בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק ראשון · סימן טז
דין אם שייך לומר בתנאים דיני ברירה
א) והנה ראיתי בספר תורת גיטין להגאון מליסא בפירושו לסוגיא דריש פרק כל הגט, שכתב לתרץ קושיית האחרונים היאך מצינו ידינו ורגלינו בגט שכ"מ לפי מאי דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא, וכתב וז"ל, דכיון דהא כו"ע מודו בגט שכ"מ דלכי מיית הוה גיטא, וא"כ ע"כ צ"ל דאף אי הלכתא כרמב"ן דזה מקרי ברירה, צ"ל דס"ל דהיא מגורשת מעכשיו, דתנאי בעלמא הוא, ובתנאי אין שייך ברירה כלל, דתנאי מילתא אחריתי היא, ולא גרע דבר שאינו מבורר מדבר שלא בא לעולם שיכול להתנות על דבר שלא בא לעולם, והא אי לא ילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן היה המעשה קיים ואין ממש בתנאי, ולכך התנאי אינו מבטל המעשה אף דצריכים לברירה. והא דמקשה הש"ס מהא דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא, מקשה לרב יהודה במסכת קידושין, דס"ל דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי, וא"כ צריכין לברירה, דבאומר ע"מ שירצה אבא צ"ל דנעשה כאילו רצה האב בשעת ביאתו לשם קידושין, כיון דס"ל דלאו כאומר מעכשיו דמי, וא"כ צריכין לברירה, אבל לדידן דס"ל דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, אי"צ לומר דהוברר הדבר דכאילו רוצה בשעת קידושין דמי, וא"כ התנאי מלתא אחריתי הוא, ולא שייכא לברירה כלל. כן הם תוכן דבריו אף שאין זה לשונו ממש, וע"פ הקדמה זו היו מיושב הקושיות הנ"ל, אך עדיין אינו מיושב הא דפרק המפקיד באומר סמוך לגניבותה כו' כמש"ל.
אחרי כותבי זאת מצאתי בספר קצות החושן סימן ס"א שעמד בקושיא זו, וכתב שם לתרץ ע"פ מה שכתב מהרש"א בחידושיו דהוא פירש מה דקאמר שם בש"ס באומר סמוך לגניבותה כו', ר"ל דכאומר לו אז באותו סמוך לגניבה, וא"כ אותה שעה הוא מבורר. לא הבנתי דברים אלו, דאפילו נאמר [כן] במה קנה השומר הבהמה, דאטו אם יחשוב אדם במחשבתו להקנות לחבירו קרקע או מטלטלין שלו יקנה, ודברים שבלב אינם דברים כלל, ולא מצינו גמר בלבו שיועיל רק לענין תרומה וקדשים כמ"ש בפ"ג דשבועות (דף כ"ו ע"ב), והם ב' כתובים הבאים כאחד ולא ילפינן מנייהו. ובשלמא אם נפרש כפשוטו, דנעשה כאומר לו בעת שהפקיד אצלו א"ש, דבמה שמסר לו הבהמה נעשה בזה קנין גמור כאלו עשה השומר משיכה על דעת זה, וכאילו אומר לו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום, (ועיין תוס' פרק המפקיד דף ל"ד ע"א ד"ה א"נ), אבל בשעה שסמוך לגניבה שלא אמר לו שום דבר במה יקנה, וכ"ש בכה"ג דהא אפילו מחשבה וגמר בלב אין כאן, דהא המפקיד לא ידע מהגניבה עד שנגנבה, והיאך נאמר דנעשה כאלו גמר בלבו אז, ואין זה אלא תימא.
גם דברי הגאון נתיבות משפט, אף שהם נכונים בסברא, מ"מ דוחק ליישב כך דברי הש"ס ולומר דמה דמקשה בפ"ג דגיטין מהא דע"מ דירצה אבא הוא רק אליבא דרב יהודה דס"ל כל האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי, ועוד, דהא שם מקשה ליה רב משרשיא לרבא קושיא זו, והוצרך לתרץ לו דר' יהודה ור' שמעון אית להו ברירה ע"ש, והרי רבא עצמו ס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, כמ"ש התוס' בפרק מי שאחזו (דף ע"ה ע"ב), ד"ה אלא אמר רבא יעוי"ש.
ב) עוד תמוה לי דברי הגאון הנ"ל, דהא דמתנה אדם על עירובו ואומר אם בא חכם למזרח כו' הוא ג"כ כאומר מעכשיו, דהא קניית העירוב א"א לו לחול אלא מבעוד יום, ובודאי בכה"ג אף אם לא אמר לשון ע"מ ג"כ ע"כ צריכין אנו לומר דמעכשיו קאמר, ואעפ"כ קאמר שם דלמ"ד אין ברירה אין עירובו קונה לו. וכן הא דפריך בפרק כל הגט שם מהא דמהיום אם מתי דלכי מיית הוי גיטא, דהא שם אמר בפירוש מהיום.
ועוד יותר תמוה לענ"ד, דהא לרב יהודה ודאי [ברייתא] דאם אמר הריני בועליך ע"מ שירצה אבא, דצ"ל דס"ל כרבי דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, דאל"כ אין הקדושין חלין כלל, דהא רב יהודה ס"ל באומר הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתקרע הגט קודם שנתנה אין הגט כלום, כמ"ש בפרק מי שאחזו (דף ע"ד ע"א), וא"כ הביאה שבעלה לשם קדושין אחר זמן אין בה ממש, והיאך אפשר שיחולו קדושי ביאה בעת שירצה אביו, ואין זה דומה למקדשה בכסף דמועיל גם לרב יהודה משום דברשותה דידה קא מתאכלי, וכמ"ש התוס' שם ד"ה איכא בינייהו כו', וא"כ דברי הגאון הנ"ל תמוהים בזה.
ג) ולכן העיקר נלע"ד כתירוץ של הרמב"ן, דיש לחלק בין מתנה על ב' דברים או על דבר אחד, וגם בין תולה הדבר ברצון או במעשה, והיינו שאם תולה בדבר אחד התלוי במעשה, כגון אם תצא בפתח תחילה, כיון שאין תלוי דעתו להיות פוסח על שתי הסעיפים, שבודאי דעתו על אחד רק תולה בפרט בדבר אחד, אמרינן שאחר שנעשה המעשה הוי גילוי מלתא בעלמא, ורק הידיעה חסרה לו, כההיא דכבר בא חכם דאמרינן דאין זה ברירה לכו"ע וכמ"ש רש"י שם, ובזה א"ש כולהו תנאים דגיטין ודקדושין, דלא אשתמיט בשום מקום בש"ס לומר דתליא בברירה, ולא הקשה כלום למאן דלא ס"ל באומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, וכן בתנאי דאם, אבל בדבר התלוי בב' דברים, כגון לאיזו שתצא בפתח תחילה וכדומה, וכן בדבר התלוי ברצון, כיון שאין זה מעשה המוכיח על המעשה הראשונה, דרצון לאו מעשה הוא, ואפילו אם נפרש הא דאמר ע"מ שירצה אבא פירוש שיאמר אין, דבור פיו לאו מעשה הוא כ"כ, ועיקרו תלוי ברצון, והדבור מגלה הרצון, וכעין שאמרו במסכת הוריות ובסנהדרין פרק ד' מיתות שאני מגדף הואיל וישנו בלב, ולכן שייך ביה דין ברירה. וכן תפסו חילוק זה כל הראשונים, הלא הם הרמב"ן והר"ן שהביא בשמו בפ"ג דגיטין, וכן מצאתי לחידושי ריטב"א שהאריך שם בדיני ברירה, והסכים ג"כ לחילוק זה יעוי"ש.
וכתב שם עוד, דמה דתפס הש"ס בפשיטות בהא דמה הוא באותם הימים כו' בדין ברירה, והקשה מר' יהודה אר' יהודה, היינו דוקא כדמוקי הש"ס באומר מעת שאני בעולם, שתלה הגט בשעה אחת קודם מותו שאז יחול הגט, ואותה שעה אינו מבורר כלל. והיינו טעמא, לפי דודאי לאו דוקא קאמר שעה אחת קודם מותו, דהא אם נטרפה דעתו יום או יומים קודם מותו, הגט צריך שיחול שעה אחת קודם שנטרפה דעתו, ובכה"ג יקרה, שב' בני אדם יגרשו נשותיהם בענין זה, האחת תהיה מגורשת שעה אחת קודם מותו, והשניה יום או יומים קודם, אעפ"י ששניהם אמרו בלשון אחד, הרי דשעה זו אינה מבוררת כלל.
ובהא דע"מ שירצה אבא, כיון שתלוי ברצון צריכין אנו לומר שבעת שיאמר אין הוברר הדבר שגם בעת שקידשה היה רוצה, לכן למ"ד אין ברירה לא מהני יעוי"ש. וכן למ"ד ע"מ שירצה אבא שפירש שלא ימחה אבא, ג"כ לא שייך בדיני ברירה, שכל זמן שאינו מוחה היא מקודשת ממילא כמ"ש הריטב"א שם. ולפי"ז לדעת הרמב"ם שמפרש שמה שאמר ע"מ שירצה אבא היינו שיאמר אין, באמת לדידן דס"ל אין ברירה בדאורייתא הוי ספק קדושין. וכן ראיתי שכתב הגאון בעל שאגת אריה בספרו (סי' צ"א) ע"ש. ומש"כ הרמב"ם (פ"ז מהלכות אישות הלכה א'), באומר לאשה כו' ע"מ שירצה אבא אם רצה האב מקודשת, והוא מפרש שפירש ע"מ שיאמר אין, לשיטתו א"ש, לפי מש"כ למעלה שהוא סובר דתולה בדעת אחרים יש ברירה, ולשיטת שאר פוסקים דס"ל דתולה בדעת אחרים ג"כ אין ברירה א"ש ג"כ, דס"ל דהאומר ע"מ שירצה אבא פירושו שלא ימחה, [עיין בבית יוסף אבן העזר סימן ל"ח, ובר"ן בקידושין באריכות מזה].
ד) והנה היש"ש שם בדיני ברירה כתב ג"כ לחלק כמ"ש הרמב"ן רק קצת בסגנון אחר, והיינו שכל מה שעתיד להתברר או הן או לאו, אף במתנה בשני דברים ג"כ יש ברירה, כגון בהא דע"מ שירצה אבא, דע"כ יתברר או ירצה או לא, ובזה חולק על הרמב"ן, דאף דתלוי במחשבה ג"כ יש ברירה, ואין הפרש בין מתנה על דבר אחד או לא. ודוקא בהא דלאיזו שארצה אגרש, דשמא לא ירצה לגרש לא זו ולא זו, וכן לאיזה שתצא בפתח תחילה, שמא שניהם לא יצאו בפתח, וכן אם בא חכם למזרח או למערב, דג"כ אין עתיד להתברר, דשמא לא יזוז ממקומו, אבל באם מתנה רק על דבר אחד בהן או לאו, כגון שא"א לו לחכם לבא רק לצד אחד, ומתנה אם יבא למזרח יהיה עירוב ואם לא יבוא אזי אהיה כבני עירי, לכו"ע יש ברירה, שהרי עתיד להתברר אם יבוא או לא.
ושיטה זו הוא דלא כמשמע מפירוש רש"י בעירובין ותוס' פרק משילין, דכתבו שם, דאפילו אם אי אפשר לחכם לבוא רק לצד אחד ג"כ למ"ד אין ברירה אין מועיל, ולשיטתו קשה מה דפריך הש"ס שם בפרק בכל מערבין ובפרק משילין מאי שנא לכאן ולכאן דלא דאין ברירה מזרח ומערב נמי אין ברירה, דהא שפיר י"ל דאו למזרח או למערב קאמר, וכגון שאין יכול לבוא לב' הרוחות וכמש"כ. וע"כ צ"ל דר' יוחנן לא ס"ל לחלק בזה, דגם בכה"ג אין ברירה.
אבל גם לדברי הרמב"ן קשה להבין, מה בין אם מתנה על מנת שירצה אבא להא דאם יבא חכם למזרח באם אין יכול לבוא אלא לצד אחד, דכמו בע"מ שירצה דחשיב לה הרמב"ן מתנה על דבר אחד, דהיינו שהקדושין יהיו חלין אם ירצה וממילא אם לא ירצה הקידושין בטלים והיא פנויה כמקדם, וכמו כן אם מתנה שאם יבוא החכם למזרח יקנה עירובו ואם לא יבא לא יהיה עירובו כלום, הא גם בגט שכ"מ בעינן תנאי כפול אם לא מתי ואם מתי כו', ואדרבא באם לא כפליה לתנאי לאו מילתא הוא, וכפליה לתנאיה עדיף יותר, ומדוע לא נימא גם שם דהוי מתנה על ב' דברים. אלא ע"כ, כיון דהצד השני אינו עושה כלום אלא נשאר הדבר כמקודם מקרי מתנה על דבר אחד, כמו כן הוא בהא דעירוב אם לא יבוא למזרח נשאר כמקודם על תחום ביתו. אבל הריטב"א בפ"ג דעירובין בחידושיו כתב בפירוש, דגם בעירוב אם אין החכם יכול לבוא לב' הצדדים עירובו עירוב, ומה שלא תירץ הש"ס כן, תירץ שם על נכון. ונראה דדבריו הם דברי הרמב"ן ממש, וצ"ל דגם הרמב"ן ס"ל כן, ודלא כמש"כ בספר קצות החושן שם לשיטת הרמב"ן, וזה ברור.
ה) וצ"ע הא דאיתא במסכת נדרים (דף מ"ח ע"ב), ההוא גברא דהוה ליה ברא דשמיט כיפי דכיתנא כו', אמרו ליה ואי הוה בר בריך צורבא מרבנן מאי, אמר להון ליקני הדין, ואי הוה בר ברי צורבא מדרבנן לקנייה מאי כו', ופליגי שם אמוראי, דר"נ ס"ל שם דקני ע"מ להקנות קני, דומיא דקנין סודר דקני ע"מ להקנות הוא, ורב אשי פליג עליו, דקנין סודר קני על מנת להקנות מהשתא הוא, אבל בהאי עובדא אימת קני לכי הוה בר בריה צורבא מרבנן, ואז הדרא סודרא למאריה. והרמב"ם פסק שם כר"נ דקני. וכתב שם הר"ן דהטעם דר"נ ס"ל הוי כאומר לו קני מהשתא ולכי הוה בר בריה צורבא מרבנן, ומסתמא כאלו אמר לו קני מהשתא ולכי הוה צורבא מרבנן הוא.
ושם הקשה הר"ן בהאי עובדא הנ"ל, דמה בכך דאסרינהו לנכסיו עליו, הא כתבינן לעיל דמאן דאסר נכסיו אבריה, אף על גב דאינו רשאי ליהנות מהן, אפילו הכי גוף הנכסים דידיה נינהו כו'. ותירץ שם, דמיירי דהוה ליה תרין בנין, חד דמעלי וחד דהוה שמיט כיפי דכיתנא, ואמר להון לקני הדין פלגא ואידך פלגא לכי הוה בר ברי צורבא מרבנן, ואי לא הוי צורבא מדרבנן ליקני הדין דמעלי לכולהו נכסי, יעוי"ש. וא"כ קשה, דהא כאן התנה על שני דברים, או שיקנה הדין דמעלי לאידך פלגא, או בר בריה, וא"כ לא שייך כאן תירוצו של הרמב"ן, וא"כ לפי מאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה, קשה, למה פסק הרמב"ם דקנה בר בריה, וכאן צריכים לברירה, דהקנין חל מעכשיו, דאח"כ הדרא סודרא למאריה. וגם לדעת הסוברים דתולה בדעת אחרים יש ברירה אין שייך כאן, דמה שיהיה צורבא מרבנן אינו תלוי ברצונו ולא בבחירתו, וא"כ צ"ל הוברר הדבר שגם בעת המתנה היה ראוי להיות צורבא מרבנן.
ודוחק לתרץ דמיירי שאמר שיהיו לבר בריה אחר מות בנו, וא"כ אין כאן מתנה על שני דברים, דהא בלא שום דיבורו של הנותן היה בר בריה יורש חצי הנכסים מכח אביו, וא"כ אין כאן אלא תנאי אחד, שאם לא יהיה בר בריה צורבא מרבנן יהיה נקנים כל הנכסים לההוא ברא דמעלי. דסתמא קאמר הש"ס, דמשמע שרצה שלא יהנה בנו מנכסיו ההוא דשמיט כיפי, ואם יהיה לו בר צורבא מרבנן, גם בחייו ינתן חצי הנכסים לבר בריה, אף שאין זה מצד ירושה. ועוד, דמשמע אף שאם יהיה לבריה כמה בנים ואחד מהם יהיה צורבא מרבנן, ינתן ליה למחצית הנכסים, שאל"כ כל בניו של בנו חולקים הם בירושת אביהם בשוה.
ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' נדרים הלכה ז') שכתב וז"ל, אסר בנו בהנייתו ואמר אם יהיה בן בני זה ת"ח, יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם לבנו כו', ויהיה הבן אסור בנכסי האב ובן הבן מותר בהן, אם יהיה ת"ח כמו שהתנה, עכ"ל. והראב"ד שם השיג עליו וז"ל, אמר אברהם, ומה צריך לתנאי, והלא בלא תנאי אנו אומרים יתן לבניו כו', והוא כעין קושיית הר"ן הנ"ל. ועיין בכ"מ שם שמיישב דברי הרמב"ם, וכתב דלאו למימרא שאם לא יהיה ת"ח אסור בהם, אלא היינו לומר שאם יהיה ת"ח יזכה בהם הוא ולא יוכל אביו לתתם לאחיו או לבנים אחרים, והרי לפי"ז בן בנו זוכה בהם מכח מתנת אבי אביו ולא מצד אביו, וא"כ הוה ליה מתנה על שני דברים, והוה ממש דומיא דכתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה, ולשיטת היש"ש הוה א"ש, דבזה עתיד להתברר עכ"פ או אם יהיה צורבא מרבנן או לא, ורב נחמן עצמו דס"ל דקני ס"ל אין ברירה כדאיתא בפרק משילין.
ו) ובפרק בכל מערבין (דף ל"ז ע"ב) איתא, אלא מעתה היו לפניו שני רמונים, ואמר אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה ע"ז, ואם לא ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה, ה"נ דבין ירדו ובין לא ירדו כו'. ובתוס' שם הקשו, דהא גם לטעמא דברירה קשה, יעוי"ש מה שתירצו ע"ז. ועוד כתבו שם תירוץ בשם מהר"י, דלטעם ברירה לא קשה מידי, דעכ"פ ממנ"פ חד מינייהו הוא תרומה ומותר עכ"פ לכהן לאוכלו, והוא תמוה לכאורה, דהא שם לעיל מיניה פריך מהא דמעשר שני שבבית מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס למאן דלית ליה ברירה, ולא אמרינן ממנ"פ מחולל המע"ש על סלע שיהיה איזה שיהיה, וכסברת הר"י קורקוס שהבאתי למעלה, ובאמת אינו כן כדמוכח מן הסוגיא הנ"ל. ועוד, דא"כ באומר כתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה, דשם ג"כ אחת מהם מגורשת ונכתב לשמה בממנ"פ, ורק דא"י עתה איזו היא, וע"כ צ"ל דבעינן שיהיה הדבר מבורר מתחילה, ובאם לאו אין המעשה כלום וכמ"ש הפוסקים, דאין חל הדבר על הספק. ואף על גב דיש לחלק בין הא דכתוב גט כו', דשם עכ"פ אחת מהם אינה מגורשת בודאי, משא"כ בהא דב' רמונים דבין כך ובין כך מותר הכהן לאוכלו, דהא גם אינו מבורר, ואנו אומרים שמא אכל התרומה הרי היא מותרת לו, כמ"ש זה דוחק.
ולכן נ"ל, דדעת התוס' בשם מהר"י, הוא כפי התירוץ שכתבו תוס' בהא דשמואל אית ליה ברירה גבי מהיום אם מתי, שכתבו לחלק בין עתיד להתברר או לא, דשם ודאי יתברר אם יחיה או לא, משא"כ בהא דשני לוגין שאני עתיד להפריש כו', דשמא לא יבוא לידי בירור כלל, דשמא יבקע הנוד וישפך, משא"כ כאן ודאי יתברר או ירדו גשמים או לא.
ובזה יש לתרץ קושיית התוס' שם שנשארה בתימא, למאן דמפרש טעמא דר' יהודה ור' שמעון ור' יוסי משום ברירה, למה קאמרי לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד כדמפרש בברייתא שם, ולפי מ"ש א"ש, דכאן ה"נ מאי דקאמר שמא יבקע הנוד טעמא משום ברירה הוא, ור"ל דשמא יבקע הנוד ולא יבא הדבר לידי בירור כלל, וא"כ בכה"ג אין ברירה. ולא רצו לפרש בפשיטות דהחשש שמא יבקע ולא מטעם ברירה, משום דלא חיישינן חששא דחוקה כזו, וכמ"ש דלא חיישינן שמא ימות כסוגיא דפ"ק דיומא, ודלא כמ"ש בסוגיא דפ"ב דסוכה דס"ל דכיון דס"ל דחיישינן שמא יבקע הנוד ס"ל ג"כ דחיישינן שמא ימות, דמאן דס"ל דטעמא דר"י ור"ש ור"י משום ברירה, ס"ל דלא חששו לכך אלא לטעם ברירה, דבחששא זו מבטל טעם ברירה, דס"ל דמקרי בכך דבר שאינו עתיד להתברר. ותירוץ ראשון של התוס' שם בהא דב' רמונים לא ס"ל כמהר"י וס"ל דכל שמתנה על שני דברים אף שעתיד להתברר בודאי לא אמרינן ביה ברירה, וכסברת הרמב"ן הנ"ל.
ועיין בחידושי ריטב"א למסכת ערובין שם בהא דב' רמונים, שפירש ג"כ דמקשה רק למאן דאמר אין שיריה ניכרים וס"ל יש ברירה, ומשמע מדבריו דלמ"ד אין ברירה ה"נ דלא מהני, ואזיל לשיטתיה דס"ל כתירוץ של הרמב"ן, וכמ"ש שם בתחילת הסוגיא וכמש"ל. וא"כ לפי שיטת הרמב"ן נ"ל, באם היה מקנה נכסיו לאחד מב' בני אדם על תנאי ומעכשיו כההיא עובדא דשמיט כיפי, לפי מאי דקיי"ל דדין ברירה ספיקא דדינא הוא ואזלינן בתר המוחזק, א"כ לא קנו שניהם הנכסים ונשארו בחזקת היורשים. אך שיש לומר דבשכ"מ לא אמרינן אין ברירה וכמו שיתבאר בסימן שאח"ז בס"ד, משום דדבריו ככתובים וכמסורים משעת צוואתו, ותקנו חכמים שיועיל מתנתו גם בזה וכמו שיתבאר.
ז) ולפי מה שכתבנו על פי שיטת הרמב"ן, דבתולה תנאו בב' דברים דאין ברירה, היה יוצא לנו דין חדש, באם אמר אחד הריני נותן מתנה למי שיזכה בגורל, ואמר להרבה בני אדם שיטילו אותם בגורל ומי שיזכה בגורל הוא מקנה לו במעכשיו, דלפי"ז לא קנה, כיון דהקנין הוא מעכשיו, דהא לאחר זמן הדרא סודרא למאריה, וצ"ל דמה שאומר למי שיזכה בגורל, אין גמר הקנין אז אלא הקנין הוא עכשיו, ומה שאמר למי שיזכה הוא דרך תנאי, וא"כ אין ברירה, ודומה ממש להא לאיזו שתצא בפתח תחילה, או להא דאמר הריני שוחט את הפסח למי שיעלה מכם ראשון לירושלים, ולא קנה כלל.
וצ"ע בסוגיא דנזיר פרק ב"ש (דף ל"א ע"א), במי שאמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן, ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש, ובית הלל אומרים כו', ומשמע שאם לא היה טעות ויצא השחור הראשון, אף שהיו לו כמה שוורים שחורים אעפ"כ הוי הקדש. ואין לומר דב"ה לטעמייהו דאית להו ברירה בהא דהמת בבית ולו פתחים הרבה, דזה אינו, דהא לפי מאי דקיי"ל אין ברירה מפרשינן ליה לטהר את הפתחים מכאן ולהבא כמו שאמר ר' אושעיא, וכדאיתא בפרק משילין.
וצ"ל דמיירי שאמר שיחול ההקדש לאחר זמן כשיצא השחור תחילה, אבל אם אמר שיחול ההקדש מיד, למ"ד אין ברירה אין ההקדש כלום. ונ"מ אם הומם קודם שיצא מן הבית, הוי קדם מומו להקדישו, דאין עליהם רק קדושת דמים, ואם אמר שיחול מיד ההקדש, הוה קדם הקדישו למומו, וא"כ צ"ע באמר סתם היאך היה כוונתו, ואפשר לומר דמפרשינן לישניה בגוונא דיועיל הקדישו, דמסתמא לא הוציא דבריו לבטלה, ואף לרבנן דפליגי על ר"מ באומר ערך כלי עלי כו', מודו כאן, כיון דאין הלשון סותר כוונתו, וצ"ע בזה.
ח) אבל לכאורה יש לתמוה מסוגיא דפ"ק דב"מ (דף ט"ז ע"ב), אמר רב הונא אמר רב, האומר לחבירו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה. אמר רבא כו', אבל בשדה זו לא, מי יימר דמזבנינן ליה, והאלוקים אמר רב אפילו בשדה זו. מכדי רב כמאן אמר שמעתיה, כר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו'. והנה רב ס"ל יש ברירה, כמ"ש בפרק בית כור האחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם, וכן ס"ל בפרק משילין, אבל ר"מ מספקא ליה אם יש ברירה או לא, כדאיתא בפרק יש בכור דס"ל האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות, וא"כ קשה בהא דס"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו', לדידיה דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מקודשת, והא כיון שאין ברירה א"כ היאך מקודשת, ובשלמא לאחר שתתגיירי הוה תולה בדעת אחרים, אבל לאחר שאתגייר דהוה תולה בדעת עצמו קשה, דהא א"א לומר דכוונתו שיחולו הקדושין אז ובמקדשה בכסף דברשותא דידה קא מתאכלי, דא"כ אין זה מקנה דבר שלא בא לעולם אלא דבר שבא לעולם, ולפי מה שכתב התוס' בפרק בכל מערבין שם, דר"מ ס"ל במברר דבריו יש ברירה א"ש, ודו"ק.