אור ברסלב
בית יצחק - דיני ברירה חלק ראשון › סימן ו

בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר

חלק ראשון · סימן ו

סימן ה

דין אחין שחלקו במטלטלין לענין בע"ח

א) ולפי מה שכתבנו בסי' הקודם, דקיי"ל אחין שחלקו כלקוחות הם מספק, דשמא אין ברירה, א"כ יש לחקור באחין שחלקו במטלטלין, לפי מה דקיי"ל האידנא לאחר תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח, א"כ לאחר שחלקו היה נראה דאין בע"ח טורף מהם, לפי מ"ש בחו"מ סי' ק"ז סעיף ד', ביורש דמכר כל נכסי אביו, דהביא שם ב' דעות אי גובה בע"ח מדמים שביד היורשים או לא, ועיין סמ"ע שם ס"ק ט"ו שכתב בשם הטור, דבמכרו מטלטלין לכ"ע אינו גובה מדמים שתחת ידו. ועיין שם שדעת רב האי גאון דמחוייבים לשלם במכרו קרקעות משני טעמים, הא', דדמי המכירה הם כמטלטלין דשבק אבוהון, וא"כ לאחר תקנת הגאונים גובים מהם, ומה לי הן ומה לי דמיהן, וטעם ב', אף אם נאמר דדמי המכר לא מקרי מטלטלא דשבק אבוהון, מ"מ חייבים לשלם מטעם מזיק שעבודו של חבירו, ע"ש.

ולפי"ז נראה דבאחין שחלקו לא שייך טעם שני כלל, דזה לא נקרא מזיק שעבודו של חבירו, דכוונתם לא היו להזיק כלל, רק לחלוק ירושתם. וראיה לזה מהא דאיתא בפ' יש בכור (דף מ"ח ע"א), דקאמר שם הב"ע כגון דליכא אלא חמש סלעים כו', ודכו"ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, ודכו"ע אית להו דרב פפא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות, והכא בחמש ולא חצי חמש פליגי כו', הרי מבואר דלמ"ד כלקוחות הם פטורים מלשלם, ולמה אין עליהם חיוב מצד מזיק שעבודו של חבירו, וע"כ צ"ל דהיינו טעמא, משום דמזיק שעבודו של חבירו דחייב הוא מדינא דגרמי, כמו מוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו כו' דחייב לשלם מדינא דגרמי, ובכה"ג שעושה כן בשביל טובת עצמו פטור, כדמוכח מסוגיא דפרק הכותב, בהא דקריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה כו', ואמר ר"נ ליכא דליתבא עצה דתיחול כו', והקשו הפוסקים למ"ד דחייב לשלם כל דמי השטר א"כ מה תועלת היה במחילתה, ותירצו ע"ז, דשאני התם דמחלה לנפשה לטובתה, ואין כאן חיוב מצד דינא דגרמי, שכן דעת קצת פוסקים עיין חו"מ סי' ס"ו סעיף כ"ג. ואפילו לדעת הסוברים דיורש מוחל לעצמו ג"כ מחויב לשלם, נראה דהיינו דוקא במוחל דשם מזיק נקרא עליו, משא"כ באחין שחלקו בירושה ואין עושין כלום בשל בע"ח, דבע"ח מכאן ולהבא גובה, וממילא נעשה מכירה מצד ספק דין ברירה, ודאי דלא שייך לחייבם מצד דינא דגרמי. [אך מהא דפ' יש בכור יש ליישב, דלא מקרי מזיק שעבודא של חבירו כיון דהוי ממון שאין לו תובעין, והוה כמו מזיק מתנות כהונה או שאכלם דפטור, כדאיתא בפרק הזרוע (דף קל"ב ע"ב)].

ועיין ש"ך סימן ק"ז ס"ק ח', שכתב דכ"מ שכתבו הפוסקים דחייב לשלם מדיני דגרמי, היינו בלא נטל המוכר הדמים, אבל אם נטל בלאו הכי חייב משום דקא משתרשי ליה. ועיין בספק נתיבות משפט, דהש"ך לא כתב זה רק לאותם דעות הסוברים דאם מכרו היורשין מחוייבים לשלם, אבל לדעת הסוברים דפטורים אפילו מכרו והדמים תח"י בעין ג"כ פטורים לשלם כדמשמע בכל הפוסקים יעו"ש. עוד כתב שם, דטעמא דמשתרשי ליה אינו אלא למ"ד שעבודא דאורייתא, אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, אף על גב דמשתרשי ליה פטור. והביא ראיה מהא דבכורות הנ"ל יעו"ש. ולפי מה שכתבנו אין משם ראיה, דשאני מתנות כהונה דאע"ג דשעבודא דאורייתא, או מלוה הכתובה בתורה שעבודא ודאי דאורייתא למאן דס"ל כן, מ"מ לא שייך בזה מזיק שעבודו וגם משתרשי ליה, כיון דהוי ממון שאין לו תובעין א"כ אין לו הנאה משל חברו. וכן משמע מדברי הר"ן במש"כ בפ' הזרוע שהביא המחבר הנ"ל דבריו שם.

ועיין ש"ך שם שהשיג על הסמ"ע במש"כ דמכרו מטלטלין לכו"ע פטירי, וכתב דלרב האי גאון חייבים לשלם אפילו במכרו מטלטלים, ועכ"פ ודאי דהמוחזק יכול לומר קים לי כאותם הסוברים דפטירי, וא"כ קשה למה לא הזכירו הפוסקים דבר זה, דאם חלקו האחים מטלטלים דאין בע"ח יכול לגבות מיורשים, וכ"ש לפי מש"כ הפוסקים בכמה מקומות דכל ספק בתקנה מוקמינן ליה אדינא, וא"כ כיון שמדינא דש"ס אין בע"ח גובה ממטלטלין דיתמי, ורק מתקנת הגאונים הוא שגובה, וא"כ בספיקא דדינא ומחלוקת הפוסקים אם אתקין בכה"ג היה לנו להעמיד על דין הש"ס.

אך לפי מש"כ דדין זה דברירה ספיקא דדינא הוא, א"כ יש כאן ספק ספיקא לחומרא, ספק שמא יש ברירה וא"כ לא היה כאן מכירה כלל, ואפילו אם נאמר דאין ברירה, מ"מ יש ספק שמא הלכה כרב האי והפוסקים דס"ל דגם במכרו מטלטלים גובה מיורשין, ולפי מה דמשמע מדברי התוס' פ"ק דכתובות בסוגיא דפתח פתוח דבספק ספיקא מוציאין ממון, א"כ גם כאן מוציאין מהם. ומכ"מ אין זה מוכרח, דאפילו לאותם הסוברין דבס"ס מוציאין ממון, זה אינו אלא ביש ס"ס מדינא דש"ס, משא"כ בנדון דידן שהס"ס הוא בתקנת הגאונים, דמדינא דש"ס בלאו הכי אין מטלטלים דיתמי משעבדי לבע"ח, אפשר דכל ספק בתקנה מוקמינן אדינא אפילו ביש ספק ספיקא לחומרא.

ב) ובענין זה יש לי תימא רבתי על הרמב"ם ז"ל וטור ושו"ע, שכולם פסקו כר' יהודה דמתני' דפ' יש בכור כו', בב' נשים אחת ביכרה ואחת לא ביכרה, וילדו ב' זכרים ונתערבו ומת האב, דנתחייבו נכסים, כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' בכורים הלכה כ'), ובשו"ע יו"ד (סי' ש"ה סעיף כ"ו). והוא תמוה לענ"ד, לפי מאי דמסיק שם הש"ס דר' מאיר ור' יהודה כו"ע ס"ל חמש ולא חצי חמש, ופליגי בדרב אסי ורב פפא, והיינו דר' יהודה ס"ל דלא כרב פפא דמלוה ע"פ גובה מן היורשים ומן הלקוחות, או דלא ס"ל כרב אסי, אלא ס"ל כיורשים דמי ויש ברירה, וכיון שכן, לדידן דקיי"ל אין ברירה ואחין שחלקו כלקוחות דמו, וגם קיי"ל כר"פ דמלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות, וא"כ היאך פסקו דגובה הכהן מן הנכסים כר' יהודה.

וגם הרי אנן קיי"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, כדמוכח מפלוגתא הנזכר שם (דף מ"ח ע"ב), בהוא לפדות ובנו לפדות, דפליגי ר"י ורבנן, דרבנן ס"ל לאו ככתובה בשטר דמיא ולכך ס"ל דמצוה דידיה עדיף, וכן קיי"ל לדינא וכמו שפסק הרמב"ם (שם הלכה ב'), וכן פסק הרא"ש שם פ' הנ"ל סי' ו', וכן פסק בשו"ע סי' ש"ה סעיף ט"ז, דה' סלעים של בן אין טורפין ממשעבדי, משום דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, ומהתימא על הרמב"ם ז"ל מה דלא זכר דין זה בחבורו, שפדיון בכור אין נגבה ממשעבדי, וכתב סתם שם (הלכה ג') דאם לא היה לו אלא פדיון אחד יפדה עצמו, ולא זכר אף דאיכא ה' משעבדי וה' בני חורין. והיה נראה לכאורה דחזר בו ממש"כ בפי' למשנה וס"ל דבזה הלכה כר"י דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, ואיני יודע למה, דהא רב פפא דבתרא הוא ס"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, כדאיתא במס' קדושין פ"ק (דף י"ג ע"ב). ועיין ש"ך חו"מ סי' ל"ט ס"ק ג' באריכות.

ג) והיה נראה לעניות דעתי לתרץ לפי דעת הפוסקים דס"ל שעבודא דאורייתא, ואפילו במלוה ע"פ ס"ל שעבודא דאורייתא, א"כ לפי"ז צ"ל הא דאין נגבה מלקוחות הוא משום תקנה משום דלית ליה קלא, ואנן ס"ל בכל ספק תקנה מוקמינן ליה אדינא, דאין ספק תקנה מוציא מדין חיוב של תורה ואפילו להוציא ממון, כמ"ש בכ"מ, וא"כ א"ש פסקי דהרמב"ם ושו"ע, דכיון דאנן קיי"ל הא דאין ברירה בדאורייתא מטעם ספק הוא, א"כ שפיר יכול לגבות הכהן מן הנכסים אף לאחר שחלקו, דהא כאן יש ספק אם כלקוחות הם והיה כאן תקנת חז"ל או לא, ומוקמינן ליה אדינא.

אך לפי"ז לא אתי שפיר לרב אסי דס"ל מחצה יורשים ומחצה לקוחות משום דמספקא ליה, וכן בש"ס שם דמוקי פלוגתא דר"מ ור"י דפליגי בדרב אסי, א"כ היה לנו לאוקמי אדינא מטעם ספק. והיה אפשר לנו ליישב דהסוגיא אזלא שם אליבא דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא, וא"כ הא דאין גובין מלקוחות הוא מדינא, ואדרבא הא דגובין מיורשים הוא מטעם תקנה משום נעילת דלת, אבל הפוסקים הנ"ל ס"ל שעבודא דאורייתא. אך עדיין קשה לפי מ"ש הש"ך (בחו"מ סי' ל"ט ס"ק ג') דרבא ס"ל שעבודא דאורייתא עכ"פ במלוה הכתובה בתורה, א"כ קשה דרבא גופיה מוקי שם פלוגתייהו דר"מ ור"י דפליגי בדרב פפא ורב אסי, א"כ מוכח דאפילו אם נאמר שעבודא דאורייתא, מכ"מ אם יש ספק אי כלקוחות דמי או לא לא אמרינן אוקי אדינא. וע"כ צ"ל דלא שייך כאן ספק תקנה, דכיון דחכמים הפקיעו שעבוד הלקוחות ממלוה ע"פ, לא פלוג בכל דבר, ואפילו באחין שחלקו דינא הכי. ובלאו הכי צ"ל כן, דהא הך טעמא דחששו לפסידא דלקוחות לא שייך גבי יורשים, משום דלית ליה קלא, דהא קודם שחלקו גובין מהם ולא חששו לפסידא דידהו, וע"כ צ"ל משום דלא מפסידים מכיסם, וא"כ גם בחלקו היה לנו לומר כן, דלא שייך אצלם פסידא בחלקו יותר מבאם לא חלקו, אלא ודאי משום דלא פלוג, כיון דשם לקוחות עליהם שוב אין טורפין מהם.

ד) שוב אחר כותבי זאת מצאתי בספר קצות החושן סי' ק"ח שהביא קושיא הנ"ל שהקשיתי בשם היש"ש והמעדני מלך, דהאיך נגבה מלוה ע"פ מיורשים אחר שחלקו כיון דכלקוחות דמיין. והביא תירוץ א' בשמם, משום דשעבודא דאורייתא ומלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, ורק משום פסידא דלקוחות אין גובין מהם, וביורשים דלא שייך פסידא אוקמוה אדינא. אבל תירוץ זה אינו מספיק לפי מש"כ דסוגיא דבכורות אזלא אליבא דרבא, ורבא גופיה ס"ל שעבודא דאורייתא במלוה הכתובה בתורה, וא"כ אף דס"ל דלאו ככתובה בשטר דמיא, מה שאין גובין מיורשין אינו אלא מטעם תקנה משום פסידא דלקוחות, וא"כ היה לנו לאוקמי אדינא שם ביורשים דלא שייך פסידא דלקוחות, אלא ע"כ דלא פלוג חכמים בתקנתם בכל לקוחות אף דלא שך פסידא כמ"ש. ועוד עדיין אינו מיושב לפי הכרעת כמה פוסקים דבמלוה שאינה כתובה בתורה קיי"ל דשעבודא לאו דאורייתא, א"כ מדינא אין גובין מלקוחות ולא מצד תקנה, א"כ היאך גובה בע"ח מיושים אחר שחלקו.

והגאון בעל קצוה"ח תירץ שם לפי דעת הפוסקים ביורש שמכר נכסיו דגובים מדמים שביד היורשים מדינא דגרמי, וא"כ ממה נפשך גובה מינייהו, משא"כ בהא דחמש סלעים דליכא לחיובי מטעם מזיק שעבודא, מטעם דקיי"ל המזיק מתנות כהונה פטור כעין מ"ש למעלה. אבל גם תירוצו אינו מספיק, חדא, דלפי דיעה הב' דשם ס"ל דאחין שמכרו נכסיהם פטורים מאי איכא למימר, ועוד תינח ביורשים גדולים, ביורשים קטנים שחלקו נכסיהם ע"פ אפוטרופוס דודאי לא שייך בזה מזיק שעבודו של חבירו, א"כ היאך יגבה בע"ח מהם חובו אחר שיגדלו.

ולכן העיקר נלע"ד, דבאמת לפי דינא דש"ס מלוה ע"פ אינו נגבה מן היורשים כי אם קודם חלוקה אבל לא אחר שחלקו, וכדמוכח מסוגיא דפ' יש בכור וכמ"ש, אבל לדידן אחר תקנת הגאונים שתקנו דמלוה ע"פ נגבית מן היורשים אפילו מן המטלטלין מצד התקנה, א"כ י"ל דכן היה תקנתם, שאף אחר חלוקה יגבו מהם, דבזה שייך ג"כ התקנה מפני נעילת דלת, דאף אם מכרו באמת לאחרים יש מחלוקת בפוסקים אם גובין מן הדמים, מ"מ בכה"ג שלא מכרו רק חלקו בזה תקנו דליגבו, דאל"כ בטלה תקנתם לגמרי, שכל היורשים יחלוקו ירושתם ויפקיעו חובותיהם, ולכך סתמו הפוסקים וכתבו בהא דחמש סלעים של בן וכתבו דגובין מן הנכסים, והיינו משום דהאידנא אחר תקנת הגאונים גובין מן המטלטלין שלהם, ולכך גם כשחלקו גובים מצד נעילת דלת, ולכך גם בהא דבכור אף על גב דלא שייך נעילת דלת, מ"מ אין סברא לומר דמלוה הכתובה בתורה יגרע ממלוה שאינה כתובה בתורה.

ובזה א"ש ג"כ מה דסתמו הפוסקים והרמב"ם שם בפי"א מה' בכורים שם בדין כ', דבין חלקו הנכסים בין לא חלקו ינתן מן הנכסים ה' סלעים לכהן, ולמה לא חלקו בין אם נשאר נכסים קרקעות או מטלטלין, דהא מדינא דש"ס אין נגבין ממטלטלין של ירושה, אבל לפי מש"כ דהרמב"ם מיירי אחר תקנת הגאונים, וגם בזה תקנו אף על גב דלא שייך בזה נעילת דלת משום דלא גרע מחוב אחר כמש"כ, וא"ש.

תוכן העניינים

בית יצחק - דיני ברירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה