בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק ראשון · סימן טו
דין ברירה במתנה על דבר אחר
א) והנה הר"ן פ"ג דגיטין כתב עוד בשם הרמב"ן לתרץ זה, דפלוגתא דברירה לא שייך אלא במתנה על שני דברים, כגון האומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הם תרומה, שמתנה על כל שני לוגין שבחביות, וכן אם בא חכם למזרח כו', אם בא למערב כו', אבל במתנה על דבר אחד בלבד, כגון כתוב גט לפלונית אשתי אם תצא בפתח תחילה, וכן אם אמר אם יבוא חכם למזרח יהא עירובי עירוב, ואם לאו יהא בטל, אפילו למאן דלית ליה ברירה מהני כו'. וכ"ת והא ע"מ שירצה אבא אינו מתנה אלא על דבר אחד בלבד, ואפילו הכי מוכחינן מינה בשמעתין דאית ליה לר"ש ברירה בתולה בדעת אחרים, התם היינו טעמא, דהוא דבר המסור ללב, וכל כה"ג למ"ד אין ברירה אפילו במתנה על דבר אחד לא מהני, דלא אמרינן הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה, עכ"ל.
ולפי שיטתו הוה א"ש מה שמצינו בכמה מקומות בש"ס, בתנאי שמתנה אף בדבר שאין בידו ותלוי בדעת אחרים, כגון הרי זה גיטך ע"מ דתתני לי מאתים זוז וכן ע"מ שתניקי את בני ושתשמש את אבא דפרק מי שאחזו (דף ע"ד ע"ב), דקיי"ל דמגורשת אם קיימה התנאי, ואף למאן דלית ליה ברירה ס"ל הכי, דהא ר' יהודה דלית ליה ברירה קאמר שם, כמה היא מניקתו (ט"ו) [י"ח] חודש כו', וזה אינו מיושב ע"פ פרש"י שכתב שאין זה דומה לשאר תנאים שבידו לקיים ובדעתו לקיים, דהא כאן אין זה בידו, ולפמש"כ הרמב"ן א"ש, דכאן מתנה על דבר אחד, וכן הא דתנן במסכת נדרים (דף נ"ז ע"א), קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג, הלכה לאחר הפסח הרי זה בבל יחל, ג"כ מתנה על דבר אחד.
אך מה שקשה לי במש"כ הר"ן בפירושו לנדרים (דף ע"ג ע"ב), בהא דאיתא התם, כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, שכתב שם בנודר על דעת חבירו, והיינו היכא דאתני בהדיא הריני נודר אם חבירי רוצה, מצי חבריה למשרי ליה, ואינו צריך לשון התרה כלל, אלא כל שאמר שאינו רוצה סגי, וזה דומה ממש להריני בועליך ע"מ שירצה אבא, דהש"ס תלי לה בדין ברירה, ולפי"ז למאן דלית ליה ברירה אין בנדרו ממש אפילו אם יאמר רוצה אני, וכן אם אמר להיפוך, שנדר סתם ואמר אם חבירו יאמר שאינו רוצה לא יהיה בנדרו ממש, לא יועיל להתיר הנדר, כיון שאין ברירה בדאורייתא, וכאן אינו מספיק תירוץ הרמב"ן, דמתנה על דבר אחד אין בו משום חשש ברירה, כיון שהוא תלוי ברצון ובמחשבה כמש"כ.
ויש לי עיון בדברי הר"ן, מה שכתב שם באשתו קטנה דמצי מיפר לה בעלה, משום דהפרת הבעל גזירת הכתוב הוא, ולכך זכתה תורה לבעל משום דנודרת על דעתו, ולכך אפילו בקטנה שאינו אשתו מן התורה חיילא גזירת הכתוב, משא"כ בנודר על דעת חבירו, דלא חדית ביה רחמנא מידי, ולכך אין יכול להתיר שלא ע"פ חכם, כי אם באומר בפירוש שאם לא ירצה לא יהא ממש בנדרו, יעוי"ש. ולא זכיתי להבין דבריו, דאם הטעם משום גזירת הכתוב באשה הנשואה לבעלה מהתורה, היאך נאמר דקטנה שאין לה נישואין מהתורה יהיה יכול להפר בלא התרת חכם, אם היא הגיעה לעונת נדרים שנדרה נדר מן התורה, וא"כ הרי זו ככל אדם שנודר על דעת חבירו, ובהא דכל הנודרת אי אפשר לתרץ ע"פ מה שכתבנו למעלה דבתולה בדעת אחרים יש ברירה, דהא רב פנחס משמיה דרבא קאמר הכי, ורבא גופיה ס"ל דגם בתולה בדעת אחרים אין ברירה. ועיין ברא"ש בפירושו שם שכתב, דמה דאמרינן כל הנודרת כו', היינו שמה שאמרה תורה דבעל מיפר נדרי אשתו, משום כיון דהאשה ניזונית משל בעלה נודרת על דעתו, וכאילו פירשה אם לא ירצה לא יהיה נדר כו', הרי דלא ס"ל כמ"ש הר"ן משום גזירת הכתוב.
ב) עוד צ"ע במה דאיתא בריש פרק המפקיד (דף ל"ג ע"ב, ודף ל"ד ע"א), בהא דאיתא התם במשנה, שילם ולא רצה לישבע, נמצא הגנב למי משלם תשלומי כפל, למי שהפקדון אצלו. וקאמר שם רבא, טעמא משום דנעשה כאומר לו לכשתגנוב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו, והרי זה דומה לגט שכיב מרע, דמתנה אם מתי תהיה מגורשת מעכשיו, ולמאן דלית ליה ברירה קשה היאך יקנה לו הפרה, והתם רבא קאמר לה, והוא עצמו ס"ל דגם בתולה בדעת אחרים אין ברירה. ולפי שיטת הרמב"ן הוה א"ש, דמתנה על דבר אחד.
אבל מה דקשה יותר במה שאמרו שם, איכא דאמרי, אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנוב ותרצה ותשלמני, סמוך לגניבותה קנויה לך כו', ובזה לא שייכי כל התירוצים הנזכרים, דהא כו"ע מודו למתני' דפרק מי שאחזו דמה היא באותם הימים, דהגט חל שעה אחת סמוך למיתתו, וכיון שאין אותה שעה ידוע בתחילה לא אמרינן הוברר הדבר. ועיין בחידושי הרמב"ן והרשב"א מה שישבו בזה שיטת רש"י בהך דמה היא באותם הימים, דס"ל לר' יוסי דמגורשת ואינה מגורשת, ממה שהקשו התוס' עליו, וכתבו כעין זה, דמה שהתנה אם ימות אין בו חשש ברירה, כיון שהתנה על דבר אחד, אך מה שאמר שעה אחת כו', בזה לא אמרינן ברירה, כיון שאין השעה מבורר, וכיון דס"ל לר' יוסי דיש ספק אי אמרינן ברירה הוי ספק מגורשת, וא"כ ה"ה במה שאמר לו סמוך לגניבותה כו', לדידן דקיי"ל דדין ברירה הוא בספק היה לנו לומר המע"ה, וא"כ אם תפס הנפקד (הכפל וכן) שבח דאתי ממילא אין מוציאין מידו, דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע שאותם שעות היה רחוקים משעת (מיתה) [גניבה], וכעין מה שכתב רש"י בהא דמה היא באותם הימים, גם אין הדבר עומד להתברר כלל, דשמא לא תגנב כלל. והנה לפי דעת הפוסקים שם כלישנא קמא דרבא דכאומר מעכשיו קנויה לך הוה א"ש לשיטת הרמב"ן, וכן לשיטת הסוברים דבתולה בדעת אחרים ג"כ יש ברירה יש ליישב, דכאן תלה בדעת השומר אם ירצה לשלם, ועיין ברא"ש שם שפסק כל"ק דרבא, ועיין בהמ"מ שהביא כמה פוסקים החולקים ופסקו כלישנא בתרא.
עוד צ"ע בהא דאיתא בפרק כל שעה (דף ל' ע"ב ול"א ע"א), עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה, וישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה, ושם ע"ב מוקי לה אליבא דרבא דקיי"ל כוותיה דמכאן ולהבא הוא גובה, דמיירי כשהרהינו אצלו, ואמר לו אם לא אפרע לך הרי הוא שלך מעכשיו, וא"כ קשה למאן דלית ליה ברירה היאך מותר, דהא א"א לומר הוברר הדבר למפרע דברשות הנכרי קאי, ואין לומר דזה הוי כשאר תנאים שמתנה שבידו לקיימם דבכה"ג לא שייך ברירה, דהא אדרבא דעתו היה לקיים ולפרוע לו החוב, רק שאירע לו אונס שלא היה לו במה לפרוע, ואין לומר כיון שחמץ שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה הוא רק מדרבנן, ובדרבנן קיי"ל דיש ברירה, דמ"מ למאן דס"ל אין ברירה אפילו בדרבנן קשה, ועוד, דא"כ קשה להיפוך, בעכו"ם שהלוה מישראל על חמצו והרהינו אצל הישראל, למה אסור בהנאה לדידן דקיי"ל דדין ברירה בספק הוא, וכיון דספיקא דדינא הוא, בדרבנן הולכין להקל, ואמרינן אין ברירה, ולא נקנה לישראל כלל בפסח.