בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק שני האשה שנתארמלה
דף טז.
בתוס' ד"ה ה"נ מסתברא דס"ד דטעמא דר"י משום ברי ושמא דז"א תובעו וכו'. עיין מהרש"א שהקשה דא"כ תיקשי דליתני ואם תובעו כמ"ש בד"ה ומודה ר"י ע"ש. ונראה דכוונת התוס' במ"ש וז"א תובעו דהיינו שאינו תובעו בברי שלא לקחו מאביו ועדיין הוא של אביו רק שתובעו בברי שהי' של אביו ומ"מ א"י אם לקחו מאביו או לא ויש ברי ושמא בטענותיהם. ועכצ"ל בדבריהם דר"י לאו מטעם ברי ושמא לחוד מודה דהא בהדיא תנן במתניתין דהטעם שהפה שאסר רק הכוונה דמודה ר"י גבי האי בו"ש משום דאיכא ג"כ הפה שאסר וכמו שמחלקין במיגו להוציא דבצירוף בו"ש אמרינן מיגו להוציא אבל ודאי דאפי' תובע שדה של אבי הי' ולא טען ברי שלא קנאו מאביו אפ"ה אמרינן מיגו והוי דומיא דרישא כיון דגם כאן מטעם בו"ש מהימן ומסיק דאמיגו קאי כלומר אמיגו לחוד קאי ואפילו ברי וברי אמרינן ומטעם דאין שור שחוט ואפירקא קמא קאי כיון דמטעם מיגו לחוד הוא וברישא לא איירי במיגו לחודא וע"כ אפירקא קמא קאי דמיירי במיגו לחודיה ומש"ה א"א למיתני ואם תובע דבתביעה כזו מהימן דחשיב עדיין כבו"ש כנ"ל וא"א לומר דמ"מ קשה קושית המהרש"א דליתני ואם הלה תובעו בברי שלא לקחתי מאבי די"ל דאי הוי תני הכא ה"א דבברי ושמא מהימן להוציא מחזקת מ"ק ולכך אפילו איכא עדים שהיתה של אביו מהימן שלקחה מטעם ברי ושמא אף דליכא מיגו והא דנקט ברישא שהפה שאסר לאשמועינן רבותה בסיפא דבתובע בברי אפילו דאיכא מיגו לא מהימן ולעולם בברי ושמא לחוד מהימן אפי' ליכא מיגו כגון דאיכא עדים ולכך תני בסיפא ואם יש עדים דלא מהימן אפי' אין טוען בברי שלא קנה מאביו דהוי ברי ושמא מ"מ א"נ כשהיו עדים שהיה של אביו:
ברש"י ד"ה הכא גבי שדה וכו'. עכצ"ל דכוונת רש"י בזה דמשמע מדבריו דבהלה תובעו דלא אמרינן מיגו היינו דוקא תביעת בע"ד דאיכא ריעותא וראי' לתביעה שהי' של אביו ולכך לא אמרינן מיגו גרוע מה שי"ל שלא מסיק אדעתיה או דערומא קא מערמא אבל בדליכא ריעותא רק תביעת ב"ד ודאי דאף ר"י מודה דאמרינן מיגו דהא גבי העדים שאמרו דנאמנים במיגו שאין זה כת"י אף שהב"ד שואלין אותו אם זה כת"י וע"כ צריכין לתת תשובה וכן לרב אסי דאמר מאי מדברת נבעלה אבל נסתרה נאמנת לומר לכשר נבעלתי במיגו דלא נבעלתי אף דע"כ צריכה להשיב לב"ד אם נבעלה ולמי נבעלה מ"מ נסתרה לא חשיב ריעותא:
דף טז:
בתוס' ד"ה זאת אומרת אע"ג דהכא לא אפשר דאיכא למיחש דלמא תשרוף וכו'. וא"ל דא"כ בשט"ח נמי נימא הכא דהא קיי"ל בח"ע סימן מ"א דאם נשרף בעדים שכותבין לו שטר אחר וע' ש"ך שם שהקשה דלמא ישרוף בפני כמה כיתי עדים ויגבה ויחזור ויגבה ותי' דכותבין שובר בלא אפשר ולדידן אפילו באפשר ע"ש וא"כ בשט"ח ג"כ נכתוב שובר מהאי טעמא דז"א דבסימן מ"א ע"כ מיירי שנשרף באונס גדול אבל אם יש לתלות בפשיעה ודאי דנאמן לומר פרעתי דמדנפל איתרע ולא כתבינן לי' שטרא אחרינא כי אם בצווי הלוה והלוה לא יצוה לכתוב רק שטר אחד ולא יצטרך ליקח שובר וליכא חשש שישרוף השט"ח דזה הוי כפשיעה ויכול לטעון פרעתי משא"כ בכתובה מקשי התוס' שפיר דאפילו נאבד בפשיעה א"נ לטעון פרעתי דהטוען אחר מעב"ד הוא מקשי שפיר דניחוש שמא תשרוף הכתובה וע"ז מתרצין דמ"מ בלא שריפה איכא חשש שתבוא לגבות במקום שאין מכירין ואם תשרוף לא איכפת ליה ולפ"ז מוכח דבכתובה אף דאיכא עדים שנשרף דאין העדים יכולין לכתוב לה אחרת בלא דעת הבעל דאלת"ה לא תירצו התוס' כלום במ"ש וז"ל דלמה יפרע כיון שיכול לבוא לידי הפסד ואם נאמר דכשנשרפה לפני עדים יכולין לכתוב לה כתובה אחרת אפי' שלא מדעת הבעל כמו בשט"ח א"כ עדיין יכולין לשרוף כתובה לפני עדים וע"כ יצטרך לשמור שוברו אפי' במקום שאין מכירין דהא יהיה הכתובה בידה שתברר מתוכה שהיא אשתו ושהיתה בתולה ומכאן ראי' למ"ש בספרי נה"מ סימן מ"א ס"ק י"א ע"ש:
דף יז.
ברש"י ד"ה [וליתני וכו'] שדה זו שלך כיון דטעמא דאין שור שחוט לפניך וכו' לכאורה קשה הלשון דלענין מאי כתב רש"י הך כיון הא אם הי' ר"י מודה אפי' בתובע פשיטא דהי' קשה ליה למיתני שדה זו שלך היתה. ולכן נראה דכוונת רש"י הוא כעין מ"ש הש"ך בח"מ סימן פ"ח ס"ק נ"ה בשם ר"ה גאון פלוגתא דראב"י ורבנן היא בלא תבעו קודם ותבעו אח"כ וחשבי ליה רבנן למשיב אבידה ובאתה הזכרתני כ"ע מודי דהוי משיב אבידה וכן הוא כוונת רש"י כאן דלא תבעו קודם ואפילו תבעו אחר שנזכר מ"מ הוי אין שור שחוט ולפ"ז א"ש מ"ש רש"י בלשון כיון דהכוונה דבשלמא אם הי' אמרינן דמודה ר"י משום ברי ושמא וכמ"ש התוס' לעיל בדף י"ו בד"ה ה"נ מסתברא ע"ש שפיר נקט דוקא אביו דמן הסתם הוא ברי ושמא משא"כ בשלך אבל כיון דטעמא הוא רק משום דאין שור שחוט דהיינו במה שהודה קודם התביעה בשעה שלא היו עוררין עליו א"כ קשה ג"כ הל"ל בשלך בכה"ג בהודה קודם התביעה:
בגמרא ואי דלא אכלה שני חזקה פשיטא כו'. לכאורה קשה דהא לר"ה ור"י דס"ל בו"ש ברי עדיף אפי' להוציא ממון ודאי דנאמן כשאין הלה תובעו מטעם בו"ש וא"כ בשדה זו שלך טובא קמ"ל דלא אמרינן ברי עדיף ומכ"ש דקשה יותר להש"מ בב"מ דף ק' שכתב דדוקא להוציא מחזקת ממון קיי"ל דלאו ברי עדיף אבל להוציא מחזקת מ"ק ברי עדיף וא"כ קשה טובא בהא דקאמר פשיטא דלא מהימן הא בלא תבעו דהוי בו"ש וברי עדיף ראוי להיות נאמן ומזה ג"כ ראי' למש"ל דכוונת רש"י דכשאומר קודם תביעת התובע שפיר אמרינן מיגו ולא אמרינן סברא דלא אסיק אדעתיה ובזה א"ש דבשלך מסתמא טוען ברי אחר הודעתו של זה וברי וברי הוא:
בתוס' ד"ה ואחת בחיי הבן כדאמרינן בפחז"ה אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה כו'. לכאורה קשה דלמא מיירי התם בטוען הבן ברי וכל שטוען היורש ברי מבואר בח"מ דאין חילוק בין יורשין לאביו לענין שבועה וכיוצא ולכך ה"נ מהני חזקה נגדו כיון דטוען ברי ה"ל למחויי ומדלא מיחה הוי חזקה משא"כ הכא דמיירי שהיורש טוען שמא דלא הי' יודע למחות לכך לא הוי חזקה. ולכך נראה דאפי' בטוען היורש ברי לא הוי חזקה דאיכא ריעותא דשטרא דהא הלוקח לא הי' יודע אם יטעון היורש ברי או שמא וה"ל ליזהר בשטרא ומדלא נזהר יש הוכחה דלא לקחה ולא הוי חזקה:
דף יח.
בגמרא באומר לחבירו מנה לאביך בידי בסוגיא זו יש הרבה תמיהות. א' דאמאי לא תפס רבותא יותר באומר מנה לך בידי והאכלתיו פרס דבזה ג"כ פטור כמבואר בח"מ סימן פ"ח וזה רבותא יותר כמ"ש רש"י לעיל גבי שדה זו שלך. ב' קושית המהרש"א על פי' רש"י שפי' לעולם בתבעו וכו' א"כ א"ש הקושיא אליבא דראב"י דבתבעו חייב וה"ל למיתני באומר מנה לאביך באין הלה תובעו דפטור ומה שתי' דקשה מסיפא אם יש עדים ע"ש קשה מאוד דלא נזכר ברש"י זה. ג' קושית התוס' בד"ה וראב"י על רש"י בד"ה וראב"י ל"ל משום אבידה שפי' שהוא משום תקנה הא בכאן יש לו מיגו ומיגו דאורייתא והתקנה דמשיב אבידה לא ישבע אינו רק במקום דליכא מיגו. ד' קושית התוס' בד"ה מ"מ אמרה תורה על רש"י שפ' בב"ק דף ק"ז שפי' דעיקר טעמא דרבה הוא על הא דכופר בכל פטור וז"ל התוס' וא"ל וכו' דא"כ במקום שיכול להעיז אפילו כופר בכל חייב ובסמוך אמרינן דלרבנן דס"ל בבנו מעיז אפילו מ"מ פטור, ה' קושית התוס' בד"ה חזקה. ונראה לפענ"ד לתרץ הכל דודאי אא"ל בכוונת רש"י בהא דפי' בד"ה וליתני דהיינו באין שור שחוט לפניך באין הלה תובעו דבזה ודאי דפטור בלאו טעמא דמשיב אבידה כיון דליכא תביעה וטענה דמ"מ אין מחויב שבועה רק בטענת ברי דאפי' על טענת חש"ו אין נשבעין וכן על טענת שמא אין נשבעין כמבואר בשבועות ר"פ שבועות הדיינין ובהנך אפילו אינו משיב אבידה פטור כגון טענו שמא בק' או בחש"ו שתבעו בק' והוא מודה בנ' ויש לו ג"כ עדים שחייב נ' דלא הוי משיב אבידה ואפ"ה פטור כיון דליכא טענה. לכן נראה בכוונת רש"י דמיירי שלא תבעו מקודם אבל אחר שאמר לו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס ביום פ' תבעו בברי ואומר שלא פרע דזה מיקרי אין שור שחוט כיון שלא תבעו מתחילה ואזיל בשיטת רב האי הובא בש"ך סימן פ"ח ס"ק נ"ז דמחייב בהודאה קודם לתביעה גבי אביו גופיה רק בבנו פטור כמבואר שם בש"ך דמוקי פלוגתא דאביי ורבנן בהודאה קודם לתביעה בלא קמערים דבאביו חייב ובבנו פליגי. אבל בתביעה קודם להודאה אפילו בבנו חייב ועיין בספרי נה"מ שם מ"ש לפרש דברי רב האי. ולפ"ז מיושב כל הקושיות דלא הוי מצי למינקט הקושיא באומר מנה לך בידי כיון דע"כ מיירי בתובע אח"כ בברי וכה"ג בתבעו בעצמו אח"כ חייב לרב האי ומשני אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוא ופי' רש"י הא אמרי אפי' תבעו וכו' אין הכוונה שתבעו מקודם בברי שלא פרעו רק שתבעו מקודם שלוה מאביו ועל הפרעון טוען א"י ואחר שטוען הלוה שפרעו ביום פלוני טענו בברי שלא פרעו דזה מיקרי שור שחוט כמו בתובעו שדה זו של אביך אף שא"י אם לקחו ממנו שור שחוט לרש"י ובכה"ג שלא טענו בברי מתחילה פטור לרבנן כמו שהוכיח אח"כ וכמו שאבאר ואי לראב"י שבועה בעי אפילו לא תבעו כלל מקודם דהוי אין שור שחוט חייב שבועה כשתבעו אח"כ בברי דתניא וכו' ומסיק בדרבה קמפלגי ופירש"י דפליגי בין בטענו קטן ובין בטענו גדול דרבנן פטרי משום דבבנו מעיז וראב"י מחייב דסבר דבבנו אינו מעיז. והנה לפמ"ש דרש"י אזיל לשיטת רב האי דבתבעו בברי קודם הודאה דאף רבנן מודה דחייב כמ"ש הש"ך סימן פ"ח ס"ק נ"ז ע"ש ולכאורה קשה הא כיון דס"ל דבבנו מעיז א"כ נאמן במיגו דכופר הכל. ולבאר דבריו נראה דהנה בפירוש דחזקה דאא"מ פליגי ר"ת וריב"א בתוס' ד"ה חזקה אא"מ דר"ת מפרש שאין לאדם פנים לכופר הכל וריב"א פי' דאא"מ היכא שחבירו מכיר בשקרו ומשמע דלר"ת אפילו אין חבירו מכיר בשקרו. והנה מה שמחלק רש"י בין עשה לו טובה נראה דאין שייך אלא נגד סברת ר"ת דאין מעיז לכפור הכל אף שאין חבירו מכיר בשקרו בזה שייך לחלק דבלא עשה לו טובה מעיז. אבל בהעזה שכתב ריב"א נגד מה שחבירו מכיר בשקרו דאין החי יכול להכחיש החי לגמרי אין לחלק כלל. ולפ"ז ל"ק דנגד טענת ברי של הבן שמכיר בשקרו אפילו לא עשה לו טובה כגון בבנו אינו מעיז ולא פליגי רק כשתבע מתחילה בלא טענת ברי שלא היה חבירו מכיר בשקרו ולא הוי העזה רק שאין מעיז בלבו לכפור הכל במאי שעשה לו טובה בזה פליגי אם בבנו ג"כ לא מעיז מפני שאביו עשה לו טובה ולרבנן דלא חשיב העזה נגד בנו כיון שלא עשה לו טובה וגם לא יהיה מכיר בשקרו והוי משיב אבידה גמור בשעת הודאה במקצת ולכך פטרי אף שתבעו אח"כ בברי כיון שהיה משיב אבידה בשעת הודאה וראב"י מחייב משום דלא חשיב משיב אבידה ומ"מ בעינן שטענו בברי אח"כ דבל"ז ודאי דפטור משבועה משום דאין משביעין על טענת שמא. ולפ"ז מיושב קושית המהרש"א שהקשה דה"מ לאוקמי הקושיא דליתני במנה לאביך בידי והאכלתיו פרס אליבא דראב"י בלא תבעו דפטור דז"א לפמ"ש דבלא תבעו כלל בלא משיב אבידה ג"כ פטור כמש"ל דאין נשבעין בלא טענה דלא גרע מטענת שמא וטענת חש"ו דאין נשבעין עליהן ובתבעו אח"כ בברי חייב לראב"י אף שלא תבעו מתחילה דהא אין שור שחוט. ולפ"ז מיושב נמי קושית התוס' בד"ה מ"מ אמרה תורה ובד"ה חזקה דרש"י ס"ל כפי' ר"ת וכפי' ריב"א דאף בשחבירו מכיר בשקרו אפילו במקום שלא עשה לו טובה אינו מעיז ולכך בבנו בכופר הכל פטור כשתבעו התובע בברי משום חזקה דאא"מ ובמ"מ חייב דליכא מיגו אף לרבנן משום דאא"מ במה שחבירו מכיר בשקרו ולא פטרו רק בבנו כשלא תבעו מקודם בברי רק אח"כ משום דהוי משיב אבידה כיון שאין חבירו מכיר בשקרו בשעת הודאה וגם לא עשה לו טובה וא"ש מה שבבנו פטור בכ"ה דבתובעו בברי שייך שפיר חזקה דאא"מ כיון שחבירו מכיר בשקרו ומה שמודה במקצת פטור בבנו באמת אינו פטור רק בהודאה קודם לתביעת ברי דאז הוי משיב אבידה כגון שבשעת הודאה לא הי' חבירו מכיר בשקרו וגם לא עשה לו טובה לרבנן וא"ש ג"כ האי דב"ק דף ק"ו דכוונת רש"י הוא בפקדון דכופר הכל חייב היינו בטענת שומרים דוקא דלא שייך לא העזה דחבירו מכיר בשקרו ולא העזה דאינו מעיז במי שעשה לו טובה כיון דבפקדון לא עשה לו טובה אבל בכופר הכל להד"מ בפקדון שייך חזקה דאא"מ במה שחבירו מכיר בשקרו וא"ש ג"כ קושית התוס' בד"ה וראב"י ל"ל משיב אבידה שהקשו על רש"י שכתב מטעם תקנה הא הכא יש לו מיגו ומיגו דאורייתא היא ולפמ"ש א"ש כיון דמיירי ע"כ בתבעו בברי אח"כ כמש"ל וא"כ ליחייב על התביעה שאח"כ ששוב ל"ל מיגו דהא אינו מעיז במה שחבירו מכיר בשקרו וע"כ משום דמעיקרא כשהודה לא היה חבירו מכיר בשקרו והי' משיב אבידה בשעת הודאה ופטור מטעם תקנה:
דף יח:
בתוס' ד"ה [הרי אלו] נאמנים לא חשיב קיום כלל. א"ל בכוונתם דהשטר חשיב כשטר שאינו מקוים דהא המהרש"א כתב דקורעין להשטר ובשטר שאינו מקוים אין קורעין השטר. לכן נראה דתי' דהכא הוא ע"פ מ"ש בתוס' ד"ה א"נ שהקשו דלהימנא במיגו דפרוע ותי' כיון דמקוים הוי כמיגו במקום עדים וכו' ע"ש. ולפ"ז ברישא דלאו מקוים הוא לא משום מיגו דאי בעי שתקי לחוד הוא דא"כ לא הוי קרעינן לשטרא רק שנאמנים במיגו דאי בעי היו אומרין אין זה כת"י ומזויף הוא או פרוע דאז היו קורעין השטר מש"ה כשאומרין אנוסין ג"כ קורעין להשטר ולא הוי מיגו במ"ע כיון דלא חשיב כלל קיום והוי כליכא עדים וזהו שסיימו אבל לקמן חשיבא להו כב' עדים כיון דכבר מקוים הוא ומשמע כשאינו מקוים לא חשיב כב' עדים ולא הוי כמיגו במקום עדים. אמנם לפי תי' הב' שכ' התוס' בד"ה א"נ דברישא נאמנים במיגו דאי בעי שתקי באמת לא קרעינן לשטרא. אמנם בש"מ כתב גבי ראו ב' עדים אחרים דכל שלא נתקיים הוי כאילו לא נגמר עדותן שבשטר ונאמנים הב' שאמרו אנוסים היינו מדין עדים וקורעין השטר. ולפ"ז א"ל דאפילו אותן עדות עצמן נאמנים מדין עדות כשלא נגמר עדותן שבשטר כשלא נתקיים דאז לא הוי כחוזר ומגיד וקורעין השטר:
בגמרא אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנין. נלפענ"ד דהא דאמר דנאמנים לאו למיפסל השטר לגמרי דנהי דס"ל, דבשטר חוזרין ומגידין מ"מ לא עדיפי הן בהגדתן אחרונה מב' עדים אחרים שאומרים אנוסים היינו וכ"כ התומים בכללי מיגו בס"ק נ"א וכ"כ בספר הפלאה דאף אם נאמר שחוזרין ומגידין לא עדיפי מעדים אחרים וממילא בכאן הוי תרי ותרי ונאמנים דקאמר היינו נאמנים כשאר עדות אבל כשאומרין מחמת ממון א"נ כלל ובטלה עדותן לגמרי משא"כ מחמת נפשות נאמנים כעדים אחרים והוי תרי ותרי:
בתוס' ד"ה א"נ דלהימנא במיגו דאי בעי אמר פרוע עפ"י שהקשה דלקמן משמע דמיירי באין הלוה מודה וא"כ אי אמרי פרוע נתחייב הלוה דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ותי' הקושיא לרש"י שפי' דמיירי בהלוה מודה וטוען פרוע ע"ש. והוא תמוה כיון דסיפא מיירי בכת"י יוצא ממקום אחר וא"כ אדרבה אי מיירי בהלוה מודה וטוען פרוע פשיטא דקשה על התוס' דמאי מקשי הא ודאי דא"נ במיגו דפרוע לומר אנוסים דהא הלוה מכחיש אותן ואומר שכתבו השטר בצוויו רק שנפרע אך י"ל דלרש"י דמיירי בלוה מודה הקושיא מקטנים היינו דשם הלוה מודה ואומר ג"כ כמו העדים שטוען פרוע דכיון דאם אמת היה שקטנים היו נאמנים לומר פרוע כיון שהשטר פסול לא חש מלהניח השטר אצל המלוה ושפיר נאמנים במיגו דפרוע ובאמת ל"ק כלל דאף דמיירי באין הלוה מודה מ"מ נוכל לומר דהלוה טוען מה שאינו טענה שאומרים העדים אנוסים היינו וטוען שלוה בע"פ והשטר נכתב בלא צוויו ובקטנים טוען קטנים היו ולכך פרע בלא לקיחת השטר כיון שהשטר פסול ושפיר הקשה התוס' דלהימני' במיגו דאמרי פרוע הוא דאז ודאי דהוי בטל השטר כיון דהעדים אומרים פרוע דנהי דלא מהימן הלוה לומר קטנים או אנוסים היו מ"מ הא איכא עדים שאומרים פרוע כמו שאומר הלוה:
בא"ד ועוד דבשני עדים לא אמרינן מיגו וכו'. א"ל דהא בקידושין דף מ"ג כתבו התוס' דלפטור מממון אמרינן מיגו בתרי ע"ש ומבואר בח"מ סימן מ"ו דכשאומרים אנוסים לא מהימני דחייבים לשלם ממון להלוה וא"כ כשיש להם מיגו דפרוע הוי כמיגו לפטור ממון דז"א דהכא באומרים אנוסים י"ל כיון שכל עיקר כוונתם הוא רק להעיד בשקר ולהזיק ממון למלוה דהא חשדינן להו למשקרין במזיד ולהפסיד לחבירו בעדותן וחושבין שיהיו נאמנים בעדותן ודאי די"ל כיון דכל עיקר כוונתן הוא רק להעיד בשקר ולהזיק ממון למלוה מתיירא אולי לא יסכים הב' להעיד כמותו וישתוק ולא יהיה ג"כ היזק להעד ולא יוגמר עצתו להפסיד למלו' וכשאומר אנוסים חושב שזה הב' יאמר כן ויגמור מחשבתו משא"כ בקידושין שם דחשבינן אותן רק לנוגעין ואמירתן הוא רק לפטור ממון חושב הא' שבודאי יסכים הב':
לפטור עצמו בהטענה שפוטר הא' כי אם יטעון הב' טענה אחרת לפטור מהממון יוכר השקר ויתחייבו וחושב שמכח זה ודאי יאמר כמותו:
בתוס' ד"ה מ"נ ליהמנא במיגו דאמרינן ב"נ וכו'. והוא תמוה דהא כבר הקשו התוס' דלהימנא במיגו דפרוע ואותן התי' שתי' שם שייך ג"כ על מיגו זו ולפמש"ל דהא דא' רב"ח דמ"נ נאמנים היינו כשאר עדים דליהוי כתרי ותרי עם עידי השטר א"ש דהנה התוס' בב"ק דף ע"ב ד"ה אין לך בו הקשו דיפוי עדים אחרונים המכחישין נאמנים במיגו דפסלי להו בגזלנותא וכתבו בחד תי' דקצת דמי למיגו במ"ע וכ' וז"ל ואע"פ שיש כמו כן עדים עם המיגו אין בכך כלום ועוד דלא עדיף מיגו מעדים וכו' דהא תרי כמאה ע"ש וא"כ לפי תי' בתרא דלשם י"נ דב' עדים שיש להם מיגו נגד ב' עדים לא אמרינן שהוא מיגו במקום עדים כיון שיש ג"כ עדים עם המיגו רק דנהי דמיגו הוי כעדים הא ב' כמאה. ולפ"ז התי' הראשונים שתי' על מיגו דפרוע דהיינו מיגו במקום עדים ל"א לא שייך הכא דהא יש ג"כ עדים עם המיגו ולא שייך לומר דמיגו לא עדיף מעדים כמ"ש תוס' שם דהא עיקר דברי רמב"ח אינן רק שיהיו נאמנין כתרי ותרי שלא יוגבה בו משא"כ לעיל שהקשו במיגו דפרוע דהיינו שיהיו נאמנים לגמרי שפיר תי' דמיגו במקום עדים ל"א ואינן נאמנים דקתני בסיפא היינו דהוי כתרי ותרי כמ"ש לקמן בברייתא וברישא דנאמנים לגמרי וקורעין השטר להך תי' כמש"ל וגם התי' דחוזרין ומגידין לא שייך לרמב"ח דהא ס"ל דבשטר חוזו"מ ולכך הוצרכו לתרץ דמ"נ לא שכיח וזהו שכתבו ועוד דבב' ל"א מיגו כדפרישית לעיל כלומר דלתי' זה ל"ק כלל ולתי' זה ברישא נאמנים במיגו דאי בעי שתק אין קורעין השטר. אך עדיין קשה על התי' הא' דמ"נ לא שכיח דמ"מ תיקשי דלהימנא במיגו דפרוע ולפמש"ל בתוס' ד"ה א"נ דקושיא דמיגו א"א להקשות רק מקטנים אבל על אנוסים ל"ק דממ"נ אי הלוה מודה שציוה לכתוב לא מהני מיגו בעדים כדין דהלוה מכחיש אותן ואי אין הלוה מודה וטוען מזויף ממילא לא יועיל מה שיאמרו פרוע דהאומר לא לויתי כו' ואין הקושיא רק מקטנים ולכך הכא שמקשי מאנוסים לא היו יכולין להקשות ממיגו דפרוע מטעם הנ"ל ולכך הקשו ממיגו דנפשות אבל על תי' שתי' דמ"נ לא שכיח עדיין קשה בקטנים דלהימנא במיגו דפרוע. אך גם זה ל"ק דעל מיגו דפרוע היינו יכולין לתרץ דרמב"ח מוקי למתניתין פלוגתייהו באין הלוה מודה כלל ואומר לא לוה דשם ליכא מיגו דפרוע אבל לעיל מקשה על גוף המשנה לפי המסקנא דאא"ל להמסקנא ג"כ לא שייך דינא דמתניתין רק כשטוען לא לוה דתיקשי לרש"י שכתב דמתניתין מיירי בחייב מודה:
בתוס' ד"ה קטנים נמי המ"ל וקטנים נמי משום דמלוה גופי' מידק דייק אלא דניחא לי' למינקט בכל חד טעמא אחרינא וכו'. לכאורה תמוה דהא ודאי אין שייך לעשות חזקה על קטנים דקטנים שלא בדעת עושין רק עיקר החזקה שאין הלוקח מחתים קטנים כמ"ש רש"י וטעם א' הוא לכן נלפענ"ד דבקטנים לא שייך הטעם דמלוה גופ' מידק דייק דהא מבואר בח"מ סימן ל"ה דעדי' שחתמו אחר שנעשו בני יג"ש ואח"כ נמצאו בהם שערות שמחזיקין אותן בגדולים למפרע וידוע דכותבין שטר ללוה בלא מלוה וא"כ י"ל שהלוה בעצמו כתב השטר והלוה לא דייק ואח"כ כשהמלוה הלוה המעות והי' מדייק ובדקם ומצא שערות והן מוחזקין בגדולים למפרע ובודאי אילו באו עדים והעידו שהן יודעין בבירור ע"י בדיקה שביום שחתמו לא היו בהם שערות ודאי עדות גמורה הן וא"כ הן שאמרו בעצמ' שיודעין שקטנים היו ולא היו בהן שערות לא שייך לומר מלוה דייק מטעם הנ"ל אבל חזקה דר"ל האמור בב"ב ד' קנ"ה לענין סימני גדלות ע"ש שייך שפיר בדידהו דאף דקטנים אין שייך בהם לעשות חזקה דהא מבואר בח"מ סי' ל"ד דאף שלא הביאו ב' שערות ופסולים לעדות כשרים לדיינים וכתב הסמ"ע שם הטעם דלענין דין כשרים דאחר שהן בני יג"ש כבר הן בני דעת אף שלא הביאו שערות ולעדות פסולין מגזירת הכתוב דאיש כתוב בפרשה ע"ש וכיון דבני דעת נינהו שייך בהן חזקה דריש לקיש:
דף יט.
בתוס' ד"ה טעמא דר"מ כדר"ה וקשה לר"י דא"כ ליפלגו בלוה גופי' וכו'. ונלפענ"ד לתרץ שיטת רש"י דודאי גם רש"י סובר כשיטת התוס' דמטעמא דרבנן הוא רק משום דעדים אלימי כדאמרינן בב"ב דף קנ"ה ור"מ לא ס"ל דעדים אלימי וע"ש ברשב"ם דלרבנן דס"ל דעדים אלימי אפי' בחייב מודה דא"צ לקיימו מ"מ עדים אלימי לפוסלו ומ"מ הוכרח רש"י לפרש דכאן מיירי בחייב מודה דהא רש"י כתב הטעם בהא דמודה בשטר שכתבו דא"צ לקיימו דהוא משום דד"ת א"צ קיום ורבנן הוא דאצרכו קיום כי טוען מזויף וכו' כמבואר בתוס' ד"ה מודה בשטר ע"ש וא"כ י"ל דס"ל לרש"י דבטוען מזויף מדאורייתא בעי קיום כשיטת הר"א בח"מ סי' מ"ו וקיום דרבנן הוא רק בבא לגבות מלקוחות ושלא בפניו. ומ"ש רש"י ורבנן הוא דאצרכו קיום כי טוען מזויף היינו כשטוען מזויף אחר שכבר דנו על השטר שלא בפניו או מלקוחות וקיימו ע"י דימוי מטעם קיום דרבנן כמבואר בח"מ ואז אף אם אח"כ בא הלוה וטען מזויף הוי מדרבנן כמ"ש הב"ש באה"ע סי' קמ"ב ס"ק ב' ע"ש והא דא"נ במיגו דמזויף יש לומר דכוונת רש"י הוא במ"ש הוא משום כיון דמדאורייתא לא בעי קיום היינו שלא בפניו עכצ"ל הטעם דהוא ל"ש ומיגו דל"ש לא אמרינן כמ"ש התומים בכללי מיגו ס"ק מ"ו והי' קשה לרש"י אי נוקי למתניתין באומרים אנוסים באין חייב מודה וטוען שלא נכתב בצוויו הוי ממש כטוען מזויף ובעי קיום מדאורייתא וכיון שהעדים אומרי' תכ"ד אנוסים היו הוי כלא נתקיים השטר כמ"ש התוס' ד"ה הרי אלו נאמנים וממילא לא הוי כחוזרין ומגידין ונאמנים באומרים אנוסים אפילו לר"מ דלא ס"ל דעדים אלימי ולכך הוצרך רש"י לפרש דמיירי בחייב מודה שצוה לכתוב וטוען פרעתי והעדים אומרים אנוסים. אך קשה לכאורה לפי' רש"י אליבא דרבנן דמיירי בחייב מודה א"כ מכחיש להעדים שאומרים אנוסים ולא צוה לכתוב כלל שטר זה ובשעה שטוען פרוע לא הי' נאמן כמו שפי' רשב"ם שם ואפשר דמיירי שבאו העדים קודם שהודה ובזה ודאי מיגו גמור הוא דאי בעי הי' מודה להעדים והעדים היו מסייעין אותו כמש"כ הסמ"ע בסי' פ"ב סעיף י"ג:
בתוס' ד"ה מודה בשטר שכתבו וי"ל דשמא ירא לוה לומר מזויף וכו'. לכאורה קשה דהא התוס' כתבו לעיל בד"ה טעמא דר"מ דס"ל דכמו דלא אמרינן בלוה גופי' כ"ש בעדים ע"ש. ומה הכחשה שייך בעדים הא בעדים תרי ותרי נינהו. ועוד דהא עכ"פ איכא מיגו דשתקי. אמנם לפמ"ש הש"ך בסימן מ"ו ס"ק י"ב דאם העדים אומרים אין זה כת"י ועדים אחרים אומרים כת"י הוא זה דהוי תרי נגד חד כיון דהעדים אין מעידין כ"א על כת"י ע"ש וא"כ העדים ג"כ יראין שמא יתקיים השטר מפי אחרים והן רוצים לבטל השטר לכך אומרים אנוסים וא"ל דיש להם מיגו דאי בעי אמרי שאין זה כת"י ולא כת"י חבירו דזה הוי כמיגו בתרי. אך לפ"ז קשה מ"ט דרבנן דס"ל דעדים אלימי ודוחק לומר דפליגי בסברא זו דרבנן ס"ל דהלוה ירא והעדים אין יראין ור"מ ס"ל דעדים ג"כ יראין ויבואר אי"ה בסמוך:
בא"ד ופי' הקונטרס במ"א וכו'. לפי דקדוק הלשון צריך לומר ובקונטרס פי' במ"א ולכך נראה דשניהם צריכין זה לזה דהי' קשה להם מ"ש לעיל במה פליגי ר"מ ורבנן לזה כתבו דב' טעמים יש חדא דשמא ירא וכו' ורש"י פי' עוד טעם ולפ"ז י"ל דפליגי בהא דמתניתין מיירי באין חייב מודה ור"מ סובר הטעם משום דהלוה ירא וא"כ ה"ה בעדים ג"כ הטעם דיראין כמ"ש ומש"ה א"נ ורבנן ס"ל כשיטת רש"י וכשיטת ר"א דאם הלוה טוען מזויף דצריך קיום מדאורייתא:
בתוס' ד"ה וכגון שחב לאחרים וא"ת ליהמניה במיגו דאי בעי מחיל. בספר הפלאה הקשה דהא לעיל במתניתין הקשו התוס' דהא הוי מיגו במקום עדים ותי' דלא חשיב קיום וא"כ כאן שהשטר מקוים הוי מיגו במקום עדים ע"ש. ולפעד"נ לתרץ דבב"מ דף י"ג איכא פלוגתא בחייב מודה אי חיישינן לקנוניא והקשה הש"מ שם בד"ה לא חיישינן לפירעון וקנוניא וז"ל דאע"ג דהאומר שטר אמנה א"נ דילמא עביד קנוניא על ב"ח שלא יגבה מאותן שחייבין לו אבל לפירעון ולקנוניא דלקוחות שיעשה כן לגבות מלקוחות שלא כדין לא חיישינן ע"ש הרי מוכח דכל שאומר לחייב עצמו אף שחב לאחרים במקום דליכא חשש קנוניא נאמן ולפ"ז הקשו התוס' שפיר כיון דאי בעי מחיל ממילא ליכא חשש קנוניא דלמה לו לעשות קנוניא להודות בשקר שנראה כשקר דשטרך בידי מאי בעי הא הי' בידו למחול וכיון דליכא חשש קנוניא ממילא מהני הודאת בע"ד כשמודה לחוב לעצמו אף שחב לאחריני דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי כשמודה לחוב לעצמו אף שיש ג"כ חוב לאחריני במקום דליכא חשש קנוניא וע"ז תי' שפיר דירא למחול וכו' פי' דבשלמא התם צריכין לעשות קנוניא הלוקח שהמלוה הוא הטורף והוא הבעל מעשה וצריך לעשות קנוניא עמו שיטרוף בשקר משא"כ הכא חיישינן שמא עושה כן מעצמו בלא קנוניא כלל רק שמובטח בלוה שלבסוף כשיהיו לו זוזי יפרע לו שיודע בלוה שלא יעיז נגדו לכפור כשיתבענו אח"כ משא"כ כשימחול יפסיד דלא עשה עמו קניניא ובזה מיושב קושית הש"מ הנ"ל דשם אין החשש רק משום קניניא והך מ"ד סובר דלא חיישינן לקנוניא משא"כ הכא איכא למיחש שאומר מעצמו בלא קנוניא משום שבטוח בלוה:
בא"ד אע"ג דבספ"ק דב"מ אמרינן מיגו בכה"ג וכו'. והקשה מהרש"ל אפילו לפי תי' התוס' מ"מ תיקשי בב"מ שם דניחוש דלמא היא חייבת לאחרים ולא מהני טעמא דשמואל ע"ש ולפעד"נ דל"ק דבלא"ה תמוה לכאורה דמ"ש התוס' מהא דב"מ דהא שם איירי שהלוקח אינו לפנינו כלל רק דאנן חיישינן מאיזה לוקח שאינו לפנינו א"כ מאי מקשי התוס' הא כיון דאיתא לדשמואל א"כ אף אם לא יחזירו השובר להבעל תלך לעדים ותתן לו שובר אחר שנפרעת היום מכתובתה וג"כ יופטר הבעל מלשלם ללוקח מטעמא דשמואל ועכצ"ל דקושית התוס' אינו רק אם נאמר דהמוחל א"צ לשלם רק דמים שקיבל דבלא"ה ליכא מיגו דירא למחול עכשיו שתצטרך לשלם כל הדמי' כמ"ש הרא"ש פ' הכותב ולפ"ז יש חשש גדול דאם יחזירו לו שובר זה שנפרעת קודם המכירה לא תשלם רק הדמים שקיבלה ואם תכתוב שובר על הפירעון אחר המכירה תצטרך לשלם כל הדמים כמ"ש באו"ת ס' ס"ו ולפ"ז ל"ק שוב דילמא חייבת לאחרים שאינם ידועים לנו דהא כל שא"י מהחובות שחייבת לאחריני ודאי דאם תעשה שובר פירעון יפטור הבעל דהתוס' סוברים כאותן הפוס' שהביא בתומי' סימן פ"ו דאינו חייב לשלם כשפרע להמלוה שלו רק כשנתחייב ע"פ ב"ד ליתן להמלוה ראשון ועבר על צוויו ודלא כהש"ך בח"מ סי' פ"ו ס"ק י"ד ובש"ך הביא שם דעת החולק וגם להש"ך י"ל כיון די"ל לא ידעתי שאין לה נכסים ובעינן בירור לחשש רחוק כזה דילמא יברר שידע ושאין לו נכסים אפשר דלא חיישינן ומשום האשה ודאי דליכא למיחש דילמא כשתחזיר השובר שנפרעת מקודם לא תצטרך להחזיר רק דמים שקיבלה דהא לעולם צריכה לשלם כל מה שחייבת לאחרים כשיש לה נכסים:
בא"ד ימחול לעצמו. והנה לפמ"ש התומים בכללי מיגו ותפיסה דבספיקא דדינא כשהוא ספק בפירעון מחויב לשלם ומה"ט ג"כ פועל שאכל בגפן אחר שאינו מנכה שכר פעולה ע"ש ולפ"ז הי' אפשר ליישב קושית התוס' דהא יבם דינו כבכור כמבואר באה"ע סי' קמ"ד ובבכור מבואר בב"ב דף קכ"ז דאינו יורש המלוה דה"ל ראוי ובמלוה שעמו פליגי והיינו מטעם ספק אי חשיב ראוי אי מוחזק והרי הוא כספק אי יכול למחול ולכך א"י לפטור נפשו. אך נראה דקושית התוס' הוא דמ"מ אם אין אח אלא הוא והרי יורש הוא בלאו יבם וא"כ יכול למחול לנפשו ואפי' יש לו ג"כ שאר אחים מ"מ אין הספק רק בין האחין ובין היבם אבל מ"מ יורש ודאי הוא על חלקו ועכ"פ חלקו יכול למחול וחלק האחין אין משועבד לה כלל. ומה שתי' התוס' כיון דאין יורש אלא מכחה לכאורה הוא תמוה דהא לא חילקו בש"ס ומשמע אפילו ליכא יורש אחר א"י לומר החזקתי ובליכא יורש אחר הרי הוא יורש שלא מכחה. ומ"ש בספר הפלאה בדף פ"א הוא תמוה דודאי חלק האחין אין משועבד לכתובתה כלל כיון שיש נכסים אחרים יכולין האחין לומר שסילקו החוב במוחזק ולא במלוה שהוא ראוי וכן הדין בבכור כמבואר בשו"ת פ"י בחלק ח"מ סי' א'. ואפ"ל בכוונת התוס' כיון שאילו לא היתה מתיבמת הי' צריך לסלק תיכף הכתובה כשיש נכסים אחרים רק מחמת שמיבם אותה מחשב כבעל דיבם חשיב מיני' א"צ ליתן וכיון דחשיב כבעל דמה"ט אף מטלטלין משועבד לה כשיש קרקעות כמ"ש התוס' שם החוב משועבד לה וא"י למחול דחשוב כמיני' ולפ"ז אי ליכא נכסים רק חוב זה דאז אפי' אין מיבם אותה יכול למחול לנפשו ופטור ה"נ כשמיבם אותה פטור:
דף יט:
ברש"י ד"ה עדים כו' וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו וכו'. הר"ן כתב ליישב דברי רש"י שהוצרך לומר דמיירי במעכשיו משום דאלת"ה תיקשי ל"ל דר"כ הא בלא"ה אסור לכתוב שטר כזה דמוקדם הוא לזה כתב דמיירי במעכשיו והקשה ע"ז דמ"מ קשה הא בלאו דר"כ אסור לכתוב שטר ללוה רק בשטר הקנאה דהוא בין ילוה ובין לא ילוה ותי' דלא חיישינן רק לשמא ילוה בתשרי שהדבר מצוי אבל לשמא לא ילוה כלל דלא שכיח לא חיישינן וכשכותבין מעכשיו אי לאו דר"כ היו כותבין רק משום דר"כ אע"ג דמדינא מצי למיעבד לא שפיר עבד עכ"ל הר"ן ולכאורה עדיין קשה כיון דאי לאו דר"כ כשאומרין שטר אמנה נאמנים ואינו גובה בו אף שהמלוה אומר שכבר הלוה וע"כ דהב"ד חיישי דלמא עדיין לא לוה וכיון דהב"ד חוששין ולא גבי מיורשין ולקוחות אף דלא טענינן להו מילתא דלא שכיח אלמא דמ"מ שכיח הוא קצת מה"ת לא יחושו העדים הא כתב השיטה בב"מ דף י"ג וי"ט דכל מה דחיישינן בנפל חיישינן לכתחילה שלא יכתבו העדים מכ"ש הכא דחיישינן אפי' בשטר דלא נפל, לשמא לא לוה מכ"ש דאין כותבין לכתחילה למסור למלוה שטר אמנה מחשש דשמא לא ילוה. ולתרץ נראה. דאף דעדים א"צ לחוש לשמא לא ילוה דל"ש הוא שהלוה יאמין למי שחשוד שלא ילוה מ"מ כשהמלוה כאן עליו לברר דאי איתא שהלוה היו לו עדים בדבר וכמ"ש התוס' בב"ב דף נ"ב בד"ה מודה לי אבא וכמו שמותר לעדים לכתוב שטר כשיש תנאי בע"פ וא"צ לחוש לשמא לא יקיים התנאי ואמנה כמו תנאי הוא כמ"ש הש"ך בסי' פ"ב. ומ"מ כשהוא תנאי בקום ועשה על המלוה לברר שקיים התנאי אף דעדים א"צ לחשוש לשמא לא יקיים. ועוד י"ל דאפשר דהב"ד ג"כ גובין בו דלא חיישינן כלל לשמא לא לוה כלל כמ"ש הר"ן כיון דלא ידעינן מדר"כ ומיירי שהמלוה כאן ואומר שאינו אמנה רק שמעיקרא תיכף קודם שנתן זה השטר הלוה המעות והוי כמודה שלא הלוה אח"כ ועל הלואה שאומר שהי' בשעת כתיבת השטר מכחישין אותו העדים ולכך צריך לדר"כ ומש"ה אין נאמנים והמלוה נאמן שהלוה בשעת מעשה ומש"ה אף אם המלוה מת והעדים אומרים שנתוודע להם אח"כ שהוא אמנה דנאמנים לפוסלו כמבואר בח"מ סי' מ"ו סעיף ל"ז אף דלא חיישינן לשמא לא לוה דלא שכיח מ"מ חיישינן לפרעון כיון שהשטר פסול משום דרב כהנא. והא דלא חיישינן באמת שלא ילוה כתבתי לקמן בדף כ' בד"ה הר"ן בסוגיא זו:
ומה שהקשה הר"ן דהאיך מותר ליתן שטר אמנה דלמא לא ילוה כלל נלפע"ד ליישב דס"ל לרש"י כיון דשעבוד חל מעכשיו העדים מפקי לקלא ולקוחות אפסדו אנפשייהו ודמי להא דמבואר בח"מ סי' ס"א סעיף ז' בשטר שכתב בו שנתחייב עד אלף זהו' מה שיכתוב ויחתום הלוה בח"י דמהני ולפ"ז ה"נ אם הימני' הלוה למלוה ואמר לו שמחייב עצמו מעכשיו והימני' למלוה כשלא יכחישו עדים ויאמר שלוה יהיה השטר כשר ויהיה מחויב באותו שטר דהרי הימניה שיהיה כך אם יאמר כך כמו בגט בגיטין דף ס"ד דמהני אפי' להתגרש מעכשיו ואינה אסורה רק מטעמא דר"כ דחשיב עולה והטעם נראה דחיישינן דלמא יפול קמיה יתמי והוא לא עשה השטר רק ע"ת שיאמר המלוה ואפי' אם ישקר ואונסא דמיתה לא אסיק אדעתיה ואף דבמטלטלין מותר לקבל פקדון בלא שטר ולא חיישינן דלמא שכיב ויוחלט ביד יורשיו דשא"ה בשטר שהב"ד יחשבו לשטר כמי שנחקרה עדותן ויגבו הב"ד ע"פ עדות שקר ואפי' אם יבואו ב' ויעידו שהיה אמנה יחשבו כתרי ותרי ודמי למעידין עדות שקר והא דשטר בתנאי מותר להשהו' כבר כתב הר"ן דשאני תנאי דחל שעבודיה במקצת משא"כ בשטר אמנה דלא חל שעבודו כלל ועדות שבשטר חשיב כשקר לגמרי ואי לאו דר"כ לא היינו חוששין למיתה ורשאין העדים לעשות כך וממילא כשיבואו עדים ויאמרו שהוא שטר אמנה ונכתב ע"ת דהלואה נגד עדים לא הימניה וכיון שיתברר בעדים שנעשה ע"ת המלוה צריך לברר שקיים תנאו כמו בשאר תנאי בקום ועשה דצריך לברר שקיים תנאו:
בתוס' ד"ה זימנין דמשהי לי' והלכך לא קרי לי' עולה. נראה בכוונתם דאי אשתלי ואשתהה פעם אחרת לא עביד איסור בשוגג כיון שנעשה בגרמת הלוה ע"י שהיי' ראשונה:
בגמרא מודעה הי' דברינו א"נ. הר"ן כתב הטעם דמשוי נפשייהו רשעים שחותמין שטר שנמסר על מודעה משום אונס ממון ומר בר ר"א סבר דמותרין לעשות כך. והא דבאמת מותרין לחתום משום אונס ממון דהלוה אף שיוכל לבוא הפסד ללקוחות ומשום אונס ממון דידהו אסור נראה דהוא מטעם דבשלמא משום הפסד ממון דלוה מותרין לכתוב שטר משום דיכולין ליתן לשכנגדו שטר מודעה ועוד דמ"מ נכתב בצווי הלוה ושם שטר עליו משא"כ באונס מחמת ממון דעדים דשקר גמור הוא:
בגמרא תנאי היו דברינו. עיין בהר"ן שהקשה הא אמנה גופי' תנאי הוא דמ"ל האמינו בנתינת המעות או האמינו בקיום התנאי ותי' משום דבאמנה לא נשתעבד לוה למלוה כלל דבידו שלא ילוה ממנו משא"כ בקיום התנאי בידו של מלוה לקיים התנאי בע"כ וחייל שעבודו במקצת דמותר להשהות שטר כזה בביתו דומיא דשטר פרוע דמשהה לי' אפשיטי דספרא ע"ש:
ולכאורה קשה דא"כ שטר ע"ת שעל הלוה בקום ועשה או בשב וא"ת שביד הלוה הוא לפטור מהלואה לא יהיו נאמנים העדים ובש"ס ופוס' לא מחלקי כלל. אמנם נראה דבתנאי כזה מיקרי ג"כ חל שיעבודיה שהרי הלוה משועבד למלוה במנה או בקיום התנאי ולפעמים קיום התנאי במעשה או במניעת המעשה של לוה שוה כל החוב ודאי דנקרא חל שעבודיה משא"כ באמנה דמלוה אין על הלוה שום שעבוד. והנה בתנאי דאם בלא מעכשיו בשטר חיוב וביד הלוה לחזור בו ולומר אין רצוני בקיום התנאי ולהתחייב לך דמי ממש לאמנה כיון שאין ביד המלוה לקיים התנאי בע"כ של הלוה ודוקא בתנאי מעכשיו שיכול המלוה לקיים בע"כ דלוה משא"כ בלא מעכשיו אפי' במקום דליכא חשש מוקדם כגון בתנאי שצריך לקיים ביום שנכתב דוקא מ"מ ה"ל עולה כיון דלוה יכול לחזור. עוד כתב הר"ן דהאיבעיא בתנאי הוא בין בכת"י יוצא ממ"א ובאין כת"י יוצא ממ"א אי דמי לאמנה כיון דהוי מתחלה כאלו נתפרש שהי' בלא תנאי וכשאומרים עכשיו תנאי משוי נפשייהו רשעים וכו'. ולכאורה קשה הא באמנה גופה אי לאו דר"כ הי' מותר לעדים לחתום באמנה במעכשיו דכיון שהלוה האמינו ל"ח שמא לא ילוה כלל רק משום דר"כ אסור וכיון שכתב הר"ן דבתנאי לא שייך דר"כ משום דחל שעבודי' במקצת מה"ת לא יהיו נאמנין ונראה בכוונתו שבעל האיבעיא הי' מסופק בסברת הר"ן גופי' אי תנאי דומה לאמנה ואפשר דבתנאי שייך דר"כ וממילא אף בתנאי משוי נפשייהו רשיעי או דלמא רק באמנה גופי' אסור משום דר"כ ובתנאי דחל שעבודא במקצת לא שייך דרב כהנא ולאו עולה הוא:
בתוס' ד"ה ואם כת"י וכן בכל ב' כיתי עדים וכו' ואמאי לא מהימני בתראי במיגו וכו'. ונראה דקושיא זו ל"ק במקום דבתראי אומרין להוציא ממון דהא אפי' כשיש להבע"ד מיגו לא אמרינן מיגו להוציא וקושייתם אינה רק כשאומרים להחזיק. אך גם זה לפענ"ד י"ל דמיגו מגברא לגברא לא אמרינן שמא יפסלו העדים בגזלנותא ויפסלו הרבה שטרות שאותן העדים חתומים בהם:
דף כ.
בתוס' ד"ה אלא אמר ר"נ ואנוסים היינו מחמת נפשות ל"ש לאוקמי אחזקה וכו'. משמע דהי' קשה להם ג"כ מאנוסים היינו ולכאורה קשה לי דהא כיון דעידי השטר מעידין שהלוה ציוה להם לכתוב שטר והעדי' אחרים מכחישין אותן ואומרים בפי' שלא ציוה אותן הלוה לחתום רק הם מעצמם בלא צווי הבע"ד מחמת אונס נפשות דמי ממש לב' אומרים לוה וב' אומרים לא לוה שמכחישין עצמם בגוף הדבר מאי חזית דציית להני ציית להני. ואפשר שכוונתם כיון שהשטר מעיד שלוה ושאמר להם לחתום דמי לעידי אבהתא ואכילתא דאף דאיתכחיש באכילתא באבהתא לא איתכחיש רק מכח דהוי עדות א' כמבואר בב"ב וה"נ נהי דאיתכחיש בציווי לחתום מ"מ באמירת בפנינו לוה לא איתכחיש ועכ"פ יהיה מלוה ע"פ כיון דאוקי אחזקה שכשרים הן נגד עדות אחרת. ועם כ"ז קשה לי דהא ודאי כעדות אחת דמי דהא אם לא נכתב בצווי הלוה ממילא הוי מפ"כ ואפילו הם כשרים אינו עדות כלל. ואפשר שהתוס' הקשו זה להנך דס"ל דכל שנכתב בלשון שטר אפי' לא נכתב בצווי הלוה לא הוי מפ"כ כמ"ש התוס' בד"ה ור"י אמר. אך מ"מ ק"ל דאפשר כשנכתב רק מצד אונס לא הוי עדות כלל כיון שלא נכתב שהעיד מתוכו:
הר"ן בסוגיא זו כתב וז"ל ודוקא בתפס שלא בעדים כו' ואי תימא א"ה תיפוק לי' משום מיגו דאי בעי לא תפיסנא י"ל אי דקאמר ידענא בהני סהדי דמהימני אה"נ אבל הב"ע כגון שמצא שטר בין שטרותיו וא"י מה טיבו וברישא מפקינן מיניה אפילו תפס שלא בעדים (כן הוא הגירסא בב"י בטור ע"ש). ולכאורה הוא תמוה מאוד דא"כ אפילו בסיפא אמאי מהני בתפס שלא בעדים כיון שא"י מה טיבו מה מיגו שייך בטוען שמא וא"כ מה הפרש יש בין תפס בעדים או שלא בעדים. ונראה לפרש כוונתו דמיירי שא"י מ"ט היינו שא"י אם הוא פרוע או לא אבל זה טוען ברי שהעדים לא היו אנוסים ומיירי שהלוה ג"כ אינו טוען ברי על הפרעון ומודה בהלואה רק שטוען על השטר שלא ציוה לכתוב ואנוסים היו ומבואר בסימן נ"ט בח"מ דבהשטר שהמלוה והלוה טוענין שמא על הפרעון דהשטר בחזקתו ובמלוה ע"פ כה"ג פטור הלוה ולזה באין כת"י יוצא ממ"א דהדין הוא דקורעין השטר כמ"ש הש"מ דכל כמה שלא נתקיים הוי כלא נגמר עדותן שבשטר ונאמנין הב' שאומרים אנוסים מדין עדות וקורעין השטר ולכך אפילו תפס שלא בעדים מפקינן דלא מהימן המלוה במיגו דלא תפסתי לומר מהשטר טוב וממילא הוא בחזקתו כיון דעידי הב' נאמנין מדין עדות כמ"ש הש"מ ממילא הוי מיגו במ"ע משא"כ בסיפא בתרי ותרי מהני מיגו למלוה לומר שהשטר כשר דסובר כשיטת התוס' בדף י"ט בד"ה ואם כת"י יוצא ממ"א דהא דלא מהני מיגו לעדות השנייה משום דמיגו בתרי ל"א מש"ה כשיש להמלוה מיגו נאמן אף בב' וב' ולא הוי מיגו במ"ע כיון שיש לו ג"כ עדים המסייעין אותו כמ"ש התוס' בב"ק בסוגיא דלמפרע נפסל. ומ"ש הר"ן בריש דבריו אי דאמרי ידענא בהני סהדי דמהימני היינו שידענו שחייב לו עכשיו כמו שאמרו העדים מחמת חזקת השטר. ויותר נראה די"ל דמיירי דהמלוה אפילו מההלואה אינו זוכר רק שטוען ברי שלא אנס העדים לעולם ומ"מ יכול לתבעו מחמת חזקת השטר כיון שהמלוה בעצמו מודה שאינו שטר אמנה וכיון דידוע בברי שלא אנס העדים הוי כטוען ברי על ההלואה כיון שהשטר תח"י ותפיסתו מוכחת עליו ולזה באין כת"י יוצא ממ"א דהשנים שאומרים אנוסים נאמנים מטעם עדות אף שתפס שלא בעדים ויש לו מיגו הוי מיגו במ"ע משא"כ בכת"י יוצא ממ"א דחשיב תרי ותרי דמהני מיגו של המלוה דדוקא מיגו בעדים לא מהני משום מיגו בתרי לא אמרינן אבל המיגו של המלוה מהני כמש"ל:
בגמרא אבל מיד עצמו לא. אין להקשות לפי' רש"י שהחשש הוא שמא זייף מתוכו דא"כ יהיה הלוה יכול לטעון שזייף השטר משטר קטן שנתן לו ועשה שטר גדול דז"א דלא חיישינן שקלקל שטר אמת בכדי לתבעו בשטר מזויף דכיון שאמר בב"ד שאין לו שטר יותר שוב לא יהיה יכול לתבעו בשטר האמת ואם יאמר שיש לו עוד שטר בחתימת עדים ממילא לא יקיימו שטר זה ע"י דימוי רק ע"י טב"ע:
ברש"י ד"ה אע"פ שאין זוכר מעצמו אלא אחר שראה בשטר נתן בלבו ונזכר וכו'. נראה דלר"ה דס"ל שצריך שיזכור מקודם קצת אבל כשאינו זוכר כלל מקודם רק מתוך השטר הוא זוכר הוי מפ"כ וכיון דסבר ר"ה דכשזוכר. מקצת שוב לא הוי מפ"כ נראה דכשזוכר מקצת מקודם אפ' לא נזכר יותר רק שמעיד מתוך השטר המותר מעיד עלי' ולזה לא כתב רש"י בד"ה דאפילו זוכר מקצת מ"מ כשאינו זוכר מעצמו רק אחר שרואה בשטר לא הוי עדות כמ"ש במילתא דר"י. וראי' לזה מהא דאמר רבא ש"מ מדר"י הני תרי דידעי סהדותא וכו' ולא אמר כן לר"ה באם זוכר מקצת שיכול הב' להזכירו וה"ל כמחלוקת בזוכרי ע"י השטר כך מחלוקת בזה שמזכיר לו העד האחר לזה נראה דלר"ה בזכר מקצת מעצמו סגי דלא ליהוי שוב מפ"כ אף שאינו זוכר כלל מותר ובאופן זה שאמר ר"ה דהיינו שזוכר מקצת יכול להעיד מפ"כ א"א למנקט בעד האחר כלל דהיינו שזוכר במקצת והמותר מעיד מפי האחר דזה ודאי לא הוי על המותר רק ע"א כיון שהא' א"י מהמותר דבע"א חיישינן למשקר משא"כ מפ"כ דהדבר אמת רק מגזה"כ פסול מפ"כ וכשזוכר מקצת לא חשוב שוב מפי כתבם כיון שכל העדות אינו מפ"כ רק מקצת:
בתוס' ד"ה ר"י וא"ת ה"נ אמאי לא אסרינן לכתוב עדות על השטר שמא ישכח וכו'. והנה לפמ"ש התוס' לקמן דשטר לא חשיב מפ"כ רק בע"א וביבמות גבי שטר קידושין מהני שטר רק דחיישינן שמא לא יעידו שראה בהשטר רק בסתם, ע"ש. ואפשר לחלק ולומר דבע"א ידוע דלא מהני שטר דידי' ולא אתי למיטעי משא"כ בב' עדים דמהני שטר דידהו יש לחוש דשמא לא ידעי לחלק בין אומרים בסתם ובין אמרו מפי השטר:
בא"ד הא תנן בג"פ מי שנמחק שט"ח וכו'. והא דלא מקשי התוס' מכל השטרות דעלמא דמהני ולא הוי מפ"כ י"ל דודאי היו יודעין התוס' דכל שטר הוי כאילו נחקרה עדותן בב"ד רק שהי' ס"ד דהתוס' דרק משעה שהובא השטר לב"ד הי' תק"ח שיהי' אז כנחקרה עדותן בב"ד דהא לר"ת דס"ל דעדים יכולין לשלוח כתבם לב"ד מ"מ לא הוי עדות רק אחר שבא הכתב לב"ד כמ"ש הרמ"א בתשובה סי' י"ב ע"ש א"כ ה"נ בשטר שהכשירוהו חז"ל אף דהוי מפ"כ מ"מ בעינן שיבוא השטר לב"ד ולזה מקשי מג"פ ומשורף שטרותיו דהעדים מעידין מתוך מה שראו בשטר שלא בא עדיין לפני ב"ד אלמא משעה שחתמו הוי כנחקרה עדותן
וא"כ מה"ת לא יהיו יכולין להעיד מתוך כתבם ולכך הוכרחו לתרץ דבע"א לא אמרינן דהוי כנחקרה:
דף כא.
בתוס' ד"ה על כת"י דאפילו אמרו בפירוש וכו'. וצריך ליתן טעם דמה"ת לא יועיל לר' כשאמרו בפ' שמעידין על מנה שבשטר וכן לרבנן אמאי יועיל כשמעידין בפי' על כת"י וגם קושית הפ"י היא קושי' חמורה דמה בכך שמעידין על מנה שבשטר מה"ת יהי' לו דין שטר. אמנם לפעד"נ דעיקר הטעם הוא שברא"ש בפ' ג"פ גבי ע"א בשטר כתב וז"ל אבל אם העד המעיד בע"פ העיד שלפניו נמסר השטר כשר לגבות בו ממשעבדי דחשיב כאילו יש ב' עדים על המסירה שהעד שהוא חתום על השטר אומר שגם בפניו נמסר תדע דלר"א שטר הבא לפנינו ועדים חתומים עליו גובין בו אע"פ שאין אנו יודעים שנמסר בפניהם אלא שאנו תולין כיון ששניהם חתומים בו ודאי נמסר בפניהם וכו' וע' בספרי נה"מ סימן נ"א ס"ק ג' ע"ש ולפ"ז י"ל דבהא פליגי רבנן סברי כר"א דע"מ כרתי ולכך כשאומר זה כת"י הוי כאילו מעיד שבפניו נמסר וכיון ששניהם מעידין בהגדתן שזה כת"י הוי כמעיד כ"א שבפניו נמסר השטר ואף שעדות מיוחדת הוא מ"מ הא בד"מ כשר עדות מיוחדת וכיון דקיי"ל ע"מ כרתי הרי הוא שטר גמור מחמת המסירה והרי שנים מעידין שחייב לו מנה בשטר וששטר זה נמסר לפניהם ולכך אפי' מעידין בפי' על כת"י מהני ורבי ס"ל דכשאומרים סתם זה כת"י לא תלינן שמעידין על המסירה אף שצריכין לראות המסירה כמו דלא תלינן כשאומרים זה כת"י שמעידין על מנה שבשטר דהיינו שראו ההלואה אף שאסורין לחתום בלא ראיית ההלואה. א"נ י"ל דס"ל לרבי דע"ח כרתי ואפי' להך לישנא בב"ב דס"ל לרבי דע"מ כרתי מ"מ י"ל דלא ס"ל הך חזקה שבפניהם נמסר שכתב הרא"ש רק ס"ל כשיטת הר"ן דהא דשטר כשר בע"ח הוא מטעם דס"ל דאף ע"מ כרתי א"נ כשיטת הר"ן דאנן ע"מ או ע"ח הן הן ע"מ כשיטת הר"ן פ' המגרש ולכך אפילו מעידין על מנה שבשטר מ"מ כיון דאין מעידין על המסירה רק על החתימה דהא אין צריכין לראות החתימה הדרא קושית פ"י לדוכתה דמה בכך שמעידין על מנה שבשטר מ"מ מלוה ע"פ הוא ומטעם זה נראה דאם הלוה מכחיש ע"א החתום בשטר גמור ואומר שלא צוה לחתום לאותו העד רק להעד השני ולא הוי השטר רק בע"א ולכך פרע ולא חש להניחו אצל המלוה לא מהימן בשבועה להכחיש ע"א ולעשות ממלוה בשטר מלוה ע"פ והוא מטעם דהוי כב' מעידין על המסירה שנמסר בפניהם וממילא נמסר בפני שניהם ביחד והוי כב' מעידין זע"ז. ולפמש"ל בדף כ"א טעם דעד ודיין מצטרפין ע"ש מיושב ג"כ קושית הפ"י כיון דמהימני במיגו שזהו כת"י חשיבא כיש עדים על הקיום:
בגמרא ומי אמר שמואל הכי והא ההוא שטרא כו'. לכאורה קשה הא כי אין זוכרין הלואה צריכי להעיד כל חד אחברי' כמבואר בח"מ בסי' מ"ו ע"ש וא"כ מאי קושיא דילמא שטרא דמר שמואל הכי הוי מעשה די"ל דמוכיח דבשלמא אי כל שטר צריך להיות מקוים כך לא הי' יכול לכתוב סתם ואסהידו אחת"י משום דאם הי' בא השטר לב"ד אחר אח"כ היו חוששין דילמא לא אסהיד כל אחד רק אחת"י דידיה וצריכין עוד צירוף אחר אבל אי אמרינן דמסתם א"צ רק כשאין זוכרין בעינן צירוף א"כ קשה דה"ל לכתוב סתם ואסהידו אחת"י דהא הב"ד אחר לא היו חוששין כלל לשמא שכחו העדים דהא בסתמא אמרינן שזוכרין העדים דהא מהאי טעמא כשר להרמב"ם בסתם:
בגמרא ואדחד דעימי' וכו'. הא דלא אמר סתם ואחת"י רב תנן ברב"א. אפשר דהמעשה כך הי' שלא הכיר חתימת חבירו רק שהעיד שהעד חתם בפניו:
בגמרא ובהא אפי' מחביריו. הא דלא חש לב"ד טועין שיטעו ויאמרו הלכה כר' בכ"מ אפילו מחבריו שהוא טועה בגוף הכלל דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו הוי טועה בדבר משנה כמ"ש רש"י בכתובות דף ק' ויחזור הדין ולכך חש דלמא יטעה אחד ויאמר איזה סברא שבהא אפילו מחביריו דיש כח לפעמים ביד האמוראים להכריע נגד הכלל כמבואר בערובין בפ' מי שהוציאו דאמר היכ' דאתמר אתמר ויהי' טועה בשיקול הדעת דאינו חוזר כלל ויהי' הפסד גדול להיתומים:
בגמרא מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו'. לכאורה קשה דהא כיון דהדיין מעיד שבפניו נתקיים השטר והוי כמעיד שראה עדות של השטר שנחקרה עדותן בב"ד דהא בשורף שטר של חבירו ויש עדות שמעידין שראוהו מקוים הוי כאילו מעידין שראו עדות שנחקרה עדותן בב"ד כמבואר בתוס' לעיל דף כ' בד"ה ור"י ע"ש וא"כ ה"נ הוי כב' עדים שמעידין על מנה שבשטר דנראה דאם ע"א מעיד שראה ההלואה וע"א מעיד שראה עדות שנחקרה עדותן בב"ד על ההלואה דהן מצטרפין וכן קשה בע"א מעיד זה כת"י וע"א שאינו מעיד על השטר רק מעיד שמכיר חת"י שניהם אמאי לא מהני הא הוי ג"כ כמו שמעיד שראה שנחקרה עדותן בב"ד כמ"ש התוס' לעיל ויוכשר השטר דלא גרע מהודאה אחר הלואה דמצטרפין. שוב מצאתי בש"מ שהקשה זה ותי' דראיית חקירת עדות גרע מהודאה אחר הלואה דעדות אף שהאמינם רחמנא מ"מ אין בירור שאומרים אמת ולכך אין מצטרף עם עד הראי' ולפ"ז גם בהלואה עד ראיית הלואה עם עד שראה חקירת העדים בב"ד אין מצטרפין וצריך עיון:
דף כא:
בתוס' ד"ה בפני כל אחד ואחד דס"ד כיון שהעידו בפני ב' יכול הג' לחתום על סמך הב' וכו'. לכאורה קשה נהי דנאמר דמה שחתמו עצמם הב' הוי וכו'. אז בפני הג' דעדות קיום יכול להיות מפ"כ (בח"מ סימן מ"ו) מ"מ בשעת כתיבה כשכותבין במותב ג' ואשתמודענא הוי מחזי כשיקרא דהג' א"י מאומה דהא אפילו מעידין אחר כתיב' בפני הג' הוי מחזי כשיקרא. וא"ל דמיירי אם לא כתבו במותב ג' ומיירי רק לענין אי צריכין להגיד או שיכול לסמוך על חתימת הב'. דז"א דא"כ אין לו הוכחה דהא הכא דקתני עד שלא כתבו ע"כ בכתבו בי תלתא מיירי ומשום מחזי כשיקרא:
בגמרא ושא"ה דקא מקיימי הגדה בחד. ולכאורה קשה דאי נימא דאפי' אם כולן מכירין מ"מ צריכין להגיד דוקא א"כ אמאי נקט הדין בב' המכירין וא' אינו מכיר לנקוט בכולן מכירין ומ"מ כיון דצריכין להגיד צריך להעיד קודם החתימה דוקא כיון דלא נחשב קיום קודם הגדה ואפשר כיון דעיקר הטעם הוא משום דהוי כשקר כמ"ש רש"י וכיון שכולן באמת מכירין וא"צ הגדה רק משום קיום מצות הגדה לא מיחשב שקר אף כשחותמין בעצמם קודם שמקיימין מצות הגדה:
דף כב.
בגמרא מנין להפה שאסר. לכאורה קשה דהא מיגו מן התורה כמ"ש התוס' לעיל דף י"ח וידוע דהפה שאסר עדיף ממיגו דהא כתבו התוס' בב"ק דף ע"ב בד"ה אין לך בו וז"ל דהפה שאסר אפילו במ"ע אמרינן ע"ש וכיון דצריך קרא להפה שאסר לפי הס"ד השתא א"כ אף שיש קרא להפה שאסר מ"מ מנין למיגו מן התורה ואפשר דמיגו נלמד מקרא או מן הלכה ומ"מ אצטריך קרא להפה שאסר דשאני מיגו דבשעה שאומר טענה זו היה יכול לטעון טענה מעלייתא משא"כ בהפה שאסר דבשעה שאומרת גרושה אני אין לה מיגו דהא א"י לחזור בלא אמתלא אפילו תכ"ד כמ"ש המהרש"א והוי קצת כמיגו למפרע ומ"מ נאמנת מטעם שהפה שאסר בתכ"ד ולא הוי מיגו למפרע וע"ז צריך קרא. ועוד דבדבר שבערוה לא מהני מיגו כמ"ש הרשב"א בקידושין דף ס"ד גבי בעל שאמר גרשתי דהוי בידו ואפ"ה לא מהני בדבר שבערוה והפה שאסר מהני ולזה אצטריך קרא:
בגמרא הזה התירה. לכאורה קשה דהא ר"א ס"ל בקידושין דף ס"ד גבי קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה ובא ע"א ואמר אני קדשתיה דנאמן אף לכנוס וא"כ מנין לנו דהוא מטעם הפה שאסר דלמא מטעם נאמנות המקדש הוא ועוד מנא לנו ללמוד א"א וגרושה מקרא דהזה דהא כתב הר"ן בקידושין גבי אני קדשתיה ול"ד לדבר שבערוה כיון שלא בא להוציא מחזקה דהוי כמברר החזקה משא"כ בא"א וגרושה דבא להוציא מהחזקה אימר דלא מהני הפה שאסר להתיר ובמקום אחר הארכתי בזה:
טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני. עיין בספרי ח"ד סי' קפ"ה מ"ש בזה:
דף כב:
סוגיא דתרי ותרי
הקושיות שבסוגיא זו רבו כמו רבו:
א' קושית המהרש"א בתוס' ד"ה הבא עלי' באשם תלוי קאי דהי' להם להקשות בחנק קאי. ומה שתירץ מהרש"א ז"ל דבאחר משכחת לה בשוגג אינו מובן דהא רבנן אמרו ל"ת משמע שהב"ד פוסקין דל"ת ומותר לבעול אותה וקשה דבחנק קאי:
ב' קשה דהכא מקשה התוס' רק ממת ולא מקשה מנתגרשה ולקמן דף כ"ו ובב"ב דף ל"א מקשה התוס' גם מנתגרשה:
ג' קושית המהרש"א בב"ב ששם כתבו דהקושיא רק מרמב"י והלא לרבנן גם כן קשה:
ד' בתוס' ד"ה כגון שניסת לאחד מעדים שהקשו מהרגנוהו קושית המפרשים דהא כנס אינו מוציא:
ה' בתוס' ד"ה א"ה לכתחילה נמי תחילת דבריהם קשה להולמם כיון שלא אסקו אדעתייהו לחלק בין בב"א ובין בזא"ז הי' להם להקשות מרישא דשם מבואר בהדיא דדוקא בזא"ז אחר שהתירוה מהני. וגם לשנוייא שכתבו ומרישא נמי מוכח הלא שם מפורש דבעינן בזא"ז דוקא אחר שהתירוה:
ו' בסוף הדיבור שכתבו דנ"ל דחשיב כב' בזא"ז מדרבנן כמו בב"א מדאורייתא דאין שום טעם וסברא לזה:
ז' בתוס' ד"ה משום דר"א שקושיתם חמורה מאוד דמשמע של"ת מהיפרה ומותרת לכתחלה ותירוצם דחוק:
ח' קושית המפרשים על הרמב"ם שפסק דבחד נגד חד בב"א ל"ת ולא תנשא מדינא א"כ לוקי הא דרבי יוחנן בהכי ולא יצטרך לר"א:
ט' קושית התוס' ד"ה מ"ש רישא ומ"ש סיפא:
י' תמיהות המהרש"א ומהר"ש בדברי הי"מ שהביאו התוס':
י"א סוגיא דיבמות דף פ"ח תמוה מאוד בהא דמתיב רבא מקדשתי:
י"ב קושית הפ"י דביבמות משמע שהוא מדאוריי' ובב"ב משמע שהוא משום זילותא דב"ד:
י"ג דברי התוספות ביבמות דף קי"ז ד"ה הא לא נישאת אין לו פירוש במה שהוכיח לא תינשא מדאורייתא מדלא קתני הולד ממזר והמהרש"א דחק עצמו מאוד. ומקודם ניישב קושית המפרשים בתוס' ד"ה מ"ש רישא וז"ל וי"מ כיון דלא מפליג בין באו עדים ועיין מהרש"א ומהר"ש שתמהו בזה וגם הלשון קשה דהתחלת דבריהם במ"ש דלא מפליג היינו בסיפא א"כ קשה מ"ש אח"כ מסיפא נמי דלשון נמי משמע דמקודם לא איירי מסיפא גם מ"ש אלא רבנן תמוה דהא לרבנן קשה טפי ועוד דה"ל להקשות בסתם הך סיפא כמאן אתיא לא כרבנן ולא כרמב"י. והנה בספר הפלאה תי' דס"ל כמ"ש התוס' בדף כ"ו בתרי ותרי לא שייך לאוקמי אחזקה היכי דא"ל הרי טמא לפניך א"כ ה"נ י"ל בניסת קודם שבאו עדים ליכא למימר חזקת פנויה בסיפא אפי' תימא כיון דנשאת לפניך וה"ל לאפלוגי ברישא בנשאת קודם דליכא חזקת פנוי' ואפי' דרמב"י הוא ובניסת קודם אפילו בסיפא ל"ת א"כ ה"ל לאפלוגי בסיפא ומדלא מפליג לא ברישא ולא בסיפא ש"מ דרישא אתיל כרבנן דאפילו בלא חזקת פנויה ל"ת א"כ אפי' סיפא נמי. ודבריו תמוהין דל"ד כלל להתם דשם אמרינן הרי טמא לפניך על טומאה זו וכמו שהטומאה הוא עכשיו עלי' כן היתה קודם משא"כ הנשואין של עכשיו אין הנשואין שאנו דנין עליהם כי הנשואין של עכשיו הן מאיש אחר והנשואין ראשונים הן ג"כ מאיש אחר וגם בלאו הכי דבריו תמוהין. לכן נראה לפרש דבריהם כי תוס' בקידושין דף ע"ט ד"ה קדשה אביה בדרך כתבו וז"ל דבקידשה אביה לחוד בהא מודה שמואל דהעמד אשה בחזקת פנויה אבל בקידשה היא עצמה בעיר ממ"נ הוי בחזקת א"א ע"ש ולפ"ז יש לפרש דבריהם דכן הוא כוונתם כאן דאי רישא מטעם חזקת פנויה היא הי"ל לחלק ברישא בין אם באו הני שני כיתי עדים דהיינו תרי שאומרים נתקדשה לראובן ועדים המכחישין אחר שכבר ניסת לשמעון דאז ליכא חזקת פנויה מטעם שכתבו התוס' בקידושין שם כיון דממ"נ א"א היא נהי דליכא ג"כ חזקת א"א מ"מ תרי ותרי ספיקא הוא וראוי להיות תצא לרמב"י דס"ל בס' השקול תצא דהא רמב"י ג"כ מודה דחזקת דייקא מרע לחזקת א"א דהא בניסת בהיתר מודה דל"ת ואף דרמב"י מודה בניסת ואח"כ באו עדים דל"ת אפילו בנתגרשה שהיה לה חזקת א"א היינו מטעם זילותא דב"ד כמבואר בב"ב דף ל"א והכא לא שייך זילותא דב"ד כיון דעדיין לא באו עדים שהעידו שנתקדשה קודם הנשואין שלה ולא הכת שמכחישין אותן ולא היתה צריכה היתר ב"ד כלל וליכא זילותא ובודאי דתצא לרמב"י בניסת ואח"כ באו עדים והי"ל לחלק ברישא בין ניסת ואח"כ באו עדים או ניסת אח"כ ומדלא חילקו ע"כ לאו רמב"י אלא רבנן ולרבנן א"ש דלא מפליג דהא אפילו בנתגרשה דאיכא חזקת א"א ס"ל דל"ת מכ"ש בתרי ותרי בקידושין בניסת ואח"כ באו עדים ל"ת א"כ קשה סיפא נמי אמאי תצא לרבנן. ולפ"ז לא קשה קושית המהרש"א שהקשה דלוקי בניסת שלא לאחד מעדים ע"ש דז"א דא"כ תיקשי רישא ועכצ"ל הטעם ברישא מטעם חזקת פנוי' א"כ ה"ל לחלק בניסת ואח"כ באו עדים תצא דהא ג"כ ליכא חזקת פנויה וע"כ מיירי בניסת לא' מעדים דלא תצא לרבנן א"כ קשה סיפא אמאי תצא לרבנן. ולפ"ז ל"ק ג"כ ליקשי מסיפא גופיה סיפא כמאן אתיא לא כרבנן ולא כרמב"י דהי"ל דמיירי בניסת שלא לאחד מעדים לכך הוצרך להקשות מרישא להוכיח דמיירי בניסת לא' מעדים. וא"ל דהאיך המ"ל בנתקדשה וניסת לא' מעדים ושעדים מכחישין באו אח"כ הא כיון דכבר ניסת לא' מעדים הראשונים המתירין נפסל לעדות דז"א די"ל דמיירי בג' עדות כמ"ש המפרשי'. ולפ"ז י"ל קושית התוס' לעיל בד"ה דהבא עליה בא"ת קאי תימה דהא בחטאת קאי ע"ש דהנה הר"ן הקשה קושית התוס' בממ"נ דאי מיירי בעומדת בחזקת פנויה א"כ אפילו א"ת ליכא ואי דקיימא בחזקת א"א א"כ בחטאת קאי ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דלא היה יכול להקשות בחטאת קאי די"ל דמיירי דקיימא בחזקת פנויה כמ"ש הר"ן ומ"מ מקשה שפיר בא"ת קאי לרמב"י בניסת ואח"כ באו עדים דאז ליכא חזקת פנויה בממ"נ ומטעם שכתבו התוס' בקידושין כנ"ל וגם לא הוי בחזקת א"א ובא"ת קאי. ומדברי הר"ן שכתב דמיירי בעומדת בחזקת פנויה לכאורה קשה כיון דכולן בא"א קמסהדי ה"ה בחזקת א"א כדלקמן בנתגרשה. ונראה בכוונתו דהנה הר"ן הקשה על הא דקאמר הש"ס בנתגרשה תרווייהו בא"א קא מסהדי הא חד מינייהו מיפסל בהכחשה ואיך מצטרפין ותי' דמיירי באחד אומר קרוב לה ואחד אומר קרוב לו דעבידא דטעי בהכי. והנה התוס' בב"ב גבי שנים אומרים מנה ושנים אומרים מאתים הקשו דמה"ת יתחייב ליתן מנה הא הוי כנמצא א' מהן קרוב או פסול. ותי' דס"ל דבד"מ תתקיים עדות בשאר א"נ היכי דמסייע אהדדי אבל היכי דמכחשי אהדדי לא ע"ש. א"כ הכא לענין א"א בתרי ותרי דמיירי במכחשים ממש שזה אומר לא נתגרשה כלל דודאי מיפסל אחד מהן והוי כנמצא אחד מהן קרוב או פסול דהא עידי קידושין כעידי ד"נ דמיא דהא עדות מיוחדת פסול בקידושין מה"ט וממילא נתבטל ג"כ עדות הא"א ואפילו לתי' הב' ג"כ נראה דבהעידו תוך כ"ד של הקידושין דנתבטל העדות של א"א דעדות א"א עדות אחת היא ובעדות דא"א מסייע אהדדי הוא וזהו כוונת הר"ן בקושיתו ממ"נ א' קיימא בחזקת פנוי' כגון בכה"ג שנתבטל ג"כ עדות של הקידושין אפי' א"ת ליכא ואי קיימא בחזקת א"א כגון שהעידו אחר כ"ד של הקידושין א"כ בחנק קאי. והתוס' לא רצו בזה וס"ל דלעולם בחזקת א"א קיימא ע"פ הנך סהדי ומקשי שפיר:
בתוס' ד"ה בא"ת הקשו דבחזקת א"א קיימא. ובב"ב דף ל"א הקשו התוספות קושיא זו אליבא דרמב"י. והקשה המהרש"א הא לרבנן ג"כ קשה. ונ"ל ליישב ומקודם נבאר סוגיא דש"מ ביבמות דף פ"ח מנין שלא רצה דופנו ת"ל וקדשתו בע"כ ה"ד אילימא שלא ניסת לא' מעדים וקאמרי ברי צריכא למימר אלא לאו דניסת לא' מעדים פירש"י וז"ל אלא לאו כה"ג דניסת לא' מעדיה תחלה ואח"כ באו עדים שהיה חי באותו שעה ומת ולא רצה להוציאה משום זונה וקתני דופנו וקשה לרבא ע"ש. והוא תמוה מאוד. א' דה"ל לכתוב הקרא בישראל כה"ג שמעידין שעדיין חי וניסת לאחד מעדים וקאמרה ברי לי שהיא אסורה לו. ב' דלמה הקשה לרב ה"ל להקשות על רמב"י ורבנן. ג' דמה"ת לאוקמי קרא בכה"ג דוקא כיון דמסברא מותרת ואם באנו לפרש הקרא לאסור מצינו הרבה לדרוש. ולתרץ נראה דעל רמב"י ורבנן לא היה מצי להקשות מברייתא זו דהנה הרשב"א בקדושין דף ס"ו בסוגיא דאשתך זינתה בע"א כתב ליישב קושית התוס' דהכא דעד נמי בחנק קאי וז"ל וכיון דאסיקנא כגון שניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי אע"ג דתרי ותרי ספק דרבנן הוא ומדאורייתא אוקמי אחזקה לא מפקינן בדיעבד דהא בדינא קאמר ולגבי עצמן נאמנים בדיעבד ע"ש. (והנה הפנ"י למד מדברי רשב"א הנ"ל דאף דקיי"ל דסוקלין על החזקה ומ"מ אם בא עד אחד וטוען ברי נגד חזקה מהימן לגבי עצמו לכך בעינן בהתראה שקיבל עליו התראה בכדי שלא יאמר ברי לי דאם אמר ברי מהימן ע"ש. ותמוהין דבריו מאוד דא"כ האשה שאמרה ברי גרשני בעלי תהיה נאמנת כשניסת לא' האומר ג"כ ברי לי ולא אשתמיט בשום פוסק או תנא לומר כן ולעד"נ דדוקא בתרי ותרי אמרינן כן דהא ביבמות אמרינן דתרי ותרי ספק דרבנן הוא ומדאורייתא אוקמי אחזקה מידי דהוי אנכסי דבר שטיא ע"ש בדף ל"א הרי דבהדיא מדמה ליה הש"ס תרי ותרי דא"א לתרי ותרי דממונא והרי חזינן דבממון אף דאמרינן גבי תרי ותרי אוקמיה אחזקה דמ"ק מ"מ ל"ד הא דמעמידין אחזקה באיכא ב' וב' להיכא דמעמידין אחזקה בליכא תרי ותרי דבליכא תרי ותרי לא מהני תפיסה וטענת ברי כנגד חזקת מ"ק אפילו במטלטלין ובדאיכא תרי ותרי קיי"ל דמהני תפיסה וטענת ברי אלמא בדאיכא תרי ותרי נחלש כח חזקת מ"ק דמהני שוב תפיסה נגדו. ולפ"ז אף שכתב רשב"א בדאיכא ב' וב' א"י להוציא אשה מבעלה בטענת ברי אף דאיכא חזקת א"א מ"מ בליכא תרי ותרי בודאי מוציאין אותה מבעלה מכח חזקת א"א אפילו בטענו שניהם ברי דאין לדמות חזקה במקום דאיכא תרי ותרי למקום דליכא תרי ותרי כנ"ל בממון):
אמנם התוס' תי' באופן אחר קושיא זו דחזקה דדייקא מרע לחזקת א"א ולפ"ז לא היה מצי להקשות מברייתא דדופנו על רמב"י ורבנן דשם כיון דב' אומרים מת וב' אומרים לא מת ועדיין הוא חי איכא חזקה דדייקא דמרע לחזקה דא"א ובודאי מותרת היא נגד ס' השקול משא"כ בברייתא דוקדשתו כיון דכתב רחמנא גבי כהן דוקא ולפי הס"ד דאין לחלק בין איסור כהונה ובין איסור דשייך גם בישראל ע"כ מיירי בדין דלא שייך רק בכהן והיינו כגון ב' האומרים לא מת אומרים שעכשיו מת רק שבשעת נשואין היה חי ואסורה לכהן משום זונה דתו ליכא חזקה דדייקא דלמה לה לדייק באיזה זמן מת וממילא מחזיקין הבעל בחזקת חי ועכשיו מת ומ"מ ליכא למיסרה לישראל משום קרא דנטמאה חד לבועל דהא באונס היה דמדרבנן אסורה אפילו בניסת ע"פ ב' עדים מ"מ קרא ליכא לאוקמי הכי אבל בכהן שפיר קמ"ל קרא דאסורה בכה"ג שאומרין עכשיו מת ומשום איסור זונה דאסורה אפילו באונס וסברא דדייקא ליכא משום דעכשיו מת בודאי וקמ"ל קרא לאפוקי מס' הרשב"א שכתב דברי בלא דייקא נמי מהני בתרי ותרי נגד חזקת א"א לענין שאין הב"ד יכולין להוציאה מידו ובזה מדוקדק מה שדורשין דין זה דוקא מקרא דוקדשתו דכתיב סתמא והאי דבשאר דינים המותרים מצד הדין מסברא מה"ת לאסור מקרא זה אלא ע"כ קרא לא אתיא רק לחלק בין איסור לממון דבממון במקום שיש ב' וב' א"י הב"ד להוציא ממי שתפס וטוען ברי אף דאיכא כנגדו חזקת מ"ק מ"מ בדבר איסור מחויב הב"ד להפרישם כיון דלהב"ד נראה דאסור מכח החזקה מקדשין אותו בע"כ ומוציאין אותה שלא יהיה נראה בעיני ב"ד שעושה איסור דלפני ב"ד היא אסורה וקיימא בחזקת א"א אבל לרב מקשה שפיר כי לכאורה דברי רש"י סותרין זא"ז דבכתובות פירש"י ברי לי שאין לבו נוקפו וביבמות פרש"י ברי גמור ע"י סימנים וצ"ל דרש"י סובר דשניהם אמת דהיינו סברת התוס' דחזקת דייקא מרע וגם ס' הרשב"א דבטוען ברי אין מוציאין בתרי ותרי אף דאיכא חזקה ובכאן א"א לפרש ברי גמור מטעם שכתב הר"ן בשיטת רש"י דאשה שאמרה מת בעלי נאמנת והוכרח רש"י לפרש ברי דאין לבו נוקפו ובהכי סגי כיון דחזקה דדייקא מרע לחזקה דא"א ולא נשאר רק ספק השקול ואיסורא באשם תלוי וס' דאין לבו נוקפו מהני לסלק איסורא דא"ת אבל ביבמות מיירי שהבעל כאן ואיכא ב' שאומרים מת וב' אומרים לא מת והיא מכחישתו בפניו שוב לא שייך דייקא שהרי כבר הכחישתו ואפילו בגירושין כיון דיכולה להכחישתו לא דייקי מכ"ש הכא כיון דהעיזה בפניו שוב לא דייקי וחזקה דאינה מעיזה לא שייך הכא כיון דעדים מסייעין לה יש לחוש שמא זה הוא. וראיה לזה דכשבעל כאן והיא מכחישתו דלא שייך דייקא מסוטה דף ל"א (תוס') בד"ה כאן בב"א שכתבו וז"ל וההוא דאשה רבה לתרווייהו משום דגברא אתי וקאי ע"ש ודבריהם מחוסרי הבנה ועכצ"ל בכוונתם דבאשה רבה אמר שמואל ל"ש אלא בשותקת אבל במכחישתו ל"ת כו' ולא קאמר דאחר שהתירוה לינשא נשאת לכתחילה ע"כ דשם לא מהני התירו כיון דגברא אתי וקאי לא שייך דייקא וליכא חזקה דמרעא לחזקה ולכך לא מהני זה שתנשא לכתחלה רק ניסת דוקא ולומר דדייקא דיראה שמא יוזמו לא ס"ל לרש"י (ואי תקשי מגירושין יתבאר לקמן אי"ה) וכיון דל"ש דייקא הוצרך רש"י לפרש ברי גמור דמהני כמ"ש הרשב"א דכאן לא שייך ס' הר"ן שכתב בשיטת רש"י דברי גמור בלא"ה מהני כמו אשה שאמרה מת בעלי ע"ש וכיון דל"ש דייקא מוכח דס"ל לרב דברי מהני בלא דייקא כס' הרשב"א ולפ"ז שפיר מקשה מקרא דוקדשתו מוכח דברי לא מהני ומשני איסור כהונה שאני ובתי' הב' משני הש"ס א"נ דופנו בעדים ולא חזר מתירוץ הא' דאיסור כהונה שאני דודאי דדופנו בעדים ג"כ לא שייך רק בכהן דהא לא כתב רחמנא רק בכהן רק דבתי' הא' אמרו בכהן תצא ובתי' הב' רק דופנו בעדים וכן הא דמשני בבאו עדים ואח"כ ניסת כרמב"י לא חזר מתי' הא' רק בתי' קמא לעולם תצא אפי' ניסת בהיתר אף דבישראל ל"ת וגילה לנו רחמנא דבישראל ל"ת רק במקום שיש איסור כרת כמ"ש הרמב"ם דרק ס' דיש בו איסור כרת אסור מדאורייתא וגילה רחמנא דס' איסור כהונה חמור כמו ספק כרת בישראל. ולפ"ז צ"ל הא מני רמב"י דלרבנן אפי' בס' כרת ל"ת בטוען ברי ולפי המסקנא פסק הרשב"א קיים דבטוען ברי מהני בלא דייקא לכן לא הביאו הפוס' דסוגיא דוקדשתו דקיי"ל כרבנן:
באופן אחר יש ליישב סוגיא הנ"ל דהמקשן היה לו הוכחה מברייתא כיון דלא כתב איסור דוקדשתו רק בכהן ולא בישראל משמע דבישראל מותר מכח דתרי ותרי ס' דאורייתא הוא דאי רבנן ומדאורייתא אוקמי אחזקה דא"א א"כ אף בישראל אמאי לא אסרינן וגם קשה מאי קמ"ל דדופנו אלא ודאי תרי ותרי ספק דאורייתא הוא והא דל"ת מטעם דבס' מהני כשאומרים ברי אבל אחר שלבו נוקפו אסור וא"כ א"ש דבכהן אסור מדאורייתא דבשלמא בישראל מותר דהן מותרין מטעם ברי דידהו כשניסת לא' מעידיה ובניה ג"כ מותרים מדאורייתא אף דבניה א"י לטעון בברי לא הן ולא הבעלים שניסת להן מ"מ מותרין מדאורייתא דס' ממזר מותר מדאורייתא משא"כ בכהן שהולד ס' חלל דאסורין מדאורייתא לכך אסורה מן התורה משום הבנים דהא ודאי כשימות הבעל ותנשא למי שטוען ס' יהיה הולד ס' ממזר כמבואר באה"ע סימן קי"ז ע"ש ומה"ת לא יהי' הולד מן הראשון ג"כ ס' ממזר כמו השני דהא הולד מהראשון טוען ס' כמו מהשני. וא"ש דמוקמינן קרא דוקדשתו בכה"ג דאף לדידהו אין איסור כיון שטוען ברי מ"מ הב"ד מחויבין לראות שלא יהיו פסולי כהונה בישראל ומחויבין לקדשו ואזהרי' רחמנא לב"ד להיות דופנו לכהן שלא ירבה פסולי כהונה. ולפ"ז א"ש דלא הוי מצי להקשות על רמב"י ורבנן שאמרו ל"ת מקרא דוקדשתו רק לרב דעיקר הקושיא הוא דכיון דמצינו דאסרה תורה מטעם הבנים שלא יהיו ס' חללים א"כ אמאי אמר רב דל"ת הי' לה שתצא עכ"פ מדרבנן כי הבנים יהיו אסורים מדרבנן משא"כ לרמב"י ורבנן דאמרי ל"ת לא הוי מצי להקשות דהוי מצי לאוקמי פלוגתייהו דמיירי כגון שעכשיו ודאי מת כשבאו תרי ותרי רק רמב"י ס"ל דתצא משום דנשאת באיסור ותצא מטעם איסור ונטמאה דאסורה לבעל ולבועל כדקתני בריש האשה רבה דאפי' בניסת בעדים תצא מזה ומזה מטעם קנסא דחשיבה מזידה משום דלא דקדקה ע"ש ומשום בניה ליכא שום חשש כי הבנים לא יהיו אסורים דמטעם איסור ונטמאה לא נפסלו הבנים משא"כ רב דאמר ביבמות דאפי' הבעל לפנינו ותרי אמרי שהוא הבעל ויש חשש שיפסלו הבנים מטעם ממזרות ואפ"ה מתיר מקשה לו מקרא דוקדשתו שפיר ומשני איסורי כהונה שאני כלומר איסור כהונה דמדאורייתא אסורין הבנים לכך תצא משא"כ גבי ישראל כיון דבניה אינם אסורים רק מדרבנן וכיון שחכמים לא יכולין להוציאה מבעלה מטעם ברי דידהו גם הבנים מותרים כי לא רצו לאסור הבנים ולהוציא אשה מבעלה בשביל זה והם אמרו שמותרים הבנים ואבע"א בניסת ואח"כ באו עדים ורמב"י היא דלאו משום בנים הוא כלל רק משום איסור דידה עצמה תצא דניסת באיסור. והא דיש חילוק מדאורייתא בין נשאת באיסור לנשאת בהיתר הוא מטעם דהרשב"א בקידושין דף ס"ו כתב דתרי ותרי ס' דרבנן הוא ומדאורייתא אוקמי אחזקה הטעם לרמב"י דבניסת בהיתר לא תצא דהנשואין הפקיעו מחזקת א"א ואוקמי' לדידה בחזקת היתר משא"כ בניסת באיסור ע"ש ברשב"א בד"ה מאי לא תצא דעכצ"ל כן ברשב"א דמוקי להאי דיבמות גבי מת בעלך ואח"כ מת בנך דלא מיירי באומרת ברי דכתב לעיל דברי מהני נגד החזקה ולא היה צ"ל דבניסת אפקוה מחזקה אלא ודאי דר"ל אפי' באין טוען ברי דמותרת וא"כ עכצ"ל דניסת משוה לה בחזקת היתר דאי היה נשאר ספק היתה אסורה מטעם ס' ולפ"ז אין חילוק כלל בין איסור כהונה לאיסור ישראל והא דנקט קרא באיסור כהונה דכיון דאיסור הוא מטעם עצמו ולא מטעם בנים אשמועינן רבותא דאף דס' לאו ליכא איסורא מדאורייתא להרמב"ם ואפ"ה בתרי ותרי אסורה וקמ"ל רחמנא דב' וב' מדאורייתא אוקמי אחזקה ומכ"ש בישראל היכי דאיכא עדיין ס' א"א דאפי' ס' בעלמא אסור מדאורייתא. ולפ"ז י"ל דברי המהרש"א שהן תמוהין שבתוס' ד"ה הבא עלי' באשם תלוי קאי הקשה דאמאי נקטי התוס' גבי אחר בחטאת וגבי עד בחנק ותי' דבאחר משכחת לה בשוגג ע"ש. ולכאורה תמוהין דבריו דהא אהא דתני ל"ת שהב"ד פוסקין לה ל"ת ומקיים אותה אפי' אחר שראו עדים אז מזידה היא וקשה דהא בחנק קאי ונלפע"ד לתרץ דבאחר לא היה אפשר לפרש בחנק קאי דהיו יכולין לתרץ דב' עדים שאמרו לא מת אומרים שעכשיו מת רק הנשואין היו באיסור כמ"ש רש"י ביבמות דף פ"ח בד"ה אלא בכה"ג וז"ל שניסת תחילה לא' מעדים ואח"כ באו עדים שהי' חי באותו שעה ומת עכשיו ע"ש וה"נ מיירי בדכוותיה ולא מיירי הברייתא כלל כשעדיין הס' אם היא א"א או לאו דבזה ודאי תצא דבחנק קאי רק דמיירי שעכשיו מת בודאי ואין הב"ד דנים רק אם תצא מטעם המבואר באשה רבה באמרו לה מת בעלך ואח"כ ניסת ובא בעלה תצא מזה ומזה ועיין באה"ע סי' י"ז דאפי' בניסת בב' עדים תצא מזה ומזה כיון שעבר על איסור חטאת בשוגג ולזה פסק כאן דל"ת והוא משום כיון דלא תנשא הוא רק משום חומרא דרבנן ל"ת וע"ז מקשה הא בא"ת קאי ועבר איסור דאורייתא וראוי להיות תצא וע"ז מקשי התוס' דה"ל להקשות דעל ביאות ראשונות בחטאת קאי ועברה על איסור חטאת אף שה"ל בשוגג דהיינו אף שלא ידעה מב' עדים המכחישין בשעה שבא עלי' מ"מ בחטאת קאי. אבל על האי דמשני הש"ס כשניסת לאחד מעידיה הקשו התוס' שפיר בחנק קאי דהא מזיד הוא:
ועדיין צריך אני למודעי בהא שכתבתי לעיל דס' שכתבו התוס' דשמא יוזמו ל"ל לרש"י וקשה מהא דב' אומרים נתגרשה וגם על התוס' קשה דבב"ב דף ל"א הקשו התוס' רק מב' אומרים מת ולקמן דף כ"ז הקשו גם על נתגרש'. לכן נלפענ"ד דהנה בכתובות הקשו על המקשן דה"ל להקשות בחטאת קאי או בחנק ול"ק מנתגרשה דהנה אף דקיי"ל תרי ותרי ס' דרבנן ומותר בכל איסורין דאיכא חזקת היתר היינו דוקא בתרי ותרי משום דאוקי ב' להדי ב' והוי כאילו ליכא עדים כלל אבל בשאר ס' במציאות כגון ס' דרוסה ידועה הוא מחלוקת הרמב"ם ותוס' דתוס' ס"ל כל ס' דאורייתא אסור מן התורה אפי' היכא דאיכא חזקת היתר כיון דאתייליד בי' ריעותא וע' בש"ך ביו"ד סי' נ' ואפי' הרמב"ם דס"ל דכל ס' דאורייתא מותר מן התורה מודה בס' כרת וע' בר"ן בקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא דכל ס' קידושין אסור מדאורייתא לרי"ף ומכ"ש ס' גירושין כגון ס' קרוב לו ס' קרוב לה ובודאי לא יעלה על הדעת שיתחייב הבא עלי' חנק דהא בהדיא תנן מגורשת ואינה מגורשת ולפ"ז ל"ק מנתגרשה דהא התוס' ד"ה תרווייהו בפנוי' כתבו וז"ל כגון שזרק לה ס' קרוב לו ס' קרוב לה והני ב' סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה וה"נ גבי תרי ותרי י"ל דמיירי שזרק לה בפנינו גט ס' קרוב לו ס' קרוב לה ב' אומרים קרוב לו וב' אומרים קרוב לה ואז אף אם נאמר דאוקי תרי להדי תרי וסהדי כמאן דליתא דמי מ"מ נשאר הס' שנעשה בפנינו ולא אזלינן בתר חזקה לחייב חנק וחטאת ורמב"י סובר כיון דאיכא תרי ותרי תצא ובניסת ואח"כ באו עדים ל"ת משום זילותא דב"ד ומש"ה לא היו יכולין להקשות על המקשן מנתגרשה רק ממת אבל בב"ב הקשו על הס"ד רק שפלפלו לענין הדין והי' מסתבר להו כיון שנקט סתם משמע דאפילו ליכא כאן רק ס' דתרי ותרי אפ"ה ל"ת מקשה שפיר דהא מדאורייתא אוקמי אחזקה ותירצו דדייקא מרע. אך עדיין קשה קושית המהרש"א אמאי הקשו רק לרמב"י ולא לרבנן ולפי הנ"ל י"ל דלרבנן המ"ל דעדים כשאמרו לא מת אומרי' שעכשיו מת ואין בו משום חששא רק דאסורה לבעל ולבועל והתוס' בד' כ"ו כתבו וז"ל היכי דאיכא הרי טמא לפניך לא מוקמינן אחזקה בדאיכא ב' וב' א"כ ה"נ אמרינן הרי מת לפניך ולכך ל"ת משא"כ לרמב"י הי' להם הוכחה דודאי מיירי שתרי אומרי' עדיין הוא חי דאי עכשיו מת שוב ליכא איסורא דא"א רק משום קנסא דרבנן והתוס' דף כ"ו לחד תי' כתבו גבי תרומה דרבנן ועירוב דרבנן מותר בב' וב' ומכ"ש דאין מוציאין אותה מבעלה בתרי ותרי עכצ"ל כשאומרים עדיין הוא חי מקשה שפיר ומה שהקשה הפ"י דביבמות משמע שהוא איסור דאורייתא ואיך מתירין אותה מטעם זילותא דב"ד אישתמיט מיני' דעת רשב"א בקידושין שכתב כיון שנתיבמה יצא' מחזקת א"א אלמא דכשכבר נעשה מעשה וניסת ע"פ ב' עדים בהיתר יצא' מחזקת א"א אך עכ"פ הי"ל לאסור מדרבנן כמו גבי ינאי המלך לכך הוצרך לטעם זילותא דב"ד:
בתוס' ד"ה כגון שניסת הקשו מהא דהרגנוהו לא ישא את אשתו. ותמהו האחרונים דהא קיי"ל אם כנס אינו מוציא. ונלפענ"ד דקושית התוס' הוא מרמב"י דס"ל דניסת ואח"כ באו עדים ל"ת משום זילותא דב"ד וזילותא דב"ד לא שייך רק כשניסת ברשות ולזה כיון דלא התירו לזה וניסת שלא ברשות ב"ד וליכא למיחש לזילותא גם אם כנס מוציא אח"כ הראו לי ספר הנדפס מחדש מהר"מ ברב"י שכ"כ. אך תי' זה שייך לתוס' שכתבו בב"ב דף ל"א בד"ה אבל ניסת דדוקא כשניסת ממש איכא זילותא ובזה שפיר י"ל כיון דגם מעיקרא אסרו לזה ליכא זילותא כשאוסרין אותה אח"כ ואפי' לדעת הי"מ שהביא הרמב"ן היינו שהתירוה ממש מ"מ ליכא למיחש לזילותא דהא לשאר עולם ע"כ צריכין למיסרה דהא אינה מותרת רק לא' מעדיה ומה שאוסרין אותה להעד הב' ליכא זילותא דהא מעיקרא אסרו עליו אך הא קשה דהא לכאורה קשה בלא"ה מה עלה על דעת התוס' דאפילו ב' אומרים מת לא ישא משום חשד דהא כיון שכבר הותרה ע"פ ראשון לכל עולם מה חשד איכא להב' ועכצ"ל דדעת התוספות בהעידו כיון דאיכא למיחשד לכל אחד שלכך מעיד שרוצה לכונסה. ואי תיקשי דא"כ מאי מקשה התוס' דלמא הכא מיירי בהעידו זא"ז דז"א דהא הכא מיירי דאיכא תרי ותרי דאם נעשה אחד לנוגע מה שרוצה לכונסה א"כ אין א' במקום ב' כלום ולפ"ז הדרא קושית המפרשים לדוכתה מאי מקשי התוס' הא כנס אינו מוציא ואפ"ת דהקושיא היא לרמב"י דז"א דגם לרמב"י ל"ק דמשכחת לה שהעידו בזא"ז שהתירוה לכנוס לב' ואח"כ באו עדים דאז ודאי איכא זילותא כיון שנשאת ברשות ב"ד אך אפ"ל דמשנתגרשה מקשי התוס' דבנתגרשה צריכה שניהם לעדות ואסורה לשניהם וממילא ניסת שלא ברשות ב"ד וליכא זילותא מ"מ אפשר לתרץ קושית התוס' בשליח שהביא לה גט ועוד יש א' שגם בפניו נכתב וניסת לא' מעדיה דמותרת ע"י השליח ואח"כ באו שנים ואמרו מזויף הוא:
בתוס' ד"ה א"ה לכתחילה נמי ומהא דתנן ביבמות דף קי"ז עד אומר מת ועד אומר לא מת ה"ז לא תינשא. לכאורה דבריהם תמוהים דמרישא ה"ל להקשות דמבואר בהדיא דאם בא העד קודם שהתירוה לא תנשא ואם נחלק בזא"ז וכן בב"א גם מסיפא לק"מ כמבואר בדבריהם וגם לשונם שכתבו דמרישא דהתם יש להוכיח דמה שייך ענין הוכחה כיון שמפורש בהדיא. ול"נ שבודאי אסקי אדעתא לחלק בין בב"א בין בזא"ז כמבואר בהדיא ברישא דבעינן דוקא התירוה אך שהי' קשה להם מסיפא שהלשון משמע דמיירי אף בזא"ז דהא לעולא הי' דוחק להעמיד סתם משנה בב"א כמ"ש התוס' בסמוך גבי ע"א אומר נטמאת ובזה תי' שפיר דהסיפא מיירי בב"א ואין זה דוחק דהא מרישא יש להוכיח פי' כיון דברישא מפורש בהדיא בזא"ז ממילא יש הוכחה דסיפא מיירי בב"א ולא סתמא הוא: