי גרסינן, חבר ועם הארץ שירשו את אביהם ע"ה, יכול הוא לומר לו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני, אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים, טול אתה הלח ואני היבש, ע"כ. והובא משנה זאת במס' חגיגה (דף כ"ה ע"ב), ופרש"י שם, דלכך במין אחד יכול לומר לו טול אתה שבמקום פלוני כו', משום דחד מינא הוא אמרינן יש ברירה, שאלו הם חלקו של זה ואלו הם חלקו של זה, ולא החליף לו חבר לע"ה חלקו שבטמאים בשביל חלקו של ע"ה בטהורים, אבל בב' מינים אין לומר ברירה, דכשמת אביהם נפל חלק לזה וחלק לזה בכל המינים, ונמצא חבר מחליפו לו כו'. הרי מבואר מזה, דאף במלתא דרבנן דקיי"ל יש ברירה מ"מ בשני מינים לא שייך ברירה.

וכן מוכח מש"ס מס' בכורות (דף נ"ו ע"ב), האחין השותפין כשחייבים בקלבון פטורים במעשר בהמה כו', חלקו וחזרו ונשתתפו חייבים בקלבון ופטורים ממעשר בהמה. ושם, אמר רב ענן, לא שנו אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים, אבל חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים, אמר זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך. הרי מבואר, דרב ענן אף דס"ל דיש ברירה, אעפ"כ בחלקו שני מינים מודה דאין ברירה, וזה ברור.

ולכאורה קשה, דרב ענן דמחלק בין מין א' לב' מינים, ע"כ צ"ל דס"ל דיש ברירה אף בדאורייתא, דהא מעשר בהמה מדאורייתא הוא, וא"כ לדידן דס"ל דבדאורייתא אין ברירה, פטורין ממעשר בהמה אפילו חלקו כו' שהיה החלוקה במין אחד כרב נחמן. ובאמת פסק כן הרמב"ם (פ"ו מהלכות בכורות הלכה י'), ולפמ"ש למעלה דלשיטת הרמב"ם הא דמחלקינן בין דאורייתא לדרבנן הוא מטעם ספק, דבדאורייתא אזלינן לחומרא א"כ היה לנו להחמיר כאן, דשמא יש ברירה וחייבין במעשר בהמה. וצ"ל כמ"ש למעלה, דשאני מעשר בהמה שבכל ספק אזלינן ביה לקולא, דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, וכמ"ש הרמב"ם עצמו שם (הלכה ט"ז) וז"ל, כל בהמה שהיא ספק אם היא בת מעשר או לא, הרי היא פטורה מן המעשר כו'.

[אך לפ"ז קשה בהא דתנן שם חזרו ונשתתפו חייבין בקלבון, והא קלבון הוא דרבנן וא"כ מספק פטורים דבדרבנן יש ברירה. ועל המשנה עצמה לא קשה, די"ל דמיירי בב' מינים, ורב נחמן דאמר אפילו במין אחד לא קאי אלא על מעשר בהמה, או דס"ל לרב נחמן דאין ברירה מתורת ודאי אפילו בדרבנן אין ברירה כמ"ד הכי, אבל על הרמב"ם קשה שפסקו להלכה פ"ג מהל' שקלים ולא חילק בזה. וצ"ל דלענין קלבון שאני, דלא תליא כלל בדין ברירה, דעיקר הטעם שפוטרים מקלבון משום שכ"ז שלא חלקו הוה כמו תפוסת הבית עדיין קיים, וכאב השוקל בשביל בניו, משא"כ כשחלקו וכל אחד מכיר את שלו, מה בכך שיש ברירה וכל אחד משתמש בחלקו המגיעו משעה ראשונה, מ"מ לא הוי כאב השוקל בשביל בניו]. שוב אחרי כותבי זאת, ראיתי בספר מקור חיים מהגאון מליסא סי' תמ"ח, שכתב ג"כ דבב' מינים לא שייך ברירה, והביא ג"כ הראיות שכתבתי ממשנה דמס' דמאי ומהא דבכורות יעו"ש.

ב) אכן אחרי העיון ראיתי שאין דבר זה מוסכם, ויש בזה מבוכה גדולה. דהנה התוס' פ"ק דקדושין (דף י"ז ע"ב), על הא דמביא הש"ס גר ונכרי שירשו כו', יכול לומר טול אתה עבודת אלילים ואני מעות כו', ואי ס"ד דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל חלופי עבודת אלילים שקיל כו'. וכתב התוס' על זה וז"ל, ואין לומר טעמא משום ברירה כו', דא"כ אפילו באו לרשותו נמי יהא מותר מהאי טעמא. והרי שם הם ב' מינים, ע"א ומעות כו', וע"כ צ"ל דס"ל לתוס' דבב' מינים ג"כ שייך דין ברירה, ולכאורה הוא תמוה, דהוא נגד משנה דדמאי וסוגיא דבכורות שהבאתי.

גם דבריהם צ"ע מה שכתבו דאם מטעם ברירה גם כשבאו לרשותו היה מותר, וזה ג"כ נגד סוגיא דפרק השוכר את הפועל במסכת ע"ז (ע"א ע"ב), ע"ש מה שאמרו הלוקח גרוטאות כו', אם משנתן מעות משך יוליך לים המלח, ומסיק שם רבא, רישא וסיפא מקח טעות, ורישא דלא יהיב זוזי לא מתחזי כעכו"ם ביד ישראל, סיפא דיהיב זוזי מתחזי כעכו"ם ביד ישראל. ופרש"י, דלכי הדר ושקל זוזי, כמאן דזבן לעכו"ם דמי. וא"כ י"ל גם כאן, דאם כשבאו לרשותו כשיתנם לעכו"ם ויקבל מידו נגדו דבר אחר מחזי כמאן דזבן ליה, וא"כ שפיר היה יכול לומר דהטעם משום ברירה, אלא ע"כ דעיקר הטעם דלא שייך כאן ברירה.

ובאמת הרשב"א בחידושיו כתב באמת לתרץ קושיית התוס' הנ"ל, דהיינו משום דבב' מינים לא שייך ברירה. ובאמת קושיא הראשונה שכתבתי דדברי התוס' סותרים לסוגיא דבכורות ולמשנה דדמאי, יש ליישב דכוונת התוס' רק לומר דהש"ס לא היה יכול לדחות הראיה שהביא רבא דירושת הגר מדרבנן, דדילמא הטעם משום ברירה וס"ל דגם בב' מינים יש ברירה, דלפי"ז גם משבאו לרשותו כו', אלא ע"כ אין שייך כאן ברירה משום דהוה ב' מינים, ונמצא שגם התוס' ס"ל כן אליבא דאמת. אך מצאתי בחדושי ריטב"א לקדושין שכתב ג"כ להקשות קושית התוס' הנ"ל, דילמא הטעם משום ברירה, ותירץ שם דא"כ יקשה אפילו נשתתפו נמי, אלא ע"כ דס"ל אין ברירה. א"נ יש ברירה ואסור מדרבנן משום שרוצה בקיומו, יעוי"ש. הרי דמשמע מדבריו דס"ל דלמ"ד יש ברירה ולדידן דיש ברירה בדרבנן, גם בב' מינים אמרינן הכי. ומצאתי שם בתוס' רי"ד על הך סוגיא דכתב בפרוש, דא"א לומר משום ברירה משום דהם ב' מינים וכמ"ש הרשב"א, והביא ג"כ ראיות הנ"ל ממשנה דדמאי ומסוגיא דמס' בכורות מרב ענן שהבאתי, וכתב שם דלא אמרינן ברירה כי אם במנין אחד ובמין אחד, דמביא שם מפלוגתא דר"א ור"י שם בבכורות בחלקו תשעה נגד עשרה דלא אמרינן ברירה, ור"י אמר אפילו חלקו עשרה נגד עשרה אין ברירה יעוי"ש, ונדבר מזה לפנינו בס"ד.

הגה"ה. ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם (פ"ט מהלכות מעשר הלכה י"ג) וז"ל, שנים שבצרו כרמיהם בתוך גת אחת, והאחד מהם אינו נאמן על המעשרות אעפ"י שעישר זה הנאמן על חלקו, כשהוא נוטל חלקו מן היין חייב להפריש ממנו מעשר דמאי על חלק ע"ה, עכ"ל. ודין זה הוא משנה פ"ו דמס' דמאי. ובש"ס ירושלמי אמרו ע"ז, דחצי חלק חבירו הוא דמאי, ע"ש דמביא מחלוקת ר"א ור"י ופסק כר"י. והראב"ד שם בהשגות כתב ע"ז, דקשה על משנה זו ממשנה דבתרא, דמכאן משמע דאין ברירה ולכן צריך להפריש על חצי חלק חבירו, ובמשנה שלאחריה משמע דיש ברירה. ודברי הכ"מ שם נכונים, שלפי פי' הרמב"ם במשנה שם דמיירי דבתחילה חלקו הכרם ובצר כל אחד את שלו, ואח"כ עירבו לדרוך אותם בגת אחת, [ולענ"ד לא היה צריך הכ"מ לזה, דהיה יכול לפרש שלא היו שותפין כלל אלא כל אחד היה לו כרם מיוחד בפני עצמו, ואח"כ בצרו שניהם לתוך גת אחת], ובזה לא שייך ברירה, שהרי כבר היה חלק של כל אחד מבורר שהוא שלו וזכה בו תחלה, ונמצא שלאחר שערבו בגת אחת נמצא בשל כל אחד יש חצי של חבירו, ולכך צריך לעשר על חלק ע"ה.

ודברי הראב"ד שם צ"ע, שהוא כתב שם לתרץ הסתירה הנ"ל ממשנה שאחריה, דכאן הטעם משום קנס, לפי שלא היה לו להתערב עמו בגת אחת, שהרי לא היה לו שותפות עמו בכרם, ומה לו לזה שעירב עמו פירותיו, עכ"ל. ודבריו צ"ע, הא' שהרי לפי דבריו דמיירי שלא היו שותפין כלל, רק שעירבו יחד בגת פירות שלו ושל חבירו, וא"כ מה ברירה שייך כאן, והיאך שייך לומר שמה שלוקח הוברר שהוא שלו מעולם, והרי כל אחד היה לו חלק מיוחד, וכיון דקיי"ל דבלח יש בילה, א"כ ודאי דחצי שלו ביד חבירו, וא"כ מדינא צריך לעשר על חצי חלקו של חבירו. ועוד הרי ממקומו הוא מוכרע שאין הטעם משום ברירה, ממ"ש הרמב"ם שם, כיצד היה מחצה למחצה ונוטל בחציו מאתים לוג, הרי זה מפריש ממנו לוג אחד תרומת מעשר כו'. ואם היה מטעם חשש ברירה היה לו להפריש על כל המאתים לוג שנפל לחלקו של ע"ה, דדילמא כל מה שעלה לחלקו הוא נחלף והוא ביד ע"ה, אלא ודאי דהטעם הוא משום דיש בילה, ובודאי חצי שלו ביד חבירו, כנלע"ד /ע"כ הגה"ה/.

וצ"ע, דלכאורה הך סתם מתני' דחבר וע"ה ס"ל עכ"פ דיש ברירה במין אחד עכ"פ בדרבנן, וא"כ יקשה מזה לר' יוחנן דס"ל אין ברירה אפילו בדרבנן, כדמוכח בפ' משילין בהא דשנים שלקחו חביות ובהמה בשותפות, דמדקדק שם דר' יוחנן ס"ל אין ברירה מדמפרש מילתא דתני איו וכבר בא חכם, והא כיון דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה, וא"כ ליתא לדאיו מקמי סתמא דמתני' דמס' דמאי דמוכח דס"ל עכ"פ דיש ברירה בדרבנן.

וכן הוא סתם משנה שם משנה ח', שנים שקבלו שדה באריסות, או שירשו או שנשתתפו, יכול הוא לומר לו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני, אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים כו', ופסקו הרמב"ם פ"ו מהל' מעשר הלכה י"ד. ועיין בפי' המשנה שם שפירש, דאין משנה זו מדבר בדיני איסור והתר, רק נוגע לדיני ממונות, והיינו שרשאי לומר לו שיקח כל אחד מן הסמוך למקומו משום דכופין על מדת סדום, ולפי פירושו שם מיירי בשניהם ת"ח ואין חשודין על המעשרות. וכן משמע כפירושו, דבמשנה שלאחריה תנן חבר וע"ה שירשו כו', וכן במשנה הקודם לו שנים שבצרו כו' א' מעשר כו', ובמשנה זו לא פרשו שאחד ת"ח והשני ע"ה, מוכח דלא מיירי מענין אסור והתר כלל. אבל בחבורו שהעתיק דין זה לענין מעשר, מוכרח דחזר מפירושו למשנה, ולכן כתב בחבורו מפני שאסור למכור טבל, וכן מבואר שם בהג"ה יעו"ש, וא"כ יש ב' סתמות דעכ"פ בדרבנן יש ברירה.

והיה נראה לענ"ד ליישב, דשאני גבי חבר וע"ה דבאמת אין כאן איסור ברור במה שמחלק עם ע"ה, לומר אולי חלקו הוא ביד ע"ה ועובר על ל"ת, חדא, דאין איסור זה ברור דהא רוב ע"ה מעשרין הם ואין כאן אלא חשש בעלמא, ולכן כל שאינו נותן לו בידים ורק ממילא ע"י חלוקה, אפשר דבא חלקו ליד ע"ה, ועדיף מתרי עברי דנהרא שאם יכול ליקח בעצמו אין כאן לפני עור כו'. ואין זה דומה להא דע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק כו', דשם נותן לו בידים, שלקח ב' אגודות א' לעצמו וא' בשביל ע"ה. ולכן נלע"ד דכאן אינו אלא בשביל מראית העין לבד, דנראה כאלו מחליף שלו בחלק ע"ה, כיון שאין החלקים שוים, אבל כיון שהחלקים שוים בכל דבר, ומתחילה ראוין הם לחלוק, ואין חלק של ע"ה בא מכח הת"ח, אין בזה חשש מראית העין דלפני עור.

וראיה לזה, דהרי איתא שם במשנה, דלא יאמר חבר לע"ה טול אתה הלח ואני היבש, והיינו שלח הוא מה שהוכשר לטומאה, ויבש היינו דלא הוכשר, ואם היו מצד איסור חשש ברירה, וכיון שהמשנה ס"ל דבמין אחד יש ברירה, א"כ למה יאסר בזה, דבמה שקצתו הוכשר לקבל טומאה אין זה בגדר מין אחר, אלא ודאי דכיון דעיקר האיסור משום מראית העין, אסרו חכמים במה שיש קפידא בחלוקה, כגון בלח ויבש, שהת"ח רוצה דווקא ביבש ולא ליטול הלח שכבר הוכשר, ולכן כל שמקפיד ליתן זה לע"ה מיחזי כמוסר בידים משלו לע"ה, משא"כ בשניהם יבש ומין אחד לגמרי, שאין הפרש והקפד בין חלק זה לחלק זה, ואין הת"ח רוצה דוקא בחלק זה ולא בחלק האחר, לא שייך כאן מראית העין דלפני עור, ודו"ק כנ"ל.

ג) ויש לענ"ד מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל, מה שכתב בפ"ד מהל' איסורי מזבח (הי"ז) וז"ל, ב' שותפין שחלקו, זה לקח עשרה טלאים וזה לקח תשעה וכלב אחד, שעם הכלב מותרים, אבל העשרה שכנגדו, אם יש אחד מהם דמו כדמי הכלב או יתר על דמי הכלב, מוציאו מן העשרה כנגד הכלב ויהיה מחירו והשאר מותרים, ואם כל אחד מהם דמו פחותים מדמי הכלב, הרי העשרה כולם אסורים, עכ"ל. והוא דברי הש"ס במס' תמורה (דף ל' ע"א), דפריך הש"ס ונשקול חדא כו', ומשני כגון דטפי כו', והאי טופיינא כו'. ותוס' שם כתבו, דהסוגיא אזלא למ"ד יש ברירה יעו"ש. והנה מה שקשה לכאורה על הרמב"ם, מאחר שהוא פוסק כמ"ד אין ברירה בדאורייתא, א"כ גם בשוים הדין שכולם אסורים, כבר כתבתי למעלה דשאני התם דמן התורה כולם מותרים, דהמחיר כלב בטל ברוב, ורק מדרבנן אסור דבע"ח לא בטלי, ובדרבנן יש ברירה. ואחר כתבי זאת מצאתי כן בספר מקור חיים סי' תמ"ח שתירץ כן דברי הרמב"ם הנ"ל.

אבל מה שכתב הרמב"ם דאם יש אחד מהם יותר על דמי הכלב, דנוטל ג"כ אותו ויהיה מחיר הכלב והשאר מותרים, לענ"ד צ"ע, והוא, דלכאורה קשה, דאם מצד ביטול ברוב אתינן עלה א"כ גם בשוה הכלב יותר מדמי אחד מהם ממה שכנגדו למה אסורים כולם, כיון דהך טופיינא אזיל בכולהו, הרי בכל אחד מהם רובו להיתר ומעוטא נתפס במחיר הכלב, ולמה לא אמרינן דבטל ברוב בכל אחד האיסור ברוב היתר, דגם בכה"ג שייך ביטול ברוב, כמ"ש ביו"ד סי' י"ד באבר שיצא חוץ לרחם לענין חלבו, שכתבו שם הפוסקים דשייך ביה ביטול ברוב מן התורה, ע"ש בט"ז ובש"ך, גם חשיבות דבע"ח דלא בטלי לא שייך בזה שכל אחד מעוטו בטל ברובו, וזה קשה גם על הש"ס דמתרץ כן. [ואין לומר דאתיא אליבא דר"י דס"ל מין במינו לא בטל מן התורה, דהא ר"י לית ליה ברירה אפילו בדרבנן, ושם הסוגיא אזלא למ"ד יש ברירה].

עוד קשה, דמנין פשוט ליה להש"ס לומר דהך טופיינא ששוה הכלב יותר מטלה אחד אזיל בכולהו, ולמה לא אמרינן דיברור שני טלאים נגד הכלב ויאסור אותם, והך טופיינא דכלב אזיל בטלה השני לבד, וא"כ בטלים השנים ברוב הטלאים מן התורה, ושוב נימא יש ברירה בדרבנן. ואין לומר כיון דהשני טלאים שוים הרבה יותר מדמי הכלב לא שייך לומר ע"ז הוברר הדבר שהם מחירו, שהרי ודאי לא החליפם השנים בעד הכלב, דא"כ יקשה על הרמב"ם שכתב דגם באם טלה אחד שוה הרבה יותר מדמי הכלב יכול לברור אותו ולומר שהוא מחירו, ומה בין שנים ששוים יותר מדמי הכלב לאחד ששוה הרבה יותר, אלא ודאי דאין חילוק בזה. ואם נאמר דיש חילוק, א"כ דברי הרמב"ם תמוהים, וכמ"ש.

ד) ולכן היה נ"ל לומר, דדין ברירה בכה"ג לא שייך אלא אם כולם שוים ממש זה כזה, דבזה שייך לומר הוברר הדבר למפרע שזהו חלקו המגיעו משעה ראשונה, משא"כ באם אינם שוים בדמיהם לא שייך לומר כן, שהרי צריכין שומא, וצריך האחד להחזיר דמים לאחיו, וא"כ מה שנותן לו לאחיו בעד יתרון דמי הוה לוקח ממש. וראיה לזה מהא דאיתא התם בפרק מעשר בהמה (דף נ"ו ע"ב), ר"א אמר לא שנו אלא שחלקו ט' כנגד י', אבל חלקו ט' כנגד ט' כו', אומר זהו חלקו המגיעו כו'. ופרש"י שם ד"ה ט' וז"ל, ט' גדולים כנגד עשרה פחותים, דהיינו שומא, וליכא למימר ברירה כו'.

הגה"ה. ועיין תוס' ד"ה ואזדא ר"י כו' שכתבו וז"ל, ואף על גב דהכא פליג ר"א עליה דר"י, ולעיל בסוף פ' יש בכור (דף נ"ב ע"ב) משמע דמודה בההיא דלקוחות הם, דמשני מאי חוזרים חוזרים לבטלה, הא מצריכין הכא תרי מילי דר"י כו', והיינו כמו דקאמר כאן דאי אשמעינן שדה לחומרא כו', ר"ל דהוה אמינא דמספיקא אמרינן אין ברירה ולחומרא צריכין להחזיר ביובל, ולפי"ז צ"ל דר"א ס"ל ג"כ אי"ב מספק, ואעפ"כ כאן במעשר בהמה באם הם שוים ס"ל יש ברירה, והיינו ג"כ לחומרא לחייבם במעשר בהמה, ולפי מה שכתבנו למעלה בישוב דברי הרמב"ם דס"ל דבמעשר בהמה אזלינן לקולא בספק משום דעשירי ודאי אמר רחמנא כו'. וצ"ל דהרמב"ם יתרץ כתירוץ הב' שכתבו התוס' שם, דר"א אליבא דר"י מתרץ שם הכי, אבל לדידיה לא ס"ל, וצ"ע /ע"כ הגה"ה/.

אבל לפי"ז יקשה למה הוצרך הש"ס לתרץ דשוה האי כלבא חד ומשהו, דהאי משהו אזיל ומשיך בכולהו, דגם אם היה שוה פחות מדמי הטלאים שכנגדו, כל שאינם שוים וצריכין שומא אין שייך בהם ברירה, שכל שצריכים הם לשום זה כנגד זה יצאו מתורת יורשים מתפוסת הבית, אלא בגדר לוקחים ממש, דהאי טופיינא דטלאים שכנגדו אזיל בכולהו טלאים שעם הכלב ובכלב, ואיני יודע איזה נתפס בדמי אותו היתרון, אם הטלאים שעם הכלב ואם הכלב.

וע"כ צ"ל, דבאמת אם הכלב שוה פחות אז אין שייך לומר דיתרון הטלאים ששוים אותם שכנגדו יהיו בתוך דמי הכלב, אלא הם מסתמא בתוך דמי הטלאים שעמו, שהם שוים יותר מדמי הטלאים שכנגדו, אבל באם הכלב שוה יותר, אין סברא לומר שיתרון דמיו יהיה נמשך רק באחד מן הטלאים שכנגדו, אלא מסתמא נמשך בכולם. ולפי"ז באמת אם הטלאים שכנגדו אין כולם שוים, רק יש בהם מקצת ששוים כמו הכלב או פחות, אז מסתמא אותו היתרון של דמי הכלב אינו נמשך רק באותם טלאים שכנגדו השוים יותר מדמי הכלב. והא דלא אמרינן דיתבטל אותו היתרון ברוב בתוך דמי הטלאים שכנגדו, נראה דלא שייך בזה ביטול ברוב דנראה דמה שאמרה התורה דמחיר כלב אסור, אינו דוקא באם החליף כולו בכלב, אלא מקצתו נמי דינא הכי, והרי זה דומה למקדיש מקצת בהמה באבר שהנשמה תלויה בו, דפשטה קדושה בכולה, וכמו כן נפשט איסור המחיר שהחליף קצתו ואיני יודע איזה מקצת הוה כמו החליף אבר שהנשמה תלויה בו שנתפשט איסורו בכל הבהמה.

גם נלע"ד, דבמין אחד רק שאין דמיהם שוים, תלוי במחלוקת האמוראים אם שייך בזה ברירה למאן דאית ליה ברירה, דרב נחמן ורב ענן דפליגי בחלקו גדיים נגד טלאים ולא פליגי בחלקו ט' נגד עשרה ס"ל באמת דכיון שהם מין אחד שייך בזה ברירה אף שאינם שוים בדמיהם. גם י"ל, דר"א ס"ל דחלקו ט' נגד י' אין ברירה, היינו דוקא באם לא יש רק י"ט בהמות בירושה, דבלקח ט' נגד י' ע"כ דטופיינא דשוים הט' יותר אזיל עכ"פ בא' מן העשרה בהמות שכנגדם, א"כ ע"כ א' מהם הוא לקוח, וא"כ לא נשאר כדי שיעור מעשר, אבל אם חלקו י' נגד י"א אמרינן דהיתרון הולך באותו האחד עשר, והיה חייבים באמת. או אפשר דאין סברא לומר כן, אלא דהיתרון מתפשט בכל הי"א, א"כ מתחילה היה לאותו שנטל הי"א כאלו לקח מקצת מכל אחד מאחיו בעד היתרון שהיו בכל העשרה שנטל הוא, והוא כמש"כ למעלה בשם תוס' רי"ד בקדושין, דמחלק למ"ד יש ברירה דהיינו דוקא דשוים במין ושוים במספר, ודו"ק.

ה) והנה בעיקר דין זה מה שנתבאר בדבר שנתערב ברוב כיון דבטל מדאורייתא אמרינן יש ברירה, צ"ע מהא דאיתא בסוף מס' מעילה, נפלה פרוטה של הקדש בתוך הכיס, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש, כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים, עד שיוציא את כל הכיס. ועיין בתוס' שם, דר"ע אזיל לטעמיה דס"ל דחייבים על ספק מעילות אשם תלוי. ואם נאמר דבטל ברוב מדאורייתא שייך בו ברירה, א"כ יקשה למה ס"ל לר"ע דמעל בראשונה משום ספק מעילות, הא יש תקנה לזה, שיברור פרוטה אחת ויאמר שזו היא של הקדש, דבדרבנן אמרינן ברירה, ובשלמא בנפלה פרוטה בכיס, בזה לא שייך ברירה, כיון שכבר הוברר הפרוטה תחילה וחל עליה שם הקדש שוב א"א לומר הוברר על פרוטה אחרת, וכמו שיתבאר בסימנים שאח"ז בס"ד, אבל באמר פרוטה בכיס זה הקדש, הרי זה דומה ממש להא דמחיר כלב שכתבו התוס' במס' בכורות שם ד"ה לברור כו' וז"ל, שכך סברת הש"ס, כיון שיש ברירה שיש לדבר להיות תלוי בדעתו, דמסתמא כך דעתו מתחילה, דאותו שיברור הוא כנגד הכלב, וכמו כן י"ל כאן, שכן דעתו, שאותה פרוטה שיברור אח"כ יהיה הקדש, והוי כמו הא דשני לוגין שאני עתיד להפריש דמועיל למאן דאית ליה ברירה, וכיון דכבר בטל ברוב מן התורה, א"כ שייך בזה ברירה. ודוחק לומר דבאמת ר"ע ס"ל דגם בדרבנן אין ברירה, דא"כ מה דקאמר בפ' בכל מערבין (דף ל"ה ע"ב) מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה כו', למה לא אמר ר"ע דמעילה היא.

ונלע"ד במה שיש לדקדק במה שכתבו התוס' שם בסוף מעילה (דף כ"א ע"ב) ד"ה פרוטה, שהקשו, תימא ולבטול ברובא, וכ"ת דבר שיש לו מתירין הוא כו', הא דשיל"מ דלא בטיל מדרבנן הוא כו'. ובמקום אחר כתבתי ליישב קושייתם, דבאמת בכה"ג לא שייך ביטול, דביטול אינו שייך כי אם במה שהכל של אדם אחד, ורק שנתערב איסור בהיתר, אבל באם נתערב פרוטה של שמעון בכיסו של ראובן לא שייך ביטול, כמ"ש בסוף פרק משילין, אם נתערב קב חיטין שלו בעשרה קבין חיטין של חבירו יאכל הלה וחדי, וע"ש באריכות מה שכתבנו בביאור הסוגיא שם בזה, וא"כ אם נתערב פרוטה של הקדש שהוא של גבוה בהרבה של חולין שלו, לא גרע של גבוה משל חבירו דלא שייך ביה ביטול, וא"כ הרי הוא כנתערב אחד באחד ממש, וכמו כל דין קבוע דכמחצה על מחצה דמי, דבאמת כל דבר שאין לו ביטול מן התורה ונקרא שם ספק על כל התערובות הרי הוא כמחצה על מחצה ממש, מאחר שלא היה זה בכלל אחרי רבים כו', דמשם ילפינן דין ביטול ברוב, וא"כ הוי ספק דאורייתא ממש בתערובות חד בחד, דלכו"ע ספק זה אסור מן התורה, ולכן ר"ע דמחייב אשם תלוי על ספק מעילות חייב גם כאן. ובזה מיושב ג"כ דברי הרמב"ם מה שכתב בפ"ז מהל' מעילה (הלכה י'), מש"כ וכן פרוטה בכיס זה הקדש כו' מחלל אותה כו', ולפמש"כ דהרמב"ם ס"ל דדבר המעורב ברוב דבטל מדאורייתא שייך בו ברירה, וא"כ למה צריך לחללו, והלא יכול לסמוך על ברירה שיברור אחד מהם, ולפמ"ש דבזה לא שייך ביטול ברוב, א"ש.

הגה"ה. ודברי התוס' שם תמוהים, מה שכתבו די"ל משום דמטבע חשיב ולא בטיל, דהא גם דבר חשוב דלא בטיל הוא מדרבנן, ועיין בספר משנה למלך סוף פ"ז ד"ה מעילה שעמד בדברי התוס' בזה והאריך שם. ואפשר לדחוק בדברי התוס', דכוונתם כמ"ש בפנים, דבמטבע כיון שהוא דבר של ממון אחרים לא שייך ביה ביטול, אעפ"י שאין זה במשמעות לשונם צריך לדחוק וליישב כן, ודו"ק /ע"כ הגה"ה/.

ו) עוד נלענ"ד לומר דבר חדש, והוא, דדין ברירה לא שייך בדבר שבא בתערובות כי אם באחד מב' אופנים, הא', באם אומר מה שאקח משם אותו דבר יהיה הקדש, בכה"ג שייך ברירה, שמתחילה היה מפרש דבריו שאותו שיפריש משם הוא יהיה נתפס בדבורו, ולכן אמרינן הוברר הדבר שאליו היה כוונתו מתחילה, ולא אמרינן שמא היה דעתו על אחר, כהא דשני לוגין שאני עתיד להפריש כו', וכן בדבר שבא ממילא, כמו אחין שחלקו, או בנטל אחד תשעה וכלב ואחד עשרה טלאים, דכיון שלא אמר שום דבר רק ממילא יש בו דבר איסור, ובתחילה לא נקרא עליו שם איסור על דבר מיוחד, אמרינן דמסתמא היה בדעתו שאותו שיברור אח"כ נגד הכלב יהיה נתפס במחירו, וכן באחין שחלקו, כיון שעומדין לחלק ג"כ אמרינן כאלו פירשו דעתם מתחילה שמה שיקח אחד לחלקו הוא יהיה שלו, שהרי על כרחך עומדים לפרש דעתם, והוא כעין מה שאמרו כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וכן הרבה כאלו, אבל באם אמר בפירוש אחד בתערובות יהיה הקדש ולא פירש אותו שיברור, הוי כאילו הפריש אחד וחזר ונתערב, ואין לומר שאותו שיברור אח"כ יהיה הקדש.

ומנא אמינא לה, מהא דאיתא שם בסוף מעילה, רב פפא אמר, כיסין אלוגין רמי ליה ריש לקיש לר' יוחנן, דתנן, הלוקח יין כו', ופרש"י שם, דרמי ליה סיפא דמתני', דאמר מודה רבי עקיבא באומר פרוטה מן כיס זה הקדש, שהוא מוציא והולך כו' עד שיוציא כל הכיס, מהא דר' יהודה ור' שמעון אוסרים באומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש כו'. וע"ז משני, סיפא באומר לא יפטור כיס זה מן ההקדש. ולכאורה הוא תמוה, דלפי הסלקא דעתך דלא ידע דסיפא מיירי בהכי, א"כ למה הוצרך למרמי עליו מתני' דהלוקח יין ולהקשות מר"י ור"ש ארבי עקיבא, די"ל דלא ס"ל לר"ע כר"י ור"ש, ולא הקשה רישא וסיפא בעצמו, כמו רב דימי דאמר דריש לקיש הקשה לרבי יוחנן מרישא לסיפא, ומשני סיפא באמר לא יפטור כו'.

ולכן נלע"ד דרב פפא ס"ל דרישא אסיפא לא קשיא כלל, דבאמת סיפא דאמר פרוטה מן כיס זה הקדש ר"ל אותו שיוציא לשם הקדש, והרי זה דומה ממש להא דאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש כו', משא"כ רישא באומר פרוטה בכיס זה הקדש ולא אמר מן כיס כו', אין כוונתו אותו שיוציא לשם הקדש יהיה הקדש ולא אחר, אלא סתם הקדיש מיד אחד בכיס יהיה מי שיהיה, וממילא נתפס אחד להקדש ואיני יודע איזהו, והוי כמו נתערב ונפלה פרוטה של הקדש בכיס, וא"כ מוכח מכאן דבכה"ג לא שייך ברירה כלל. וא"כ דברי הרמב"ם מיושבים על נכון מה שכתב שצריך לחלל אותו ולא סמכינן אברירה, דבכה"ג לא שייך ברירה.

ודברי התוס' שם צ"ע, דהם דחו שם פרש"י שפירש דהקשה מר"י ור"ש דאוסרים, דדילמא רבי עקיבא לא ס"ל אלא כת"ק, והם מפרשים שם, דרב פפא ס"ל דרמי ליה ר"ל לר' יוחנן משום דס"ד דטעמא דמתני' משום ברירה אעפ"י שאינו מפרש שום דבר, ופריך אפילו מרבי מאיר, דאעפ"י דס"ל שם יש ברירה היינו משום שמפרש ואומר מה שאני עתיד להפריש, אבל בסתמא לא, ולפי דבריהם יקשה, למה לא הקשה אר"ע גופיה מרישא לסיפא, דאי ס"ל ברירה גם באינו מפרש כלום, למה ס"ל דבהוציא הראשונה מעל. ולפי מה שכתבנו א"ש דברי הרמב"ם דמפרש כמש"כ ופסק כרב פפא דבתרא הוא.

ז) עוד נלע"ד להביא ראיה דבב' מינים לא שייך ברירה אליבא דכו"ע, מהא דאיתא במסכת ע"ז (דף ס"ד ע"ב), דרצה לביא ראיה דבע"ז רוצה בקיומו מותר, מהא דתניא, גר ועכו"ם שירשו את אביהם עכו"ם, יכול גר לומר לעכו"ם, טול אתה ע"ז כו', וקאמר שם רב פפא, שאני התם דירושת הגר אקילו בה רבנן כדי שלא יחזור לסורו. וקאמר שם, תניא נמי הכי, במה דברים אמורים שירשו, אבל נשתתפו אסורים. וכתבו התוס' שם, דאילו מרישא דגר ועכו"ם שירשו, ליכא למשמע מינה, דהוה אמינא דבדין הוא מטעם ברירה, אבל מברייתא דנשתתפו מייתי שפיר, דאי מטעם ברירה אפילו בנשתתפו נמי יעוי"ש. ולכאורה קשה, לפי מאי דקיי"ל לחלק בברירה בין דאורייתא לדרבנן, א"כ היה יכול לומר מטעם ברירה, דבירושת הגר שהוא דרבנן אמרינן יש ברירה, משא"כ בנשתתפו שהוא מדאורייתא אין ברירה.

ולכך צ"ל, דהש"ס הוכיח דבכה"ג לא שייך ברירה, משום דבב' מינים אין ברירה, דאל"כ לא היה צריך לחלק בין ירושה לבין נשתתפו, ובנשתתפו גופיה היה יכול לחלק בין סתם יינם דמדרבנן ליין נסך ממש, אלא על כרחך דגם בדרבנן אין ברירה בשני מינים, וזהו כוונת התוס' גם כן מה שכתבו דאי אפשר לומר דמטעם ברירה דא"כ בנשתתפו נמי כו', ר"ל שלא היה יכול הש"ס לפרש כן, דבאמת אין שייך ברירה בשני מינים, וא"כ גם התוס' מודים לזה לדינא. ובזה נדחה מה שהוכיח בספר שר האלף סימן תמ"ח מדברי תוס' אלו, דס"ל דגם בשני מינים יש ברירה.

ח) ושם בספר הנ"ל, לפי מה שכתב דמשמע מדברי התוס' הנ"ל דבב' מינים שייך ג"כ דין ברירה, יצא לדון בדבר החדש, וכתב לחלק, דדוקא בתבואה וכיוצא בו, דדרך לחלק כל מין בפני עצמו, ואינו עומד לחלק מין אחד נגד חבירו, בזה לא אמרינן ברירה בב' מינים, אבל במה שדרך לחלק ממילא מין אחד נגד חבירו, כגון בב' שדות מב' מינים, דדרך לחלק שדה נגד שדה בעילוי דמים, הוי כמין אחד דאמרינן ביה ברירה אפילו בב' מינים. וכיון שכן בע"ז, שאין דרך לחלקה לשברים, מסתמא עומד לכך שיטול אחד כנגדה, שפיר שייך ביה ברירה אפילו בב' מינים. והביא ראיה לזה, מהא דאמרינן בש"ס דלמאן דס"ל אחין שחלקו לקוחות הם לא מייתי ביכורים רק חד בר חד עד יהושע, משמע למ"ד יורשים הם אתי שפיר הא דמייתי ביכורים באיזה אופן שחלקו, אפילו נטל זה שדה חטים וזה נטל שעורים יעוי"ש.

ולענ"ד אינו נראה, דלפי דבריו יקשה מה דקאמר בש"ס בתמורה ובבכורות שם, ואי ס"ד יש ברירה לשקול חד להדי כלבא ואינך לישתרו, ולפי"ז גם אותו חד יהיה מותר, דהא אינו עומד לחלק הכלב לחצאין, וגם טלאים חיים אין דרך לחלקם כל אחד למחצה, וא"כ מתחילה עומד לזה שיטול אחד טלה ואחד כלב, וא"כ אין כאן מחיר כלב כלל למ"ד יש ברירה, וא"כ כולם מותרים. אלא ודאי דאין חילוק, דכל עיקר הטעם דבב' מינים אין ברירה אין תלוי בדעת האחים ובמה שדרכם לחלק, אלא עיקר הטעם, שבשעה שמת אביהם וירשו אותו, מסתמא יש לכל אחד חלק בכל מין ומין, דהיאך אפשר לומר דהוברר הדבר שזה חלקו מין זה וזה מין זה, דהא כה"ג מצינו דבב' מינים בחליפין אין להם אונאה, משום שזה רוצה במחט וזה רוצה בשריון, ומה שחולק מין נגד מין, הוא משום שקשה לחלוק כל מין לחצאין הם כמוכרים זה לזה חלקם, והוי מכירה ממש, ולא שייך בזה ברירה כלל. וא"כ אין לחלק בזה במה שדרכו לחלקו כך או לא.

גם יש ראיה לזה שלא כדברי המחבר הנ"ל, ממה דאיתא בירושלמי (פ"ו דדמאי), על הא דתנן דלא יאמר לו טול אתה ע"ז כו' וז"ל, אמר ר"י, לא סוף דבר יין נסך ועבודה זרה ומעות, אלא אפילו היו שם ב' צלמים אחד עשוי כמין דלופקי ואחד שאינו עשוי כמין דלופקי, לא יאמר לו טול אתה את שאינו עשוי כמין דלופקי כו', ע"ש, הרי אף על גב דאין דרך לכל ע"ז [לחלקה] לשברים, אעפ"כ כל שאינם שוים בדמותם וצורתם ב' מינים מקרי, ואין בו דין ברירה.

גם מה שהביא ראיה מהא שמביאים ביכורים למאן דאית ליה ברירה אפילו חלקו שדה חיטים נגד שדה שעורים, דבריו תמוהים לענ"ד, דאין זה ענין לחלוקה בב' מינים, דאע"ג דבהתבואה הגדילה בשנה זו עליהם לא שייך ברירה, מ"מ בגוף הקרקע שחלקו בזה שייך ברירה, וכיון שאחר שיקצרו התבואה מן השדות הדר הוי ליה חלוקה במין אחד, א"כ שייך בהם ברירה, ויכול לומר מן האדמה אשר נתת לי, דעיקר הטעם דבב' מינים לא אמרינן ברירה הוא משום דמסתמא יש להם לכל אחד חלק בכל מין ומין, ואין ראוי לדחות אחד את חבירו ממין אחד לגמרי, וזה לא שייך אלא בתבואה הגדילה בהם לא בגוף הקרקע, וזה פשוט. ואפשר דבאמת בב' שדות שהם אינם שוים זה לזה, כגון עידית וזיבורית, או שזה בהר וזה בשפילה וכדומה, הוי כב' מינים ואין שייך בהם ברירה. וקצת רמז לזה ממה שאמרו בפ' יש נוחלין (דף קכ"ג ע"א), בחלוקת הארץ לעתיד לבא, ואין לך כל אדם מישראל שאין לו בהר ובשפילה כו'.

ט) עוד ראיתי בספר פתח הבית שהביא בשם חידושי הרשב"א, שכתב לפקפק דגם בב' מינים שייך דין ברירה, יעוי"ש. והביא ראיה מהא דביכורים, דקאמר הש"ס דאי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כו' לא מצא ידיו כו', דמשמע דלמ"ד יש ברירה א"ש, וכי נאמר דתמיד חלקו בקרקעות שוים. ולא הבנתי דברים אלו, דהא עיקר הטעם דבב' מינים לא אמרינן ברירה הוא משום דאי אפשר לומר דזהו חלקו המגיע מתחילה, דודאי יש לכל אחד חלק בכל מין, וא"כ בחלקו קרקעות שאינם שוים, ודאי דכל אחד יש לו בחלקו בכל שדה החצי, ונמצא כשחלקו, יש לכל אחד חצי שלו וחצי שהחליף בשל חבירו, וא"כ שפיר יכול להביא ביכורים ולקרות מן האדמה אשר נתת לי, ואף דבביכורים שמביא לעזרה יש בהם מחצה שאינו שלו רק לקוח מחבירו, הרי יכול להקדיש המותר כדאיתא בפרק הספינה (דף פ"א ע"ב), אם לא שנאמר דכיון דעכ"פ צריך להחזיר כל חלקו לאחיו ביובל מטעם שאינו יודע איזה מחצה יחזיר לו שהשדה עצמו ממין זה שמחצה שלו ומחצה לקוח מאחיו, אינו מבורר איזה מחצה הוא שלו, וא"כ אין לו רק קנין פירות לבד, מ"מ יש תקנה שיחזיר רק חצי שדה כל אחד לאחיו, ושוב מקרי מין אחד, ולמ"ד יש ברירה במין אחד א"ש, משא"כ למ"ד אין ברירה אף בב' מיני שדות כגון עדית וזיבורית מ"מ צריך להחזיר ביובל כל השדה שנטל כל אחד לחלקו, כיון שאינו מבורר איזה מחצה הוא שלו, וא"כ בכל השדה אין לו רק קנין פירות, ושפיר מקשה לר' יוחנן דוקא ולא למאן דאית ליה ברירה.

ועפי"ז היה נלע"ד ליישב הסוגיא דפרק משילין (דף ל"ז ע"ב), פלוגתא דרב ושמואל בשנים שלקחו חביות ובהמה בשותפות, דרב ס"ל יש ברירה וחביות מותרת ובהמה אסורה, ומקשו רב אמי ורב אסי לרב דאוסר בבהמה משום דינקי תחומין מהדדי, לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו יעוי"ש. ופירשו התוס', דאיסור מוקצה הוא מה שהבהמה מוספת שמנונית כו'. וי"ל דבאמת לא גילה רב עיקר טעמו, ועיקר טעמו הוא משום דבב' מינים אין ברירה, וכיון שהבהמה אין דרך לחלקה לחלקים שוים זה כזה, וחולקין אבר נגד אבר, ואין אבר אחד דומה לחבירו, ולכן לא שייך בו ברירה. ולכן אף שנדחה טעם זה דקאמר הש"ס אליבא דרב, מ"מ קיי"ל כרב כמו שפסקו הפוסקים, כמו שכתוב באו"ח סי' שצ"ז, והיינו מטעם הנ"ל.

תוכן העניינים

בית יצחק - דיני ברירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה