בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק ראשון · סימן ה
דין ספק ברירה במה שתלוי בהוצאות ממון וספק מצוה
א) כבר מבואר למעלה במה שאמרו בש"ס בדין האחין שחלקו לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל, ופסקו הרמב"ם להלכה. וכבר כתבתי למעלה מה שהקשו המחברים עליו, כיון דהוא ס"ל דדין ברירה בספק תליא, א"כ קשה למה פסק דמחזירין ביובל, ולמה לא אמרינן המע"ה. וכבר תירצו האחרונים, דטעמו משום דספק מצוה לחומרא. וכבר כתבתי למעלה, שדבר זה אינו ברור לדינא, והוא נגד סוגיא דפ' הזרוע והלחיים (דף קל"ד ע"א), שספק ממון ענים לקולא, דפריך שם רשב"ל על מתני' דגר שנתגייר והיתה לו פרה שנשחטה ספק משנתגייר או לא דפטור משום דהמע"ה, מהא דאיתא במתני' חורי נמלים כו', ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט כו', ומשני שם, התם פרה בחזקת פטורא קיימא, קמה בחזקת חיובא קיימא יעוי"ש. משמע, הא אי ליכא חזקה, הוי אמרינן כל ספק ממון לקולא, אף דהוי ספק איסורא וספק מצות מתנות עניים. וכן הוכיח הר"ן בפירושו למסכת נדרים בשמעתתא דיש יד לצדקה או לא, יעוי"ש במה שהשיג על הרמב"ן והרשב"א.
והנה אף שאינני כדאי להשיב על דבריו הקדושים, אך למען הצדיק הצדיק דמעיקרא, רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל והרשב"א מאורות של ישראל, אמרתי מה שיש להליץ בעדם. ונלע"ד שדברי הרמב"ן והרשב"א נכונים ואין עליהם קושיא כלל מסוגיא דפרק הזרוע, והוא דלכאורה יש לתמוה על הסוגיא שם במה דפריך על מתני' דגר שנתגייר מהא דחורי נמלים, למה הוצרך לתרץ דמתני' פרה בחזקת פטורא קיימא, היה די לו לתרץ דשאני קמה דבחזקת חיובא קיימא, ובכל מקום אזלינן בתר חזקה בספיקא דדינא, דסוקלים ושורפין על החזקות, משא"כ במתני' ליכא חזקה לחיובא, לכן מספק אין מוציאין ממנו. אלא ע"כ צ"ל כדברי הרמב"ן והרשב"א, כיון דמתנות עניים מצוה היא, וספק מצוה הוא לחומרא ככל ספיקא דאורייתא, ולא אזלינן בתר חזקת ממון דעליו חל החיוב להפריש המתנות מספק, ולכן הוצרך לומר דבמתניתין יש חזקת פטור דמסייע לחזקת ממון, ולכך פטור דלית כאן ספק מצוה כלל, דסוקלין ושורפין על החזקות.
ולכאורה יש להקשות, דהא דמי ממש לדין גבינות מבהמה שנמצאת טריפה, דקיי"ל דאמרינן השתא הוא דנטרפה ואזלינן בתר חזקה דמעיקרא, וכמו כן בהך פרה דנשחטה ולא נודע אם נשחטה אחר שנתגייר או קודם, אמרינן ג"כ אוקי פרה בחזקת חיים והשתא הוא דנשחטה אחר שנתגייר. ויש לומר, דנגד חזקה זאת דהשתא הוא דנשחטה, יש כאן חזקה אחרת כנגדה, דהעמד הגר על חזקתו הראשונה ואמרינן השתא הוא דנתגייר אחר שנשחטה הפרה, ואוקי חזקה נגד חזקה ונשאר הך חזקה דדינא דפרה דבחזקת פטורא קיימא לכך אזלינן לקולא, וא"כ מוכח דאם לא היה כאן חזקה דדינא דפרה דבחזקת פטורא קיימא, היה צריך ליתן לכהן אף דיש כאן חזקה דממונא, וא"כ יש מכאן ראיה לדברי הרשב"א והרמב"ן.
והא דהוצרך לומר גבי ספק לקט דקמה בחזקת חיובא קיימא, הוא מטעמא אחרינא, דהמרדכי בסוף חולין הביא קושיא בשם רבינו משולם, דאמאי לא אזלינן כאן בתר רובא, דרובא דקמה דבעה"ב הוא, ותירץ שם ב' תירוצים, הא', משום דכתיב עני ורש הצדיקו, צדק משלך ותן לו, והב', משום דהוה ליה קבוע. והנה במל"מ (פ"ד מהל' מתנות עניים) הביא דבריו, ודחה תירוצו השני, דהא כאן דמיא לנמצא דאזלינן ביה בתר רובא, יעוי"ש. [ובחיבורי בית יצחק הארכתי ליישב דברי רבינו ברוך בזה].
וגם על תירוץ הראשון קשה לענ"ד, לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל בכמה מקומות דספיקא דאורייתא מותר מן התורה ורק רבנן אסרוהו, וא"כ י"ל דהאי קרא דעני ורש הצדיקו דמביא הש"ס התם לא קאי אלא על ספק, לומר דאף בכל ספיקא אזלינן לקולא מן התורה, כאן גלתה תורה דחייב מדאורייתא, אבל היכא דרובא לפטורא מנלן דהפסוק קאי על זה, כיון דבכל התורה אזלינן בתר רובא מקרא דאחרי רבים להטות. ואפילו לפי שיטת הרשב"א ודעימיה דס"ל דכל ספיקא דאורייתא מן התורה אסור, י"ל דהפסוק אתי לחיובא אף דיש כאן חזקת ממון דבעה"ב, אבל במקום דרובא מסייעא ליה אפשר דאינו חייב, ומוקמינן ליה לקרא במסתבר טפי.
ב) ולכן היה נלע"ד ליישב, דזהו עצמו כוונת הסוגיא שם, דפריך מהא דחורי הנמלים קאמר שם אל תקניטני כו', ומקשה שם, והא טעמא קאמר דאמר ר"ש כו' עני ורש הצדיקו כו', והיינו דפריך, כמו דהתם אזלינן לחומרא מהא דעני ורש הצדיקו אף דהיה לנו למיזל לקולא, והיינו מטעמא דרוב הוא משל בעה"ב, דבאמת אם לא היה כאן רובא לפטורא, בלאו הך קרא היה צריך ליתן לעניים מספיקא דאורייתא, ובספק מצוה לא אזלינן בתר חזקת ממון, וכשיטת רמב"ן ורשב"א, וא"כ ע"כ צ"ל, דקרא אתי לאשמועינן, אף דהיה לנו לילך לקולא, כגון הכא דאיכא רובא לבעה"ב, אפילו הכי חייב, וא"כ ה"ה בהא דפרה שנשחטה, אף דיש כאן חזקה דפטורא, ג"כ צריך ליתנו לכהן מהך קרא, דכיון דהפסוק מגלה דרובא לא מהני לפטורא, כ"ש דחזקה לא מהני, דהא רובא וחזקה קיי"ל דרובא עדיף.
וע"ז משני התם, קמה בחזקת חיובא קיימא כו', ר"ל אף דהפסוק מגלה לנו שם דצריך ליתנו לעניים אף דאיכא רובא לבעה"ב, הוא משום דיש נגדו חזקה דקמה בחזקת חיובא קיימא, אף דרובא עדיף מחזקה, בזה אתי קרא לאשמועינן דלענין מתנות עניים לא אמרינן עדיף מחזקה, אבל במתני' דפרה בחזקת פטורא קיימא, במקום דליכא צד ריעותא כנגדו לא שמעינן, ובודאי חזקה בספיקא לחוד עדיף מהיכא דאיכא רובא לנגד חזקה ורובא מסייעא לפטורא, דהא אנן קיי"ל בכ"מ מצרפין מעוטא לחזקה עכ"פ מדרבנן, ובמקום ספק השקול במקום חזקה קיי"ל דמותר אפילו מדרבנן, כדאיתא בכ"מ, וא"כ ה"ה בנידון זה י"ל, דהפסוק לא אתי אלא למקום דאיכא חזקה לחיובא נגד רובא לפטורא, אבל לא במקום דאיכא חזקה לפטורא גרידא, וא"כ הדר דינא כמש"כ הרמב"ן והרשב"א, דבמקום דליכא חזקה לפטורא לא מהני חזקת ממון כלל, ואמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא עכ"פ מקרא דעני ורש הצדיקו וכמש"כ, וא"כ לא קשה מידי מה שהקשה עליהם הר"ן.
גם מה שהקשה עליהם מהא דאיתא בפ"ק דיומא (דף ח' ע"ב), הנחתומין לא חייבו אותם להפריש כו', ופריך שם, בשלמא תרומה גדולה לא, דתניא כו', מעשר ראשון ומעשר שני נמי לא המע"ה כו', ואם איתא דספק ממון עניים לחומרא, א"כ מעשר עני נמי תקשי ליה יעוי"ש. ולשיטתו גם ממעשר ראשון היה יכול להקשות, דהא הש"ס שם בחולין מדמה מתנות כהונה למתנות עניים, וא"כ גם מתנות לויים נמי הכי הוא, דבכלל עני ורש הצדיקו הוא. אבל לענ"ד תמוהים דברי הר"ן, דשאני התם בדמאי, דבכמה מקומות אמרו בדמאי הקילו משום דרוב עמי הארץ מעשרים הם, דאע"ג דבהא דחורי הנמלים ג"כ איכא רובא וכמש"כ, מ"מ רוב זה עדיף, דבכמה דברים הקילו בדמאי, וכמו שאמרו מאכילין את העניים דמאי כו', וכן בכ"מ, ואין זה אלא חומרא בעלמא.
ג) אבל מה שיש לתמוה בזה על הרמב"ן והרשב"א, דהא מוכח בכ"מ דבספק מתנות כהונה אזלינן לקולא ואמרינן המע"ה, כמש"כ בפ"ק דב"מ (דף ו' ע"ב), ספק בכורות, אחד בכור אדם כו', ומסיים שם המע"ה, ותני עלה ואסורים בגיזה ועבודה, הרי דאזלינן לקולא. וכן בפ' אותו ואת בנו (דף פ' ע"א), ובפ' הזרוע שם (דף קל"ב ע"א), קאמר שם הש"ס בפשיטות גבי כוי דספיקא הוא, דהישראל יכול לומר לכהן אייתי ראיה דבהמה הוא ושקיל. הרי דיש מכאן ראיה לדברי הר"ן ז"ל, ולכאורה סותר הוא לסוגיא הנ"ל דיליף מקרא דעני ורש הצדיקו דחייב בספיקא.
והיה נלע"ד לפרש, דבאמת יש לחלק, דדוקא במה שיש לעני עסק עם הבעה"ב באותן המתנות, ויש לו זכות עכ"פ באותו שדה, בזה אמרינן ספיקא לחומרא, כגון בהא דחורי הנמלים שבתוך השדה, דעכ"פ היה לעניים זכות באותו שדה ליקח פאה, ורק הספק הוא על אותם שבלים הנמצאים, אם הם משל בעה"ב או משל עניים, בזה אמרינן ספיקא להחמיר, וכן משמע לשון הפסוק עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו, ר"ל שתוותר משלך ליתן לו יותר מהמגיע לו ע"פ דין, הרי דמשמע דוקא במקום שיש לו עכ"פ עסק עמך וזכות באותו דבר, משא"כ במה שהוא ספק אם היה חייב ליתן מזה לעולם לעניים, ושמא לא היה בו זכות מעולם, בזה לא שייך לומר צדק משלך וכו'.
ואפשר שזהו כוונת הסוגיא שם, במה דקאמר רבא התם קמה בחזקת חיובא קיימא, הכא פרה בחזקת פטורא קיימא, ר"ל, דהתם היה באותה קמה חזקת חיוב וזכות עכ"פ לעני ליטול ממנו לקט, משא"כ בפרה דעומדת בחזקת פטורא, ואיני יודע אם מעולם היה זכות לכהן באותה פרה. וא"כ בהך בעיא דיש יד לצדקה, דכיון דתחילה הפריש חד זוזא לצדקה ואח"כ אמר והדין, א"כ כבר יש לו לעני זכות במעותיו, וכיון דבמעמד אחד אמר והדין, ע"ז שייך לומר צדק משלך ותן לו, ודמיא להא דחורי הנמלים שבתוך הקמה, דאף דיש ספק על אותם שבלים, מ"מ מחוייב ליתנם לעניים, מאחר שיש להם זכות אצלו במקצת באותו שדה. ובזה מיושב כל הקושיות שהקשה שם הר"ן על הרמב"ן והרשב"א.
ד) ובענין מה שפסק הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל כר' יוחנן דאחין שחלקו מחזירין ביובל, הקשו עליו המחברים, לפי דעתו שפוסק כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, א"כ היאך מביא ביכורים, וכקושיית התוס' סוף פרק השולח. ויש לי בזה מקום עיון גדול, ומתוכם נבוא לבאר דברי הרמב"ם. והוא מה שקשה לענ"ד בגוף ענין זה, מה שפשוט לש"ס דאי מחזירין ביובל ואין לו בקרקע רק הפירות ולאו כקנין הגוף דמי, אין מביא ביכורים, והיינו משום שאינו יכול לקרות ואת האדמה אשר נתת לי, שאין הקרקע שלו, והוא תמוה לכאורה, למה יגרע זה ממה שאמרו בפ' יש נוחלין (דף קל"ו ע"ב), אמר רבא הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי, החזירו יצא, לא החזירו לא יצא, הרי דבאתרוג כתיב ולקחתם לכם משלכם, ואעפ"י שצריך להחזירו לאחר שיצא בו, אעפ"כ מקרי שלכם, וא"כ בביכורים שהקרקע תחת ידו עד היובל, למה לא נקרא ארצו לענין ביכורים, ומדוע יגרע מאתרוג. וכן לענין קדושי אשה, קיי"ל דאם מקדשה בדבר שניתן לו במתנה ע"מ להחזיר ג"כ מקודשת.
וראיתי בפסקי הרא"ש פרק לולב הגזול סימן כ"ט, שכתב שם שצריך שיתן לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר, ואח"כ צריך הוא לחזור וליתן לו במתנה, ואם אמר לו יהא לך במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחילה, אינו יוצא בו ידי חובתו. ודברים אלו צריכין ביאור להבין הפרש בין נותן מתנה לזמן למתנה ע"מ להחזיר, דבשניהם אינו מתנה רק לזמן. ולכן נ"ל לבאר דברים אלו ע"פ מה שכתב שם בשם הר' ישעיה ז"ל, דבנותן לו מתנה ע"מ להחזיר אינו חייב באונסין, וזהו ההפרש בין זה לשאול, דבשאול חייב באונסין לכן לא מקרי שלו, משא"כ במתנה ע"מ להחזיר. וא"כ הוי אתי שפיר, דלכך אם נתן לו במתנה עד שיצא בו לבד [לא יצא בו יד"ח] משום דחייב באונסין, וא"כ אין זה שלו לגמרי, משא"כ אם נותן לו מתנה גמורה ע"מ להחזיר הכוונה אם יהיה בעין, אבל אם נאנס פטור, דלהכי יהביה במתנה, כמו שכתב שם.
אבל הרא"ש דחה דבריו שם, וכתב דחייב באונסין, וגם במתה מחמת מלאכה חייב, כיון שלא קיים תנאו ולא החזירו. ולדעת הרא"ש צ"ל דע"מ שתחזירהו לי עדיף מנותן מתנה לזמן עד שיצא בו, כהא דאיתא בפרק מי שאחזו (דף ע"ה ע"א), ת"ר הרי זה גיטך ונייר שלי אינה מגורשת, ע"מ שתחזירי לי הנייר ה"ז מגורשת, ופריך שם, מ"ש רישא ומ"ש סיפא, ובמסקנא תירץ רב אשי, הא מני רבי היא דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, והיינו משום דבעת שנותן לה הוה מתנה גמורה מעכשיו, והתנאי מלתא אחריתי היא, ולכן שפיר מיקרי נתינה לידה, וכן בהא דאתרוג מיקרי לכם, משא"כ כשנותן ומפרש שנותן רק לזמן, הרי מעיקרא אגידא לגבי נותן, ואין זה מתנה גמורה מעכשיו.
ולפי דברי הרא"ש א"ש הא דקאמר הש"ס דלמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וגם מחזירין ביובל לא קרינן ביה האדמה אשר נתת לי, דאע"פ שבעת שהשדה אצלו ודאי דפטור מכל אונסין, דהתורה לא ציותה להחזיר ביובל כי אם כשהיא בעין לא כששטפה נהר או נטלוהו מסיקין, מ"מ לשיטתו אין זה תלוי בחיוב אונסין או לא, רק כיון דמעיקרא אגידא לגבי מוכר ואינו מוכר אלא לזמן, הוי כמו בהא דאתרוג שאמר שתהא במתנה עד שיצא בו ידי חובתו, דאין זה קרוי שלכם, אבל לשיטת ה"ר ישעיה שמחלק בין הא דשאול דלא מקרי לכם למתנה ע"מ להחזיר דהעיקר תלוי אם חייב באונסין או לא כמ"ש, א"כ קשה, למה אינו מביא ביכורים באחין שחלקו, דהא ודאי דכ"ז שהיא אצלם פטורים מאונסין, וא"כ מקרי שפיר האדמה אשר נתת לי כו'.
ה) וראיתי במשנה למלך פי"א מהל' שמיטה ויובל, שנסתפק במוכר שדהו בזמן היובל אם יכול הלוקח לחפור בו בורות שיחין ומערות או לא, מפני שלא מכר לו אלא אכילת פירות. והביא שם דברי הרמב"ם פכ"ג מהל' מכירה שכתב שהקונה לזמן קצוב בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם, משא"כ בשוכר שדה לפירותיו שאינו יכול לשנות בו. וכתב שנראה מדברי הראב"ד והרב המגיד שם, שהרמב"ם דימה המוכר לזמן קצוב למוכר בזמן שהיובל נוהג. והקשה ע"ז ממה שכתוב בירושלמי ס"פ השולח, קנה שדה ביובל, ר' אילא אמר קנה קרקע, ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע. מתיב ר' אבא בר ממל לר' אילא, על דעתך דאת אמר קנה קרקע, יחפור בה בורות שיחין ומערות, א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו כו'. ולפי"ז מתורץ גם לשיטת ה"ר ישעיה הנ"ל, שכיון שמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג אסור לו לשנות ולחפור בשדה בורות שיחין, א"כ גרע מלוקח לזמן, ולכן אין זה שלו כלל, ולא דמי לאתרוג ולכל מתנה ע"מ להחזיר שנותן לו במתנה גמורה לכל דבר, ומה שמתנה עמו תנאי מלתא אחריתי היא כמש"ל, ולכן אין יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי כו'.
ובאמת צריך ליישב דעת הרמב"ם, שמוכח מדבריו דגם בלוקח שדה בשעה שיובל נוהג שמותר לו לחפור בו בורות וכו', וכמ"ש הרב המגיד שם בפירוש, שהוא נגד דברי הירושלמי הנ"ל, דכן מוכח דלא גרע ממוכר בפירוש לזמן. ולכן היה נלע"ד דהרמב"ם ס"ל דמוכח מש"ס דילן דלא כהירושלמי הנ"ל, מהא דאיתא בפ' השולח (דף מ"ז ע"א), אמר רבה אף על פי שאין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר כי לי הארץ, לי קדושת הארץ, אבל יש קנין לנכרי בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין כו', שנאמר והארץ נתן כו'. ור' אלעזר אומר, אף על פי שיש קנין לנכרי בא"י להפקיע כו', אבל אין קנין לנכרי בארץ ישראל לחפור בה בורות כו', שנאמר לה' הארץ כו'.
הרי דרבה ס"ל דאף שאין קנין לעכו"ם בא"י, אעפ"כ מותר לו לחפור בה בורות כו', ודרש קרא דלי הארץ, לי קדושת הארץ, ופליג על ר' אלעזר, ור' אלעזר גופיה דס"ל דאין לו קנין לחפור בה כו', יליף מקרא אחרינא דכתיב לה' הארץ כו', ולא יליף מקרא דכי לי הארץ למאן דס"ל עכ"פ יש קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר, מוכח מזה, דאין ללמוד מקרא הנ"ל שאסור לחפור בה, שהרי פסוק זה מדבר במצות יובל, והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, וא"כ א"א לפרש דכוונת הכתוב לענין איסור חפירת בורות, שבאמת מותר לו ללוקח לעשות בו כרצונו, דלא גרע ממוכר שדה לזמן, וא"כ מוכרח מכאן כדעת הרמב"ם, דש"ס דילן פליג בזה על הירושלמי.
וכן מוכח עוד מסוגיא דפ' יש נוחלין שהביא המל"מ שם, דקאמר שם גבי אלעזר, דפנחס דזבין מזבן לא מצית אמרת, דא"כ חוזרת ביובל, ונמצא שקבור בקבר שאינו שלו, יעו"ש מה שדימה המל"מ שם מה דכתיב ושב לאחוזתו, כמו הא דכתיב בעבד עברי ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו, שלכך אין עבד עברי כהן נרצע, אין דומה לשם, דשם קרא יתירה ושב אל משפחתו, דלמה תלה הכתוב שישוב למשפחתו, שענין שיבה זאת איני יודע מה היא, וכבר אמר הכתוב וקראתם דרור כו', ולכן דרשו מזה שישוב למוחזק שבמשפחתו, משא"כ בשדה דבא הכתוב ללמוד שהשדה ישוב לבעליו, אבל אין מוכרח שתהיה השדה כמו שהיה מקודם בלא בורות כו'. ור' אילא ור' אבא בר ממל בירושלמי, צ"ל דס"ל דגם במוכר שדה לזמן אין לו רשות לשבות בו, ואין לו אלא אכילת פירות לבד, והיינו שצריך להחזיר לו את שלו, ואין השדה קנוי לו בשום דבר רק לאכילת פירות לבד.
עוד נלע"ד ראיה לזה ממה שאמרו שם בפ' השולח (דף מ"ח ע"א), מביא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש במוכר שדהו לפירות, קאמר שם ואזדו לטעמייהו, דאיתמר, המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג כו', וקאמר שם וצריכא, דאי אתמר בההיא, בההיא קאמר ר"ל, דכי קא נחית אדעתא דפירי נחית, אבל בהך דאדעתא דגופא נחית אימא מודי ליה לר"י כו'. ואם נאמר דאסור לו לשנות שום דבר בשדה ואין לו רק פירות לבד, א"כ מאי קאמר דנחית אדעתא דגופא, והא הוא יודע שסופו לחזור ביובל ולא נחית לה אדעתא דגופא כלל, אלא ע"כ דס"ל דבזה יפה כוחו יותר מקונה שדה לפירות, דיכול להשתמש בגוף השדה לכל חפצו.
עוד נלע"ד ראיה נכונה לזה דש"ס שלנו אינו סובר כהירושלמי, דלפי הירושלמי דתולה חזרה ביובל במה שאסור לו לחפור ולשנות בשדה, א"כ הא ודאי דבאחין שחלקו ודאי דלא שייך לומר דאסור לכל אחד לעשות בשדה שלקח לחלקו מה שירצה, דודאי חלקו אדעתא דהכי שיעשה כל אחד בשלו כל מה שירצה, ואדרבא, הרי אמרו האחין שחלקו אין להם דרך כו', דנתחלקו זה מזה לגמרי, דהא לעומת זה גם השני משתמש בחלקו כל מה שירצה, וא"כ ודאי דאין מחזירין זה לזה ביובל, וא"כ בש"ס שלנו דמפורש דאחין שחלקו צריכין להחזיר זה לזה, מוכח דס"ל דלא תליא חזרה ביובל במה שאסור לשבות בשדה, דבאמת בכל לוקח דינא הכי, דעושה בחלקו כל מה שירצה, ואעפ"כ צריך להחזיר ביובל, ודו"ק.
ו) ולפי"ז צ"ע גדול במה דאיתא בירושלמי ריש פ"ק דביכורים, על מה דתנן התם, אלו שאין מביאין, הנוטע כו', וכן המבריך מתוך של יחיד כו', ואיתא שם, אמר ר' יוחנן כולם משום גזל ירדו להם כו', [פי' דאין זה קרוי אדמתך], וכדקאמר שם, אמר ר' יוסי, מתניתא אמרה כן, מאיזה טעם אינו מביא משם שנאמר ראשית בכורי אדמתך. תני, אם הבריך ברשות מביא וקורא, ר' יוסי בשם ר' אמי, והוא שנתן לו רשות לעולם, הא לשעה לא, ר' יונה בשם ר' אמי אפילו לשעה כו'. א"ר מני, מלתא דר' יוחנן מסייע לאבא, דאמר ר' יוחנן כולהון משום גזל כו', וכאן מכיון שנתן לו רשות להבריך אפילו לשעה אין זה גזלן, ע"כ. ושם במשנה, הנוטע בתוך שלו כו', ודרך היחיד מפסיק כו', משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך, עד שיהיה כל הגידולים מאדמתך כו'.
וא"כ צ"ע לפי מה שנתבאר דמה שהוא לוקח לזמן אין זה קרוי ארצו ממש, א"כ קשה על ר' יוחנן עצמו, למה קאמר דאם נתן לו רשות להבריך לשעה דמביא, הא אין כל הגידולים מאדמתו, ובש"ס שלנו מבואר בפירוש, דלר' יוחנן דס"ל מחזירין זה לזה ביובל, אם היה ס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אין מביא בכורים, דאין זה קרוי אדמתו. ויותר קשה לי, לר' יוחנן אף על גב דס"ל אין ברירה מתורת ודאי, וא"כ נאמר דהוי כמו שלא חלקו כלל, וא"כ הוה כמו בעת שמת אביהם שיש לכל האחים חלק בכל שדה ושדה, ובכל מקום שבאותו שדה כולם שותפים בו, וא"כ הרי עכ"פ מקצת פירות גדלו בחלקו ומקצת משל חלק חבירו, וא"כ דומה זה להא דנוטע בתוך שלו והבריך בשל חבירו ונתן לו רשות לשעה דמביא וקורא, כדקאמר שם ר' יוחנן גופיה.
עוד יש לתמוה בזה, לר"ל דס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ולא קרינן ביה מן האדמה אשר נתת לי, א"כ למה מביא כלל, דהא בקונה שני אילנות דמביא ואינו קורא, מקשה הש"ס בפרק המוכר פירות (דף פ"א ע"ב) למה מביא כיון שאינו קונה קרקע, ומתרץ דרבנן מספקא להו אי קנה קרקע או לא, וא"כ כאן דפשיטא ליה לר"ל דאין לו קנין קרקע כלל פטור גם מהבאה.
ז) ולכן נלע"ד בישוב הקושיות הנ"ל, במה שנדקדק דשם בירושלמי הא דאינו מביא יליף לה מקרא דראשית בכורי אדמתך עד שיהיו כל הגידולים כו', ובהא דקונה קרקע לפירות ילפינן ליה מקרא דאת האדמה אשר נתת לי, כדפרש"י בפרק השולח שם, ונלע"ד דבדקדוק כתב כן, והוא דבאמת הקונה שדה לזמן ודאי דנקרא שדה שלו לגמרי, כיון שיכול לעשות בשדה מה שירצה וכמש"ל, ועוד ראיה לזה דפ"ק דע"ז (דף ט"ו ע"א) פריך שם, למימרא דשכירות קניא, והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז, ואי ס"ד דשכירות קניא, האי כי מעייל לביתיה קא מעייל כו', הרי אף דשכירות הוא רק לזמן מיוחד, אם היה בו קנין גמור היה נקרא ביתו של עכו"ם ממש. ועיין בתוס' שם ד"ה והשתא כו', דכתבו דממכר לזמן מכירה היא, רק בשכירות לא מקרי מכירה, וכן הוא מבואר בכמה מקומות.
וא"כ מקרא דראשית בכורי אדמתך לא ממעטינן רק אם אינו שלו כלל אפילו לשעה, ולכך שפיר ס"ל לר' יוחנן דאם נתן לו רשות להבריך לפי שעה שפיר קרינן ביה אדמתך, אך לענין קריית הפרשה בעינן שיהיה השדה שלו לעולם, מדכתיב מן האדמה אשר נתת לי, דמשמע כמו מתנה שאין לו הפסק כלל, ופסוק זה לא נאמר במצות הבאה וחיובא, רק בקריאת הפרשה, ואם אין הקרקע שלו לעולם, הרי זה דובר שקרים, וכמ"ש בפ' המוכר פירות שם, ולכן ס"ל לר' יוחנן דבנוטע בתוך שלו והבריך בשל חבירו דשפיר יכול לקרות מן האדמה אשר נתת לי, שהרי עיקר הקרקע שלו לחלוטין, רק שיש בו מעורב יניקת קרקע של חבירו, דזה לא ילפינן רק מקרא דראשית בכורי אדמתך עד שיהיו כל הגידולים מאדמתך, ושם לא כתיב לשון מתנה שיהיה שלו לעולם, ושפיר מיקרי כל הגידולים מאדמתך כמו במוכר ונותן לזמן כמו שביארנו.
ובזה א"ש ג"כ מה דקאמר הש"ס דלר' יוחנן דאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל כיון שאין ברירה, אף על גב דכמאן דלא חלקו דמי, וא"כ בכל כל שהוא שבשדה יש לכולם חלק בו, מ"מ כיון שעכ"פ צריכין להחזיר כל הקרקע שביד כל אחד לחבירו ביובל, א"כ לא קרינן ביה אשר נתת לי, כיון שאין חלוטה בידו לעולם, אך כיון דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי, וכיון שהקרקע קנוי לו לפירותיה, והפירות הם שלו לחלוטין, והיניקה של הקרקע שהפירות גדלים מהם נחשב כקרקע, הרי זה כמקצת קרקע חלוט לו, ומקצת בידו לזמן, לכן שפיר מביא ביכורים וקורא. ור"ל דס"ל לאו כקנין הגוף דמי, מ"מ כיון שהקרקע קנוי לו עכ"פ לזמן, אף על פי דלא קרינן ביה מן האדמה אשר נתת לי, מ"מ קרינן ביה ראשית בכורי אדמתך דחייב בהבאה, ולכן ס"ל מביא ואינו קורא.
ח) ובהיות כן נוכל ליישב שיטת הרמב"ם לפי שיטתו, דא"ש מה דמביאין ביכורים אף דפסק מחזירין זה לזה ביובל, והוא דדוקא לר' יוחנן דס"ל אין ברירה מתורת ודאי ולא מתורת ספק, והיינו שהחלוקה שלהם לאו כלום הוא, וכאלו לא חלקו מעולם דמי, וא"כ בכל שדה בכל כל שהוא יש לשניהם חלק בו, וא"כ נחשבים כודאי לקוחות בעת החלוקה במה שמשתמש בכל השדה שהגיע לחלקו בעצמו, שהרי בודאי יש לחבירו חלק בו, וא"כ כשמחזירין זה לזה ביובל, בודאי כשיגיע יובל שני א"צ לחזור ולהחליף חלקיהם, כמו בכל לוקח שמחזיר שדה (ו)ביובל למוכר שאין המוכר מחזיר לו ביובל שני, ונמצא שאין השדה שלו רק לזמן וסופו לצאת מתחת ידו לחלוטין לעולם, ולא קרינן ביה מפרי האדמה אשר נתת לי, ולכן אילו היה ס"ל דלאו כקנין הגוף דמי, היה ס"ל דאינו מביא ביכורים, אבל לדידן דס"ל דאין ברירה מטעם ספק לבד, ואולי יש ברירה, אם כן כל הקרקע שלקח תחלה לחלקו הוא שלו לגמרי, וכשמחזירו ביובל מטעם ספק אז נעשה לוקח במה שמחליף חלקו בחלק חבירו, ואם כן כשיגיע יובל שני אז יהיו צריכין לחזור ולהחליף זה בזה מטעם לוקח, וא"כ בכל יובל יהיו צריכין תמיד להחליף של זה בזה, וא"כ שפיר קרינן ביה מפרי האדמה אשר נתת לי, שהרי כשיוצא ביובל לא יצא ממנו לחלוטין וסופו לחזור אליו, ולכן שפיר מביא ביכורים, ודו"ק בכל זה.
ט) ויש לי עוד מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל, מש"כ (בפ"ח דהלכות כלים הלכה ט"ו) וז"ל, אמר לאומן עשה לי ב' זוגים, א' לדלת וא' לבהמה, עשה לי ב' מחצלאות, אחת לשכיבה וא' לאוהלים כו', שניהם מקבלים טומאה עד שיפרש ויאמר זה לכך וזה לכך, עכ"ל. והוא תוספתא פ"ח דכלים, ושם מביא פלוגתא דת"ק ור' שמעון, דר"ש פליג שם וס"ל דטהור עד שיפרשם לטומאה. ובירושלמי פ' כל הגט הלכה א' קאמר, דמחלוקתם תלוי בדין ברירה, כמו שאמרו שם בכותב שני גיטין לב' נשיו ששמותיהם שוים, דאין זה כלום, דלא זו כרות לשמה ולא זו כרות לשמה, ופריך שם, מכיון שנתנו לה יעשה כמו שהיה כרות לשמה משעה ראשונה, ומשני ר' יוסי בשם דר' בון דר"ש היא, דתניא אמר לאומן עשה לי שני זוגים כו' וכמש"כ. ופי' המפרש שם, דר"ש מטהר דאזלינן אפילו לקולא ואמרינן אין ברירה ולא אמרינן הוברר הדבר שכלי זה נעשה לשם דבר המקבל טומאה, וכן הכא נמי עד שיהיה כרות לשמה משעה ראשונה, ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע.
וא"כ לפי מה שכתבנו למעלה, דהרמב"ם ס"ל דספיקא הוא אי אמרינן ברירה או לא, וא"כ כיון שפוסק הרמב"ם כת"ק, ע"כ צ"ל דמה שאמר לאומן לעשות בשביל דבר המקבל טומאה הוי מחשבה גמורה לאותו כלי, כמו דקיי"ל כל הכלים יורדים לידי טומאתם במחשבה, ורק דלא ידעינן איזה הוא שיהיה עומד לכך לקבל טומאה, ולא בירר מחשבתו, ולכך שניהם טמאים, וא"כ אף שמפרש אח"כ ומייחד אחד מהם לדבר שאינו מקבל טומאה, איך נטהר עי"ז, והא קיי"ל מחשבה אינה מוציאה לא מידי מעשה ולא מידי מחשבה, וכמ"ש הרמב"ם בעצמו (שם הלכה י'), וא"א לומר דכיון שהופרשו לטהרה הוברר הדבר מעיקרא שלכך היה דעתו מתחילה, כיון דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא מטעם ספק, ובשלמא אם היינו סוברים דאין ברירה הוא מטעם ודאי א"ש, דהיינו דכל שלא בירר דעתו ודבריו מתחילה כאלו לא עשה כלום, ונמצא שלא היה מחשבה תחילה כלל על קבלת טומאה וכמו דס"ל באמת לר"ש, אבל להרמב"ם קשה.
ונ"ל ליישב דעתו דס"ל דכלי השני טהור מטעם ממ"נ, דאם אנן קיי"ל מדינא דאין ברירה, וא"כ ב' הכלים טהורים בתחילה כמו דס"ל לר"ש באמת, ואפילו תאמר יש ברירה א"כ הכלי שני טהור, דהוברר הדבר דמתחילה דעתו היה לכך. ולפי"ז צ"ל, דאם נעשו טהרות קודם שפירש דעתו בשני הכלים ואח"כ הטהרות עדיין בעין, אז אחר שפירש דעתו, אותם הטהרות שנשתמשו בכלי השני שפירש לטהרה טהורים הם מטעם ממה נפשך, ומה דס"ל לת"ק שם שניהם טמאים עד שיפרש אותם כו', היינו דקודם שיפרש דעתו אסור להשתמש באותם טהרות, אבל אח"כ נעשו טהורים למפרע ממנ"פ. ולפי"ז צ"ע למה לא פירש הרמב"ם, וגם צ"ע למה סתמו נושאי כליו ולא פירשו בזה כלום.
וגם קשה לפי"ז היה לנו לחלק בין רשות הרבים לרשות היחיד, דכל ספק טומאה ברה"ר טהור, וכמו שפסקו הרמב"ם פי"ח מהל' אבות הטומאה וכמ"ש בכ"מ, וא"כ ברה"ר כל הטהרות שנגעו באותם הכלים היה לנו לטהר שמא קיי"ל דאין ברירה. אך לפי מ"ש התוס' פ"ק דחולין (דף ח' ע"ב), ובמס' סוטה פ' כשם ובכמה מקומות, דכל ספק טומאה ברה"ר דטהור לאו מסוטה גמרינן לה, כי אם מטעם דמוקמינן הטהרות על חזקת טהרה, א"כ כאן דהספק הוא בדין אם יש ברירה או לא, ובספיקא דדינא לא שייך לומר אוקמי אחזקה כמ"ש הפוסקים. ומ"מ עדיין אין מיושב, דהא אף אם נאמר יש ברירה, עכ"פ יש כלי א' בהם דטהור, וא"כ הטהרות שנגע בא' מהם ברה"ר הרי הוא ספק גמור אם הוא טהור או לא, והיה לנו לטהר גם קודם שפירש דבריו, וצ"ע בכל זה.
י) גרסינן ספ' בית כור (דף ק"ז ע"א), איתמר, אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם, רב אמר בטלה מחלוקת, ושמואל ויתר, ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. ומפרש שם, דרב ס"ל דאחין שחלקו יורשים הם. ופירש רשב"ם שם, דרב ס"ל יש ברירה ולא הוי כלקוחות, ושמואל ס"ל דלקוחות הם, משום דאין ברירה, וכלוקח שלא באחריות דמי, ורב אסי מספקא ליה כו'. ופסק שם הש"ס והלכתא בטלה מחלוקת. וכן פסק הרמב"ם והרי"ף והרא"ש, וטור ושו"ע חו"מ סי' קע"ה סעיף ד' יעו"ש.
וצ"ע, דהא טעמיה דרב משום דאזיל לשיטתו דס"ל יש ברירה, אבל אנן דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה מטעם ספיקא דדינא, א"כ למה קיי"ל בהא הלכה כרב. ואין לתרץ דאנן ס"ל כרב ולא מטעמיה, והיינו משום דאף אם נימא כלקוחות דמי הוי כמו לוקח באחריות, מ"מ קשה למה קיי"ל דבטלה מחלוקת וחוזרים וחולקין בשוה, דהא מטעם לקוחות היה יכול לסלקו בזוזי. ועוד קשה יותר, דכיון דאנן קיי"ל דספיקא דדינא הוא אם יש ברירה או לא, א"כ היה לנו לפסוק בזה כרב אסי דס"ל מחצה יורשין ומחצה לקוחות, משום דמספקא ליה כו', ולכך ס"ל דנוטל רביע בקרקע ורביע במעות.
ועיין תוס' בפ' יש בכור (דף מ"ח ע"א) שהקשו, דכיון דמספקא ליה היה לנו לומר המוציא מחבירו עליו הראיה, דלא קיי"ל כסומכוס אלא כרבנן. ותירצו שם, דיש מקומות שתקנו חכמים חלוקה לפי מה שהיה נראה להם. וזה דוחק גדול. אך לפי מש"כ למעלה היה נראה, דטעמו של רב אסי הוא משום דאי אמרינן אין ברירה לא שייך לומר דהחליפו כל חלקו של כל אחד בחלקו של חבירו, אלא הוי כמו שלא חלקו מעולם, וכקודם חלוקה דיינינן להו, וקודם חלוקה לא היה שייך לומר שכל אחד יש לו חלק שדה מיוחד, אלא הכל מעורב יחד, ובכל כל שהוא יש לשניהם חלק בו, וא"כ כשבא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם, הרי יש באותו שדה שנטל הבע"ח מחצה שלו בתורת ירושה בודאי, ומחצה של חבירו שהחליף עמו בחלקו, ובזה נקרא לוקח, וא"כ חלק ירושה ודאי דבטלה חלוקה ונוטל רביע בקרקע, וחלק השני שבתורת לקוח הוא בידו, ואם הוא כלוקח באחריות יכול לסלקו בזוזי, וא"כ הוי דין אמת שיטול חלק רביע בקרקע ורביע במעות. והא דלא מספקא לן שמא יש ברירה וצריך ליתן כל חלקו בקרקע, היינו משום דספק הוא והמע"ה, ויכול לומר לו שמא אין ברירה ואין לך אלא רביע בקרקע ורביע במעות.
אך לפי"ז יקשה על שמואל דס"ל ויתר משום דס"ל אין ברירה. וצ"ל דבזה מחולק שמואל עם רב אסי, דשמואל ס"ל דמה שאמרו אין ברירה, לא אמרינן דהוי כלא חלקו כלל ובכל כל שהוא יש לכל אחד חלק, אלא כיון שידוע שעומדים לחלוק בירושתם, ומתחלה עומד לכך, רק שאינו יודע איזה חלק יגיעו לכל אחד, ולכן כיון דקיי"ל אין ברירה אמרינן שמא היה ראוי ליטול חלק השני, ולא דמי לברירה דגיטין להא דאיזו שארצה לגרש כו', דבזה לא שייך לומר דודאי עומדין להתגרש ע"י גט זה, דהא סתם אשה לאו לגירושין עומדת, וכן כל עניני ברירה הוא כה"ג, משא"כ בדבר המשותף ועומד לחלוק. אבל רב אסי ס"ל, כיון שאין ברירה אמרינן שייכים שניהם בכל משהו שבו וכמ"ש. אך מהא דהוצרך הש"ס לומר דרב אסי מספקא ליה, ולא קאמר דס"ל אין ברירה כשמואל ורק שמחולק עמו בפירוש הדבר כמש"כ, מוכח דלא כמש"כ, אלא דמטעם ספיקא דדינא אם יש ברירה או לא ס"ל דנוטל רביע בקרקע כו', ומכל שכן לפי פרוש הב' שמביא שם בשם רש"י פ"ק דב"ק, שפירש או רביע בקרקע או רביע במעות משום דאי כלקוחות דמי הוה כלוקח שלא באחריות, לא א"ש לפי"ז.
יא) והיה נלענ"ד עוד דטעמו של רב אסי הוא כיון דמספקא ליה אי יש ברירה או לא, וא"כ על חלק רביע יש כאן ספק ספיקא, ספק שמא יש ברירה, וא"כ בטלה חלוקה לגמרי ומחוייב ליתן לו מחצית חלקו, ואפילו תאמר אין ברירה, שמא כיון שאין ברירה אמרינן כמאן דלא חלקו דמי, ויש בכל כל שהוא חלק לו ולחבירו כמש"ל, וא"כ על חלק רביעי יכול להוציא מידו, דע"י ספק ספיקא מוציאין ממון, כמו שמוכח מדברי התוס' פ"ק דכתובות בסוגיא דפתח פתוח כמש"כ האחרונים בזה, אבל על חלק רביעי השני אין כאן אלא ספק אחד, ולכן המע"ה וא"ש. אבל לשמואל דס"ל ודאי אין ברירה, אף דיש ספק בפירוש דבר זה, או דכלא חלקו דמי או דשמא היה ראוי לו חלק חבירו, א"כ לא הוה אלא ספק א' והמע"ה.
ובהא דקיי"ל כרב דבטלה מחלוקת, כבר עמד בזה הרא"ש בפסקיו, והביא דברי ר"ת שבאמת מוכח מכאן דקיי"ל יש ברירה גם בדאורייתא. ושוב חזר בו ר"ת וכתב, דמה דקיי"ל בטלה מחלוקת שגירת לישנא הוא, ועיקר הטעם משום דהוי כלקוחות באחריות, ובאמת מצי לסלוקי בזוזי, והא דנקט בטלה מחלוקת הוא משום דהש"ס רצה לכלול כל הדינים יחד, דהלכתא בטלה מחלוקת. ולפי"ז צ"ע על הב"י ורמ"א שלא הזכירו בשו"ע חו"מ סי' קע"ה, והעתיקו דין זה בסתם דבטלה מחלוקת וחוזרים וחולקים בשוה, ולמה לא כתבו דיכול לסלקו במעות לפי מאי דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא מספק.
הגה"ה. ומתוך סוגיא הנ"ל דפ' בית כור, דשמואל ס"ל אין ברירה ולכן ס"ל דויתר דהוו כלקוחות, קשה לי על פרש"י דפ' השולח שהבאתי למעלה בהא דישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות, דפירש דלרבי דס"ל אין ברירה מפריש מיניה וביה, דכל חטה וחטה יש לשניהם חלק בו, וא"כ למה ס"ל דויתר ולא ס"ל דיחזיר לו רבע חלקו, דהא לא הוי לוקח אלא בחלק רביע כמ"ש בפנים. וצריך לחלק בין קנו שדה בשותפות, די"ל דעתם היה שיהיו שותפין ויחלוקו אח"כ בתבואה ולא בשדה, ונמצא שמעורב בכל אחד מכל חלק שבשדה, משא"כ באחין שחלקו בירושת אביהם דבתחלה היו עומדים לחלק השדות ביניהם, ולא בפירות הגדלים בהם, וצ"ע בזה /ע"כ הגה"ה/.