בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק שני האשה שנתארמלה · דף כד.
בגמ' אבל א"א דאיסורא כו'. אף דדבר שבערוה רק מממון ילפינן ומה"ת יהי' ס"ד דעדיף מממון נראה דהנה מעדים דנאמנים אף להוציא כגון בשובר ליכא למגמר דעדים הוא לעלמא משא"כ בא"א דהוא לנפשי' וכמו שמחלק הש"ס לעיל רק הקושיא הוא ממודה ר"י ובזה שפיר אמר משום דשם ממונא הוא להחזיק ודבר שבערוה דמי להוציא ממון:
בתוס' ד"ה וכן ב' אנשים אבל בב' נשים משמע דלא פליג ר"י כו'. לכאורה קשה דהא ר"י אפילו בעיקר דין שבי' פליג בד' ל"ו וס"ל דשבוי' בקדושתה קיימא ואפילו אי איכא עדים מותרת להנשא לכהן וכן מצאתי בספר הפלאה שעמד ע"ז. ונראה בכוונתו דע"כ ר"י אפילו לדבריהם דרבנן ס"ל דבשבוי' לא חיישינן לגומלין דאלת"ה תקשה הלכתא אהלכתא דקיי"ל הלכה כסתם משנה ובסתם משנה תנא אם יש עדים א"נ ואם מעידות זא"ז נאמנות אלמא דקיי"ל דלא חיישינן לגומלין וקיי"ל הכא במתניתין הלכה כר"י וכמו שפסק הרמב"ם והטור וגם סתם ר"י מחלוקתו ר"מ הוא וקיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י אע"כ אפי' מאן דס"ל דבתרומה חיישינן לגומלין מ"מ בשבוי' לא חיישינן:
בא"ד וקשה דלקמן אשכחן איפכא דמסל"ת נאמן בתרומה כו' והוא תמוה לכאורה דה"ל להקשות בפשיטות לענין עדות קרוב ועבד ושפחה א"נ גבי תרומה דתרומה חמורה דהא גבי תרומה א"נ רק בן ע"פ אביו משום דבידו ובשבוי' אפילו עבד ושפחה נאמנים ולענין מסל"ת שבוי' חמורה. אח"כ מצאתי בהפלאה שהקשה ג"כ זה. ואפ"ל דס"ל דודאי תרומה חמורה דבשבוי' הקילו להאמין אפילו עבד ושפחה אבל לענין חשש מסל"ת שתעשה טצדקי להעיד שקר חששו בשבוי' יותר דכל טצדקי דאפשר לה למיעבד תעשה להתיר עצמה לבעלה משא"כ בשביל אכילת תרומה דאכילת תרומה לא חשיב נגיעה כל כך אבל מגומלין למסל"ת ע"פ עצמו פריך שפיר דאם חיישינן לגומלין בתרומה יותר מבשבוי' כ"ש יש לחוש שתעשה טצדקי להיות מסל"ת בתרומה:
בא"ד דבתרומה דרבנן. ולכאורה קשה דהא במתניתין דהכא אפי' בתרומה דרבנן חיישינן לגומלין דאי נימא רק בתרומה דאורייתא חיישינן מאי מקשה הש"ס מדמאי ולמה צ"ל בדמאי הקילו משום דרוב ע"ה מעשרין הן דהא דמאי אינו רק דרבנן ובדרבנן לא חייש ר"י. לכן נראה דכוונת התוס' הוא דוקא בדמאי דעיקרו מדרבנן כגון בתרומת פירות אבל דמאי דעיקרו מדאורייתא רק דהחשש הוא מדרבנן החמירו אפילו בדמאי במסל"ת דהא בשבוי' הוא ג"כ רק מדרבנן ואפ"ה החמירו במסל"ת כיון דאיסורה מדאורייתא אף שהחשש רק מדרבנן:
בגמ' דר"י חייש לגומלין כו'. והא דלא חיישינן בשאר איסורין לגומלין הוא משום דבאיסורין נאמן אף כשמעיד לעצמו משא"כ באלו שא"נ לעצמו חיישינן לגומלין:
בגמרא דרבנן אדרבנן לא קשיא כו'. והוא תמוה כמו שתמה הפ"י דהא לרבנן בדמאי אפי' ע"א בעלימא א"נ כדתנן בר"פ ד' דדמאי דאם אמר לו אחר מעושרין הן במ"ש לא יאכל. ולפעד"נ ליישב דהנה הב"י ביו"ד סי' קי"ט הקשה אהך דמתניתין דמוצאי שבת לא יאכל דהא קיי"ל דמעיד בשל אחרים. ולפעד"נ דל"ק דדוקא בחשוד לתיאבון אמרינן דמעיד בשל אחרים דמה"ת ישקר בדבר שאינו שלו ואין לו שום הנאה כלל בשקר זה ואמרינן דודאי אומר אמת משא"כ בדמאי שע"ה חבירו מכרו בחזקת מעושר ומקשה הש"ס בעירובין דף ל"ב אי דא"ל לע"ה מי ציית לך ע"ש ברש"י שכתב וז"ל ע"ה חברי' מהימן לי' טפי מינך ע"ש ולהאמין לע"ה שהוא מעושר הוא חשוד שלא לתיאבון ואפי' יש לו היתר היינו שמצוי דבר זה לקנות אצל חבר כי ע"ה חבריה נאמן לו יותר מהחבר כי אפשר שהוא מהמועט שמעשרין וחושב שגם חבירו מעשר ומהימן וכיון דחשוד שלא לתיאבון נגד זה לא מהני נאמנות שלו לומר איש פ' נאמן דאימר משום דע"ה חברי' נאמן ליה יותר מחבר וכיון שע"ה חבירו מכרו לו בחזקת מעושר מעיד בו שהוא מעושר וכמו שחבר יכול להעיד על תבואה שהוא מעושר כשרואה שחבירו חבר מכרו בחזקת מעושר כמו כן ע"ה מעיד כשרואה ע"ה חבירו מכרו בחזקת מעושר מעיד שהוא מעושר כיון שהוא מהימן לי' משא"כ כשע"ה חבירו עדיין לא מכרו בחזקת מעושר רק שמעיד על פירות של ע"ה שהן מעושרין ואי לא הי' ידע בודאי לא הי' מעיד וא"ל דלמא שמע פ"א מע"ה חברי' שהן מעושרין ז"א דמפי השמועה לא הי' מעיד כיון שעדיין לא מכרן בחזקת מעושר ודיבור' מקרי ואמר ובודאי לא הי' סומך עצמו אע"ה חברי' לומר שהן מעושרין אם לא שיודע ע"פ ראי' שהן מעושרין והי' ראוי להיות נאמן כדין חשוד שנאמן להעיד בשל אחרים אם לא במקוים דחיישינן לגומלין: