אור ברסלב
בית יצחק אבן העזר חלק ב דרושים › דרוש ג

בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש

דרושים · דרוש ג

דרוש ב

בעזה"י דרוש באגדה לשבת שובה תרנ"ג, במסורה ומחר וא"ו במסורה, ומחר אעשה כדבר המלך (אסתר ה) אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך (משלי ג') ומחר אתה ובניך עמי (שמואל א' כ"ח) ומחר אל כל עדת ישראל יקצוף (יהושע כ"ב) שב בזה גם היום ומחר אשלחך (שמואל ב' י"א] וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם (שמות יט):

במסורה אתהלך ג'. למה קודר אתהלך בלחץ אויב (תהלים י"ג) אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי (שם ק"א) אתהלך לפני ד' בארצות החיים (שם קט"ו):

א ויאמר ד' אל קין אי הבל אחיך וגו' משל לאפרכוס שהי' מהלך באמצע פלטיא מצא הרוג ואחד עומד על גבי' א"ל מי הורגו ואמר לי' אנא בעי לי' גבך ואת בעי לי' גבי א"ל לא אמרת כלום משל לאחד שנכנס לגינה וליקט תותים ואכל והי' בעל הגינה רץ אחריו א"ל מה בידך א"ל אין בידי כלום א"ל והרי ידיך מלוכלכות כך אמר קין להקב"ה השומר אחי אנכי א"ל הא רשע קול דמי אחיך צועקים וגומר משל לאחד שנכנס למרעה וחטף גדי אחד והפשילו לאחוריו והי' בעל המרעה רץ אחריו ואמר לו מה בידך א"ל אין בידי כלום א"ל והרי הוא מפעה אחריך כך אמר הקב"ה לקין קול דמי אחיך. ר' יודן אמר דמי אחיך דם אחיך לא נאמר אלא דמי אחיך דמו ודם זרועותיו אר"ש בן יוחאי קשה הדבר לאמרו ואי אפשר לפה לפרשו לב' אתליטין שהי' עומדין ומתגששין לפני המלך אלו רצה המלך פירשן ולא רצה המלך לפרשן נתחזק אחד על חבירו והרגו והי' מצוח ואומר מאן בעי דיני קדם מלכא כך קול דמי אחיך צועקים אלי. (מדרש בראשית פ' נ"ב):

הנפש החוטאת ואשמה בעשותה אחת ממצות ד' אשר לא תעשנה עלי' לשוב בתשובה ולהתחרט על עשותה המזומתה משלשה פנים האחד על גוף הפעול' אשר חטא והרע לאדם רעו כנפשו וגרם לו רעה ואם חטא ואשם בדברים הנוגעים לנפשו המשכלת. יתחרט אשר חטא נגד נפשו המשכלת ופגם נפשו ומגאלה בדברים המטמטים אותה, השני אשר חטא נגד הקב"ה אשר בראו ועשה לו טובות ונתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש. כי גם האור הרוח והנשמה הכל משלו יתברך והוא מרד כנגדו ולא שמר מצותיו ועשה פעולות אשר צוה הקב"ה שלא לעשותו. השלישי אשר בחטאיו חלל שמו יתברך, וזה משני פנים הפן האחד לאשר מקצתם אומרים שהאדם מוכרח במעשיו כי כל הפעולות שאדם עושה הכל מאתו יתברך ואין אדם נוקף אצבעו, אלא א"כ נגזר עליו משמים כש"כ בפעולות הנוגעות לדברים העומדים ברומו של עולם על כן אומרים כל מה שהאדם עושה ד' הוא העושה. על כן החוטא מחלל שמו יתברך כי ח"ו אומרים שד' הוא העושה. הפן השני אף אם הבחירה חפשית והאדם יכול לעשות דבר נגד רצונו יתברך. מ"מ כיון שבכחו יתברך לבטל הדבר ולפרע עצתו ואם הקב"ה לא ביטל עצתו והאדם גמר את אשר החל לעשות להרע לאדם או לעשות מזומותי' הרעות. אומרי' כי ניחא להקב"ה בפעולותיו הרעות. וזה גם זה חילול שמו יתברך אשר אך טוב חפץ. וזה ששאלו את הזקנים ברומי במשנה דע"ז דף נ"ד אם אין רצונו בע"ז למה אינו מבטלה. ועכ"ז צריך האדם לעשות תשובה:

והנה התשובה על אופן הראשון שהאדם חטא נגד נפשו הטהורה על זה נאמר והשבות אל לבבך. כי תחשוב בנפשך איך חטאת נגד לבבך ונפשך. והתשובה על אשר חטא נגד אדונינו יתברך נאמר ושבת עד ד' אלקיך וזה הי' הויכוח המבואר במדרש סוף איכה שאמרו ישראל התשובה שלך היא שנאמר השיבנו ד' אליך ונשובה והקב"ה אמר התשובה שלכם היא שנאמר שובו אלי ואשובה עליכם שהקב"ה צוה המצות לטוב לנו כל הימים וישקוף משמים על החוטא שישוב בתשובה לתקן את אשר חטא נגד עצמו ונפשו ועל כן צוה לתקן ארחותיו. כמו הרופא שיצוה לשתות סמים מרורים לנקות גוויתו לא למענו יעש, על כן אמר התשובה שלכם שעליכם לפלס דרכיכם. ואמנם אנחנו נעשה המצות למלאות רצון המצוה אדונינו יתברך. וצר לנו מאוד אשר לא שמענו בקולו כאיש נדהם אשר לא ישמע לקול המלך על כן אמרו ישראל התשובה שלך היא שבידך למחול אשר פשענו נגדך:

ב אמנם התשובה באופן השלישי והרביעי שצר לו מאוד אשר נתחלל שם שמים על ידו הן לאשר אמרו שהאדם מוכרח במעשיו והכל בא משמים גם הטוב גם הרע, הן שאומרי' לאשר הרשעים כוננו חצם על יתר לירות במסתרים תם וד' לא ימחה בידם אם כן ח"ו ניחא למרי עלמא בחמס ידיהם ובמעשיהם הרעים כענין שנאמר (מלאכי ב' כ"ז) ואמרתם במה הגיעני באמרם כל עושה רע טוב בעיני ד' ובהם הוא חפץ. או איה אלקי המשפט. והמלך החכם אמר אני פי מלך שמור. הכונה בכל פעולותי אין אני העושה רק אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלקים כי אני מושבע ועומד לעשות רצון הקב"ה כפי הידיעה שיודע הקב"ה מה שאעשה בעתיד. אל תבהל מפני' תלך אל תעמוד בדבר רע כי כל אשר יחפוץ יעשה. הכונה שאל תבהל לחשוב מחשבות להמלט מאיזו פעולה כאלו מפני' תלך שתלך בדעת עצמך ורצונך וכן אל תעמוד בדבר רע להמלט מפעולות הרע כי אתה מוכרח כי כל אשר חפץ יעשה. כאשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה. שומר מצוה לא ידע דבר רע. הכונה שגם מי שעושה מצות אין הבחירה בידו כי לא ידע דבר רע שאין יודע ואין ביכלתו לעשות דבר רע. כי לכל חפץ יש עת ומשפט. כי רעת האדם רבה עלי' לא יעשה בבחירתו. כי אינו יודע מה שיהי' כי כאשר יהי' מי יגיד לו הכונה שאם ח"ו תחשוב שאין הקב"ה יודע בטרם יעשה האדם אם כן גם אח"כ אינו יודע כי לא יתכן שתתחדש ידיעה כי יהי' זה שינוי בעצמותו יתברך. כמו שהאריך העקידה בפ' וירא. על כן הוא מחליט לכאורה בדעתו אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות ואין משלחת במלחמה ולא ימלט רשע את בעלי' כי אין כח בשום אדם להעצור ולשלוט בנפשו ולמנוע מעשות כי הכל ד' העושה מסיבת הידיעה או מצד הגזירה. ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאים וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו. הכוונה אשר על כן נראה בעניני רוע הסידור ברשע וטוב לו צדיק ורע לו כי הרשעים לפי רוע מעשיהם הי' ראוים להיות קבורים מכבר והם הולכים ובאים ומצליחים כאלו ממקום קדוש יהלכו. אולם וישתכחו בעיר אשר כן עשו שהצדיקים שעשו כדת ישתכחו בעיר כמת מלב. ואם אין האדם מוכרח אי' אלקי המשפט:

אמנם המלך הקדוש אמר גם זה הבל חלילה לחשוב מחשבות כאלה. אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני אדם בהם לעשות רע אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו כי גם יודע אני אשר טוב ליראי האלקים אשר ייראו מלפניו, הכונה דאמת דרוע הסידור אשר רשע וטוב לו ולא נעשה פתגם מעשה הרע מהרה. תניע לאדם לעשות רע. אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו. אבל לעומת זה יודע אני אשר טוב ליראי האלקים אשר ייראו מלפניו. המובן שאלו תגיע העונש לרשע בעת הפעולה כי אז לא יראה פעולות הצדיקים לטובה כי לא עשו הרע מיראת הקב"ה אך מיראת העונש אשר בא יבא תיכף בעת עשותו המזמתה. אולם אשר לא נעשה פתגם הרע מהרה והקב"ה מאריך אף לרשעים ועכ"ז ישמרו הישרים רגלם מדרכי הרשעים הוא לאות שיראים מהקב"ה בגין דהוא דחיל ושליט. וע"ז אמר יודע אני אשר טוב ליראי האלקים אשר ייראו מלפניו יראת הרוממות לא יראת העונש. ובזה הוכיח שכל ההוכחות שהביא למעלה שהאדם מוכרח במעשיו מרוע הסידור המה מהבל יחד. ועל כונה זו אמרו חז"ל בסנהדרין קי"א וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו מה ראה משה ר"ח בן גמלא אומר ארך אפים ראה ורבנן אמרו אמת ראה. דהנה משה רבינו ביקש מהקב"ה הודיעני נא את דרכך ופירשו חז"ל בברכות ז' ששאל מאת הקב"ה מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו. וחזר ואמר הראיני נא את כבודך כי חס משה רבינו על כבודו ית"ש כי לעושים רצונו לא יטיב ולעוברי רצונו ישים המעקשים למישור ויצליחו וירויחו וע"ז השיב הקב"ה אני אעביר כל טובי על פניך וגו'. ויעבור ד' על פניו ויקרא וגו' ארך אפים. וכיון שהקב"ה אמר ארך אפים והכונה דהקב"ה משלם לשונאיו אך מאריך אף אולי ישיבו. ואשר לא נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה, ועכ"ז הצדיקים לא ישלחו בעולתה ידיהם הדבר לאות שיראת הרוממות בלבם ועל כן שכרם הרבה מאוד. ועל כן ישרים דרכי ד' צדיק ורע לו לפי שעה בארץ אשר המציאות מעטה למען יתמיד הצלחתם בעולם שכולו ארוך. רשע וטוב לו בחיי העולם הזה קצר ימים למען יבולע שאול למו בארץ החיים. על כן ויקוד ארצה ורבנן אמרו אמת ראה שהיא מדתו של הקב"ה לשפוט באמת ובצדק על כן הרשע לפרקים יעשה מצוה והקב"ה משלם שכרו בעולם הזה. והצדיק לפרקים עשה עבירה הקב"ה משלם ענשו בעה"ז. או כמו שאמר הגאון מהר"ל מפראג. שהצדיק יעשה המצוה באמת ובתמים על כן מהדין שישלם שכרו בעולם האמת. והעבירה עשה שלא ברצון אך שנאנס או ששגגה יצאה מתחת ידו. על כן אין העבירה אמת ומגיע ענשה בעולם השקר. והרשע הוא להיפך. כי העבירה עושה בכל לבו. ועל כן מדת ענשו בעולם האמת. והמצוה עשה שלא בכונה אך שתאונה לידו על כן שכרו בעולם השקר. ועל כן כשראה הולך בדרך האמת והודיעו לו דרכיו יתברך ויקוד ארצה וישתחו:

ג והנה התשוב' השלישית אשר האדם יתחרט על חטאיו לאשר יתחלל שם שמים בעת יעש' הרע כי יחפאו על אבינו שבשמים שהוא חפץ ברע ח"ו זו המעולה שבתשובות כי מאהבתו אליו יתברך צר לו שיחולל שמו יתברך ועל תשוב' זו אמרו גדול' תשוב' שמגעת עד כסא הכבוד שכסא הכבוד של הקב"ה היא מטרת תשובתו. והנה על התשוב' הזאת הנפלא' אמר הנביא בשם ד' דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב הנה הקשו חז"ל בר"ה י"ח וביבמות מ"ט וק"ה והא כתיב מי כד' אלקינו בכל קראינו אליו ומשני הא ביחיד הא בציבור. ויחיד אימת אר"נ אמר רבה בר אבהו אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ. יש להבין איך מוקי קרא ליחיד והלא אמר דרשו ד' בהמצאו בלשון רבים. ואמר קראוהו בלשון רבים. אך אולי הנביא אמר לכל אחד ואחד. ועל כן אמר אח"כ בלשון יחיד יעזוב רשע דרכו. אך אולי הכונה כאן בציבור היינו גז"ד של ציבור. שנוגע לכל הציבור ביחד, ע"ז נאמר בכל קראינו אליו משא"כ ציבור המתפללים על כל אחד ואחד ע"ז נאמר דרשו ד' בהמצאו. ואלו עשרה ימים מסוגלים לתפל' ולשפוך שיח לפני קונו כי ברה"ר נידן אדם הראשון שנברא אז וחטא ויצא בדימוס. וביו"כ ירד משה רבינו ע"ה מן השמים והלוחות בידו ונתרצה המקום לישראל שנאמר ויאמר ד' סלחתי כדבריך לפיכך יום סליחה וכפרה הוא לדורות כמ"ש תוס' ב"ק פ"ב בשם סדר עולם. והכונה אף שמקרא ויאמר ד' סלחתי כדבריך כתיב בפ' שלח במרגלים מ"מ כיון שאמר הקב"ה סלחתי היינו שכבר סלחתי כדבריך היינו בעון העגל כשירד משה רבינו מן השמים והלוחות בידו. וכך כתוב בשיטה מקובצת ב"ק. עוד כ' בשם הר' יהודה בה"ר ר' יו"ט דכל זה מדברי משה רבינו ע"ה שאמר סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה ואמרת סלחתי כדבריך אך שכ' שלא יתכן שמה שנאמר אח"כ ואולם חי אני שהשיבו הקב"ה מיד עיי"ש. והנה להבין מה שאמר הקב"ה שכבר סלחתי בעון העגל ומה מציאות יש לעון העגל בעון מרגלים:

ואמנם יובן על פי מה שאמרו חז"ל בע"ז דף ה' לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן שנא' למען ייטב להם ולבניה' לעולם ור' יוסי אמר שלא יהא מלאך המות שולט בהן שנאמר אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון. וכשחטאו בעגל חשבו שירדו אחורנית מטה משה ואין להם כח הרוחני ועוז המוסרי לכבוש ארץ ישראל. על כן דברו סרה ואמרו לא נוכל לעלות. כי חזק הוא ממנו. ולמה ד' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו יהי' לבז הלא טוב לנו שוב מצרימה כי חשבו (שאין להם התכונה אשר הי' להם בקבלת התורה וכמו שאמרו חז"ל בכתובות אשריכם ישראל בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בכם וכשאין עושים רצונו של מקום הקב"ה מוסרכם ביד אומה שפלה. וזה כוונו במדרש העתיקו בעקידה שער ע"ז אתה מוצא כשאמרו ישראל כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע מה עשה הקב"ה הביא למלאך המות וא"ל כל העולם כולו ברשותך חוץ מן האומה הזאת (הכונה ע"ד הגמ' הנ"ל) והוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות. וכשקבלו ישראל התורה הכניע הקב"ה היצה"ר לפניהם עד"ש כפה עליהם הקב"ה ההר כגיגית. וכשקלקלו בעצת מרגלים א"ל הקב"ה ותפרעו כל עצתי אכן כאדם תמותון. כי בעצת מרגלי' הראו חולשת תכונתם כי ירדו מטה מטה. וע"ז אמרו במדרש איכה (פסוק תבא כל רעתם) חטאו בראש נתנה ראש ונשובה מצרימה ולקו בראש כל ראש לחלי ומתנחמים בראש ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם. הכונה חטאו בראש שחשבו שירדו מטה מטה בתכונתם ולא יוכלו לקוות לבא למדרגה הגבוה שהי' להם ביציאת מצרים ובקבלת התורה על כן אמרו ניתנה ראש (הכונה שנשליך המדריגה הגבוה אשר קוה קוינו בעלותינו ממצרים) ונשובה מצרימה. ועל כן לקו בראש כל ראש לחלי כי מסרו עצמם לשלטת היצה"ר השטן המלאך המות ומתנחמי' בראש שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וד' בראשם. שיחזרו למדרגתם בעת קבלת התורה שד' בראשם ואין להם שום יראה משום בריאה אך יראת הקב"ה כמבואר שהיראה מהקב"ה מסירה כל יראה וכל פחד. כי מי שהוא מלא ביראת ד' היראה שלו שופעת כשמן הטוב ומשפעת על כל הברואים אשר סביבו כמ"ש במדרש במשה רבינו בזכות כי ירא מהביט אל האלקים זכה ויראו מגשת אליו:

ועל כוונה זו אמר הקב"ה בפ' שלח ויאמר ד' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו. כי לאשר השליכו ישראל מאליהם יראת הרוממות לירא מהקב"ה בגין דהוא דחיל ושליט שלט' עליהם יראת אומות העולם. ועל זה אמרו במדרש שם אמר הקב"ה ב' צווחות צוחתי מפניכם סופכם לצוח ארבע בשיעבוד מלכיות עד אנה ד' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם (שכל כך הקפוני צרות עד שאין אני מרגיש וההכרח לשות עצות בנפשי שיהי' יגון בלבבי) עד אנה ירום אויבי עלי. הכוונה שהקב"ה צוח שישראל מחוסרי אמנה ח"ו והשליכו מאליהם יראת הרוממות ועל כן הקב"ה מסרם ביד אומה שפלה לירא מאומה"ע ולהכנע לבם בשעבוד מלכיות. וסופכם לצוח ארבע צוחות. ואחרי שכל חטאם במרגלים שחשבו שבחטא העגל ירדו מטה מטה ואינם ראוים לנסים ונפלאות וע"כ אמרו נתנה ראש ומשה רבינו עליו השלום ביקש מהקב"ה שיסלח לעונם והשיב הקב"ה שכבר סלחתי כדברך בעון העגל שעשו ישראל תשובה וחזרו למדרגתם הגבוה ומתנחמים בראש ועל כן אסלח גם לעון העם הזה ואעלה אותם לארץ הקדושה אך האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי וגו' וכל מנאצי לא יראוה:

ד ועל כוונה הנ"ל אמר בקרא והי' כי יבואו אליך כל הדברים האלה וגו' והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ד' אלקיך שמה הכונה שאתה תשוב אל לבבך שביען ששכחת את ד' והסרת יראת ד' מעל לבבך, ועל כן מסרך ד' ביד שונאך, כמו שאנו אומרים בהושענות כבושה בגולה לומדת יראתך ופי' בספר היקר בני יששכר שאנו כבושים בגולה למען ללמוד יראת המקום כי אנו יראים מהאומות ואח"כ אנחנו משימים על לב למה לנו לירא מהקמים עלינו הלא טוב לנו לירא מהמקום ב"ה והיראה הזאת דוחה כל עניני יראה כמבואר בחובת הלבבות שאמר החסיד שמתבייש מהקדוש ברוך הוא לירא מהנבראים כי אין לירא רק מהקב"ה בלבדו. ועל כן אמר והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ד' אלקיך שמה שהקב"ה הדיחך בכל הגוים שמה למען תלמד ליראה את השם הנכבד והנורא כמאמר כבושה בגולה לומדת יראתך ושבת עד ד' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום וגו' ובהלבישך העטרה עטרת פז יראת המקום ב"ה וב"ש כי אז יסיר ד' מלבבך יראת אומה"ע ויראת היצה"ר הוא שטן הוא מלאך המות ושב וקבצך מכל העמים ויקוים בך ויעבור מלכם לפניהם וד' בראשם (אולי הכונה שמלכם מלך בו"ד עבר מפניהם כי הסיר הקב"ה פחדו מעליהם ביען וד' בראשם שהם יראים יראת הרוממות) והנה אמר הנביא יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. הכונה דהרשע הוא הבעל תאוה אשר היצר הסיתהו למלאות בולמוס תאותו. יעזוב דרכו הרע. ואיש און הוא האיש אשר לבו הגה דעות נפסדות והוא המחשב בדעתו שמסבת ידיעת הקב"ה הוא מוכרח במעשי' ועל כן אינו לוחם נגד היצה"ר וכל אשר חפץ יעשה, יעזוב מחשבותיו ויבין כי לא מחשבותי מחשבותיכם כמ"ש הרמב"ם במורה על תירץ הקו' מהידיעה והבחירה כי אין אתנו יודע הידיעה והקדוש ברוך הוא כל יכול לדעת סוף דבר בקדמותו ועכ"ז האד' אינו מוכרח. והנה ההוכח' שהאדם אינו מוכרח במעשיו מצד הידיעה שתים הנה, כי האדם אשר חטא פעם ראשונה ושני' קשה לו לפרוש מהחטא כי נעשה לו כמו טבע שני'. וכן אמרו חז"ל בסוכה נ"ב יצה"ר בתחלה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה שנאמר הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבות העגלה חטאה, והיא מסיבה שכבר הרגיל עצמו לעבירה. והנה כל זה אם האדם עשה פעולתו מדעת עצמו בבחירתו. אולם אם נאמר שהאדם מוכרח במעשיו מצד הידיעה למה כשעשה הפעולה פעמים הרבה קשה לו לפרוש ממנה הלא אינו עושה מדעת עצמו אך מצד ההכרח, ההוכחה השני' הוא כי ידוע שנפש אדם קצה בעשותה פעולה לא טובה. ויש לה צער בעשותה אחת ממצות ד' אשר לא תעשינה. כמו שאמר תיסרך רעתך ומשובתך תוכיחך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ד' ולא פחדתי עליך והחוקרים קראו לההרגשה זאת שבלב שופט הפנימי, או געוויססען ועל דרך ההפלג' אמר ירמי' הנביא (י"ב) ובשר קודש יעברו מעליך כי רעתכי אז תעלוזי, שכל כך שחת דרכך, כאלו בשר קודש יעברו מעליך ולא נשאר בך שום ניצוץ קדוש,. כי לאחר שעשית העול אז תעלוזי ולא יכה לבך שופט הפנימי, והוא לאות כי נכבה ממך שביבי בת הנפש. ובטרם יעשה האדם העביר' היצר בוער בו. אולם לאחר העשי' לבו עליו דוי ואם אח"כ ישמח הדבר לאות כי נשחת לגמרי והאלשיך הקדוש פי' בקרא שמואל כ"ד ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט. ויהי אחרי כן ויך לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול ויאמר לאנשיו חלילה לי מד' אם אעשה את הדבר הזה לאדוני למשיח ד' לשלוח ידי בו, ופי' כי דוד המלך הי' מסופק אם רשאי לשלוח יד בשאול, כי אולי הבא להרגך השכם להרגו. על כן בחן לעשות פעולה קטנה לכרות כנף בגדו ומיד אחרי כן ויך לב דוד כי השופט הפנימי הוכיח אותו במישור. ומיד אמר לאנשיו חלילה לי וגו':

ה ועל דרך זה אמר המלך החכם עורי צפון ובואי תימן, כי מצפון תפתח הרעה, ובטרם יעשה דבר אל יוכיחהו הלב עד אשר יעשה במקצת. על כן אמר עורי צפון אבל ובואי תימן, ועל דרך זה אמר בקרא כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, והכונה דלכאורה גם בלי אשר הופיע' הקב"ה בהר סיני להגיד לבני ישראל אשר יעשו ואת אשר יזהרו ממנו, נוכל לדעת הדרך הטוב באמצעות השופט הפנימי אשר בדבר טוב תשמח נפשו ע"ד שמחה לצדיק עשות משפט, ותתעצב אחרי עשות פעולה לא טובה. אך זה נוכל לדעת אך אחרי הפעול'. והקב"ה חפץ שנדע הדרך הטוב לפני עשות הרע'. וע"ז אמר כי לבעבור נסות אתכם בא האלקי' ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, לבלתי תחטאו מקודם ואח"כ תדעו באמצעות השופט הפנימי. והנה כל זה אם האדם אינו מוכרח במעשיו אמנם אם האדם מוכרח למה זה יכך אותו השופט הפנימי, והרי הוא לא עשה מדעת:

ו ועל כל זה רמז המדרש שהצגנו בפתח דברינו שמתחל' מביא שאמר קין אנא בעי לי' גבך שאני מוכרח במעשי וכל הפעולות ברצון הבורא ית' ואתה גרמת לי. ונגד זה מביא משל לאחד שנכנס לגינה ולקט תאינים ואכל ורץ בעל הבית אחריו א"ל מה בידך א"ל ולא כלום א"ל והרי ידיך מל מלוכלכות הכונ' שמרוב האכיל' ידיו מלוכלכות. וכן החוטא ידיו אסורות מלשמור עצמו מובן בדרך זה כי נעשה לו לטבע שני', וזה לאות שהפעולות חפשיות ולא מוכרחות. הראי' הב' הביא מאחד שחטף גדי ואמר לי' הרי הוא מפעה אחריך. הרצון שבעת שאדם עושה פעול' לא טוב' השופט הפנימי מפעה אחריו ויעוררהו, ומצערהו עד שלפרקים יבא לשופט להענישהו מבלי הכרחנו אך מרצון להשביח המית השופט הפנימי, והוא לאות שהאדם אינו מוכרח במעשיו:

ובמשל הרביעי מייתי דאף שהאדם אינו מוכרח עכ"ז קול דמי אחיך צועקים עלי, למה יניח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ועיקר התשוב' היא לשוב לאהב' את ד' ולדבק' בו יתברך, ע"ד שאמרו חז"ל שבתשוב' מאהב' זדונות נעשין לו כזכיות וביארנו בדרוש. הכונ' והחילוק שבין העובד מירא' לעובד מאהבה כי העובד מיראת העונש הוא עובד את עצמו כי הכל יעש' מאהבת עצמו לא כן העובד מאהבת המקום, וכן השב מאהבת המקום. וגם בעובד מאהב' יש הפרש שאחד אוהב המקום ב"ה בשביל טובה שעשה לו אשר בראו והכין לפניו מזונות וכסות ועשה לו כל צרכיו כמו שאנו מברכין שעשה לי כל צרכי. וזה ג"כ אהבה החוזרת, ועיקר האהב' היא בגין דהוא דחיל ושליט וטוב ומטיב לכל, ועל דרך זה פירשנו דברי הגמ' ברכות מ"א בשע' שהוציאו את ר"ע להריג' זמן ק"ש הי' והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל והי' מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמודיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפי' נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, הכונ' דהחיוב על האדם לאהוב את ד' אף בלי טובות שעש' לו וזה אי אפשר כי בכל נשימה ונשימ' הקב"ה יעש' לו טובות שנותן לו חייו ואין רגע בלי טוב', על כן דרש ר"ע בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נשמתך, ועל כן אמר עכשיו שבא לידי לא אקיימנו כי עכשיו שהוא נוטל נפשו יוכל לעבוד ד' בלי השקף על הטוב' שעש' לו. וזה הי' הויכוח שבין יהושע לזקנים בסוף יהושע. שאמרו העם חליל' לנו מעזוב את ד' לעבוד אלקים אחרים, כי ד' אלקינו הוא המעל' אותנו ואת אבותינו מארץ מצרים מבית עבדים וגומר גם אנחנו נעבוד את ד' כי הוא אלקינו. וזה אהבת המקום בשביל טוב' שעשה לו, ויאמר יהושע אל העם לא תוכלו לעבוד את ד' כי אלקים קדושים הוא אל קנא לא ישא לפשעיכם ולחטאותיכם. ואז כשלא יעש' לכם טובות לא תעבדו אותו יתברך,. על כן החיוב לעבוד ד' מבלי טוב' שעש', על כן אמרו לא כי ה' נעבוד, גם בלי הטובה:

ז ועל זה נאמר בקרא דנצבים, ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך וגומר ואתה תשוב ושמעת בקול ד' וגומר כי תשוב אל ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, והכוונ' כי בתחיל' דיבר' התור' מתשוב' מירא' והי' כי יבואו אליך כל הדברים האלה וגו' והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ד' אלקיך שמה, ואח"כ דיברה תור' מתשוב' מאהב' ואמר ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהב' את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך, הכונה שמה שאתה אוהב ד' למען חייך שהוא נותן לך החיות אינו ג"כ אהב' אמיתית אך אהב' החוזרת אשר על כן ומל ד' אלקיך את לבבך שלא תאהוב אהב' החוזרת אך ואתה תשוב ושמעת בקול ד' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, שאנכי מצוך היום לא בשביל טובה שקבלתי כי משה רבינו אמר זאת ביום המיתה כמ"ש רש"י ר"פ אתם נצבים ואינני עובד בשביל טוב', על כן אמר כי תשוב אל ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, והכונ' אפי' הוא נוטל את נפשך ולא סיים למען חייך:

ועל תשובה מאהבה אמר המלך הקדוש בתהלים כ"ה חטאת נעורי ופשעי אל תזכור, אך כחסדך זכרני אתה שאם הקב"ה יעש' אתי חסד ויקבל התשוב' זדונות נעשין כזכיות וביקש שיזכור הקב"ה חטאת נעוריו ע"ז אמר למען טובך ד' שבטובך הגדול נעשין כזכיות. ואמר טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך, ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו שבזה אשר הקב"ה מקבל תשוב' ומוחל עונות מלמד ענוים דרכו שגם המה ימחלו לאשר חטא נגדם. כמו שנא' לאהב' את ד' ולדבק' בו וכי אפשר לדבק בהקב"ה דכתיב כי אש אוכל' אלא הדבק במדותיו, וע"ז אמר כל ארחות ד' חסד ואמת דהנביא אמר ביחזקאל ל"ג, ואתה בן אדם צפה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני באמרי לרשע מות תמות ולא דברת להזהיר אותו מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת, הכונ' דלדעתי אף דכל המצות האדם מחויב לעשות המצו' בשביל שצונו ד', כמו שמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו מ"מ מצות תשוב' החויב עלינו לעשות תשוב' מעצמינו כי עיקר תשוב' הוא החרט' והוידוי והגע על עצמך אם יחטא נגד מלך בו"ד ויבא לפייסו ולבקש מלפניו שימחול לו היאות לבא לפניו ולאמר לו הלא אתה צוית שאפייסך ואתחרט, הלא זאת היא נגד כבודו והחיוב לאמר לפניו אני מתחרט מעצמי ואתה הבטחת למחול לעבדך, וכן הוא בתשוב' על כן אנו אומרים בתפלת נעיל' ותלמדנו ד' אלקינו להתודות לפניך למען נחדל מעושק ידינו, ואין אומרים וצויתנו רק ותתן לנו את יום הכפורים קץ ומחיל' וסליחה למען כחדל מעושק ידינו, שאתה בטובך תמחול לעונותינו ואנו מתחרטים כי צר לנו מאד, כמאמר הקרא על אלה דוה לבנו, והכונה על אלה אלקיך שאמרנו בהעגל, ועל כן אין מברכים על תשוב' אף שהוא מ"ע משום שאין לומר וצונו, ולפמ"ש בתשובת הרשב"א סי' י"ח דאין מברכין על מצוה הבאה בעביר' כגון השבת הגזיל' וחזרת הריבית ה"ה על תשוב' אין מברכין מה"ט אך לפמ"ש א"צ לזה ולפ"מ שנרא' מש"ס דקדושין מ"ט דתשוב' בלב מהני שהרי אמרינן שם ע"מ שאני צדיק אפי' הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשוב' בלבו ניחא דאין מברכין על דברים שבלב כמ"ש הב"י סימן תל"ד גבי ביטול חמץ עמ"ש בספרי חיו"ד סי' ז"ח אות י'. אך במנ"ח מצוה שס"ד הוכיח מרמב"ם ה' תשובה. שכ' כל מצוה וכו' חייב להתודות זה וידוי דברים משמע דאינו מקוים המצוה בלב. עוד כ' שם דמדברי הרמב"ם שכ' בתחלת פ"א כל מצוה אם עבר כשיעש' תשוב' וישוב מחטאתו חייב להתודות וידוי זה הוא מ"ע. ירא' שאין תשוב' מ"ע דלא כתב מ"ע שיעש' תשוב' רק אם בא לקיים מ"ע אבל אם לא עשה תשוב' לא ביטל מ"ע כמו גירושין וטוען ונטען דאם יעשה כך יעש' מ"ע ואם אינו עושה אינו מבטל מ"ע. והנה הראשונים ודאי לא ס"ל כמנ"ח שהרי בכפ"ת הקש' בשם העולם אהא דאמרינן בסוף יומא גדול' תשוב' שדוח' ל"ת שבתור' מאי אלמא בתשובה והלא בכל מקום עשה דוח' ל"ת ואס"ד דתשובה אינה חיוב רק אם עשה מקיים עשה ואם לא עשה לא ביטל מ"ע ודאי עשה כזו אינה דוחה לל"ת כיון דאי אמר לא בעינא כמו באונס שותה בעציצו אף דהוא מקיים מ"ע אם נשאה. אך שם היא לא מקיימת שום מ"ע, משא"כ בתשוב' אך מ"מ לא מצינו דבכה"ג עשה דוחה ל"ת דאינו דומה לכלאים בציצית אף שאינו מחויב ללבוש בגד של ד' כנפות מ"מ כיון שאם לבש הטלית מחויב לעשות ציצית ואם הולך בלא ציצית מבטל מ"ע. משא"כ בתשוב' אם נימא דאם אינו עושה לא בטל מ"ע ודאי אין עשה דוחה לל"ת. וע"כ מוכח דס"ל דהוא מ"ע, ודקדוק המנ"ח אינו הוכח' שהרי הרמב"ם כתב הלכות תשוב' מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ד' ויתוד' על כן לא הוצרך לכפול רק כתב כל מצות שבתור' וכו' כשיעשה תשוב' וישוב מחטאתו חייב להתודות וכו' וידוי זה היא מ"ע, וגוף מ"ע דתשוב' כ' בתחלה, מ"מ הסברא שכתבתי לעיל דאין לעשות תשוב' לקיים המ"ע אך שיתוד' ויתחרט מדעת עצמו לאשר לבו עליו דוי:

ח וזה שאמר הנביא בן אדם צופה נתתיך וגו' והזהרת אותם ממני הכונ' שיזהיר אותם לעשות תשובה מפאת שהקב"ה צוה "הוא בעונו ימות ודמו מידך אבקש" ואתה כי הזהרת לרשע מדרכו לשוב ממנה, שהזהרת אותו לחרטה ולוידוי מצד עצמו כי רע ומר עזבו את ד' כמו שאמר הנביא כי רע ומר עזבך את ד' ולא פחדתי עליך שמצד עצמך תכיר כי רע ומר הדבר:

ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשענו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחי'. הכונה איך מהני תשובה התיטב הרעה ויתוקן החטא כמו שהקשה בעקרי' ע"ז השיב בשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחי' הכונה דמצינו תשובה שמעציר ברוחו וכוחו ואינו עושה הפעולות הרעות שעשה כבר ויש בעל תשובה שעושה הפעולות כמקדם אך שמהפכן לטובה שהוא הי' פזרן לדבר עבירה ומפזר מעותיו לצדקה. ותחת שהי' גבור לרצח ולעשוק דלים ועתה הוא עושה דין ברוצחים ומשבר מלתעות רשעים לבלי יניח שבט הרשע על גורל הצדיקים. והתשובה הראשונה הוא תשובה מיראה. והתשובה השני' הוא תשובה מאהבה כי האדם הירא אינו עושה פעולות להרע אבל גם אינו עושה פעולות להפק רצונו לא כן מי שעושה תשובה מאהבה שהאוהב יתאמץ לה ויפעול להפיק רצונו. והנה כל עוד שיעשה אדם פעולות תתעצם הנפש ע"ד משל מי שעשה דבר אכזרי כמה פעמים נעשה האכזרית טבע שני' וכן מדת הפזרנית על כן אם האדם עשה עבירות במדת פזרנות. בכל פעולה ופעולה נעשה המדה כטבע שני' לנפש. ואם בכח זה עושה מצות הפעולות הראשונות גרמו להתעצמות הנפש. ונעשה מעונות זכיות. וכן אם עשה פעולות אכזריות ואח"כ עושה בכח זה משפט להציל עשוק מיד עשקו כל עבירות וחטאים שעשה הסבו התעצמות הנפש ומצוה מכבה עבירה ונעשין זכיות. ועל זה אמר בשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחי' וזה שמסיים המלך הקדוש בתהלים כשאמר חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכר לי אתה ע"ד שכתבתי אמר כל ארחות ד' חסד ואמת. שאם שהיא חסד גדול אשר מקבל התשוב' וזדונות נעשין כזכיות מ"מ יש בזה גם דבר אמת. כי הבע"ת יתחזק ויתאמץ ביותר כמ"ש בעקידה בפ' וילך. וכמו שפירשתי לעיל ועל כן אמר לנוצרי בריתו ועדותיו. והיא פי' נכון בעזה"י:

ט והנה עיקר התשובה הוא שנקבל על עצמינו לשמור שבת בכל פרטיו ודקדוקיו ושלא לעבור ח"ו אפי' על שבות דרבנן כי בעו"ה בעלי המלאכה מקילין על עצמן ובאין לידי חילול שבת האופים והמשרתי' והפועלים, ושמעתי עליהם שבליל שבת הולכים להרופאי' לגלוח. והיא עון גדול ר"ל. והנה בעו"ה פשתה המשפחת בישראל ע"י אשר המלכות גזירה גזרה לסגור החניות ביום א' וקשה לישראל לסגור החניות ב' ימים רצופים ולפרקים אם יו"ט סמוך לשבת יסגרו החניות ארבעה ימים. ויבואו לידי חלול שבת חלילה אבל ישראל קדושים מאמינים בד' ובתורתו. כי לי הכסף ולי הזהב אמר הקב"ה ובידו להשפיע שפע רב לשומרי שבת ועל כן אמרו חז"ל בשבת קי"ב כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך. כוונו בזה להוציא ממה שהשיב ר' ראובן בן אצטרבלי להמלכות שגזרה גזירה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו את הנדות. ואמר להיועצים ר' ראובן מי שיש לו אויב יעני או יעשר אמרו לו יעני ומי שיש לו אויב יכחיש או יבריא אמרו לו יכחיש ומי שיש לו אויב ירבה או יתמעט אמרו לו יתמעט וע"י כן ביטלו הגזירה. וכן בעו"ה כונת שונאינו מנדינו שישראל יענה אם ישמר הדת. אמנם לא כן היא כי אדרבה מי שמענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים. כי כל השפע תלוי בשבת וכל ברכאין בי' תליא ע' בדרוש מה שפירשתי דברי הגמ' סנהדרין א"ל ההיא צדוקי אלקיכם גחכן בה אדהכא אתא ההוא ושאל מ"ט דשביעתא ואמרו חז"ל בשבת בעי מיני' ר' מר' ישמעאל ברבי יוסי עשירים שבא"י במה הן זוכין א"ל בשביל שמעשרין שבבבל במה הן זוכין בשביל שמכבדין את התורה, שבשאר ארצות במה הן זוכין בשביל שמשמרין את השבת. הורו בזה דהעולם חושבין דאלו הג' דברים ממעטין הממון, אם נותן מעשר וצדקה חושבין בני אדם שע"י כן נמעט הונו ובאמת ע"י כן נתרבה השפע כמו שאמרו עשר בשביל שתתעשר. ובארץ הי' המעשר הזריעה. ואם מקצתן אין מעשרין רעב בא לעולם. ובני אדם חושבין שכבוד התורה והעושר לא תתאחד ע"ד שאמרו חז"ל הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין וע"י כן בעו"ה הנגידים אין מגדלין בניהם לתלמוד תורה התורה תחגור שק ותתפלש באפר וכל התורה כמעט נשכחה ותחת אשר יסוד התורה שהאב חייב ללמד את בנו תורה שנאמר ושננתם לבניך האבות צעירי הימים אין יודעים את התורה והבנים אשר יגדלו על ברכיהם אינם יודעים דבר מדת יהודית. וכבר פירש חכם אחד מקרא בפרשתינו שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו. שהבן שואל לאביו שיגיד לו דבר מה מהתורה ומה פורים מה פסח. והאב משיבו זקניך ויאמרו שאל לזקניך והוא יאמר לך כי הוא עוד זוכר מה שלמד בילדותו. אולם האבות לא ידעו התורה. ומה ידעו בניהם אחריהם. על כן אחי ורעי גדלו בניכם לת"ת כי היא חיינו ואורך ימינו וכבר אמר המלך עורי צפון ובואי תימן המובן שאף אמנם ההכרח לעורר צפון והוא הכיסף לעשירות כי המעות הכרחי להחיים אבל ובואי תימן. כי התכלית הטוב היא התורה והחכמה, ובימים הראשונים הי' אנשי עדתינו גם המה נכספים לקניני העושר אך התכלית הי' למען יוכלו לגדל י"ח לתורה ולתעודה ולתת בנותיהם לת"ח. לא כן בימינו אלה בעו"ה נתקיים בנו הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה והנגידים בעו"ה אין מכבדין את התורה. וע"ז רמזו במדרש חזית פיסקא עורי צפון אר"ה בשם ר' יהושע בר"ב בר לוי לפי שבעולם הזה כשרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת וכשרוח צפונית מנשבת אין רוח דרומית מנשבת אבל לעתיד לבא הקב"ה מביא רוח אוגוסטוס לעולם ומנהיג שתי רוחות כאחת ושתיהן משמשות הה"ד אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי. והכונה שבתחלה העושר והתורה לא התאחדו. אבל לעתיד לבא יתאחדו ולא יתפררו. ולהוציא זאת מלב בני אדם אמרו שבני בבל עשירים בשביל שמכבדין התורה. ולהוציא מלב בני אדם שהשבת מפריע העושר אמרו שבשאר ארצות זוכין העשירים בשביל ששומרין השבת. על כן אחי ורעי עשו צדקה שמרו שבת וגדלו בניכם לת"ת ותזכו לעשירות:

י ואמרו חז"ל בר"ה, א"ר יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרים ותוקעין ומריעין כשהם עומדין כדי לערבב השטן. נלע"ד לפרש דהנה אמרו חז"ל בקדושין ל' יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר רק רע כל היום ואמר רשב"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו. וכ' ביע"ד דהנה החטאים נחלקים לשני חלקים אחד מה שאדם חוטא לדבר שאין לו תאוה וחימוד כלל כגון למצות שעטנז קרקפתא דלא מנח תפילין או דיעות נפסדות שאין בזה שום הנאה וע"ז ההכרח להשטן שיתגבר עליו לבלבל שכלו ודעתו שילך תהי. וחלק השני הוא דבר תלוי בחימוד ותאוה ולאשר נפש אדם נוטה לזה. א"צ לו פעולת היצר כי נפש אדם חומד לעצמו לתענוגי הערב. אך הלא נודע כי האדם במה שמורגל בו יקוץ בעיני' וימאס אם יאכל כל יום מגדנים וישמע כל יום קול שיר ערב יקוץ בעיני' על כן יצרו מתחדש עליו, כי הוא עושה לו כאלו היום נתחדש וכאלו לא האכילה טעם טעם מעולם על דרך מים גנובים ימתקו. ולהשמר מב' חלקי העבירות צריך שתי סגולות. האחת לקרוא ק"ש ולקבל עליו עול מלכות שמים. למסור נפשו וגופו לעבודתו ית' ע"ד שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו. ועל כן תוקעין בשופר כמו שכ' הרמב"ם כלומר הקיצו משנתכם תרדימת הזמן והתגברו על יצה"ר וזכרו עקידת יצחק ותקעו בשופר למלוך עליכם מלך מלכי המלכים ובזה תכניעו היצר המשטין ומתגבר עליכם לבלבל שכלכם. אמנם לבטל היצה"ר המסית לתאות הגוי' אין לנו רק התורה הזאת שיהי' ד"ת חביבים בעיניו כאלו היום ניתנה מהר סיני והיא מבטלת תאות המתחדשות, ועל כן אמר בראתי לכם יצה"ר בראתי לכם תבלין שהיא התורה ועל כן אמר ומכתב אלקים חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חרות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה והכונה דמי שהוא בעל תאוה תשש כוחו כנקבה. כי התאוה גוברת עליו ועל כן אמרו חז"ל הרשעים מסורים ביד לבם והצדיקים לבם מסור בידם,. ומי שעוסק בתורה נעשה חפשי מהתאות ונקרא בן חורין ועל כונה זו אמרו חז"ל למה תוקעים כשהם יושבים וחוזרין ותוקעין כשהם עומדין כדי לערבב את השטן. הכונה על כן תוקעין כשהם יושבים היינו שמתרשלים בקיום מצות כי יושב בטל כישן דמי. כלו' עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמותיכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם יעזוב כל א' מהם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה כמ"ש הרמב"ם במתק לשונו בה' תשובה. ובזה מבטל יצרו דעבירות שאין הנפש מחמדתן כגון גיאות וכעס והתשוקה לדיעות נפסדות. וחוזרין ותוקעין כשהן עומדין לזכור מעמד הר סיני אשר קול השופר חזק. ובזכרו מעמד הר סיני יתעורר לאהבת התורה אשר בכל יום בעיניו כחדשות. ומבטל בזה היצר המסית לתאות המתחדשות ובזה מערבב ומבטל השטן על כן אחי ורעי הקיצו ישנים משנתכם עשו מצות כתקנם חזקו ואמצו להניח תפילין כתקנן התפללו בכונה אל תשיחו שיחת חולין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אל תתלוצצו אל תדברו לשון הרע ורכילות הסירו בגדים הצואים ומדות לא טובות הלבישו בגדי כבוד אהבה חמלה חנינה. אהבו התורה ולומדי' חזקו ואמצו בד' ובתוה"ק:

יא וזה הטעם אשר צוה הקב"ה להביא שני שעירים ביו"כ שעיר אחד לד' ושעיר אחד לעזאזל, כי היצה"ר מסית לאדם בשני פנים היינו האחד הוא מסיתו להתגאה וכל המתגאה כאלו דוחק רגלי השכינה. ומזה שנאה וקנאה כי יחשב בדעתו שחבירו לא חלק לו כבוד כראוי לו ומזה באו רכילו' ולשון הרע. וזה הכל בכלל יצרא דע"ז. וזה השעיר אשר צוה הקב"ה לשלחו לעזאזל ולבטלו מכל וכל ועל כן צוה הקב"ה לקשור ל' של זהורית על קרני' כי חטא הלשון הוא החטא הגדול אשר אמרו עליו שהוא חמור מגלוי עריות וע"ז. ועל כן המשלח השעיר יטמא בגדי' כי קשה לפרוש ממינות אמנם אשר יסית לתאות הגופניו' אהבת הערב הדברי' האלה לא צוה הקב"ה להשליך מכל וכל אך להשתמש בענינים האלה לדבר קדוש' כמ"ש הרמב"ם שעה"ד טו"ר הכונה נאה ומגונ'. ואהבת הנא' היא ראשית כל און חטא ופשע. והי' התיקון מהחטא להשתמש בתשוקות האלה להקב"ה לקיים התנאה לפני' במצות עשה לך סוכה נאה ולולב נאה. על כן אמר אדם הראשון אכלתי ואוכל עוד הכונה אלמלא לא הייתי יודע מציור נאה ומגונה הי' טוב לי מעתה אך לאשר אכלתי והשגתי ההרגשה והתשוקה לדבר נאה ההכרח להשתמש בתשוקה זו לכבוד הבורא יתברך על כן אכלתי ואוכל עוד על כן שעיר אחד לד' שאתה מקדש ומטהר התשוקות האלה אהבת החדשות כאשר אמרתי יצרו של אדם מתחדש בכל יום לאהבת התורה שבכל יום יהי' בעיני' כחדשות. על כן השני שעירים שוים כאמור:

יב ומעתה יבואר המסורה. הנה כבר ביארנו שהקב"ה הגלנו מארצינו שמתוך כך נשים על לבינו לירא מהקדוש ברוך הוא כמו שאנו אומרים בהושענות כבושה בגולה לומדת יראתך אמנם לעת שנעש' התשובה ונשים על לבינו ליראה השם הנכבד והנורא כי אז היראה שבלבנו תשליך ניצוצי נגהה וייראו האומות מאתנו כמאמר הקרא ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב כי היראה שירא יעקב אבינו ע"ה מלאה אנשי הערים. כמאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך. על כן אמרה המסורה למה קודר אתהלך בלחץ אויב. לירא מחמת המציק הלא טוב לי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי שאקיים שויתי ד' לנגדי תמיד ואתהלך בתם לבבי לירא מהקב"ה יתברך שמו ואז אתהלך לפני ד' בארצות החיים, והאומות ייראו ממני כמאמר וראו כל עמי הארץ:

יג והמסורה אשר הצגנו בפתח דברינו תציע טענת היצ"ט המלמד לאדם דעת והוא משיב על דברי יצה"ר שהיצה"ר מסית לאדם ומחר אעשה כדבר המלך שהיום אוכל ואשתה ואתענג בכל טוב. ומחר אעשה כדבר המלך. וכן טוען היצה"ר שב בזה גם היום ומחר אשלחך שאתה תשב אתי ותתענג מבלי הפרש בין איסור להיתר ומחר אשלחך. על זה מש"כ היצ"ט אל תאמר לרעך זה הקב"ה לך ושוב ומחר אתן ויש אתך הלא בכחך לשוב היום לעבודתו יתברך. ועוד משיב ומחר אתה ובניך עמי שמא לא תחי' למחר כמו שאמר שמואל לשאול שיהי' למחר עמו במחיצתו ועוד אמר לו לעולם יראה אדם כאלו העולם מחצה חייב מחצה זכאי חטא הכריע כל העולם לכף חוב, על כן טען היצה"ט אם עוד תחטא היום שמא על כל עדת ישראל יקצוף על כן אין טוב אך וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותיכם ועשו תשובה:

יד ואמרו חז"ל במכות כ"ד ד' גזירות גזר משה רבינו על ישראל ובאו ארבע זקנים ובטלום, משה אמר וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב בא עמוס ובטלו שנאמר חדל נא מי יקום יעקב כי קטן הוא וכתיב נחם ד' על זאת גם היא לא תהי' משה אמר ובגוים ההם לא תרגיע בא ירמי' ובטלה דכתיב הלוך להרגיע, משה אמר פוקד עון אבות על בני' בא יחזקאל ובטלה שנאמר הנפש החוטאת היא תמות משה אמר ואבדתם בגוים בא ישעי' וביטלה שנאמר והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור, רמזו חז"ל בזה. דהנה כשישראל מפוזרים בין האומות יש חסרון דישראל יתרשלו בעבודת ד' שלומדים להשביע נפש התאוה ע"ד ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם ולעומת זה יש על כל פנים לישראל חשיבות בהצטרף דלעומת אומות העולם שהם יושבין בתוכן ישראל קדושים הם. אולם אם ישראל אין יושבים בין האומות אז אין לישראל חשיבות ההצטרף. על כן בדבר זה יש מעלה אם ישראל מעורבין בין האומות והנה למשה רבינו הי' טובת המוסרי יותר חשוב מטוב הזמני. על כן אמר משה רבינו וישכון ישראל בטח. בעת שהם עומדין בחשיבות דאז נקראו ישראל. אבל בדד עין יעקב בעת שאינם בבחי' גבוה ישב בדד וידום. ואל יהי' לו הרכבה שכינות עם אומה"ע בא עמוס וביטלו שנאמר חדל נא מי יקום יעקב כי קטן הוא ואין לו חשיבות העצמי אך חשיבות ההצטרף בהיותם בין האומות משה רבע"ה אמר ובגוים ההם לא תרגיע שלא ימצאו מנוח כי אז לא ישמרו הדת ולא יתאמצו שיגאלם הקב"ה. ע"ד שאמרו במדרש איכה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח וכן הוא אומר ולא מצאה היונה מנוח ותשב אליו. אמנם ירמי' הנביא המליץ טוב על ישראל שאף אם ירגיעו לא ירעו ולא ישחיתו' כי השכינה שרוי' בתוכם, משה אמר פוקד עון אבות על בנים כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיה' הקב"ה מגלגל על בנים אף חטא אבותם כי החטא שעושים בעצמם הוא אך במקרה ולא נשרש כל כך אך חטא שראו שאבותם עשו כן נשרש בלב וק' לפרוש ממנו. על כן העונש כפול ויחזקאל המליץ על ישראל שאך איש בחטאו ימותו הנפש החוטאת היא תמות, משה רבינו אמר ואבדתם בגוים שאם לא יעשו תשובה. לא יהי' נגאלין, ובא ישעי' וביטלה שנאמר למעני למעני אעשה:

תוכן העניינים

בית יצחק אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה