בית יצחק אורח חיים· רבי יצחק יהודה שמלקיש
צלעות הבית
מקצת דרושים בהגדה דבר מועד במועדו:
סימן א
דרוש לשבת שובה:
א שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים ושובו אל ד' (הושע י"ד) נ"ל לפרש בהקדם מקראי קודש ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני באמרי לרשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת (יחזקאל ל"ג) ויפורש עפ"י מדרש סוף איכה רבתי פיסקא השיבנו ד' אליך ונשובה אמרה כנ"י לפני הקב"ה רבש"ע (התשובה) שלך היא השיבנו. אמר להם שלכם הוא שנאמר שובו אלי ואשובה אליכם. ובראשית ההשקפה לא נודע הויכוח. אמנם יובן אחרי התחקות על שרשי האזהרות אשר נצטוינו מפי אדונינו יתברך בתוה"ק אם המה בתורת גזרה כמו שר ומלך אשר פוקד לעמו או אך בדרך עצה כרופא נאמן אשר יזהיר לאיש עמוס מכאובות לשמור דרכו לבל יהי למכשול ולפוקה וההבדל בין שתים אלו הוא אם לא ישמור הפקודה ויטה עני דרך אז כאשר הוא בפקודת המלך בידו למחול ולסלוח את אשר חטא כנגדו. ואם הוא בפקודת רופא כאשר לא ישמע לעצתו ויאכל מאכלים גסים מזיקים למצבו לא יועיל לו אשר יסלח וימחל לו. ולא בזה שב ורפא לו הלא מה יעשה רופא חכם יועץ נאמן הוא יצוה להחוצה שיטעום סמים המריקים להריק אוכל תתעב נפשו. ומזה יגהה לו מזור ורפאות תעלה. והנה אם אמנם היטב נדעה שהקב"ה נתן לנו התורה והזהירנו לשמור ולעשות פקודי' וחוקתי' אך לטובתינו כרופא נחמן ויועץ חכם כמ"ש אם שמוע תשמע לקול וגו' כל המחלה וגו' כי אני ד' רופאיך. עכ"ז עלינו לשמור חקיו ומשפטיו לא למענינו אך לאשר אנחנו עבדי' למלך נגיד ומצוה להעומדים תחת פקודתו. וזה ביאור מקרא קודש (דברים ו') ויצונו ד' לעשות את כל החקים וגו' לטוב לנו כל הימים (אמנם) וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ד' אלקינו כאשר צונו שאף אמנם הקב"ה צוה לטובתינו עלינו לשמור חקיו בתורת גזרה כעבד שומר פקודת אדונו:
ובהשכלה זאת נתוכחו כנ"י הובא במדרש שאמרו לפני הקב"ה אחרי שאנו עושין מצותיך ושומרים חוקיך כעם ככהן מיראתך כעבדים שומרים פקודת אדונם עברנו על מצותך מחל לנו סלח לנו התשובה שלך הוא ובידך כי אתה מרבה לסלוח והקב"ה השיב שהוא צוה לנו לשמור פקודיו כעצת רופא נאמן לטובתם. ומה יסכן אם הוא יתברך ימחול לנו ולכן אמר שובו אלי ועשו מצות ומע"ט רחצו הזכו להריק חלאת החטאים והעונות ואשובה אליכם. וע"ז אמרו חז"ל גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם שנאמר ארפא משובותיכם. והכוונה איזה תשובה גדולה כשהוא שב להסיר חלאת החטאים ויגהה מזור ותרופה לנפשו ע"ד האמור למעלה:
ב עוד יבדלו ב' האזהרות פקודת המלך ועצת הרופא בדבר העונש אם יעבור על אזהרתם שבפקודת המלך הצורך להגביל העונש כי אינו מוטבע בטבע המעשה. לא כן אזהרת הרופא אם לא ישמור עצתו המחלה גוברת עליו. והעונש בוא יבא מטבע אשר לא שמר פקודתו וע"ז רמזו במדרש בחוקותי אסוף והספר נתנו מכורכים מן השמים שהעונש מוטבע בטבע האזהרה. וזה ביאור מקראי קודש ביחזקאל ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעתי מפי דבר והזהרת אותם ממני באמרי לרשע מות תמות. והכוונה שאתה הזהרת לשמור מצותי כמלך פוקד לעדתו והעונש גם הוא אך אשר לא שמר מוצא שפתיו ואינו מוטבע בגוף האזהרה ולכן אינם יודעים לטוב מדרכם להסיר חלאת החוטאים ולא דברת להזהיר רשע מדרכו שיזהר למענו כי דרך הרע אבדון ומות בעצמו הוא שטן הוא יצה"ר ולכן הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה. הודעת לו שהחטא בעצמו סיבת חליו. והצורך לשוב בתשובה לא לבקש הסליחה לבד אך להסיר גילולי תועבותיו להריק זוהמת טומאת נפשו ולא שב מדרכו הוא רשע בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת:
ומזה ישמע חכם ויוסיף לקח איך לשוב בתשובה לפניו יתברך והוא לחתור חתירה מקודם למצוא מרפא לנפש ואח"כ לבקש הסליחה מה' אשר לא שמר פקודתו וזה תוכחת הושע שיבה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעוניך שבראשונה ישוב להסיר כשלון העון להרים מכשול מדרכו מבלי השקפתו על אשר לא קיים פקודת ד' כי החטא מעצמו מטבעו להזיק לנפש ואח"כ קחו עמכם דברים ושובו אל ד' לבקש הסליחה אשר לא שמרתם מצותיו וחוקותיו:
ג ואמרו ביומא פ"ו גדולה תשובה שמגערה עד כסא הכבוד וגי' הילקוט וכן בע"י ר' יוחנן אמר עד ולא עד בכלל ומקשה והא אר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ה שבתורה שנא' הן ישלח איש את אשתו וגו' הישוב אלי' עוד ובאין מבין הקושיא נ"ל לפרש בדרך הפלפול לפמ"ש בכפ"ת להקשות דמה גדולה תשובה שדוחה ל"ת והרי בכ"מ עשה דוחה ל"ת אך דעשה לישראל והל"ת נדחה אצל הקב"ה ומ"מ נדחה כמ"ש תוס' בשבת ד' דכהנים עוברים בעשה דהשלמה ובשביל רבים אף היכא דפשע והנה במה שאמרו ישראל השיבנו ד' אליך ונשובה לכאורה ל"ה בעידנא דמקיים עשה נדחה ל"ת וכ"כ בפנים יפות דהקב"ה יחזירנו מקודם שנשוב. אך אם תשובה מגעת למעלה מכסא הכבוד ושם הוא למעלה מהזמן ול"ש בעידנא. ולכן מקשה אר"י שאמר עד ולא עד בכלל וא"כ איך העשה דוחה הל"ת. ומשני דבציבור העשה דוחה לל"ת ול"ב בעידנא כמ"ש המג"א סי' תמ"ו ויחיד באמת צריך לשוב קודם שיחזירו הקב"ה ע"ד מ"ש חז"ל אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים אתכם והכונה קודם שהקב"ה יטהר אתכם ושמעתי כעין דברינו בפי' הגמ' דב"מ פ"ו בספק אי בהרת קודמת לשער לבן אמרו קב"ה אמר טהור ומתיבסא דרקיע אמרו טמא ואמרו מאן יוכיח רבה בר נחמיני. ולכאורה איך לא ידעו בשמים להכריע. אולם למ"ש התוס' בטעמא דספק טהור משום דמוקמינין אחזקת טהרה וחזקה הוא ענין מציאת זמני כמו שהי' מקודם כן הוא עתה ובשמים למעלה מהזמן לא הכריעו אך אמרו רבה בר נחמני שהוא בעולם הזמני ושייך ענין החזק' יכריע לטהרה וזה דבר יקר:
ד ובגמ' שם אר"ל גדולה חשובה שזדונות נעשית לו כשגגות ומקשה והא אר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשה לו כזכיות שנחפר בשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חי' יחי' ומשני כאן מאהבה כאן מיראה. נ"ל להבין דהנה בעקרים ח"ד פכ"ז מעורר ספק גדול בענין התשובה בחרטה ובוידוי תחשוב נפש הנרצח או השבת המחולל הישוב נשמר מזה והשיב שהפעולות אשר עליהם ישובח האדם או יגונה הן הפעולות הרצונות הנעשית בבחירה והפעולות שאדם עושה בלי רצון לא ישובחו ולא יגונו. ולכן הבע"ת כשמתחרט וגומר בלבו שרוצה שהעבירה הנעשית ע"י לא היתה נעשית ושאם תבוא לידו פעם אחרת לא יעשה אותה יורה שהפעל שעשה בראשון הי' בטעות ובלי ידיעה. ואין ראוי שיענש על עבירה כזו עיי"ש ויבואר יותר שאחרי שיצייר בנפשו יראת ד' וגדלותו ולו הי' יודע ומבין בעת עשותו גדולת הבורא ית"ש לא הי' עובר על דבריו לכן עשיתו בטעות אולם בזה הזדון נעשה כשוגג ובמה איפוא יכופר השוגג שלפי חוקי תוה"ק להביא קרבן לכפרה אולם אם פעולה בלי רצון לא יגונה על מה צורך לכפרה אמנם אשמת השגיחה הוא לפ"ע יוקר הענין עד"מ אם ינתן לו למשמרת הון יקר אודם פטרה וברקת ולא ישום עינו לשמרו יקרא זאת מרד ומעל. וכן במצות לו יקר בעיני' מצותיו כשאכל חלב וסבר שהוא שומן הי' שואל וחקר ודרש מה הוא נמצא שחטא השוגג הוא אשר לא שאל וחקר והנה ההבדל שבין עובד מיראה לעובד מאהבה שהעובד מירא' לא יעבור על אזהרה. אבל אין האזהרה יקרה להטריח ולדרוש ולחקור לא כן העובד מאהבה בכל מאמצי כחו יתגבר למלאות רצון אוהבו. וע"כ כ' הרמב"ן דל"ת כנגד יראה. והעשה מורה על אהבה דמי שאינו עובר על האזהרה הדבר לאות שירא ממנו ומי שעוש' בפועל כרצון רעהו או רבו הפעולה לאות על אהבתו ואחרי שחטא השוגג יגונה אשר לא תטריח בפועל לשאול לא יועיל תשובה מירא' דגם אם הי' ירא בעת שעשה העון כיראתו עתה לא הטריח בפועל ולכן זדונות נעשו כשגגות אולם תשובה מאהבה מועיל גם משוגג דאם הי' בעת הפעולה שוגה באהבתו כמו שהוא עתה נא זאת שלא יקרה חטא במרד ובמעל אף גם שוגג לא יאונה לו כי אז הי' הטריח בפועל לשאול אם הוא חלב או שומן וגם השוגג הי' בטעות ולכן בתשובה מאהב' זדונות נעשין כזכיות כי גם השוגג בטעות אשר לא חקר (ובענין זה נ"ל לפרש מה שאמרו חז"ל בברכות ו' גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים. הכונה דהנהנה מיגיע כפו בלי תפונה נותן תודה להש"י הנותן לו כח לעשות חיל ונחפור אכל לב"ב ותמזמין לו די הוצאות שבת ויו"ט שמח בחלקו ועובד מאהבת המקום לא כן מדת השועים לא ישמחו בהונם כמו שאמרו חז"ל יש לו מנה רוצה מאתים אך עובדים מירא' וזה שאמרו גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים כי הוא עובד מאהבה):
ה ואמנם להבין דבריהם ז"ל שזדונות נעשה כזכיות ואיך יעשה מדבר היפוכו אשר מחולף במהותו נ"ל דהנה הנפש בעל כחות שונות מרוב הפעולות תתחזק ותתעצם. וע"י ההתרגלות בהפעולות נקנות לה לנחלה ולטבע קיים עד"מ מי שנותן צדקה והועל על עניים ודלים נעשית לו החמלה לתכונת הנפש לפעול מהרה מבלי להתיעץ כי מצאה מדה זאת קן בנפשו מרב הפעולות. וכן בכל פעולה וכל מדה ומדה להטיב או להרע והנה הבע"ת לפרקים ההכרח שיתהפך כחומר חותם בתכונותי' ולפעמים אין הצורך אך לסבב אותן התכונות בעצמן מרע לטוב עד"מ מי שחטא ורצץ דלים או הכה עמיתו באבן או באגרוף והי' לו זאת למכשול ולפוקה ולתכונת הנפש לכעוס ולארוב לדם לצפון לנקי לדכא חלכאים בעת שישוב בתשובה ילבוש למדה זאת הגרועה מחלצי טהרה ויכהן פאר להשתמש בה לעבודתו יתברך לרצץ עושק ולשבר מלתעות רשעים ולעשות משפט לעניים ודלים ואם חטא במה שפזר הון ועושר לעבירות למלאות בולמוס תאותו במדה זאת יפזר לתמוך אותם אשר מטה ידם להלביש יתום ולהרנין לב אלמנ'. ואמנם לעתים הצורך לגבור על מדתו ולהפכה תחת מדת הכעס יתהפך לחמלה ולענות רוח. והנה את אשר יעשה האדם כפי תכונת נפשו יעשה בשמח' והעושה נגד תכונתו ולימודו אין שמחה במעונתו וכן אמרו חז"ל (תענית ט"ו) לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה אלא צדיקים לאורה וישרים לשמחה שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. והכוונה שצדיק נקרא מי שעובד עבודתו בכח אמיץ וחזק לפום צערא אגרא וזה היעד לאור גדול והישר לב אשר עובד כפי תכונת נפשו יש לו שמחה. (וע' שמנה פרקים להרמב"ם אי הכובש עדיף מהחסיד המעולה) והנה השב ומשתמש בכחות כפי תכונתו לפועל וחפץ טוב עד"מ מפזר לנדיבות נעשה מעונות זכיות. וזה לפי שבכל מה שפעל בעת רעתו נתעצם נפשו בתכונה זאת אשר על ידה פועל במהרה עתה פעולת צדקתו וישדד זרעו לצדקה ורוב הפעולות הן הנה הי' בעזר הנפש לכהן פאר בתכונתה להשתמש עתה לטוב. לא כן מי שההכרח יאלצהו להפך מדותי' ולכבוש יצרו ובצדק אמרו בתשובה מאהבה והוא העוש' כפי תכונת נפשו וכפי לימודו אשר נעשה לו טבע שני' אך יהפך הפעולה מרע לטוב זדונות נעשין זכיות לא כן השב מיראה והוא אשר ההכרח יביאהו להפוך מידותיו כאמור:
וזה שאמר ביחזקאל ל"ג בשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה שבאותן מדות ותכונות אשר הרשיע בהנה יעבוד עתה מלך הכבוד והי' לו הצנינים לפנינים והקמשונים לשושנים ובמדת גבורתו יתגבר עתה לעשות משפט ואשר לא חסה על צרור כספו ופיזר לעבירות עתה על נדיבות יקום עליהם חי' יחי' כאמור והענין יקר. ומזה החי ישום על לבו איך לעשות תשובה ולעבוד אדונינו יתברך בכל מדה ומדה כאשר פי' חז"ל ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך בשני לבבך בכונה הנ"ל שכל מדותיו שהרע יהפוך לטובה לעבודתו ולאהבתו יתברך:
ו והנביא ישעי' כרוזא קרא בחיל הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חפשי וכל מוטה תנתקו. והכונה לדעתי דהאדם בעת אשר ישום על לבו לשוב בתשובה ההכרח לחדור פנימה במשכיות נפשו איך נצמחו בלבו תכונות הרעות לשרש אחריהם עד"מ רחש לבו אהב' ותשוקה להרע לעמיתו או לשמוע חרפת חבירו ועלבונו הוא לעת יתחקה על פעמי מגמתו יבחן לו כי יתאוה לזה למען אשר בקרבו יסתמר מדת הנאה והגאון להשתרר על רעהו אשר ישפילו וידכאהו בשער ולעת יחדור יותר פנימה יראה כי כל זה בעון בצעו אשר יגבה לבו לשום סבלו ועלו על שכם רעהו לאסוף ע"י זאה הון ועושר אשר ע"כ העצ' יעוצ' להתיר כל שרעפי' ועשתנותי' וזאת עצם התשובה והחרט' ובצדק אומר כי ענין צום הוא עצירה מאכיל' והנא' ואת אשר יבחר ד' הוא לעצור ברוחו משאון המית תשוקותי' אשר ישתקשקו בסאון בקרבו התר אגודות מוטה והוא קישור המחשבות לרע אשר השתרגו בקרבו ויסתעפו מרע אל רע ומדחי אל דחי והם אבני נגף במסילת לבבו ונפשו וכן ד' יהי' בעוזרינו לשוב בתשובה שלמה לפני' יתברך:
ז ובמדרש בראשית פ' כ"ב ויצא קין מלפני ד' יצא שמח וכו' פגע בו אדם הראשון א"ל מה נעש' בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל אדה"ר מטפח על פניו אמר כך הוא כחה של תשוב' ואני לא הייתי יודע מיד אמר מזמור שיר ליום השבת. והכונ' לדעתי עפ"י מה שפירשנו מדרש וירא פ' מ"ט ואברהם הי' יהי' לגוי גדול וכו' מעמיד אני ממך ע' זקנים בזכות המילה שנאמר סוד ד' ליריאי' אמר הקב"ה לאברהם די לעבד שיהי' כרבו יבואר עפ"י מקראי קודש במצות מילה שאמר הקב"ה אני אל שדי התהלך לפני שקש' להבין למה אמר הקב"ה לאברהם מצות מילה בשם הקודש הזה ופירשתי לפי שכל כחות הרוחניות שבאדם הכל מושפע ונאצל מכח העליון והנה מצות מילה תכליתה להסר חרפת תאוה החומריות ועמה המון תאות הלב וכח המתעורר עם כל מספר צבאי' וסוד המצוה הוא לצמצם תשוקת לבבו ולעצור ברוחו ומאין נשפט לאדם כח זה וזה בא מכח עליון אשר ד' עצר בכח בריאתו ואמר לעולמו די ולכן הזכיר שם זה שביארו במדרש אני שאמרתי לעולמי די וזה כוונתם במדרש הנ"ל במצות מילה די לעבד שיהי' כרבו שאם הקב"ה קרא מעצור לכחו יתברך מזה ילמד האדם איך יכלכל ברוחו:
והנה מצות תשובה היא גם היא כח המעציר לצמצם רוחו וכליון כוסף נפשו וכח זה נשפע ביתר שאת בבוא יום שבת קודש אשר בו עצר אדונינו בכחו יתברך לשבות ממלאכתו ואמר לעולמו די ולכן התחיל אדם הראשון ואמר כך הוא כחה של תשובה פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת כן יהי' ד' בעזרינו לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך:
סימן ב
דרוש שני לשבת שובה. (א) מדרש שוחר טוב הובא בילקוט ר' אליעזר המודעי אומר לע"ל באים כל שרי אוה"ע לפני הקב"ה. ומקטרגים על ישראל ואומרים לפניו רבש"ע אלו עובדי אלילים ואלו ע"א הללו שופכי דמים והללו ש"ד הללו יורדים לגיהנם והללו אינם יורדים אמר להם א"כ הוא כל אומה ואומה תרד עם אלהיה וכו' ר' ראובן בשם ר"ח אמר אלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו כי באש ד' נשפט שופט אין כתיב כאן אלא נשפט הוא שאמר דוד גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי:
נ"ל לפרש עפ"ד הפסיקתא פיסקא דיוה"כ לדוד משכיל אשרי נשויי פשע כסוי חטאה זש"ה נשאת עון עמך ביוה"כ בא שטן לקטרג על ישראל ופורט עונותיהם ואומר רבש"ע יש באוה"ע מנאפים וכן בישראל וכו' והקב"ה פורט זכיותיהם מה עושה נוטל קנה של מאזנים וכו' והשטן הולך להוציא עונות ליתן בכף ולהכריע והקב"ה נוטל את העונות מתוך הכף ומטמינו תחת פורפריא שלו והשטן בא ואינו מוצא שם עון וכו' כיון שהשטן רואה כך אמר לפניו רבש"ע נשאת עון עמך אתמהה והפי' הוא לדעתי עפ"י קו' הקדמונים דהאדם מוכרח במעשי' מצד הידיעה. וכבר רמז איוב ע"ז בקרא על דעתך כי לא ארשע ואין מידך מציל והכונה לפ"מ שקדם העיני בשר לך אם כראות אנוש תראה אמר בדרך תימא וכי הי' בדעתך כי לא ארשע אשר ע"כ אין מידך מציל וכ' האור החיים שהקב"ה מסלק הידיעה שלא יהי' האדם מוכרח. אמנם לעת שהקב"ה חפץ חסד צופה ומביט על תכונת נפש החוטאת אם חטא בשאט נפש שגם זולת ידיעתו חטא אז משלם כפעלו וכן מבואר בסוטה ט' שמשון בעיניו מרד לפיכך נקרו עיני' ומקשה והא כתיב אביו ואמו לא ידעו כי מד' היא ומשני כי אזל מיהו בתר ישרותא אזל. ואם לא השחית את נפשו כ"כ אז מצדיק דינו כי זולת הידיעה לא הי' חוטא וזה פי' מקראי קודש לדעתי ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה והכונה שבאם השחיתו נפשם כ"כ אשר מדעתם היו עושים כערך צעקתם הבאה אלי כלה. ואם לא אצדיק דינם שזולת ידיעתי לא הי' עושים ואך ידיעתי גרמה להם. וזה פי' אדעה וזה כונת חז"ל בפסיקתא שהקב"ה נוטל העונות ומטמינן תחת פורפריא שלו שהוא ידע מזה והאדם מוכרח מפאת כן. והשטן בא ואינו מוצא עון וכיון שהשטן רואה כך אמר רבש"ע נשאת עון עמך שאתה הרימות העון תחת ידיעתך א"כ כסית כל חטאתם סלה. שלפ"ז אין שום חטא ועון שעל הכל המה מוכרחים וע"ד זה פירשתי מקרא קודש וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים ופירשו המפרשים שמלת וידע הוא לשון חבה ולפי דברינו הכוונה לפמ"ש במדרש שראה שעתידין לחטא ויהי' פי' וידע שלא סילק ידיעתו שלא יגיע להם עונש מזה. וזאת הכונה במדרש ש"ט שהאומות מקטרגין על ישראל וכו' אמר להם א"כ כל אומה ואומה תרד עם אלהיה הכונה שהענין האלוהית שיודע מה שעתיד להיות כביכול גורם העבירה ואז הקב"ה יתמלא רחמים למען ישראל אוהבו וזה שאמרו כי באש ד' נשפט והוא שאמר דוד גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי:
ב ויש לפרש דברי הילקוט והפסיקתא בדרך זה. דהנה הגם שישראל בעוה"ר עושים עבירות עכ"ז רוב עונות תכלית כונתם לדבר מצוה דישראל עמוסין בהוצאות לת"ת והוצאת שבת וע"כ אף אם יקרה שעושים עול לא נקרא הפעולה אך על שם תכליתו כמ"ש העקידה בפירוש הקרא בתתך אתנן ואתנן לא ניתן לך לכן זונה וכו'. וע"כ הקב"ה נוטל עונות ומניחין תחת פורפריא שלו. ובפתחי תשובה מביא בשם הגאון ר' מאיר עראמה בנו של בעל העקדה שפי' בזה מקרא בעובדי' מחמס אחיך יעקב תכסך בושה. והיינו שהם עושין עבירות ג"כ לשם שמים וזה שאמר בילקוט כל אומה ואומה תרד עם אלהיה הכונה האם גם האומות חטאו בכונת מצותם להחזיק יראתם ואמונתם:
ג ויש לפרש נוטל העונות וכו' דהנה אמרו חז"ל גדולה תשובה שזדונות נעשה לו כזכיות יש לדקדק למה אמר שזדונות נעשה ולא כלל גם השגגות ויובן במקראי קודש במיכה ז' ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצילת ים כל חטאתם. והכונה לפי שזה שזדונות נעשה כזכיות יובן עפמ"ש חז"ל לפום צערא איגרא. ולכן במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד לפי שהבע"ת לוחם נגד תכונת נפשו והרגלו ביתר חוזק ואמיץ כח ועבודה קשה ע' בעקדה פ' וילך תחת כן בכל אשר הרגיל והסכין בעבירות יתרבה זכותו ועבודתו עתה בעת תשובתו כי קשה לפניו יותר להפרש מלימודו. וזה בפעולותי' שעשה בשאט נפש לא מאשר בא לידו בשגגה מהשגגות לא נעשה זכיות. לכן אמר הנביא יכבוש עונותינו והושע אמר נושא עון שהקב"ה מגביה אותם ועושה זכיות אמנם בחטאות שהוא שגגות אמר ותשליך במצולת ים כל חטאתם דהיו כלא היו. וזה אמרו בפסיקתא דהקב"ה נוטל עונות ומטמינין תחת פורפריא שלו דנעשה מהם זכיות כשעושין תשובה זה שאמר אשרי נשוי פשע שמהפשע נעשה זכיות והחטא מתכסה כי לא נעשה ממנו זכיות:
ד ואמרו בגמ' נדרים פרק ואלו מותרין תני' ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מכאן אמרו סימן יפה לאדם שהוא ביישן וזאת התשובה האמיתית שיתבייש מהבורא ית"ש שעשה עמו טובות והוא הי' כפוי טובה ובמדת הבושה יכופרו רוב העונות אשר יחטא האדם ע"י קנאה שנאה לשון הרע רכילות שכל אלו יבואו מגבהות הלב והכליון הנכסף שיהי' הוא הראש והתכלית והאנשים סביבותי' יהי' כלם סיבה לתכליתו לא כן המתבייש והירא מעבירות אל יהין לחשוב עצמו כקוטב המציאות ודהמע"ה אמר שויתי ד' לנגדי תמיד וגו' לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח ויפורש עפ"י דברי של"ה הקדוש באמרו נועמו שדוד המלך הקים עלו של תשובה ולכן צייר הקב"ה כנגדו ימינו של הקב"ה נגד שמאלו אבל בצדיק גמור הקב"ה נצב עלי' כמ"ש ביעקב והנה ה' נצב עליו שההולך בדרכי' השכינה למעלה בראשו דבוק בו יד תחת יד ועמש"ל בשו"ת סי' ח' אות ח' בישוב קו' בעל העיטור וע' בדברי ז' הת"ש עירובין י"ג ויפורש בזה מדרש שיר השירים פיסקא ישקני מנשיקות פיהו. וז"ל וכיצד הי' הדיבור יוצא מפי הקב"ה רשב"י אומר מלמד שהי' הדיבור יוצא מימינו של הקב"ה לשמאלו של ישראל וחוזר ומקיף מימין של ישראל לשמאלו של הקב"ה ורבנן אמרי וכי יש שמאל למעלה והא כתוב ימינך ד' נאדרי בכח אלא הדיבור הי' יוצא מפי הקב"ה מימינו לימינו של ישראל וכו' ובמחלוקת של התנאים האלו מרומז השכלה זאת דרשב"י דרש שהקב"ה עמד במצב הקדוש על הר סיני כנגד ישראל ימין כנגד שמאל והדיבור יצא מימינו של הקב"ה לשמאלו של ישראל. וחכמים דרשו שהקב"ה עמד עליהם למעלה מראשן דבוק יד כנגד יד והדיבור הקדוש הי' יוצא מימינו של הקב"ה לימינם של ישראל וזה ששאלו וכי יש שמאל למעלה וכוונתם כיון שד' נצב עליהם למעלה לא הי' שמאלו נגד ימינם (וע"ד הסמך מביא ראי' מקרא דימינך ד' נאדרי בכח דראי' זו צריך הבנה בלא"ה דכי בשביל דכתיב ימינך אין שמאל) וזה שאמר דוד שויתי ד' לנגדי תמיד שהוא מצב בעל תשוב' לכן שמח לבי מקור תשוקות הערב ויגל כבודי מקור תשוקת המועיל אשר נכסף האדם לאהבת הכבוד כי מגמת הבושה והענוה ישביחו שאון המית גלי עשתנותי'. ואף בשרי ישכון לבטח ע"ד שאמרו ורקב עצמות קנאה מי שיש לו קנאה עצמותי' מרקיבין והקנאה בכור שטן מדת הגאות וציר שלוח מאתו בחרון אף למי אשר לא יכנע תחתי' ואם מדת הבוש' והענוה מצאה קן בנפשו אין בו קנאה ואף בשרי ישכון לבטח:
ה ואמרו בגמ' גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד נ"ל פי' ע"פ דבריהם ז"ל בחגיגה אלף אלפין ישמשוני' שנאמר נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהו אלף אלפין ישמשוניה מהיכן נפיק מזיעתן של חיות ולהיכן שפיך א"ר זוטרא בר טובי' א"ר על ראש רשעים בגיהנם שנאמר הנה סערת ד' חמה יצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול ופי' החסיד בעל עשרה מאמרות דהחיות נראית נושאות והם נשואות עם הכסא אמנם בעת שהרשעות פרשה כנפי' בעולם הקב"ה רוצה לסלק שכינתו והשגחתו ובעוה"ר החיות באמת נושאות הכסא בכבדות והם מזיעות מעבודתן . ולכן מזיעתן נפק נהר דינור על ראש רשעים שהם גורמים הזיעה בעוה"ר וע"ז אומרו גדול' תשוב' שמגעת עד כסא הכבוד. שהתשוב' תגיע עד כסא הכבוד שנשאת מהחיות ואין נושאות החיות כמבואר בפיוט. וע"ז בעצמו הצורך לעשות תשובה וזה היא תשובה זכה וברורה:
ויש לפרס גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד עפ"ד הצדיק מובאים בס' אפיקי יהודא א' קדוש מדבר וז"ל ובטרם העולם בראת הדורות מראש קראת וכמה דורות עלו במחשב' וסוף לא באו לגמר פעולה בהיותו צופה קודם תולדותיהם מעשיהם ומחשבותיהם מנעת יצורתם למנוע פשעם וחטאתיהם ואם הייתי מכללם לא הוצאתני לאור העולם ואחר שעמהם לא כללתני להיטיב לי יצרתני ואם חטאי מגיעים לכל המעלות אפשר שהנחת לי מקום במחתרת לקבל אותי מצדי עתרת עכ"ל. והיא תשובה מעולה מאוד דבודאי לטובה נברא האדם ואיזה כבוד ותכלית מבריאת רשעים וע"כ הניח מקום במחתרת לקבל בתשובה וזהו כוונתם ב' דברים שקדמו לעולם ותשובה אחת מהם וזו תשובה שמגעת עד כסא הכבוד:
ו והנה כבר כתבתי שמדת הענוה היא מדה מעולה והיא מקור התשובה ובמדה זאת נשתבח רבינו אדון הנביאים ויש לפרש מקראי קודש בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא ודרשו חז"ל בסוטה שאין ת"ל היום ומה ת"ל היום היום מלאו ימי ושנותי ללמדך שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ויש להבין למאן דס"ל יבמות נ' זכה מוסיפין לו ואמרינן בחגיגה ה' דלצורבא מרבנן שמעביר על מדותי' מוסיפין שנים ואיך ידע משה שימות היום שמא יוסיפו לו ומי לנו עניו כמשה אך י"ל דמשה רבינו בעצמו החזיק עצמו לאדם קטן ערך עד אשר לא ידע אם הי' עניו דגבר ענותן משובח אם יש לו מעלות ותכונת נכבדות יותר על בני גילו ואין מחזיק טובה לעצמו. אמנם אם אינו מוכתר בכהונת פאר תכונת המעלות אין מבוא לומר שהוא גבר ענותן ואחרי שמשה רבינו לא החזיק עצמו למאומה ואמר ואנחנו מה ולזה אמרו אין לגבי משה מילתא זוטרתא ולכן אמר היום מלאו ימי ושנותי. ובזה מיושב קו' התוס' מנחות כ"ח דע"כ משה רבינו כתב זאת בע"ש וידוע שמשה רבינו מת בשבת דבאמת נשלם שנותי' בע"ש וגם ימי' ולכן אמר משה היום מלאו ימי ושנותי אך הוסיפו לו משמים לפי שהי' גבר ענוותן. ואמנם יש לפרש למה שדרשו חז"ל לא אוכל עוד לצאת ולבוא שנסתמו ממנו מעיינות החכמה ובודאי לא יוסיפו לו. אך בבוא יום השבת והתרפק על דודינו שבשמים כמדת הצדיקים זרחה אור חכמתו והוסיפו לו אותו יום בלבד מזה יש ללמוד איך להתנהג במדת הענוה שגם הידיעה שהוא עניו הוא ענין גיאות:
ז והנה אמרו חז"ל ביומא על מקרא בנחמי' ויזעקו בקול גדול אל ה' אלקיהם במאי אמר א"ר בייא בייא היינו האי דאחרבי' למקדש וקלי' להיכלא וכו' ועדיין מרקד בינינו נפל פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בי' אמת אר"ח ש"מ חותמו של הקב"ה אמת אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילותי מסרוה נהלייהו נפק אתא כי גירא דנורא עבית קדשי הקדשים א"ל נביא לישראל היינו יצרא דע"א שנאמר ויאמר זאת הרשעה בהדי דתפסי' לי' אישתמיט בינותא ומזיא ורמא קלא ואזל קלא ארבע מאה פרסי אמרו היכי נעביד דילמא ח"ו מרחמי' לי' מן שמיא א"ל נביא שדי' בדודא דאברא וחפי לפומי'. ומאמר זה אומר דרשוני ונ"ל לפרש כי הנה הם צעקו על יצרא דע"ז ונפל פיתקא מרקיעא אמת הכונה שהי' להם התגלות האלהי ואור גדול נגלה להם להבין במופת מציאה ד' גם מרומז בזה דהנה אמת הוא משורש אמונה כמ"ש באפיקי יהודא בביאור דברי חז"ל שאומרים על בשורו' רעות ר"ל ברוך דיין האמת והכונה שהוא מאמין שדבר טוב צפון בהמקרה אשר קרהו ונראה אך לעיננו שהוא רעה כי אין דבר רע יורד משמים ועיי"ש עוד מ"ש מקרא כל ארחות ד' חסד ואמת והנה נחוץ להאמין ולדעת שיותר ממה שהאדם מבין ומשיג מדעתו מחויב להאמין באלהותו יתברך. ולכן אמרו ש"מ חותמו של הקב"ה אמת שהוא שורש אמונה ע"ד שנאמר באברהם והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. אותיבו בתעניתא תלתא יומין מסרו נחלייהו נפק אתיא כי גירא דנורא מבית קדשי הקדשים הבינו שיצרא דע"ז בא מדעת האדם שמשכנו במוח כי כבר המשילו האדם לבית המקדש וג' חשוקות האדם להערב והמועיל והכבוד מתיחסים לג' איברי האדם ונמשל הכבד למזבח החיצון והלב למזבח הפנימי והמוח לבית קדשי הקדשים ששם משכן הארון ותשוקת הערב יתייחס לכבד ותשוקת המועיל ללב ותשוקת הכבוד למוח. ולכן אמרו שראו גירא יוצא מבית קדשי הקדשים כי כל תשוקת הע"ז הוא גאות האדם אשר יהינו לשפוט על ענינים גבוהים אשר רגלוהי דבר נש לא יוכלו להפג על רצפת מנינים כאלו ולכן ישתבשו בדעת ויסורו מאלקי האמת:
ח ובמק"א ביארנו דאם אמנם רע לעם אשר אמונת שקר בלבם ומחסה כזב נושא דגליהם אך לגלות שקרם על פניהם שישארו בלי אמונה כלל הוא יותר רע ואין להתל באמונת איש ועם כל עוד שלא נדע שאמונת האמת הכה שורש ותשא פרי. וע' מדרש רבה פ' נח וז"ל שנאו בשער מוכיח שהי' א"ל שוטים שבעולם אתם מניחים מי שקולו שובר ארזים ומשתחוים לע"ז וכיון שהי' שטופים בגזל נימוחו מהעולם שקשה להבין מה דפתח בע"ז ומסיים בגזל אך הכוונה דכל עוד שהחזיקו באמונתם לא פשטו ידיהם בגזל מיראתם מע"ז אך אחרי שרשל אותם מעבודתם פשטו ידיהם בגזל וע' ת"כ פ' אחרי כמעשה ארץ מצרים וכו' וכמעשה ארץ כנען שהי' גרועים מכל אומות ומי גרם להם ישיבתן גרם ומ' באפיקי יהודא שכיון לזה ועמ"ש במדרש בא פ' ט"ז שאמר משה להקב"ה על הציוי שישחטו צאן אי אתה יודע שהצאן אלהיהו של מצרים והכונה ע"ד הנ"ל ומקור הדבר רמוז בזוה"ק על קרא איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו וע"כ אמרו בהדי דתפיס להו אישתמיט בינתא הכונה כשנתן הקב"ה בלבם חכמה ודעת להראות לעין כל שאין בע"ז ממש אישתמיט בינתא הכונה שהתחילו לגלות טמירותי' כי השערות מכסין הראש וענין התגלות השקר של ע"ז קראו חז"ל אישתמיט בינתא נזדעזע א"י ד' מאות פרסא הכונה כיון ששמעו אוה"ע שאין בע"ז ממש נתרשלו מעבודתם ולא הי' להם שום אמונה והחל השיד והגזל להשתרר בא"י אמרו אולי ח"ו מרחמים עליו מן שמיא דמן השמים מסכימים שלא לגלות שקר שלהם למען ייראו לפחות מאמונתם א"ל נביא שדי' בדודא דאברא וחפי' לפומי' הכוונה שלא רצו לגלות ולבטל כל יצרא דע"ז אך הניחו אותו בתוך עופרת הכונה שיש מיני מתכת זהב כסף נחושת ובדיל הוא המתכת הגרוע אשר אך בהריחו אש יתך ויזיל כמים שמו זאת למשל שהניחו יצרא דע"ז בתוך מתכת קל שבכל עת שירצו ימחה בתוך אש ההתבוננות ומי הדעת ויהי' לאפס ותוהו או י"ל הכונה שהניחו אותו בתוך עופרת שהוא עפר ולעת האדם ישח וישפל יהי' כעפר או אז יכנע לבבו הערל ומי הזדונים הגאה והגאון יצרא דע"ז ימאס ויבוטל כאמור:
ט וכאשר מדת הענוה מדה יקרה. כן תכלית' להצמיח השלום בישראל כי כל א' יחשוב עצמו כאפס ותוהו. אך בהצטרף לכללתו מציאתו חזק ולכן אמרו חז"ל חבור עצבים אפרים הנח לו בזמן שישראל עושין שלום ביניהם אפי' הן עע"ז מוחלין להם והכונה שאם ידעו ליקר מציאתם הכללות ע"ד האמור אז נמחל עון ע"ז שבא ממדת הגאוה כנ"ל. וזה עיקר הכפר' ביוה"כ בעת שישראל עושין שלום ביניהם והקב"ה משגיח עליהם בכללות והכללות הוא טוב ובר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון והקב"ה צופה על כל או"א ולכן יש לחרוד מאימת הדין עד יוה"כ שישראל עושין שלום ויתאחדו לתכלית אחד לאהב' את ד' ובעל החשבון רואה זאת איך הכללות חשוב במספר העיגול הנקרא נוללע שהוא אפס ומאומה ועכ"ז אם במספר המאה יחסר תוארו חסר תשעים מהמספר ומאלף יחסר תשע' מאות כן הגוי הזה בפ"ע אינו נחשב מאומה ובכללות מצטרף לחשבון גדול ובצדק אמרו חז"ל וחסרון לא יוכל להמנות זה שמנאוהו חבירו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם כי ההכרח לכל דבר מצוה ומנין לבל יחסר המזג ויצטרפו כל אחד לטובת העדה והקהלה וכל עדת ישראל:
י ויסוד התשוב' לקבל עליו שלא לחלל שבת כי אמרו חז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו וביאור כוונתם עפ"י דבריהם כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שנאמר אז תתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך. ע"כ אם הוא מענג את השבת ועושה תשובה ושואל מאת ד' שימחול לו כל עונותיו נותנין לו משאלות לבו ומוחלין לו. וזה מ"ש במשנה יו"ט של ר"ה שחל בשבת במקדש הי' תוקעין אבל לא במדינה לפי שקול השופר מעורר חרדה ויראה כמ"ש הבעל עקדה ובשבת הקב"ה מקבל תשוב' מרוב שמח' ועונג וא"צ לקול חרדה אמנם במקדש הי' ירא' גדול' מאהב' דמה"ט אין עשה דוחה ל"ת במקדש למ"ש הרמב"ן דעשה כנגד האהב' ול"ת כנגד יראה ואהב' גדולה מירא' על כן עשה דוחה לל"ת לא כן במקדש דשם יראה גדולה דכתיב ומקדשי תיראו ואין עשה דוח' שם ולכן במקדש היו תוקעין אף בשבת. ובזה מבוארין דברי המדרש שהצגנו בסוף דרוש הקדום דאדם ראה קין שיצא שמח והכיר שעשה תשוב' מתוך שמחה. ולכן פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת. כן ד' יקבל תשובותינו ונשמור מצותיו בלב שמח:
סימן ג
דרוש לשבת הגדול:
א מדרש רבה פ' ה' ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן מהו למה אמר להם אתם למה ודבריכם למה לכו לסבלותיכם אריב"ל שבטו של לוי פנוי הי' מעבודת פרך:
נ"ל לפרש עפמ"ש החוקרים שנימוסי מצרים הי' כי כל יושבי' היו נחלקים לכתות ומצבות ולכל מצב הי' זכיו' ושעבודים משונים ממצב אחרת מצב הכהנים מצב הצבא מצב בעלי מלאכה ולכל מיני המלאכות ג"כ מדרגות מיוחדו' והמדרג' הנמוכה מכלן הי' העבדים והי' הנימוס ודת הממלכה שלא תצא שום מדריגה ממחיצה הראשונ' לדורות עולם וישראל היו עבדים לפרעה וכפי נימוסיהם לא היו יוצאין לעולם וע"כ אמר המגיד אלו לא הוציא הקב"ה וגו' משועבדים היינו כי אף אם היינו יוצאין לחרות בע"כ אבל הנימוס לא ישתנה.. אך בעת שהוציא הקב"ה את ישראל אמר פרעה הרי אתם ב"ח הרי אתם לעצמיכם כמבואר במדרש והנה הדת והנימוס הזה שהי' במצרים הי' לאות על אמונת המצרים שהכל תלוי במזל ע"כ אם נולד איש במשפחה ומדרגה עליונה נשאר לנצח הוא ובניו אחריו מהשרים והפחתים לא כן אם נולד רש במחשכים הושיבותו עד לנצח כן דעותיהם שונות בעניים ודלים לדעתם אין לתמכם ולסעדם ע"ד ששאל הצדוקי לר"ג אם הקב"ה אוהב את העניים מפני מה אינו מפרנסם. כן רדפו אחרי בני ישראל ועבדו אותם בפרך אחרי שנולדו בעם עבדים למו ומזלם רע כמאמר הקרא ראו כי רעה נגד פניכם ופי' חז"ל שראה מזל מאדים כנגדם. אמנם לא כן תתחייב הדת האלהית והשכל הישר האדם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמים ולפעמים יקרה שאיש בער נולד במשפחת הסגנים והפחתים וחכם וצדיק בשפל המשפחה ואמרו חז"ל מפני מה אין ת"ח מצוים לצאת מבניהם ת"ח שלא יאמרו ירושה הוא לנו וע"כ אמרו ג' שמות יש לו לאדם א' שקרא לו הקב"ה וא' שקרא לו אביו ואמו חביב הוא האדם שנקרא בשמו ופי' הבינה לעתים שהוא שלמות שקנה לעצמו כן הדת תתחייב שיעזור האדם לחבירו אף אם מזלו לא טוב כי יש בכח האנושי ללחום נגד המזל ואין מזל לישראל ע"כ אמר הקב"ה לאברהם צא מאצטגיניות שלך כ"א הראת כחך הגדול לגמול חסד ולתמוך צדק ללחום נגד משטרי השמים גם אתה צא מאצטגיות שלך הרבה ארבה זרעך:
ולפי שדקדקו בדברי פרעה שאמר למה משה ואהרן תחת אשר הי' לאמור כמשפט הלשון אתם משה ואהרן למה תפריעו לכן אמרו במדרש אתם למה ודבריכם למה שאם הדבר כאשר אתם אומרים שאין לאדם להשגיח על הלידה והבטן אך רוח הוא באנוש ונשמת שדי תבינהו למה בחר הקב"ה בשבט לוי מכל שבטי ישראל אשר ע"כ בחר פרעה גם הוא להיותם פנויים מעבודה כהני משרתי עליון וזאת לאות ששלימות האדם קשור בו מלידה ומבטן ורשות וזכות לנולד במצב גבוה לעבוד עבודת עבד בהנולד במצב נמוך הנכבד בהנקלה ולא השיג' דעתו המזוהמת כי עיקר הדבר תלוי במי שמכוין להבדל מגילולי התאוות ודורש את האלהים בכל לבבו ונפשו ולכן זכו שבט לוי להיות לגיון המלך לפי שנבדלו מדרכי העולם לעבוד את ד' כמ"ש רבינו הרמב"ם ז"ל ספי"ג מהל' שמטה ויובל וז"ל הזהב ולא שבט לוי לבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם ה"ז נתקדש קדש קדשים ויהי' ה' חלקו ונחלתו ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ולוים כו' יעו"ש:
ב ואמרו במדרש שיר השירים פיסקא גן נעול בזכות די דברים נגאלו ממצרים שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא אמרו לה"ר ולא נמצא בהם א' פרוץ בעריות ובדבריהם ז"ל השליכו נצוצי ברק אור נוגה על כל תהלוכות ומשמרת פקודי בני ישראל שיהי' גדורין בעריות נמשלו ליונה ולא יעשו כמתכנת המתחדשים אשר בניהם מנעוריהם בעמים יתבוללו וילמדו דרך לא טוב לצעירי הימים וישנו שמם ולשונם ומאחיהם יתנכרו לא בזאת בחר ד' אך בזכות שהי' מצויינים בלשונם ושמם כי זאת הכח האלהי אשר בנפש הישראלי אשר לא התיאשו מהגאול' ולא המירו כבודם ויראתם כאשר לא ימר נמר חברברותי' ולזה אמר שהי' גדורים בעריות לא התערבו בגוים ואשר לא דברו לה"ר הי' להם אחדות ושלום ואשר לא שינו לשונם ושמם הי' מצויינים לגוי קדוש כ"ז ראה ד' ויוכח אמש ישמע חכם ויוסף לקח לבל יפרץ פרצות וידבר סרה על רעהו:
ואמרו חז"ל בחגיגה י"ד לא נתקררה דעתו של ישעי' עד שאמר ירהבו הנער בזקן. וזה קשה ההבנה איך יתקרר דעתו של הנביא אשר בלי תפונה לבו בער כאש לטובת ישראל בענינים כאלו אמנם יתכן לפ"מ דאמרשו בסוטה בעוקבתא דמשיחא חוצפא יסגי' ולהבין למה זאת יבואר לפי הנודע מדברי הרמב"ן דעיקר יסוד התורה הוא האמונה וראיתי שפי' בטל אורות מקרא מי כמוך חסין יה ואמונתך סביבותיך אף שהקב"ה הוא גבור לשדד הטבע ולתראות בכל יום מעשה בראשית וא"צ לאמונה לפי שענין אמונ' הוא מה שאין עיניו רואות אך מאמין לאחרים מ"מ אמונתך סביבותיך שכובש כחו ומעציר ידו למען יתחזקו ישראל באמונתם את אשר לא ראו עיניהם ועיקר אמונ' תלוי במה שהאבות מוסרים לבנים כידוע שהאבות לא ינחלו לבניהם שקר ע"כ בעוה"ז מדת הבוש' גדול' מאוד להדר פני זקנים להאמין בדבריהם ובלקח שפתותיהם. אך בעוקבא דמשיחא אשר אז קודם שנזכה שעינינו רואות את מורינו ומלאה הארץ דעה ואז חוצפא יסגי וירהבו הנער בזקן באמרם עוד מעט והנה בן דוד בא ואז כל העד' כולם קדושים יהיו כמאמר המדרש סוף בהעלותך בעוה"ז נבאו יחידים ונעה"ב כל ישראל יהי' נביאים ולכן נתקררה דעתו של ישעי' הנביא לאות על ביאות משיח שנהי' כלנו למודי ד' ומזה מוסר השכל איך לגדל י"ח על ברכי האמונה ולא נתרחק אף מדרך כף רגל מהדרך אשר דרכו בו אבותינו הקדושים:
ג ואמרו בת"כ ר"פ צו אין צו אלא זירוז מיד ולדורות אר"ש ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס יש לפרש דשם פ' צו נאמר זאת תורת העולה והעולה בא לכפר על הרהור הלב שמו חז"ל פני הלוט בטעם הכפרה על הרהור הלב לפי שהקב"ה ברא הלב בכיס למען יצמצם מחשבותיו ולא ירבו שרעפותיו לצאת חוץ מגבולם לבקש גדולות ונפלאות וכשחטא בהרהור הלב לחשוב מחשבות לא טובות צריך כפרה ולכן אמר שיותר צריך זירוז במקום שיש חסרון כיס שהלב יצא חוץ נגדרו וכיסו וכעת נראה לפרש בדרך תוכחה עפמ"ש במדרש ריש איכה וצבא תנתן על התמיד בפשע בפשעה של תורה כ"ז שישראל משליכין דברי תורה לארץ הגזיר' על ישראל מצלחת שנאמר ותשלך אמת ארצה ואין אמת אלא תורה והכונה להם שהתורה היא לבוש מלכות ואין ללמדה אך לתכלית לקיים מצות הבורא ית"ש ולהשלים הנפש. אך הלומד תורה לתכלית גשמי והלימוד סבה לתכלית דבר פחות הוא מקיל בכבודה וזה אמרם כ"ז שישראל משליכין ד"ת לארץ שעניני ארץ מגמת ומטרת לימודו אז גזירתן מצלח' ובדקדוק אמרו חז"ל הלומד לשמה זוכה לדברים הרבה ובמדרש אמרו זאת תורת העולה כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. ולכן אמרו שצריך זירוז ללמוד לשמה ביותר במקום שיש חסרון כיס ואולי ע"י כן ילמוד לתכלית פחות הערך. ע"כ אחי ורעי התאוששו ושימו לבבכם על דרכיכם:
ד ואמרו בשבת קי"ח אר"י א"ר אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטו בהם אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו והקשה מהרש"א מברכות פ"ב שעל מה שרפו ידיהם מדברי תורה בא עמלק . וי"ל עפמ"ש במדרש ויקהל עשה לך קהילות ודרוש להם ה' שבת בשבת והיוצא מדבריהם ז"ל שמצות שבת ללמוד תורה ולקיים שלימות הנפש. וזה הטעם שבדברות ראשונות נאמר כי ששת ימים עשה ד' וכו' שיורה ששבת הוא לאות על בריאת שמים וארץ . ובדברות אחרונות נאמר זכר ליציאת מצרים לפי ששבירת הגוף זכר ליצי"מ ומצות שבת לקנות שלימות הנפש זכר למעשה בראשית לפי מה שיתבונן האדם מהבריאה שנברא האדם בגוף להורות שהוא התכלי' שבא בסוף. וכשנברא האדם ונברא התכלי' שבת הקב"ה מלברוא יותר ותכלי' האדם הוא הנפש כמ"ש בפתח הבית על כן זכר למע"ב לאות על קנין השלימות בשבת קודש והנה מה שיצאו ביום השביעי ללקוט לא חיללו שבת שהרי לא מצאו. אך מ"מ לא למדו בשבת זה ולא קיימו מצות שבת כדת מה לעשו' ולכן הטיבו אשר דברו שרפו ידיהם מד"ת שזה הי' עיקר החטא הדור אתם ראו המכשלה הגדולה אשר בינינו בעוה"ר כי כל יום השבת יבלו אך בדברי ריק והבל וטיול והחוב הקדוש על כל איש ואיש אף על בעל מלאכה ועוסק במסחר ללמוד תורה בשבת איש כפי מדריגתו:
ה והנה י"ל בדרך צחות לקחת מוסר דברי המכילתא הובא בטור הטעם שקורין שבת הגדול לפי שלקחו ישראל איש שה לפסחו מבעשור וקשרו אותו בכרעי המטה ושאלו המצרים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם וכו' הנה מה שסיפר בזה המאמר שקשרו אותו בכרעי המטה נ"ל לפרש לפי שהדת הישראלי יבדל מדתות זולתו שבדתו' אחרו' עיקר הדת הוא בבתי התפילו' שלהם אך בביתם ובמעונתם אין מקושרים בדת והדת הישראלי עיקרו בבית משכבו ובביתו לשמור שבת ונדה ולבל יתגאל במאכלות אסורות וע"ז נאמר ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כי לכל פעולה ובכ"מ הצורך לשמור חוקי ומצות ד'. וע"ז מרומז שהי' הטלה שהוא מזל המצרים קשור במטה שהכניע הקב"ה כח המזל לפני קדושת ישראל אשר ישמרו חוקי ד' על משכבם ולכל עת וזמן ע"ד אמרו בלבבכם על משכבכם ומזת יש להוכיח איך החוב על כל איש ישראל להזהיר לב"ב שישמרו פתחי נדתן ובעוה"ר רבים חללים הפילו:
ו ונחזור לדברי המדרש שהצגנו בפתח דברינו אתם למה ודבריכם למה לכו לסבלותיכם אריב"ל שבטו של לוי פנוי הי' מעבודת פרך ומקודם יבוארו דברי המגיד שאמר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח. ואלו הן פסח מצה ומרור. והכונה נ"ל דהנה נשמת האדם תראה בג' כחות שונות כח החיות והוא התנועה בלי רצון ויראה פעולתה בכח הגידול והצמיחה ובה' פעולותי' המושך והמחזיק והמעכל והדוחה והמוליד בדומה. וכ"ז תפעול גם בשינה בבלי דעת הב' הכח המתעורר ויראה פעולתו בכח המדמה והזוכר ויתעורר ברוחו למדות שונות כעס חמלה וחנינה שמחה ותוגה וכח זה יראה במקצת גם בבהמה שיש לה כח המדמה והמתעורר:
הג' הדעת והיא הבחירה הרצונית ודעת עצמו אשר בזה יבדל מבהמה וכח זה יראה בפקחות השכל אשר ישיג מושכלות והוא הדבר אשר האדם כאחד ממלאכי מרום וימאס ברע ויבחור בטוב והוא עצם רוחני נבדל לדעת קצת יבקע כשחר אורו אחרי עלותו במעלות החכמה והמדע לחדש עליו הוי' רוחניות ולדעת חז"ל בעת הולדו יכהן פאר בצורה הזאת כמו שאמרו בנדה שמלמדין אותו כל התורה ומקצת חוקרים רצו מפאת כן להמציא דעה נפסדת שאין לשפוט האדם על מפעלו אם טובה או רעה כי בפעולתו הנעשה בגופו ע"י כח המתעורר הוא משתתף בבהמה ונתעורר בו מצד סבות שונות אשר הוא עושה כן בהכרח. אך על מחשבות האדם בעניני אמונות ודעות יש להאשימו דזאת תלוי ברצונו וחפצו וכפי הנראה שקרח הי' מעדת כת הזאת הנפסדת שאמר אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום וזאת התורה לבדה אחרי שאין האדם בידו כי בשני הכחות ישתתף לבהמה וכבר סתרו זאת חז"ל ואמרו הרשעים הם מסורים ביד לבם אבל הצדיקי' לבם מסור בידם. והכוונה שאם אמנם הכח המתעורר בל יבוא מעצמו ויתפעל ע"י מראות וחזיונות עכ"ז ביד האדם לעצור ברוחו הן להפך תשוקותי' מהיפך אל היפך או לפעול בתשוקותי' בדרך ישר וטוב וגם כח המתאוה ביד האדם להניעו לחפצו ורצונו. והנה י"ל דמצות אכילת פסח מצה ומרור מורה על תיקון ג' כחות האלו פסח הוא תיקון הנפש המשכלת העצם רוחני הנבדל כי הוא מורה על אחדותו יתברך אשר פסח על בתי בני ישראל וע"כ אמרו בבית אחד יאכל ראשו על כרעיו ועל קרבו להורות על האחדות ואכילתו הסעודת מצוה אשר הנפש המשכלת מקושרת בגוף על ידה ונהנית ממנה ע"ד הקרא כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמה סכין בלועך אם בעל נפש אתה כמ"ש בעל העקדה פ' ויחי והנפש הזאת המשכלת מתיחסת למוח ומצה מורה על מדת עניוות והוא תיקון המדות וכח המתעורר המתיחס ללב. ומרור הוא לתקן כח החיות ויראה כחה בהאות אכילה תכסף לכל נתח ערב ונעים ובאכילת מרור לאות שמררו המצרים חיי אבותינו ישביח שאון המית התשוקה הזאת וכח זה מהיתה לכבד ואף שהנפש אחת כחותי' יתראו בג' איברים הללו וג' מצות האלו יסבבו ג' תשוקות שבאדם הערב והמועיל והטוב אל פנה יקרת הדת על צירי היראה לשמור בכל אלו את דרך עץ החיים וע"כ אמרו במדרש בא פיסקא החודש הזה לכם הה"ד בי מלכים ימלוכו וכונתם כי במצות החודש הזה יתוקן ג' כוחות שבנפש המתיחסות למוח לב וכבד אותיות מלך, ובכח המצות ימלוכו האיברים האלו מקום משכן בת מלך ויכהנו פאר וע"כ אמר ר"ג כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח כי שלשתן ילבישו הנפש היקרה עדי תפארת ונזר העטרה. והנה ידוע המחלוקת אשר נולד על ברכי הפיליסופים ובעלי תוה"ק וחכמי האמת. והי' הראשון אלכסנדר הפרדוסי אשר לא בא לחקר אלוקי ולדעתו הנפש הוא הכנה לקבל שלימות ההשכלה לא זולת זה ולדעתו לא נשאר אחרי המות אך שלימות ההשכלה לא לכל ישראל אך מי שנפשו גבוה והוא ידבק בשכל הפועל וע' באפיקי יהודא דרוש מי חטאות איך ד' מראות נגעים יצמחו מדיעה זאת הנפסדת אבל לא כן דעת תוה"ק אך שהנפש נצוצה מתחת כסא הכבוד עצם נבדל באה בשלימות בעת הבריאה מכותרת בתכונות יקרות כעצם השמים לטוהר כמאמר הגמ' נדה קודם שנברא הילד מלמדין אותו כה"ת עיין בבעל עקדה שהוא רמז על שלמות הנפש והנפש נתונה בגו שיוציא שלימתה מכח אל הפועל להוציא יקר מזולל לעשות מלאכת האלכימיאה לקחת מפרי האדמה להניח לפני ד' ולעומת זה כל ישראל יש להם חלק למוה"ב כי טוהר נפשותם מזוקקות שבעתים:
ז והנה יש מופת לדעת חז"ל מהשופט הפנימי אשר בנפש כי הנה כן דרכו להתחרט ולהתעצב על מעשה הרע ולשמוח על מעשה הטוב כמאמר הקרא שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און והנביא ירמיה אמר תיסרך רעתך ומשבותיך תוכיחך ודעי וראי כי רע ומר עזבך ד' וכו' ולא פחדתי אליך ופי' העקרים שראוי שתיסר אותך הפעולות מצד טבען לא מצד פחדתי ע' בעקרים ח"ג פ"ו שהאריך בתכונת הנפש הזאת וזה לאות שהנפש בא תבוא הנה משובצה בנופך ספיר הקדושה והטהרה והאלשיך הקדוש פי' מקראי קודש ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט ויהי אחרי כן ויך לב דוד וגו' ויאמר דוד לאנשיו חלילה לי מד' אם אעשה הדבר הזה לשלוח יד במשיח ד' ופי' דדוד הי' מסופק אם רשות בידו להכות לשאול אחרי שהוא רודפו וקודם שעשה שום דבר לא ידע אם יש בזה עול לכן כרת כנף המעיל ועשה מקצת הפעולה ואז שפטו השופט הפנימי וכאשר התחרט ויכהו לבו אז ידע כי חלילה לנגוע במשיח ד'. והנה בעקרים שם חקר אחרי שיוכל האדם להבחין הפעולות הטובות והרעו' מתוך הצער או מתוך השמחה שימשך לנפש אחר עשייתן למה חייבה החכמה העליונה להמציא דרך בו יודעו הדברים הנרצים אצל ד' והבלתי נרצים ע"י השפעת שפע הנבואה על העם הקדוש ע"י איש נבחר למעלה מטבע האנושי ועיי"ש פ"ז. אמנם י"ל דההכרח מצד השופט הפנימי א"א לדעת קודם הפעולה בעיד התשוקה בוערת בלבו רק אחר הפעולה שכבר נכבו גחלי התאוה כאמור ולכן הוא בטובו יתברך השפיע שפע נבואתו לדעת קודם הפעולה איזה דרך שיבור לו האדם. ובזה פירשתי מקראי קודש אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו הכונה דאף שהאדם בעצמו יכול לדעת הדרך הטוב לאחר הפעולה ע"י השופט הפנימי אבל הקב"ה רצה שיהי' יראתו על פניכם ולא תצטרכו לחטא ואח"כ לדעת הדרך הטוב. אמנם יש בו עיד טעם נחמד עפמ"ש בפתח הבית אות . כי במה שהאדם עושה פעולת הטוב מצד השכל יש בו שכר בעולם הזה אבל אין הפעולה נותנת עוז לנפש לחייב העוה"ב אך מצד המצוה וכן פי' העקרים והי' מעשה הצדקה שלום ועבוד' הצדקה השקט ובטח עד עולם הכונה דפעולת הצדקה תצמיח שלום ותיקון המדיני. אך הצדקה מצד העבודה פועלת השקט ובטח עד עולם גם אחר המות א"כ הי' הדבר בהכרח להשפיע שפע נבואתו שיהי' כמצוה ועושה למען תאור הפעולה על הנפש לעולמי עד. והנה לדעת חז"ל דרך האמת והברור שהנפש עצם נבדל נצוצה מתחת כסא כבודו בתכונת יקרות והקב"ה נראה ונתנה לתוך הגוף להוציא יקר מזולל להביא שלימות הכוחני לפעול' אדם באמצעות הגוף על כן כל ישראל יכולים לבוא לתכלית הזה אך לדעה הנפסדת מהפרדוסי אין כל ישראל יכולין לבוא לתכלי' זה אך המשכיל ואף גם הוא לא יעשה צמח בפעולות הטוב אך עיקר תלוי בשלימות ההשכלה:
ח ובמדרש רבה פ' י"ז בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם וכו' הביא לפניהם את הבהמ' וכו' העבירן לפני אדם א"ל זה מה שמו וכו' ואתה מה שמך א"ל אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדם. כל המפרשים תמהו בזה למה לא קרא לעצמו ע"ש הנפש היקרה. כי אך זאת תפאר' האדם לא מה שנברא מן האדמה והטיב אשר דבר באפיקי יהודה ח"ב כי מה שהקב"ה נתן בו נשמה ונפש המשכלת אין זאת תפארת האדם אך מה שיוציא יקר מזולל בפעולת המעשיו' באמצעו' הגו זאת תפארתו לעומת המלאכים משרתי עליון אשר אין להם שלימו' המעשה אך שלימו' ההשכל' ולכן קרא לעצמו אדם להיות מלאכת האלכימי' תפארתו. ובזה בארנו דבריהם ז"ל (יבמו' ס"א) אתם קרויין אדם ואין אוה"ע קרוין אדם עפ"ד המדרש ילקוט וירד ד' על הר סיני משל למלך שקבע קרמוסין בני רומי לא יחסין לסורי' ובני סורי' לא יחסין לרועי וכיון שהשיא בתו מסוריא התיר קרטוסין כך עד שלא ניתנת תורה השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם ומשנתנה תורה ומשה עלה אל האלהים. ובמ"א הגירסא אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים אל עליונים ולוטה בדבריהם הענין הזה שקודם מ"ת לא הי' באפשרי לקנו' שלימו' הנפש אך בדברים רוחנים שלימות ההשכלה קראים שמים ולא הי' מבוא לבוא לאיזה מדריגה גבוה במעשה אשר יעשה האדם וחי בהן לחיי עלמא אך לאחר מ"ת בההגלו' אדונינו יתברך והופיע בהר הקודש להשמיע דברות קדשו אז נתעלו באמצעות מרע"ה פעולת העשי' בקיום המצוות בלבוש גשמי לבוא על ידם לשלימו' הנפש והאומות שלא נתן הקב"ה להם תורה נשארו על עמדם ואין להם רק שלימו' ההשכל' לכן אמר אתם קרוין אדם שזאת תפארתכם מה שאתם מוציאים יקר מזולל באמצעות שלימו' המעשה ע"ד הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה והנחתו לפני ד' אלוקיך ואין אוה"ע קרוין אדם שלא זאת תפארתם אך שלימות ההשכלה ולא זאת שלמת חדרתם שנבראו מן האדמה:
וכן יש לפרש מ"ש בגמ' דשבת פ"ח ואף מלאך המות מסר לו מתנה למה בשכר שקראוך אדם וכונתם כי הוא מסר לו סוד מצות קטורת מעלה עשן אשר בענן יראה בבואו אל הקודש ובזה מרומז כמו האדים העולים מן הארץ ישובו לעננים באויר וימלאו גשם נדבות רב ברכות כן פעולת האדם בעשיות המצות מתמר ועולה למעלה להרעיף דשן ושפע רצון משמי על. ולכן אמר בשכר שקראוך אדם עושה מלאכת האלכמיאה. ולכן בישראל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה בן עוה"ב לפי שבישראל שלימות המעשה עיקר:
ט וזה כונת מרע"ה זה הדבר אשר צוה ד' תעשו וירא אליכם כבוד ד' ואמרו בילקוט אותו יצה"ר תעבירו מלבבכם ותהי' כלכם בדעה א' ועצה א' לשרת לפני המקום. והכוננ לפי שישראל נכספו לקבלת פני השכינה בבנין המקדש כמ"ש רש"י ולזה עמדו צפופים והתבודדו במחשבתם אולי יהגנה להם אור האלהי ואמר משה זה הדבר אשר צוה ד' תעשו אתם אין לכם אך שלימות העשי' ואז יראה אליכם כבוד ד' כי הוא בכבודו יתברך יראה אליכם לא שאתם תשכילו אותו על דרך הפילסופיא כי לא זאת תפארתכם. וע"ז אמרו במדרש אותו יצה"ר תעבירו מלגבכם הכונה שהדיעה נפסדת שאין מבוא לבוא בשער ד' אך בשלימות ההשכלה. ולכן לא יוכלו כל ישראל לבוא לתכלית השלימות תעבירו מלבבכם אך תהי' כלכם בדעה א' ובעצה א' כי כל ישראל יוכלו לבוא לתכלית הנרצה באמצעות פעולת העשי' כאמור. והנה פרעה הרשע תפס בשיטת הפרדוסי אמר לכו נא הגברים ועבדו את ד' כי לעבוד ד' נחוץ שלימות ההשכלה ואין יכול לעבוד רק א' בעיר לא כל אדם ולכן אמר אתם למה ודבריכ' למה שאתם משכילים ואנכי הרואה תפארתכם ולכן אתם תעבדו את ד'. ודבריכם למה שכל ישראל ילכו לחוג במדבר לעבוד ד' הן רבים עתה ע"ה אשר אין להם חלק בשלימות ההשכלה למה השבתם אותם מסבלותם כדת מה לעשו' שאתם תהי' פנוי' לעבדות ד' והעמי הארץ יעבדו את האדמה. ומשה רבינו השיב לפרעה בנערינו ובזקנינו נלך וכו' לפי ששלימות המעשה עיקר עבדות ד' וכל ישראל מוכשרים לעבודת ד':
י וזה הי' הויכוח שבין החכם והרשע בדברי המגיד. כי הנה החכם שואל מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם הכונה דאחרי שהוא מאמין בשלימות הנפש הנצוצה מתחת כסא הכבוד ובאמצעו' השופט הפנימי מעצמו יש לו הבחנה לדע' איזה דרך הטוב למה הוצרך הקב"ה לצוות ע"ז. ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ולא יאכלו דבר אחריו למען ישאר הטעם כל הלילה כן הקב"ה חפץ שתשאר הפעולה אחר המות לזכות לחיי העוה"ב ומדריגה גבוה כזו א"א להשיג אך ע"י מה שאנו עושין המצות מצד הקבלה כמצוין ועושין ולא מצד השכל וההכרה מעצמינו. אמנם הרשע אשר הולך בדרך הפרדוסי שכל השלימות אך שלימות ההשכלה ואין בחלק המעשים חפץ וקנין לזכות לחיי העוה"ב שואל מה העבודה שהוא עבודת הגוף לכם אנו אין לנו חלק אך בשלימות ההשכלה ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים ואלו הי' שם כדעת שלו לא הי' נגאל כ"א דרכו דרך הטוב והאמת כי אז פרעה אמר בצדק לכו נא הגברים ועבדו את ד' ואז לא הי' נגאל. כן אחי ורעי שמרו משפט ועשו צדקה מצות ומע"ט ואז ד' ישקיף משמים עליכם לטובה:
סימן ד
דרשתי בלבוב ביום ג' ט' לחודש אדר שני ובו הספד על ש"ב הרב הגאון רשכב"ה צדיק יסוד עולם נשיא הלוים מ' יוסף שאול הלוי נאטינזאהן האבד"ק לבוב זצלה"ה בעהמ"ח ס' מפה"י וי"ש ושו"ת שואל ומשיב אשר נאסף אל עמיו כ"ז אדר ראשון שנת. אבל יחיד עשי לך כי גדל הכאב מאד (תרל"ה):
א ירמיה המקונן קרא בחיל בשם ד' התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעת ועפעפינו יזלו מים כי קול נהי נשמע מציון איך שדרנו בושנו מאוד כי עזבנו ארץ כי השליכו משכנותנו. להבין למה הצורך לקרוא למקוננות אם השבר גדול יתעוררו מעצמם לבכי נ"ל כי הנה אם א' יחזיק בידו אבן טוב ויפול מידו יבכה כבנות יענה על אבדן כלי תפארת אך אם ישליך מעצמו ארצה בשחט נפש הכלי חפץ אם כי אח"כ נפשו עלי' האבל יבוש לבכות כי הוא זה אשר איבד מעצמו הכלי יקר. אך אחרים ישתוממו עלי' איך איבד כלי תפארת כן אמר הנביא התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה וגו' ותמהרנה והשאלה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה כי אנחנו נבוש לבכות מעצמינו כי בחטאינו נעשה כ"ז וידנו הי' במרד ובמעל כי קול נהי נשמע מציון איך שדדנו בושנו מאוד כי עזבנו ארץ כי אנחנו מעצמינו עזבנו הארץ הקדושה וע"י כן השליכו משכנותינו. כן אנחנו הפעם באבדנו גאון הדור בחטאינו עלה המות בחלונינו ולקח את עטרת ראשינו. עלי' נאמר (מקרא בזכרי' י"ח). הילל ברוש (הם אילנות קטנות) כי נפל ארז אשר אדירים שדדו הלילו אלוני בשן כי ירד יער הבציר (היא עיר לבוב אשר הי' עיר מבצר בעת ישב בה גאון עולם ועתה נהייתה ליער קול יללת הרועים (המה הרבנים מכל המדינות) כי שדדה אדרתם קול שאגת כפירים (המה צעירי ת"ח אשר הריני אליו יום יום שאלתם והוא השיב להם) כי שדד גאון הירדן ומי יאיר להם עתה הדרך ישכון אור עלי' נאמר מקרא (עמוס ח') והי' ביום ההוא נאום ד' והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לתרץ ביום אור. ואמרו חז"ל זה יומו של יאשיהו והכונה לפי שבכל יום ויום תבוא השמש ותזרח ואין זה צער לכל העולם כי בעת יבא השמש במדינתינו אז תזרח במדינה אחרת נוכח רגלינו לא כן לו תבוא השמש בצהרים נכל העולם נפש מי בל תמס יהלוך ויהי כמים בכל חלקי העולם כן המשילו חז"ל מיתת זקנים לביאת השמש בערב שאף אם רע נגוף אם יגוע אבל לנפש אשר קנתה שלימו' מה טוב המו' אמנם מיתה איש צעיר לימים נמשל לביאת השמש בצהרים שרע לגוף ורע לנפש ועתה אסיפת הרב הגאון זצ"נ נמשל ביתר שחת לביא' השמש בצהרים לכל העולם שיוסף הי' שליט על הארץ הוא הי' המשביר לכל המדינות כלם באו לשבור אוכל ומזון הנפש וכל חלקי העולם יבכו עליו כבנות יענה. וע"כ הורידו דמעה אנשי לבוב ופלגי בכי אשר בך נאסף נזר תפארת ארון הקודש כמוהו:
ב ומלבד זה אשר הי' גאון עולם וצדיק הי' איש שלום וטוב לב ובעל גמ"ח ועליו נאמר מאמר הקרא ויקח משה את עצמות יוסף עמו ואמרו חז"ל חכם לב יקח מצוות זה משה שכל ישראל הי' עוסקין בבזה והוא הי' עוסק בעצמות יוסף ולהבין איזה עסק תמידי הי' לו בקחתו את עצמות יוסף כמשמעות הלשון י"ל עפ"י מקראי קודש ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגו' ויאמר אליהם יוסף אל תיראו וגו' וישבע יוסף את בני ישראל לאמור פקוד יפקוד וגו' והעליתם את עצמותי מזה אתכם. ומצאתי באיזה ס' לפרש עפ"ד חז"ל (שבת קנ"ב) ורקב עצמות קנאה מי שיש לו קנאה עצמותיו מרקיבין ומי שאין לו קנאה אין עצמותיו מרקיבין. ואחי יוסף יראו פן יטור יוסף קנאה בלבו לכן אמר יוסף פקוד יפקוד והעליתם את עצמותי לאות שאין לו קנאה בלב עליהם ע"כ לא ירקבו עצמותיו. וזאת מובן מלבד הקבלה גם בשכל כי מי שהוא ממזג החם יבול עד מהרה. ולכן כאשר משה רבינו הוציא ישראל ממצרים ויהי בישורן מלך ירא לנפשו אולי לא ישמעו ישראל לקולו ויטור בלבו שנאה לכל איש ואיש ולכן לקח עמו עצמות יוסף להורו' לו הדרך ישרה והציור המדותי שלא ישמור עברתו לנצח. וע"ז אמרו שישראל היו עוסקין בעושר הגשמי כסף וזהב ומשה עסק לקנות לנפשו עושר הרוחני מוסר ודעת. כן מהראוי שכל הדם יקח עצמות יוסף עמו הוא הגאון מלבוב ז"ל שיצייר ברעיונו פעולות הנשגבות שעשה הגאון ז"ל לקחת דעה ומוסר לעשות כמתכונתו ועליו נאמר מתוקה שנת העובד כי כל ימיו הי' עבד נאמן לבית ישראל כשכיר יקוה פעלו כי מבוקר עד ערב עסק בתורה ובעבודה ובשו"ת בלי שום תשלום גמול עד להפליא. אוי לו לדור שאבד מנהיגו. וכבר תמשילו מיתת ת"ח כמוהו לספינה המוטרפת בים והי' בה סחורות שונות יקרות וההכרח יאלץ להקל המשא מעליו ולהשליך הסחורות לים אז אמר רב החובל הצילו לכם איש איש כרצונו החפץ ימלא ידו כן הפעם באבדן ספינה יקרה מלאה פז ופנינים אודם פטדה וברקת עשו נא כמתכונתו ומלאו היום ידכם לד' זה בתורה וזה בעבודה וזה בגמ"ח משכו וקחו את עצמות יוסף עמכם:
ג ודוד המלך ע"ה בקוננו על מיתת שאול ויונתן אמר ללמד את בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר. ונראה לפרש בהקדם ביאור מקרא וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ (ירמיה ט') ולדעתי הכונה עפמ"ש חז"ל מקרא כחצים ביד גבור כן בני הנעורים אלו התלמידים ופי' המהר"ם מינ"ץ בדרשותיו שחז"ל רמזו בזה על הענין שלימוד עם התלמידים דומה לחץ שאינו פועל פעולתו בעת בעל החץ מותח קשתו אך בעת הגיעה למטרה. לא כן החרב פועלת בעוד השולף חרב מחזיקה בידו. כן לימוד התלמידים לא נכרת הפעולה בעת הלימוד אך אחרי שיגדל הלמד וישא פרי תנובה אז הלימוד משך הזרע מנעורי' נושא אלומותיו אולם לא אך לימוד תלמידים תמשילו לקשת וחץ פועלת אחר זמן אך גם כל מלות ומע"ט נמשלו לקשת יפעלו ויראו שכר בעמלם לאחר זמן לא בעת עשיית הפעולה. ולעומת זה דרך הרע לדבר לשה"ר להכות רעהו בשבט שפתיו יקרא חץ שחוט ע"ד הקרא בני אדם שניהם חנית וחצים ואמרו במדרש ר"פ אמור דיתיב ברומי וקטיל בסוריא. ואחרי שגם פעולה לטוב גם מעשה רשע נמשלו לחץ ורובה קשת לכן אמר הנביא בתוכחתו וידרכו את לשונם קשתם שקר תחת אשר הי' להם נמלאות בני אשפתם במצות ומע"ט דרכו קשתם לשקר לירות בעו אופל לישרי לב ולא לאמונה גברו בארץ להשתמש בפעולות הקשת לדברים טובים ולימוד התורה ועשיית מצותיו ואחרי אשר מתו צדיקים האלו שאול ויונתן ע"י לשון הרע שאמר דואג על אחימלך וע"י הרגו נוב עור הכהנים ולכן אמר נלמד את בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר הכונה שהתורה הלמדנו איך ידרוך קשתו קשת לשונו לאמונה. ולכן דרשו בילקוט ספר הישר זה ספר משנה תורה דכתיב ועשית הישר והטוב:
ד ואמר הצבי ישראל על במותך חלל נראה לפרש עפ"ד חז"ל בכתובות קי"ב למה נמשלה ארץ ישראל לצבי לומר לך מה צבי אין עורו מחזיק בשרו כך א"י. ופרש"י שהעור גמד וכווץ לאחר תפשיטו וכמו עור הצבי כל עוד שחלקי הגוף מקושרים בנות חיים העור שומר הבשר מקיפהו. ובעת הסתלק הרוח חיים גם עורו נגמר ונתכווץ. כן לעת רוח חיים בתעם גם המלך השומר והמעציר יסוכך עליהם בצל אברתו וישמרם. אך לעת כבה בעם גחלת רוח חיות תכנני הרוח הלחומי המחייהו ותמעוררהו להשתתף בחפץ ורצון לתכלית הטוב גם המלך שומר העם קרסוניו ימעדו. ועליהו יבול ובתכונה זאת נמשנה א"י לצבי ולכן אמר הצבי ישראל אם כן הוא כי לצבי נמשלת על במותך חלל דמיתת הצדיקים האלו אצליך המה אשר רפו ידיך וכהתה כל רוח חיים בקרבך:
ה ואמר בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים צר לי עליך אחי יהונתן נפלאת לי אהבתך מאהבת נשים יש לפרש דיותר יקר אהבת ידידים ורעים בעת צרה ולחץ יחלקו בתוגת נפשו מאוהב ורע בעת שמחה אשר ירבו אוהביו. לכן נאמר ואח לצרה יולד ופי' המפרשים שההכרח שיולד כי עוד לא נולד. והנה שאול המלך הלביש לבנות ישראל שני עם עדנים. וזאת ילבשו הנשים בעת שמחה וגיל. ולכן אמר בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכן שני עם עדנים צר לי עליך אחי יהונתן נפלאתה לי אהבך מאהבת נשים הכונה מנשים המבכות על מות שאול שהיא הי' בחמלת לב עליהם בעת שמחה לא כן אחי יהונתן הי' אוהב ורע בעת צרה ויגון וזאת יקר המציאו':
וכן הנני אומר בנות ישראל אל שאול בכינה הוא הרב הגאון מלבוב אשר הי' אח ואב בכל צרה ויגון לנשים העגונות מבעליהן ונשים אשר הזה עליהם מי טהרה לטהרם במי חכמתו וכח תורתו ואל מי יפנו הרבנים הגדולים בשאלותיהם ומי יפוץ ענן אור על כל הארץ בדור יתום ואלמן הלזה אוי לו לדור שאבד מנהיגו ואוי לספינה שאבדה קברניטה ואמרו בילקוט ר' נחמי' אומר בנות ישראל הנאות שבישראל אלו סנהדרין אל שאול בכינ' שבשמה שהי' שומע טעם הלכה יוצא מפי ת"ח עומד ומנשקו על פיו ובמדה זאת נתפאר ביתר שאת הרב הגאון מהר"י שאול ז"ל שדברי תורה יקרו מאוד עליו והשיב לכל ת"ח והי' כאב לכל בעלי תורה חבל על האי שמש גדול שאבד מן העולם:
ו ואמרו במדרש פ' ויחי כי גרים אנחנו לפניך כצל ימינו עלי ארץ ואין מקוה והלואי כצלו של כותל או כצלו של אילן אלא כצלו של עוף הכל יודעים ואומרים בפיהם שימותו אברהם אמר ואנכי הולך ערירי יצחק ואברכך לפני מותי אף יעקב אמר ושכבתי עם אבותי אימתי בשעה שנטה למות ויש להבין למה באברהם ויצחק לא אמרו במדרש בשעה שנטה למות אך ביעקב אמרו מלת אף וגם שלא אמר אך בשעה שנטה למות ובילקוט ריש קהלת שלמה אמר מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו ויעשם כצל איני יודע כאיזה צל ופי' דוד אביו כצל עובר. נראה לפרש לפמ"ש השל"ה הקדוש דמית' הנגזר לאדה"ר אינ' מיתת עונש דהרי עשה תשובה אך טובה לאדם לפי שבימי חלדו לא יוכל להשיג השגת השלימות דהגוף הוא מסך המבדיל וקודם שאכל מעץ הדעת הי' חומר זך. ועתה אין בידו להשיג שלימות הרוחני עד קיצו ע"כ גזר הקב"ה המיתה לצדיקים ולכן אמר כצל ימינו הכונה כמו שהצל נעשה מגשם חושך ע"י אשר נצוצי קוי השמש לא יוכלו לעבור דרך שמה כן מציאת הזמני כל עוד שהנפש בקישור הגוף לא יוכלו קוי האור להאיר על הנפש ובזה ממש נמשלה מציאת ימינו כצל ולכן אמר המלך בחכמתו מי יודע מה טוב לאדם בחייו מספר ימי' חייו הבלו ויעשם כצל. הכונה שיבין בשכלו שימי חיי הבלו הם כצל והנה הדבר המעכב השלימות הוא בקשת הצרכים בעניני חומרו ויותר מזה הכח המדמה ורוח המתעורר הן המה בעוכרי האדם לבוא לתכלית השלימות. ולכן אמר הלואי לא הי' ימינו אך כצל אילן או כותל שהוא חומר גשמי המשילו בזה בקשת צרכי הגוף שהוא לבדו יהי' מפריע השלימות אך שהוא כצל עוף המשילו בזה כח המדמה והרוח המתעורר שהוא ביותר יעמוד לשטן ויפריע מלשמור דרך עץ החיים ולכן מסיים המדרש אחרי שמציאת הזמני יאפיל בעד קרני זוהר הנפש המטוהרת הכל מודים ואומרים בפיהם שימותו והנה ידוע שמדת אברהם עומדת לנס במדת החסד ויצחק התפאר במדת הגבורה להתגבר על יצרו. ויעקב במדת האמת הוא התוה"ק ולכל מדה יש קץ ותכלי' אך לשלימו' התורה אין גבול וקץ ע"ד שאמר החסיד בתהנותיו רחבה מצותך מאוד והטיבו אשר אמרו במדרש הנ"ל אברהם אמר ואנכי הולך וכו' אף יעקב אמר אימתי בשעה שנטה למות כי הנה אברהם ויצחק באו לכלל קץ שלימותן לכן נכספו למות אבל יעקב שלמדתו אין גבול וקץ. לא אמר שימות אך בשעה שנטה למות וכבר החילו כוכבי נשפו להתמוטט:
ז ובש"ס דברכות פ' הרואה ויאמר למלאך המשחית בעם רב מאי רב אר"א א"ל הקב"ה למלאך טול הרב שבהן שיש לי ליפרע מהן כמה חובות באותו שעה מת אבישי בן צרוי' ששקול כרובה של סנהדרין ובהשחית ראה ד' וינחם על הרעה מאי רעה א"ר יעקב אבינו ראה שנאמר ויאמר יעקב כאשר ראם ושמואל אמר אפרו של יצחק ראה שנאמר אלהים יראה לו השה ר"י נפחא אמר כסף כפורים ראה שנאמר ולקחת את כסף הכפורים ור"י אמר ביהמ"ק ראה דכתיב בהר ד' ע' ברי"ף שנתעורר דמשמע מה שאמר טול הרב וזבחן לכפר על ישראל ואיך אח"כ כאשר נפל הרב עדיין הי' המלאך מכה בעם והתפלל דוד אל ד' תהי ידך בי ובבית אבי ואח"כ ובהשחית ראה ד' ופליגי בגמ' מה ראה ואיזה קישור יש למחלוקתן במה שראה ד' למה שאמר טול רב שבהן.
ונ"ל לפרש אחרי אשר נתחקה מקודם אל תועלת הרב בעירו וחובות אשר עמוס עלי' להשגיח על בני עדתו כאשר עפעפינו מישרים חזו בהגאון מ' יוסף שאול זצ"ל וראינו התועל' לבני דורו נחלקת בארבעה פנים כפי החובות העמוסים על כל איש ישראל והרב הוא הראש להשגיח על כל עדתו שימלאו חובות האלה תחת עין השגחתו. הא' ללמוד תורה ולהשלים נפשו בלימוד ודת תוה"ק ללמוד וללמד לשמור ולעשות וביען שרוב האנשים טרודים בבקשת הצרכים ממצוה הרב להשגיח ע"ז שילמד לבני דורו דת ומדת המוסרי כמאמר חז"ל ויקהל משה עשה לך קהילו' ברבים ודרוש להם ה' שבת בשבת ה' חג בחג. ואמרו חז"ל סנהדרין צ"ט אר"ל כל המלמד את בן חבירו מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו ר"א אמר כאלו עשאו לדברי תורה רבא אמר כאלו עשאו לעצמו. הנה רבא הוסיף על האמוראים הקודמים במה שאמר כי אור הלימוד שמלמד את בן חבירו חוזר עליו בעצמו וזה מ"ש כאלו עשאו לעצמו ומי לנו גדול בתורה כהגאון מהרי"ש זצ"ל אשר האיר על כל העולם באור תורתו ותשובותיו הנשגבות:
ח ואמרו חז"ל במדרש בראשית פ' צ"א כד דמך ר' סימן בר' זביד עאל ר' אילפא ופתח עליו והחכמה מאין תמצא וגו' תהום אמר לא בי הוא וגו' ד' דברים הן תשמישו של עולם וכלם אם אבדו יש להם חליפין ואלו הן כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יקח ואבן יוצק נחושה ת"ח שמח אין אנו מוצאין תמורתו וביאור לדבריהם ז"ל לפי שכל א' מהדברים שחשב יש להם שורש בעולם התחתון אבל התורה יש לה שורש בנפש המשכלת הנאצלת מהעולם העליון וכל ת"ח יש לו חלק בהתורה וכ"כ בנזה"ק וע"כ אף אם אמרו חז"ל וזרח השמש ובא השמש מ"מ אותו חלק בהתורה שנאבדה במיתת ת"ח זה אין לה תמורתה. ובזה פי' בנזה"ק מ"ש חז"ל בהלוית המת למאן דקרי ותני ס' ריבוי דנטילתה כנתינתה ויש להבין הכי ח"ו ניטלה תורה מישראל בשביל מיתת ת"ח א' ועוד כבר אמרו וזרח השמש וכו'. אבל כונתם דחלק התורה של אותו ת"ח נאבד מהעולם כאמור. וזה שאמר ר"א הובא למעלה במלמד בן חבירו תורה כאלו עשאו לד"ת לפי שהוא מוציא חלק התורה של תלמידו מכח אל הפועל. ובזה יש לבאר מדרש רבה פ' נצבים אם ברכת בתורה לעצמך אתה מברך וביאור הדבר לדעתי עפמ"ש בספרי היראים דע"י הברכה שאדם עושה מתרבה כח השפע וסמכו זאת בדרך רמז על מאמר חז"ל אין הברכה שורה אלא ע"ד הסמוי מן העין שענינו דע"י הברכה נתרבה כח הצמיחה והגידול וכח זה סמוי מהעין וביארתי בזה דברי חז"ל כל הנהנה מהעה"ז בלא ברכה כאלו מעל בקדשי שמים לפי שהוא ממעט המציאות ע"י האכילה אך ע"י הברכה נתרבה כח השפע וכשאינו מברך הוא גוזל וממעט הדמות ובזה סרה קו' תוס' בברכות כ' בהא דמיבעי' לן אי נשים בברכת המזון דאור' ופירש"י לפי שאין להם חלק בארץ והקשו דא"כ כהנים ליבעי' לן שגם להם לא הי' חלק בארץ ולפמ"ש האיבעי' הוא לפי שאין להם חלק בארץ אין כח בידם להרבות כח השפע בברכתן משא"כ בכהנים דכל עיקר השפע על ידם שנוטלים תרומת ומעשרו' כמ"ש המפרשים ואמרו כשאינו מעשר רעב של בצורת בא דכל עיקר השפע ע"י הכהנים ולכן לא מיבעי' לן בכהנים ולפמ"ש דכח התורה היא בנפש האצולה בת"ח וכבר אמרו בקידושין ת"ח שמחל על כבודו מחול משום דאורייתא דילי' היא ולכן אמרו אם ברכת בתורה לעצמך אתה מברך דבנפשך נתרבה כח התורה ואם אמרו זאת בכל ת"ח כמה גדול השבר אשר אבדנו גאון הדור מרן דכולא תלמודא וכל הפוסקים כשלחן ערוך לפניו להשיב ולפלפל ללמוד וללמד להבין ולהורות. ועד להפליא הי' אהבתו לתורה וכל חייו הי' תלויין בה כאשר אמר המלך החסיד לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני וביאור הדבר כמו שלא ישכח האדם צרכי הגוף כי רעב וכי צמא כן לא ישכח פקודי אורי' כי הוא חייו:
ט ואמרו חז"ל במדרש פ' פקודי ובראשית פ' מ"ב זבדי בן לוי ור"י בן פטרום וריב"ל כל או"א קראו בשעת מיתתן אחד קרא ע"ז יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק מים רבים אליו לא יגיעו והאחד קרא מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך והא' קרא כי בו ישמח לבנו ובן עזאי קרא יקר בעיני ד' המותה לחסידיו. וביאור הדבר עפמ"ש בבעל עקדה בנעילת שערים אם כי יש לכל עושה מלאכה שמחה בכל עת וזמן שיגמור חלק מהמלאכה אך עיקר העונג הוא באחרונה בעת יגמור המלאכה יבוא לתכליתו וע"כ אמר המלך החכם טוב יום המות מיום הולדו וע"כ מראה הקב"ה לצדיקים בעת מיתתם המתוקן לעתיד לבוא והם שמחים כמבואר במדרש פקודי הנ"ל:
ואמנם לדעתינו אינו דומה שמחת עושה המלאכה שבכל חלק וחלק לא בא לתכליתו וע"כ אין לו רק שמחה חלקית. אמנם הצדיקים בשעה שלומדים תורה ועושין מצות בכל מצוה ומצוה או בכל לימוד הוא בא לתכליתו כי אך זאת הוא תכלית חייו וע"כ בכל מצוה ולימוד יש להם שמחה תכליתית ולכן אמרו במדרש פ' וירא אתה אמרת יקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבנך אתה אמרת ורחצו רגליכם חייך שאני פורע לבנך וכן בכל פעולה. ונחזי אנן אם אומן עושה כלי יקר או מורה שעות אם ישולם לו חלף עבודתו עבור כל גלגל או יתד אז המלאכה יעלה לחשבון גדול. אמנם לו יחשב המלאכה בכללות ולמה בהמצוה שעשה אברהם הבטיח לו הקב"ה שכרו עבור כל פעולה אך דעת לנבון נקל דבכלי חפץ התכלית יתמלא בעת נגמר כל החפץ בכללות. אמנם בעשות המצוה בכל פעולה ופעולה יושלם התכלית כי תכלי' המצות הוא עשיית' ומי שזוכה לראות השמח' והשתפכות הנפש של הצדיקים בעת עשיית המצות יבין הדבר לאשורו. ולכן הקב"ה משלם עבור כל פעולה ופעולה. וזה דלא כמ"ש בעקידה שאין שמחה תכליתית רק ביום המיתה. ובזה נתוכחו במדרש חד אמר ע"ז יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים שהוא יתפלל שהקב"ה ישמרו מיד יצה"ר וחד אמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך כמ"ש בעל עקידה שאז בעה"ב יש לו שמחה תכליתית וחד אמר כי בו ישמח לבנו חולק על הראשון שאין לו שמחה תכליתית רק בעוה"ב והוא אמר עולמך תראה בחייך לפי שבכל מצוה יש לו שמחה תכליתית כמש"ל וכן אמר בן עזאי יקר בעיני ד' המותה לחסידיו דהן אמת שיש לצדיקים שמחה תכליתית בכל עת עשיית המצוה. אך בעיני ד' יקר עת המות כי בא מועד לשלם שכר כי זאת שמחת הבורא ית"ש לשלם שכר:
י ואמרו במדרש איכה פיסקא טומאתה בשולי' כד דמך ר' יוסי ממולחיא סליק ר"י ור"ל לגמילות חסדא וסליק עמהון ר' יצחק והוה תמן חד סב בעי למיזל ומיפתח עלוי ולא שבקונה א"ל ר"י פסאקא קדם אילן אריותא דאור' את פתח פומך א"ל ר"י שבקינה דהוא גבר סב ויעול וישתבח באתרי' עאל ופתח מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר ב' שבמשנה תורה ומחורבן ביהמ"ק בתוכחת כתיב והפלא ד' את מכותך ובחרבן כתיב ותרד פלאים אבל בסילוקן של צדיקים כתיב לכן כה אמר ד' הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכ"כ למה ואבדה חכמת חכמים ובינת נבונים תסתתר א"ר יצחק פסאקא יהי גברא דין ברוך פומי' א"ל ר"י אלו לא שבקתי' מין הויין שמעין דא מרגניתא ורוח הקודש צוחת ואומרת ראה ד' והביטה כי הגדיל אויב כרו לי זדים שיחות ר' אבא אמר לא תקח האם על הבנים וכאן אם על הבנים רוטשה ר' אבא בר כהנא אמר להכרית עולל מחוץ ולא מבתי כנסיות בחורים מרחובות ולא מבתי מדרשות להבין מה חידש בזה ההוא סבא עד שאמר ר"י פסאקא יהי גברא דין ברוך פומי' גם למה אמר ברוך פומי' ולא בירך אותו בעצמו. ואמנם הי' קשה לו על מקרא זה שאמר ואבדה חכמת חכמיו הקדים הפעולה ובינת נבוניו תסתתר הקדים השם לפעולה גם איזה הפלא יש שהקב"ה התפלא ע"ז. ולכן פי' הוא דקאי על מיתת צדיקים שמתו לפני זמנן ולכן אמר מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה הכונה שנסתלק קודם שהקב"ה העד עלי' שימות אך נאסף בפשע הדור ואמר שהקב"ה יתפלא איך החטא גרם שתאבד חכמת חכמי' לפמש"ל דבמיתת הצדיק נאבד חלק חכמתו. ואף אם החטא גרם הי' להיות שבינת נבוניו תסתתר ולא שיאבד לגמרי וזאת הוא ההפלא ופלא וכיון שלא נודע לו פי' המקרא אך מקריאת הקרא וקול קורא לכן אמר יהי גברא דין ברוך פומי' ורוח הקודש צוחת ראה ד' והביטה כי הגדיל אויב וביארו דברי רוח הקודש כרו זדים שיחות אשר לא כתורתיך לפי שלא למדו הבחורים תורה ונמצאו בחוצות עוללים ובחורים ולא בבתי מדרשות ולכן בעוה"ר החטא גורם למיתת צדיקים דתורה למי אם נפרצה הפרצה בעוה"ר וכן במוה"ר עלה המות בחלונינו בעון ביטול תורה ונאסף הצדיק אך בחטאינו:
יא הביטו נא וראו איך נחוץ לימוד התורה לאחב"י ואמרו חז"ל בשבת פ"ח ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית א"ל אם אתם מקבלין התור' כו' מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבה אעפ"כ הדר קבלוהו בימי אחשורוש ולהבין אם באמת יש להם טענת אונס למה כפה אותם הקב"ה ויובן לפמ"ש הגאון מהר"ל מפראג דישראל אין להם מציאת אך בתוה"ק ולכן אמרו חז"ל אשריכם ישראל בזמן שאתם ערצש"מ אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט וכשאין עושין רצש"מ הקב"ה מוסרן ביד אומה שפלה לפי שאין לישראל מציאו' אך בתור' וכשאין שומרין התורה המה בשפל המדריגה ולכן הי' התורה הכרחיו' לישראל כי היא חייתם וההכרח לכוף אותם כי לא נכוף מחוקי המדינה להאדם אם אין רוצה לאכול בשר ולשתו' יין אך אם לא ירצה לאכול אף להחיו' נפשו וימות ברעב החיוב לפתוח פיו ולתת לו בע"כ לאכול וע"כ לא כפה לאומות כי יש להם מציאו' זולת התורה ואין זה חייתם. ופירשנו בזה מ"ש חז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה ב"ק ואמרה מי גילה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו והכונה כי הנה מלאכי השרת מוכרחין במעשיהם ואין להם בחירה. ואחרי שהתורה חיותן של ישראל והחיוב לכוף אותם הם מוכרחים לקבל' התור' כמלאכי השרת והנה בדבר שהבחירה ביד האדם לעשו' מה שיצוה עליו או לחדול יאמר אשמע ואדע אם לעשות. אמנם מה שיעשה על כל אופן אומר אעשה ואשמע לכן אשר אמרו נעשה ונשמע הוא לשון שמלאכי השרת משתמשים בו לאו' על הבנה שכלי' שהתורה נושא דגליהם. וזולתה אין להם מציאו'. אמנם אח"כ שכחו ישראל הענין היקר הזה בימי אחשורוש שהקב"ה מסרם ביד אומה שפלה והי' הדבר לאות על ידם בידעם שזאת תפארת עדים ומגן קרנם. ולכן אמר הדר קבלוהו בימי אחשורוש: