אור ברסלב
בית יצחק אורח חיים צלעות הבית › סימן ד

בית יצחק אורח חיים· רבי יצחק יהודה שמלקיש

צלעות הבית · סימן ד

סימן ג

דרשתי בלבוב ביום ג' ט' לחודש אדר שני ובו הספד על ש"ב הרב הגאון רשכב"ה צדיק יסוד עולם נשיא הלוים מ' יוסף שאול הלוי נאטינזאהן האבד"ק לבוב זצלה"ה בעהמ"ח ס' מפה"י וי"ש ושו"ת שואל ומשיב אשר נאסף אל עמיו כ"ז אדר ראשון שנת. אבל יחיד עשי לך כי גדל הכאב מאד (תרל"ה):

א ירמיה המקונן קרא בחיל בשם ד' התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעת ועפעפינו יזלו מים כי קול נהי נשמע מציון איך שדרנו בושנו מאוד כי עזבנו ארץ כי השליכו משכנותנו. להבין למה הצורך לקרוא למקוננות אם השבר גדול יתעוררו מעצמם לבכי נ"ל כי הנה אם א' יחזיק בידו אבן טוב ויפול מידו יבכה כבנות יענה על אבדן כלי תפארת אך אם ישליך מעצמו ארצה בשחט נפש הכלי חפץ אם כי אח"כ נפשו עלי' האבל יבוש לבכות כי הוא זה אשר איבד מעצמו הכלי יקר. אך אחרים ישתוממו עלי' איך איבד כלי תפארת כן אמר הנביא התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה וגו' ותמהרנה והשאלה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה כי אנחנו נבוש לבכות מעצמינו כי בחטאינו נעשה כ"ז וידנו הי' במרד ובמעל כי קול נהי נשמע מציון איך שדדנו בושנו מאוד כי עזבנו ארץ כי אנחנו מעצמינו עזבנו הארץ הקדושה וע"י כן השליכו משכנותינו. כן אנחנו הפעם באבדנו גאון הדור בחטאינו עלה המות בחלונינו ולקח את עטרת ראשינו. עלי' נאמר (מקרא בזכרי' י"ח). הילל ברוש (הם אילנות קטנות) כי נפל ארז אשר אדירים שדדו הלילו אלוני בשן כי ירד יער הבציר (היא עיר לבוב אשר הי' עיר מבצר בעת ישב בה גאון עולם ועתה נהייתה ליער קול יללת הרועים (המה הרבנים מכל המדינות) כי שדדה אדרתם קול שאגת כפירים (המה צעירי ת"ח אשר הריני אליו יום יום שאלתם והוא השיב להם) כי שדד גאון הירדן ומי יאיר להם עתה הדרך ישכון אור עלי' נאמר מקרא (עמוס ח') והי' ביום ההוא נאום ד' והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לתרץ ביום אור. ואמרו חז"ל זה יומו של יאשיהו והכונה לפי שבכל יום ויום תבוא השמש ותזרח ואין זה צער לכל העולם כי בעת יבא השמש במדינתינו אז תזרח במדינה אחרת נוכח רגלינו לא כן לו תבוא השמש בצהרים נכל העולם נפש מי בל תמס יהלוך ויהי כמים בכל חלקי העולם כן המשילו חז"ל מיתת זקנים לביאת השמש בערב שאף אם רע נגוף אם יגוע אבל לנפש אשר קנתה שלימו' מה טוב המו' אמנם מיתה איש צעיר לימים נמשל לביאת השמש בצהרים שרע לגוף ורע לנפש ועתה אסיפת הרב הגאון זצ"נ נמשל ביתר שחת לביא' השמש בצהרים לכל העולם שיוסף הי' שליט על הארץ הוא הי' המשביר לכל המדינות כלם באו לשבור אוכל ומזון הנפש וכל חלקי העולם יבכו עליו כבנות יענה. וע"כ הורידו דמעה אנשי לבוב ופלגי בכי אשר בך נאסף נזר תפארת ארון הקודש כמוהו:

ב ומלבד זה אשר הי' גאון עולם וצדיק הי' איש שלום וטוב לב ובעל גמ"ח ועליו נאמר מאמר הקרא ויקח משה את עצמות יוסף עמו ואמרו חז"ל חכם לב יקח מצוות זה משה שכל ישראל הי' עוסקין בבזה והוא הי' עוסק בעצמות יוסף ולהבין איזה עסק תמידי הי' לו בקחתו את עצמות יוסף כמשמעות הלשון י"ל עפ"י מקראי קודש ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגו' ויאמר אליהם יוסף אל תיראו וגו' וישבע יוסף את בני ישראל לאמור פקוד יפקוד וגו' והעליתם את עצמותי מזה אתכם. ומצאתי באיזה ס' לפרש עפ"ד חז"ל (שבת קנ"ב) ורקב עצמות קנאה מי שיש לו קנאה עצמותיו מרקיבין ומי שאין לו קנאה אין עצמותיו מרקיבין. ואחי יוסף יראו פן יטור יוסף קנאה בלבו לכן אמר יוסף פקוד יפקוד והעליתם את עצמותי לאות שאין לו קנאה בלב עליהם ע"כ לא ירקבו עצמותיו. וזאת מובן מלבד הקבלה גם בשכל כי מי שהוא ממזג החם יבול עד מהרה. ולכן כאשר משה רבינו הוציא ישראל ממצרים ויהי בישורן מלך ירא לנפשו אולי לא ישמעו ישראל לקולו ויטור בלבו שנאה לכל איש ואיש ולכן לקח עמו עצמות יוסף להורו' לו הדרך ישרה והציור המדותי שלא ישמור עברתו לנצח. וע"ז אמרו שישראל היו עוסקין בעושר הגשמי כסף וזהב ומשה עסק לקנות לנפשו עושר הרוחני מוסר ודעת. כן מהראוי שכל הדם יקח עצמות יוסף עמו הוא הגאון מלבוב ז"ל שיצייר ברעיונו פעולות הנשגבות שעשה הגאון ז"ל לקחת דעה ומוסר לעשות כמתכונתו ועליו נאמר מתוקה שנת העובד כי כל ימיו הי' עבד נאמן לבית ישראל כשכיר יקוה פעלו כי מבוקר עד ערב עסק בתורה ובעבודה ובשו"ת בלי שום תשלום גמול עד להפליא. אוי לו לדור שאבד מנהיגו. וכבר תמשילו מיתת ת"ח כמוהו לספינה המוטרפת בים והי' בה סחורות שונות יקרות וההכרח יאלץ להקל המשא מעליו ולהשליך הסחורות לים אז אמר רב החובל הצילו לכם איש איש כרצונו החפץ ימלא ידו כן הפעם באבדן ספינה יקרה מלאה פז ופנינים אודם פטדה וברקת עשו נא כמתכונתו ומלאו היום ידכם לד' זה בתורה וזה בעבודה וזה בגמ"ח משכו וקחו את עצמות יוסף עמכם:

ג ודוד המלך ע"ה בקוננו על מיתת שאול ויונתן אמר ללמד את בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר. ונראה לפרש בהקדם ביאור מקרא וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ (ירמיה ט') ולדעתי הכונה עפמ"ש חז"ל מקרא כחצים ביד גבור כן בני הנעורים אלו התלמידים ופי' המהר"ם מינ"ץ בדרשותיו שחז"ל רמזו בזה על הענין שלימוד עם התלמידים דומה לחץ שאינו פועל פעולתו בעת בעל החץ מותח קשתו אך בעת הגיעה למטרה. לא כן החרב פועלת בעוד השולף חרב מחזיקה בידו. כן לימוד התלמידים לא נכרת הפעולה בעת הלימוד אך אחרי שיגדל הלמד וישא פרי תנובה אז הלימוד משך הזרע מנעורי' נושא אלומותיו אולם לא אך לימוד תלמידים תמשילו לקשת וחץ פועלת אחר זמן אך גם כל מלות ומע"ט נמשלו לקשת יפעלו ויראו שכר בעמלם לאחר זמן לא בעת עשיית הפעולה. ולעומת זה דרך הרע לדבר לשה"ר להכות רעהו בשבט שפתיו יקרא חץ שחוט ע"ד הקרא בני אדם שניהם חנית וחצים ואמרו במדרש ר"פ אמור דיתיב ברומי וקטיל בסוריא. ואחרי שגם פעולה לטוב גם מעשה רשע נמשלו לחץ ורובה קשת לכן אמר הנביא בתוכחתו וידרכו את לשונם קשתם שקר תחת אשר הי' להם נמלאות בני אשפתם במצות ומע"ט דרכו קשתם לשקר לירות בעו אופל לישרי לב ולא לאמונה גברו בארץ להשתמש בפעולות הקשת לדברים טובים ולימוד התורה ועשיית מצותיו ואחרי אשר מתו צדיקים האלו שאול ויונתן ע"י לשון הרע שאמר דואג על אחימלך וע"י הרגו נוב עור הכהנים ולכן אמר נלמד את בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר הכונה שהתורה הלמדנו איך ידרוך קשתו קשת לשונו לאמונה. ולכן דרשו בילקוט ספר הישר זה ספר משנה תורה דכתיב ועשית הישר והטוב:

ד ואמר הצבי ישראל על במותך חלל נראה לפרש עפ"ד חז"ל בכתובות קי"ב למה נמשלה ארץ ישראל לצבי לומר לך מה צבי אין עורו מחזיק בשרו כך א"י. ופרש"י שהעור גמד וכווץ לאחר תפשיטו וכמו עור הצבי כל עוד שחלקי הגוף מקושרים בנות חיים העור שומר הבשר מקיפהו. ובעת הסתלק הרוח חיים גם עורו נגמר ונתכווץ. כן לעת רוח חיים בתעם גם המלך השומר והמעציר יסוכך עליהם בצל אברתו וישמרם. אך לעת כבה בעם גחלת רוח חיות תכנני הרוח הלחומי המחייהו ותמעוררהו להשתתף בחפץ ורצון לתכלית הטוב גם המלך שומר העם קרסוניו ימעדו. ועליהו יבול ובתכונה זאת נמשנה א"י לצבי ולכן אמר הצבי ישראל אם כן הוא כי לצבי נמשלת על במותך חלל דמיתת הצדיקים האלו אצליך המה אשר רפו ידיך וכהתה כל רוח חיים בקרבך:

ה ואמר בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים צר לי עליך אחי יהונתן נפלאת לי אהבתך מאהבת נשים יש לפרש דיותר יקר אהבת ידידים ורעים בעת צרה ולחץ יחלקו בתוגת נפשו מאוהב ורע בעת שמחה אשר ירבו אוהביו. לכן נאמר ואח לצרה יולד ופי' המפרשים שההכרח שיולד כי עוד לא נולד. והנה שאול המלך הלביש לבנות ישראל שני עם עדנים. וזאת ילבשו הנשים בעת שמחה וגיל. ולכן אמר בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכן שני עם עדנים צר לי עליך אחי יהונתן נפלאתה לי אהבך מאהבת נשים הכונה מנשים המבכות על מות שאול שהיא הי' בחמלת לב עליהם בעת שמחה לא כן אחי יהונתן הי' אוהב ורע בעת צרה ויגון וזאת יקר המציאו':

וכן הנני אומר בנות ישראל אל שאול בכינה הוא הרב הגאון מלבוב אשר הי' אח ואב בכל צרה ויגון לנשים העגונות מבעליהן ונשים אשר הזה עליהם מי טהרה לטהרם במי חכמתו וכח תורתו ואל מי יפנו הרבנים הגדולים בשאלותיהם ומי יפוץ ענן אור על כל הארץ בדור יתום ואלמן הלזה אוי לו לדור שאבד מנהיגו ואוי לספינה שאבדה קברניטה ואמרו בילקוט ר' נחמי' אומר בנות ישראל הנאות שבישראל אלו סנהדרין אל שאול בכינ' שבשמה שהי' שומע טעם הלכה יוצא מפי ת"ח עומד ומנשקו על פיו ובמדה זאת נתפאר ביתר שאת הרב הגאון מהר"י שאול ז"ל שדברי תורה יקרו מאוד עליו והשיב לכל ת"ח והי' כאב לכל בעלי תורה חבל על האי שמש גדול שאבד מן העולם:

ו ואמרו במדרש פ' ויחי כי גרים אנחנו לפניך כצל ימינו עלי ארץ ואין מקוה והלואי כצלו של כותל או כצלו של אילן אלא כצלו של עוף הכל יודעים ואומרים בפיהם שימותו אברהם אמר ואנכי הולך ערירי יצחק ואברכך לפני מותי אף יעקב אמר ושכבתי עם אבותי אימתי בשעה שנטה למות ויש להבין למה באברהם ויצחק לא אמרו במדרש בשעה שנטה למות אך ביעקב אמרו מלת אף וגם שלא אמר אך בשעה שנטה למות ובילקוט ריש קהלת שלמה אמר מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו ויעשם כצל איני יודע כאיזה צל ופי' דוד אביו כצל עובר. נראה לפרש לפמ"ש השל"ה הקדוש דמית' הנגזר לאדה"ר אינ' מיתת עונש דהרי עשה תשובה אך טובה לאדם לפי שבימי חלדו לא יוכל להשיג השגת השלימות דהגוף הוא מסך המבדיל וקודם שאכל מעץ הדעת הי' חומר זך. ועתה אין בידו להשיג שלימות הרוחני עד קיצו ע"כ גזר הקב"ה המיתה לצדיקים ולכן אמר כצל ימינו הכונה כמו שהצל נעשה מגשם חושך ע"י אשר נצוצי קוי השמש לא יוכלו לעבור דרך שמה כן מציאת הזמני כל עוד שהנפש בקישור הגוף לא יוכלו קוי האור להאיר על הנפש ובזה ממש נמשלה מציאת ימינו כצל ולכן אמר המלך בחכמתו מי יודע מה טוב לאדם בחייו מספר ימי' חייו הבלו ויעשם כצל. הכונה שיבין בשכלו שימי חיי הבלו הם כצל והנה הדבר המעכב השלימות הוא בקשת הצרכים בעניני חומרו ויותר מזה הכח המדמה ורוח המתעורר הן המה בעוכרי האדם לבוא לתכלית השלימות. ולכן אמר הלואי לא הי' ימינו אך כצל אילן או כותל שהוא חומר גשמי המשילו בזה בקשת צרכי הגוף שהוא לבדו יהי' מפריע השלימות אך שהוא כצל עוף המשילו בזה כח המדמה והרוח המתעורר שהוא ביותר יעמוד לשטן ויפריע מלשמור דרך עץ החיים ולכן מסיים המדרש אחרי שמציאת הזמני יאפיל בעד קרני זוהר הנפש המטוהרת הכל מודים ואומרים בפיהם שימותו והנה ידוע שמדת אברהם עומדת לנס במדת החסד ויצחק התפאר במדת הגבורה להתגבר על יצרו. ויעקב במדת האמת הוא התוה"ק ולכל מדה יש קץ ותכלי' אך לשלימו' התורה אין גבול וקץ ע"ד שאמר החסיד בתהנותיו רחבה מצותך מאוד והטיבו אשר אמרו במדרש הנ"ל אברהם אמר ואנכי הולך וכו' אף יעקב אמר אימתי בשעה שנטה למות כי הנה אברהם ויצחק באו לכלל קץ שלימותן לכן נכספו למות אבל יעקב שלמדתו אין גבול וקץ. לא אמר שימות אך בשעה שנטה למות וכבר החילו כוכבי נשפו להתמוטט:

ז ובש"ס דברכות פ' הרואה ויאמר למלאך המשחית בעם רב מאי רב אר"א א"ל הקב"ה למלאך טול הרב שבהן שיש לי ליפרע מהן כמה חובות באותו שעה מת אבישי בן צרוי' ששקול כרובה של סנהדרין ובהשחית ראה ד' וינחם על הרעה מאי רעה א"ר יעקב אבינו ראה שנאמר ויאמר יעקב כאשר ראם ושמואל אמר אפרו של יצחק ראה שנאמר אלהים יראה לו השה ר"י נפחא אמר כסף כפורים ראה שנאמר ולקחת את כסף הכפורים ור"י אמר ביהמ"ק ראה דכתיב בהר ד' ע' ברי"ף שנתעורר דמשמע מה שאמר טול הרב וזבחן לכפר על ישראל ואיך אח"כ כאשר נפל הרב עדיין הי' המלאך מכה בעם והתפלל דוד אל ד' תהי ידך בי ובבית אבי ואח"כ ובהשחית ראה ד' ופליגי בגמ' מה ראה ואיזה קישור יש למחלוקתן במה שראה ד' למה שאמר טול רב שבהן.

ונ"ל לפרש אחרי אשר נתחקה מקודם אל תועלת הרב בעירו וחובות אשר עמוס עלי' להשגיח על בני עדתו כאשר עפעפינו מישרים חזו בהגאון מ' יוסף שאול זצ"ל וראינו התועל' לבני דורו נחלקת בארבעה פנים כפי החובות העמוסים על כל איש ישראל והרב הוא הראש להשגיח על כל עדתו שימלאו חובות האלה תחת עין השגחתו. הא' ללמוד תורה ולהשלים נפשו בלימוד ודת תוה"ק ללמוד וללמד לשמור ולעשות וביען שרוב האנשים טרודים בבקשת הצרכים ממצוה הרב להשגיח ע"ז שילמד לבני דורו דת ומדת המוסרי כמאמר חז"ל ויקהל משה עשה לך קהילו' ברבים ודרוש להם ה' שבת בשבת ה' חג בחג. ואמרו חז"ל סנהדרין צ"ט אר"ל כל המלמד את בן חבירו מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו ר"א אמר כאלו עשאו לדברי תורה רבא אמר כאלו עשאו לעצמו. הנה רבא הוסיף על האמוראים הקודמים במה שאמר כי אור הלימוד שמלמד את בן חבירו חוזר עליו בעצמו וזה מ"ש כאלו עשאו לעצמו ומי לנו גדול בתורה כהגאון מהרי"ש זצ"ל אשר האיר על כל העולם באור תורתו ותשובותיו הנשגבות:

ח ואמרו חז"ל במדרש בראשית פ' צ"א כד דמך ר' סימן בר' זביד עאל ר' אילפא ופתח עליו והחכמה מאין תמצא וגו' תהום אמר לא בי הוא וגו' ד' דברים הן תשמישו של עולם וכלם אם אבדו יש להם חליפין ואלו הן כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יקח ואבן יוצק נחושה ת"ח שמח אין אנו מוצאין תמורתו וביאור לדבריהם ז"ל לפי שכל א' מהדברים שחשב יש להם שורש בעולם התחתון אבל התורה יש לה שורש בנפש המשכלת הנאצלת מהעולם העליון וכל ת"ח יש לו חלק בהתורה וכ"כ בנזה"ק וע"כ אף אם אמרו חז"ל וזרח השמש ובא השמש מ"מ אותו חלק בהתורה שנאבדה במיתת ת"ח זה אין לה תמורתה. ובזה פי' בנזה"ק מ"ש חז"ל בהלוית המת למאן דקרי ותני ס' ריבוי דנטילתה כנתינתה ויש להבין הכי ח"ו ניטלה תורה מישראל בשביל מיתת ת"ח א' ועוד כבר אמרו וזרח השמש וכו'. אבל כונתם דחלק התורה של אותו ת"ח נאבד מהעולם כאמור. וזה שאמר ר"א הובא למעלה במלמד בן חבירו תורה כאלו עשאו לד"ת לפי שהוא מוציא חלק התורה של תלמידו מכח אל הפועל. ובזה יש לבאר מדרש רבה פ' נצבים אם ברכת בתורה לעצמך אתה מברך וביאור הדבר לדעתי עפמ"ש בספרי היראים דע"י הברכה שאדם עושה מתרבה כח השפע וסמכו זאת בדרך רמז על מאמר חז"ל אין הברכה שורה אלא ע"ד הסמוי מן העין שענינו דע"י הברכה נתרבה כח הצמיחה והגידול וכח זה סמוי מהעין וביארתי בזה דברי חז"ל כל הנהנה מהעה"ז בלא ברכה כאלו מעל בקדשי שמים לפי שהוא ממעט המציאות ע"י האכילה אך ע"י הברכה נתרבה כח השפע וכשאינו מברך הוא גוזל וממעט הדמות ובזה סרה קו' תוס' בברכות כ' בהא דמיבעי' לן אי נשים בברכת המזון דאור' ופירש"י לפי שאין להם חלק בארץ והקשו דא"כ כהנים ליבעי' לן שגם להם לא הי' חלק בארץ ולפמ"ש האיבעי' הוא לפי שאין להם חלק בארץ אין כח בידם להרבות כח השפע בברכתן משא"כ בכהנים דכל עיקר השפע על ידם שנוטלים תרומת ומעשרו' כמ"ש המפרשים ואמרו כשאינו מעשר רעב של בצורת בא דכל עיקר השפע ע"י הכהנים ולכן לא מיבעי' לן בכהנים ולפמ"ש דכח התורה היא בנפש האצולה בת"ח וכבר אמרו בקידושין ת"ח שמחל על כבודו מחול משום דאורייתא דילי' היא ולכן אמרו אם ברכת בתורה לעצמך אתה מברך דבנפשך נתרבה כח התורה ואם אמרו זאת בכל ת"ח כמה גדול השבר אשר אבדנו גאון הדור מרן דכולא תלמודא וכל הפוסקים כשלחן ערוך לפניו להשיב ולפלפל ללמוד וללמד להבין ולהורות. ועד להפליא הי' אהבתו לתורה וכל חייו הי' תלויין בה כאשר אמר המלך החסיד לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני וביאור הדבר כמו שלא ישכח האדם צרכי הגוף כי רעב וכי צמא כן לא ישכח פקודי אורי' כי הוא חייו:

ט ואמרו חז"ל במדרש פ' פקודי ובראשית פ' מ"ב זבדי בן לוי ור"י בן פטרום וריב"ל כל או"א קראו בשעת מיתתן אחד קרא ע"ז יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק מים רבים אליו לא יגיעו והאחד קרא מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך והא' קרא כי בו ישמח לבנו ובן עזאי קרא יקר בעיני ד' המותה לחסידיו. וביאור הדבר עפמ"ש בבעל עקדה בנעילת שערים אם כי יש לכל עושה מלאכה שמחה בכל עת וזמן שיגמור חלק מהמלאכה אך עיקר העונג הוא באחרונה בעת יגמור המלאכה יבוא לתכליתו וע"כ אמר המלך החכם טוב יום המות מיום הולדו וע"כ מראה הקב"ה לצדיקים בעת מיתתם המתוקן לעתיד לבוא והם שמחים כמבואר במדרש פקודי הנ"ל:

ואמנם לדעתינו אינו דומה שמחת עושה המלאכה שבכל חלק וחלק לא בא לתכליתו וע"כ אין לו רק שמחה חלקית. אמנם הצדיקים בשעה שלומדים תורה ועושין מצות בכל מצוה ומצוה או בכל לימוד הוא בא לתכליתו כי אך זאת הוא תכלית חייו וע"כ בכל מצוה ולימוד יש להם שמחה תכליתית ולכן אמרו במדרש פ' וירא אתה אמרת יקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבנך אתה אמרת ורחצו רגליכם חייך שאני פורע לבנך וכן בכל פעולה. ונחזי אנן אם אומן עושה כלי יקר או מורה שעות אם ישולם לו חלף עבודתו עבור כל גלגל או יתד אז המלאכה יעלה לחשבון גדול. אמנם לו יחשב המלאכה בכללות ולמה בהמצוה שעשה אברהם הבטיח לו הקב"ה שכרו עבור כל פעולה אך דעת לנבון נקל דבכלי חפץ התכלית יתמלא בעת נגמר כל החפץ בכללות. אמנם בעשות המצוה בכל פעולה ופעולה יושלם התכלית כי תכלי' המצות הוא עשיית' ומי שזוכה לראות השמח' והשתפכות הנפש של הצדיקים בעת עשיית המצות יבין הדבר לאשורו. ולכן הקב"ה משלם עבור כל פעולה ופעולה. וזה דלא כמ"ש בעקידה שאין שמחה תכליתית רק ביום המיתה. ובזה נתוכחו במדרש חד אמר ע"ז יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים שהוא יתפלל שהקב"ה ישמרו מיד יצה"ר וחד אמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך כמ"ש בעל עקידה שאז בעה"ב יש לו שמחה תכליתית וחד אמר כי בו ישמח לבנו חולק על הראשון שאין לו שמחה תכליתית רק בעוה"ב והוא אמר עולמך תראה בחייך לפי שבכל מצוה יש לו שמחה תכליתית כמש"ל וכן אמר בן עזאי יקר בעיני ד' המותה לחסידיו דהן אמת שיש לצדיקים שמחה תכליתית בכל עת עשיית המצוה. אך בעיני ד' יקר עת המות כי בא מועד לשלם שכר כי זאת שמחת הבורא ית"ש לשלם שכר:

י ואמרו במדרש איכה פיסקא טומאתה בשולי' כד דמך ר' יוסי ממולחיא סליק ר"י ור"ל לגמילות חסדא וסליק עמהון ר' יצחק והוה תמן חד סב בעי למיזל ומיפתח עלוי ולא שבקונה א"ל ר"י פסאקא קדם אילן אריותא דאור' את פתח פומך א"ל ר"י שבקינה דהוא גבר סב ויעול וישתבח באתרי' עאל ופתח מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר ב' שבמשנה תורה ומחורבן ביהמ"ק בתוכחת כתיב והפלא ד' את מכותך ובחרבן כתיב ותרד פלאים אבל בסילוקן של צדיקים כתיב לכן כה אמר ד' הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכ"כ למה ואבדה חכמת חכמים ובינת נבונים תסתתר א"ר יצחק פסאקא יהי גברא דין ברוך פומי' א"ל ר"י אלו לא שבקתי' מין הויין שמעין דא מרגניתא ורוח הקודש צוחת ואומרת ראה ד' והביטה כי הגדיל אויב כרו לי זדים שיחות ר' אבא אמר לא תקח האם על הבנים וכאן אם על הבנים רוטשה ר' אבא בר כהנא אמר להכרית עולל מחוץ ולא מבתי כנסיות בחורים מרחובות ולא מבתי מדרשות להבין מה חידש בזה ההוא סבא עד שאמר ר"י פסאקא יהי גברא דין ברוך פומי' גם למה אמר ברוך פומי' ולא בירך אותו בעצמו. ואמנם הי' קשה לו על מקרא זה שאמר ואבדה חכמת חכמיו הקדים הפעולה ובינת נבוניו תסתתר הקדים השם לפעולה גם איזה הפלא יש שהקב"ה התפלא ע"ז. ולכן פי' הוא דקאי על מיתת צדיקים שמתו לפני זמנן ולכן אמר מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה הכונה שנסתלק קודם שהקב"ה העד עלי' שימות אך נאסף בפשע הדור ואמר שהקב"ה יתפלא איך החטא גרם שתאבד חכמת חכמי' לפמש"ל דבמיתת הצדיק נאבד חלק חכמתו. ואף אם החטא גרם הי' להיות שבינת נבוניו תסתתר ולא שיאבד לגמרי וזאת הוא ההפלא ופלא וכיון שלא נודע לו פי' המקרא אך מקריאת הקרא וקול קורא לכן אמר יהי גברא דין ברוך פומי' ורוח הקודש צוחת ראה ד' והביטה כי הגדיל אויב וביארו דברי רוח הקודש כרו זדים שיחות אשר לא כתורתיך לפי שלא למדו הבחורים תורה ונמצאו בחוצות עוללים ובחורים ולא בבתי מדרשות ולכן בעוה"ר החטא גורם למיתת צדיקים דתורה למי אם נפרצה הפרצה בעוה"ר וכן במוה"ר עלה המות בחלונינו בעון ביטול תורה ונאסף הצדיק אך בחטאינו:

יא הביטו נא וראו איך נחוץ לימוד התורה לאחב"י ואמרו חז"ל בשבת פ"ח ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית א"ל אם אתם מקבלין התור' כו' מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבה אעפ"כ הדר קבלוהו בימי אחשורוש ולהבין אם באמת יש להם טענת אונס למה כפה אותם הקב"ה ויובן לפמ"ש הגאון מהר"ל מפראג דישראל אין להם מציאת אך בתוה"ק ולכן אמרו חז"ל אשריכם ישראל בזמן שאתם ערצש"מ אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט וכשאין עושין רצש"מ הקב"ה מוסרן ביד אומה שפלה לפי שאין לישראל מציאו' אך בתור' וכשאין שומרין התורה המה בשפל המדריגה ולכן הי' התורה הכרחיו' לישראל כי היא חייתם וההכרח לכוף אותם כי לא נכוף מחוקי המדינה להאדם אם אין רוצה לאכול בשר ולשתו' יין אך אם לא ירצה לאכול אף להחיו' נפשו וימות ברעב החיוב לפתוח פיו ולתת לו בע"כ לאכול וע"כ לא כפה לאומות כי יש להם מציאו' זולת התורה ואין זה חייתם. ופירשנו בזה מ"ש חז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה ב"ק ואמרה מי גילה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו והכונה כי הנה מלאכי השרת מוכרחין במעשיהם ואין להם בחירה. ואחרי שהתורה חיותן של ישראל והחיוב לכוף אותם הם מוכרחים לקבל' התור' כמלאכי השרת והנה בדבר שהבחירה ביד האדם לעשו' מה שיצוה עליו או לחדול יאמר אשמע ואדע אם לעשות. אמנם מה שיעשה על כל אופן אומר אעשה ואשמע לכן אשר אמרו נעשה ונשמע הוא לשון שמלאכי השרת משתמשים בו לאו' על הבנה שכלי' שהתורה נושא דגליהם. וזולתה אין להם מציאו'. אמנם אח"כ שכחו ישראל הענין היקר הזה בימי אחשורוש שהקב"ה מסרם ביד אומה שפלה והי' הדבר לאות על ידם בידעם שזאת תפארת עדים ומגן קרנם. ולכן אמר הדר קבלוהו בימי אחשורוש:

יב התועלת הב' שיש מהרב ואשר הוא חוב קדוש להשליך נפשו מנגד בדבר הנוגע ליסוד הדת כמאמר חז"ל אם הרב דומה למלאך ד' יבקשו תורה מפיו כי מפיו כידודי אש יתמלטון. ואמרו חז"ל בברכות כ' מ"ש ראשונים דמתרחיש ניסא וכו' עד אלא משום דמסרו נפשייהו אקדושת השם ואמרו חז"ל בילקוט יונה א"ר נתן לא הלך יונה אלא לאבד עצמו לים שנאמר שאוני והשליכוני אל הים וכן אתה מוצא באבות ובנביאים שנתנו נפשם על ישראל משה אמר ואם ככה אתה עושה לי הרגני ודוד אמר הנה אנכי חטאתי ואלה הצאן מה עשו ובילקוט תשא משה נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו שנאמר זכרו תו"מ נתן נפשו על ישראל ונקראו על שמו שנאמר כי שחת עמך:

ואמרו חז"ל על משה רבן של ישראל לפי שנתעצל אצל זמרי לפיכך לא ידע איש את קבורתו ובסוטה אמרו וכבר שלחה מלכות אצל גיסטרא של בית פעור הראוני איך משה קבור בעמדו למעלה נדמה להן למטה למטה נדמה להן למעלה. ויש לבאר עפמ"ש בדרוש לז' אדר דלפי שהי' משה צינור הממשיך אור התור' משמים לארץ הי' ההכרח שיהי' מובחר האנושי ושיהי' מדת הענוה שבו עד קצה האחרון ושלא יהי' במדותיו שום מתנגד למדת הענו' ולכן אף שכל אדם הצורך שיהי' בו ב' מדות מדת הענוה ומדת הרוממות ע"ד שנאמר ויגבה לבו בדרכי ד' ובזה הכח יאזר חיל לרדוף שונאי ד' ולהתגבר עליהם לא כן משה רבינו שהי' נחוץ לו התפשטו' מדת הענוה עד קצה האחרון ולכן אמרו חז"ל במדרש פ' תצוה כשאמר הקב"ה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הרע למשה ולכן אמר לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי הכונה דמדת הענו' עד קצה האחרון לפרקים לא טוב ולולא תורתך שעשועי שהי' לו הצורך למדה זאת אז אבדתי בעניי ואמר זאת בעת שנבחר אהרן לכ"ג כמו שמבואר בדרוש הנ"ל דע"י שהי' לעשה נפש הרוחני למעלה מטבע אנושית הי' שפע שבע רצון ההשפע' ע"י אהרן. ולכן אמרו חז"ל מי שעמד למעלה לקברו של משה נדמה לו למטה והכונה לפי שמשה רבינו מת מחטא מי מריבה וביאר בעל העקרים דחטא משה הי' מה ששאל להקב"ה ולא גזר בעצמו על הסלע שיתן מים והי' רואין כל ישראל שהטבע נכנעת לפני בעלי תורה ואמנם ענות משה הי' הסיבה לחטאתו ולכן אמר מי שעמד למעלה שהי' מעלה גדולה בעיניו שהיו בו מדת הענוה בסאה גדולה כל כך לפי שע"י כן קיבל התורה כאמור נדמה לו למטה שלפרקים ההכרח להשתמש במדת הרוממות ומי שעמד למטה שחשב זאת לחסרון נדמה לו למעלה דע"י כן הי' ראוי שתנתן התורה ע"י:

פנו נא הביטו איך נחוץ שיהי' בהרב מדות הגבורה לעמוד כשחל על משמרת התורה ומי לנו גדול מרבן הגאון זצ"ל אשר הי' כאש בוער למי שלא שמע לדבריו כאשר זאת צורך גדול לדת אלהי להשליך נפשו מנגד ומי יעמוד על הפרץ לגדור גדר בדור יתום הלזה:

יג התועלת השלישי הוא אשר ישגיח על עניים ודלים לתמכם ונסעדם לראות שבני דורו ימלטו מצרות נפשות אביונים הנאנחים והנאנקים. ומצות צדקה וגמ"ח גדולה מאוד אשר על ידה נבדת השמים יערפו אגלי טל וכל ההשפעה אך מכחה כמבואר במדרש פ' אמור על הקרא וירא לכרובים תבנית יד אדם א"ר ברכי' זו הצדקה שאדם עושה ביד שמעמיד עליונים ותחתונים שנאמר וצדקתך אלקים עד מרום ע' פתח הבית מ"ש וכמה גדול כח הצדקה עפעפינו ישורו ממאמר הילקוט וירא והוא יושב ישב כתיב בקש לעמוד א"ל הקב"ה שב אתה סימן לבנך מה אתה יושב ושכינה עומדת כך בניך יושבים ושכינ' עומד' שנאמר אלהים נצב בעדת אל ובזה נוטה כונה עמוקה. דהנה המקרא אלהים נצב בעדת אל סובב הולך על דבר המשפט שהקב"ה נצב אצל הב"ד בהשפטם לבל ינוזו מלשפוט צדק. וכבר נתעורר בעל עקידה על חלק המשפטים אחרי שכל המלאכות והעסקים והחקירות לפי מדריגות הנוסח אשר בו יהי' העסק נבדל. הנה חלק המשפטים אשר החומר והנושא גשם כסף וזהב מהראוי שלא יהי' יקר כל כך לפי הצורה שבו לעומת שאר חלקי התורה צורות נכבדות מופשטות מחומר ולמה החדיר הקב"ה כל החרדה הזאת. אמנם הדבר נכון בהשקיף על יקר הכסף אשר היקים מעמיד האדם על רגלו בעשותו צדקה ומע"ט קונה עולמו בשעת ח' בהחיותו נפשות האומללים והנדכאים אז יבחן כי חלק המשפטים יקר הערך והנושא עלה יעלה ממצב שפלותו אל מרום שבתו וע"ז נסמך תמיד משפט לצדקה. והנה אחע"ה הי' הראשון אשר נתעלה בשכלו לגמול חסד וצדקה עם רעהו כאשר הנביא רמז עלי' במקרא קודש מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו. וע"י גם חלק המשפטים לבש בגדי רקמתו עד שהקב"ה נצב בעדת אל כאמור. וזה כונתם במדרש שאברהם אבינו ישב על פסח האוהל לראות עובר ושב להכניסו לביתו כפרש"י להשפיע מדת חסדו וצדקתו וביקש לעמוד א"ל הקב"ה שב ועשה כמדת צדקתך ואתה סימן לבנך שבכחך הגדול אשר תלמד לבנך לעשות צדקה וחסד יתעלה חלק המשפטים עד שבניך ישבו למשפט ושכינה עומדת להשקיף עליהם לבל ינגפו רגליהם על תרי נשף בהשפטם והענין יקר וכן עשה הגאון מלבוב צדקה וחסד עם כל דורו:

יד התועלת הרביעי והחוב הקדוש העמוס על הרב הוא להלהיב בני דורו ליראת השם ולאהבתו יתברך בכל פעולה ודיבור כמאמר חז"ל בשעה שמכניסין אדם לדין שואלין אותו עסקת באמונה קבעת עתים לתורה וכו' ואפ"ה אי איכא יראת שמים אין ואמרו חז"ל מאן דאית בי' תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ולא מסרו לו מפתחות החיצוניות:

ואמרו חז"ל במ"ק אמרו לשמואל נח נפשי' דרב קרע עלי' תליסר מני אמר אזל גברא דמסתפינא מיני'. ויש להבין איך הצטער כ"כ על גבר שהי' מתירא ממנו ואמנם הכונה כמ"ש חז"ל אבו יראה מילתא זוטרתא אין לגבי משה מילתא זוטרתא הוא ופירשו שהי' משה מלא ביראה כ"כ עד שהיראה הי' נובעת גם לאחרים כמו כלי מלא שנשפך מחמתה גם למקום עמידתה וכן אמר שמואל אזיל גברא דמסתפי מיני' הכונה שהי' מלא כ"כ ביראת שמים עד שיראתו נטפה גם עליו נטפי מר. כן הי' הגאון מלבוב מלא ביראת שמים עד שהי' משפיע יראת שמים לכל בני דורו:

טו ועתה נחפשה דרכינו אם אבדנו גאון וצדיק אשר קבלנו ממנו התועליות האלו איך נחוץ להשלים התכליתים האלו שיהי' כל או"א לומד תורה וישגיח שילמדו גם אחרים ושישליך כל א' נפשו מנגד לטובת ישראל ושיתן כ"א צדקה כברכת ד' הטובה עליו ע"ד שאמר הקרא קחו מאתכם תרומה לד' והכונה ע"ד שאמרו כבד את ד' א"ת מהונך אלא מגרונך והיינו מדבר הנחוץ שיצמצם מאכילתו ויתן לעניים ולכן אמר קחו מאתכם ממה שנחוץ לכם ושיהי' כל או"א מלא ביראת ד':

וזה ביאור מאמר הפונה קדימה אמר הקב"ה למלאך טול רב שבהן וכשראו העם איך נטלו מאתם הרב שהי' שלם בד' מעלות ותכונות תכליתית האלו השלימו עצמם בד' ענינים יקרים האלו ובהשחית ראה ד' וינחם. מה ראה. חד אמר יעקב ראה והוא מדת התוה"ק המיוחסת ליעקב איש תם יושב אוהלים וחד אמר אפרו של יצחק ראה שהוא מדת מסירת נפש להשליך נפשו מנגד לטובת ישראל. וחד אמר כסף כפורים ראה והיא מרת הצדקה. וחד אמר ביהמ"ק ראה שהוא תכונת יראת שמים ע"ד שאמר וממקדשי תיראו שהוא שער השמים לירא מלפניו יתברך כן יראה וינחמנו מעצבונינו ומיגון לבנו:

טז ונבאר מקראי קודש ביחזקאל ל"ז היתה עלי יד ד' וגו' ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה ואומר אד' ה' אתה ידעת. בהקדם ביאור דברי הש"ס דסנהדרין שאלו רומיים את ריב"ח מנין שהקב"ה מחי' מתים ויודע מה שעתיד להיות א"ל תרווייהו מן המקרא הזה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה ודילמא וקם העם הזה וזנה א"ל נקוטו מיהו פלגא בידייכו שיודע מה שעתיד להיות איתמר נמי אר"י משום רשב"י מנין שהקב"ה מחי' מתים ויודע מה שעתיד להיות שנאמר הנך שוכב . והדבר יפלא דאחרי שהקשו בגמ' ומסקי דלא מוכח אלא דבר אחד איך מייתי איתמר נמי להוכיח על ב' הדברים ונ"ל בעזה"י דהנה העקרים ח"ד חקר איך יהי' השכר הנצחי אם לגוף אם לנפש ופי' מ"ש חז"ל עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן תכונה שיהי' התחי' לגוף הזה שגם לו שכר חלף הפעולה. לא לנפש לבד שהוא הכח המתעורר והמתנוטע ומסבב הפעולות ולעומת זה יש סברא שאחרי שהגוף מוכרח לעשות כפי אשר הנפש תנועתו אין לו שכר בעמלו אך לנפש לבדה. ואמנם אחרי שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות והנפש גם היא מוכרחת במקצת אם כי אין לנו חלק להבין מחשבותיו יתברך כמ"ש הקדמונים. ולפ"ז עיקר השכר המיועד הוא אשר הוציא מחשבת הקב"ה מכח אל הפועל וזאת יגיע גם לגוף חלף אשר הי' הנני יקר להוציא לפעולת אדם רצונו יתברך. וזה ששאלו מנין שהקב"ה מחי' מתים הכונ' באותן הגופים כפי המבואר שם בסוגיא. ויודע מה שעתיד להיות ומוכח מקרא ומקש' ודילמא וקם העם הזה וזנה ומשני נקיט מיהא פלגא בידייכו שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות וממילא ידעי' מזה שמגיע שכר גם לגו מוציא מכח אל הפועל רצונו יתברך ולכן בצדק אמר שם איתמר נמי דתרתי ש"מ:

וזה הפי' בקרא דיחזקאל בן אדם התחיינ' העצמות האלה האם יהי' תחיית המתים לאותו הגו נושא הנפש ואומר אד' ה' אתה ידעת הכונה דאחרי שאתה ידעת א"כ עיקר השכר אשר הביא רצונו יתברך מכח אל הפועל גם לגו שכרו ופעולתו לפניו תי' יחי' כן יערה עלינו ד' רוח ממרום מלך ביפיו יחזו עינינו וזכותו של הגאון הצדיק ז"ל תגן עלינו ועל כל העיר ועל כל ישראל. בלע המות לנצח ומחה ד' דמעה מעל כל פנים:

תוכן העניינים

בית יצחק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה