בית יצחק אורח חיים· רבי יצחק יהודה שמלקיש
הקדמה
שיל"ת כי מימיני בל אמוט
אדונינו משה רבינו ע"ה עת דבר בקדשו והזיל מים מדליו לקהל עדת ישרון קרן עור פניו מנוגה כבוד ד' באור פני מלך חיים אמנם עת כלה מדבר אתם ייתן על עניו מסוה לאות ולמופת שאור פניו איננו אור העצמי אך כעין מראה מלטשת בהירתו מתפלש מנצוצי ברק שמש חכמתן של ישראל אשר האירו אל עבר פניו וקרנים מידם לו ובהעלות ענני כבודן של ישראל מעל אהלו ובא שמש אורו כוכבי ננהו על דרך שאמרו חז"ל (ברכות ל"ב) על מקרא לך רד וגו' כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל. וע"ד זה אמר בקהלת (י"ב) ויותר שהי' קהלת חכם עוד למד דעת את העם כי יותר אשר זורעו מעיני חכמתו מים נחלים הי' חכם ומבין מדמהו כי כל זה עשה אלהים להשקות עדרי הצאן הצמאים וחרדים לדבריו יתברך והתנא האלהי בן זומא רמז על הענין הזה באמרות קדשו איזה מכובד המכבד את הבריות וביאורו לדעתי עם המשך מה שקדם במאמרו איזה גבור הכובש את יצרו איזהו עשיר השמח בחלקו. נ"ל דהנה רוב תשוקות האדם אשר יכסוף וישים לו למטרה היא אחת מג' מעלות העושר והגבורה והחכמה ואליה כלות מעלת הכבוד והסיבה אשר נצמח ונטוע בלב האדם תשוקת הקנינים האלו לפי שהאדם מדיני בטבע וההכרח יאלצהו לחיות בחברה אנושית ולהשתתף בכחו ורצונו עם אחרים להמציא לגוו די צרכיו ולנפשו די מזורה כפי ערך אשר חלק לו בבינה ע"ד שאמר בן זומא (ברכות כ"ח) כמה יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וקצר וכו' ועד שמצא בגד ללבוש גזז ולבן ונפץ וכו' ואני מוצא כל אלו מתוקנים לפני. הנה התנא הזה נתן תודה לאלהינו אשר נתן בלב האדם לחיות חיי המדיני להכין רבות צרכי האדם מבלי שיצטרך האחד לעמל ויגיעה רבה ולאשר אין ביד האדם להיות מתבודד בעניניו אך לחיות חיי השיתוף והמדיני כאמור על כן יכסוף כל אדם ליתרון מעלה ותוספת קנין למען ימצא חן בעיני החבורה האנושית שיטיבו לכת עמו ויפעלו לטובתו לנטות לרצונו ומטרת חפצו וע"י כן הוא נכסף לקנין העושר למען ע"י חקות שכר וריצוי כסף יניע לבב אחיו כלבבו או למעלת הגבורה למען המס לבב אחיו שייראו ממנו ופקודתו תשמור רוחם או למעלת החכמה ועמה הכבוד למען יכבדו אותו ליתרון חכמתו ובינתו ולמלקוש דברו ייחלו להפיק מאוויו ולבצע עוונותיו. והנה לפי שכל תשוקות אלו לא באלה חפץ ד' יען כל מגמתו לטובת עצמו ולא זה דרך סלולה נאוה תהלה ולא זאת העיר עטרת תפארת ישראל ולא זאת מטע ד' משיבת נפש מעומק טיט ורפש. לא זאת מסלה העולה בית אל הר הקודש וההראל ולא כאלה חלק יעקב לקרוא לשבויה דרור ולפקוח קוח האסורה הלב העקוב. אמנם כי נטע ד' בקרב איש ולב תשוקות המעלות הנכבדות האלו הי' להטיב לזולתו בקנינים האלו שיהי' עשיר למען יתמוך דלים ונפש נענה ישביע ושיהי' גבור שייראו ממנו למען לא יעסקו דלים ואל ידכאו עני בשער ושיהי' חכם ונכבד למען ישמעו לדברו דברי חכמה ומוסר וילמדו תועים בינה. וע"ד זה אמר הנביא אל יתהלל חכם בחכמתו עשיר בעשרו גבור בגבורתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ד' (ירמי' י') והכונה שאל יתהלל במעלות האלו אך בזאת יתהלל המתהלל אם הוא מודבק במדותיו יתברך שהוא מנהיג עולמו בכוחותיו אלה ועושה חסד במדת חכמתו ללמד לבני אדם דעת ובמדת גבורתו לעשות משפט ובעשרו להשפיע צדקה ומזון ומחי' כי באלה חפצתי כי במעלת האלו יש לי חפץ לא למעני אך להטיב לבריותי כאמור:
וע"ז אמר בן זומא התנא האלתי איזה גבור כי הנה קנין הגבורה לפי חפץ האדם למען ייראו מלפניו ויארהו עמו לחברה למלאות תשוקותיו ואם הוא כובש את יצרו עם המון חוגג חמדותיו ותאוותיו כבר השיג מטרתו בלי כבישת אנשים אחרים תחת זרוע מתו ולמה האדם נכסף להון עשיר בעבו' תקו' שכר מאנשי החבור' אשר יעמולו למענו וימלאו שמשועי מחמדיו ואם הוא שמח בחלקו ולא יכסוף למחמדי תבל ורבת צאצאיה הלא הוא העשיר האמיתי אשר אין חייו תלוים בזולתו ואיזה מכובד כי תועלת הכבוד לא למעט אך למען ישמעו לדבריו ויסורו למשמעתו. ועל זה אמר המכבד את הבריות שהוא משתמש במעלת הכבוד אך למען כבוד הבריות אשר יכבדוהו וע"י כן יטו אזן לטוב לקחהו להשמר מדרך הרע כאמור (ומה שהוזהר במעלת הגבורה והעושר לבחור בקצה המתנגד להם תחת הגבורה לכבוש יצרו ותחת העושר לשמוח בחלקו ובמעלת הכבוד לא הזהירו להתרחק ממנו זולתו להשתמש בה לתכלית נרצה יען כי השנים הראשונים דברים גשמים ומטרידים את הגו ומונעים אותו מהשלימות האמיתי לא כן השלישי, הוא דבר רוחני וכחו רב לזרוע זרע אמת על תלמי לבות בני אדם) ועל השכלה זאת אמר בלק כי כבד אכבדך מאוד וכל אשר תאמר אלי אעשה. כי זאת יתרון הכבוד ותכונת מעלתה במדה היותר גבוה לשמוע בקולו ולמלאוה כל אשר יצוה עליו. ואולם לבלעם (אוהב עצמו) לא הי' ענין הכבוד במדה הזו נחשב למאומה אמר לא זאת שתכבדני במה שתשמע לקולי אך אף אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף או זהב לא אוכל לעבור וגומר. וזה נ"ל בגמ' דסנהדרין ז' ויומא פ"ז רב כי הוה חזי אמבוהא אבהרא (פרש"י סיעת אנשים) אמר אם יעלה לשמים שיאו וגו' כגללו לנצח יאבד רואיו יאמרו אי' ולא יתכן שרב אמר על עצמו דבר רע אחרי שאמרו חז"ל לעולם אל יפתח אדם פה לשטן. אמנם אחרי שהי' לו כבוד גדול אמר אם יעלה לשמים שיאו הכונה אם ישתמש ויכהן פאר הכבוד לשמים היינו לכבוד אדונינו יתברך על דרך האמור למעלה (האם איש כזה) כגללו לנצח יאבד? א רואיו יאמרו אי' שרואים ידונו וישמעו איך עפעפיו יישירו כנגדו בעת יכבדו אותו אם הוא משתמש בזה לצרכו או לכבוד שמים - אמנם לפי מה שכתבתי בראשית דברי כונת המשנה ע"ד זה איזה מכובד המכבד את הבריות שבזה הכבוד שמכבדין אותו למעלת תורתו וחכמתו מכבד את הבריות שיודע בעצמו שחכמתו לא ניתנ' לו משמים אך בזכותא דרבים המכבדים ומיקרים אותו וכבודו הוא כבודם וע"ז הביא ראי' מקרא שנאמר כי מכבדי אכבד שבאותו הכבוד שהם מכבדים אותו הוא מכבד אותם כי חכמתו שלהם היא כאמור למעלה בהבנת הדבר אשר שם אדונינו משה רבינו המסוה על פניו עת כלה לדבר עם ישראל:
ואם במשה רבן של כל הנביאים כך אנן מה נעני אבתרן מי אנכי ומי ביתי כי אבא עד הלום בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי ולא למדתי חכמה היטב אדעה מך ערכי ושפל מצבי את המעט אשר אדע לא בזכותי תליא מילתא אך בזכותא דרבים אשר שמו המשרה על שכמי וצמאים לשחות מי יאורי לא זכים ולא צלולים לפרקים בזכות השואלים ד' יאיר עיני אדלת חספא ואשכח מרגניתא לעתים בזכות אבותי הקדושים אשר כשמת צדקתם ותורתם כאבני נזר יתנוססו עלי ועל מי יאורי יעלה ברוש יאריכו דליותיו ורבו פארותי' למען רוות הצמאים חברים מקשיבים לקולי פעם בפלפול ופעם בהלכה ועכ"ז לא באתי לידי מדה זו להדפיס ספר איזה בית אשר אבנה לי בין להקות חוברי חבר להשמיע בחוץ קולי. אולם אספרה כמו את אשר הנימני לחשוף עטי ולבוא עם הספר. זה יותר מארבעה שנים אשר הכיתי בית מאהבי בעו"ה נתתי בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי עלה המות בחלוני והניף חרבו הקשה על בני יחידי ועל גבר עמיתי בן יקר וחריף וירא ד' מנעוריו הרב מ' אהרן זצ"ל ביום י"ז לחודש אדר שנת אבל יחיד עשו ומספד שתיתי קבעת כוס סף רעל חרב על זרועי ועל עין ימיני וכל חקותי כהם ואבדה כמספד יחיד, וכהמר על הבכור ולא ארבה בשבחי' לעורר עלי' אבל קינה ונהי שלא יאמרו הרב כמה קשה ד' נתן וה' לקח ימי שמו מבורך חסד ומשפט אשירה וכו' לך ד' הצדקה. אך אזכיר זאת אשר ביום נאסף נפשו הטהורה השמים התחנן לפני להדפיס ספר ולהוציא לאור בסוף מקצת חידושיו אשר קרא בשם מנחת אהרן הנני לקיים דבריו האחרונים. וכבר החילותי זה ג' שנים להדפיס מחברתי זאת ומרוב טרדות אשר כתרוני התמהמתי עד כה. וגם עתה לא הוצאתי אך חלק אורח חיים לקטתי התשובות השייכים לחלק זה. ומקצת מהלכות חג בחג דברי פלפול וחידוד. ויהי טעם ד' עלינו לכון לאמיתה של הלכה ולהוציא יתר החלקים לאור לזכות נפשי ורוחי ונשמתי אתה אדוני הכית אותי במקל חובלים אכא מקל נועמך יהי' משען לי לראות זש"ק נין ונכד בנים וב"ב עוסקים בתורה ובמצות והרחב גבולי בתלמודים ולא יטרדוני ויפרעוני ענינים שונים מלהגות בתורתך הקדושה ולבלי הכשל בהלכה ואור האמת לא יסתר ממני זכור נא אבי שבשמים זכותא דאבא מרא הרב המופלג בתורה וביראה החסיד ועניו המפורסם ע' שמעלקא זצ"ל (בהרב מ' סנדר בהרב מ' שמעלקא זצ"ל רב דחייטים בק' בראד. חתנו של הגאון בעל תבואות שור זצ"ל בהרב הגאון מו"ה משה זצ"ל האבד"ק זלאטשוב בן לאותו גאון עיר וקדיש מ' אלעזר רוקח זצ"ל אבד"ק בראד ואמשטרדאם אם ומכוחתו כבוד בארץ מקדושה) תהי מנוחתו כבוד ונפשו צרורה בצרור החיים וזכותו יגן על כל משפחתינו ועלי יזריח ד' שמש צדקתו ויאיר עיני בתורתו ותהי נא נפש בני הנ"ל אשר שקד על דלתי התורה. והתורה והמצוה היו אור לנתיבתו, צרורה בצרור החיים וזכותו יעמוד לדור דורים להגן עלינו כעתרת המדבר בלב נאנח. יצחק יהודה שמעלקיס האבדפ"ק פרעמישלא והגליל.
א חוק למחברי ספר מני שנות דור ודור. להציע לפני קוראיהם בראשית מאמריהם הקדמה אחת והיא הצעה אשר תכלול היסוד אשר כל דברי המחברת עליו ישענו. ונשימה פנינו לחקור אם גם למחברת אשר יסודתה בהררי לימודי תורתינו הקדוש' - כמחברתנו זאת - יש מקום להקדים הקדמה אשר תבאר אשיות המחברת כולה. והעמודים אשר עליהם נכונה, ואמן ואומר הנה תכלית ההקדמ' הוא להציב יד למושג כללי, אשר הוא התל אשר אליו כל דברי המחברת מהחל ועד כלה פונים, ד"מ בבוא איש ללמד ארחות יושר, ומעגל משרים, במה יזכה איש את ארחו להשמר מעשות עול, ולהטיב צעדיו לבלי יכשל בדרך הליכתו ללכת עקלקלות, יבאר בראשונה כי המשפט הוא לאיש ישר הולך, להשתמש בהונו ורכושו, כחפצו ורצונו בלי עשות עול לרעהו. או להסב לו איזה נזק בפעלו, להפריעהו מהשתמש בקנינו כאות נפשו. היסוד הזה הוא אבן פנה למבנה בנינו, ובמחברתו יוסיף לבאר הענפים המסתעפים מהשורש הזה, להורות לפניו כל הדרכים המתאימים אל הלימוד הראשי הזה. אשר יבחר בהם האיש המעולה ואי אלו המתנגדים לו, אשר ראוי להשמר ולהתרחק מהם, ועד"ז התנהגו גם רבותינו חכמי המשנה ז"ל בחפצם להשאיר לנו ברכ' להישיר דרכנו ולהורותנו המסלה אשר בה נעלה במוסר ודעות, בקשו לנו איזה כלל קצר יכלול במעט דברים, וקוצר אמרים. את הנתיב הסלול אשר יובילנו למטרת חפצנו. כאשר הורה לנו רבינו הקדוש באומרו (אבות פ"ב מ"א) איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם, אשר בלי ספק הית' כונתו לתת לנו כלל בהנהגת האדם כולל כל המצות כולם ע"ד שאמר הנכרי המוזכר במס' שבת (דף ל"א ע"א) למדני כל התור' כשאני עומד על רגל אחת אשר כוונתו היתה בבירור שיורהו מושג התור' כולה ומצותיה בלימוד קצר אשר ישפיקו לו רגעים אחדים להבינו ולהביאו בקרב לבו. והנה הלל השיב לו על שאלתו "דסני לך לחברך לא העביד, והעירו ע"ז המפרשים דהלימוד הזה לא יכלול רק מצות לא תעש', שבין אדם לחבירו, ובמה יודע איפוא להשואל וחפץ לדעת שורש המצות העמוסות על האדם לעשות אותם, לחיות בהם אמנם לדעתי נראה ביאור דברי הגמרא מתאימים עם דברי רבינו הקדוש במשנתינו בהקדם דברי חכם אחד מהחכמים האחרונים החוקרים לכל תכלית שגדר גדר וגבול להפעולות המעולות אשר ראוי לאדם ישר לאחוז בהן, ולהתרחק מאלה היוצאים מגדר וגבול ההוא, ואמר, שאם יאחז צדיק דרכו לעשות פעולות כאלה אשר יבקש שיעשו מכל מין האדם ויתנהלו על פיהם לעשותם ליסוד אשר עליו יבנו ארחות חייתם, אז ילך לבטח דרכו ולא יכשל בה כי אם יטה אשוריו מני אורח המדות המעולות ובולמס המדות הרעות יאחזהו, ורסן הצדק והיושר מפניו שלח, אז בלי ספק לא תנוח דעתו כשיראה אשר יתר האנשים החיים אתו יתנהגו כן, ונכונים דבריו מאד כי האיש החומל על דל ותומך ברכים כושלות, לא תרע עינו ברעהו. אם גם היא יחוס על דל ואביון, ונפשות אביונים יושיע, לא כן אנשי רשע חבר שודדי לילה הבוחרים בטובת עצמם ולא יחושו על זולתם אם יסבו לו נזק בגופו או בקנינו, הנה לא יוחן בעיניהם רעהם אם יתנהגו במדות גרועות כאלה אשר בחרו. (וע"ד שאמר המלך החכם מכל האדם במשליו נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיניו רעהו) כי אז תהי' לריק יגיעם, ופחד תמידי ופעמם פן כגמול ידיהם יעשה להם לגזול מהם את כל הרכוש והשלל אשר הי' להם לשלל [ואולי זה טעם הכתוב שכל שבעים נפשות יעקב שירדו למצרים נקראו נפש ושש נפשות עשו נקראו נפשות (ע' מדרש ויקרא פ"ד) לפי שנפשות יעקב התאחדו כולם במדות השלמות ובחרו כ"א בטוב וישר אבל נפשות עשו אשר ברע בחרו לא יכלו להתאחד כי את אשר יבחר וייטב לו בעבור עצמו ירע בעיניו אם רעהו יעשהו] אולם חכמים אחרים בקשו לפרוץ גדר זה ושאלו ממדת הכילית אשר היא מדה פחותה וגרועה ובכ"ז מה לא לאיש כילי מחסר את נפשו מטובה, ועוכר שארו, אם ימצא עוד כבל כמוהו, אבן שבר הזה יש לרפאות על נקלה. כי גם הכילי אשר יקפוץ ידיו מתת לאיש מלחמו ולהפיק לרעב נפשו, לא יחפוץ שיתנהגו אנשים אחרים באכזריות חמה כמוהו, כי ידע היטב אשר גם הוא אינו בטוח לבלי יצטרך איזה עזר מאיש זולתו ואם יקפצו ידיהם מהושיט לו שרביט עזרתם בעת יצר לו יגוע ויאבד. וזאת תהי' תשובת הלל להנכרי ששאל להורות לפניו נתיב כולל, ארחות התורה ומצותיה בקצרה. "מה דעלך סני לחברך" הכוונה מה שלא תחפוץ שיעשה זה מן רעך הנולד בצלמך "לא תעביד" כי זה כלל כולל רוב מצות התור', ואידך פירושא זיל גמור, והתבונן קורא יקר מה שנטיתי מפי' המפרשים והמובן הפשוט שבשטחיות המאמר. ומה נעמו ע"פ דברינו אלה מאמר רבינו הקדוש ברוך שבחר במשנתו איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, בשמירת הצדק והיושר ועזיבת המתנגד להם "כל שהיא תפארת לעושיה" בעשותו הטוב והמועיל, והמנעו מהרע והמזיק "ותפארת לו מן האדם" שחפץ הוא שכלל מין האדם יתנהגו כמוהו, כי דרך כזה בלי ספק מובילה אל התכלית הנרצה לאדם שלם, וראוי לבחור בו בלי נטות ממנו ימין או שמאל, ועד"ז יתנהגו בעלי אסופות בכל חכמה ומלאכה להציב ציונים בפתחי אמריהם אשר עליהם ישתרעו הלימודים כולם אשר בספריהם:
ב אמנם בלימודי תוה"ק קצרה דעתינו מעשות זאת לכלול בכלל אחד קצר את שרשי הלימודים כולם לעשותו לקוטב אשר עליו כל צירי הספר כולו יסובו, כי שונים הנה לימודי תוה"ק מיתר הלימודים אשר מקורם ומבועם משכל אנוש אנוש נבנים על מושגים בנוים על יסודי המושכלות הראשונות או ע"י היקשים מופתים, לא כן תוה"ק לא על בינת אדם נוסדה. אכן מקור מחצבתה מפי הקבלה המסורה למשה מסיני כל מצוה ומצוה בפני עצמה כללותיה ופרטותיה, ורחוקה היא מלימודים כאלה אשר ההיקש ההגיוני יולידם ויצמיחם, עד שאמרו חז"ל מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, וטהורים אמרי נועם ביאור מאמר זה להרב הצדיק החסיד הקדוש מ' צבי אלימלך זצלה"ה בספרו בני יששכר (חודש תשרי מאמר ז' וידוי דברים) כי הנה עלינו חוב קדוש לקיים מצות אדונינו ית' מצד מה שאבינו שבשמים גזר עלינו בתורתו הקדוש' לא לקיים המצות מצד מה שהשכל גוזר ומחייב זאת וכמאמר חז"ל אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר. אבל אפשי ואבי שבשמים גזר עלי. והנה הק"ו הוא היקש הגיוני והשכל יחייבהו ורמזה לנו תוה"ק שאף שיש ק"ו טרח וכתב לנו קרא למען נדע כי זה יוכשר בעיני השי"ת לבלי עשות המצו' מצד מה שהשכל גוזר רק מצד ציווי בוראינו ית', (עיי"ש שמביא בשם הר"ן שכ' דמלתא דאתיא בג"ש ג"כ טרח וכ' לה קרא וכ' בספר הנ"ל דל"מ כן בכל הש"ס ודברי הר"ן הם בנדרים ג' בשם גמ' דב"מ דף ס"א אמנם מתוס' שם משמע דלא כהר"ן וכ"כ המ"ל בפ"ד מהל' מלו' וע' בר"ן שם דמלתא דאתיא בהיקשא אפשר טרח וכ' לה קרא וכתבתי בגליון דצ"ע דלא מייתי גמ' מפורשת זבחים מ"ט ב' וכ"ת נקשי אקושי ניחא לי' דכתבה בגופי' מדאקיש לה אקושי):
והנה הרעיון הזה יתנוצץ מתוך דברי חז"ל בשבת דף ל"א שהבאנו למעל' מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי וא"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גיירי' א"ל דעלך סני לחברך ל"ת זו הוא כל התורה ואידך פירושא זיל גמור. והנה המליצ' דחפו באמת הבנין מוזרה מעט בראשית ההשקפ' גם מה שאמר הלל ואידך פירושא זיל גמור אינו מובן כיון שלפ"ד אמר לו כבר זו היא כל התור' כולה, מדוע יעצו שוב שנית לגמור. והנ"ל דהנכרי בבואו לפני שני מצוקי ארץ אלה שמאי והלל, חפץ שיוגד לו כלל קצר שיהי' אבן מוסדות למבנה כל התורה כולה. ושמאי כשהבין שמגמתו להקיש מן היסוד הזה אל השאר לשפוט בעניני התור' עפ"י היקש שכלי ומשפט הגיוני דחפו באמת הבנין שבידו הכונ' דחקי ומשפטי התור' שונים המה משאר חכמות הבנוים על יסודי ההיקש ההגיוני כבנין אשר ימדד באמה לנטות קו, ולבנותו לאט לאט ממסד עד הטפחות. אך כל חקותיה ומשפטיה נמסרו למשה מסיני כל אחת בפ"ע ואין כאן מקום לתת כלל אחד יכלול כולה (ואגב דנקט בהאי עובדא באמת הבנין נקט נמי באידך עובדא שם) אמנם כשבא לפני הלל מלא חפצו והורתו כלל יכלול רוב משפטי התור' ובכ"ז א"ל אידך פירושא זיל גמור ואל בינתך אל תשען, והסכת ושמע חקי התור' ומצוותיה ע"פ הקבל' והמסורת:
ג ולא לבד במצות השמעיות אשר קצרה בינת אנוש להבין סודן ונלאה שכל אדם קרוץ מחומר לדעת רצון המחוקק העליון המצו' בהם, הית' דעת תוה"ק שהאדם יעש' אותם מצד גזירת בוראינו ולא מצד השכל, אכן גם במצות השכליות והם רוב מצות שבין אדם לחבירו יתעל' העוש' זאת בעבור ציווי השי"ת מהעוש' זאת מצד מה שהשכל יחייבהו כמ"ש העקרים (ח"ג מאמר כ"ח) כי עשית דבר אחד בעצמו כגון נתינת הצדקה או להלוות לעני, או שימנע האדם מלהונות את חבירו, אם יעש' זאת עפ"י הנימוס, לפי שאלו מדות טובות אשר יושלם בהם הקיבוץ המדיני לא ימשך אליו שום שלימות פרטי. אלא השלימות מצד קיבוץ המדיני, וכשיעש' זה המתנהג עפ"י התור' מצד שצוה בהם הקב"ה כדי להכנע אליו ולהשלים מצותיו יגיע לו מזה תכלית אחר פרטי וכו' שע"י הכונה הזאת המתחברת אל המעש' יושג השלמות הנפשי וזה שאמר הכתוב (ישעי' ל"ב י"ב) והי' מעש' הצדק' שלום (כלומר עשיית הצדק' יגרום שלום בקיבוץ המדיני) ועבודת הצדק' השקט ובטח (אבל כונת נתינת הצדק' אם הוא מצד שצוה בה הש"י שזה יקרא עבודת הצדק') יגרום השקט ובטח עד עולם שזה ההשארות הנפשי הנצחי, וע"ש מ"ש דע"ז אמרו גדול המצו' ועוש' ממי שאינו מצו' ועוש', כי המצו' ועוש', מלבד הפועל הטוב והישר אשר יעש' בהתנהגותו עפ"י משפטי התור' וחקיה הנה הוא עוד מקיים גזירת בוראו, ועוש' רצון אבינו שבשמים אבל מי שאינו מצו' ועוש' אין בידו רק מפעל הטוב והישר ההוא לא זולתו. ובזה יש לבאר דברי ר' יוסף בב"ק פ"ז שאמר מריש ה"א וכו' כיון דשמענא לר"ח דגדול המצוו' ועוש' וכו' מאן דאמר אין הלכ' כר"י (דסומא פטור מן המצות) עבידנא יומא טבא לרבנן מ"ט דכי מפקידכא אית לי אגרא טפי, אשר כמו זר יחשב להעלות ח"ו על הדעת שר"י עשה המצות ע"מ לקבל פרס, אשר חז"ל הזהירו ע"ז במשנתם ואמרו אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס, אמנם עפ"י דברי העקרים שהבאנו נחה שקטה דעתינו שאם יעש' המצות בתכונת מצוה ועוש' יביאו לו שלימות בנפשו והיינו דקאמר ר"י דכי מפקידנא אית לי אגרא טפי, שהנהו מקיים גזירת מלך נוסף על פעולת הטובות אשר יעש':
ד וע"ד זה יש לפרש דברי הגמ' (ב"ב י' ע"ב) ואר"א שאלו לשלמה בן דוד עד היכן כחה של צדק' א"ל צאו וראו מה פירש דוד אבי פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. ר' אבא אמר מהכא הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים, כי כונת השאלה עד היכן כחה של צדקה היתה אחרי שצדקה היא מדה טוב' לתקן קיבוץ המדיני, האם יש עוד כח במצוה זאת לתת שלימות בנפש המשכלת לגרום עי"ז השארתה לנצח, וא"ל צאו וראו מה פירש דוד אבי פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, וכמ"ש בעל המאור בהקדמתו כי הנפש החי' נקראת כבוד והחזיק אחריו מהרי"ע שער ע' בפי' המקרא עד מה כבודי לכלימה שהרצון בו שלימות הנפשי ומובא באפיקי יהודא דרוש מי חטאת ו', ומדכתב קרנו תרום בכבוד שהוא שלימות הנפש יראה בעליל דכחה גדול מאוד לתת שלימות והשארת הנפש לנצח, ר"א אמר מהכא הוא מרומים ישכון, כי מדברי הנביא אלה מבואר יותר שיקנה לו עי"ז שלימות גדול והשארת נפשו במקום רם ונשא, ואמר מ"ט משום דלחמו ניתן ודבריו אלו יבוארו עפ"י מה שבארנו מקרא קודש נתון תתן לו ואל ירע לבבך בהתך לו ודרשו חז"ל (ב"מ ל"ב) אפי' מאה פעמים ובארנו עפ"י דברינו למעל' שמצות נתינת הצדק' הוא לתת בכונה שלימה מצד מצות בוראינו ית"ש לא מצד מה שהרחמנו' מתגבר בו ומרוך לבו לבלי לראות בצרת רעהו שהוא ממצות השכליות וביאור הדבר כי אם הוא נותן מצד כאב לבו אשר לא יוכל הבט איך העני מהגולל ברעתו ונפשו עטופה ברעב הנה האיש הזה ירפא כאב לבבו הרך וכנותן לעצמו יחשב. גם יש הבדל רב בין הנותן מצד מצות בוראינו לנותן מצד רחמנותו ורוך לבו כי הנותן מצד מצוה הבורא לא יחדל מתת מלחמו לדל אף אם כבר הורגל לשמוע שועת עניים אומללים וצעקתם. לא כן השני אם יתרגל לשמוע צעקת עניים מרודים כאלה, יכבו מעט מעט זיקי חמלתו ולא יתפעל מהם מאומה, ולכונה זו צותה התורה נתון תתן לו אפי' מאה פעמים ואל ירע לבבך בתתך לו (הרצון שסבת הנתינ' לא תהי' מרוך לבב) כי אז לא תתן הרבה פעמים אחרי אשר הסכין לשמוע צעקת עניים ולראות דמעת עשוקים. וגם לא תהי' הנתינה לו כ"א לעצמך וחפץ בוראינו המצוה, כי נתון תתן אפי' מאה פעמים לו להעני לא לעצמך, ומצות צדקה בשלימותה לכונה זאת בכתה להקנות שלימות הנפשי, ואלו דברי ר"א שאמר הוא מרומים ישכון וכו' מ"ט משום דלחמו ניתן מכבר ועכ"ז מימיו נאמנים שעוד יתן כמים נאמנים אשר לא יכזבו והוא אות שמקיים מצות צדקה בשלימותה כחפץ בוראינו ואמרו חז"ל (עירובין ק') אר"י אלמלא לא נתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה ועריות מיונה, ויש מקום לשאול דא"כ למה צותה אותנו התורה בחקים אלה אחרי שהיינו יודעים זולתה. אמנם ר"י השמיענו דהתור' צותה אותנו לעשות דברים אלה מצד מצות ה' לא מצד השכל הגוזר ומחייב לעשותם שאם כן היינו למדים כ"ז מעופות השמים האלו ויש להשיב בזה פני רבים השואלים מדוע לא צותה אותנו תוה"ק על מדות טובות ונעימות כ"א על המעט לא תקום ולא תטור ומדוע לא האריכה פארותיה בלימוד דעה מדות כאלה אשר הן תפארת האדם וצבי עדיו. אמנם לפי דברינו סרה מהר השאלה הזאת שרצון תוה"ק היתה שיקיים האדם מצותיה ומעשה פעולות הטובות מצד גזרתה לא מפאת נעימות המדות וחמדתן לבד ע"כ לא האריכה בהם ואך על המעט אשר הזכירה מהם:
ה ונשיב לראש דברינו דמפאת זה שהתורה נתנה כללותיה ופרטותיה מסיני אין מציאות לשום כלל יכלול כל לימודיה. ובכ"ז מצאנו לחז"ל שהעירובו על יסוד גדול לקיום המצות בכללן ואמרו בדרשתם על הכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני (ויקרא י"ט) שרוב גופי התורה תלוין בפרשה זאת. ודבריהם כשגבו מאד ויוכלל בתוכם מאמר חוקר א' מפורסם שאמר שיסוד גדול לאחוז במדות המעולות ולעזוב הפחיתות בשיכיר האדם תכונת הנפש וגבהה, וידע להוקיר יקר ערכה, ובכל פעולותיו אשר יעשה. או ימנע מעשות, ישים לנגד פניו לבלי תשפיל תפארתה, לרומם חלקי נפשו העבדים, ולהעביד החפשי, כי בזה בכללו כל המצות שבין אדם לקונו ובין האדם לרעהו, כי אדונינו ית' הוא נפש העולם ואם האדם יוקיר נפשו האצולה מכבודו ית' איך ישתפך נפשו ויאהב את אדונו צור ממנו חצב, ובכל פעולותיו ישקול בפלס אם הוא לפי רצון אדון כל, ויקנה שלימות הנפש לפי ערכה וישמר מחטוא על הנפש לבלי כלכל את הגו במאכלות כאלה אשר הוזהר מהם, המבריאים את הגו, ומחליאים את הנפש וגם ישמור תורת האדם לבלי עשוק את רעהו או להוכוהו, בשיזכור אשר גם לחבירו נפש אצולה מכבוד אדונינו כמוהו. ואם יטה אחרי הבצע לגזול מרעהו דבר. או יעיד שקר למען ינקום נקם מאחד האדם ולכחול כבוד המדומה. הנה ישים את רעהו הנולד בדמותו וצלמו, וגם נפשו מתוארת במחוגה אלהית, סבה לתכלית עצמו וישפיל יקרת ערך הנפש לשומה סבה בעבורו וכ"ז נכלל במקרא קודש קדושים תהיו כי קדוש אני, וכו' שיקדשו עצמם לדעת שהמה חלק אלהי ממעל ונאצלים מכבוד קדושתו ית':
ו והנה זה כלל גדול בתורה ובלימודה, לקנות שלימות בנפש וללמוד תור' לשמה מבלי שום תכלית אחר אך לאשר בת מלך היא ואדונינו חפץ בה ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכפירש"י (בתענית ז') לשמה משום כאשר צוני ה' אלהי ולא כדי להקרות רבי, ואמרו חז"ל שם כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות והקשו התוס' מהא דאמרינין בפסחים לעולם יעסוק אדם בתורה וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה ופירשנו בדרך צחות ע"ד משל לאוצר יין ישן נושן כי יפתח, והמון רב ינהרו להזיל זהב לקנות ממנו, אלה מזה יעיפו להטיב לבם ביין היקר הזה. אשר יקר מציאותו, ולהתענג מטובו ויפיו. ואלה מזה יבואו למען רפא מחץ לבבם, ולחזק עמודי גויתם, אשר ימוטו מזוקן, או מיגון, או מחלה כי תפגעהו, כי בריש כל אסוון הוא חמר. כן גם בלימוד התורה ימצאו ב' תועליות הא' לקנות שלמות בנפש ולקשרה מעדנות במקום אשר אצולה ממנו ולהוסיף לו עונג רוחני, הב' להצילו מיה"ר המשיאו לחטוא ואורב לו בכל דרכיו להחטיאו וע"י עסק התורה ישמר מכל דבר רע כמאמר חז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, ואמרו בראתי יצה"ר בראתי לו תבלין, ובמדרש (בראשית פ' כ"ב) אמרו ר"ח ב"פ אמר אם בא יצרך להשחיקך דחהו בד"ת, ר' שומין אמר אם בא יצרך להשחיקך שמחהו בד"ת וכונת דבריהם ז"ל הן הן הדברים שכתבנו למעל', דר"ח ב"פ אמר שידחה ליצה"ר בד"ת הכונה שע"י לימוד התורה ינצל מהלכד בפח היצר האורב עליו בסתר, ושטף מי זדונו לא יגיע אליו, אולם לר' שומין לא ניחא לי' זאת ולא הרגיע רוחו בתועלת הזה שהוא אינו רק לדחות הנזק מעליו ע"כ אמר שמחהו בד"ת שהתורה תוסיף לו חיים ונעימות בימין ה' להשיב נפשו אליו לעבוד אותו עבודה תמימה בשתי לבבות ולא יהי' שום מבוא להיצר להסיתו, ועד"ז אמרו חז"ל כל העוסק בתורה לשמה נעשית לו סמא דחיי הכונ' שהתור' תתן לו חיים ועונג נפש כמי שקונ' יין ישן לשתות לרויה ולהתענג בו, ומי שעוסק שלא לשמה נעשית לו סמא דמותא היינו שלכל הפחות הוא לו כסם נגד המות זה היצה"ר כמאמרם הוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות. ומיושב קושית התו' בטו"ט (ומה דמסיק בגמ' שם שנ' יערוף כמטר לקחי ואין עריפה אלא מות שנ' יערפו וכו' י"ל ג"כ הכונה יערוף היינו נגד טריפה שהוא מות כמטר לקחי שהתור' משמרתו ממנו, ופי' הכתוב לפי שאמר למעל' האזינו השמים ואדברה שמדבר נגד אנשי השם הנקראים שמים כמ"ש בעקדה ותשמע הארץ אמרי פי מדבר נגד המונים לזה אמר לאלו הארציים המונים הלומדים שלא לשמה יערוף כמטר לקחי והתורה נעשית לו סמא דמותא ורפואת תעלה נגד הטריפה ואמנם לשמיעים אמר תזל כטל אמרתי שנעשית סמא דחיים ומעכבת הנפש). וזה כונת הכתוב ראה נתתי לפניך את החיים ואת המות את הטוב ואת הרע וכו' החיים והמות נתתי לפניך ובחרת בחיים אשר יפלא בעיני כל משים לב מה צורך לתת עצה לבחור את הטוב ולמאוס ברע ואין מקום להורות וליעץ כ"א בבחירת דבר א' משני דברים טובים. אמנם הכוכ' ע"ד מש"ל נתתי לפניך דרך החיים להוסיף עונג ודרך להשמר ממות ואיעצך לבחור בחיים לאהבה את ה' ולשמוע בקולו ואז תתענג עליו וטוב לך:
ז ואמרו חז"ל (בשבת פ"ח) בשעה שעלה משה למרום אמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מה ליליד אשה בינינו א"ל לקבל תור' בא. אמרו לפניו חמדה גנוזה וכו' ואתה מבקש לתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו, א"ל הקב"ה למשה חזור להם תשובה, אמר לפניו רבש"ע מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם, א"ל אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה. שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו, אר"נ מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. א"ל רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב וכו' לא יהי' אלהים אחרים בין עכו"ם אתם שרויים. לא תרצח יצה"ר יש ביניכם וכו' להבין דברי חכמים וחדותם בכל חלקי המאמר הסתום הזה נ"ל בהקדים ביאור דבריהם ז"ל בחולין (ד"ז) ר' פנחס בן יאיר אזיל לפדיון שבוים פגע בי' בגינאי נהרא א"ל גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך. א"ל אחת הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עוש'. א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. והנה בלי ספק מאמר רפב"י אם אי אתה חולק גזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם היה תשובה מספקת להשיב טענת גינאי שגם הוא עושה במרוצתו רצון קונו, אכן לוטה היא במעטה ההסתר איך סתם טענתו החזק'. באשר יש לו העוז והכח לבל יעברו בו עוד מים לעולם, ולגלות פני הלוט במאמר הזה נ"ל בשכשום עין על סדר בריאת תולדת שמים וצבאיתם, וארץ ומלואה כי בראשונה נברא הדומם ואח"כ הצומח ואח"כ החי ובאחרונה ברא אנוש על יבשתא די שליט על כל. והמתבונן היטב בד"ז עיניו לנוכח יביטו אשר כל הנבראים טרם נוצר האדם המה אך סיבות בעבורו והוא בנפשו המשכלת הוא תכלית הבריא' כולה וכדמיון מלך אדיר אשר חשב בדמתו להכין כסא משפט רם ונשא הרעיון הראשון הוא הכסא אחרי כן יחשוב ברעיוניו כי נחוץ להכין ארמון אשר בו יעמוד הבסא ואחרי כן יחשוב להכין מקום לבנות הארמון הזה ובעת יהי' נכון לבצע מעשהו להוציא לפעולת אדם את מחשבתו אשר חשב, נרא' בעינינו איך הדברים אשר עלו על מחשבתו באחרונה יוכנו בראשונה והתכלית מכל ההכנות אשר הי' ראשית הפעולות האל' ובעבורו יעשו יוכן באחרונ', כי טרם כל יכין המלך מקום פנוי מוכשר לבנין הארמון אשר בו יעמוד הכסא הכן ואחרי כן יבנהו ובעמדו לתלפיות יובא בו הכסא, וכן הי' בעת ברא ה' את עולמו הכין בראשונ' את כל הדברים אשר נבראו לשרת את האדם אשר נברא באחרונ' כי הוא תכלית הבריאה כולה ואמרו חז"ל בראשית ברא אלהים בשביל ישראל שנקראו ראשית וכו' כי אלו עלו במחשבתו תחל', (וכן אמרו חז"ל תחלת המחשב' סוף המעש') ועד"ז יש לבאר דבריהם ז"ל שאמרו רשעים בחייהם קרוים מתים עפ"י אשר נשכיל לדעת מכל מלאכת חרש וחושב אשר תכליתם הוא אך הצורה התכליתית אשר שם לו האומן העוש' אותם ואם לא יצלחו למלאכתם הלא ישובו להיות כאבן מעמסה על בעליהם, וכדמיון המורה שעות אשר בלגליו ואופניו לא יסבו, והמורים לא יצאו בתקופתם, לדעת ע"י הזמן ורגעיו, אשר יבחל בו נפש הנושאו וישליכהו ממנו, וכמו כן אם יחטיא האדם המטרה אשר אליה יקלע ולא ימלא חפץ ורצון בוראו, הלא חייו אינם חיים באמת כי יפקד ממנו הרעיון הראשי אשר בעבורו נברא. ובו יבחן כל כלי חפץ אם נמצא בו הציור המחשבי אשר שם לו עושהו בעת התנוצץ בקרבו הרעיון לעשותו, כי כל פעולת המציאות לכלי הזה הוא התלבשות רעיון עושהו בגוף הכלי הנעש' ואם יחסר ממנו הציור הזה, כמצב נבזה יהי' ולא יחשב למאומה, ומה נמלצה לחיך מליצת חז"ל (במדרש פ' תזריע) זכה (אדם) אומרים לו אתה קדמת במעש' בראשית לא זכה אומרים לו יחוש קדמך, כי אם מלא האדם חפץ ורצון עליון והשלים תעודתו אשר בעבורה נברא בעולם הזה הנה הוא קדם במעלתו לפני כל מעשי בראשית והקדימה הזמנית אשר למ"ב נגד האדם מה הוא, אבל אם לא זכה והשחית הוד יפי האדם והשחית תארו ע"י הכניעו היקר לזולל, יש ליתוש קדימה בזמן על האדם כי היתוש באמת נברא בראשונ':
ח והנה אחרי התברר לנו כי האדם הוא תכלית כל הבריא', נשימה עין חודרת בשני חלקיו הגו והנפש איזה מהם הוא סבה ואיזה הוא תכלית ובמעט עיון יודע כי נפשו המשכלת היא התכלית והגו הוא סבה בעבורה, והחומר העכור הזה, בכל חדריו ואילמיו תאיו וגנזכיו, אשר מלאכת הבורא נפלאת בו בכל עורק מעורקיו ועצם מעצמיו, הוא אך מעון לבת השמים הזו אשר שלחה ממרום להשלים החפץ האלהי, כי כבר בחנו החוקרים וגזרו אומר שדבר העוש' פעולתו בחפץ ורצון לא יוכל להיות סבה לד"א, כי סבה לא תקרא כ"א אם בבואה כבר יושלם המעש' ויעשה בהכרח אבל אם גם בבוא הסבה אינו מוכרח עוד להעשות הפעול' הנדרשת. הדבר הזה לא יקרא סבה באמת, עד"מ אם איש חפץ לנסוע לאיזה מקום ויצו על עוש' רצונו לרתום לו הסוסים במרכבתו. הנה העגלה והסוסים המה סבה אחרונ' לנסיעתו כי מוכרחים הם במעשהו אולם מנהיגם העוש' פעולתו בחפץ ורצון לא נוכל לשומו סבה ומעתה אחרי אשר נתברר לנו אשר הנפש חפשה במעשיה ועוש' מעשיה כרצונה והגו מוכרח לשמוע בקולה הנה מבואר כי הנפש היא תכליתי והגו אך סבה בעבורה, ובעת יתנגדו צרכי הגוף לצרכי הנפש, ראוי לשום רסן בפי הגו אשר ימתקו לו אשכלות מרורות שנואי הנפש ולהוקיר את ערכה ולהשליטה על הגו, וזה עצם הויכוח שעבר בין גינאי נהרא ורפב"י שגינאי אמר לו אתה ספק עוש' ואני ודאי עוש' שנתן מגרעות ברפב"י על אשר פעולותיו אפשרים והוא עוש' רצון קונו בבירור וע"ז השיב לו רפב"י אחרי שפיך ענה בך שאין אתה בעל בחירה ופועל מעשיך בהכרח הנה אם אי אתה חולק לי (שהנני בעל בחירה ופועל ברצון ואינני סבה אך תכלית) גוזרני עליך שלא יעברו בך מים שהדבר שהוא תכלית יש לו שררה ושלטת על הדבר שהוא סבה:
ט ונוכל להמליץ ע"ז מאמרם שאמרו ז"ל שאמר הקב"ה למשה אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשוב'. כי נפלנו הקדמונים בדעותיהם לדעת הר"מ גדלה מעלת מלאכי מעל' על האדם, ולדעת חז"ל במדרש האדם גדול מהם, ויובנו דבריהם עפ"ד למעל' לפי שהמלאכים אינם בעלי בחירה ומוכרחים במעשיהם לפי ענין שליחותם (כמ"ש מהר"מ אלשיך פ' נשא) והאדם הוא בעל בחירה, וכבר הקדמנו שהדבר שפועל בחפץ ורצון הוא תכליתי. ואמנם יש לשאול למה ברא הקב"ה בעולמו את האדם הזה והשליטו בחפצו ורצונו אף למרות עיני כבודו, וראיתי להמפרשים שתירצו בזה יען שהקב"ה כל יכול חפץ להראות לנו שלימותו ויכולתו לברוא בריאות כאלה אשר יוכלו לפעול נגד רצונו העליון בחפץ ורצון עצמם שאלו לא הי' יכול לברוא בריאות כאלה הי' זה חסרון בחקו ית' והנה משרע"ה אמר להקב"ה מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם שכונתו שהאדם מלוכלך בעונות וחטאים כעין דאמרי' שבת קי"ט והבל פי המלאכים קדוש וטהור ויש להם מעלה על האדם הקרוץ מחומר, ואמר לו הקב"ה אחוז בכסא כבודי (שהוא שלם בתכלית השלימות וכל אוכל ולהראות שלימות ויכולתי בראתי את האדם פעל בחפץ ורצון) וחזור להם תשובה שע"י שלימות כסא כבודי אשר בראתי את האדם בעל בחירה הוא גדול ממלאכי מעלה והיינו דכתיב מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. מלמד שפי' שדי מזיו שכונתו ועננו עליו ואין הכונה שפי' הענן על משה:
אך הכונה שענן על עצמו כביכול, לפי שענין הבחירה נתקשו בה הקדמונים שהרי ידיעת הקב"ה מסלקת הבחירה, אלא שהקב"ה מסלק ידיעתו להשאיר את האדם בבחירתו, ולכן אמר שפי' מזיו שכינתו (הוא ידיעתו) ועננו עליו שיוכל האדם לעשות כרצונו וחפצו בלי הכרח ולכן נצח משרע"ה בטענה זאת למ"ה ואמר להם כלום למצרים ירדתם כלום יצה"ר יש ביניכם. הלא אתם אינכם בעלי בחירה ולכן לנו משפט הקדימה להיותנו תכלית לבריאת העולם בכללה והענין נחמד:
יוד ויש לרמז דברינו הנ"ל בענין ידיעת הש"י ואפשרית הבחירה במאי שאמרו חז"ל בירושלמי (שקלים פ"ג ה"א) ר"פ בשם ר"ל אמר תורה שנתן הקב"ה למשה נתנה באש לבנה חרותה באש שחורה וכו' הכונה לדעתי כי שאלה זאת ידיעת הש"י והשגחתו בפרטים עם אפשרית הבחירה לאדם לפעול ברצון וחפץ נגד רצונו ית', הולידה והצמיחה שני מפלגות מתפלספים אשר נלוזו שניהם ממעגלי תורתינו הקדוש', אלה מזה אמרו אחרי שהש"י ברא העולם ומלואו הארץ וצאצאיה, וסוקר את כולם בסקירה אחת וידיעת העבר והעתיד בערך אחד אצלו. הנה בע"כ מעשי האדם וכל פעולותיו חרוצים המה ואין לו שום בחירה ורצון לעשות נגד ההכרח הנגזר עליו, ואלה מזה החליטו כי האדם בחירי במעשיו ואיננו מוכרח ולעומת זה כפרו בהשגחת הש"י בעולם השפל הזה וידיעתו בפרטים ואמרו עזב ה' את הארץ ואין ה' רוא' את מעשי האדם ותחבולותיו. אמנם אנחנו עם אלהי אברהם אשר אור תורתו נגה עלינו ונכנסנו בבריתה. נתברר לנו מאמתת אזהרותיה ועונשיה, ויעודיה לשלם לאיש כפעלו וכגמול ידיו, אפשרית שני הענינים האלו ביחד (וכמ"ש המפרשים בביאור הכתובים ואני ידעתי כי לא יתן אתכם פרעה מלך מצרים להלוך וכו' ובכ"ז ולא ביד חזקה) וזה אומרם ז"ל שהתורה נתנה באש לבנה (והיא תאר לידיעתו ית"ש) ע"ג אל שחורה (הוא תאר העדר הידיעה שהחשך הוא המקום אשר נשלל ממנו האור) שזה הוא יסוד כל תוה"ק והאדנים אשר עליהם הטבעה:
יא וע"פ הצעתינו למעלה במעלת נפש האדם ויקר מחצבתה יש לפרש מקראי קודש (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו' ויבא משה וידבר לזקני העם וגו' ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' ויגד משה את דברי העם אל ה'. והנה רש"י ז"ל הרגיש הלא כבר כתוב וישב משה את דברי העם ומה הגיד עוד הפעם ולכן פירש שאמרו רצונינו לראות מלכינו ויפלא איפוא מאתנו תשובת הש"י על מה שאמרו ישראל כל אשר דבר ה' נעשה הנה אנכי בא אליך בעב הענן למה מנע הטוב מהם עד שהוצרכו לשאול רצוננו לראות מלכינו:
ונ"ל לפרש עפ"י מדרשם ז"ל (ויקרא פ"א) ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו בישראל שעמדו לפני הר סיני הכתוב מדבר שהקדימו עשיה לשמיעה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. וביאור דבריהם נ"ל עפ"י מאמרם (בשבת פ"ח) אריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל שנא' נפשי יצאה בדברו וכו' ונ"ל כוונתם לפי שנפש האדם אצולה מתחת כסא כבודו ויש לה כליון חזק וכוסף נמרץ לאדונינו ית' נפש העולם כולו (ע"ד החלק שמתאוה להכל) ולכן בעת נשמע דיבור הש"י בארץ הנפש מתדבקת בדיבור הקדוש הזה לבלי הפרד ממנו (וכדמיון הברזל הנדבק באבן השואבה) וזה עצם ענין מיתת נשיקה האמור בצדיקים שמתדבקים במקורם העליון אשר אליו ישתוקקו. וזה כונת הכתוב וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו ויאמר ה' אל עשה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת (ויקרא ט"ז י"ב) לפי שמקום קדש הקדשים היא מקום השראת השכינה והנפש שואפת להדבק במקורה כאשר זאת היתה מיתת בני אהרן בקרבתם לפני ה' ונתדבקו במקורם העליון. לכן אמר אל יבוא בכל עת אל הקודש ולא הורשה לבוא שמה אך ביוה"כ לבד:
יב ובמדרש (פ' אחרי) ר"א ור"ז פתח אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו מהו ויתר וקפץ. אמר הקב"ה לא יהיו בניו של אהרן דומין למטהו שנכנס יבש ויצא לח טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים וכו' נכנס בשלום ויצא בשלום ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים הה"ד אחרי מות שני בני אהרן. ולכאורה נראה ממרוצת דברי העד' בהביאו הכתוב אף לזאת יחרד לבי להפליא על רוע הסידור כקורא הגר על משפטי ה' ושנה דרכו להורות העיד כי משפטי ה' צדקו יחדיו והצור תמים פעלו. ע"כ נ"ל דהמדרש כלל הענין הנ"ל במתק לשונו ונעימת שפתיו להבין דרכי ה' ומשפטיו. וזה כי לאשר נפש הצדיק שואפת למקורה העליון ולכן בבואה לבית קדש הקדשים מקום השראת השכינה בשפע רב מתרפקת על דודה ובחרדת קודש תדבק בשרשה ואין יכולה להפרד ולהשאר עוד במעון הגו העכור אשר היא בתוכו. לא כן נפש הרשע הרחוקה מה' ואין לה קישור עמו כליונה וכוספה לחיות על האדמה ימים רבים להיות בחברת גופה ולהתענג עמו, מה לו אם הוא יבוא פנימה אל מקום השראת השכינה אם הוא במישרים יתהלך ואינו חרד מקדושת ה' והדר גאונו ולזה הקדים המדרש אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו מהו ויתר וקפץ הרצון בזה כי מגודל החרדה ויראת רוממות הש"י הנפש קופצת ממעונה ומקומה להדבק במקורה. אמר הקב"ה לא יהיו בניו של אהרן דומין למטהו. ואין הכוונה ע"ד השתוממת והפלא אך לבאר ההבדל שבין בני אהרן שהיו צדיקים גמורים ולכן נתדבקו במקורם העליון מפני פחדם ויראתם את ה' לבין טיטוס הרשע שהי' לבו לב אבן ובלתי מרגיש כמטה ולכן נכנס בשלום ויצא בשלום ואין שוטה נפגע:
אבל בני אהרן יצאו שרופים שהתדבקו נפשותם במקורם ושרשם. הת"ד אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' כמבואר למעלה:
יג ולפ"ז יפלא באמת איך נשארו ישראל בחיים אחרי שמעם דברות קודש ונפשם יצאה בדברו כמאמר חז"ל אמנם כבר כתב
האלשיך הקדוש כי לאשר גוף הצדיק יתטהר ויתקדש בפעולותיו ונזדכך ונצרף באש להב התורה והמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולכן הנפש נכספה למעונה ואינה חפצה לצאת מהגוף הקדוש ולכן מצינו באליהו שנאמר בו וישאל את נפשו למות שהוצרך לבקש מנפשו לצאת כי לגודל קדושת גופו שאפה הנפש אל מקומה ונרתיקה. ועי"כ נפש הצדיקים מתקימת בגוף ע"ד הפלא. והנה כמו שהנפש התעצם ותתחזק ע"י עניני המושכלות לחשוב מחשבות בכל דבר בינה חכמה ודעת. כן הגו העכור נזדכך ונתקדש ע"י פעולה ועשיה המצות וכל עוד שלא ימעול בגופו, לזרוע זרעו לצדקה ע"י פעולותיו, אין לגוף קרוץ מחומר מציאת שום קדושה והנפש המטוהרת אין לה נחת ועונג ממעונה ומשכנה ונכספה לשוב לבית אבי' כנעוריה. וז"ש במדרש פ' ויקרא הנ"ל ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו בישראל שעמדו על הר סיני הכתוב מדבר. הרצון שהם גבורי כח לשמוע בקול ה' ולהשאר בחיים ונפשותם עוד קשורה בגופם ונחוץ לזה התאמצות רב וגבורה נמרצה. ואמר עוד עושי דברו הכונה שע"י פעולות ועשית מצות ה' מזככים בהי נפשם, וגוש עפר גופם יעשה מעון לנפשותם, להיות קשרם אמין ושלום בחברתם, יתלכדו ולא יתפרדו, ויכולים לשמוע בקול דברו:
יד ומעתה יבוארו הכתובים אשר העירונו עליהם למעלה על נכון כי כשבא משה לדבר עם זקני העם מקבלת התורה יראה רעד אחזתם לבל ידבקו נפשותם במקורם העליון ובדבר הקב"ה אליהם נפשם תצא. ונועצו הזקנים ע"ז ואמרו כל העם יחדיו כל אשר דבר ה' נעשה הרצון שלשמוע בקול ה' והנפש השאר בגוה נחוץ קודם לעשות פעולות בכח הגוף לטהרו ולזככו למען יהי' ממון מוכשר להנפש השואפת למקומה שתכסוף הנפש להיות בנרתיקה:
ואיך יקבלו עתה התורה מפי הקב"ה טרם נזדכך גופם ע"י שלימות המעשים וטהרת הפעולות, וישב משה את דברי העם אל ה' ע"ד הכונה שביארנו. ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך והרצון שהוא ית' לא ידבר עם העם רק עם משה ואז יתי' מסך מבדיל בינם ולא יעלה הפחד משאיפת הנפש למקומה על לבם. וישב משה את דברי העם אל ה' כפירש"י ז"ל שאמרו רצונינו לראות מלכינו, הרצון בזה שאינם חפצים להיות ביניהם מסך מבדיל. אך לשמוע הדברות מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו. וע"ז השיב להם לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם שיהי' להם הכנה לטהר הגוף מכל חלאה וזוהמא (ע"ד רחצו הזכו) ואז הנפש תשלים עם גוה אחרי התקדשו והטהרו ויהי' גם הוא קדוש לאלהיו (ומכונה בפי חז"ל ארון הקודש) ותבחר להיות בחברתו ולהשאר בחיים גם אחרי שמע' דברי אלהים חיים והנה בשמעם דברי אלהים בדברות שתים חזרו ואמרו דבר עתה ממנו ונשמעה מגודל חרדתם כאשר אמר הקב"ה מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים כי מגודל חרדתם יראו לנפשותם לבלי ידבקו במקורם כמ"ש (ובמ"א ביארתי הטעם שלא נאמרו מפי הקב"ה רק ב' דברות הראשונות לפי ששני הדברות האלה עיקרן במחשבה ולכן נענשין עליהם אף על המחשב' משא"כ בכל התור' שאין עונשין כ"א על המעש'. ולכן נאמרו הח' דברות ע"י משרע"ה שאלו השמיענו הש"י בעצמו כ"ז הי' מענישן אף על המחשבה ובארתי בזה כוונת המד' (יתרו פכ"ח) וישב משה כו' אותו שמה בקש הקב"ה ליתן להם את התור' והי' משה עומד אמר הקב"ה מה אעשה מפני משה אר"ל משל למלך שבקש לעשות אפומשטאטא חוץ מדעתו של אפרכוס א"ל קרא לפלוני עד שהוא הולך עושה המלך מה שבקש כך בקש הקב"ה ליתן י' דברות הי' משה עומד מכדו אמר הקב"ה אני אגלה את הרקיע ואומר אנכי הם אומרים מי אמר הקב"ה או משה אלא ירד משה ואח"כ אנכי אומר שנא' וירד משה ואח"כ וידבר אשר דבריו נפלאו מאד הכי לא ידעו ישראל שהקב"ה נותן להם אש דת וח"ו עלה על לבם ספק שמשה יאמר להם מדעתו. אמנם עפ"י דברינו יובן שהש"י אמר הם אומרים מי אמר הקב"ה ונשאר הדבר במחשבה ואנו נענשין אף על המחשבה או משה אומר ונתגשמו הדברות מרוחכיותן ואין אנו נענשין כ"א על המעשה והקב"ה הי' חפץ להשאיר ב' דברות אלה ברוחכיותן ולהעניש עליהן אף על המחשבה):
טו ועיקר הכלל בלימוד תוה"ק לחתור אחר האמת להוציא דין לאמיתו וההבדל בזה בין משפטי חכמי אוה"ע לבין חקי התורה ומשפטי חכמי ישראל. כי המה ישפוטו כפי מה שיורה להם השכל אף אם יתנגד לדברי חכמיהם הקודמים אם שכלם נוטה לחריצת המשפט כפי מראה עיניהם יבנו ע"ז דיק ויטו ממשפט הראשונים, כי גם הראשונים לא דרכו בנתיבות אשר הלכו למו החכמים אשר היו לפניהם, רק הורו מהעולה על דעתם, ושכלם, ושכל האנושי ישתנה לפי העת והזמן כאשר הורה הנסיון כי הדבר אשר הי' בימים הראשונים עול ונמאס, עתה הוא לנס ותפארת, לא כן עם תורת ה' בלבם אשר קבלו משפטי' מהר סיני אין לנו כח לנטות מדברי הראשוני' אשר תמכו דבריהם על הקבל' אשר קבלו מסיני ודבריהם המה לנו לעינים בכל המשפטים והדינים אשר יקרו לפנינו, לראות אם יעלו בקו הדמיון למה שהוזכר בדבריהם ולהתבונן אם מאזני הדמיון ישאו יחד. ובכ"ז נחוץ לחקור עוד בעין שכלו על אמתת הענין כפי מה שיר שכלו מגעת מלבד דמיון הענינים זל"ז. וד"ז יבואר עפ"י מאמר חז"ל (שבת י') כל הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במ"ב ודקדקו התוס' בכפל הלשון של אמת לאמיתו (וע' מ"ש הב"י בטח"מ ס"א והפוסקים) ונ"ל לבאר דהנה מלת אמת משותפת לשלשה ענינים שוכים והיפכן יתואר במלות שונות כזב. שקר. שוא. וכל ג' הפרטים ממושג מלת אמת נכללים בה וזה (א) אמת הגיוני (ב) אמת גופני (ג) אמת מוסרי, והנה אמת הגיווני הוא אם הלימוד בפני עצמו אין בו סתירה אף אם המציאות אינו כן. כגון אם נאמר כל אדם חי. כל חי מרגיש. הנה התולד' משני הקדמות אלה, ראובן שהוא אדם הוא מרגיש, תקרא אמת הגיוני לפי שהמשפט אשר חרצת אין בו סתירה, משא"כ אם תהפוך המשפט ומשני הקדמות אלה כל אדם חי, כל חי מרגיש, תחפוץ להוציא משפט זה השור שהוא מרגיש, הוא אדם, זה נקרא כזב כי המשפט בפ"ע מעוקל הנהו טרם תבחון על המציאות אשר יכזיבך, כי הלא אמרת כל אדם חי אבל לא כל חי אדם א"כ השור שהוא מרגיש אין הוכחה רק שהוא חי ולא שהוא אדם אבל המשפט הראשון אשר הוצאת ראובן שהוא אדם הוא מרגיש הוא אמת הגיוני, מחויב משני ההקדמות האמתיות, אבל בכ"ז יוכל להיות שהוא שקר אם המציאות יכזיבהו ויתנגד לו, אם ד"מ ראובן אשר חרצת משפטיך עליו אחרי שהוא אדם הוא מרגיש, איננו חי רק מת, שאז המשפט הוא שקר שאינו לפי המציאות אבל לא נוכל לכנותו בשם כזב לפי שהמשפט אין בו סתירה אבל אם גם המציאות יסכים עם התולדה המוצאת שראובן הוא חי, אז תקרא התולד' המאומתת הזאת בשם אמת הגופני:
טז ובזה נ"ל לפרש מאמר חז"ל בבכורות גבי סבי דבי אתונא שאמרו שם נימא לן מילי דכדיבי א"ל הוה ההוא כודנייתא דילידא והוה תלי לי' פיתקא וכתב בי' דמסיק בי' אבא אלפא זוזי וא"ל וכודנייתא מי ילדה. א"ל הי נינהו מילי דכדיבי. ולכאורה בלא סתירה זאת דכודנייתא מי ילדה כל הסיפור הזה הי' בדוי מלבו שלא הי' לו כודנייתא, אך זה יקרא שקר לפי שהמציאות איננו כפי דיבורו אבל לא נוכל לכנות זה בשם כזב לפי שהדבר בפ"ע אם לא נשגיח על מציאת הדברים אפשר להיות, לא כן כשאמר כודנייתא דילדה שזה שקר הגיוני דכודנייתא לא ילדה ולכן אמר הי נינהו מילי דכריבי דכיון שאתם שואלין ממני דבר כזב בהכרח אני צריך להגיד לכם דבר כזה שבפ"ע איננו אמת בטרם נשגיח על המציאות:
יז ואמנם אמת מוסרי הוא כן דהנה כאשר הצייר איזה דבר ברעיונך ואתה חפץ לדעת אם הדבר אמת תדמה הציור אשר בנפשך אל המציאות אשר חוץ לנפש עד"מ המדמה הציג לפניך ספינה של ברזל פורחת באויר. וחפץ אתה להוכח אם לא התל בך. תתבונן על המציאות אם ימצא דבר כזה במציאות לא התעך הדמיון. אבל אם לא נמצא דבר כזה במציאות תדע על נכון כ' התעך הדמיון, והרכיב שני דברים נפרדים אשר כ"א מהם הוא אמת והדמיון הרכיבם הרכבה שאינה קולטת ובאויר יסודה, אמנם בענינים המוסריים הדבר יתהפך כחומר חותם. כי כשיש לך ציור בנפש ממדת החסד והוא פעולת לגמול טוב את עמיתו מבלי שום תשלום גמול וזה ציור הנפש ממדת החסד, ועתה הנה איש א' עשה טוב עם רעהו והאכילו מלחמו ומגז כבשיו חממו, ואתה מסופק בפעולה הזאת אם חסד של אמת הוא או אין, אתה מדמה הפעולה אשר במציאות להציור הנפשי ממדת החסר ואם תמצאה לפי הציור הנפשי שאיש חסד הזה אין לחשדו בתקוה גמול או קבלת טובה לפנים או להתפאר תקרא הפעול' הזאת חסד של אמת שאין בפעולתו שום עירבוב מכונה אחרת זולתי לעשות חסד עם רעהו [ומטעם זה נקרא החסד שעושים עם המתים חסד של אמת שהוא אמת מוסרי בלי שום תקות גמול] וזה יקרא אמת מוסרי וההיפך מזה יקרא שוא וע"כ יקראו האנשים החנפים מתי שוא שאף שכפי המציאות ידברו שלום עם רעיהם ואולי אף יגמלו חסד למראה עינים אך לפי שפעולתם איננה כפי הציור שבנפש השם הנכון לאנשים כאלה פי המכעים זמירות יקבנו מתי שוא [ומטעם זה אמרו במדרש (תולדות פס"ג) ויקראו שמו עשו הא שוא שבראתי בעולמי]:
יח ומעתה דעת לנבון נקל שמה שאמרו חז"ל כל הדן דין אמת לאמתו וכו' היינו שיהי' אמת גופני ואמת מוסרי ע"ד משל בבוא למשפט ראובן עם שמעון ראובן תבע ושמעון טען ואתה מסופק אם הודה במקצת או כפר בכל צריך אתה לשום עין בקרת בראשונה לדעת לחרוץ המשפט אם כופר הכל הוא או מודה במקצת אם תחייבו שבועה כפי משפט התורה או תפטרהו וזה אמת הגופני לדין כפי המציאות אשר ימצא הדבר ההוא ואמנם הטעם שכ"ה פטור משבועה הוא לפי ששערה חכמת התורה שאין אדם מעיז פניו לכפור הכל על כן אף אם כן משפטך אשר חרצת ששמעון כופר הכל ופטור משבועה. אמנם אם בכל זאת אתה מסופק באיש הזה אולי יש לו חוצפה יתרה ושם מצחו כנחושה לכפור באיש חסדו ועמיתו את כל אשר נתן בידו הנה המשפט הזה הוא אמת מצד א' היינו אמת הגופני שכונת בו לדון כפי משפט התורה אבל בכ"ז יוכל להיות שהמשפט איננו אמת כפי המוסרי שהציור מזה האיש הכופר איננו כפי הציור מצד מניח הדת לפי שהאיש הכופר הזה הוא עז פנים ולא ידע עול בושת ויעיז נגד רעהו. ואם יכון הדין במשפטו האמת משני הצדדים האלה מצד הגופני שהמציאות יהי' כן - ומצד המוסרי – שהציור מכונת מניח הדת לא יתנגד למעשהו - אז יקרא אמת לאמתו ונעשה שותף להקב"ה בע"ב שנסתכל בתורה וברא העולם והכונה שהטביע העולם תחת ממשלת התורה ובכל פעולה השוה הפעול' היוצאה למציאות להציור הראשון בנפש ומחשבת הבורא ואם אתה כונת במשפטך למחשבת מניח הדת והוא אדונינו ית' כאלו נעשה שותף במעשה בראשית:
יט והנה דרך הלימוד הזה לדמות מלתא למלתא ולהפריד ולהבדיל בין ענינים הנראים שוים ודומים בראשית ההשקפ' הוא ענין גדול. ואמרו חז"ל (בברכות ל"ג) הבדל' בחונן הדעת מ"ט א"ר יוסף מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה ולהבין דבריהם. גם כונתם בירושלמי שם אם אין דעה הבדלה מנין. גם כוונתם (במגילה י"ז) מה ראו לומר בינה אחר קדושה שנאמר והקדישו את קדוש יעקב וכו' וסמוך לי' וידעו תועי רוח בינה ומת ראו לומר תשובה אחרי בינה דכתיב ולבבו יבין ושב ורפא לו:
נ"ל דהנה נמצאו כופרים מטילים ספק במציאות נפש רוחני חלק אלוה ממעל ואמרו הנה כל הדעת והחכמה אשר באדם הוא להשיג מושגים שונים. קצתם מושכלות ראשונות. וקצתם ע"י מופתים. אשר משני השגות יבנו מושג שלישי הכולל יותר. ואחרי שכל ההשגות מושגים ע"י החושים שראה כמה דברים שוים בתוארם וצביונם וע"י ראותו בעין יחוקה הציור הזה בנפש ועושה מזה מושגיו עד"מ שהשגת ענין הבית שהוא מחסה מחורב ושרב. ומסתור מזרם ומטר התחקה בנפשו ממה שראה בעיניו כמה בנינים הנעשים לתועלת זה, ונמצאו השגות פשוטות לקוחות מהקדמה אחת ע"ד משל כל חי מרגיש. והשגות מורכבות משני הקדמות:
כל אדם חי. כל חי מרגיש. א"כ ראובן שהוא חי הוא מרגיש. ושתי ההקדמות אלה הושגו לו ע"י חושיו שראה אדם חי וחי מרגיש א"כ מי זה יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה (כאשר התעורר המלך החכם מכ"ה בהעירו על תלונת המתחכמים הנשענים אל בינתם) ויש בה מדעת קונו ורוחניותה אצולה מכסא כבודו. ולדעתם נפש האדם ונפש הבהמה אחת היא וכל השגותי' אך לקוחים מהחושים והיא עצמה אך כגליון ולוח אשר יחוקה עליו ממראית חושיו. אמנם אם נחקור היטב לדעת משפטי ההשגות וערכיהן נדע ונבין כי ד' נתן חכמ' יתר' בלב האדם והאציל עליו מכבודו ותפארתו. כי ענין ההשגה הוא לפשוט הצור' מן החומר ולהפריד בין עיקר הדבר שבהעדרו יבטל הדבר ממציאותו. ובין תואר הדבר שגם בהעדרו יהי' מציאותו קיים. עד"מ מושג השלחן הוא חומר שמניחין עליו דבר ויסבלהו והשתמשותו לכתיבה ואכיל' ושתי' וכמדומ'. ואם יחסר ממנו עמדתו ולא יוכל עמוד. הנה נשלל ממנו מושג השלחן. ע"כ תכלית מושג השלחן הוא עמידתו והשתמשותו אך הגוון והאורך והרוחב המה אך תוארים. ובהשגה ההכרח להשליך התוארים אשר הם מקריים לעצם הדבר, ולבנותה אך מן העצם לבדו. וע"כ הטיבו אשר דברו שההשג' אינה נמצאת חוץ לנפש והיא אך ברעיון האדם כי כל הדברים הפרטים והגשמים הנמצאים בהכרח שימצא להם תוארים מקריים כי לא נמצא שלחן שאין לו גוון ואורך ורוחב וזה אינו מהמושג כי המושג לא יבנה כ"א מהעצם לבדו. ע"כ ההכרה להפשיט הצורה מהחומר ולבנות בדעתו השגה מדבר עיקרי אשר בהלקח ד"ז מעצם הדבר לא יקרא עוד בשם זה. ואמנם איך יעשה המושג בנפש האדם לדעת מה עיקרו ומה תוארו הוא בראותו כמה דברים שוים בעיקרם ובתוארם שונים הם. ובכ"ז ישתמשו כולם לדבר אחד. אז ידע כי התואר איננו עיקר הדבר ע"ד משל שרא' שלחנות בצבעים מתחלפים. ותמונות משונות וכולם ישתמשו לכתיב' ואכילה ושתי' וראה שלחן שא"י לעמוד על רגליו ולא יצלח למלאכתו מזה ישפוט שהצבע וגם התמונה הגשמית אינם עיקר הדבר ויחליט שעיקרו של שלחן הוא עמידתו. ועי"כ הוא מפשיט הצור' מהחומר ועושה מושג מעיקרי הדברים ומשליך התוארים חוצה מהמושג. א"כ אף אם נאמר שמה שראה השלחנות לא יחשב דעת כי ע"י ראותו בחוש עינו נעשה מזה ציור פנימי כמו שכתבו החוקרים שכל ראי' הוא כמרא' לעושה. מ"מ ע"י ראית העין לבד מה שנרשם בדעתו ציורים שונים משלחנות משונים כאשר ביארנו לא יוכל לעשות שום מושג אך ע"י התבוננו על ההבדל שבהם וע"י ההבדל הוא חכם ומבין מדעתו מה יקרא עצם הדבר ומה תוארו. והרי ההבדל הזה לא נולד מציור אשר בנפש מן החושים ע"כ יש באדם איזה ענין רוחני להשיג ההבדל שיש בין הראיות וזאת היא עיקר ההשגה. ע"כ א"א לומר שהנפש היא אך גליון ולוח להרשם עליו צורות שונות אך היא שופטת ומבדלת בין הראיות ועוש' השגות שונות כי היא אצולה מתחת כסא אדונינו ית' וכל דיבוריה ושמותי' המה השגות ולכן הבהמ' שאינה משגת אינה מדברת:
כ וכונה זו מעולפת בירושלמי הנ"ל אם אין דעה הבדל' מנין ורצונם בזה להכות על קדקוד הדוברים סרה על הנפש שהיא איננה רק לוח וגליון להרשם בו הצורות המוחשות דאם אין דעה בנפש הבדלה מנין להבדיל בין דבר לדבר. הלא ההבדל הזה לא נעשה מראית העין לבד אשר נצטייר בנפשו וע"כ צריך אתה להודות שהחונן לאדם דעת שם דעת בנפש האדם וחננו בדעה והשכל. וזה כוונתם בש"ס דברכות מתוך שיש בה חכמה קבעוה בחונן הדעת כי כבר כתבנו שעיקר החכמה הוא ההבדל' בין דבר לדבר ולכן קבעו הבדלה בחונן הדעת וכן אמרו בצדק אחר בינה תשובה כי מי זה אשר יראה מפעלות אלהים חיים דיהיב חוכמתא לחכימין ומעת צאת הילד מרחם אטו רוח ד' יפעמהו:
ושכלו יתנוצץ בקרבו לעשות לעצמו השגות. ולא ישתומם על המרא' ובכל לבבו ונפשו ישיב אל ה' לאהבה אותו ולדבקה בו:
ובהצעה זאת יפורשו דברי המדרש (בראשית י"ז) בשעה שבא הקב"ה לברוא את האדם נמלך בעה"ש א"ל אדם זה מה טובו. א"ל חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה ואת החי' א"ל זה מה שמו ולא הי' יודעין העבירן לפני אדם א"ל זה מה שמו וכו' א"ל ואתה מה שמך. א"ל לי נאה להקרא אדם ואני מה שמי וכו' וע"פ מ"ש יש לפרש כונת המדרש שהקב"ה הרא' למה"ש חכמה יתרה שיש באדם לקרות שמות לכל דבר. וידוע דקריאת השם היא השגה שכליה ובכל מושג שכלי ההכרח להפשיט הצור' מהחומר וזה בינה יתרה שבאדם. וא"ל הקב"ה ואני מם שמי. רצונו שאחרי שהשגת האדם הוא אך ע"י ראותו דברים שונים מתחלפים בתארם ומתדמים בצד מה עי"ז ידע ויבין לחרוץ משפטו איזה הוא עצמי ואיזה מקריי ואז מפשיט הצורה מהחומר ועוש' ממנו מושג בשכלו וקורא שם. אמנם בדבר יחידי בעולם שאין ממנו להקיש ולדמות לד"א איככה יעשה מושג שכלי ולכן שאלו הקב"ה ואני מה שמי שאני יחיד ומיוחד וא"א לעשות השגה וע"ז השיב לך נאה להקראות ה' שאתה אדון כל הבריות ולפי בחינת האדנות יש לתאר את אדונינו ית'. שהוא אדון כל:
כא אמנם לפי שגם זאת אין ענין רם ונשא כ"כ שיתפאר הקב"ה בתפארת האדם למה"ש יש לפרש כונת המדרש הנ"ל בד"ז דהנה אמרו בספרי היראים על מ"ש הר"מ ז"ל שמפני זה נקרא לשה"ק לפי שאין בה שמות הגנאי שאמתת הדבר אין כן לפ"ד אלא שמטעם זה נקרא לשה"ק שכל תיבותי' ושמותי' נמשכות מהעולם העליון ע"ד משל יד נקרא כח השפע בעולם העליון ולפי שאנו רואין שגם יד האדם יש בה כח השפע להטיב נזולתו נקרא בלשונינו יד. וכן שור עיקר מציאתו בעולם העליון וכן ארי' וכן נשר ולפי שאנו רואין בארי כח הגבור' ובשור כח השפעת המזונות – ע"ד ורב תבואות בכח שור – קראו הארי' והשור למטה בשמות הכחות הנקראים למעלה. ולפ"ז גדול כח חכמתו של אדה"ר שהשיג כל הכחות העליונות לתאר בשמות אלו כל הבריאות התחתונות וזה חכמה יתרה שבאדם אשר ע"ז אמר חכמתו מרובה משלכם. ובזה יש לפרש כונת ר"ב (במדרש פ' אמור פ' כ"ו) וירא לכרובים תבנית יד אדם אר"א בשם ר' ברכי' מי מעמיד העליונים ותחתונים הצדקה שעושים ביד. ונ"ל בזה כונה עמוקה לפי שמלת תבנית אינה אך ציור הדבר והנה אם יד האדם היא עיקר היד והכח המשפיע שהרא' הקב"ה לכרובים הוא ציור היד הי' נכון פי' המקרא שהרא' הקב"ה ציור היד שהוא הכח המשפיע בעולם העליון. אמנם לפי האמור למעל' שעיקר הכח המשפיע בעולם העליון נקרא יד ויד האדם הוא דמות ותבנית היד העליונ' והקש' לר"ב למת נכתב תבנית יד אדם ולכן פי' מי מעמיד עליונים והתחתונים זו הצדק' שעושים ביד:
א"כ כח הצדק' שבאדם הוא באמת עיקר היד והכח המשפיע בעולם העליון היא תבנית יד האדם שעיקר כח המשפיע נמשך מהעולם התחתון ומזה יראה הרוא' כמה גדול כחו של אדם בפעולותיו להמשיך ע"י שפע העולם העליון ולהעמיד הכל על מכונו:
כב ובמדרש רוח פסקא ישלם ה' ישלם ה' פעלך א"ר חסא אשר באת לחסות תחת כנפיו א"ר אבין שמענו שיש כנפים לארץ שנא' מכנף הארץ זמירות שמענו. כנפים לשמש כנפים לחיות כנפים לכרובים לשרפים וכו' בא ורא' כמה גדול כחן של צדיקים ושל צדק' ושל ג"ח שאין חסין לא בצל שחר ולא בצל כנפי ארץ ולא בצל כנפי שמש כרובים ושרפים וכו' אלא בצל מי שאמר והי' העולם? שנא' מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. הנה בדברי ר' חסא כבר דשו בו רבים מה הוסיף על הכתוב. גם יתר דברי חכמי המדרש צריכין ביאור ונ"ל כונה כאותה כי רעיון גדול ונשגב המליצו ברמז דבריהם כי חכמי העיון שמו עיונים ומופתים רבים ונכבדים בנוים לתלפיות על השגת מציאותו ית' ואופן השגחתו והנהגתו בזה המציאות ובריאתו העולם ומלואה בכונה שלימה ורצויה. מקצתם הביאו מופת מסידור טבע הנמצאות כולם. וריבוים ושלימותם כי כל זה עדות על מציאת פועל חכם בב"ת ע"ד שפי' בעקדה ש"א הכתובים מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמ' עשית. מלאה הארץ קניניך. כי דבר שהוא במקרה והזדמן מבלי כונת פועל חכם בב"ת א"א להיות בריבוי ושלמות וסידור נכון. (ופירשתי בזה במ"א דברי הגמ' (חולין ס') דרש ר"ח ב"פ יהי' כבוד ה' לעולם וכו' פסוק זה שר העולם אמרו בשע' שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק"ו בעצמם וכו' ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו אנו על אחת כמה וכמה. מיד כ"א ואחד יצא למינו פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' לעולם והיינו שיציאת כ"א למינו בסידור נכון הוא עדות על מציאת פועל חכם בב"ת) וקצתם הביאו מופת מכוכבי השמים וכסיליהם ע"ד שאמר הנביא שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וקצתם הביאו מופת מהשמש ותקופת' ע"ד שאמר המלך החסיד בתהלותיו השמים מספרים כבוד אל וכמו שפי' בעקדה אלמלא קול קול גלגל חמה הי' נשמע קול המונה של רומי. שהכונה אם לא שהשמש תספר ותרא' לעיני כל מכבוד אל הי' נשמע קול המונ' של רומי המכחישים וכופרים מציאתו ית'.
כג אמנם המלך החסיד אמר ה' פעמים ברכי נפשי את ה' ואמרו חז"ל (בברכות ו') הני ברכי נפשי כנגד מי אמרן כנגד הקב"ה מה הקב"ה מלא כל העולם אף הנשמ' ממלא' כל הגוף. מה הקב"ה רוא' ואינו נרא'. אף הנשמ' וכו' ומה הקב"ה טהור אף הנשמ' טהור'. וביאור דבריהם אלו נראה דהנה אנו
רואין בנפש המשכלת ובמדות האדם. דברים נפלאים ויוצאים מגדר הטבע והמה אך כח אלהי עד"מ מדת הצדק' נמצאת באדם באופן שירעיב א"ע וימנע הטוב ממנו ולהעניק מאשר חננו ה' לאחרים להאכילם לרעבם ולהלביש מערומיהם וישמח בעשותו הטוב, ויתעצב בעשותו עול. כמאמר המלך החכם שמחה לצדיק עשות משפט וכו' והנביא אמר תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך וכו' ולא פחדתי אליך וכו' וביאורו שהרע' אשר עשית הוא בעצמך תיסרך ותשבית שלומך ומרגוע נפשך להנחם על מעשיך מבלי פחד ה' והדר גאונו. ובעת הוכיחם אמר כי רמהיכי אז העלתי והוא לאות על רוע נפשך ומדותיך הנשחתות עד כי תשמח בעשות הרעות. ואנו רואין בעיננו כמה גדולים וטובים שמסרו נפשם על דתם וקבעת כוס התרעלה אשר שתו מצו לא הפחידם להתעות ולהאמין בשוא. ובשמח' וטוב לבב בחרו מות מחיים לבל ילוזו מעגלותם מדרך האמת אשר בה דרכה רגלם כל ימי היותם. ומאין לנפש האדם תשוקות חזקות ונמרצות כמו אלה. אם לא שהוא אצולה מתחת כסא כבודו ית' וכ"ז עדות על השגחת ומציאת בורא שמים וארץ בב"ת. ולפ"ז כונת חז"ל היפך המובן הפשוט דמייתי מופת מהקב"ה על הנפש. אמנם כונתם עד"ז מה הקב"ה טהור לכן אף נשמת האדם חלק אלוה טהור'. כי בראות המלך החסיד נשמת האדם מוכתרת ומקושטת בקדוש', וטהר' מזה יצא לאור משפטו על קדושת השי"ת. ואמר ברכי נפשי את ה' וע' בעקדה שער ס"ח מה שפירש עפ"י דרכו:
כד וזה כונתם במדרש רוח הנ"ל כנפים לארץ היינו שהאדם יכול להתנשא לאהבת השי"ת כמו בכנפים ע"י סידור תבל ומלואה הארץ וצאצאי' שנא' מכנף הארץ זמירות שמענו וכן יוכל להתנשא בכנפים ע"י השמש והכרובים והאופנים לעוף שמים ולהשיג אור האמת ע"י וגדול כחן של עושי צדק' וחסד שאין חסין בצל כנפי הארץ להביא מופת ממנה ולא בצל וכו' אך מכח הנפש לבדה וכליונ' החזק לעשות צדקה וחסד יחזו אלו' שנא' מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. וזה כונת ר' חסא דהנה הצדקית רות עשתה עם חמותה חסד למעלה מכח האנושי ולא רצתה להפרד ממנה ודבקה נפשה בה. גם אחרי כן כשהית' בחסר ובכפן התאמצה ללכת ללקט שבלים ולכלכלה לעת שיבתה וע"י מדת החסד אשר נתעורר בקרב' ביתר שאת ויתר עוז הכירה שיש בורא יוצר ומנהיג והוא אשר נתן לה הכח הזה ונתגיירה וחסתה תחת כנפיו. ועי' ר"ח הכתוב ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה והיא צדקתה וחסדת הרב אשר באת לחסות תחת כנפיו והרצון אשר ע"י מדת החסד והרחמים אשר נתעוררו בקרב' הכירה כח אלהי ובאה לחסות בכנפיו (ומלת אשר שב על רות והיא נתינת טעם על התדבקה באלהי ישראל ע"י פעולת צדק' וחסדה) וסמך לזה המאמר גדול כחן של עושי צדקה וכו' וכמבואר:
כה ויפורשו בזה הכתובים בס' עזרא ויבא עזרא הכהן את התורה וכו' ביום אחד לחדש השביעי וכו' ויקראו בספר תורת אלהים וכו' ואל תבכו כי בוכים כל העם בשמעם את דברי התורה ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' הוא מעוזכם וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלוח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם. ומקראות אלו קשי ההבנ' בראשית ההשקפ' כי לאשר הי' ד"ז בראשית השנ' ביום אשר עדת ישראל יעמדו לפני אדון כל לבקש על נפשם בהשפטם לפניו מה מקום הי' לאכול ולשתות ולשמוח שמח' גדול' גם הלשון כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם אינם מובנים כי למאמר פשוט כזה לכו אכלו וכו' א"צ הבנת הלב. אמנם יובנו הדברים עפ"י דברינו הנ"ל דהנה מצות היום הוא להמליך את הקב"ה בעולמו ע"י אמירת מלכיות זכרונות שופרות כמ"ש חז"ל אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם. והנה להעליך עליו את מלך מלכי המלכים נחוץ התבוננת רב ולבב אנוש בשר ודם ימס בקרבו. בזכרו כי קצר כחו להשיג מציאותו ית' ונחל דמעות ישטוף מבבת עינו בראותו כי לא בא בסוד ה' על כן בכו העם בכי' גדולה בשמעם דברי התורה ומצות וידעו כי קרוצי חומר כמוהם רחוקים המה עוד מהתכלית הנרצה. ואז אמר להם עזרא אל תתאבלו ואל תבכו אכלו משמנים. ושתו ממתקים אך, שלחו מנות לאין נכון לו ואז ישמח לבבכם ותשאלו שמחה זו מה עושה ותכירו פעולת הנפש האצולה מכסא כבודו ית' (וזה כונת אמרו כי חדות ה' הוא מעוזכם שהשמח' אשר השיגו מעשי' זאת תתן לכם העוז להשיג מציאותו ית') ואז תעופו על כנפי הצדק' להשיג אמתתו ית' (כמבואר למעל' בביאור דברי המדרש) והמליכהו עליכם ולכן אמר וינכו וכו' ולשלוח מנות ולעשות שמחה גדול'. ואין הכונ' על כמות השמח' שתהי' גדול' אכן על איכותה כי הענין גדול מאד וע"ז נאמר כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם. והוא ענין נכבד:
כו ואם כל כך גדול כחן של עושי מצות כמה גדול כחן של בעלי תור' טוב' כפול' ומכופלת וביחוד ללמד את הנערים צעירי הימים היא מצוה רבה ויקרה והיא תפארת ישראל אשר בו נתפאר אברהם אבינו מהש"י כמאמר הכתוב כי ידעתיו (הוא לשון חבה כפירש"י ז"ל) למען אשר יצוה את בניו ואת ב"ב אחריו וחז"ל הקדמונים תקנו לנו לומר פ' העקדה יום יום ודעת לנבון נקל כי הוא להזכירנו ללכת בעקבות הצור אשר ממנו חצבנו לקרב בנינו וב"ב לעבודתו ית' ומגיחם מרחם אמם נחנכם לאהב' את ה' ולדבקה בו ועצת רשעים המחנכים בניהם לעניני העה"ז לבדו מבלי לחוש אם ע"י השתלמותו בעניניה הנחוצים לזה העולם יחסר ממנו שלמות הנפש ללכת בדרכי ה' ותורתו תהי' רחוק' מאתנו כי חוב קדוש עלינו לגדל בינינו לתורה ולתעודה מנעוריהם וגם כי יזקנו לא יטו מני דרך הזאת ובש"ס (חגיגה ג') דרש ראב"ע על מקרא הקהל את העם האנשים והנשים והטף. אנשים באים ללמוד נשים לשמוע טף למה באים ליתן שכר למביאיהם ומסיים ע"ז במכילתא ובמדרש אר"ע אשריך אברהם אבינו שראב"ע יצא מחלציך והדבר בלתי מובן לכאורה אמנם לפי דברינו מבואר מאוד שהלימוד והדרש אשר דרש ראב"ע במקרא הזה הוא מתאחד עם השבח אשר נתן הש"י לאברהם אבינו לנחות את בניו ואת ב"ב בדרך הש"י וזה שאמר ראב"ע טף למה באים ליתן שכר למביאיהם שע"י עמלו וגידולו עמו מנוער לכנסו לבית המדרש ולהרגילו בלימודים יחונך מנוער לעבודת הש"י ותורתו ושכר גדול יהי' להמביאו עי"ז כי זה עיקר גדול וחוב קדוש עלינו, ולכן אמר ר"ע אשריך אברהם אבינו שראב"ע יצא מחלציך:
והצון בזה שהלימוד היקר הזה אשר דרש ראב"ע ממך אברהם אבינו יצא שנתפארת בזה מאבינו שבשמים. כן יזכנו ה' ללמוד וללמד לשמור ולעשות ונזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצות עד ביאת ינון:
ב"ה ברעזאן יום ב' ב' מרחשוון תרכ"א לפ"ק.