אור ברסלב
בית יצחק אורח חיים בית יצחק אורח חיים

בית יצחק אורח חיים· רבי יצחק יהודה שמלקיש

בית יצחק אורח חיים

הקדמה

סימן א

ברכה ושלום להרבני המופלג החריף חכם ושלם וירא ד' מ' בעריש ב"י עושה ציצית מדאברמיל וכעת מסתופף באה"ק יע"א:

ע"ד אשר שאל במלאכתו מלאכת שמים עשיית הטלתים והציצית בנידון הצמר שיש חשש תערובת משהו פשתן וגם אחר הבדיקה עוד ישאר משהו ובדעתו לערב קודם הטריפה צמר גפן שיהי' רוב נגד הפשתן ולטרפן אח"כ אי יאי למיעבד הכי.

א תשובה במשנה דכלאי [פ"ט משנה א] איתא צמר גמלי' וצמר רחלי' שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלי' מותר ואם רוב מרחלים אסור וכן בש"ע ויש להסתפק מהו הכוונה רוב מן הגמלים אם הכוונה שהצמר גמלים יהי' רוב הן נגד צמר רחלים והן נגד הפשתן והבגד נקרא על שם צמר גמלים או הכונה שהצמר גמלים רבה על צמר רחלים ואף אם הפשתן רוב הן נגד צמר גמלים והן נגד צ"ר מ"מ מותר והדין הזה האחרון נחלק לשלשה מחלקות היכא שמתחילה ערב צמר גמלים ורחלים וטרפן ואח"כ מערבן עם פשתן או שמערב הכל בב"א או שעירב פשתן עם צמר רחלים ואח"כ מערב צמר גמלים והנה מלשון הרמב"ם שכתב אם הי' הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם הפשתן מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים ואין חוששין לנימת של צמר המעורב משמע הואיל והבגד הוא של גמלים אין חוששין לנימת צמר המעורב אבל אם רוב מהבגד הוא משל פשתן והצמר גמלים ורחלים מיעוט אף דצמר של גמלים רוב משל רחלים ל"ש לומר דהרחלים בטל בהגמלים דאדרבה הגמלים בטל בהפשתן דלא ניכר והוה כמאן דליתא וצמר רחלים ל"ב בפשתן ואסור משום כלאים וכן להיפך אם רוב מהבגד הוא של צמר רחלים ופשתן וצמר גפן מיעוט אף אם הצמר גפן רוב נגד פשתן ל"ש לומר שהצמר גפן מבטל הפשתן דאדרבה הצמר גפן בטל בצמר רחלים ואין לו כח לבטל הפשתן דכמאן דליתא דמי והצמר רחלים אין מבטל הפשתן ואסור משום כלאים ואמנם היכא שמתחילה ערב צמר רחלים בגמלים וטורפן ואח"כ מערבן בפשתן נ"ל כיון שכבר נתבטל רחלים בגמלים אינו חוזר וניעור והכי מוכח מלשון המשנה מדקתני אם רוב מהגמלים מותר ואי ס"ד דבעי דוקא שהפשתן יהי' מיעוט למה סתמה המשנה ולא ביארה דדוקא מיעוט פשתן מותר לערב כיון דמלשון המשנה אין הכרע וע"כ אף אם רוב פשתן מותר מטעם שכבר נתבטל ואינו חוזר וניעור והכי מוכח מדברי תשו' הר"ן סימן נ"ז שמביא ראי' ממשנה זו דאינו חוזר וניעור וה"ה לחמץ שנתבטל קודם הפסח ותמה עליו שארי הגאון מליסא בסימן תמ"ז ס"ק ח' דמה ראי' מביא מצמר גמלים וצמר רחלים אף דצמר אינו בטל בפשתן מ"מ כשנתערב מקודם בצמר גמלים אינו חוזר וניעור ומזה מביא ראי' דגם בפסח אינו חוזר וניעור ולכאורה לאו ראי' היא דהא דצמר אינו בטל בפשתן כתבו התוס' והפוסקים כיון דע"י תערובתן נאסר כך אסור המרובה כמו המיעוט ואין כאן רק חתיכה א' של איסור וא"כ כשיש דבר אחר דהיינו צמר גמלים לבטל הצמר רחלים מה"ת לא יתבטל דאמרינין סילק הפשתן וצמר גמלים מבטל לי' ואין אנו סומכין על הביטול של קודם לזה רק בשעה שמתחיל האיסור דהיינו בשעת טוי' אתי צמר גמלים ומבטל לי' משא"כ בחמץ בפסח אינו בטל וע"כ אתה סומך על הביטול של קודם פסח ומה שתי' במקו"ח דראיתו מדלא מצרף הצמר והפשתן שהם גוף אחד של איסור שיבטלו הצמר גמלים וע"כ אתה סומך על הביטול שמבטל הצמר גמלים קודם שנתחבר אל הפשתן הנה עדיין צ"ע בדבריו דהרי באו"ה מבואר דכזית בשר וכזית חלב א"צ ס' רק נגד זית אחד כמ"ש בפ"מ שער התערובת עיי"ש ח"ב ריש פ"ה ובאבני מילואים תשו' ד' באריכות וה"ה הכא אם יש רוב בצמר גמלים נגד פשתן לבד ונגד צמר רחלים לבד אף שהם תרוייהו מרובים מצמר גמלים לא יוכלו לצרף כיון שלא נאסר מקודם ואין מבטלין הצמר גמלים אדרבה הצנר גמלים מבטל כל אחד כמ"ש האו"ה לענין בב"ח דדוקא כשכבר נאסר בעי ס' נגד כל האיסור אבל לא קודם שנאסר וצ"ע בזה אמנם לפמ"ש א"ש דמשמע לי' להר"ן דהפשתן גופה רבה על הכל מדלא הותנה במשנה ואי ס"ד דחוזר וניעור רק דאתה סומך על הביטול של עכשיו הרי עתה רבה הפשתן על הצמר גמלים ומבטל לי' והוה כמאן דליתא ואין בכחו לבטל הצמר רחלים דהוה כאלו הוא פשתן ופשתן אין מבטל צמר רחלים וע"כ אתה סומך על הביטול שבטל צ"ג את צ"ר קודם שנתחבר לפשתן וזה ביאור נכון לדברי הר"ן ומזה מייתי ג"כ ראי' נכונה דהיתר בהיתר בטל דע"כ אתה סומך על הביטול שנתבטל קודם שנתחבר לפשתן:

ב ואמנם להפוסקים החולקים על הר"ן וס"ל חוזר וניעור קשיא מתניתין ודוחק לומר שהם יפרשו דדוק' עם מעט פשתן מותר לערב וכן לפי מה שקשה ממשנ' זו להפוסקי' דהיתר בהיתר ל"ב ועיין בר"ן נדרים נ"ב שכתב בשיטת הרי"ף דהיכא דיש לו היתר עכשיו אף מבא"מ לא בטלי וקשיא ממתניתין דבטל צ"ר בצ"ג אף שיש לו היתר עכשיו ובקושיא זו כבר הרגישו האחרונים וע"כ צ"ל דמתניתין לאו מטעם ביטול הוא רק כמ"ש בתשו' תשב"ץ ח"ב סי' ד' דה"ט כשנתערב פשתן עם קנבוס מותר לערבו עם צמר משום שנעשה ע"י התערובת מין אחר כמו פרידה שמרביעין עלי' מינה שכתבו התוס' משום שנתבלבל עיי"ש באריכות ועיי"ש במ"ש לחלק בין חיטין בחוטין דהוי הרכבה שכניות משא"כ בלא חוטין ותערובת פשתן וקנבוס וטרפן יחד הוה הרכבה מזגיות ופנים חדשות בא לכאן ולפ"ז ל"ק להפוסקים דחוזר וניעור דכאן אין הטעם משום ביטול רק משום שנעשה ע"י התערובת מין אחר ובזה מיושב ג"כ מה שהרגיש המ"ל בה' משכב ומושב על עיקר הביטול מכלאים הרי נהנה מהכל בב"א והוה כטומאת משא עיי"ש ולהנ"ל ניחא דאין הטעם משום ביטול כלל רק משום שנעשה מין אחר ואם כי דברי התשב"ץ בראשית ההשקפה תמיהים הראיתי מקום לדבריו מבכורות י"ז דעל צמר מנדמה אין לוקין משום כלאים הואיל שנשתנה וה"ה כשטרפו במין אחר אבל מאוד קשה לי על דבריו מסוגיא דשם דאמרינין שם מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה ואי ס"ד דמשכחת שינוי בפשתן לשויא כמין אחר איך יליף מפשתן ומקשה שם אלא מעתה הולדה פשתן על גבי הונא ה"נ דלישתני א"כ לא מצית אמרת מה פשתן שלא נשתנה ומשני דלא נשתנה ריחו ול"ח שינויי ואי ס"ד דמיקרי שינוי ע"י תערובת לשויא מין אחר הק"ל איך אמרינין מה פשתן שלא נשתנה וצ"ע והנה התשב"ץ הוסיף קימחא בזה דאפי' מחצה על מחצה הוא מן הדין להתירו דהרי פנים חדשות בא לכאן והוא מורכב הרכבה מזגיות אלא דא"א לצמצם דשמא הפשתן רוב והקנבוס מועט וראי' מתוספתא דנגעים דפליג ר"ש ואמר מחצה על מחצה אינו מטמא בנגעים דספק נגעים להקל משמע דאיסורא דכלאים משום ס' הוא דא"א לצמצם הא אם יבוא אליהו ויאמר דהוא מחצה על מחצה הי' מותר כדין פרדה עם מינה משום דברי' בפ"ע היא עיי"ש שהאריך וקשה לי' על דבריו לפמ"ש תוס' חולין כ"ח וסוכה ועירובין דהיכא דמחצה על מחצה מותר אף א"א לצמצם מותר מטעם ס"ס שמא שוין ושמא ההיתר הרוב א"כ אס"ד דבכלאים מחצה על מחצה מותר אף אם א"א לצמצם מותר מטעם ס"ס שמא שוין ושמא הקנבוס הרוב ולפע"ד אדרבה מדאסר הת"ק בכלאי' מוכח דמחצ' על מחצה אסור דשוין לכ"ע אסור ורק דר"ש ס"ל בנגעי' מחצ' על מחצה מותר דהיינו טעמ' דס"ל כיון שהתורה התירה ספק בנגעים הואיל ופתח בטהרה תחלה אף ס"ס להחמיר מותר כמ"ש הר"ש מפליזא בשיטה מקובצת ב"מ ד' ו' דכיון דהתורה התירה ספק מעשר אף רוב ל"מ ה"ה בנגעים שהתורה התירה ספק אף ס"ס להחמיר מותר לכן ס"ל לר"ש מחצה על מחצה מותר דכיון דא"א לצמצם איכא ספק שמא קנבוס הרוב ואף דאיכא נגד זה ס"ס להחמיר אינו מטמא בנגעים (ולפי זה נ"ל לומר דספק טומאה ברה"ר טהור אף דאיכא ס"ס להחמיר כמ"ש המ"ל בפ"י דמקואות ה"ו לענין ספיקא דרבנן וה"ה בספק טומאה כיון שהתורה התירה הספק להדיא ובהכי מחיישבין דברי התוס' פסחים ט' ע"ב שהקשו התוס' האי בור היכא קאי אי ברה"ר למ"ל ס"ס והרי בלא"ה ספק ברה"ר טהור וקשי' על קושיתם הרי יש ס"ס להחמיר שמא לא גררוהו ואת"ל גררוהו שמא גררוהו נגד רגליו ומה הקשו ולהנ"ל ניחא דספק טומאה ברה"ר טהור אף בס"ס להחמיר מיהו למה שפי' מהרש"א קושיתם בנדה ט"ו יש לדחות הראי' דלפי מה שפי' קושית התוס' קאי על ספק שמא רוח הפילה שמא נפל ובזה ליכא ס"ס להחמיר אמנם גם זולת דברי מהרש"א יש לדחות הראי' דהכי קשי' לתוס' אי ברה"ר סגי בספק שמא אכלוהו העכברים או לא ובזה ליכא ס"ס להחמיר ודו"ק) והנה מלבד מ"ש צ"ע על התשב"ץ שכתב דטעמא דר"ש דבכלאים אסור משום דא"א לצמצם ובנגעים מותר משום ספיקא והרי ביבמות י"ט אמרינין דר"ש ס"ל כריה"ג דבידי שמים אפשר לצמצם וכ"ש ביד אדם אך ביבמות שם יש תירוץ אחר ולתי' זה י"ל דס"ל לר"ש א"א לצמצם עיי"ש שוב ראיתי במ"ש בנגעים גם ס"ס להחמיר טהור לכאורה יש ליישב קו' התוס' בנדה י"ט דלמ"ל קרא לספק נגעים והלא איכא חזקת טהרה להנ"ל י"ל דאיכא ס"ס להחמיר שמא בפ"א באו הבהרת והנגע ושמא הנגע קודמת ולדעת התוס' מיקרי זאת ס"ס ועכ"ז התורה גילתה דטהור ולזה צריך קרא אבל לאחר העיון נראה דהיכי דהנגע והשער לבן באו בפ"א טהור הגם דלשון המשנה סותר בזה דברישא דקתני בהרת קודם טמא משמע דבב"א טהור ובסיפא דקתני שער קדום טהור משמע בב"א טמא ומ"מ מלשון הר"ש בפ"ד דבנגעים שכתב ב' פעמים לא שבאו בב"א עיי"ש משמע בב"א טהור ולפי זה ליכא ס"ס להחמיר אדרבה איכא ס"ס להקל שמא בב"א ושמא שער קדמה וצ"ע ל"ל קרא אף לתירוץ התוס' דמיירי בהי' לו נגע אחרת כמ"ש תוס' בכתובות ע"ה מ"מ ס"ס מהני ומזה משמע דכל כה"ג לא מיקרי ס"ס דהוי משם אחד ודו"ק ומ"מ הסברא שכתבתי דבנגעים אף ס"ס להחמיר טהור שריר וקיים והרבה יש לפלפל בדברי התשב"ץ אך לפי שכל הפוסקים לא כתבו כן אקצר ולא אבנה דיק עליהם ודע דהפרי תואר סי' צ"ט ס"ל דכל איסורין שנתערבו מחצה על מחצה ל"ה רק ספק ולפע"ד מהתוספתא דנגעים הנ"ל דס"ל לר"ש ספק נגעים להקל במחצה על מחצה יש ראי' להפ"ה אולם לפמש"ל יש לחלק בין נגעים לשאר איסורין ואמנם בגוף הקושיא על הפוסקים דהיתר בהיתר ל"ב ממשנה דכלאים יש לומר כמ"ש התוס' יבמות דף פ"ב דביבש ביבש אף ר"י מודה דמב"מ בטל ה"ה ביבש ביבש היתר בהיתר בטל לפוסקי' דהיתר בהיתר מטעם מב"מ ומ"ה בכלאים בטל ויהי' איך שיהיה דבר זה ברור דלרוב פוסקים דאינו חוזר וניעור בנתערב מקודם צ"ג בצ"ר אף שאח"כ מערבו ברוב פשתן אינו חוזר וניעור:

ג אמנם אם נתערב מקודם הצמר בפשתן כמו בנ"ד קודם טוי' אם מהני אח"כ שיבטל המעט פשתן בקנבוס או בצ"ג מרובה וכן היכא שנתערב הכל ביחד בזה צריך לפנים אם לא נימא כיון דהצ"ג או הקנבוס מיעוט ובטל ברוב צ"ר אין בו כח לבטל המעט פשתן והנה מדברי הירושלמי דקתני צמר ופשתן שערבן מביא ליטרא ועוד צ"ג י"ל דמיירי שהי' ליטרא צמר וליטרא פשתן ולכן הליטרא ועוד מבטל הצ"ר משא"כ אם הצ"ג מיעוט נגד צ"ר ולכאורה הדבר תליא אם אמרינין דמיעוט שנתבטל הוי כליתא בעולם או לא דברש"י מנחות כ"ג ע"ב במ"ש דהגמ' לא פריך רק דליבטלא שירים לטיבלא והו"ל כחסרה ולא הקשה דליבטלא טיבלא לשירים והו"ל רובא סלתא דא"נ בטל לא אייתר לה דכמאן דליתא דמי ומבואר דרש"י ס"ל דדבר הבטל כמאן דליתא דמי ולפ"ז כשצ"ר הרוב מבטל הצ"ג כמאן דליתא דמי ואין בידו לבטל הפשתן אבל התוס' כתבו דרש"י סותר א"ע ומשם בארה דס"ל מיעוט כמאן דאיתא דמי ולפ"ז אף שבטל יכול לבטל הפשתן ולאחר העיון י"ל דגם רש"י יסבור דמיעוט כמאן דאיתא דמי אך רש"י כיון בדבריו כוונה מיוחדת כמו שאגיד ובזה סרה קו' התוס' ורש"י אין סותר כלל את דבריו דהפ"מ בפתיחה לה' תערובת כתב בשם המ"כ דאיסור נהפך להיות היתר אבל היתר לא נהפך לאיסור ועיין במ"ל ה' מעילה דלא ס"ל כן אבל בר"ן נדרים נ"ט שכתב דהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר משמע כדברי הפ"מ ולפ"ז שפיר כתב רש"י דהגמ' לא חשש רק דמיבטלא שירים לטיבלא דהוא איסור בהיתר אבל שיבטל הטיבלא לשירים להיות רובא סלתא לא פריך דכמאן דליתא דמי וכוונת דבריו דכיון דשירים המה היתר אין בטלים בטיבלא שהוא איסור דהיתר לא נהפך לאיסור ומ"ה ל"ה רובא סלתה דכמאן דליתא ולא נתרבה על הטיבלא ומיושב קו' התוס' בהא דכתב רש"י במנחת כהן משיח ומנחת נסכים דהו"ל רובה שמנה דשם קומץ אחד מבטל לחבירו ובשניהם שוין שייך ביטול משא"כ שהיתר יתבטל באיסור וזה ישוב נכון לדברי רש"י באופן דגם רש"י סובר דמיעוט כמאן דאיתא דמי ודע דאין להביא ראי' לדין שלפנינו מהא דאמרינין סילק את מינו כמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו וכן לדידן להיפך דשם הרוטב ניכר בין החתיכות ול"ב ושפיר אמרינין סלק החתיכות או להיפך משא"כ היכא ששייך ביטול ובע"ז ד' ע"ג בנפל מתחלה מים ביין ואח"כ נפל יי"נ לבור דאמרינין רואין היין כאלו אינו ומים מבטל היי"נ ול"א כבר נתבטל המים ביין מיירי שלא הי' ביין שיעור לבטל וגם דשם הוי אינו מינו אבל אם יש שיעור לבטל ונאמר דהיתר בהיתר בטל ודאי אח"כ לא אמרינין רואין גם אין להוכיח מהא דאמרינין לדידן סלק שא"מ ומינו מבטל כמ"ש הטו"ז בגוף הסברא דמינו מבטל מקודם לאיסור ובכ"מ שטעמו מורגש אמרינין היתר הוא ולמה לא ניחוש שהאיסור נותן טעם לאינו מינו קודם שנתבטל וה"ה הכא בנפלו בב"א נימא דמעיקרא מבטל הקנבוס הפשתן קודם שבטל בצמר דז"א דשם הטעם כל דרך בשולו לא נעשה נבילה וכיון שאח"כ טעם האיסור בטל במינו היתר מותר משא"כ בזה חיישינין שמא מעיקרא נתבטל הקנבוס בצ"ר ואח"כ כמאן דליתא דמי איברא דלפי המבואר בכ"מ חילוק בין לח בלח דהוי כמאן דליתא ובין יבש ביבש דכמאן דאיתא דמי ומה"ט פסקינין בה' פסח דיבש ביבש חוזר וניעור דכמאן דאיתא דמי א"כ בנ"ד אף שיש רוב בצ"ר נגד צ"ג עדיין כמאן דאיתא דמי ומבטל לפשתן ועיין עוד לקמן:

ד ואמת דבגוף דברזה אם צמר גפן מבטל לפשתן או צמר רחלים לקנבוס דבר זה תלי באשלי רברבי דהתיו"ט מכלאים כתב על משנה דאם רוב מן הגמלים מותר דמין במינו יבש ביבש בטל אפי' מדרבנן ובתר שמא אזלינין לענין מב"מ אפי' אית לחד שם לוי' כדאמרינין פ' בתרא דעכו"ם ופי' דבריו הפ"מ בה' ציצית סי' ט' דס"ל דוקא צ"ג מבטל לצמר רחלים דהוה מב"מ בשמא אף דאית לחד שם לוי' אבל לפשתן לא מבטל צ"ג דהוי מבא"מ בשמא והוא ז"ל הפליא עליו דביבש בא"מ הטעם שמא יבשלם ויתן טעם והיכי דל"ש זה אף בא"מ בטל ושוב הביא י"א דמבא"מ מ"ה ל"ב עיי"ש ובאמת אם אמרינין דרבא אזיל בתר שמא אף בפחות מס' דלא כהש"ך עיין במרן הגאון מליסא סי' צ"ח דע"כ ס"ל אף בליכא נתינת טעם בעי ס' כמהרא"י עיי"ש באריכות וצדקו דברי התיו"ט וכן מוכח במ"א סי' תצ"ח ס"ק כ"ח לענין אפר באפר דדוקא הואיל דמדרבנן מהני רוב אבל בדאורייתא בעי ס' אף דליכא טעם ודוקא בטומאה כתבו התוס' דל"ש ט"כ אבל באיסורין בעי ס' ועיין פ"מ כבר הקשה על מ"א הנ"ל אבל ברור דהמ"א כוון לדברי מהרא"י דאף בליכא נתינת טעם בעי ס':

והנה עפ"י דברי התיו"ט והפ"מ הנ"ל דדוקא צ"ר בצמר גמלים בטל ברוב דהוי מב"מ בשמא אבל פשתן בצ"ג ל"ב ברוב רק בס' דהוי מבא"מ הנה לפי זה דברי המשנה הירושלמי דצו"פ שטרפן מביא ליטרא ועוד ומבטל היינו ממש דינו של הרשב"א בסי' צ"ח במינו ואינו מינו דאמרינין סלק ובלח בלח בעינין נשפך דמדרבנן בעי ס' אף במינו וביבש במינו ל"ב נשפך ועכ"פ דינו של הרשב"א מפורש במשנה ובירושלמי ועיין בפ"מ בס' צ"ח נסתפק יבש ביבש אי אמרינין סלק ומסקנתו דל"א סלק והנך רואה דלדברי התיו"ט היינו ממש דין סילק דרואה את א"מ כאינו ומינו רבה עליו ומבטלו ועיין תוס' נדה ס"א הקשו בבגד שאבד בו כלאים דליבטלי ברובא כמו דאמרינין בשער נזיר בסוף תמורה וכן הקשה רש"י שם ולהנ"ל י"ל דל"ה ס' וצו"פ בעי ס' ובתמורה בהך דשער נזיר הוי מב"מ ובטל ברוב ועכ"פ התוס' לא ס"ל כן ולשיטה הנ"ל באמת י"ל הכי ולדעתי שיטה זו הוא שיטת הרמב"ם עיין ברמב"ם פ"ג מכלאים ה"ג שכתב לפיכך עורות הכשבים אעפ"י שתופרין אותן בפשתן מותרין ואין חוששין לנימת צמר שהרי בטלו במיעוטן והראב"ד תמה וכי צמר בפשתן בטל ברוב רק שאינו טוי אסור מדרבנן והכ"מ מביא מדברי הירושלמי ראי' לדברי הרמב"ם ותמה בטו"ז דמדברי הירושלמי מוכח להיפך דבעינין רק מין אחר ומ"ש בט"ז דעורות גופי' הוי מין אחר הוא יותר תמוה דהרי העור אינו בתוך התערובת דהתערובת ל"ה בעור רק בצמר ובפשתן ואמנם לפמ"ש יתיישבו דברי הרמב"ם דהוא ס"ל צמר בטל בפשתן רק דבעינין ס' וכן מביא במנחת כהן שיטת הרמב"ם דביבש ביבש בעי ס' מהתורה עיי"ש ובפ"מ בשער התערובת ומ"ה קאמר הירושלמי מביא מין אחר דהוא מדין סילק ומב"מ בטל ברוב ובעורות הכבשים דל"ה רק מדרבנן דל"ה טוי וגם מיירי דל"ה שוע ורק תפור וגם להרמב"ם ל"ה רק מדרבנן ומ"ה בטל ברוב כדין מבא"מ ביבש ביבש באיסור דרבנן עיין בש"ך סי' ק"ט ובפוסקים ומ"ה פסק בטל במיעוטן והרבה יש לדבר ואקצר:

ועכ"פ כבר נתוכחו הפ"מ והתיו"ט בזה אי בטל צמר רחלים בקנבוס ופשתן בצ"ג ומצאתי שכבר נסתפק בזה התשב"ץ ח"ב סי' ד' וכתב ויש לי מו"מ במשנה זו אי דוקא צמר בהדי צמר או פשתן בהדי קנבוס אבל איפכא כגון צמר רחלים בקנבוס או צ"ג בפשתן לא ולפ"ז פשתן ל"ב בצ"ג או דילמא האי דנקיט לי' תנא משום דאורחא דמילתא וה"ה איפכא ולפי זה פשתן בהדי צמר גפן שפיר מתבטל אלא שנ"ל זה האחרון עיקר הנך רואה שגדול הקדמונים נסתפק בזה ומסיק דגם צמר גפן מתבטל בפשתן ובאמת הכי מסתברא דהרי בירושלמי מביא סתם מביא ליטרא מין אחר ומבטלן והכי מוכח מכל הפוסקים דלא כהתיו"ט וביחוד לפמ"ש הש"ך סי' ק"ט להלכה דמבא"מ א"צ ס' רק מדרבנן שמא יבשלם ויתן טעם בכלאים דל"ש זה ל"ב ס' ועיין ג"כ בפ"מ בפתיחה לתערובת מביא דברי התיו"ט ואקצר.

ודע דבלאו הכי הי' מקום לומר דבעינין ס' דבאמת בכלאים שנתערב צמר בפשתן וגם במין אחר ואח"כ נטוה האיסור נולד בתערובת דקודם טוי' אין כאן איסור ול"ב כעין שכתב המרדכי ביבמה שרקקה דם ורק דקשה מדברי המרדכי גבי דשיל"מ דדבר שהאיסור נולד בתערובת בטל אף בדשיל"מ ועיין בכו"פ ועיין בנוב"י תניינא סי' נ"ד שתי' דיש חילוק בין רוב ובין ס' דברוב ל"ב דל"ה דומיא דסנהדרין ובס' בטל וה"ה הכא י"ל הואיל ונולד בתערובת בעי ס' אבל הרבה יש לפלפל על דברי נוב"י הנ"ל ועוד דאם ל"ב ברוב דאחרי רבים לא נאמר באיסור שנולד בתערובת אף ס' ל"מ דכאן ל"ש לילף מזרוע בשלה כיון דל"ש בזה שיתבטל ויהי' כמאן דליתא הואיל והיא יבש ביבש ודו"ק:

ה והנה במה שנסתפקתי לעיל אם הצמר גמלי' מיעוט בפשתן אם מהני לבטל הצ"ר כמו שהארכנו הנה המפרש בירושלמי פי' על הך דמביא ליטרא ועוד ממין אחר דמסתמא מיירי בשוין הצמר והפשתן ונמצא לפ"ז המין אחר ל"ה מיעוט נגד אחד מהם אך מדברי הפרישה מוכח דאפי' במיעוט מותר וז"ל והא דקאמר ומבטל אחד מהם ר"ל הפחות שבהם כגון שנתערב מעט צמר רחלים עם הרבה פשתן דמביא צמ"ר ומבטל הצמ"ר שהיא המיעוט דאילו לבטל הפשתן הי' צריך לביטולו הרבה עיי"ש מוכח להדיא דאפי' הי' הצ"ג מיעוט נגד הפשתן מהני ואם כי ברוב דבריו חולק זקני, הטו"ז בזה לא אשכחן מאן דפליג עלי':

ותבנא לדינא הנה בנמצא תערובת פשתן בצמר מה שיכול להסירו ע"י בדיקה וחיפוש ע"י פועלים כמו שעושין עד היום בעלי מלאכה זו ודאי דל"ב כלל כעין שכתב הטו"ז בסי' ק"ד גבי האי אימרטוטי אימרטט וכן פי' במנחת כהן כהטו"ז וכן פי' שארי הגאון מליסא בחו"ד ואין זה דומה למה שבטל בפשתן כשאינו ניכר אף שיכול להכיר הפשתן ע"י צבע כדאמרינין בנדה ובטוש"ע דז"א דכמ"ש תחו"ד מדברי הרשב"א בסי' ק"א דהיכי דבטל ברוב אף דיכול לברר ע"י קפילא א"צ לברר היכי דהוה טירחא ה"ה היכא שיכול לברר ע"י צבע כיון דלע"ע אינו ניכר והוי תערובות ושייך ביטול ברוב משא"כ היכי שניכר רק שקשה להוציא כגון בקום וכגון בנ"ד אין כאן תערובות ול"ש ביטול וכ"כ בתשב"ץ דבניכר ל"ש ביטול ועוד נ"ל אפי' לדעת הש"ך בסי' ק"ד גם הוא ס"ל בניכר אין איסור נהפך להיתר כמ"ש הטו"ז להדיא ורק דמותר לאכול מטעם אחרי רבים להטות ובנ"ד בעינין שלא יהי' חוזר וניעור ובעינין שנתהפך להיתר כמ"ש בשם הר"ן וזה ודאי ל"ש בניכר ועוד בכאן שלא יערב רק משהו צמר גפן אולי לא יפגש ויטרף עם הפשתן כלל אם הוא ברוב צמר ואנן בעינין שטרפן זב"ז כמ"ש בתשובת הרא"ש באופן דחלילה להקל בלא בדיקה וחיפוש במקום במקום שיש חשש פשתן רק כל המלאכה תעשה ע"י אומנין בקיאין בחיפוש אחר חיפוש אך כ"ז יען כי הפועלים עצלים והבעה"ב דוחק אותן לכלות המלאכה ויש חשש שאינם זהירים כ"כ ויש חשש אפי' בבדיקה כי אינם יכולים להוציא הכל טוב וכשר הדבר לערב עוד מין אחד והיה נ"ל שטוב יותר לערב קנבוס דבזה לד"ה בטל הפשתן ברוב אפי' להתיו"ט אך אולי ל"ב הקנבוס בצמר ויש חשש לענין ציצית כמ"ש לקמן לכן נ"ל לערב מעט צמר גפן ולסמוך על כל הני פוסקים הפרישה והתשב"ץ והפ"מ דבטל פשתן בצמר גפן ודו"ק ומה שראוי לדבר בנ"ד הוא דלפמ"ש המ"א בה' ציצית באם נמצא תערובת צמר גפן אין לטלית הקנה לדעת הגה"מ דבשאר מינים ל"מ רק ציצית צמר ופשתן יחד והוא פי' דברי רבא דצו"פ פוטרין בין במינם בין שלא במינם היינו במינם צמר או פשתן ושלא במינם צמר ופשתן ובטלית צמר ויש תערובת מין אחר אין לבגד תקנה דשמא הואיל ויש תערובת מין אחר ועושין ציצית מצמר בעי צמר ופשתים ואיך יערב כאן צמר גפן ואמנם המ"א בעצמו הביא דברי הרדב"ז דרק בשלא טרפן אסור אבל לא בשטרפן דנתבטל הצמר גפן ברחלים ועיין בישוי"ע לענין טלתים של משי מ"ש בזה ולא חשש רק אולי נמצא חיט של משי משא"כ בצמר גפן בלא חיטים ודאי בטל בשטרפן כדאיתא בירושלמי והובא לעיל ועדיין יש להסתפק בנ"ד כיון דבכוונה מערבין הצמר גפן שיבטל הפשתן א"כ הצמר גפן ל"ב ברחלים כמ"ש הרשב"א הובא ביו"ד סי' קל"ד דדוקא בנתערב דרך מקרה אבל כל שבכוונה עושין כן לא בטל וכ"ש כאן כיון שבכוונה רוצין שיבטל הפשתן בתוכו ולא שיבטל הוא ויש חשש לשיטת מהר"ם מרויטנבורג והג"מ דבשאר מינים בעי צמר ופשתים ואין לומר שהר"ם לא כתב דבעי משאר מינים צו"פ רק לשיטה דשאר מינים דאורייתא דמוכח לשיטה זו מהו"א דמנחות דבעי צו"פ אבל אי שאר מינים מדרבנן מסיק הגמ' שם צמר או פשתן ובנ"ד לפמ"ש המ"א בסי' תמ"ב דאפילו להרשב"א דכל שעיקרו כך ל"ב הוא רק מדרבנן ונמצא דבנ"ד מדאורייתא אין כאן בגד של שאר מינים ורק מדרבנן ואם שאר מינים דרבנן סגי או בצמר או בפשתן וה"ה בכה"ג י"ל דסגי בחד דז"א דיש לחלק בין הדבקים דאם שאר מינים מדאורייתא חייב בציצית ה"ה בכה"ג דל"ב רק מדרבנן אבל צו"פ ביחד בעי כיון דיש בו משאר מינים ואם שאר מינים מדאורייתא חייב בציצית בעי צו"פ ביחד אך אמנם בנוב"י תניינא חלק יו"ד סי' נ"ו האריך להוכיח דאין הלכה כהרשב"א ואף דבר שעיקרו כך בטל וגם דמבואר בה' ציצית דבתר עיקר הבגד אזלינין וביחוד בנ"ד לא יהי' בהצמר גפן כדי לצרף ג' ע"ג ואין כאן בגד כלל של שאר מינים וביותר אין הלכה כשיטת המהר"ם והגה"מ רק ד"ז הב"ח חשש לשיטת המהר"ם ובנ"ד שלא יהי' רק משהו ונטרף יפה ולא יהי' רק מיעוטא אף המהר"ם מודה ודו"ק:

והנה ק"ל על שיטת המהר"ם והגה"מ תימא רבתי דלשיטתם רבא דקאמר צו"פ פוטרין בין במינם בין שלא במינם היינו שלא במינם בעי צו"פ ועיין בביאור מרדכי להגאון מוה' מרדכי בנעט מ"ש לשיטתם פלפול עצום ומפורש יוצא דבצו"פ סגי בחד ובשלא במינם בשאר מינים בעי תרווייהו וק"ל מגמ' ערוכה בנזיר ד' נ"ח דמקשי ומאן דנפקא לי' מראשו מ"ט לא נפקא לי' מגדילים ומתרץ אמר לך לכדרבא הוא דאתי דצו"פ פוטרין בין במינם בין שלא במינם ולשיטת מהר"ם בשלא במינם בעי צו"פ א"כ עדיין מוכח אף אם קרא לכדרבא משאר מינים דעשה דוחה לל"ת דהרי התור' התירה לעשות על בגד משאר מינים ציצית מצמר ופשתים ביחד והוי כלאים ומוכח דעשה דוחה לל"ת וא"ל דקרא לכדרבא ובשאר מינים נמי פוטר או צמר או פשתן דהרי למהר"ם אין זה כוונת רבא וכך כוונת רבא צו"פ ש.ניהם ואם הכונה כעין דיוק רבא הו"ל למימר כדיוקא דרבא כדאמרינין ביבמות ד"ה ועוד דאם מאן דנפיק מראשו וקרא דגדילים הוי מוקי לרבא והוי ס"ל זולת קרא דצמר או פשתן פוטר בשאר מינים מנ"ל למסקנא דכתיב ראשו ועשה דוחה לל"ת דצמר או פשתן לא יוכל לפטור משאר מינים דבזה ליכא קרא וגילוי דעת וע"כ צ"ל למהר"ם דס"ל רבא דקאמר כן מסברא או מלשון הקרא דצו"פ תרווייהו בעי שיפעלו פעולתן לפטור שאר מינים ואיך מאן דיליף בראשו מוקי קרא לכדרבא ומ"מ הרי מוכח ע"כ משאר מינים דע"ד ללא תעשה והיא קושיא גדולה:

ומה שנ"ל ליישב בדרך פלפול הנה בישי"ע ה' ציצית סי' ט' הקשה לשיטת מהר"ם בשאר מינים דע"ד לל"ת והרי אפשר לקיים שניהם דיעשה ציצית במינו והתוס' הקשו בכתובות ובמנחות מ' בצו"פ גופי' ותי' דמגו דצמר פוטר בפשתן ע"כ דא"א במינו לכן פשתן פוטר בצמר עיי"ש משא"כ בשאר מינים דל"ש מגו זו הדבר קשה איך יעשו כלאים עיי"ש שהאריך ואמנם לפמ"ש התוס' במנחות מ' בתירוץ השני דכלאים בציצית הותרה לגמרי ואפי' בלילה ואפילו אשה ומ"ה אפי' באפשר מותר ור"ל במנחות ל"ק רק מדרבנן ל"ק משאר מינים דכלאים בציצית הותר לגמרי והנה התוס' ביבמות ד"ה הקשו איך ילפינן דע"ד ל"ת מכלאים בציצית דילמא שאני כלאים בציצית דהותרו בבגדי כהונה מכללו ותי' דשם ג"כ רק משום דעשה דוחה לל"ת ואמנם אם בגדי כהונה הותר לגמרי ואפי' בלילה הוי שפיר הותר מכללו וכן בלא"ה אם כלאים בציצית הותר לגמרי אפי' בלילה ואפי' באפשר לקיים שניהם ליכא למילף מכלאים בציצית דע"ד לל"ת דשם גזרת הכתוב אפי' באפשר לקיים שניהם והותר לגמרי כמ"ש תוס' יבמות ג' דליכא למילף מיבום מה"ט משום דהותר וע"כ אי יליף מגדילים דעשה דוחה לל"ת לא ס"ל דהותר לגמרי ולא ס"ל כדרבא ואמנם אם ס"ל כדרבא דצו"פ פוטרין שלא במינם ולמהר"ם בעי שניהם יחד וקשי' הא אפשר במינו וע"כ מוכח דהותרה ואם הותרה בלא"ה לא מוכח בזה דע"ד לל"ת ומעתה שפיר קאמר בנזיר דמאן דיליף מראשו לא יליף מגדילים דס"ל כרבא דצו"פ פוטרין שלא במינם וע"כ דהותר לגמרי ולא מצי למילף דע"ד ללא תעשה ודו"ק והוא דבר יקר ועיין תוס' יבמות ה' ע"ב ד"ה כולה משעטנז נפקא הקשו וא"ת ודילמא כולה לכדרבא הוא דאתי ומנ"ל למישרי כלאים ותי' דהכי משמע לא תלבש שעטנז צו"פ יחד גדילים תעשה לך מהם והכי איתא פרק שני נזירין וצ"ע בדברי התוס' דבאמת הכי איתא שם אבל אח"כ איתא ומ"ד נפקא מראשו אמאי לא נפקא מגדילים ותי' כדרבא הרי דלרבא לא מוכח מקרא אבל כוונת התוס' דבזה פליגי השני מ"ד בנזיר למר מוכח ממשמעות ולמר לא מוכח ממשמעות ומוקי קרא כדרבא אמנם לשיטת מהר"ם ל"ק כלל קו' התוס' דאף לכדרבא מוכח דכלאים בציצית מותר כנ"ל רק דלחד הותרה ולחד דחוי' ועכ"פ קו' התוס' ל"ק למהר"ם וזה נ"ל בדעת הרמב"ם דס"ל כלאים בציצית אסור בלילה ובאשה משום דפסק דשאר מינים רק מדרבנן ודלא כדרבא וכיון דלא ס"ל כרבא לא מוכח מקרא דהותרה כנ"ל ויש להאריך ולקצר אני צריך ומענין ביטול איסור לכתחילה מבואר בט"ז דמותר קודם חלות האיסור וכן הוא בש"ע יו"ד סי' קל"ז ומוסכם מכל הפוסקים:

ואכפיל עוד הפעם לזרז שלא יסמוך ע"ז רק אחר הבדיקה וחיפוש אחרי חיפוש ואחרי זאת להציג מחשש איסור שעטנז ראוי להטיל צמר גפן מעט מזעיר קודם הטריפה ולטרפן יחד וכתורה יעשה וד' יעטהו ישועות ונחמות כנפשו ונפש מוקירו [ועיין לקמן סי' ב' פלפול עצום בדין הנ"ל]:

יצחק שמעלקיש האב"ד דפ"ק הנ"ל והגליל. בשולי המכתב קשיא לי קושיא גדולה אדברי תוס' יבמות פ"ב ד"ה ר"י שכתבו דיבש ביבש בטל לר"י והא דאמרינין בהקומץ דמנחות שנתערבו לא בטלו לר"י התם נמי מתוך שמנן וכו' א"כ כשיאפו אותן יתנו טעם זב"ז וקשי' לי אתירוץ ב' דא"כ הדרא קו' הגמ' לדוכתא שם בהקומץ הא קא מיבטלי שירים לטיבלא והו"ל חסר סילתא דלע"ע קודם שיאפה בטל ואף דלאחר שיאפה יתן טעם מ"מ הא כבר נדחה ונראה ונדחה אינו חוזר ונראה והרי התוס' בזבחים ע"ד ד"ה רואין הקשו איך מוכח דעולין אין מבטלין או מב"מ ל"ב מקרא דולקח דילמא אולי הי' מים הי' בו מראית דם ותירצו דעיקר הוכחה דאי ס"ד דמבטל כשמערה טפה ראשונה הו"ל נראה ונדחה עיי"ש וה"ה בהך דמנחות כיון שלע"ע קודם שיאפה בטל והו"ל חסר סילתא והו"ל נראה ונדחה ואין לומר כל שבידו ל"ה דיחוי כדאמרינין במנחות נ"ט עיין תוס' שם ודף י"ב וד' נ"ט בזבחים דא"כ קשי' גם אתוס' זבחים ע"ד הנ"ל הרי בידו לערות עוד והרבה יש לדבר בפרט זה וצ"ע וגם בעיקר דברי התוס' הנ"ל צ"ע לפוסקים דאינו חוזר וניעור א"כ לר"י הרי בטל קודם שיאפה ואינו חוזר וניעור וצ"ע שוב ראיתי שיש ליישב קו' הראשונה בדרך זה דהנה ר"י אית לי' במנחות ט' במנחה שחסרה מביא מתוך ביתו וימלאנה א"כ ודאי מהני מה שנותן טעם ע"י האפי' דל"ג ממה שהביא מתוך ביתו אך זה דוקא אם ממלא קודם קמיצה אבל לא אחר קמיצה כדמוכח מרמב"ם פי"א מפסולי המוקדשים ה' ט"ז א"כ קשי' מה מהני האפי' דזה הוי במנחת סולת לאחר הקמיצה ואז ל"מ המילוי ולזה יש לומר דתוס' ס"ל שם מיירי במנחה מאפה דאופין קודם קמיצה ולא מיירי במנחת סולת והרי לשיטת הרמב"ם מנחת סולת לא הי' צריך אפיה ול"ש תי' התוס' ולכן אף אם נאמר דתוס' יסברו דהי' צריך אפיה מ"מ אין תימא אם תוס' יתרצו המשנה דמיירי בשאר מנחות ולא במנחת סולת כן נראה לי לחומר הנושא:

ב"ה בערזאן יום ה' לימי חנוכה תרכ"א לפ"ק.

סימן ב

ברכה ושלום לידידי כנפשי הבחור החריף הגדול ובקי בכל חדרי תורה מורג חרוץ קנקן חדש מלא ישן כ' צבי מאיר נ"י מטארני וכעת הוא רב בק' סאמפאלנע במדינת פולין.

א ראשית דבריך הקשית על דברי הר"ן שהוכיח ממשנה דכלאים דאינו חוזר וניעור ולפמ"ש הגאון מליסא במקו"ח סי' תמ"ז כוונת דבריו דאי ס"ד דמקודם ל"ב רק דכעת אחר שנתערב בפשתן אמרינין סלק הפשתן והצ"ג מבטל א"כ אדרבה נימא הצמר והפשתן מצטרפו יחד לבטל הצ"ג וע"כ דנתבטל מקודם ואינו חוזר וניעור ע"ז הקשה דהרי מבואר בירושלמי וכן ברמב"ם ובטוש"ע דאפילו נתערב מקודם הצמר והפשתן מביא ליטרא ועוד ומבטלן עיי"ש לק"מ דהירושלמי מיירי דנתערב קודם טוי' דל"ה איסור כלל ושפיר בטל בהצ"ג דעדיין כלו היתר ועיקר הוכחת הר"ן דל"א חוזר וניעור אחר שנעשה איסור דאז הצו"פ כגוף אחד משא"כ קודם הטווי' וז"ב אלא שעדיין יש לתמוה בדברי הירושלמי דאמאי ל"ב הצמר בפשתן או להיפך דהתוס' בנדה ס"א ובע"ז הקשו דליבטיל ברובא ותירצו דכיון דשניהם היתר וע"י תערובתן נאסר הוי כגוף אחד של איסור וכמו שביאר הש"ך סימן רצ"ט ביתר שאת כוונתם דכך אסור המרובה כמו המיעוט וכ"ז אם היתר בהיתר ל"ב או שלא נתערב רק אחר הטווי' אבל אם אמרינין היתר בהיתר בטל ונתערב קודם הטווי' כמו שבטל צ"ר בגמלים דהוי שניהם היתר כן ליבטל צו"פ דהוי שניהם היתר ואח"כ אינו חוזר וניעור ובשלמא אם אמרינין דלא כשיטת הר"ן רק דאח"כ כשנתערב הצמר בפשתן צ"ג מבטל בעת שנעשה איסור שפיר הצמר בפשתן כגוף אחד אבל אם נימא כדעת הר"ן דנתבטל בעוד היתר שהביא ראי' דאינו חוזר וניעור אמאי לא נתבטל הצמר בפשתן דע"כ יש רוב באחד מהם דא"א לצמצם קודם טווי' דאז דברי התוס' וסברתם אין מספיקין ודבר זה קשה טובא לשיטת הר"ן אלא שנ"ל ישיב נכון לזה דהנה לפי המבואר במשנה דתרומות והפוסקים דאפי' אם ל"א חוזר וניעור כ"ז בנתערב עד פלגא אבל בנתרבה האיסור מהיתר ודאי אמרינין חוזר וניעור מטעם דהוי כניכר האיסור וזה אפילו לשיטת הראב"ד שהוא היותר מקיל בענין זה כמבואר להדיא במשנה דתרומת פ"ה מ"ז ועיין ג"כ בתוס' יבמות פ"ב כתבו ג"כ הכי אלא שמהתוס' ב"ק ק' משמע דאמרינין קמא קמא בטל אפי' בנתרבה האיסור שהרי הקשו אהא דנתן סאה ונטל סאה כשר עם רובו וברובו מיהו פסול ונימא קמא קמא בטל ואם ברובו ס"ל חוזר וניעור ל"ק קושיתם ויש לתמוה על דבריהם ממשנה דתרומות שהבאתי לעיל דמבואר שם עד שירבה התרומה על החולין הרי דבנתרבה תרומה אסור ועיין פ"ח ופ"ת בסי' צ"ט שתמהו על הש"ך ממשנה זו ולא הביאו דברי התוס' ואמנם י"ל דהתוס' ס"ל כשיטת הרמב"ם דפי"ג מתרומת ה"ה שפי' משנה זו לא שנפלו נ"א סאה רק שנפלו מאה סאה ועוד עיי"ש ובתיו"ט

ואין ממשנה זו ראי' רק על כולה ולא על רובה ודו"ק ועכ"פ הנה שיטת רוב הפוסקים דבנתרבה האיסור כ"ע מודה דאמרינין חוזר וניעור ומעתה נ"ל דמש"ה ל"ש בצו"פ ביטול קודם הטווי' אף דהיתר בהיתר בטל ול"ש סברת תוס' בנדה דאח"כ אם יטוה ויעשה בגד חוזר וניעור האיסור ויעשה כולה איסור ובנעשה כולה איסור כ"ע מודה דחוזר וניעור כמבואר במשנה ואינו דומה לשאר ביטול איסור דשם הוי מקצת איסור ותערובות וכאן הצמר אסור כמו פשתן ורוב כמו המיעוט ונעשה כולה איסור ובכולה איסור ודאי חוזר וניעור וא"ל דמ"מ בעינין דבר אחד שיעורר האיסור וכדאמרינין בבכורות כ"ג אם טומאה מעורר טומאה טהרה מעורר טומאה עיי"ש דז"א דהרי פסקינין גם שם דל"ש אלא לטבל פתו אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור דטהרה מעורר טומאה וה"ה הכא ומאי בין שנתערב אח"כ מים או שעשה בגד דנתהוה כולה איסור והרי זה דומה לחמץ קודם הפסח דלדעת הרבה פוסקים חוזר וניעור בהגיע הפסח אף דלא נעשה כעת פעולה חדשה דכיון שהגיע הפסח נעשה איסור והפוסקים דס"ל אינו חוזר וניעור משום שכבר נתבטל שם אף בימי הפסח ל"ה רק תערובות ורובא היתר משא"כ בצו"פ דאיתעבד כולה איסור כ"ע מודה דחוזר וניעור ואף אם קודם נתבטל כשנעשה בגד שוב נאסר ואף דבנתרבה איסור ונעשה רוב כתבו הפוסקים הטעם דמ"ה אמרינין חוזר וניעור לכ"ע מטעם דהוי כניכר האיסור ועיין ברא"ש ובפ"ת ופ"ח באריכות כאן הוי כניכר האיסור דהצמר גופי' נעשה איסור וכל הבגד הוא ניכר וא"ל דנתבטל הפשתן ול"ה ניכר דגם שם לונח מה שנתבטל בראשונה מה שנתערב אח"כ הוי מיעוט ורק בהצטרף הוי רוב וכאן בהצטרף הוה כולה איסור וז"ב ואמנם בנתערב הפשתן בקנבוס או צמר בצ"ג הנה לפי המבואר בנוב"י תנינא סי' קפ"ו דבגד של צ"ג אף אם איכא כלאים בבגד ל"ה כולה איסור דדוקא בבגד של צמר אף דליכא רק בצד אחד פשתן הוא כולה איסור אבל בבגד של שאר מינים אינו אסור רק הצד שהוא כלאים ואם הוא מונח בארץ מותר להתכסות בצד השני והוא לדעתי דבר פשוט דהרי ל"א חתיכה נעשה נבלה רק בדברים המתבשלים דומיא דבב"ח כמ"ש הר"ן ותוס' בע"ז אלא דבנוב"י שם כ' דלדעת הרמב"ם דס"ל דאם בצד א' פשתן ובצד אחד צמר אף אם אינם נוגעים זב"ז הוי כלאים כל הבגד נעשה איסור וזה לא נהירא כלל דטעם הרמב"ם דס"ל דהתורה אסרה כלאים אף אם אינן מחברן רק מין אחר דדיבוק ע"י דבר אחר מהני וכמו שפי' הרמב"ם במשנה גבי השק והקופה מצטרפין לכלאים וגבי גדיל של צמר בשל פשתן והרא"ש ס"ל דבעי שיקשור הכלאים יחד אבל מודה הרמב"ם דהאיסור משום הצמר והפשתן ואם אין מתכסה כלל בצמר ופשתן רק בצד הצ"ג ודאי מותר וז"ב ואכמ"ל בזה ובזה נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מכלאים שכתב לפיכך עורות הכושים שעושין מהן מלבושין מותר ואין חוששין לנימת צמר לפי שבטלו במיעוטן והראב"ד תמה עליו דכי צמר בטל בפשתן והכ"מ כתב דמפורש בירושלמי צו"פ שטרפן מביא ליטרא ועוד ומבטלן וזקני הט"ז תמה עליו תמה גדול דשם הרי מביא מין אחר ואדרבה מוכח להיפך דצו"פ ל"ב ומה שתי' הט"ז דעורות הכבשים הוי מין שלישי הוא ג"כ תמי' דהכי עורות הכבשים בכלל תערובות העור ניכר לעצמו והצמר לעצמו ואין תערובות רק הצו"פ ואמנם לפמ"ש הן אמת דצו"פ ל"ב דהוי כגוף אחד של איסור והמרובה אסור כמו המיעוט ואיך יתבטל אבל אם אמרינין דהיתר בהיתר בטל נתבטל הפשתן בצמר קודם טווי' דל"ה כגוף א' רק דאח"כ בהטווי' הוי כולה איסור אמרינן חוזר וניעור וכ"ז כשכל הבגד או רובו הוא צמר אבל כשהבגד מעורות הכבשים דהוי מין שלישי וכבר ביארנו דאפי' להרמב"ם זה הוי היתר ורק דנמצא עדיין תערובות צו"פ במיעוט מהבגד בזה ל"א חוזר וניעור כמו בכל תערובות לדעת הרמב"ם ושפיר בטל הצמר בהפשתן שנתבטל כבר והוכחה ברורה לזה מדברי הירושלמי פ"ט דכלאים דאמרינין שם צו"פ שטרפן בטלין רב אמר אסור בתערובות מה פליג מה דאמר רב כשעשאן בגד בפ"ע מה דאמר ר' ירמי' כההוא דבעי מערבתא עם חורן ולפי הבנת הפוסקים דהמין אחר מבטל איך אמר צו"פ בטילין דמשמע דבטל הצמר בהפשתן ול"ל דהכוונה דתרווייהו בטלין במין אחר דהרי ל"ב רוב רק נגד אחד כמ"ש הפרישה ועיין לקמן ועכ"פ אין צריך לבטל רק א' מהם וע"כ דבטל הצמר בהפשתים וגם יש לדקדק בירושלמי דמשני כשעשה בגד בפ"ע ולא משני דמיירי בלא תערובות מין אחר וגם י"ל בירושלמי דקאמר רב אסר בתערובות ול"ק רב אמר אין בטלין ולהנ"ל כונת הירושלמי כמין חומר דצו"פ בטלין קודם טווי' רק דרב אסר בתערובות כשעשאן בגד בפ"ע דכולה איסור אמרינין חוזר וניעור ומאי דהתיר ר' ירמי' כההוא דבעי מערבתא עם חורן ולא יעשה בגד בפ"ע ול"ה כולה איסור ול"א חוזר וניעור ובטל הצמר בפשתן קודם טווי' ומעתה גם דברי הכ"מ נכונים דבטל צו"פ וראי' מירושלמי היינו מסוף דברי הירושלמי ודו"ק היטב בהערה זו כי פירוש זה יקר מאוד והגם דבגוף הפירוש בדברי הרמב"ם עוד צ"ע דמשמע מדברי הרמב"ם דמעיקרא לא נתבטל רק דעתה בשעת תפירה הנימות של צמר יכרכו בהפשתן לא כמו שכתבתי דנתבטל מקודם מ"מ הפירוש בירושלמי עולה יפה ומדוקדק מאוד:

ב ואמנם שיטת רוב הפוסקים דצמר ל"ב בפשתן רק דהמין אחר מבטלן ועכ"פ לדעתי הי' נראה דבעי רוב הבגד ממין

אחר וכמו שמוכח מפשטא דלישנא דהרמב"ם שכתב לפיכך אם הי' הרוב מהגמלים מותר לערבו עם פשתן מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים ואין חוששין לנימת של צמר המעורב בהן ולשון מפני שצורת הכל צורת גמלים משמע דעכ"פ בעי שהבגד כולו יהיה עיקר הצ"ג ולפי מה שביארנו לעיל דברוב איסור ודאי אמרינין חוזר וניעור אם רוב הבגד צמר כמו בהשאלה דידן ומיעוט מין אחר אמרינין חוזר וניעור לכ"ע ורק דברוב מהבגד הוא של מין אחר ולזה צריך הרמב"ם לומר מפני שצורת הכל צמר גמלים ומ"ה אינו חוזר וניעור והירושלמי דקאמר מביא ליטרא ועוד היינו דמיירי בחצי ליטרא צמר וחצי ליטרא פשתן ובזה יתיישב להפוסקים דצמר נ"ב בפשתן דברי, הירושלמי דצו"פ בטלין דמשני כשערבן עם חורן והרגשנו לעיל דאיך קאמר דצו"פ בטלין להפוסקים דצמר נ"ב בפשתן ולהנ"ל נכון דבעי רוב נגד הצו"פ דאם הצמר הוא הרוב הוי רובא איסור וחוזר וניעור דלא כמשמע מדברי הגאון מליסא ומדברי הרבה פוסקים ואמנם בהבנת דברי הר"ן שהביא ראי' מירושלמי דהיתר בהיתר בטל והגאון מליסא תמה עליו דאף אחר שנתערב נימא סילק הצ"ר והצ"ג מבטלו כדאמרינין בכמה דוכתי סילק ולדעתי לק"מ דהתוס' בחולין ק' ובכורות כ"ג הקשו בהך דאמרינן סילק מהא דאמרינן בבכורות דלקדרה מצא מין את מינו וניעור ולימא סילק המים הטהורים וציר רבה על המים הטמאים ותירצו דדוקא באיסור שנתערב דאין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב וא"א להגדיל ובכ"מ שישנו היתר הוא ולפיכך שייך לומר סילק אבל התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים ל"ש לומר סילק. ויש לפרש בדברי התוס' ב' פרושים א' דדוקא כשמיני לא נעשה גוף א' עם האיסור רק מצד תערובות נאסר ועיקרו עדיין היתר שייך לומר סלקהו. דהתערובות נתבטל בהאינו מינו. אבל כשיתהפך לאיסור איך אתה תסלקהו והרי הוא גופו של איסור. ויש עוד לפרש פי' ב' דבאמת בכל ענין סילק עיין בטו"ז סי' צ"ח יש להבין לפימ"ש הוא ז"ל דבכ"מ הולך עם האינו מינו ומנ"ל דתחלה נתבטל בהאינו מינו שמא תחלה הולך למינו וכבר רמזו ע"ז בתוס' ע"ז ע"ג ע"ב בטעמא דחזקי' דל"א רואין וז"ל אלא היין מתערב תחלה עם היין כשר עי"ש אך הדבר יתכן דנהי דמעיקרא נתערב אבל אח"כ נתבטל דל"א נעשה נבילה בדרך הילוכו כמ"ש תוס' חולין ק' כיון שסופו להתבטל. וכבר כתבתי כן בתשובה הראשונה ומעתה שפיר כתבו התוס' דבמים ל"ש כן דתיכף כשיגעו במים נטמאו ול"מ אח"כ הביטול ומ"ה ל"ש לומר סילק אבל מפשטא דלישנא דתוס' שכתבו דבכ"מ שישנו היתר היא משמע כפי' הראשון שהבאתי והיכי שהמין גופא נעשה איסור ל"ש סילק באופן דל"ק קו' הגאון מליסא דנימא מטעם סילק והיינו אף לאחר שנתערב נימא סילק הצמר והפשתן נתבטל במין אחר. דז"א דכיון דהצמר והפשתים נעשין גוף איסור ל"א סילק כמ"ש תוס' הנ"ל וכונת הר"ן אף אם נאמר דבעינין רוב נגד שניהם ועכ"פ לא יהיה רוב בצמר או בפשתן משום שלא יהיה חוזר וניעור כמו שכתבנו אבל עכ"פ ל"ב שלא יהיה שניהם ניכרין רק אף אם ניכר א' מהם אבל לא ניכר מין השני כגון הצמר או הפשתים מותר. דמ"מ רוב מהבגד של מין אחר של היתר. וכ"ז אם נתבטל בעודו היתר. אבל אם כבר נעשה איסור ע"כ בעינן שלא יהיה ניכר שום אחד מהם וז"ב בסברא. דאם ניכר אחד הרי ניכר איסור. וכיון דבמשנה מבואר ברוב נגד הצמר מותר ומשמע אף שניכר הנימת של פשתן. ע"כ בטל בעודו היתר. דאם כבר נעשה איסור כיון דסילק ל"ש כלל בעינן שלא יהיה ניכר שום אחד. ומוכח דבטל בעודו היתר ודוק. ואין ראי' מכ"ז דמהני רוב נגד א' מהם אף שהמבטל הוא בעצמו מועט נגד השני. אך דבפרישה מבואר להדי' הכי וכבר הארכתי מזה בתשו' הראשונה:

ודע דע"פ מ"ש לעיל דאם נעשה גוף אחד של איסור וכולה איסור ודאי חוזר וניעור מיושב קו' התו' ב"ק ק' אמאי בכלאי כרם אסור בהוסיף מאתים ונימא קמא קמא בטל. ולהנ"ל נכון דבכלאי כרם אם הוסיף מאתים כולה נעשה איסור וחוזר וניעור כמ"ש לעיל באריכות דהוי כרוב איסור. והתוס' לשיטתי' דברוב איסור נמי אינו חוזר וניעור ואילו מ"מ יש חילוק בין כולה לרוב אבל להראב"ד דברוב חוזר וניעור מיושב קו' התוס' והרבה יש לדבר בזה ואקצר שבתי וראיתי דזה ליתא דמה שאסור בכלאי כרם בהוסיף מאתים בזרוע ובא ל"ה רק מצד תערובות ול"ה איסור מצד עצמו כלל ול"ש כלל סברא הנ"ל דהוי כולה איסור או רובא ודוק. וראיתי בזה דברים תמוהים להגאון בעל חתם סופר יו"ד סי' פ"ג שהניח בצע"ג על דברי התו' בנדה דכלאים ל"ב דהוי היתר בהיתר ומצד חיבורן נאסר ממעביר עציץ נקוב בכרם בלא הוסיף מאתים שמותר מטעם ביטול והרי הוה היתר בהיתר. ודבריו תמוהין דמאי שגדל אח"כ הוי תערובות איסור בהיתר והוא גופא של איסור שהזרעים יונקין מהכרם ומה שגדל כבר הוי היתר ונתבטל ממש איסור בהיתר כמו כל תערובות שבתורה ומה זה ענין לצמר שנתבטל בפשתן והפלא על בעל חתם סופר בזה:

והנה עפ"י מה שכתבתי לעיל דהיכא דאיתעבד כולה איסור אמרי' חוזר וניעור מיושב קו' התויו"ט פ"א דמקואות משנה א' וז"ל ומ"מ קשי' לי דמדבריהם משמע שצריך שיקבלו המים טומאה מהטיפה כדי שיחזרו ויטמאו לככר דתיפוק ליה משום טומאה עצמה הואיל וניערה מביטולה עיי"ש. ולהנ"ל מיושב דאם לא יטמאו המים מהטיפה לא נימא חוזר וניעור רק משום שיטמאו המים ויהיה כולה טומאה אז אמרינן חוזר וניעור וע' ספר דברי חיים לשארי הגאון מסאנדץ מקואות משנה א' שהקשה על הראב"ד הרי בלח בלח ל"א חוזר וניעור להנ"ל לא קשה דהיכא דמיתעבד רובא איסור לכ"ע אמרינן חוזר וניעור:

והנה עפ"י מ"ש לעיל בדעת הרמב"ם דמ"ה ל"ב צמר בפשתן קודם טווי' משום שחוזר וניעור דהוי כולה או רובא איסור לפמ"ש בפליתי סי' צ"ט דאפי' ברובא איסור ל"ה אלא מדרבנן ה"ה בזה ל"ה רק מדרבנן ויתיישבו דברי הרמב"ם בפ"י מה' עדות שכ' בלבש בגד שנתערב בו חוט פשתן ל"ה רק פסול מדרב' ורבים מקשים עליו למה ל"ה פסול רק מדרבנן להנ"ל נכון דמיירי דקודם טוו' נתערב ול"ה רק מדרבנן דחוזר וניעור מדרבנן הוא והוא יותר נכון ממ"ש מהר"ז מרגליות חיו"ד סי' ע' בלי טעם וסברא דל"ה רק מדרבנן ודוק. וגם בנדה ד' ס"א בהאי מאן דשדי חיטא דכותנא ולא ידע אי נתר דמותר מטעם ס' דרבנן שהקשה בבית אפרים שם והרי איתחזיק איסורא וס' דרבנן אסור לשיטת הרבה פוסקים ולהנ"ל ניחא דגם חיטא בטיל כמ"ש הנוב"י סי' קפ"ו דלא מצינו שיהי' דבר חשוב ורק דצו"פ ל"ב דחוזר וניעור ועכ"פ כיון שכבר נתבטל וס' אי חוזר לאיסורו איתחזיק היתרא ואם נימא דהרמב"ם ס"ל באיסור דרבנן אינו חוזר וניעור יתיישב דלא הביא מימרא זו כלל דאם היה כלאים דרבנן אינו חוזר וניעור. וכן יתיישב הך דעורות הכבשים בפשיטות. כמ"ש הראב"ד דל"ה רק מדרבנן ומ"ה פ' הרמב"ם דבטל צמר בפשתן ואינו חוזר וניעור והרבה יש לדבר בפרטי הדברים בכ"ז ואקצר:

ג ולדאתאן עלה במ"ש רו"מ דהיכי דלא נ"מ בהביטול לא נתבטל כלל. כגון שיתבטל הצמ"ג בהצ"ר או בפשתן דלא נ"מ כלל דאם כלאים בצד א' אף הצד השני אסור. ואין נ"מ בהביטול זה לא יתכן כלל לפמש"ל בשם הנוב"י וחזקתי הדבר לכ"ע דאם בצד אחד מין אחר וצד השני כלאים. אם הכלאים מונח לארץ ואינו מתכסה מותר ומעתה נ"מ שפיר בהביטול דאם נתבטל יהיה אסור אם נאמר היתר נהפך לאיסור והבן:

אך אמנם מדה טובה אינו חוזרת בגוף הדבר שהסברא דהיכי דלא נ"מ בהביטול לא נתבטל כלל הכי נ"ל ובזה נ"ל דאפי' אם היתר בהיתר בטל היינו שיודע שיבוא לכלל איסור כגון חמץ קודם הפסח יודע שיאסור וכן, צ"ר בצ"ג יודע שיעשה בגד ויתערב בפשתן. אבל היתר בהיתר ואינו יודע שיבוא לכלל איסור ודאי ל"ש ביטול. דל"ש אחרי רבים להטות דלמה יעקור הרוב להמיעוט ובסנה' כבר הוצרכו לכך לענין הנידון שבא לפניהם. ואפי' אם נאמר דגם בלא נודע התערובות בטל מדאורייתא כמ"ש המנחת יעקב וכמה פוסקים דלא כדעת הש"ך בסי' ק"ט ע' בפ"מ היינו דשם הוי איסור בהיתר ונתבטל ממילא ברוב אבל היתר בהיתר ג"כ אזלינין בתר רובא אם נ"מ לבעלים וזה ודאי תליא בדעת הבעלים. ובזה מיושב מה שהקשיתי בתשו' הראשונה בע"ז ע"ג בנתערב מים ביין ואח"כ נפל היי"נ אמרי' רואין את מינו כמו שאינו והקשיתי דאם היתר בהיתר בטל כבר נתבטל המים ביין דמשמע דיין הוי רוב ומאי כח יש אח"כ למים שיתבטל היין ומזה הוכחתי דמיעוט כמאן דאיתא לענין השאלה דשאילנא קדמנא דאפי' אם הצמ"ג מיעוט נגד פשתן יוכל עדיין בתערובו' לבטל צמר רחלים. ולהנ"ל אין כאן ראיה דשם בע"ז ז הכי ידע שיפול יי"נ ולא נ"מ בביטול המים ואם אח"כ נפל באקראי אמרי' שפיר רואין אבל בעירבו בידים כגון בנ"ד אם יקח הצמר והפשתן והצמ"ג הרי נ"מ בביטולו ודאי יש מקום לומר דנתבטל והרמ"א בסי' צ"ט בחלב שנפל לתוך מים ואח"כ נפל לקדירה של בשר דמותר והקשה הש"ך דהו"ל למימר דאפי' לכתחלה יכול ליתנו לקדירה של בשר כמ"ש בת"ח ולהנ"ל מיושב שפיר דלפמ"ש או"ה הטעם לזה דהיתר בהיתר בטל א"כ לא מיבעי' אם מערב לכתחלה דמותר דכבר נתבטל דהרי נ"מ בביטולו אלא אפי' נפל ממילא והו"א דאינו עומד לכך שיתערב בבשר ולא נ"מ בהביטול ולא נתבטל עדן קמ"ל דכיון דמותר לערב לכתחלה נפקא מינה בהביטול ונתבטל אפי' בנפל ממילא ודוק ומה שהקשה הפ"מ דאם נפל בלא"ה אף אם נאמר דלא נתבטל יתבטל עכשיו דלפי חשבון משערינין לק"מ די"ל דמיירי בנפל על הקדירה או לקדירה ועל הקדירה. ואם לא נתבטל מעיקרא תאסור הקדירה דגבה ל"ש ביטול קמ"ל דהיתר בהיתר בטל ונתבטל כבר ודוק וע' עוד מזה לקמן:

ד ודע במה שהעירתי לעיל בסוגיא דע"ז ע"ב בנפל מים תחלה ליין ואח"כ נפל יי"נ דאמרינן רואין והרי אם היתר בהיתר בטל כבר נתבטל המים בהיין. ואיך מבטל אח"כ היי"נ שם בתשובה כתבתי ליישב דמיירי שלא היה ס' ביין נגד המים. ולח בלח במבא"מ בס' וכעת אנכי הרואה דעדיין קשה לפמ"ש הטו"ז באו"ח סי' ר"פ ס"ק ה' דמים לית בי' טעם של עצמו רק מה שמקבל מאחרים עי"ש א"כ ל"ש ביה טעם כעיקר ובטל ברוב היין ושפיר קשה בע"ז. ואמנם גוף דברי הטו"ז תמוהין מסוגיא דע"ז שם דמים דאיסורא שנפל תוך יין דהתירא בנותן טעם הרי דבמים שייך ג"כ טעם כעיקר ולומר לחלק דהטו"ז לא כ' זה רק גבי ברכות דמים אין לו טעם מושבח ומ"ה בבישולו עם בשר או מין אחר נתבטל. אבל באמת יש לו טעם ושייך טעם כעיקר. הוא דוחק בעיני. דמטו"ז משמע שאין לו טעם של עצמו וכן מוכח ג"כ מחולין צ"ח בביצת טמאה דאמרי' דא"צ ס' דמיא בעלמא ולא יהיב טעמא. משמע דמ"א ודאי לא יהיב טעמא וצ"ע מע"ז. ואמנם לזה נ"ל כמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' ק' דאף דבגיד ליכא טעם בנימוח צריך ששים מדרבנן וע' בפ"מ שנסתפק אם מדאורייתא בעי ס' ומחלוקת הפוסקים ואמנם לפמ"ש הת"ה דמבא"מ צריך ס' אף דליכא טעמא. ע' בחו"ד סי' צ"ח שהביא דבריו וראי' מקמח בקמח דהוי לח בלח אף דלח יהיב טעמא מטעם דיש בילה צריך ס' עי"ש בסי' צ"ח באריכות נמרץ א"כ כ"ש במים דבעי ס' ואדרבה קשה אדברי ת"ה הארוך בסי' ק' שמביא בטו"ז בגיד בנימוח דל"ב ס'. ועכ"פ ל"ק מע"ז דהכונה בנ"ט היינו בס' או מדאורייתא או מדרבנן. ואם כנים דברינו י"ל דבר נחמד בזה בישוב דברי המחבר סי' קל"ד סעיף ג' מים שנתערבו ביין או יין במים בנ"ט מפני שהם מבא"מ במד"א בנפל היתר לתוך איסור אבל אם נפל במשקה איסור לתוך היתר קמא קמא בטל והוא שיורק מצרצור קטן ואם נתרבה המשקה האסור כדי נ"ט אסור. ותמה רמ"א דדבריו סותרין זא"ז דתחילה ל"ב רק נ"ט ומשמע דבנפל איסורא לגו היתרא קיל יותר ואח"כ כ' דאוסר בנ"ט עי"ש ולי יש לדקדק עוד בדברי המחבר שכ' כמו מבא"מ והוא שפת יתר. ולהנ"ל יש לומר אף לפמ"ש דבעי ס' אפי' ליכא טעם או שנאמר דטעם קלוש יש כמ"ש הפ"מ גבי גיד וגבי ביצה וה"ה גבי מים. אבל חוזר וניעור ודאי ל"א אם נתבטל כבר. דטעם דחוזר וניעור בנ"ט היא דטעמו הוא הכרתו כמ"ש הפ"ת והיכי דלא יהיב טעמא ממש ל"א חוזר וניעור וז"ב. ולפ"ז כונת המחבר יין שנפל למים או מים שנפל ליין אסור בנ"ט כדין מבשא"מ והיינו אף דמים לא יהיב טעמא ול"ש ט"כ צריכין ס' כמבא"מ כמ"ש והוא רבותא גדולה דאף דליכא טעם ממש בעי ס' בד"א וכו' אבל אם נפל משקה האיסור לתוך היתר קמא קמא בטיל וזה במים אפי' פחות מס' שכבר נתבטל ול"א חוזר וניעור ולזה כתב המחבר ואם נתרבה המשקה האיסור עד שיש בו כדי נ"ט איסור היינו נ"ט ממש דבטעם ממש אמרינן חוזר וניעור. וממילא מובן דבמים דליכא נותן טעם מותר דאינו חוזר וניעור ודוק. ולפי שעיקר דבר זה דבמים ל"ש ט"כ הוא דבר חדש מסתפינא מחבראי וכ"ש מרבותי. ועיין במפורשים הקשו לר"י דמב"מ ל"ב מאי מהני הגעלה בכלי מדין במים כמבואר בקרא ושמא בישלו מים של ע"ז. ולהנ"ל י"ל דבמים ל"א כלל טעם כעיקר וא"צ הגעלה אפי' לר"י. ואף דבמשהו אוסר זה אם נ"ט לא נתבטל אבל אם אין לו טעם כלל אף ר"י מודה ע' ברשב"א חולין צ"ח ובאחרונים מזה. ואמת דאם מים גרע משאר מינים כמ"ש הט"ז א"ח לענין ברכה וע' בפ"מ שם יש להבין ג"כ בתוס' חולין ק"ח פלפלו הרבה ל לענין חלב נבילה היא אם נאסר מאינו מינו אם דינו כמינו עי"ש שהביאו גבי רוטב של בשר. ולהנ"ל מים שאין לו טעם של עצמו ודאי דנתהפך למינו ולא שאר דברים כגון חלב. כמו שהדין לענין ברכה דאף אם רוב מהמים בטל לטעם שאר דבר. ואמנם בתוס' חולין ק"ח י"ל דהקשו לרבינו שמואל מכח כ"ש דאם ברוטב דנתהפך לבשר בעי רבינו שמואל ס' כבשר דהוי מב"מ עם הרוטב כ"ש בחלב ודוק אך הרבה יש לעיין בפוסקים מזה וכבר כתבתי דמסתפינא לחדש במים כזה וע"כ לחלק בין ברכה לכאן ואך אם נאמר דבמים יש טעם קלוש לענין חוזר וניעור י"ל שפיר כדכתיבנא ואקצר כי אכ"מ. והנה שבתי וראיתי כי בדברי הת"ה דבלח בלח בא"מ אפי' ליכא טעמא בס' וכמו שביאר החו"ד סי' צ"ח שם בטעמא דכיון דיש בילה וכזית בכא"פ דאוריי' ול"ב ברוב ילפינן מזרוע בשילה ולפ"ז צ"ע אמאי יין נסך בטל במים בששה חלקים כמבואר במחבר והא במבא"מ אף בליכא נתינת טעם בעי ס' ולא עוד אלא שהרשב"א פסק ג"כ כהראב"ד וצ"ע. והנה אם נאמר דמחבר שם סי' קל"ד בסעיף ה' קאי ג"כ רק אחוזר וניעור דאז כשיש ו' חלקים מים אינו חוזר וניעור כיון דליכא טעמא אבל בתחילת נפילה בעי ס' בלא"ה מיושב קושית רמ"א דה"פ בהמחבר מים שנתערבו ביין בנ"ט היינו בס' מפני שהוא א"מ אף דבו' חלקים אינו נ"ט מ"מ בעי ס' שהוא שיעור נ"ט בכל מקום בד"א בהיתר לתוך איסור אבל איסור לתוך היתר קמא קמא בטל עד ששה חלקים אבל אם נתרבה יותר אסור כיון שיש נתינת טעם ממש דדוקא ביותר מו' ופחות מס' מותר דכיון דליכא נתינת טעם ל"א חוזר וניעור אבל פחות מו' אסור וזה ישוב נכון. אבל לא משמע כן אלא דגם בתחלת נפילה סגי בשש חלקים ודוק. וצ"ע בישוב דברי הרשב"א לדברי הת"ה שהובא בסי' צ"ח. וגם בדברי הפ"מ בסי' ק' צ"ע מה בין גיד ליין ואולי יש בגיד טעם קלוש וביין ליכא טעם כלל ודוחק. ועדיין צ"ע בכל זה:

ה ובהך ענינא דהיתר בהיתר ל"ב הענינים רחבים והפוסקים פלפלו די באר ומהראוי לקצר ועכ"ז אכתוב לך פרפרת

א' מה שנ"ל בזה. דבזבחים ע"ח קאמר ר"ל הפיגול והנותר וכו' ומקשה עליו מהעושה עיסה וכו' אם יש בו טעם דגן חייבת בחלה. ומשני מדרבנן ומקשה א"ה אימא סיפא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח עי"ש ולשון א"ה קשה דליקשי מסיפא תיכף בלא רישא וגם הו"ל למימר אימא סיפא בלא אי הכי והנלפע"ד דיש להקשות בסוגיא דמקשה על ר"ל מסיפא והרי יש ליישב בפשיטות לפמ"ש הפוסקים דהא דצריך ללמוד טעם כעיקר מג"נ היינו שלא ליבטל ברובא ע' ברש"י חולין ובחו"ד דטעם גופיה אסור מדכתב הטמאים לאסור צירן וה"ה הטעם, אך הלימוד מגעולי מדין איצטרך שלא יבטל ברוב. ומעתה אף דר"ל ס"ל בפיגול ונותר דט"כ ל"ד זה באיסור אבל היתר בהיתר דל"ב. אף הוא יסבור דט"כ ורק באיסורין בטל ברוב והיתר בהיתר ל"ב ומאי קו' מאדם יוצא י"ח בפסח דהוי היתר בהיתר ומ"ה טע"כ דאורייתא ואף דר"ל סובר איסורין מבטלין זא"ז וה"ה היתר בהיתר ז"א דאיסורין שאינם שוין שפיר מבטלין דהוי כב' מינים אבל היתר בהיתר ל"ב אף בא"מ לדעת הר"ן נדרים ובפרט לפמ"ש במקום אחר בישוב קו' החק יעקב בסי' תע"ה על הרא"ש והטור דפ' דמצוות אין מבטלין זא"ז ואיסורין מבטלין זא"ז. וכתבתי ליישב עפ"י מה שהעירותי וכבר הודעתיך בהיותך בצל קורתי דעתי דבפלוגתא דר"י ורבנן דר"י ס"ל מב"מ ל"ב אף שאחד איסור וא' היתר משום ששוין במהות ורבנן ס"ל הואיל דלא שוין באיסור והיתר בטל. ולא נודע באיזה סברא פליגי. וביארתי בסברא דרבנן ס"ל כל איסורי מאכלות הוי איסור חפצי כדעת רש"י בכריתות ע' בברוך טעם. ויש חילוק בין החפצים דזה איסור וזה היתר, ור"י ס"ל איסורי מאכלות הוי איסור גברא כדעת הנמ"י בנדרים פ"ב והחפצים שווין באמת ורק דאגברא יש חילוק מ"ה ס"ל דל"ב אף דזה איסור וזה היתר מ"מ החפצים שוים. ורק אגברא חלין איסורין והארכתי הרבה בזה א"כ במצוות דודאי הוי רק אגברא והכל מודים כמ"ש הנמ"י נדרים י"ח. ומ"ה מצות אין מבטלין זא"ז דהחפצים שוין. דאין עליהם יחס. ורק דכל מצות עשה הוא אגברא והוי מב"מ ושפיר פ' הרא"ש והטור דאיסורין מבטלין זא"ז דהוי חפצים שאינם שוים באיסורן והוי מבשא"מ ומצוות אין מבטלין דהמצוות ל"ה רק אגברא והחפצים אין נפרדים והיינו דקאמר בזבחים ופליגא דר"א סבר דכמו שמצות אין מבטלין כך איסורין אין מבטלין אבל אין דומין זל"ז ומ"ה פליגי עלי' והעתקתי בקיצור נמרץ א"כ לר"ל אף דאיסורין מבטלין היתר בהיתר לא בטיל וטעם כעיקר דאורייתא ומאי מקשה ממצה ולכאורה יש לומר דנהי דהשתא כשהיא היתר ל"ב והו"ל לצאת אבל אם יחמיץ הוי איסור בהיתר ובטל ומצה שאינם חייבין על חומצו אינו יוצא בה ולכן הקשה אמאי יוצא ידי מצה בעשה עיסה מאורז ויש בו טעם מצה הלא אין חייבין על חימוצו דאי נתחמץ הוי בטל והיא סברה נחמדה אבל להמג"א שכתב דל"ב רק מין הבא לידי חימוץ ע' סימן תנ"ד ס"ק א' וקצת מוכח כן מהעושה עיסה מן האוחז וכו' דגם בזה אין חייבין על חימוצו כרת ואפילו בכדי א"פ כמ"ש במנחת כהן ס' התערובות ח"א פ"ו רק מלקות וע"כ ממין הבא לידי חימוץ וכאן אם היתר בהיתר ל"ב נמי יוצא והדק"ל:

ואמנם באמת הדבר נכון מאד דכיון דתני במתני' וחייבין בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח ומקשה מעיקרא אמאי חייב בחלה הרי זה הוי איסור בהיתר ומשני מדרבנן אבל מדאורייתא נתבטל דזה הוי איסור בהיתר ועלה קאי ואדם יוצא ידי חובתו וכיון דנתבטל איסור בהיתר איך יוצא י"ח בפסח אבל אסיפא בלא רישא ל"ה מצי להקשות כלל והוא הערה יקרה בסוגיא עמוד והתבונן באופן דאם אין אופין שיעור חלה רק פחות כדאיתא בפסחים שפיר יש מקום לומר דאפי' למ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא יוצא דהיתר בהיתר ל"ב ובהכי יתיישבו דברי הרמב"ם שפסק בפ"ו מחמץ ומצה דהעושה עיסה מאורז ויש טעם דגן יוצא אף דפסק ט"כ ל"ד. וע' כ"מ שכתב שהוא מטעם גרירה ובפר"מ בפתיחה לה' פסח חלק ב' אות ג' באריכות להנ"ל מיושבין דברי הרמב"ם בטיב טעם דבאיסורין ט"כ ל"ד דבטל ברוב כמ"ש רש"י ובהיתר בהיתר דל"ב ס"ל טעם כעיקר דאורייתא ולכן יוצא י"ח ובזבחים לא הקשה הגמ' לר"ל רק מרישא אסיפא דקתני ברישא חייב בחלה והו"ל איסור בהיתר כדכתיבנא. אבל הרמב"ם בה' חו"מ שלא העתיק זה מיירי בפחות משיעור חלה דה"ל היתר בהיתר ושפיר יוצא ודוק היטב. ובזה יש לפלפל הרבה בדברי הרא"ש לחלה ובדברי הראב"ד ואקצר כי מוסכם מפוסקים הרבה דהיתר בהיתר בטל ואין נ"מ לדינא:

ו) והנני חוזר לדבריך כתבת הך ענינא חי איסור נהפך להיות היתר תליא בהך דאחרי רבים להטות ובדברי התו' ב"ק לענין אין הולכין בממון אחר הרוב מה שהקשו מסנהד' ותירצו בדיינים שאני והיינו דשם המיעוט הוו מוכרחין לחזור מדבריהם וליכא מיעוט כלל. וזה כבר מבואר בגט פשוט באריכות נמרץ בביאור דברי התוס'. וקצוה"ח בקו' הספיקות הקשה עליו דכל זה בב"ד הגדול של ע"א אבל שלא בב"ד הגדול מאן לימא לן דלא יוכלו המועטין לפסוק כדעתן עי"ש. ולפע"ד מוכח להדיא מיבמות מכל הסוגיא דאפי' שלא בב"ד הגדול לא היה רשאין המועטין לפסוק כמותן דפליגי שם אי עשו ב"ש כדבריהם או לא עשו כדבריהם ומעולם לא הבינותי למ"ד לא עשו וכי משוא פנים יש בדבר ואיך לא פסקו כסברתן וע"כ לא היה רשאין לעשות כן הואיל וב"ש היו מועטין ולא היה רשאין לעשות כסברתן ולמ"ד עשו אמרינין שם הטעם דהא ב"ש מחדדי טפי ול"ה מיעוט השוה כמ"ש הר"ן ג"כ ביומא לענין רופא משא"כ במיעוט השוה מוכח להדיא בגמרא דהמיעוט אינו רשאי לפסוק כמותן והוא תמוה גדולה על הקצוה"ח. ושוב ראיתי שיש לדחות הראי' דהנה בריטב"א שם פי' דהמחלוקת הוא אי עבדי לקולא אבל לחומרא עשו ב"ש כדבריהם עי"ש שמביא ראי' מעקביא בן מהללאל שעמד בשמועתו דלחומרא עשה היחיד כדבריו והיה מוכרח לעשות כדבריו כמו שאמר לבנו עי"ש ודברי הריטב"א המה תמוהין מאוד ולי צע"ג בדבריו דהרי עקביא נחלק בד' דברים ואחד מהם לקולא גבי שער בכיר שנשר ואם עמד בשמועתו ע"כ עמד בכל שמועתו ועשה אף לקולא ומאן מפיס עוד יש להבין דהריטב"א מביא ראיה מעקביא ובסנה' פ"ז אמרי' וא"ת מפני מה לא הרגו לעקביא מפני שלא הורה הלכה למעשה הרי דלא עשה כדבריו רק שהורה כן להלכה ולא למעשה וא"ל דכ"ז לר"א שם אבל לת"ק דהוא אומר מפי השמועה והם אומרין מפי השמועה אינו נהרג עקביא הורה למעשה דהרי הלכה כר"א כמ"ש הרמב"ם ולדידי' עקביא לא הורה הלכה למעשה וליישב דברי הריטב"א נ"ל ע"פ דברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין דזקן ממרא אינו חייב עד שיורה להקל אבל בהורה להחמיר אינו חייב משום זקן ממרא עי"ש שהקש' מרמב"ם שמביא בין שהמה מתירין והוא אוסר ומה שתירץ שם אינו מובן ונ"ל ביאור כונתו דלהרמב"ם בעי שיהיה אח"כ נ"מ מהוראתו לקולא בדבר שחייבין על זדונו כרת כדמשמע מלשון הגמ' שנחלקו בדבר המביא ליד זדונו כרת ואם כבר בא לידי כך הרי נחלקו בדבר שכבר זדונו כרת וצ"ל הכונה שבשעת שנחלקו ונשאו ונתנו היה הוראתו לחומרא והיה רק דבר המביא לידי כרת ואח"כ הורה כן לקולא ולא נשאו ונתנו מחדש ונמצא שהוא לעת עתה אסר ובית דין הגדול התירו. ואח"כ עשה יעשה להקל כסברתו וזה ביאור דברי הר"ן שם ודוק עכ"פ לדברי הר"ן יתכנו דברי הגמ' דאמרינן דעקביא לא הורה הלכה למעשה דעמד בשמועתו ולהר"ן באמת להחמיר בכל הג' דברים הורה למעשה ומחמת שהחמיר לא היה הזקן ממרא כשיטת הר"ן אך להקל לא הורה שלא יהיה כזקן ממרא. ומעתה הריטב"א מביא שפיר ראיה מעקביא דלהחמיר עשה היחיד כדבריו והיה מוכרח לעשות כן ולהקל לא הורה הלכה למעשה ודוק כי היא ישוב נכון לשיטת הריטב"א. ועכ"פ לשיטת הריטב"א דב"ש עשו כדבריהם לח לחומרא לדברי הכל ה"ה היכא שיש קולא לנתבע וחומרא לתובע רשאי היחיד להורות כסברתו ומוכח כן לריטב"א ומיושב דברי הקצוה"ח. ואמנם גם הר"ן שם מסיק דלאחר שנשאלה שאלה אסור להמיעוט להורות כדבריו אפי' לחומרא עי"ש ומשיטת התוס' ביבמות מוכח דלא כהריטב"א רק דאפילו לחומרא לא עשו כדבריהם וע' בריטב"א שהקשה כמה קו' לדבריו מדמקשה מק"ש ומסוכה עי"ש. באופן דדברי הג"פ נכונים יותר דאפי' שלא בב"ד הגדול לא היה היחיד רשאי לעשות כדבריו. וע' בדברי התוס' ביבמות ד' י"ד ד"ה בשלמא ב"ש משמע דטעמא דלא עשו ב"ש משום לא תתגודדו ולא מטעם אחרי רבים. וקצת משמע כן בגמ' דמשני בשוקת יהוא התם הרואה אומר וכו' ומשמע היכי דל"ה כפרהסיא מותר להורו' כן ובגמ' משמע מטעם רובא דאמרי' למ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא ודוק:

אמנם לריטב"א שם לא היה רשאין להורות בפרהסיא ובצנעה מותר ולקולא אפילו בצנעה אין רשאין ודו"ק ולפמ"ש הג"פ דאם המיעוט לא ישבו יחד ל"ש סברא הנ"ל צ"ל דב"ש וב"ה ישבו יחד כדמשמע מכמה דוכתי אמרו להם וכו' ומ"מ הוה ב' בתי דינים בעיר אחת כדאיתא ביבמות דההוראה הי' כל אחת בפ"ע ובמחלוקתם ישבו יחד ודוק ואכ"מ. ובעיקר הדבר י"ל דתליא במחלוקת הגמ' למ"ד עשו כדבריהן רשאין המיעוט לעשות כדבריהן ולמ"ד לא עשו אין רשאין המיעוט לעשות כדבריהן ודו"ק ומ"מ להוכיח מזה דהמיעוט נתבטל לגמרי ונהפך להיתר אין לנו דמה שהמועטין מחוייבין לפסוק כרוב משום שע"כ איכא כאן רוב ול"ש לומר שהיא מן המיעוט שהרי בדין זה גופא יש רוב נגדו אבל בתערובות שנמצא מיעוט איסור ואתה אוכלו אין להוכיח מסנה' ע' במרדכי מ"ש סברא לענין קבוע דל"ש בסנהדרין מה"ט וע' בראש אפרים בסי' מ"ש בזה בדברי התוס' ב"ק וע' בתוס' זבחים ע"ט שכתבו דמשום רובא לא נעביד דבר שהוא שקר ודאי לחייב מי שלא הרג בסקילה וכונתו ג"כ להנ"ל דעכ"פ איכא מיעוט ואינו דומה למי שהרג ולא ידעי' אי טרפה אי שלם דאזלי' בתר רוב דליכא מיעוט בהך ענינא וכן יהיה כונת התוס' בסנהדרין ובזה ל"ק לדבריהם מסנה' ס"ט גבי א' אומר בב' בחדש דאם לא אזלי' בתר רובא והעדים מוכחשים לא ידעי' אם הרג כלל ולמה שם אזלי' בתר רובא וכבר הקשה כן בישי"ע או"ח סי' שכ"ט עי"ש דברים נחמדים. ולהנ"ל לק"מ דאם אזלי' בתר רובא ליכא מיעוט בהך ענינא. ושם בנסקלין בנשרפין איכא מיעוט עכ"פ ודוק והרבה יש לדבר:

ז ורגע אדבר עוד במה שעלה בדעתך דאם כלאים בציצית מותר אם גוף הטלית מצו"פ מותר לשיטת הפוסקים דכלאים בציצית הותרה ובזה יצא לך היתר חדש בטליתים הואיל ומדאורייתא מותר ורק מדרבנן וספיקא לקולא דבר ברור זה דהתורה לא התירה רק אי הבגד כלאים עם הציצית אבל אם בבגד גופא כלאים לא התירה התורה דהרי בעיקר הקרא נלמד לא תלבש שעטנז צו"פ יחדיו גדילים תעשה לך מהם א"כ לא הותר רק אי עשה הגדילים מצמר או מפשתן אבל לא כשהבגד היא צו"פ דאל"כ קשיא איך הוכיח דקשר עליון דאורייתא דאל"כ ל"ל למישרי כלאים בציצית הרי אין כלאים ודילמא התירה התורה כשהבגד גופא כלאים וכונת המקרא לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מהם ואם עשה גדילים מותר אפי' כלאים וע"כ ליכא למידרש הכי רק דהגדילים יהי' מכלאים ואף דכל הבגד נעשה איסור. אבל עיקר האיסור הוא מהגדילים וזה התירה התורה. ועוד י"ל בזה דלפמ"ש המרדכי אין איסור ללבוש בלא ציצית רק דאח"כ בא חיוב לעשות ציצית א"כ כשהבגד בלי כלאים ונתחייב בציצית דראוי ללבישה שייך לומר דהתורה התירה לעשות הציצית מכלאים דגוף הבגד יש חיוב ציצית ואי דאח"כ אינו ראוי ללבישה מהכלאים התורה התירה. אבל אי הבגד גופא מכלאים ואינו ראוי ללבישה מצד האיסור כלאים ואינו חייב בציצית כלל ובא העשה לדחות הל"ת הרי אין כאן עשה כלל דאינו ראוי ללבישה ואף למ"ד כלי קופסא חייב בציצית אבל עכ"פ בעי ראוי ללבישה. ואף שיש לחלק בין בגד של זקן העשוי לכבודו דלאו ללבישה עביד וכאן הכסות ראוי ללבישה רק דארי' הוא דרביע עלה מ"מ איסורו חישבו אינו ראוי ואין זה דומה למ"ש התוס' ריש חגיגה לענין לא חזו בראשון דמחמת שבת הוי חזי ורק ארי' רביע עלה דאיסור שבת שאני דל"ה רק איסור גברא וכבר כתבתי בביאור דברי הר"ן ריש ביצה מ"ש לענין תרנגולת העומדת לאכילה או עז לחלבה בשבת דחשוב כאוכל אף דאינו יכול לשחוט בשבת דהאוכל מצד עצמו ראוי הוא אלא דארי' רביע עלה דשם ל"ה רק איסור גברא דהיום אסור ולמחר שרי וכמו שכתב בס' ברוך טעם ובתיו"כ מ"ה הוי כאוכל אף דאינו ראוי לאכילה משא"כ איסור כלאים לעולם אסור ול"ה איסור התלוי בזמן הוי הבגד מצד האיסור אינו ראוי ללבישה והיה מקום לפ"ז ליישב בדרך פלפול שיטת הרמב"ם דס"ל בהטיל למוטלת הואיל ועובר בב"ת נפסלו הציצית הראשונים דלא כשיטת הראב"ד והקשה השאג"א אמאי לא מוקי בסנהדרין פ"ח גבי זקן ממרא אם הוסיף גורע בהטיל למוטלת והתוס' מנחות מ"ח הקשה להם זאת ותי' דהטיל למוטלת יוצא המצוה ועובר בב"ת ול"ה מוסיף גורע דמשמע דפסולין משא"כ לרמב"ם קשה. והנ"ל הנה הטורי אבן הקשה בר"ה באבני שוהם ד' פ"ז למה הוסיף ר"י בסנהד' פ"ח לילף מקרא דתורה ויורוך דחייב אפי' אדבר שאין חייבין על זדונו כרת ואין לנו אלא תפילין ולדעת רש"י בעירובין צ"ו דאיסור ב"ה משויא כמשא בהוסיף בתפילין וחייב משום שבת והוי זדונו כרת ומאי הוסיף ר"י עי"ש ואמנם כבר העירותי בזה דהשאג"א הקשה להב"י דשבת לאו ז"ת היינו שאסור להניח תפילין א"כ ליהוי התפילין כמשא בשבת כמו איסור ב"ת ואמאי מותר להכניס זוג זוג וכתבתי דדוקא איסור שהוא לעולם אסור דהוי איסור חפצא משויא כמשא כמ"ש הר"ן בביצה הבאתי לעיל דהוי ס"ד דאיסורו חושבו כפסולת משא"כ שבת הוי איסור גברא לא משויא כמשא. ואמנם הן עוד מכבר כתבתי דמחלוקת ר"י ורבנן דמב"מ ל"ב ורבנן ס"ל דמב"מ בטל הואיל דזה איסור וזה היתר דדבריהם צריכים ביאור במה פליגי וביארנו דר"י ס"ל כשיטת הנמ"י בנדרים דכל האיסורין הוי איסור גברא והחפצים שוים באמת ומ"ה ס"ל דלא אזלינין בתר איסור והיתר דאין חילוק בין החפצים ורבנן ס"ל כשיטת רש"י בכריתות י"ד דאיסורין הוי איסור חפצא ומ"ה לא ילפו מולקח מדם הפר דשם שניהן שוין משא"כ היכא דזה איסור וזה היתר ול"ה מב"מ. ומעתה לר"י דס"ל דכל האיסורין הוין אגברא י"ל דלא ס"ל דאיסור ב"ת משויא כמשא דהתפילין תכשיט הם ורק דהוא עובר עליו בב"ת אבל משא ל"ה דדוקא אם אמרי' בכל האיסורין דהחפץ אסור שייך דהאיסור מחשבו כמשא ולא כתכשיט ולפי שהסוגיא בסנהדרין קאי לר"י קאמר שפיר בתפילין דהוי תורה ויורוך ומעתה גם בציצית דמקשה והא איכא ציצית קשה כהנ"ל דאיסור ב"ת משויא כמשא ואיכא כרת ומשכחת בשבת חיוב חטאת ובחיוב חטאת א"צ לאשמעונן וכבר הקשו כן הגאונים מפה"י בס' מגן גבורים אך להנ"ל מקשה שפיר לר"י לשיטתי' ל"ה כמשא דהוי רק איסור גברא ככל איסורין שבתורה כשיטתי' ולא אתי ב"ת ומשויא כמשא וליכא איסור כרת ומ"מ חייב זקן ממרא וליחשב ציצית כמו תפילין ודו"ק:

והנה בטעם הרמב"ם דס"ל בהטיל למוטלת דהציצית ראשונים פסולים משום תעשה ולמה"ע וכבר הקשה הראב"ד ז"ל במה נפסלו הראשונים י"ל כהנ"ל דכיון דאסור ללבוש בגד זה משום ב"ת האיסור מחשבו דאינו ראוי ללבישה ואינו יוצא ידי מצות ציצית בבגד זה דאינו חייב בציצית ואינו מקיים המצוה ומ"ה הציצית הראשונים פסולין וכ"ז אי איסורי תורה הוו איסורא חפצא כמ"ש הריטב"א גבי נבלה הבגד הוי אינו ראוי ללבוש ואינו יוצא ידי מצות ציצית ונפסלו הראשונים אח"כ משום תולמה"ע. אבל אי הוי כל האיסורין רק איסור גברא הוי הבגד מצד עצמו ראוי ללבישה וארי' רביע עלה וכעין שכ' הר"ן לענין התרנגולת וכיון דהגמ' ע"כ הקשה לר"י לשיטתי' דאל"כ מאי הוסיף והרי איכא חיוב חטאת וע"כ לא הקשו רק לדידי' ולדידי' הטיל למוטלת כשרין הציצית הראשונים דל"ש איסור מחשבו לאינו ראוי דרק ארי' רביע מצד הבעלים וכיון דלר"י שם ל"ק ל"מ לאיקמא בהטיל למוטלת ומיושבין דברי הרמב"ם והוא הערה נכונה הגם בעיקר איזו סברות עוד יש להבחין וסמכתי על המעיין כי אין עת להאריך בזה ועכ"פ בגוף הסברא שכתבתי לענין כלאים נ"ל נכון ומצאתי שגם הגאון בישי"ע כ' כעין זה סי' ח' סוף ס"ק א' שהקשה למ"ד חובת מנא מנ"ל דשרי ללבוש דילמא רק מותר לעשות ציצית לכלי קופסא. ועוד דהוי אפשר לקיים שניהם שיעשה ציצית ולא ילבוש הבגד ולמ"ד כלי קופסא חייב קיים המצוה בלא לבישה ותי' דאם אסור ללבוש שוב אינו חייב בציצית כמו זקן העשוי לכבודו כדכתיבנא. ואמנם לדעתי יש להתוכח בזה:

ח וגם במ"ש לעיל גבי ב"ת דאם אסור ללבוש הבגד שוב הציצית ל"ה בבגד חיוב ואינו יוצא ידי המצוה נלפע"ד דדוקא אם הבגד אינו ראוי ללבישה הן מצד איסור כלאים והן מצד עצמה. אבל כשהציצית גורמין האיסור והבגד מצד עצמה הוי בגד חייב בציצית. ואמנם כ"ז בבגד צמר דאפשר במינו והוה הבגד ראוי ללבישה מצד עצמו אבל בבגד פשתן הבגד אינו ראוי ללבישה דאף למ"ד כלי קופסא חייב בציצית ומ"מ אין רשאי ללבוש הוה בגד שאינו ראוי ללבישה ושוב פטור מציצית ובזה יש ליישב דברי הב"י בסימן י"א שכתב על דברי רבינו ירוחם דאם מוציא ממינו אינו דוחה לל"ת ואינו נ"ל דכיון דאלו היה מוציא מינו לא דחי אף שעכשיו אינו מוציא מינו לא דחי ותמהו כל הפוסקים מסוגיא דשבת קל"ב דאמרי' שם ואי איכא אחר ליעבד אחר ומשני דליכא אחר הרי דאם ליכא אחר עשה דוחה לל"ת ע' במפורשים ובשאג"א ולהנ"ל הוכחת ב"י דלא כר"י בדרך זה דמוכח דכלאים בציצית הותרה לגמרי אפי' באפשר לקיים שניהם כמ"ש ג"כ תוס' במנחות דאל"כ למ"ד חובת מנא וכמה פוסקים ס"ל הכי איך ילבוש בגד כלאים בציצית מצד דע"ד לל"ת והרי המצוה מתקיימת בלי דחי' ולא לבישה ולא ילבוש כלל בגד זה רק יניחנו בקופסא וא"ל דאם אסור ללבוש שוב הבגד מצד עצמו אינו חייב בציצית דז"א דהבגד ראוי הוא מצד עצמו ואלו מוציא את מינו היה ראוי ללבישה ורק שאין לו כעת ציצית כזו אבל הבגד ראוי ללבישה מצד עצמו ויוצא המצוה ואיך דחי דהוא מקיים בל"ז מצות ציצית ומדהתירה התורה ללבוש מסמוכים לא תלבש שעטנז כלאים תעשה ומותר ללבוש מוכח ע"כ דהותרה אף באפשר ודוק כי הפירוש הזה נחמד מאד. ומעתה אין ראי' מסוגיא דשבת דשם בליכא אחר וא"א לעשות המצוה היום העשה דוחה לל"ת דאין למצות אלא מקומן ושעתן משא"כ בציצית אם נימא דלא הותרה רק בחויה אסור ללבוש ויקיים המצוה בלא לבישה דא"ל דאם אסור ללבוש הוה הבגד אינו ראוי ללבישה דז"א דמ"מ הבגד ראוי ללבישה אלו הי' לו ציצית שהם מינו וז"ב ונחמד. ובזה יש ליישב הרבה ענינים לשיטת הפוסקים דלא סבירא להו הותרה כלאים לגמרי ומשום הכי לס"ל כשמואל דמנחות ע' תוס' חולין ק"י דלמ"ד כלי קופסא חייב ע"כ הותרה לגמרי מדהתירה התורה ללבישה ושמואל כשיטתי' משא"כ למאי דפסקינן חובת גברא מיהו למ"ש המג"א בסי' י"ט דלמ"ד תיבת גברא חייב בלבש אף באינו ראוי ללבישה עי"ש מכ"ש בכלאים בלבש חייב בציצית יש לדחות גוף הסברא שכתבתי ודו"ק. אבל עכ"פ בגוף הדבר דאף למ"ד הותרה לא הותרה רק הציצית אם הם כלאים אבל לא אם הבגד כלאים ז"ב. עוד י"ל דלפמ"ש תו' ביבמות דמצות ציצית ל"ה רק אחר העיטוף והקשו איך דחי לכלאים דהוה לי' שלא בעידנא י"ל דבפעם ראשון באמת קו קובר אחר העיטוף ול"ה כלאים רק אח"כ ובעידנא. וכיון דבעינין עכ"פ שיותר בהאי בגד א"כ אם הבגד כלאים ל"ה בשום פעם בעידנא דתיכף עובר ואינו דוחה ודו"ק. וע' עוד בשאג"א ובטורי אבן דעשה לא דוחה לל"ת רק אם הם בדבר אחד אבל בחצי' שפחה וחצי' ב"ח לא דחי צד דחצי' חירות לצד דחצי' עבדות וצ"ל איך דחי עשה לל"ת בכלאים בציצית דדבר ברור דהמצוה עושה רק בהציצית לא בהבגד ורק משום שהציצית גופא הם כלאים ובזה דוחה משא"כ היכא שהבגד גופה כלאים. ובהבגד אינו עושה מצוה ודאי ל"ד אף למ"ד הותרה ואכמ"ל יותר:

ט ודע דסבור הייתי לומר דמה שכתבו תוס' בכתובות ובמנחות דבבגד פשתן מותר לעשות לבן של צמר הואיל וכבר נעשה כלאים ע"י תכלת ומקור הדבר מגמ' אמר שמואל משמי' דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ע' מנחות ל"ט ע"ב והרמב"ם לא פסק הכי ע' בב"י סי' י"א באריכות דאפי' איכא תכלת אסור בחוטי פשתן וצריך ליתן טעם למה לא פ' כשמואל. ונ"ל דזה תליא אם מותר להרבות בשיעורין לחולה בשבת דכ' הר"ן בביצה דלצורך יו"ט מותר להרבות והקשו שם ממנחות באמדוהו לחולה לשני עוקצין שנים יהבינין עי"ש משמע דאסור להרבות ותי' הר"ן דיש חילוק בין יו"ט לחולה בשבת דיו"ט הותרה ושבת לחולה דחוי' וה"ה להרבות כלאים בבגד ושמואל לשיטתי' דס"ל כלאים הותרה דקאמר במנחות מ"א אין בתכלת משום כלאים אפי' בטלית פטורה ומ"ה מותר להרבות אפי' לבן אף דזה אפשר במינו משא"כ הרמב"ם דפ' דלא הותרה מדכ' שמא יתכסה בלילה. ע' שאג"א ומ"ה כ' דגם להרבות בכלאים אסור כדין כל ריבוי איסורין והוא לכאורה נכון מאד. אך צ"ע אם אין לחלק בין כלאים לשאר איסורין דלפ"ז לא יהיה רשאי להוסיף אפי' פשתן ואם יש לו בגד פשתן בציצית לא יוכל להוסיף אף פשתן בבגדו דג"כ הוי מרבה באיסורין. ולכן צריך עוד ביקור בסברא זו ואקצר:

י ולדאתאן עלה בישוב קושיתי לשיטת מהר"ם דצו"פ תרווייהו בעי לשאר מינים וזולת זה אינו פוטר והקשיתי מנזיר דקאמר מאן דיליף מראשו למה לא יליף מגדילים ותירצו לכדרבא ואם הכונה דרבא דצו"פ בעי יחד ע"כ קים ליה בזולת זה לא יפטור ועדיין מוכח דע"ד לל"ת יפה העירות לכאורה די"ל דאיהו לא קים ליה דקשר עליון דאורייתא דלא ילפי' מכלאים בציצית ולדידי' קרא לכדרבא ולעולם קשר עליון ל"ד נעביד בלא קשר ול"ה כלאים ואינו מוכח כלל כן דבריך בקיצור. ואמנם הרי רבא גופא קאמר ש"מ קשר עליון ולפ"ז יהיה דברי רבא סותרין. אך מ"מ יתכן דהרי תוס' ביבמות ה' ע"ב הקשו איך ילפינין מסמוכין לכלאים בציצית ודילמא לכדרבא ותי' דמשמע דלא תלבש שעטנז צו"פ כו' קאי אגדילים להתיר כלאים בציצית והכי משמע בנזיר וביארנו דלכאורה בנזיר משמע למ"ד לכדרבא לא מוכח כלל כלאים בציצית. ואך כונת התוס' דמשמע דמאן דיליף מכלאים לא חייש על הא דדחי לכדרבא אך דהוא ג"כ ס"ל כן והיינו כתי' התוס'. ומעתה רבא גופי' דס"ל תרווייהו משמע שפיר קאמר ש"מ קשר עליון אבל מ"ד יליף מראשו ס"ל קשר עליון ל"ד. וזה נ"ל בסנהד' פ"ט דקא' הגמרא אי ס"ל קשר עליון ל"ד והרגישו התוס' דליכא מ"ד הכי ע' ג"כ בהר"ן. ולהנ"ל נכון דהיינו מ"ד יליף מראשו וקרא לכדרבא וקשיא לשיטה מהר"ם עדיין מוכח דע"ד. וע"כ ס"ל קשר עליון ל"ד הר' דאיכא מ"ד הכי. ולפי"ז יש אדרבה עוד ראי' למהר"ם ז"ל דהאי מ"ד מוכרח מפאת סברתו לסבור קשר עליון ל"ד. ואמנם שוב ראיתי בתוס' מנחות מ' ד"ה סדין כתבו אי נמי לאשמעונין קשר דלעיל לא ידעינין אלא מכלאים בציצית ודברי התו' אין להם הבנה כלל ע' בצ"ק שפירושו דחוק. ונ"ל שצ"ל אי נמי לא שמעינין קשר וקאי אדלעיל למאן דיליף מראשו דלדידי' לא שמעינן קשר דקרא לכדרבא וסברת התו' יהיה נכון מאוד. וגם לב"ש י"ל דכיון דקשר עליון ל"ד אבל מדרבנן בעי קשר כדמפורש לעיל דאי ס"ד דרבנן ומשמע דמדרבנן בודאי הוא וא"כ מש"ה פטרו ב"ש דכיון דרבנן בעי קשר עשו חיזוק לדבריהם ומעתה מה יעשה בלא קשר לא יקיים המצוה כתיקון ואי דיעשה בקשר יעבור אל"ת ומדאורייתא אין כאן עשה לעשות קשר ואין כאן כלאים מדאורייתא ואיך יעבור אל"ת במצוה דרבנן ומ"ה אסרו ושייך שפיר לשון פוטרין דבאמת לעשות קשר שייך איסור אבל בלא קשר אין כאן איסור וה"א דיעשה לקיים מצוה דאורייתא והם פטרו ולעשות קשר אסרו שפיר והוא לדעתי שיטה מוחוורת אם לא כוונו התוס' כן ראוי לומר כן אך לדעתי יכול לסבול זאת הכוונה והמעיין בתוס' יבחר הפירושים ולשון התו' בזה דנראה דצ"ל לא שמעינין ודוק ועכ"פ לענין קו' התו' סנהדרין פ"ט ארש"י שכתבו פלוגתא במנחות ולהנ"ל י"ל דזה הפלוגתא בסדין בציצית דבית שמאי לא סבירא להו קשר עליון דאורייתא ודוק ועכ"פ יש מקום ליישב סוגיא דמנחות להנ"ל אך כ"ז אם לא נימא כתי' תו' מנחות ל"ט ד"ה קשר דמגדילים ילפי' לקשר עליון ולפי שזה ענין רחב מאוד אקצר גם ביתר דבריך אשים קנצי לדברי. ועוד חזון למועד לפלפל יותר הארכתי בזה לפי חומר הנושא והענינים מרובים. ואתה בחור חמד שים עינך ולבך למה שכתבתי כי קצרתי מאוד בהסוגיות ציינתי וסמכתי על שקידת עיונך והודיעני כפעם בפעם משלומך ומשלום תורתך גם אם יהיה לך איזו הערות בדברינו הודיעני וד' יברכך בכל טוב כנפשך ונפש מוקירך:

תוכן העניינים

בית יצחק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה