בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק ראשון · סימן ב
דין דבר שעיקרו מדאורייתא אי אמרינן ביה ברירה
א) יש לחקור בדבר שעיקרו מן התורה ועכשיו הוא דרבנן, אי אמרינן ביה ברירה או לא. דהנה התוס' בפ' בכל מערבין (דף ל"ז ע"ב) ד"ה מאן האי תנא דאמר אפילו בדרבנן לית ליה ברירה כו' כתבו, דהוי מצי למימר דר' יוסי דאגודת ירק הוא, דמעשר ירק מדרבנן, ושמא כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב ליה כדאורייתא כו', עכ"ל. מבואר מדבריהם דכל שעיקרו מן התורה דין תורה יש לו לכל דבר לענין ברירה.
אבל לפי הכלל שכתבנו בסימן הקודם דלדידן דמחלקין בין דאורייתא לדרבנן בברירה הוא מטעם ספק דרבנן לקולא, קשה לפי"ז, דהא אפילו בדבר שעיקרו מדאוריתא קיי"ל בכמה מקומות דספיקו לקולא, כמו בהא דאיתא ביו"ד סי' קי"א בדין שתי קדירות וחתיכה אחת של איסור ואיני יודע לאיזו נפל, אם יש בקדירת היתר רוב דקיי"ל דמותרים. והוא מוכח מדברי הש"ס ריש פ' אלו עוברין ובכ"מ, בדין שתי קופות ושתי מדוכות. ועיין בש"ך בכללי ספק ספיקא אות י"ט ובכ"מ. וכ"ש במה דכתבו התוס' בדין אגודה של ירק דדמאי, דקיל יותר משאר איסורים מדבריהם, וכמו שאמרו בכמה מקומות דבדמאי הקילו משום דרוב עמי הארץ מעשרים הם. ועיין פ"ק דפסחים (דף ט' ע"ב) ובאו"ח סי' תל"ד בהנך בעיות דעכבר, דאם ביטל קיי"ל ספיקא דרבנן לקולא אף דעיקרו מדאורייתא.
וסבור הייתי לומר, דהתוס' לא כתבו כן לדינא, אלא אליבא דרב נחמן, דלמה לא השיב לרבא תנא דאגודת ירק היא, וע"ז תרצו דרב נחמן ע"כ ס"ל דספיקא לחומרא אף בדרבנן בכל מה שעיקרו מן התורה, דהא ר"נ בעצמו ס"ל לעיל (דף ל"ב ע"א) בהא דחזקה שליח עושה שליחותו בשל סופרים ולא בשל תורה, ובדבר שעיקרו מן התורה ס"ל דדינו כשל תורה לענין זה, כמ"ש התוס' שם ד"ה תאנה מתאנתי ע"ש, ובמקום אחר כתבתי באריכות, דהא דמחלק ר"נ בהך חזקה בין דבר של תורה לשל סופרים הוא מטעם ספיקא, דספק אם החזקה טובה או לא, הרי דר"נ ס"ל דבדבר שעיקרו מן התורה לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו, דמוכח מדרב ששת דאמר מנא אמינא לה כו', ומקשה על ר"נ, וא"כ מסתמא היה יודע דרב נחמן ס"ל דזה הוי כדאורייתא ממש לענין זה. ועיין בפ' הערל (דף פ"א ע"א), אמר ריש לקיש מאכילה בתרומה ואין מאכילה בחזה ושוק, ופרש"י משום דספק איש וספק אשה הוא. ושם מקשה לר"ל מאי שנא חזה ושוק דאורייתא כו', ומתרץ בתרומה בזמן הזה דרבנן. הרי מוכח שגם בעיקרו דאורייתא מקלינן בספק.
ב) ובאמת יש בזה מבוכה גדולה, דהנה בפ' בכל מערבין (דף ל"ה ע"ב ודף ל"ו ע"א), פריך מדר' מאיר אדר' מאיר דבספק טומאה מקיל ובספק עירובין מחמיר, ומשני קסבר ר' מאיר תחומין דאורייתא וטומאה דרבנן. ומקשה שם דר' יוסי אדר' יוסי, ומשני, שאני טומאה הואיל ועיקרו מן התורה, ואבע"א הא דידיה הא דרביה, א"כ מבואר לנו, דר"מ ס"ל אף בדבר שעיקרו מן התורה דין ספק תורה יש לו לכל דבר, דאפילו לתירוץ ואבע"א, אדרבא, ר' יוסי בעצמו ס"ל דאפילו בדרבנן גמור אזלינן לחומרא. אך רבא תירץ שם, דשאני במקוה דאוקי טמא על חזקתו יעו"ש, א"כ לדידיה אין הכרח לחלק לר' יוסי בין עיקרו מדברי תורה או לא.
ולכאורה לדברי רב הונא בר חיננא יקשה, דהא ר' יוסי בעצמו ס"ל דספיקא דרבנן לקולא אפילו בעיקרו מן התורה, כדמוכח בפ' הערל שהבאתי. אם לא שנאמר, דרב הונא ס"ל כר' יוחנן דפליג שם על ר"ל, וס"ל דר' יוסי ס"ל אף מאכילה בחזה ושוק דודאי זכר משוינן ליה, אף דר' יוחנן קאמר שם לר"ל מי סברת תרומה בזה"ז דרבנן כו', מוכח דמודה בזה לר"ל, דאי הוה טעמו של ר' יוסי משום תרומה דרבנן, גם בעיקרו דאורייתא דינא הכי, מ"מ י"ל דר' יוחנן לדבריו של ר"ל קאמר ליה, דאפילו לסברתך אליבא דר' יוסי קשה, דהא תרומה בזה"ז דאורייתא [לר' יוסי]. ומ"מ לענין דינא נראה ודאי, דכיון דרבא לא ס"ל לחלק בין עיקרו דאורייתא או לא לענין ספק, דלכך תירץ שם משום דאוקמיה גברא אחזקה כו', ודאי דקיי"ל כרבא לגבי רב הונא בר חיננא, דמאביי ורבא ואילך הלכא כבתראי, וגם הוא מרא דתלמודא יותר מרב הונא בר חיננא, וגם דר"ל ור' יוחנן דפ' הערל משמע דהכי ס"ל.
הן אמת, מצינו בפ' האומר בגיטין (דף ס"ה ע"א), דאמר שם כי אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, בדבר שיש לו עיקר מן התורה, אבל בדבר דאין לו עיקר מן התורה לא כו', הרי דמשמע באמת סתמא דש"ס ס"ל הכי, דדבר שיש לו עיקר מן התורה דין תורה יש לו. אבל אין משם ראיה, דדוקא בדבר שאין בו ספק כעין הא דאיתא שם גבי קטן שאין לו זכיה לאחרים, כיון שתקנו רבנן שצריך לעשות עירוב וצריך לזכות, א"כ צריך זיכוי ע"י מי שיש לו זכיה לאחרים כמו בשל תורה, דכיון שתקנו לדבר ע"י זכיה צריך שיהיה בר זכיה מן התורה, אבל בדבר שהוא ספק, כלל גדול אמר, דבספק לא העמידו דבריהם, דלא שייך בזה כעין דאורייתא תיקון, דכן תקנו רק בודאי ולא בספק, וזה פשוט.
עוד יש ראיה דהרמב"ם לא ס"ל כדעת התוס' הנ"ל, ממה שכתב (בפ"י מה' מעשר הלכה ח'), עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודה של ירק או גלוסקא כו' א"צ לעשר כו', וע"כ צ"ל משום דבדרבנן יש ברירה וכמ"ש בכ"מ שם, הרי דלא ס"ל כמ"ש התוס' שם. ולדידיה צ"ל, דמה שלא אמר שם דהאי תנא דאגודת ירק היא, כבר כתבנו דר"נ באמת ס"ל כסברת התוס' ולכן אשתיק. ולמסקנא דרב יוסף אמר תנאי היא, בלאו הכי היה יכול לומר דהא תנא דאגודת ירק היא, אלא דניחא ליה לאשכוחא תנא בעירוב עצמו, דעליה קאמר שם מאן האי תנא כו'.
הגה"ה. אכן לפי מה שכתבנו בסימן הקודם ליישב שיטת רש"י דפ' מי שאחזו, דס"ל לר' יוסי דאין ברירה רק מטעם ספק, א"כ קשה מה דמקשה שם הש"ס בפ' בכל מערבין, וסבר ר' יוסי אין ברירה, והא תניא ע"ה שאמר לחבר כו', והא מעשר ירק דרבנן הוא, וא"כ לדידה דס"ל דספק הוא קיי"ל דיש ברירה לקולא. וצ"ל דעיקר קושייתם ממה דתנן ג"כ שם גלוסקא אחת, דהוא חייב מן התורה. ובהיות כן יש לתמוה על הרמב"ם דפ"י מה' מעשר שהעתיק לשון המשנה גם בגלוסקא, ופסק דא"צ לעשר משום דיש ברירה, וכמ"ש בכ"מ שם. אבל המעיין בפי' המשנה להרמב"ם שם פ"ו דדמאי, יראה שפירש זו המשנה ע"פ הירושלמי לא כסוגיא דתלמודא דידן, והירושלמי לא מפרש שקנה שניים אחד לו ואחד לע"ה, רק אחת לבד יעו"ש. ולפי"ז דברי הכ"מ שם שכתב על דברי הרמב"ם הטעם משום דיש ברירה כסוגיית הש"ס שלנו, וזה אינו, דא"כ היה לו לפסוק דבגלוסקא חייב לעשר, וצ"ע /ע"כ הגה"ה/.
אכן לפמש"כ בהג"ה, דין זה שכתב הרמב"ם בע"ה שאמר לחבר כו' לאו מטעם ברירה הוא, דהא גם בגלוסקא כתב כן והוא דאורייתא, ובאמת כתב שם כן לפי שיטת הירושלמי דמיירי שלא לקח ג"כ לעצמו רק בשביל ע"ה לבד, וע"ש מה שכתב בפי' המשנה והובא בכ"מ שם. ועין בספר פתח הבית דיני ברירה ענף י', שהקשה בש"ס דפרק בכל מערבין דקאמר מאן האי תנא דאפילו בדרבנן כו', למה לא קאמר תנא דלוקח יין הוא, דלקוח פטור מן התורה. ותירץ שם, דכיון דבשלו א"א לומר שאני עתיד להפריש משום דאי"ב בדאורייתא, שוב אין לחלק בין שלו לבין לקוח. ואיני יודע מניין לומר סברא זאת דלא פלוג.
גם אין לתרץ כמש"כ התוס' משום דעיקרו בדאורייתא, דהא ר' מאיר ע"כ ס"ל דגם בעיקרו מן התורה ספיקו לקולא, כדמוכח מהא דספק טומאה שם (דף ל"ה) שהבאתי למעלה. וא"כ לפמ"ש, התוס' (דף ל"ז ע"א שם) שמקשה דר"מ ס"ל כאן יש ברירה ובפ' יש בכור מספקא ליה שם באחין שחלקו וס"ל מחצה יורשים ומחצה לקוחות, ולפמ"ש לא מקשו מידי, דהא ר"מ ס"ל ספיקא דרבנן לקולא גם בעיקרו מדאורייתא. אבל לפמ"ש למעלה, בהא דלקוח לא שייך להקל מטעם ספיקא דרבנן, כיון דתחילה חל עליה שם איסור תורה.
ג) עיין שם בספר הנ"ל שהביא קושיית המגן אברהם באו"ח סי' תצ"ה ס"ק י', שהקשה על הסוברים דטעמא דחכמים בהא דעומד אדם על המוקצה משום דאין ברירה, דא"כ קשה על הרמב"ם למה פסק דצריך שירשום, הא בדרבנן יש ברירה. והביא שם תירוץ המחבר שעה"מ פ"ג מהל' גירושין שתירץ, דכיון דעיקר הטעם משום ספיקא דרבנן לקולא, ובדבר שיש לו מתירין קיי"ל ספיקא לחומרא. וכעין זה מצאתי בספר צל"ח להגאון נו"ב במס' ביצה, דכתב דכיון דקי"ל ספק מוכן אסור כדאיתא בפ' אין צדין (דף כ"ד ע"א), ולכן בכה"ג לא סמכינן אברירה. אך לפ"ז קשה לענ"ד בהא דאיתא בפ"ק דביצה (דף י' ע"א), בהא דתנן בית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל, ופריך שם בש"ס מהא דתנן המת בבית כו', וב"ה אומרים אף משימות המת, ומסיק שם דר' אושעיא אמר לטהר את הפתחים מכאן ולהבא, רבא אמר למפרע כו', ומפרש טעמא דמתני' דהטעם משום דאתי לאמנועי משמחת יום טוב יעו"ש. ולפי מאי דקיי"ל ספק מוכן אסור, קשה, למה הוצרך רבא לשנויי בגוונא אחרינא, ולא קאמר דהטעם דבמוקצה לא סמכינן אברירה דספק מוכן אסור.
ובאמת יש לתמוה בזה, דלפי מה שכתבו הפוסקים דלכך ספק מוכן אסור, משום דהוי דבר שיש לו מתירין, דא"כ בריש מכילתין שם (דף ג' ע"ב) דפריך מהא דתניא וספיקא אסורה לרב יוסף ולר' יצחק הא הוי ספק דרבנן, והוצרך רב פפא לתרץ האי תנא דלטרא קציעות הוא, עד דרב אשי שם מתרץ משום דהוי דבר שיל"מ, ולפי מה שכתבנו משנה מפורשת היא דספק בדשיל"מ אסור, מהא דתנן ספק מוכן אסור, וא"כ דקארי לה מאי קארי לה.
והיה נראה לענ"ד לכאורה לומר, דמספק מוכן אין ראיה כלל, דשם מיירי במצודות הפרושות מעיו"ט, דלא יטול מהם אא"כ יודע שניצודו מעיו"ט, דשם י"ל העמידוה על חזקתה הראשונה והשתא הוא דניצודו ביום טוב, וספק דרבנן במקום חזקת איסור קיי"ל דאסור, משא"כ בהא דביצה שנולדה וספק ביום טוב ספק בעיו"ט, שם לא שייך לומר אוקמיה אחזקה והשתא הוא דנולדה, דאדרבא יש חזקה אחרת כנגדה, דהעמד הביצה בחזקת היתר שהיתה במעי אמה, דהרי השוחט תרנגולת מצא בה ביצים גמורות קיי"ל דמותרות. וכעין זה כתבו התוס' בריש פ' הלוקח בהמה בהא דלוקח בהמה מניקה כו', דלא שייך לומר העמד בהמה בחזקת שלא ילדה מקודם, דאדרבא העמד הולד על חזקתו שאינו קדוש כמו שהיה במעי אמו יעו"ש. ולכן שפיר הקשו, הא הוי ספיקא דרבנן במקום דליכא חזקה, ורב אשי הוא שחידש דבר שיש לו מתירין גם במקום דליכא חזקה אזלינן לחומרא בספיקו. וא"כ יש לתרץ, דבאמת רבא ג"כ לא ס"ל כרב אשי בהא, וס"ל דמה דתנן ספק מוכן אסור היינו דוקא במקום חזקה משא"כ בשאר ספק, ואין חילוק בין דשיל"מ לשאר ספיקא דרבנן, אבל אנן קיי"ל כרב אשי דהוא בתרא טפי.
ד) שוב ראיתי בדברי הרמב"ם (בפ"ב מהל' יום טוב הלכה ו') שכתב, זימן שחורים ולבנים כו', שאני אומר שמא אותם שזימן כו', וכל ספק מוכן אסור. ושם הביא הרב המגיד דברי הרשב"א שחלק ע"ז, וכתב דלא אמרו ספק מוכן להחמיר אלא בדבר שקרוב ליגע באיסור תורה, כגון בהא דמצודות ספק ניצוד ביום טוב כו', הרי דחילק וכתב דלא בכל מקום אסרו ספק מוכן, וא"כ א"ש מה דמקשה ארב יוסף ור' יצחק. אבל כבר השיג הרב המגיד על הרשב"א שם מהא דפ"ק בביצה שנולדה הנ"ל, ולכאורה הוא תמיה עצומה על הרשב"א, למה לא פסק כרב אשי דבתראה הוא וס"ל להחמיר בכל ספק מוכן משום דבר שיש לו מתירין.
ונראה דדעת הרשב"א הוא דמוכח מסתמא דש"ס בפ' בכל מערבין (דף ל"ז) שהבאתי למעלה, דספק עירוב מותר ולא מחמרינן מטעם דשיל"מ, ולא ס"ל כשיטת התוס' משם דבעירוב הקילו, דלמה הקילו בו משאר ספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין, ואדרבא מצינו חומר בעירובי תחומין יותר משאר איסור דרבנן כמש"כ התוס', דביהמ"ש אין מערבין עירובי תחומין אף על גב דלא גזרו על שאר שבות ביהמ"ש לרבי. ולכן ס"ל להרשב"א דלא החמירו בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין, רק בספק מוכן דקרוב ליגע באיסור תורה.
ונראה קצת מדברי הרשב"א שמפרש מה דאסרינן בדבר הניצוד ביום טוב, היינו משום דגזרינן שמא יצוד, ודלא כמ"ש התוס' בריש פ"ק ובמס' עירובין ובפ"ק דחולין (דף י"ד ע"א), דהטעם שם משום מוקצה, ולא גזרינן שמא יצוד משום שהוא דבר שיש בו טורח יעו"ש. וגם לפי שיטת התוס' ג"כ יש לחלק בין הא דספק מוכן לשאר ספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין, כמ"ש בתוס' ישנים בריש פ"ק דביצה, דמקשה מהא דתניא וספיקא אסורה לרב יוסף ור' יצחק, ולא מקשה על ר"נ דמפרש משום מוקצה, וכתב שם דבמוקצה החמירו טפי כעין ספק של תורה יעו"ש, וצ"ע. ועכ"פ נראה לפי שיטת הרשב"א שזכרנו דס"ל דכל ספיקא דרבנן בדשיל"מ מותר, א"כ יש לנו לומר דשם יש ברירה לקולא, וא"כ בהא דס"ל לב"ה ביונים שבקן שצריך לומר זה וזה אני נוטל ולא סגי שיאמר מכאן אני נוטל למחר, דאין הטעם משום ברירה, אלא מהך טעמא דמפרש רבא שם, דילמא אתי לאמנועי משמחת יום טוב, ודו"ק.
ה) ויש לי מקום עיון, לפי מאי דמסיק בפ' משילין (דף ל"ז ע"א) דהלכה כר' אושעיא דיש חילוק בברירה בין דאורייתא לדרבנן, ולכן מוקי ר' אושעיא פלוגתא דב"ש וב"ה בהא דמת בבית ולו פתחים הרבה נפתח אחד מהם כו', לטהר הפתחים מכאן ולהבא אבל לא למפרע משום דבדאורייתא אין ברירה, כיון דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע א"כ למה טמאים הכלים שבכל הפתחים, דהא לא שייך לומר סוף טומאה לצאת כיון שאינו מבורר תחילה באיזה פתח יצא לא שייך לומר סוף כו', ואפילו אותו הפתח שנפתח היה לנו לטהר, דלא שייך לומר הוברר הדבר שהוא היה סופו לצאת דרך שם, ואף לפי מש"כ דלדידן דקיי"ל דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן הוא בגדר ספק, א"כ כל פתח ופתח הוא בספק טומאה מהלכה למשה מסיני, וספק טומאה ברה"י טמא, מ"מ רובם טהורים, וברוב גם בטומאה אזלינן לקולא, כדמוכח מהא דט' צפרדעים ושרץ א' ביניהם, כדאיתא בסוף פ"ק דכתובות, וקבוע לא שייך כאן, כיון דאין האיסור ידוע במקומו, ובתערובות חנויות לרוב הפוסקים הוא דרבנן, וכמ"ש התוס' בפ"ק דנזיר (דף י"ב ע"א) ע"ש.
ואפשר לומר, דבאמת זהו טעמו של רבא שם דקאמר לעולם למפרע כו', משום דס"ל דזהו רק מדרבנן מטעם הנ"ל, ובכה"ג אמרינן ברירה, ולכן מוקי גם מתני' מטעם דאתי למנועי כו', אבל ר' אושעיא ס"ל כיון שסוף שיוודע הפתח שיצא דרך שם, הוי כאלו ניכר האיסור במקומו מתחלה, וכיון דלא אמרינן ברירה בדאורייתא הוי ספק קבוע, דמה"ת הוא. גם י"ל, דר' אושעיא ורבא פליגי במה שיש לו עיקר מן התורה אם דינו כשל תורה לענין ברירה או לא, דר' אושעיא ס"ל דדינו כשל תורה, ולכן ס"ל דדוקא מכאן ולהבא טהורים, דאע"ג דרובא לטהרה מ"מ מקרי יש לו עיקר מה"ת, כיון דאין ההיתר רק מצד תערובות, אבל רבא ס"ל דגם ביש לו עיקר מן התורה אמרינן יש ברירה, וקיי"ל כרבא דבתראה הוא, וא"כ יש קצת ראיה למש"כ, ודלא כהיש"ש בזה, וצ"ע.
ו) וראיתי בספר פני יהושע לגיטין פ"ג, שהקשה בהא דקאמר הש"ס על ר' יוחנן דס"ל אף אחרון אינו פוסל ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן האחין שחלקו כו', ולמה לא אמר דאזדא לטעמיה דס"ל בפ' משילין דאף חביות אסורה, דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה, א"כ ס"ל דמטעם ודאי הוא ולא מספק יעו"ש. ובאמת ל"ק מידי, דהא שם בפ' משילין, הא גופא דר' יוחנן ס"ל אף חביות אסורה דלית ליה ברירה, לא שמעינן לה רק מהא דס"ל האחין שחלקו לקוחות הם, דהרי תחילה היה רוצה לומר שם להיפוך דר' יוחנן ס"ל יש ברירה ע"ש.
עוד נראה לתרץ ע"ד חידוד קצת, ולתרץ קושיית האחרונים על הרמב"ם דפסק דדין ברירה ספק הוא, ולכך יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן, דא"כ למה פסק בהא דאחין שחלקו לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל, למה לא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה כמש"ל. ומה שתרצו האחרונים משום מצוה, אין תירוץ זה מספיק, דמה בכך דמצוה הוא, הרי מתנות עניים וצדקה מצוה רבה היא, ובספיקא קיי"ל לקולא, כדמוכח בפ' הזרוע והלחיים, וכמ"ש הר"ן בפירושו לנדרים פ"ק.
ולכן נלע"ד תירוץ יותר מה שתירץ בספר גט פשוט, דהטעם הוא משום דקרקע בחזקת בעלים קיימת, שכיון שהתורה צותה לכל לוקח להחזיר ביובל, ועד היובל אינו בחזקתו כלל רק לאכילת פירות, והרי היא כשכורה אצלו, דלענין מוחזק קיי"ל בכ"מ בחזקת המשכיר קיימא, אך כ"ז לדידן דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמיא, לכן שפיר קיימא בחזקת המוכר שהוא אחיו ומחוייב להחזיר לו מספק, משא"כ לר' יוחנן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי, א"כ הרי הוא בחזקת המחזיק בו ממש לענין פירות אפילו אם יהיה כלוקח, וא"כ ממש"כ דמחזירין ביובל ומוציאין מיד המוחזק, מזה מוכרח דס"ל אין ברירה מתורת ודאי ולא מספק, ולכן ס"ל דאף אחרון אינו פוסל לכהונה, וא"ש מה שאמרו ואזדא כו'.
אך עדיין קשה, דשם בפ' משילין דפריך ומי אית ליה לר' יוחנן ברירה, והא אמר האחין שחלקו כו', קאמר אח"ז, וכ"ת כי לית ליה לר' יוחנן ברירה בדאורייתא כו', האיך ס"ד הכי, דא"כ יסבור ר' יוחנן דאין ברירה מטעם ספק, וא"כ יקשה למה אמר מחזרין זה לזה ביובל, והא אית ליה דקנין פירות כקנין הגוף דמי וא"כ המע"ה. וראיתי בספר פתח הבית שמביא מזה ראיה לדעת היש"ש, דאפילו מאן דמחלק בין דאורייתא לדרבנן ס"ל מטעם ודאי הוא ולא מספק. ויתבאר לפנינו בס"ד דאין דברים מוכרחים, וגם דעת הראשונים אינו כן כמו שיתבאר באריכות בס"ד.
ולכן נלע"ד, דלענין אחין שחלקו שאני, דלא דמי לכל מקום דאמרינן אין ברירה דהוי כמו שלא עשה כלום, וכמו בהא דכתוב גט לאיזו שתצא בפתח תחלה או לאיזה שארצה אגרש, דכיון דאין ברירה כמו שלא נכתב לשמה כלל ובתורת ודאי הוא, משא"כ באחין שחלקו בכמה שדות, אפילו נאמר ודאי אין ברירה, אין סברא לומר דודאי החליפו של זה לזה, דהא כשמת אביהם ירשו בשוה כל השדות ובכל א' יש לכל אחד חלק בו, וכן להיפוך, אפילו אם נאמר דיש ספק שמא זהו חלקו המגיע משעה ראשונה, מ"מ אי אפשר לומר דזהו חלקו, דבכל אחד יש חלק לחבירו. אך אי אמרינן יש ברירה מתורת ודאי, שפיר שייך לומר זהו חלקו המגיע, דבשעה שמת אביהם זכתה להם התורה בתורת ירושה שכל אחד מה שיברר חלקו יהיה יורש אותו משעה ראשונה כשמת אביו, ומה שמברר אח"כ הוי כמבורר בשעת מיתה חלקו של כל אחד, משא"כ אם נאמר אין ברירה או שספק אם יש ברירה או לא, נאמר כיון שספק הוא נשאר הדבר בחזקתו הראשונה שהיו כל השדות עומדים להיות ברשות כל האחין, ולא שייך לומר המע"ה כלל, וא"כ קאמר שפיר וכ"ת כו'. ובזה ג"כ מיושב דעת הרמב"ם, אף שפוסק לחלק בברירה בין דאורייתא לדרבנן, מ"מ ס"ל דאחין שחלקו מחזירין כו', דלא שייך כאן המע"ה, דבכל ספק אומרים כאלו לא נעשה דבר, ואוקי אחזקה קמייתא, ודו"ק.
ועיין בתוי"ט פ"ח דפסחים שהביא דברי הרמב"ם מה שכתב (פ"ג מהל' קרבן פסח הלכה א'), האומר לעבדו צא ושחוט כו', ואם היו מלך ומלכה ואמר לעבדו לשחוט כו', יאכל מן הראשון משום שלום מלכות. ובש"ס פ' האשה קאמר שם דדין זה תלוי באם יש ברירה או לא, ועיין רש"י שם ולפירושו א"ש, אבל להרמב"ם שמפרש משום שלום מלכות קשה, וכי בשביל זה יתירו איסור דאורייתא. ומזה בא לידון בדבר חדש, דמן התורה אמרינן בכל דוכתי יש ברירה, רק דרבנן החמירו בדאורייתא לומר אין ברירה יעו"ש. ובאמת דברי יחיד הם, וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא ס"ל הכי. גם יש לתמוה ע"ז מכמה מקומות בש"ס. אמנם לפי מש"כ דהרמב"ם ס"ל דמה דקיי"ל להלכה לחלק בין דאורייתא לדרבנן הוא משום ספק, וא"כ א"ש דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל בכל ספק איסור תורה מן התורה מותר, וא"כ כיון שאין זה אלא איסור דרבנן, שפיר הקילו איסור זה משום שלום מלכות. ולפרש"י שם שפירש מה שאמרו שאני מלך ומלכה דדעתם קלה עליהם, שר"ל שאין מקפידין אם גדי ואם טלה, וא"כ לא שייך שם חשש ברירה, וא"ש.
ז) עוד ראיתי בס' הנ"ל בשם השער המלך, שהקשה בהא דאיתא בפ"ק דבבא מציעא ופ"ק דקדושין, במעשה דרבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, ואמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד כו', והביא שם דברי הריטב"א בחידושיו, שכתב אף דלא קבע מקום למעשרות בצפונו ודרומו, זה אינו אלא למאן דלית ליה ברירה בזה בעינן קביעת מקום, משא"כ למאן דאית ליה ברירה, וא"כ מוכח דר"ג אית ליה ברירה, וא"כ קשה מה שאמרו בפסחים פ' האשה (דף פ"ח ע"ב) מעשה במלך כו', אמר ר"ג אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני כו', הרי דלית ליה ברירה. ולכאורה קושיא עצומה היא. ומש"כ שם לתרץ משום שהיה בדרך ולא היה אפשר לעשות באופן אחר, וא"כ לפי דעת התוס' יום טוב דמדאורייתא אמרינן ברירה בכל מקום, מה שהיה יכול לתקן תיקן, ודבריו תמוהים, והרי היה יכול לקבוע להם מקום בצפונו ובדרומו גם כשהיה בדרך, ובזה היה יוצא מחשש ברירה כמ"ש הריטב"א שם.
והנה דברי הריטב"א שם, שכתב דלמאן דאית ליה ברירה א"צ לקבוע מקום, אין זה מוסכם, דהרי התוס' בגיטין ובפ"ג דסוכה ובפ"ג דעירובין בהא דהלוקח יין מבין הכותים כתבו שם, דאין זה הפרשה גמורה כיון שאינו קובע מקום, ושם אתיא אליבא דר' מאיר דס"ל שם יש ברירה, וכתבו שם דמיירי בע"ש בין השמשות, שהיה אסור לקרוא להם שם בקביעות מקום, וא"כ קשה על ר"ג למה לא קבע להם מקום בצפונו שיהיה הפרשה גמורה.
והנה לפירוש התוס' שם שפירשו דשם מיירי לענין ביעור, דאי"צ לקריאת שם מעשר כלל רק לקריאת שם בעלים למי יתן התרומה והמעשרות, א"כ אתי שפיר בלאו הכי, אף דלית ליה לר"ג ברירה, מ"מ קיים בזה מצות ביעור, אבל גם לרש"י יש ליישב לפי מאי דקיי"ל לחלק בין דרבנן לדאורייתא ובגדר ספק הוא, א"כ הוצרך ר"ג לתקן כל מה שהיה יכול, דהרי לרש"י החשש היה שמא יאכלו בני הבית מהם ולא מטעם שהגיע שעת הביעור, א"כ לא היה יכול לקבוע להם מקום, דמנין יודע מאיזה מקום יאכלו בני ביתו, ושמא יאכלו התרומה עצמה שהפריש, ולכן הוצרך לקרוא להם שם בסתם, דעכ"פ ינצלו מאיסור ודאי להכנס באיסור ספק, דשמא יש ברירה. ולא תקשה לפי מש"כ שם התוס', דלכך לא הזכיר ר"ג שם תרומה, משום שכבר הפריש התרומה בביתו, שא"א לגורן שינטל כו', א"כ לא היה כאן רק חשש טבל, וא"כ מוטב היה לו לר"ג לקבוע מקום למעשרות כדי שינצלו בני ביתו מאיסור טבל, ובחשש גזל לויים לא היה חשש, שאח"כ יתנם ללויים חלקם, וגם לעניים יתן חלקם, דעכ"פ לא ינצלו מחשש איסור טבל לתרומת מעשר.
אך לענ"ד בלאו הכי לא קשה מידי, דנראה דרבן גמליאל שנזכר בפ' האשה אינו מה שנזכר בפ"ק דב"מ ובקדושין, דאותו שנזכר בפסחים היה ר"ג הזקן שהיה בזמן הבית, בזמן שהיה מלך בישראל, והקריבו קרבן פסח כנזכר שם, ואותו שנזכר בב"מ ובקידשין היה נכדו שהיה בזמן של ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה שהיו אחר החורבן, שבזמן הבית ראב"ע קטן היה כנזכר בתוס' בכ"מ, וגם רבן גמליאל שהיה בזמנם ודאי לא היה בזמן שהקריבו קרבן פסח בזמן שהיה מלך בישראל, וזה ברור.
הגה"ה. עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' מעשר ונטע רבעי הלכה ז') שכתב, והצנועין היו מניחים את המעות כו' כל הנלקט כו', שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כו'. והקשו עליה המחברים, למה הוצרך לטעם זה, הא בלאו הכי אי אפשר לפי מה שפוסק בדאורייתא אין ברירה, וכמו דאיתא בפ' מרובה (דף ס"ט ע"ב) דמאן דלית ליה ברירה אי אפשר לומר כל המתלקט כו', עיין בס' פתח הבית מש"כ בזה. ולענ"ד לא קשה מידי, דכוונת הרמב"ם בזה הוא מה דקשה על הצנועין למה לא היו מחללין כל הכרם בבת אחת, שבזה לא הוי חשש ברירה, ובלאו הכי צריך לפרש הך טעמא, דהא הא דצנועין רבן שמעון בן גמליאל קאמר לה שם, ורשב"ג ס"ל דיש ברירה כמו שמוכח מהא דישראל ועכו"ם שהיה להם שדה בשותפות דמביא בפ' השולח כמש"ל, וא"כ לפי מאי דמסיק הש"ס דכל הנלקט קאמר ולא כל המתלקט, למה לא אמר אליביה דרשב"ג כל המתלקט, אלא על כרחך משום דאין פדיון במחובר כדאיתא בתוספתא שהביא הכ"מ שם, וגם התוס' הביאו הך תוספתא, וע"ש מה שתירצו ליישב הך דתוספתא לפי מאי דקאמר בש"ס שם כל המתלקט /ע"כ הגה"ה/.