בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק ראשון · סימן א
הנה יען שראיתי שהגאון המפורסם הרש"ל בספרו ים של שלמה על מסכת ב"ק פרק ה' האריך בהם להביא שיטות הראשונים בזה, וגם הכרעתו לדינא, הגם כי מי יבוא אחרי המלך מלכי רבנן מרא דכולא תלמודא כמוהו, מ"מ לא מנעתי את ידי יד כהה לפלפל בדבריו ולברר הדברים לפי קט שכלי.
ראשית דבר, הנה המוסכם בכמה מקומות בש"ס וע"פ רוב הפוסקים דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה, כמ"ש בפרק משילין (דף ל"ז ע"ב) דכן ס"ל לר' אושעיא דפליג שם על ר' יוחנן דס"ל דגם בדרבנן אין ברירה, ופסק שם הש"ס כר' אושעיא, כמו שאמרו שם דרש מר זוטרא כו' יעוי"ש, וכן תפסו הפוסקים בפשיטות בכ"מ, כמו שיתבאר בעז"ה באריכות בשערים הבאים.
א) וצריך לברר עיקרא דהא מילתא וטעמו של דבר, למה שחלקו בזה בין דבר שהוא מן התורה למה שהוא רק מדרבנן. והיה נראה לכאורה בפשיטות, דהטעם הוא משום דקיי"ל בכמה מקומות ספק דאורייתא לחומרא ובדרבנן אזלינן לקולא, והא דלא אמרינן ברירה הוא מטעם ספק, וכמו שנראה מלשון רש"י ז"ל שם בפרק משילין ד"ה אפילו חביות אסורה, וד"ה לקוחות הם וז"ל, ולא אמרינן הוברר הדבר כו', אלא שמא חלק הבא לזה כו', וכן כתב עוד רש"י כן בכ"מ. וכן מצאתי בספר צל"ח להגאון בעל נודע ביהודה למסכת ביצה שכתב ג"כ הך טעמא לחלק בין דאורייתא לדרבנן.
ולפי"ז יש לתמוה דדברי רש"י נראים סותרים זה את זה, שהוא בעצמו כתב בפרק השולח (דף מ"ז ע"ב), גבי ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות, טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי, רשב"ג אומר, של עכו"ם פטור כו'. ומסיק שם דרבי ורשב"ג פליגי בדין ברירה, דרבי ס"ל אין ברירה. וכתב רש"י שם ד"ה טבל וחולין כו' וז"ל, אין לך כל חטה וחטה שאין חציו טבל וחציו חולין, שחלק עכו"ם פטור, ואף לאחר שחלקו התבואה הלוקח מן העכו"ם צריך לעשר, ואף ישראל צריך לעשר את שלו מיניה וביה כו'. הרי משמע מתוך דבריו, דלרבי דס"ל אין ברירה אין כאן ספק, ואמרינן דודאי מעורב חלקו עם חלק הנכרי, דלכך מהני אם מפריש מיניה וביה, ולא אמרינן שמא המעשר שלקח הוא משל עכו"ם והנותר הוא שלו ומפריש מן הפטור על החיוב. ובאמת התוס' שם דחו פרוש רש"י, וכתבו דאין תקנה לטבל זה, כיון דאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של עכו"ם או חציו ולא ידעינן כמה, ואי מעשר מיניה וביה שמא מעשר מחלקו והנשאר הוא של עכו"ם יעוי"ש.
ויותר יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תרומות (הלכה כ') וז"ל, שותפות העכו"ם כו' כיצד, ישראל ועכו"ם שלקחו כו', ואצ"ל אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח כו', הרי דמשמע דמפרש כפרש"י, וא"כ צ"ל דפוסק כרבי דאין ברירה ומטעם ודאי אמרינן הכי ולא מטעם ספק, וכן כתב בכסף משנה שם שהרמב"ם מפרש כפרש"י. וא"כ יקשה על מה שמחלק שם בין סוריא לארץ ישראל, דבארץ ישראל כיון שהוא מדאורייתא קיי"ל דאין ברירה, משא"כ בסוריא שהוא מדרבנן ולכך שם חלקו של עכו"ם פטור, וא"כ ע"כ ס"ל דמה דקיי"ל אין ברירה הוא בגדר ספק, וא"כ למה פסק דבארץ ישראל בכל קלח מעורב של ישראל ועכו"ם ביחד, ומשמע דמפרש כפרש"י שיכול להפריש מיניה וביה.
ובאמת דברי רש"י היה נראה ליישב, דהוא מפרש דרבי ס"ל דאין ברירה מטעם ודאי הוא ולא מטעם ספק, והיינו דס"ל דאין סומכין כלל על מה שמברר חלקו אח"כ לומר שהיה כמו שהוברר חלקו בתחילה, וכיון דאין סמכינן אברירה הוי כאילו לא הוברר כלל, וממילא כל גרעין וגרעין יש בו חלק לישראל ולעכו"ם ביחד, וס"ל לרבי באמת דבכ"מ לא סמכינן אברירה אפילו במלתא דרבנן, וזהו דעתו של רש"י, ומיושב קושיית התוס', משא"כ על הרמב"ם קשה, דהוא פוסק לחלק בין דאורייתא לדרבנן, וא"כ מטעם ספק אתינן עלה, קשה.
ב) וסבור הייתי לומר ליישב דברי הרמב"ם, דהוא ס"ל דאף דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה, היינו משום דלא ידעינן איזה הוא חלקו של ישראל או חלקו של עכו"ם, והיינו דמספקא לן אולי לא בא לידי ישראל כל חלקו בשלימות רק מעט יש בו מעורב מחלקו של גוי, והנה קיי"ל מדאורייתא כל דבר בטל ברוב, וא"כ אם נאמר דהרוב הוא משל ישראל והמיעוט משל עכו"ם, א"כ הוי כאלו כולו של ישראל, דהא קיי"ל בכ"מ המיעוט נגרר אחר הרוב, וכן קיי"ל באיסור מועט שנפל לתוך היתר מרובה נהפך האיסור להיתר כמ"ש הרא"ש בפרק גיש הנשה, וא"כ ה"ה להיפוך בהיתר מועט שנפל באיסור מרובה כמ"ש, דהא ילפינן לה מקרא דאחרי רבים להטות, וא"כ ממנ"פ מותר להפריש מיניה וביה, דבין אם תאמר שהרוב יש בו משל עכו"ם א"כ כולו פטור מדאורייתא, וכן אם הרוב של ישראל ג"כ כולו חייב, ואי אפשר למצוא צד דאסור להפריש מיניה וביה כי אם היכא דהיה כאן מחצה על מחצה ממש, דבזה יש ספק אולי נוטל מן הפטור על החיוב, וגם בזה אין איסור כי אם כשנאמר שלא עלה בידו בשוה לפי ערך מן החיוב על החיוב ומן הפטור על הפטור, וא"כ יש כאן כמה ספיקות, ולחומרא אין כאן אלא חשש רחוק, והוה כמיעוטא דלא שכיחא דלא חיישינן לה, וא"כ א"ש מה דדקדק הרמב"ם בלשונו במה שכתב שכל קלח וקלח הוא מעורב, ור"ל דהוה כמעורב לענין שיכול להפריש מיניה וביה וכמ"ש.
ולפי"ז קשיא לי איפכא על שיטת התוס', שכתבו דאין תקנה להפריש מיניה וביה שמא יפריש מחיוב על הפטור ומפטור על החיוב, שהם סותרים למה שכתבו התוס' עצמם ריש מסכת עירובין (דף ה' ע"א) גבי לחי המושך כו', ובריש פרק השוחט (דף כ"ח ע"ב) ד"ה לפי שא"א לצמצם, שכתבו שם בפלוגתא דמחצה על מחצה כרוב, דמאן דס"ל מחצה על מחצה כרוב מותר אף דאי אפשר לצמצם, משום דיש כאן רובא להיתרא, שמא שחט רובא, ואפילו תאמר שלא שחט רובא, שמא שחט מחצה, וכתבו שם, דמהך טעמא מותר אפילו באיסור דאורייתא, וא"כ הדברים ק"ו, דמה התם דיש כאן מיעוט המצוי אולי לא שחט רק מיעוטא לבד, אעפ"כ אמרינן דמותר משום דבין אם הוא מחצה על מחצה ובין אם הנשחט הוא רוב מותר ויש כאן שני צדדים להיתר, א"כ כל שכן בנדון דידן דיש כמה צדדים להיתר, דבין אם כולו של ישראל כו', וכמ"ש. ועיין מה שכתבו התוס' שם בסוף דבריהם, גבי הא דעגלה ערופה, דבנמצא בין שתי עיירות, דלפירוש הר' שמעון שם נמי יוצאים בשל תנאי ממה נפשך, דאם קרובה היא יוצאים בה, ואם רחוקה היא, תביא בשביל חברתה. מאי אמרת שמא מצומצמות הם, זה אינו מצוי. הרי מפורש כמש"ש.
וצ"ל דהתוס' לא ס"ל כשיטת הרא"ש דפרק גיד הנשה דמיעוט המעורב ברוב יהפך המיעוט עצמו להיות כרוב, וס"ל לתוס' דלעולם אין המיעוט נהפך להיות כמו הרוב, רק דגזרת הכתוב אחרי רבים להטות דניזיל בכל דבר אחר הרוב, וא"כ א"ש, דיש כאן חשש שמא מעשר מן הפטור על החיוב. שוב אחרי כתבי זאת, מצאתי בתשובות שאגת אריה סימן צ' שכתב באריכות בסוגיא הנ"ל, והעלה דבזה מחולקים רש"י ותוס', דרש"י ס"ל למ"ד אין ברירה לאו דין ספק הוא, אלא כודאי מעורב ולא הוברר, ולכן מותר להפריש מיניה וביה, אבל התוס' שפירש דאסור להפריש מיניה וביה ס"ל דמטעם ספק הוא, ולכן אסור להפריש מיניה וביה יעו"ש.
ג) ולענ"ד צע"ג, דנראה בפירוש להיפוך, ממה דאיתא במסכת גיטין פרק מי שאחזו (דף ע"ג ע"ב), בהא דאיתא שם, מה היא באותם הימים, דר' יוסי ס"ל שם מגורשת ואינה מגורשת, משום דס"ל אין ברירה והוה ספק, כן פירש רש"י שם, והתוס' הקשו עליו מהא דאיתא בפרק בכל מערבין (דף ל"ז ע"ב), דאם התנה על שני דברים כאחד לא מהני כו' יעו"ש, מוכח מדבריהם דס"ל להיפוך, דלמ"ד אין ברירה לאו בגדר ספק הוא, אלא כאילו לא עשה כלום דמי, וכודאי לא הוברר דמי, ולפי"ז דברי רש"י ותוס' סותרים, והפכו שיטתם למה שכתבו בעצמם בפרק השולח בהיפוך ממש.
ולפי מה שכתבנו למעלה יש ליישב שיטת רש"י דפרק השולח, דבאמת ס"ל דמטעם ספק הוא, ואעפ"כ מותר להפריש מיניה וביה מטעם דהוי רובא להיתרא וכמ"ש. ושיטת התוס' נראה ליישב ג"כ, דבאמת ס"ל דמ"ד אין ברירה מטעם ספק הוא וכמ"ש, אך בגט שאני כיון דכתיב לה לשמה בעינן שיהיה מבורר הוא לשמה, ואזלי התוס' לשיטתם שכתבו בריש פרק כל הגט (דף כ"ד ע"ב) ד"ה לאיזו שארצה כו', ואומר ר"י דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דכתיב לה לשמה כו', [ודברי התוס' יתפרשו לפנינו בעז"ה].
ד) וראיתי שם בתשובת הגאון שאגת אריה, שהביא שם הך סוגיא דפרק השולח ושיטת רש"י ותוס' שם, והקשה הגאון הנ"ל על התוס' דס"ל דמה דאמרינן אין ברירה הוא מטעם ספיקא, א"כ למה אמר ר' יוחנן בפרק משילין חביות אסורה, אף דס"ל דגם בדרבנן אין ברירה, מ"מ הא הוי ספיקא דרבנן, דהא יש כאן ספק שמא לא החליפו כלל, וכיון דתחומין דרבנן הוי ליה ספיקא דרבנן ולקולא. ותירץ שם, דר' יוחנן ס"ל כרב אשי דדבר שיש לו מתירין כמו דלא בטיל ברוב כמו כן ספיקא אסורה. ותמיה נשגבה בעיני על הגאון הנ"ל מארי דכולא תלמודא, היאך נעלם ממנו דברי התוס' בעירובין (דף מ"ה ע"ב) ד"ה אבע"א, דכתבו שם דאף דרב אשי ס"ל דדבר שיש לו מתירין ספיקא דרבנן לחומרא, מ"מ בעירוב הקילו, הרי שכתבו בפירוש להיפוך. ועיין בספר צל"ח שם, דהביא שם דברי התוס' הנ"ל ולא העלה שם ארוכה לקושיא הנ"ל, למה ס"ל לר' יוחנן חביות אסורה ולא התיר מטעם ספיקא דרבנן לקולא.
ובדוחק נלע"ד ליישב, דבאמת פליגי בזה רב ור' יוחנן ושמואל בב' תירוצים הנזכרים בעירובין שם, במה דמקשה הש"ס ודילמא הני אזלי כו', דתירוץ קמא שם דסימנא אית ליה בגוייהו, ואבע"א הוה ספק דבריהם כו', דרב ושמואל ס"ל כתירוץ ב', ור' יוחנן ס"ל כתירוץ קמא, ובאמת ס"ל דבעירוב מחמרינן בספיקא מטעם דבר שיש לו מתירין, וצ"ע.
ה) עוד היה נלע"ד ליישב שיטת רש"י דפרק השולח הנ"ל יותר בפשיטות, עפ"י מה דאיתא בפ"ק דראש השנה (דף י"ג ע"ב), פול המצרי שזרעו לזרע, מקצתו השריש קודם ראש השנה ומקצתו אחר ראש השנה, אין תורמין ומעשרין מזה על זה כו', כיצד הוא עושה, צובר את גורנו לתוכו, ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו כו'. ומסיק שם, דפליגי בזה רבנן ור' שמעון שזורי, דרבנן ס"ל אין בילה, ור"ש סבר יש בילה. ופסק שם שמואל דהלכה כר"ש שזורי, ואף דמסיק שם דשמואל ס"ל דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן, והלכה כר"ש שזורי ולאו מטעמיה, אלא משום דס"ל הכל הולך אחר כמו פרי, מ"מ חזינן דר"ש שזורי עצמו ס"ל דיש בילה, וא"כ כ"ש בתבואה דיש בילה, דהא הוא דק יותר מפול המצרי, ואם כן ודאי דמותר להפריש לדידיה מיניה וביה בכל אופן, דאפילו אם נאמר דהיה בו מחצה על מחצה ממש, מ"מ הא יש בילה, ונמצא שתורם מן החיוב שבו כו'.
והנה בענין זה יש לתמוה הרבה על הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהל' מעשר שני הלכה ח'), שכתב שם בהא דפול המצרי שמקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו אחר ראש השנה, דפסק שם כר"ש שזורי, וכתב דיצבור גורנו לתוכו, ומסיים בטעמו משום דהכל הולך אחר גמר פרי. והם דברים סותרים זה את זה, דכיון דפסק כשמואל דס"ל כר"ש שזורי ולאו מטעמיה, רק משום דהכל הולך אחר גמר פרי, א"כ למה כתב דצריך שיצבור גורנו לתוכו כו'. וכבר השיגו הראב"ד שם, והכסף משנה שם יישב דבריו בדוחק גדול, ודבריו מגומגמים שם.
ולכן נראה לענ"ד דדברי הרמב"ם נכונים מטעם אחר. והוא, דמלשון הש"ס שם דקאמר שמואל הלכה כר"ש שזורי ולאו מטעמיה, משמע דלגמרי פוסק כמותו, ואם נאמר דשמואל פוסק כמותו רק דהולכין אחר גמר פרי ואין צריך שיצבור גורנו כו', א"כ לאו כהלכתיה ולאו כטעמיה הוא, אלא ודאי דגם שמואל ס"ל דצריך שיצבור גורנו לתוכו, והיינו דהא טעמו של ר"ש שזורי דס"ל דהולכים אחר השרשה משום דעשויין פרכין פרכין, ושמא יבא להפריש מהנפרכין לפני ראש השנה להנפרכין אחר ראש השנה, לכך תקנו דניזול בתר השרשה, כמ"ש בש"ס שם, ומה שכתב שם אין בילה, ר"ל אין סומכין על הבילה, דאין זה ודאי שהם נבללים יפה יפה, וגם ס"ל דלא סמכינן אהא דתקנו דהכל אחר גמר פרי לחוד, דהא יש כאן חשש דעשויין פרכין פרכין, וס"ל דבמה שצובר גורנו לתוכו שפיר סמכו רבנן והלכו בהם אחר גמר פרי, כיון דאין כאן איסור ודאי במה דעשויין פרכין פרכין, דשמא יהיה נבללים יפה יפה, ולכן אף דתקנו לילך בתר השרשה, וכאן יש ודאי מקצת שלא נשרשו בשנה זו, מ"מ כיון דמעיקר דינא היה ראוי לילך אחר גמר פרי, לכן מספק שמא נתערבו יפה לא חיישינן עוד. וזה שאמר דשמואל ס"ל כר"ש שזורי ולא מטעמיה, ר"ל לא מטעם המפורש בדברי ר"ש שזורי דסומכין על בילה לבד, רק עיקר הטעם שלו מפני שמצד הדין היה ראוי לילך אחר גמר פרי, ומעתה דברי הרמב"ם מתורצים היטב. וא"כ יש ליישב גם כן שיטת רש"י הנ"ל, כיון דבאמת אף דס"ל אין ברירה אינו רק בגדר ספק לבד, וכאן שיש עוד ספק שמא נבללו יפה יפה, לכך שפיר מותר להפריש מיניה וביה, דהוה ספק ספיקא לקולא, ודו"ק.
ו) ונראה לי להביא ראיה למה שכתבנו דאף דקיי"ל אין בילה רק ליין ושמן מ"מ אין זה מתורת ודאי, ואדרבא נראה דעפ"י רוב נבללים יפה, דהא משנה מפורשת (פ"ב דמעשר שני משנה ה'), מעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו כו', אם בלל וחפן לפי חשבון כו', הרי מפורש דאפילו במעות שהם גסים יותר מגרעיני תבואה סמכינן שם אבילה, וכן פסקו הרמב"ם (פ"ז מהל' מעשר שני) יעוי"ש. ולכאורה הוא תמוה, דסותר למה שכתב בעצמו פרק א' שם, דקיי"ל כשמואל דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן.
אכן מדברי הרמב"ם (שם פ"ו) מצאתי ישוב לזה, שכתב אחר שהזכיר דאם בלל וחפן לפי חשבון, וכן מה שכתב שם הנבללים לפי חשבון, כתב שם וז"ל, ומתנה ואומר אם אלו שבידי הם מעשר שני כו', ומשמע דגם אנבללים קאי. ולכאורה הוא תמוה, דאם אנו סומכין על הבילה א"כ תנאי זה למה. גם לפי"ז יקשה, דגם ברישא דליקט מכאן ומכאן למה אמרינן דמה שליקט ליקט למעשר שני, למה לא אמרינן דיהיה לפי חשבון כיון דמתנה ויכול לסמוך על התנאי.
ז) ולתרץ דבריו נקדים דברי הירושלמי שם בפ"ב ממסכת מעשר שני, דאיתא שם על הך מתני', א"ר זעירא, כדי לשכר שני שמא יאבדו השאר ויהיו אלו שבידו תפוסים על השני, [פירוש, דקשה ליה למה ברישא מה שחפץ חפץ למעשר שני, ולא נאמר דהכל לפי חשבון ואף דלא נבללו הא שפיר יכול לסמוך על תנאי כמו דאמר לקמן, לזה קאמר דברישא כיון דבודאי אין נבללין אין סברא ליטול לפי חשבון ואח"כ יתנה, שמא ביני וביני יאבד הנשאר ויהיה הפסד למעשר שני].
ואח"כ קאמר שם, אמר ר' זעירא, וצריך להתנות ולומר אם אלו שלמטן שני יהיה אלו שבידי תפוסין עליהם. אמר ר' יונה, והוא שליקט כו'. ר' ייסא בשם ר' פדיה ר' יונה בשם ר' חזקיה, אין בלילה אלא ביין ושמן לבד. ר' יוחנן אמר, עד כזיתים הם נבללים. מתני' פליגא על ר' יוחנן, אם בלל וחפן לפי חשבון, פתר לה עד כזיתים. ופירש המפרש שם, דקושייתו הוא דר' יוחנן קאמר עד כזיתים הם נבללים מעצמם אפילו לא בלל וחפן, ובמשנה קאמר דוקא בולל וחופן. ולענ"ד אין זה כונת הירושלמי, דלפי דבריו קשה מנין ליה, דלמא גם ר' יוחנן ס"ל דצריך לחפון ולבלול, ולא אתי לאשמועינן אלא דמהני בילה, לאפוקי ממה דאמר חזקיה דאין בילה רק ליין ושמן אבל לשאר דבר יבש לא מהני אפילו בבולל, וכדמוכח מסוגיא דפ"ק דר"ה בש"ס דילן כו'.
ולכן נראה, דכונת הירושלמי להקשות על ר' יוחנן דס"ל עד כזיתים הם נבללים, ובמתניתין נקט סתם הנבללים לפי חשבון, ומשמע אפילו בסלעים גדולים יותר מכזית, וע"ז משני, פתר לה בכזיתים, ר"ל במתני' בסלעים קטנים עד כזיתים מיירי. וצריך ביאור לפי"ז למה לא קאמר דמתניתין פליגא על ר' יונה ור' חזקיה דס"ל דאין בילה רק ליין ושמן, וע"ז אין כאן תירוץ כלל. ולכן צ"ל דבאמת עליהם לא קשה כלל ממתני', דמה דקאמרי לכל אין בילה כו', ר"ל דאין סומכין על הבילה לחוד לומר דודאי הם נבללים רק בדבר לח כיין ושמן דהם מתערבים יפה יפה מעצמם שלא ע"י מעשה אדם כלל, אבל בשארי דברים יבשים אין לסמוך על הבילה לומר דודאי הם נבללים, רק הוא בגדר ספק, ולכן הקשה על ר' יוחנן דודאי מתני' דס"ל דמהני בילה לאו מתורת ודאי הוא, דהא רבנן פליגי על ר"ש שזורי וס"ל לכל אין בילה, וא"כ היאך אתיא סתם מתני' דלא כרבנן ודלא כהלכתא. ולכן צ"ל דמתני' קאמר שמא יאבדו השאר, דכיון דאין כאן רק חששא שפיר סמכינן בזה גם בדבר יבש באם הם רק כזיתים, מה שאין כן ברישא דודאי אין נבללים חוששין לזה ולא מהני תנאי לחוד. וא"כ דברי הרמב"ם בזה מחוורים במה דפסק שם בפ"ז דצריך להתנות גם בסיפא, וכדמוכח מהא דירושלמי הנ"ל, וזה ברור לענ"ד.
וא"כ מוכח מדברי הירושלמי הנ"ל ומדברי הרמב"ם דאף דבדבר יבש קיי"ל דאין בילה, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, דבמקום שאין איסור רק חששא סומכין שפיר על בילה, וא"כ א"ש ג"כ דברי הרמב"ם דפ"א ממעשר שני גבי פול המצרי, במה דכתב דצובר גורנו לתוכו, וא"ש ג"כ שיטת רש"י דפרק השולח, במה דכתב דמעשר מיניה וביה, ומתורץ ג"כ קושית התוס' עליה, דהא כאן ג"כ אין איסור ודאי, רק חשש רחוק אולי הוא מחצה על מחצה ממש, ובזה שפיר סמכינן אבילה, ודו"ק.
ח) ולפי מה שכתבנו דרש"י ותוס' שניהם ס"ל דמה דאמרינן אין ברירה הוא בגדר ספק לבד, צ"ע לפי"ז בסוגיא ריש פרק כל הגט (דף כ"ה ע"א), בהא דס"ל לר"י שם אף אחרון אינו פוסל מן הכהונה, וטעמו משום דאין ברירה, ואם נאמר דמטעם ספק הוא, א"כ הרי היא ספק מגורשת, וא"כ אסורה לכהונה מספק, וא"כ מוכח מכאן לכאורה דמאן דס"ל אין ברירה מטעם ודאי הוא דכאלו לא עשה כלום, וכן בהא דלאיזה שארצה אגרש כאלו לא נכתב לשום אחד מהם דמי.
ובזה היה אפשר לפרש הסוגיא מה שאמרו שם, ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, דאמר ר' יוחנן האחין שחלקו כו', דלכאורה צ"ע מאי קאמר דר' יוחנן הולך לשיטתיה, דהא גם האמוראים דפליג שם על ר' יוחנן וס"ל דאחרון פוסל לכהונה ס"ל ג"כ אין ברירה, דלכך פוסל שם הגט כמו שאמרו (דף כ"ד ע"ב), וסיפא מאי קמ"ל, דאין ברירה. ולפי זה היה נראה דבהכי פליגי שם, דשאר אמוראי ס"ל אף דאין ברירה מ"מ הוא בגדר ספק, ולכך פוסל לכהונה ג"כ דהויא ספק מגורשת, משא"כ ר' יוחנן דס"ל דודאי אין ברירה ואין בגט זה ממש, ולכן אמר ואזדא ר' יוחנן לטעמיה כו', דממה שאמר האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל, מוכח דמטעם ודאי הוא ולא מספק, דאל"כ קשה הא המוציא מחברו עליו הראיה, ואין מוציאין מיד המוחזק, ומדקאמר ר' יוחנן מחזירין כו' א"ש ג"כ מה דס"ל דאף אחרון אינו פוסל, משא"כ לשאר אמוראי דס"ל מטעם ספק הוא ס"ל באמת דאין מחזרין ביובל. אך לפי"ז יקשה על רב אסי דקאמר שם כולם אין פוסלין חוץ מן האחרון כו', הרי דס"ל דאף אחרון אינו פוסל, משא"כ לשאר אמוראי דס"ל מטעם ספק הוא ס"ל באמת דאין מחזירין ביובל.
אך לפי"ז יקשה על רב אסי דקאמר שם כולם אין פוסלין חוץ מן האחרון כו', הרי דס"ל דספק הוי, ואעפ"כ קאמר שם מיד דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן האחין שחלקו כו', וע"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א בחידושיו דהקשה כן, ותירץ שם דמשום מצוה שאני. הגה"ה. עיין תוס' סוף פרק השולח (דף מ"ח ע"א), שכתבו שם דרב אסי לאו היינו רבי אסי דאמר משום ר' יוחנן האחין שחלקו כו', וא"כ לא קשה מה שהקשה הרשב"א, ואדרבא, כיון דרב אסי ס"ל מחצה יורשין כו', א"כ מספקא ליה אי יש ברירה, וא"ש מה דס"ל דאחרון פוסל מן הכהונה וצ"ע, ע"כ הגה"ה. וכן תירץ בספר בית שמואל באבן העזר סי' קל"א במה שהקשה על דברי הרמב"ם שפסק ג"כ דמחזירין ביובל, אף דהרמב"ם ס"ל דספק הוי יעוי"ש.
והיה אפשר ליישב זה עפ"י מה שכתבו התוס' (דף כ"ד ע"ב), דאף למ"ד בכל מקום יש ברירה, מודה גבי גט משום דכתיב וכתב לה דבעינן שיהיה מבורר לה לשמה. ודבריהם צריכין ביאור, דא"כ לא א"ש מה דקאמר ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר האחין כו', דהרי אין זה לטעמיה, דבגט כו"ע מודו. ובדוחק יש ליישב שיטת ר"י, דמה שאמרו ואזדא ר' יוחנן לטעמיה כו', הוא דלמ"ד יש ברירה בכל התורה, אף דבגט לא מהני, מ"מ אין סברא לומר דגם לקולא לא יהיה גט שלא לפסול מכהונה, כיון דנקרא מבורר קצת דאמרינן הוברר הדבר מעיקרא כו', ויש בזה קצת לעז, ולא גרע מריח הגט, משא"כ למ"ד אין ברירה א"כ אין כאן לעז כלל, דודאי אין זה מבורר כלל, דהא בכל התורה לא אמרינן דהוברר הדבר למפרע.
ומ"מ אין דברי התוס' מוכרחים שם, דמה שכתבו להביא ראיה ממה שאמרו שם וצריכא כו', בהא קאמר ר' יוחנן משום דכתיב וכתב לה כו', אבל התם מכר הוא כו', אין ראיה זו מוכרחת כלל לפי מה שכתבו התוס' בעצמם סוף פרק השולח (דף מ"ח ע"א) ד"ה אי לאו כו', ועוד י"ל, דדוקא ר' יוחנן כו', אבל שאר אמוראי ס"ל אף על גב דלקוחות הם מ"מ אין מחזירין ביובל, דמכר אמר רחמנא כו', ירושה ומתנה לא, וס"ל אף דאין ברירה מ"מ כך גזירת הכתוב, דמכר ממש מחזירין אבל לא מה שלוקחין בדרך ירושה, וא"כ גם כאן כוונת הש"ס כן, דאצטריך, דאי אתמר בהא כו' משום דכתיב וכתב לה כו', ר"ל, וכיון שאין ברירה אין זה לשמה, אבל גבי אחין שחלקו אף על גב דס"ל אי"ב מ"מ הוה אמינא דלא ליהדר משום דמכר אמר רחמנא. שוב אחרי כתבי זאת מצאתי ביש"ש פ' הפרה שהשיג שם ודחה דברי ר"י וראייתו הנ"ל מטעם שכתבתי. [והוא העלה שם דמ"ד אין ברירה לא מטעם ספק הוא אלא מטעם ודאי, ויתבאר לפנינו בס"ד].
ט) אמנם דעת הרמב"ם נלע"ד, דס"ל דמה שאמרו אין ברירה בדאורייתא הוא בגדר ספק לבד לא מתורת ודאי, דבפ"ג מהל' גירושין כתב וז"ל, יתר על כן אמר לסופר כתוב לאיזה שארצה אגרש בו, וכתב הסופר על דעת זו וגירש אחת מהן, הרי זו ספק גירושין, עכ"ל. הרי אף דהרמב"ם עצמו פסק בכ"מ דבדאורייתא קיי"ל אין ברירה, אעפ"כ ס"ל דכאן הוי ספק גט ממש.
וראיתי ביש"ש שם שתמה באמת על הרמב"ם בזה, והקשה עליו ממה שכתב בעצמו דאי"ב בדאורייתא, וגם ס"ל דאפילו לקולא אין ברירה בדאורייתא, ממה דקיי"ל שמחזירין ביובל, וגם ממה שפוסק הרמב"ם במעשר בהמה בחלקו גדיים נגד גדיים דפטורים ממעשר בהמה דהוה כלקוח יעוי"ש. ולענ"ד לא קשה מידי, דנראה דעת הרמב"ם הוא, דאף אם נאמר דמאן דס"ל אי"ב כלל אפילו בגדר ספק אינו, זה אינו אלא למאן דלא מחלק בין דאורייתא לדרבנן, וס"ל בכל מקום אי"ב, ור' יוחנן דס"ל אף אחרון אינו פוסל לשיטתו אזיל דס"ל גם בדרבנן אין ברירה, דגם בעירובין ס"ל אין ברירה, וכמו שיתבאר בסימנים הבאים בס"ד, משא"כ לדידן דקיי"ל כר' אושעיא לחלק בין דרבנן לדאורייתא, ס"ל דהש"ס מספקא להו הלכתא כמאן, והוי ספיקא דדינא, ולכן ס"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן, או דס"ל לר' אושעיא בזה דלא כר' יוחנן, אלא דענין מה שאמרו דאי"ב היינו בגדר ספק לבד, ולכן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא, וא"ש דברי הרמב"ם במ"ש דהוי ספק מגורשת בהא דלאיזה שארצה אגרש כו'.
ומה דס"ל דאחין שחלקו מחזירין ביובל, כבר נתבאר למעלה משום מצוה. וגם י"ל דאין זה בגדר הוצאת ממון, כיון דהחלקים שווים והם מחזירין זה לזה כמקודם החלוקה. ומה שהקשה עליה מהא דחלקו גדיים נגד גדיים דפטורים ממעשר בהמה ג"כ ל"ק מידי, דהא קיי"ל דאע"ג דכל ספק דאורייתא אזלינן לחומרא, מ"מ במעשר בהמה אזלינן לקולא, כמ"ש בש"ס בהא דקפץ אחד מן המנויים לתוכו כולם פטורין, דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. [ואף על גב דשיטת הרמב"ם הוא דכל ספק דאורייתא מן התורה מותר ואעפ"כ אסור מדרבנן, ולכמה מחברים למד זה הרמב"ם ממעשר בהמה עצמה דעשירי ודאי ולא ספק, וא"כ למה מקילינן במעשר בהמה, ג"כ מתורץ ע"פ מ"ש הט"ז ביו"ד סי' קט"ז, דכל מה שמפורש בתורה להיתר אין סברא לחכמים לאסור, והארכתי בזה במקום אחר]. וכן משמע מדברי הר"ן פ' כל הגט, שכיון דקיי"ל בדרבנן יש ברירה ולא בדאורייתא מוכח דספק הוא, ובזה תירץ דברי הרמב"ם הנ"ל, וכן כתב בכ"מ בפ"ג מהל' גירושין. ושוב אחרי כתבי זאת, מצאתי בספר גט פשוט בסי' קכ"ב ס"ק ח' שכתב כן ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל, וגם מש"כ מהא דמעשר בהמה כתב ג"כ לתרץ כמש"כ.
וראיתי שתמה שם בדברי הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח לענין מחיר כלב, שכתב, ב' שותפין שחלקו, זה לקח עשרה טלאים וזה נטל תשעה וכלב כו', אבל העשרה שכנגדו, אם יש אחד מהם דמו כדמי הכלב, מוציאו מן העשרה והשאר מותרים כו', דהא לפי הכלל דפוסק בדאורייתא אין ברירה, א"כ לא מהני מה שיטול אחד מהם יעו"ש. ולענ"ד דברי הרמב"ם ברורים בזה, דהוקשה לו מה דאיתא במס' תמורה (דף ל' ע"א) דפריך שם אמאי, ליפוק חד להדי כלבא ואינך לשתרי כו', וכבר הקשו שם התוס' דמאי פריך הא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה, ובאמת מטעם זה ס"ל (לר"ת) [לר"י] להלכה דבאמת קיי"ל דגם בדאורייתא יש ברירה ע"ש. אבל לענ"ד נראה דזהו דעת הרמב"ם באמת, דהוקשה לו קושיית התוס', ולכן מפרש דהש"ס מקשה סתמא לפי מאי דקיי"ל באמת לחלק בין דאורייתא לדרבנן, וכמו שפסק סתמא דש"ס בפ' משילין, והיינו דגם כאן ליכא איסור דאורייתא, דנהי דאמרינן אין ברירה ולא ידעינן מי הוא אותו שכנגד הכלב, מ"מ אין כאן איסור אלא אחד, רק שאינו יודע איזהו, וא"כ מן התורה בטל ברוב תשעה המותרים, ואין כאן אלא איסור דרבנן דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי, או מטעם דבר שבמנין, וא"כ בדרבנן שפיר אמרינן ברירה.
ולא שייך כאן לאסור מטעם ספק א' בגופו וספק ב' בתערובות, והיינו שכל שכבר נאסר מספק תורה הוא כודאי איסור ולא מועיל לו מה שנתערב אח"כ, כמ"ש הפוסקים ונתבאר ביו"ד סי' ק"י סעיף ט' יעו"ש, דזה לא שייך כאן, דמעולם לא היה האיסור ניכר בפני עצמו, ולא היה חל עליו ספק מחיר כלב כלל רק ע"י תערובות, שבעת שחלקו ונטל אחד ט' וכלב ממילא חל איסור על אחד שבתוך העשרה אחרים שם מחיר כלב, ונמצא שלעולם לא היה עליו שם איסור תורה כלל, ונמצא דפריך הש"ס שפיר לדידן דקיי"ל כן, וגם דברי הרמב"ם עולים כהוגן.
י) אך מה שיש לעיין בזה, הוא מ"ש הרמב"ם (בפ"ז מה' מעשר הלכה א') וז"ל, מי שהיה לו מאה לוג של יין כו', ואין אומרים זה שהניח בסוף כאילו נברר תחלה, מפני שחיוב תרומה ומעשר מן התורה, ואין אומרים בשל תורה נחשב כאילו נברר עד שיברור, עכ"ל. והנה לכאורה משמע דהיינו הך דמביא הש"ס הלוקח יין כו', ופסק כר' יהודה ור' שמעון דס"ל אין ברירה, וכמ"ש באמת בזה בכ"מ שם, ולפ"ז יש לתמוה, דהרמב"ם עצמו כתב (בפ"ב מהל' מעשר הלכה ב') וז"ל, וכן הלוקח פטור מן התורה שנאמר תבואת זרעך וחייב מדבריהם, בד"א כשלקחם אחר שנגמרה מלאכתם ביד מוכר כו', וא"כ ס"ל להרמב"ם כשיטת ר"ת דלקוח אחר מירוח פטור מן התורה כמ"ש התוס' בשמו בפ' הפועלים (דף פ"ח ע"א) ע"ש, וא"כ קשה הא בדרבנן ס"ל דיש ברירה. [ואם נאמר דס"ל לחלק בין יש לו עיקר מן התורה או לא הוה א"ש וכמו שיתבאר, אבל לפ"ז יקשה מהא דמחיר כלב דס"ל יש ברירה מצד שהתערובות מדרבנן אף שיש לו עיקר מן התורה].
ולכן נלע"ד דהרמב"ם בצחות לשונו דקדק וכתב, מי שהיה לו מאה לוג כו', ושינה מלשון הש"ס דשם מיירי בלקוח מן הכותים, וצ"ל דדוקא ר"י ור"ש דס"ל אין ברירה בכ"מ גם בדרבנן ולכך ס"ל כן, אבל הרמב"ם לשיטתו דפוסק בדרבנן יש ברירה כמו שפוסק סתמא דש"ס פרק משילין, לכך שינה וכתב מי שהיה לו כו', והיינו משלו, משא"כ בלוקח דבאמת בכה"ג ס"ל דיש ברירה. וא"כ מזה ראיה דהרמב"ם ס"ל דגם בעיקרו מדאורייתא אמרינן יש ברירה. אך אין ראיה זו מוכרחת כ"כ, דהא דשינה מלשון הש"ס דנקט הלוקח יין מבין הכותים, דמיירי קודם שגזרו על יינם, משא"כ הרמב"ם כתב לדינא דעכשיו עשאום כעכו"ם גמורים, לכן לא היה יכול לכתוב כלשון הש"ס, אף דהיה יכול לכתוב דין זה בלוקח יין מישראל שידוע שלא הפריש, מ"מ כתב סתם מי שהיה לו כו', דמשמע בכל אופן בין משלו ובין בלקוח, ובסמוך יתבאר עוד דעתו בזה בס"ד.
יא) שוב אחרי העיון נלע"ד, דבאמת מאן דס"ל בש"ס אין ברירה גם בדרבנן, לאו מטעם ספיקא הוא, אלא כל שתלוי בברירה לא אמרינן כאלו הוברר מעיקרא, וכודאי לא הוברר הדבר, ורק לדידן דס"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן סבירא לן דבגדר ספק הוא, ודברי התוס' בפ' השולח שכתבו בישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות, דדחו פי' רש"י וס"ל דלא מהני להפריש מיניה וביה, טעמא אחרינא יש בזה, דודאי כל שלא הוברר מעיקרא גם כלא הוברר בסוף דמי, מ"מ הא דבר ידוע הוא שבעת שלקחו השדה בשותפות לא היה דעתם לחלק כל גרעין וגרעין אלא לחלק ע"פ מדה, וא"כ הוה כאלו ידוע שמקצת תבואה הוא של ישראל ומקצתו של נכרי, רק שא"י איזה מקצת, וא"כ כיון דס"ל דלא אמרינן הוברר הדבר כו', הוה כאילו לא נעשה דבר, וממילא מקצת של ישראל רק איני יודע איזהו, ולכן שפיר כתבו דא"א להפריש מיניה וביה, דשמא מקצת מהם הוי של ישראל ומעשר מן החיוב על הפטור, ואין זה דומה לגט שכל שלא הוברר לשם מי נכתב הוי כאילו לא נכתב לשמה כלל, וכן בכל דוכתי דשייך ביה ברירה ואינו בשותפות.
וגם רש"י נראה דס"ל דלמ"ד אין ברירה בכל מקום גם בדרבנן מטעם ודאי הוא, והא דכתב לר' יוסי (גיטין ע"ג ב') מגורשת ואינה מגורשת מטעם דאי"ב, י"ל דרש"י כתב כן לפרש דברי ר' יוסי דס"ל באמת כן דיש ספק אי אמרינן ברירה או לא, ואין זה תימה, דהרי כן מצינו דרבא מפרש בפ' יש בכור דר' יהודה ור' מאיר מספקא להו בברירה דס"ל האחין שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות, אבל למ"ד באמת אין ברירה ס"ל דמתורת ודאי הוא ולא מספק. והא לא תקשי אם נאמר דר' יוסי ס"ל דזהו ספק אם יש ברירה או לא, וא"כ בהא דלוקח יין למה ס"ל לר' יוסי דאסור, דהא לקוח אינו חייב במעשר מן התורה לשיטת ר"ת דלקוח אחר מירוח, וא"כ הוי ספיקא דרבנן, די"ל דרש"י ס"ל כשיטת ריב"ם שהביאו התוס' בפ' הפועלים דס"ל להיפוך, דלקוח אחר מירוח חייב מן התורה, ורק קודם מרוח אינו אלא מדרבנן. גם י"ל דס"ל לרש"י דכל שעיקרו מה"ת דינו כשל תורה ממש לענין ברירה.
יב) ועדיין יש לעיין בדברי הרמב"ם לפי מה שכתבנו דס"ל דבדרבנן אמרינן יש ברירה אף בדבר שעיקרו מן התורה, דלפי"ז יקשה מה שכתב (בפ"א מהלכות תרומות הלכה כ') וז"ל, שותפות העכו"ם חייבת כו', כיצד, ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות, אפילו חלקו שדה בקומתה כו' הרי טבל וחולין מעורבים זה בזה בכל קלח וקלח מחלקו של עכו"ם, אעפ"י שמרחן העכו"ם וחיובם מדבריהם כמו שבארנו, עכ"ל. הרי שכתב בפירוש, דאף דמן התורה מירוח העכו"ם פטור אפילו בשל ישראל, וא"כ גוף האיסור בכל חלקו של עכו"ם הוי מדרבנן, אעפ"כ ס"ל דאין ברירה, וע"כ צ"ל משום דעיקרו הוא מן התורה דינו כשל תורה ממש.
ואח"כ כתב שם בהלכה כ"א וז"ל, בד"א בארץ ישראל שהמעשרות של תורה, ובשל תורה אין ברירה, אבל אם לקחו שדה בסוריא, הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקו הגדיש חלקו של עכו"ם פוטר. הרי דס"ל דאעפ"י שעיקר חיוב תרומה הוא מן התורה, מ"מ מקרי דרבנן ויש ברירה, הרי נראים דבריו סותרים זה את זה. וא"כ צריך לחלק, דדוקא בסוריא כיון שהמקום גורם שאין שייך בו חיוב מן התורה לעולם הוי כמו עיקרו בדרבנן, משא"כ בארץ ישראל אף דמירוח עכו"ם פוטר נקרא עיקרו מן התורה, וכן כתב באמת ביש"ש בדיני ברירה פ' הפרה פ"א הלכה י"ג יעו"ש. ומטעם זה פסק שם היש"ש, דגם בזה"ז שתרומה ומעשר גם בא"י הוא מדבריהם ג"כ לא אמרינן ביה ברירה.
ולענ"ד אין זה הכרח, די"ל דטעמו של הרמב"ם הוא דכיון דבאמת בשל תורה לא שייך ברירה כמ"ש, וא"כ כל שחלקו התבואה קודם מירוח מן התורה כאילו לא חלקו כלל דמי, ואף דקודם מירוח פטור לעולם מן התורה דמירוח קובע לתרומה ומעשר, מ"מ מן התורה עומד להתחייב, ושפיר חל עליו שם איסור תורה, ולכן אף שלאח"כ נתמרח ע"י עכו"ם ונעשה דרבנן, הוי כמו כל ספק איסור תורה שנעשה ע"י גלגול דרבנן, דאינו מועיל ונידון כספק תורה ממש, משא"כ בהא דלקח תשעה וכלב, שבאותם העשרה שביד חבירו קודם שנקרא וחל על התערובות שם מחיר כלב כבר נולד בתערובות ולא היה עומד לאיסור תורה כלל, לכן שפיר אמרינן ביה ברירה.
ולפ"ז י"ל, דבאמת בזה"ז ס"ל להרמב"ם דבשותפות ישראל ועכו"ם יש ברירה, כיון שמעולם לא היה עומד להתחייב מן התורה כלל, וכן כתב באמת בכ"מ שם דהרמב"ם מודה בזה"ז, והא דסתם וכתב שם דבא"י חייב חלקו של עכו"ם, לדינא כתב כן, וסמך עצמו על מה שכתב בסוף הפרק דבזה"ז דרבנן, ובהלכה כ' העתיק דינא דגמרא, ונ"מ בזמן שחייב בא"י מן התורה, וכן דרכו של הרמב"ם בחיבורו לכתוב הדינים שחייבים בא"י אף שבזה"ז אינו נוהג, ויתבאר עוד בסי' שאח"ז בס"ד.