אור ברסלב
בית יעקב על כתובות פרק ראשון בתולה נשאת

בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק ראשון בתולה נשאת

דף ב.

בגמ' פירסה נדה מהו. בר"ן הביא מחלוקת הפוס' דהרב' ס"ל דחופה הוא יחוד וממילא פירסה נדה לאו בת חופה היא. והר"ן חולק עליהם וס"ל דחופה היינו כנסה לביתו והביא ראיה מהא דאמרינן בדף י"ב באלמנה מן הנשואין ויש עדים שלא נסתרה. ולפענ"ד נראה לחלק דהנה בלא"ה קשה האיך אפשר לומר דחופה היא יחוד דוקא הא אפילו מסר האב לשלוחי הבעל הוי נשואה לכל מילי להרבה מ"ד בכתובות ד' מ"ח ואין סברא לומר דפליגי המ"ד במציאת החופה מה הוא אם הוא יחוד או כניסה לביתו. ועוד קשה על הירושלמי שהביא הרא"ש שמחלק בין בתולה לאלמנה דבאלמנה חופה אינו קונה. חדא מה שתמהו המפרשים דלא נמצא בש"ס דילן שום חילוק. וגם אין שום סברא לחלק בין בתולה לאלמנה לענין חופה. ועוד דהעיקר פלוגתא ביש חופה לפסולות ביבמות דף נ"ז קאי על אלמנה לכ"ג אלמא דאלמנה כשירה יש לה חופה. ולהרמב"ם דחופת בתולה היינו יחוד הראוי לביאה בעינן באלמנה ביאה דוקא כמבואר באה"ע סי' נ"ה בב"ש ס"ק ב' אבל חופה אינו קונה אפי' באלמנה כשירה א"כ למה פליגי בחופה באלמנה פסולה הא אפילו בכשירה אינו קונה ע"ש. ועוד דאי אמרינן דחופה היינו דוקא יחוד ולהרמב"ם בעינן חופה דחזי לביאה דוקא קשה על הירושלמי שהביאו בתוס' יומא דף י"ג דמתקינין לו אשה אחרת שכתבו שהקידושין והנשואין הוא ביו"כ דוקא לאחר שמתה הראשונה והך כיון דביאה הראשונה הוא ודאי דאסורה ביחוד ביו"כ כמו בנידה כל שלא בעל וכיון דלאו בת יחוד היא ממילא לאו בת כניסה היא ובכ"ג כניסה דוקא בעי כמבואר שם. לכן נראה לענ"ד לחלק בין קטנה ונערה שהיא ברשות אביה אז מהני מסירה ולמאן דס"ל דלא מהני מסירה לאשווי' נשואה מ"מ כניסה לביתו מהני לכ"ע כמ"ש הר"ן ובין בוגרת שהיא ברשות עצמה תדע מדלא קתני בגמרא רק במסר האב לשלוחי הבעל ולא קתני בהלכה אלמנה עם שלוחי הבעל אלא נראה דדין. זה הוא דוקא רק בקטנה ונערה שביד האב למוסרה לחופה בע"כ כמבואר בכתובות ד' מ"ז וכיון שמסרה האב יכול הבעל לישא אותה בע"כ ואינו מחוסר שום דעת רק ברצון הבעל לבד תלוי שוב כיון שהאב סילק רשותו ורצונו וכיון שנכנסה לרשות הבעל לישא ולבעול אותה בע"כ לכך נחשבת כנשואה מיד מה שאין כן בגדולה שאין הבעל יכול לישא אותה בע"כ אף שנתקדשה כבר ולכך לא הוי כנשואה כל זמן שלא נתיחדה עמו לשם נשואין אבל מקודם לכן לא חשיבה נשואה כלל. ולפי זה לא קשה כלל מה שהקשה הר"ן מהאלמנה מן הנשואין ויש עדים שלא נסתרה דהא משכחת לה נשואה בלא סתירה כגון במסר האב לשלוחי הבעל ואפילו למ"ד דס"ל דלא מהני מסר רק לירושתה מ"מ כשהכניסה לבית הבעל ממש מודה דמהני לגמרי דהא נכנסה לרשותו ובידו לישא אותה וכשיטת הר"ן ומשום דיכול ליחדה ולבועלה בע"כ והפוסקים דס"ל דבעינן יחוד דוקא הוא רק בגדולה ובאה"ע סימן נ"ז שכתב גם באלמנה הלכה בלא שלוחי הבעל דמשמע כשהלכה עם שלוחי הבעל הוי נשואה דשם מיירי לענין ירושתה ומטעם מחילה תדע דהא באלמנה לא קנה כלל חופה לפי משמעות הפוסקים ואפ"ה יורש אותה. ובמקום שצריך חופה והיא גדולה אין חופה אלא יחוד ומה"ט ביומא שם בכ"ג דאינו מקדש רק נערה בתולה חופה דידיה במסירת האב ובכניסה לביתו לכ"ע מהני כמש"ל. וזה כוונת הירושלמי במה שחילק בין בתולה לאלמנה ולאו דוקא נקט אלמנה אלא ה"ה בוגרת וכמו שתפס המשנה נותנין לבתולה י"ב חודש ולאלמנה חודש וקאמר התם דה"ה לבוגרת וה"ה הכא כל שיצאה מרשות האב בעי יחוד גמור דבנערה שהיא ברשות האב כניסה לביתו הוי חופה ובאלמנה בעי דוקא יחוד ויחוד אפי' באלמנה הוי חופה. ולפ"ז לא קשה כלל מהא דיש חופה לפסולות דלפמ"ש יחוד אפילו באלמנה הוי חופה כשהיא כשירה ובפסולה פליגי אי יש חופה לפסולות. ומ"מ נראה דלא פליגי רק אי נעשה כנשואה אבל לכ"ע יוצאה מרשות האב במסירה לבד כמ"ש הר"ן בפ' נ"ש דאפי' למ"ד דמסירה לא חשיבה כנשואה מ"מ יוצאת מרשות האב ע"ש. ובזה מיושב הא דקשה מכתובות ד' מ"ה בהא דמשני רבא דמוציא ש"ר חידוש הוא דנכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק וע' רש"י שם שכתב דאילו זנאי השתא בחנק ולכאורה קשה הא כיון שבאו עדים שזינתה בבית אביה נאסרה עליו נהי להרמב"ם דס"ל דחופת נדה לא הוי חופה ל"ק מש"ס זו דדוקא כשאינו רוצה לבעול אותה באיסור וליכא חיבת ביאה לא הוי חופה אבל הכא שלא ידע שהיא אסורה לו ואדעתא דביאה ייחד עצמו ואיכא חיבת ביאה הוי חופה. וכן בנשא אשה אסורה ודעתו לבעול באיסור הוי חופה כיון דחופה אדעתא דביאה הוא. אך לשמואל קשה דס"ל ביבמות ד' נ"ז דאין חופה לפסולות תקשי מברייתא דתני שילא הא דס"ל דאשתני דינא אשתני קטלא ממוציא ש"ר ולדידיה אי אפשר לתרץ דחידוש הוא דהא לדידיה ליכא חידוש דהא לאו חופה הוא כלל ולא אשתני דינא. וכן הקשה בספר הפלאה. ולפי הנ"ל א"ש דבכתובות דף מ"מ קיי"ל דמסירה לא הוי כנשואה ומ"מ קיי"ל דמסר האב לשלוחים דדינא בחנק ועיין בשיטה מקובצת דגזירת הכתוב הוא שאף שאינה כנשואה מ"מ דינה בחנק וכ"כ הר"ן כנ"ל ולפ"ז אף דאין חופה לפסולות ג"כ מהני אף דלא מהני להשוותה כנשואה מ"מ מהני כמסירה להיותה חשובה כיוצאה מרשות האב לדון בחנק כי כשמוסרה לבעלה מוסרה ג"כ לביאה שהיא כנשואה אפילו לפסולות וזהו דלא כדעת הח"מ וב"ש באה"ע ושם יבואר אי"ה:

דף ב:

בתוס' ד"ה מת הוא דאינו גט דאין גט לאחר מיתה וכו' דהשתא לא אסיק אדעתא דבמת איכא למימר וכו'. עיין במהרש"א שהקשה דאפי' אסיק אדעתא הא מ"מ ליכא טעות דהא מ"מ בטל מטעם אין גט לאחר מיתה. ולפענ"ד נראה בכוונת התוס' דהנה בס"פ מי שאחזו כתב הר"ן דאף דתני ליה דין דאין גט לאחר מיתה בהדיא מ"מ קמ"ל בהא דאם לא באתי בתנאי דאף שלא תלה במיתה סד"א דמעכשיו קאמר. ובגליון האלפסי שם הקשה דא"כ מאי מקשה בש"ס הא תני ליה רישא הא אצטריך למיתני מטעם שכתב הר"ן. וכבר כתבתי בספרי ת"ג דלק"מ דהא לפי הס"ד בתנאי דאם לא באתי ומת בלא"ה בטל מטעם אונס דהא יש אונס בגיטין וע"כ הא דאצטריך לאשמיעינן הוא משום דנ"מ בזה גיטך אם מתי כמ"ש רש"י בד"ה היא גופא ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר הא תני ליה רישא דכיון דבלא תנאי נקט בהדיא א"כ בתנאי הדרא קושיא לדוכתיה ליתני חלה וכ"ש מת דבטל מחמת טענת אונס. ולפ"ז א"ש מ"ש התוספות דהשתא לא אסיק אדעתא דמת ניחא ליה דאי אסיק אדעתא ליכא הוכחה כלל מהא דלא תני חלה דאי הוי תני חלה ה"א דבמיתה הוי גט דלא הוי גט לאחר מיתה מטעם שכתב הר"ן ומשום אונס לא בטל גיטא דהא אונס מיתה לא מבטל הגט. אך הא קשה דמאי מקשה הש"ס הא תני ליה רישא דלמא קמ"ל דאפילו בתנאי אינו גט. ואי תקשה דבתנאי בלא"ה הגט בטל מטעם אונס לפי הס"ד דיש אונס בגיטין הא דנ"מ כגון שיש ממקום שהוא למקום התנאי מהלך שלשים יום ופשע ולא הלך עד ב' וג' ימים קודם כלות יב"ח דאף אי לא מת שוב לא היה יכול לבוא ממקום שהיה בו למקום התנאי והרי מבטל התנאי ברצון ובכה"ג מטעם טענת אונס הוי גט כיון שבלא מיתה נתבטל התנאי ברצון וקמ"ל מתניתין דבכל גווני לא הוי גט ובתנאי שייך ג"כ דאין גט לאחר מיתה. ומזה מוכח לפענ"ד דאפילו בכה"ג כל שלבסוף נתבטל התנאי גם מחמת אונס אמרינן להיפך דמה בכך שפשע בביטול התנאי הא אפילו לא פשע היה נתקיים התנאי רק מחמת האונס והתנאי שלו היה אם יקיים התנאי שלא מחמת אונס ועוד דאפשר שהיה בא בקפיצה כעין שאמרו ביבמות ד' קט"ז ומכ"ש למאן דס"ל דאמרינן אגלאי מילתא למפרע עמ"ל פ"ז מהלכות גירושין:

תוס' בד"ה ודלמא לעולם. עיין מהרש"א. ואפילו לפי תירוץ מהרש"א קשה דל"ל הא שכתבו ואין גט לאחר מיתה גרידא וכו' הא אפילו אי ליכא הוכחה דיש אונס מ"מ קשה מנ"ל לרבא דאין אונס בגיטין ונראה דהיה קשה להו ב' קושיות א' מ"ש מהרש"א ועוד מה שייך לומר דקמ"ל דאין גט לאחר מיתה כיון דבהך דינא דתני אין נ"מ דהנה בלא"ה מטעם אונס בטל רק דנ"מ הוא בגט בלא תנאי כמ"ש רש"י וא"כ קשה ה"ל למיתני בהדי' הך דינא דהאומר הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ולכך כתבו דנקט בהך גוונא לאשמועינן תרווייהו:

רש"י בד"ה זמנו של שטר לא לחנם נכתב זמנו של שטר וכו', פי' אף דע"כ צריך לכתוב זמן בגט כמו שהקשה מהרש"א רק כיון דאין הגט חל עד כלות יב"ח אפילו אם יתקיים התנאי דהא לא אמר מעכשיו א"כ ה"ל לכתוב בגט זמן התחלת הגט. אך קשה דהא היה צריך לכתוב זמן התחלת התנאי בגט דאם נתן לה הגט בניסן תק"פ ויכתוב בגט התנאי ולא יבוא עד ניסן תקפ"א ה"ז גט ואם לא יכתוב זמן התחלת התנאי בגט רק סתם אם לא אבוא עד ניסן תקפ"א יהיה גט יש לחוש שיבוא בתשרי ותאמר האשה שהתחלת התנאי ונתינת הגט היה אחר תשרי ואחר תשרי עד ניסן לא בא. אמנם נראה דלק"מ דהא מבואר בגיטין דף ע"ב דהך דאם לא באתי מיירי בתנאי בע"פ ולפ"ז בודאי דלא היה צריך לכתוב זמן בגט כלל דהא אם לא יהיו עדים על התנאי יכולה להכחיש התנאי לגמרי ואם יהיו עדים על התנאי ממילא יזכרו אף הזמן. ובזה י"ל מה שתמה הב"ש באה"ע סימן קמ"ד על הרמ"ה שהביא הטור בח"מ סי' רנ"ח דלא אמר ר"י זמנו של שטר מוכיח עליו רק לאחר מיתה שהמיתה מברר הזמן אבל לאחר ל' לא אמר שלא היה יכול לכתוב לאחר ל' לבד דלא היינו יודעים מאימת מתחיל הזמן לאחר ל'. והקשה הב"ש דהא בגיטין דף ע"ב מוכח דאפילו בקוצב זמן סבר ר"י זמנו של שטר מוכיח ע"ש. ולפי הנ"ל א"ש דבגיטין מיירי בתנאי בע"פ ודאי דלא היה צריך לכתוב הזמן משום התנאי דהא יצטרך עדים על התנאי וידעו הכל וכעין זה כתבו הפוסקים בסוגיא דנכתב ביום ואי משום דצריך לכתוב זמן הגט ה"ל לכתוב הזמן המאוחר דהא בלא"ה אין גט חל עד כלות הזמן ובמאוחר ג"כ אין הגט חל עד הזמן הנכתב בגט כמבואר בתוס' גיטין י"ז ע"ש:

דף ג.

בתוס' ד"ה אשה ניסת בכל יום ונ"ל דמשום ברכה לא היה קובעים יום וכו' לכאורה קשה דהא בד' וה' אמר מאי איכא בין ברכה לשקדו וקאמר אדם בטל וא"כ מ"ש היכא דנעקר טעם דשקדו כגון היכא דטריח ליה א"צ לישא בד' ולבעול בה' משום ברכה דדגים ומ"ש באלמנה באדם בטל דנתבטל דין שקדו ואפ"ה לא נתבטל התקנה משום ברכה ואפשר לחלק דבשלמא באלמנה נקבע יום ה' שלא להקדים וגם לא לאחר משום שקדו ולכך תקנו הכניסה ביום ה' משום שקדו שתבעל בו' משום ברכה ולכך אף באדם בטל דנתבטל דין שקדו מ"מ נשאר יום הקבוע ולא עקרוהו וצריכה להנשא בה' כיון שלא נתבטל טעמא דברכה אבל בבתולה דתקנת שקדו אין לה יום קבוע דאחר יום ג' מותרת בכל יום משום שקדו וכיון שלא היה שום יום קבוע משום שקדו ולכך כשנתבטל שקדו כגון דטריח ליה לא קבעו יום משום ברכה. ואין להקשות דהא יום ד' היה קבוע משום אקרורי דעתי' דזה אינו די"ל דבאותו מקום שאין ב"ד יושבין בכל יום לא היה לעולם התקנה משום אקרורי דעתא דודאי אילו היה נתפשט תקנת עזרא בכל ישראל לא היה רשות לשום אדם לבטלה:

דף ג:

בתוס' ד"ה ובשני לא יכנוס ונראה לר"י דמילתא באפי נפשי' הוא וכו'. לכאורה נראה דלר"י בהא דנהגו לכנוס בג' דה"ה בב' מותר וא"כ קשה מאי מקשה הש"ס בג' מיהו לכנוס הא אין חילוק בין ג' לב'. ולכן נראה דהיה קשה לר"י אפירוש ריצב"א שפי' דהך ואם מחמת אונס היינו שיש סכנה אף ביום הג' א"כ מאי מקשה הש"ס בג' מיהו לכנוס הא הסיפא קאי ארישא לפי דעת המקשה דהיינו שיש סכנה בד' ויש אונס גם בג' לזה פי' הר"י דאפי' לדעת המקשה בשני לא יכנוס מלתא באפי נפשיה הוא ולא היה יכול להקשות מרישא אסיפא כיון דברישא לא קתני בהדיא דאסור בב' דאף דמסברא כל שאפשר בג' אסור בב' מ"מ ניחא ליה יותר למיפרך מהתם נהגו דפריך מנהגו דתני בהדיא ולא מרישא ומסברא וממילא ל"ק דליפרוך מרישא לסיפא:

בתוס' ד"ה איספרווא אין לתמוה וכו'. לכאורה קשה דהא ברישא ליכא סכנה כלל בג' משא"כ הכא דאיכא בג' אונס דאיספרווא. ולכן נראה דס"ל להתוס' דכמו דיש לחוש שהאיספרווא יקחו הסעודה בשביל שר הצבא כמו כן יש לחוש שהאיספרווא יקחו הכלה בשביל שר הצבא משא"כ תבעל לטפסר לא שייך זה דעל כל בתולה שתנשא באיזה זמן הי' הגזירה כמ"ש התוס' בד"ה בתולה ע"ש:

דף ד.

בתוס' ד"ה בועל בעילת מצוה ודייק לה מדקתני כל וכו'. ועיין מהרש"א שפי' דדייק לה מהא דקתני כל אותן הימים דמשמע אפילו בעילת מצוה אסור ע"ש. ולכאורה הוא תמוה דהא כתבו התוס' בסמוך וז"ל אבל מהוא ישן בין אנשים דייק שפיר דהוי משום אבילות דאי משום נידות כיון דבעל אשתו ישנה כדאמר רב יוסף וכו' ונ"ל להתוס' זה הא אפי' בלא ר"י דהא אפי' אי בבעל אסור להתייחד מ"מ מוכח שפיר כיון דמכל אותן הימים מוכח דאפילו בעילת מצוה אסור ובבעילת מצוה ליכא דם נידות. וכן הקשה בספר הפלאה. אבל באמת ל"ק כלל דהתוס' מקודם רוצים להוכיח דבועל בעילת מצוה היינו. קודם קבורה דמדחה אפילו אנינות שהיא דאורייתא דא"ל דהבועל ב"מ הוא דוקא לאחר קבורה וקודם קבורה איסור דאנינות חמור בזה מוכיח התוס' מהא דקתני כל אותן הימים דמשמע תיכף אחר קבורה אסור וע"כ הא דקתני בועל בעילת מצוה קודם קבורה דאנינות קילא. ולפ"ז א"ש דהתוס' לא מצי להוכיח דהוא ישן בין האנשים משום אבילות דאי משום נידות מה"ת ליתסר בעילה מצוה דהיה אפשר לומר דבועל בעילת מצוה היינו באמת קודם קבורה דחז"ל התירו הביאה אפילו באנינות מחמת שהתירו הנשואין התירו הביאה קודם קבורה ממילא אסור ביחוד משום דם בתולים:

תוס' ד"ה אבל איפכא תימה וכו'. בספר הפלאה הקשה דהוי להו להקשות אהא דאפילו ב"מ אסור אחר קבורה כדקתני וכל אותן הימים ושם במ"ק ע"ב אפי' בעילה מותר דהא הטעם הוא משום פו"ר. ותי' דס"ל דשם ג"כ דוקא קודם קבורה מותר ע"ש. ודבריו תמוהים דהא כאן אפילו קודם קבורה לא התירו רק בפת אפויה ולפענד"נ דודאי א"א כלל דמשום פו"ר מותר מי שאין לו בנים דא"כ כל אחד שאין לו בנים יהיה מותר בתשמיש תוך שבעה. אלא ודאי דרק נשואין התירו למי שאין לו בנים דמ"מ שייך משום פו"ר שיהיה לו אשה מוכנת לפו"ר אחר אבילות רק קושית התוספות הוא דכאן אפי' נשואין לא התירו באבילות דשאר קרובים מדאמר אבל איפכא לא משמע דלאו ביאה לחוד אסור רק דאפי' נשואין אסור וכלל כלל לא. ולזה לא הי' יכול להקשות מרישא דבעינן פת אפויה ומשום הפסד סעודה דברישא י"ל דאצטריך סברא דהפסד סעודה להתיר לו הביאה ולדחות שבעה ימי אבילות עד אחר שבעת ימי המשתה דאפילו נאמר במי שאין לו בנים דמותר לישא בימי אבלו מ"מ ודאי דנוהג ימי אבילות קודם כיון סחל עליו אבילות קודם דדוקא כשחל ימי המשתה קודם דוחה האבילות כמ"ש בד"ה ופורש וכ"כ הרי"ף והרא"ש דבמקום דליכא פסידא נוהג אבילות קודם:

בא"ד ומיהו לבעול אסור עד לאחר ל' וכו'. אבל בהא דהוא ישן בין הנשים ודאי דמותר אחר י"ד כיון דכבר בעל הוי כאשתו ישינה עמו דמותר בתשמיש תוך ל' וכ"ה בס' הפלאה וזה פשוט. ועמ"ש ליישב קושית התוס' בד"ה בועל ב"מ וז"ל דלא הו' מצי לאתויי סייעתא לר"י מהא דלא התירו ביאת מצוה אחר קבורה משום די"ל דהביאה ראשונה שאסורה מגזירת שלשים אסור אף ברגל כל שהוא אסור משום גזירת שלשים לא דחינן במועד ע"ש. ליתא דדוקא אבילות שבעה חמורה מאנינות מידי דהוי אנעילת סנדל כמ"ש התוספות שם אבל ביאה שאינה אסורה רק משום אבילות שלשים ודאי דקיל מאנינות וכיון דאפילו באנינות מותר מכ"ש משום אבילות דמותר:

דף ד:

בתוס' ד"ה ומי שאני תימה דבלאו מילתא דר"י הוי מצי למיפרך וכו'. וי"ל דבלאו דר"י הוי אפי' דמתניתין דהוא ישן הוא משום נידות דדם בתולים כמ"ש התוס' בד"ה בועל ב"מ וקאי רק אמתה אמה של כלה דאסורה כל ימים משום נידות דהא אסורה בטבילה משום אבילות דאסורה ברחיצה ואביו של חתן דנקט קאי אשארא ולא אהוא ישן והטעם דבנידות החמירו יותר לאו משום דבנידה קילא ליה דא"כ בשבעה ימים אחרונים דאיכא נמי משום אבילות דחמירא לי' תשתרי רק הטעם דבנידה שעיקרו מדאורייתא ואיסור כרת החמירו אף ביחוד משא"כ באבילות דעיקרו מדרבנן לא החמירו ביחוד אבל על ר"י דס"ל דבנידה בעל אשתו ישנה עמו מקשה שפיר ברייתות אהדדי דליכא למימר דמשום נידות הוא ישן דהא ר"י ס"ל דבבעל אשתו ישנה עמו והכא בבעל עסקינן. אמנם זהו רק לשיטת רש"י דס"ל דבתוך שבעה אפילו כלה אסורה ברחיצה אפשר לומר כנ"ל שבלאו ר"י ה"א דאסורה משום נידות ומשום איסור טבילה. אבל לשיטת הרא"ש דכלה מותר בקישוט אפי' תוך שבעה וקישוט שוה לרחיצה כמבואר ביו"ד סי' שפ"א א"א לומר כנ"ל. ואפשר דברחיצת כל גופה לא שייך לא תתגנה. ואין להקשות דהאיך אפשר לומר משום נידות דהא קתני שם וכן מי שפירסה אשתו נידה. י"ל דה"ק דאפי' היא אשתו זמן רב צריך שמירה:

בתוס' ד"ה עד שיסתום הגולל דלא מרבינן מעל פני השדה וכו'. עיין בתוי"ט פ' ט"ו דאהלות משנה ט' אי הגולל ודופק מטמאין אפילו כשפירשו מן המת ולרש"י מטמא אפי' פי' מן המת ולהרמב"ם אינו מטמא רק כשהוא על המת ע"ש. ולהרמב"ם הא שכתבו התוס' דמיירי כשפי' היינו שפי' הגולל עם המת מן הקרקע ומונח על האדמה שלא נקבר עדיין. אך קשה הלשון שהיה להם לומר קודם שנקבר בקרקע. ע"כ נראה דדעת התוס' כרש"י דאפילו פירשו מן המת מטמא כיון שהיה פ"א על המת. אך לכאורה קשה מהברייתא שהביאו התוס' בסמוך דקתני נוטל אחת מהן המאהיל ע"ג הב' טהור מפני שיש לטומאה דרך שיצא הא אפי' אינו מונח על המת כלל מטמא דז"א די"ל דגזה"כ הוא דהגולל אינו מטמא רק כשהוא גולל שלם שיכול לכסות בו כל הטומאה אבל חתיכת גולל אינו מטמא דדוקא אבר מן המת מטמא ולא אבר מן הגולל. וגם א"ל על הרמב"ם דס"ל דגולל אינו מטמא רק כשהוא על המת א"כ ל"ל לרבויי טומאת גולל הא בלא"ה מטמא משום קבר סתום דמטמא כל סביביו כמבואר באהלות פ"ז דבשלמא לפי' התוס' אף להס"ד של התוס' דאפי' כשהוא קבר בקרקע מטמא לא תקשי הא בלא"ה קבר סתום מטמא כל סביביו דבקרקע עולם לא שייך דמטמא כל סביביו דאטו המת הקבור בקרקע מטמא הקרקע של כל העולם בשביל סביביו של הקבר וא"כ י"ל דמשכחת לה בגולל שהוא רחב ממקום המת. אבל על הרמב"ם קשה. וי"ל דנ"מ ביש לו נקב מהצד פותח טפח דאינו מטמא משום קבר סתום ומ"מ מטמא משום גולל כיון שהוא גולל שלם שמכסה כל הטומאה דכל שהגולל מכסה אף שיש מהצד איזה פתח מטמא דהא דקתני בתוספתא ניטל אחד מהן טהור מפני שיש לטומאה דרך שיצא היינו שאין הגולל מכסה כלל וכמש"ל דאי נימא דבכ"מ שיש חור רחב טפח שיש לטומאה מקום לצאת אינו מטמא משום גולל א"כ ה"ל להברייתא לומר סתם כל שיש פותח טפח בארון שיש מקום לטומאה לצאת אינו מטמא משום גולל אלא ודאי כמ"ש דאפילו כשיש חסרון בגולל מן הצד שיעור מקום שהטומאה יכולה לצאת מטמא משום גולל. ועוד דאפשר דבעינן דוקא שיהיה מקום להטומאה לצאת ברחב ד' דוקא דהא בתוספתא נקט רחב ד', וא"כ משכחת לה שיש לטומאה מקום לצאת בנקב שהוא רחב טע"ט שאינו מטמא משום קבר סתום ומשום גולל מטמא כיון שאין רחב ד'. וגם אין להקשות כיון דמדינא אינו מטמא משום גולל הן לפי' הר"ד ממינץ בערג מטעם שהיה קבור בקרקע הן לפי' ר"ת א"כ מאי רבותא שהיו מדלגין ע"ג ארונות די"ל כיון דאין היתר רק מטעם סתם ארונות יש פותח טפח מן המת להכיסוי שאין בו משום טומאה טמונה שבוקעת ועולה כשאין בו פ"ט טמא משום מת עצמו שהטומאה בוקעת ולכתחילה אין לסמוך על זה רק משום כבוד מלכים התירו לסמוך על סתם ארונות והנה לכאורה קשה מה שהקשו התוס' דמדלגין ע"ג ארונות הא הגולל מטמא משום אוהל הא כיון דבלא"ה צ"ל דמיירי שהיה המת רחוק מן הגולל פ"ט דאלת"ה מטמא משום מת עצמו כמש"ל התוס' לפי' ר"ת וא"כ גם מהגולל ל"ק כיון שיש תחת הגולל פ"ט ולא יהא הגולל אלא כמת עצמו הא ודאי אם המת דבוק לתקרת הבית אין הטומאה בוקעת לחוץ כיון שיש תחתיו פ"ט. וי"ל דקושית התוס' היא משום חלק הגולל המונח על הדופק דליכא תחתיו פותח טפח א"נ י"ל דהתוספות סברי דהארון לא היה מכוסה בעפר ולא הי' דבר חוצץ ואז הארון עצמו מטמא באוהל:

דף ה.

בגמ' אבל משום אקרורי דעתא וכו'. [התוס'] לעיל דף ב' בד"ה ותינשא בא' בשבת הוכיחו מכאן דמשום ברכה לא מיקרי עבריין כו' דאלת"ה מה נ"מ ע"ש. ולפעד"נ לתרץ דהא נ"מ ביש אונס בד' כגון שהי' פתו אפויה כמבואר לעיל דף ג' דאשה ניסת בכל יום דהא מוקי הא דקתני ובשני לא יכנוס ואם מחמת אונס מותר בפתו אפויה אלמא בפתו אפויה מותר בשני משום דא"א להמתין עם המת עד יום ד' א"כ ה"נ אם היה פתו אפויה ומת ביום א' מותרת להינשא מיד ביום א'. ולפ"ז יש נ"מ בכה"ג בניסת ביום א' משום אונס דאי איכא משום אקרורי דעתא ממתינין עם קבורת המת עד לילה ונבעלת בליל ב' שילך ביום ב' לב"ד. ואי ליכא חשש אקרורי דעתא לא משהין המת ונבעלת ביום א' שילך לב"ד ביום ב' כיון דליכא חשש אקרורי דעתא:

בתוס' ד"ה אי הכי פי' בשלמא. ולפעד"נ לתרץ דמקשה א"ה ממתניתין דמתניתין אלימא לי' לאקשויי ולכך מקשה ממתניתין דקתני ואלמנה ליום ה' ומקשה בשלמא אי חיישינן לאקרורי דעתא וברכה דנקט לא חשיבא כלל א"ש המשנה דבתולה נישאת ברביעי היינו רק הנשואין דהביאה הוא בלילה משום אקרורי דעתא וממילא הא דנקט במשנה ואלמנה ביום ה' היינו רק הנשואין והביאה בו' משום ברכה דאדם אבל אי נימא דל"ח לאקרורי דעתא קשה ממתניתין אי ברכה דדגים לא חשיבא א"כ ע"כ בתולה ניסת ביום ד' היינו שבועל גם בד' א"כ אלמנה ליום ה' היינו ג"כ שתבעל בה' מה"ת תשתנה אלמנה מבתולה כיון דברכה דדגים לא חשיבא דהא הר"ן כתב דלכך עשו יום קבוע באלמנה משום דעשו יום קבוע בבתולה וא"כ היה להם לקבוע כמו בבתולה יום ד' או שלא לקבוע יום כלל ועכצ"ל דברכה דדגים חשיבא ובתולה דנישאת ליום ד' דקתני ע"כ לבעול בה' ומקשה שפיר א"כ אלמנה משום ברכה דדגים תינשא בד' כמו בתולה ומשני ברכה דאדם עדיפא:

דף ה:

בתוס' ד"ה מהו לבעול אע"ג דתניא ומפרישין חתן מן הכלה לילי שבת וכו' ובעי היכא הילכתא דאיכא למימר דפליגי בי' ר"י ור"ש. ויש בזה הרבה תמיהות. א' קושית המהרש"א וז"ל מיהו למאי דבעי למימר את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח או מתקן הוא קשה אכתי מה דבעי לי' ע"כ מתקן הוא דאי מקלקל א"כ הך ברייתא כמאן. ב' קשה מ"ש התוס' דא"ל דפליגא בי' ר"י ור"ש מ"מ קשה האיך ס"ד לומר דדם מיפקד פקיד הא בהדיא קתני בברייתא דלעיל מפני שהוא עושה חבורה. ג' קושית רש"י בד"ה ואת"ל הלכה כר"י על הגירסא ישנה שבש"ס עד שהוצרך למוחקה ע"ש. ד' דקאמר לפתח הוא צריך למה צריך הוא לפתח הא בתולה חשובה מן הבעולה כמ"ש רש"י בהדיא בד"ה ואת"ל הלכה ר"י. ה' קשה בתוס' ד"ה את"ל הלכה כר"י שכתבו וז"ל פי' דר"מ א"ל מקלקל בחבורה פטור קושיות המהרש"ל ומהרש"א ע"ש מה שדחקו. ולתרץ כל הנ"ל נראה דהנה התוס' ד"ה לדם הוא צריך כתבו דאפשר בהטי' להוציא דם ולא לעשות פתח. ועיין בש"מ שבהטי' כזו אין הכל בקיאין ויש הטי' אחרת שלא יעשה פתח ולא יוציא דם. ע"ש בש"מ והנה הסברא זו שכתבו התוס' דאפשר בהטי' להוציא דם ולא לעשות פתח הוא רק אי דם מיפקד פקיד אבל אי אמרינן דם חבורה מיחבר שא"א להוציא דם רק בעשיית חבורה ע"כ א"א לעשות חבורה בלא עשיית פתח וכן משמע מהרשב"א שהביא הש"מ ע"ש ומבואר הוא דתקנ"ח הוא שתנשא בד' בשביל ט"ב והתוס' כתבו דלדם הוא צריך לראות שהיא בתולה ומבואר הוא דבטענת בתולים הוא ע"י דם או ע"י פ"פ וטענת פ"פ הוא יותר טובה מט"ד דדם אפשר ממשפחת דורקטי היא א"נ אפילו יש דם יש לחוש לדם ציפור או דם צדדין. והנה ודאי פשיטא שאם ירצה לבעול ביום ד' בהטי' שלא להוציא דם ולא לפתוח פתח ודאי דאסור דמבטל תקנות חכז"ל שתיקנו הנשואין ביום ד' בשביל ט"ב ולפ"ז האיבעי' הוא כך דם מיפקד פקיד וממילא יכול להוציא דם בתולים אפילו בלא חבורה וממילא אפשר לעשות הטי' ולהוציא דם אף שלא לעשות פתח ובלא חבורה אבל ודאי אם בועל בעילה גמורה לעשות פתח ואז ודאי דעושה חבורה ומוציא דם חבורה ג"כ רק שאי אמרינן דם מיפקד פקיד אפשר ג"כ להוציא דם בלא עשיית פתח וחבורה או חבורה מיחבר כלו' שא"א כלל להוציא דם בלא פתח וחבורה. והנה אם נאמר מיפקד פקיד ואפשר לדם לבוא בלא חבורה א"כ אפילו אם בועל בעילה גמורה שעושה חבורה לאו פסיק רישא הוא אבל אי חבורי מיחבר פ"ר היא ואת"ל מיפקד פקיד בעי אם לדם הוא צריך כלומר מה הוא צריך לתקנות חכמים שתקנו ביום ד' שיהי' יכול לטעון ט"ב וכן במקום שאין ב"ד קבועין שאשה ניסת בכל יום ואפילו בשבת יכול לבוא לב"ד כמבואר ברא"ש ופוסקים אי סגי כשיהי' יכול לטעון ט"ב בט"ד וא"כ יכול לבעול בהטי' כזו שיוציא דם בלא פתח או לפתח הוא צריך היינו שחכמינו ז"ל תיקנו שיהי' דוקא ביאה גמורה לעשות פתח שיהי' יכול לטעון ג"כ טענת פ"פ כי הבועל בהטי' א"א לידע זה כמבואר בדף י' שאמר לו שמא הטית וא"כ אם לפתח הוא צריך לתקנת חכמים וצריך שיתכוין לבעול ולעשות פתח ופתח א"א לבוא בלא חבורה חייב משום חובל כיון שמתכוין לעשות חבורה וכיון שאפילו לפתח הוא צריך אם האיסור רק מטעם חובל א"ש הגירסא ישנה שמחקו רש"י ואת"ל מקלקל הוא מקלקל בחבורה הוא דאפילו אי מיפקד פקיד כשבועל בעילה גמורה עושה חבורה ולמ"ד בחבורה חייב אסור וא"כ בכל צדדי האיבעיא תלי' בפלוגתא דר"י ור"ש וסבירא לתנא דברייתא כר"י דאוסר בדבר שאינו מתכוין וכר"ש דמקלקל בחבורה חייב וגם תני שפיר מפני שהוא עושה חבורה דבכל צדדי האיבעיא עושה חבורה כשבועל בעילה גמורה ואינו פטור רק מטעם דבר שאינו מתכוין למאן דמיתסר או למאן דפוטר מקלקל בחבורה וא"ש ג"כ קושית מהרש"ל ומהרש"א בד"ה את"ל הלכה כר"י וק"ל. ולפ"ז אפשר לתרץ קושית התוס' דהא התוספות הקשו נהי דמקלקל פטור הא מ"מ אסור מדרבנן ותירצו דמותר משום מצוה ולפ"ז במקום שהאשה ניסת בכל יום שיכול לטעון טענת בתולים למחר לכך אף משום מצות נשואין יכול לבעול בהטי' דרוב בקיאין הן וחבורה לאו מצוה היא מ"מ בעילה גמורה ג"כ מצוה היא דהא כשיבעול בהטי' לא יהי' נאמן לטעון ט"ב למחר וא"כ בעילה גמורה ג"כ מצוה היא. וא"ל כיון דהשתא קיימינן דלדם הוא צריך וא"כ אפשר לבעול בהטי' כזו להוציא דם בלא פתח. דז"א דהא כתב הש"מ דאין בקיאין בהטי' זו ולכך התירו סתם ביאה משא"כ אחר תקנות עזרא שאינה ניסת רק בד' ועבר ולא בעל בד' שאין לו בד' בשבת שאז הבעילה גמורה לאו מצוה היא כלל דהא אפשר למיבעל בהטי' שהכל בקיאין שלא להוציא דם ולא לעשות פתח כיון דא"צ לט"ב וכיון דאין בהבעילה גמורה שום סרך מצוה ואסורה בשבת לכך אסרו אפילו יחוד דמחמת בעילה ראשונה שיצרו תקיף יש לחוש שיבוא לבעילה גמורה וא"ש הכל:

בתוס' ד"ה דם מיפקד פקיד אבל גבי מילה משמע דאיכא איסורא דאורייתא וכו'. עיין פ"י שהקשה דהי' להם להוכיח מדאצטריך קרא למשרי מילה ע"ש. ולפעד"נ דלק"מ דבגוף המילה יש בו ג"כ איסור תולש מהמחובר כשחותך חתיכת עור דלא גרע מעוקר שער ואח"כ מצאתי בש"מ שכתב בהדיא דחייב משום תולש ע"ש. ולזה הוצרכו להוכיח ממציצה. אך קשה דה"ל להתוס' להוכיח מהא דשבת ק"ו למאן דס"ל דמילה לא הוי מתקן ומוכח מדאצטריך קרא למישרי מילה דמקלקל בחבורה חייב מוכח דמילה חייב מטעם חובל דאי מטעם תולש ודאי דמקלקל פטור אפשר לומר דבכל המלאכות שנעשו ע"י חבורה מקלקל חייב ודוחק א"נ כיון דאפי' לפי תי' עיקר הוכחת הש"ס ממציצה כמ"ש בסמוך לכך נקטו ההוכחה ממציצה:

בתוס' ד"ה לדם הוא צריך ואע"ג דהוי מלאכה שא"צ לגופה וכו'. לכאורה קשה דאי נימא דזה הוי אצ"ל כיון שא"צ להדם רק בשביל שלא יתלכלך א"כ קשה הא דאמר במציצה הוא מלאכה דאורייתא הא מלאכה שא"צ לגופה היא דא"צ להדם רק כדי שלא יסתכן הולד. ולפמ"ש הריב"ש סימן רצ"ד א"ש דבכל שבנטילה הוא משביח הדבר כגון נטילת צפרנים שנתייפה הדבר בנטילתן חייב דבמשכן הי' ג"כ גוזז השער להשביח העור ע"ש שהאריך. ולפ"ז א"ש דבמציצה כשנוטל הדם משביח בריאות התינוק חייב משא"כ הכא אינו משביח אותה מה שנוטל הדם ממנה דכל שהיא בתולה משובחת ואדרבה מקלקל אותה:

בגמרא במקלקל הלכה כר"י. בספר הפלאה הקשה הא בשבת כ"ו אמרינן דמילה הוי כתיקון דמה לי לתקן מילה ומ"ל לתקן כלי ע"ש בתוס' דתיקון מצוה הוי תיקון א"כ גם בעילת מצוה הוי כתיקון. ולפעד"נ דל"ק כלל דשא"ה דגוף החבורה הוא המצוה כמו המילה והבער' בת כהן מיחשב תיקון משא"כ הכא נהי דהביאה היא מצוה מ"מ החבורה לאו מצוה היא דהא אפשר בהטי'. ואפשר דכוונתו כשבועל במקום שאשה ניסת בכל יום דהחבורה ג"כ מצוה לידע שהיא בתולה שיהא מותר לדור מעה:

בתוס' ד"ה את"ל הלכה כר"י דטעם שניהם דפטורין בשאר מלאכות שבת הוי משום דבעינן מלאכת מחשבת וכו'. ולכאורה קשה הא מלאכה שא"צ לגופה ג"כ אינו פטור רק במלאכת שבת ולא בשאר איסורין וע"כ מטעם מלאכת מחשבת ואפ"ה פטור מלאכה שאצ"ל בשבת אפי' בחבורה ועכצ"ל דהטעם במלאכה שאצ"ל לאו משום דבעינן מלאכת מחשבת רק משום דלא הוי דומיא דמשכן ולא חשיב מלאכה כלל:

דף ו:

בגמרא מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל. ופרש"י דאי לא בעיל בעילה גמורה ע"ש. הקשו המפרשים דהא עיקר ללישנא בתרא דדם חבורי מיחבר האיסור הוא רק משום לדם הוא צריך ופי' התוס' לעיל בד"ה לדם הוא צריך וז"ל דצריך לראות אם היא בתולה ע"ש וכיון דכבר בעיל ומצא דם שוב א"צ להדם וא"כ אין לו פשיטות מכאן. ולפעד"נ לתרץ דפריך דע"כ מוכח דמיפקד פקיד דאי חבורי מיחבר א"כ אמאי שרי דהא בביאה שנ' א"א בהטי' דאפילו בהטי' איכא דם כיון דכבר התחיל הדם לצאת כמ"ש התוס' בנידה ר"פ התינוקת בד"ה ר"א וכן בדף י"א בד"ה שלא פסקה ע"ש ופסיק רישא הוא וא"כ אמאי שרי נהי דס"ל דמקלקל בחבורה הוא א"נ מלאכה שאצ"ל הוא כיון שא"צ להדם וס"ל כר"ש מכל מקום הא לכתחילה אסור כמו שהקשו התוס' לעיל בד"ה ואת"ל הלכה כר"י וכאן לא שייך תי' התוס' דהא שרי משום מצוה ובביאה ב' ליכא מצוה כמ"ש התוס' בדף ז' בד"ה א"ל אנא ע"ש ועכצ"ל דדם מיפקד פקיד ואף דפתח ממילא קאתי זה ל"ק דפתח ודאי דלא הוי פסיק רישא בהטי' דאפילו בביאה ראשונה כשבועל בהטי' אינו עושה פתח ומכ"ש בביאה שנ' בהטי' ומוכח ממילא דמותר לבעול בתחילה בשבת ומקשה שפיר:

בגמרא אלא אמר רבא תנאי היא וכו'. תמוה לי חדא דהא עיקר הקושיא הוא לשמואל דס"ל כר"ש ואפ"ה ס"ל דאסור ועכצ"ל דלפתח הוא או לדם הוא צריך ודם חבורי מיחבר כמ"ש התוס' בד"ה לעולם רב ס"ל ע"ש ומקשה שפיר ממתניתין דחתן פטור מק"ש דמותר לבעול וע"כ או דס"ל לתנא דדם מיפקד פקיד ולדם הוא צריך או להנאת עצמו צריך. וא"כ קשה מאי משני דה"מ ר"ש היא דהא שמואל כר"ש ס"ל ואפ"ה אוסר א"כ מאי משני תנאי היא הא כיון דאשכחן תנא דמתיר וע"כ ס"ל דמיפקד פקיד או להנאת עצמו הוא צריך וא"כ מנין לשמואל לעשות פלוגתא רחוקה בין התנאים בדבר שלא מצינו פלוגתא ולומר דהתנא ס"ל דחבורי מיחבר דלמא ס"ל דמיפקד פקיד ור"י הוא דבאינו מתכוין חייב או דמקלקל בחבורה חייב דמה"ת לאשוויי פלוגתא במה שלא מצינו. ועוד קשה אמאי לא הביא תיכף הנך תנאים שמביא אח"כ דפליגי בהדיא אי מותר לבעול או לא. ולכן נלפענ"ד דממחלוקת התנאים שמביא אח"כ אין ראיה לשמואל דס"ל דאפילו לר"ש אסור די"ל דהתנא דאוסר למיבעל בשבת ר"י וכמש"ל ולכך מביא הברייתא זו דפליגי בפטור ק"ש דנראה דאם נאמר לפתח הוא צריך או דם חבורי מיחבר ודאי דאסור לבעול אפי' בהטי' כיון דחייב לבעול ביאה ראשונה ביאה גמורה שיהיה יכול לטעון ט"ב וכמש"ל בריש סוגיא שאסורה מדאורייתא דהא עתה ס"ל דלפתח צריך או חבורי מיחבר ואפילו יחוד אסור בביאה ראשונה כמו בנידה ואבילות לעיל וכיון דאינו מתייחד עמה כלל ודאי דחייב בק"ש דאין לו שום טירדא אבל אי לדם הוא צריך ללשון א' או להנאת עצמו הוא צריך ללשון ב' וכיון שאינו צריך לביאה ראשונה שיהיה יכול לטעון ט"ב לביאה שאסורה מדאורייתא רק משום דמקלקל אסור לכתחילה כמ"ש התוס' ודאי דרק ביאה גמורה אסור אבל לבעול בהטי' לבקי ודאי דאין איסור דא"ל דגזרינן דילמא אתי למיעבד בלא הטי' כיון שא"צ לביאה אסורה לא חיישינן דשביק התירא ועביד איסורא ועוד דאפילו עביד בלא הטי' ליכא איסורא רק לכתחילה ומשום דבר שאין בו רק איסורא לכתחילה לא שייך למיגזר גזירה לגזירה לבטל מצוה לבעול לבקי בהטי' וכיון דבהטיה מותר אין לך טרוד גדול מזה ועוד אפשר לומר דאפילו אי יש איסור בביאה מ"מ כל שמותרין ביחוד ואין בו רק איסור לכתחילה אפשר דשייך בו טירדא. ולפ"ז שפיר אמר כתנאי דהי' מסתבר לי' לשמואל דודאי מקלקל בחבורה הוא. ולפ"ז הברייתא דאוסרת ע"כ ס"ל לפתח הוא צריך דאי לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי א"כ קשה אי ר"י הוא הא מקלקל בחבורה פטור ואי ר"ש הוא דבר שאינו מתכוין מותר דדוקא בהאיבעיא שייך למיבעי דלמא בהא הלכה כר"ש ובהא הלכה כר"י אבל ברייתא לא שייך לומר דאתיא דלא כר"י ולא כר"ש וע"כ מוכח מברייתא דמחייב בק"ש דלפתח הוא צריך דאי לדם אין בו אלא משום מקלקל בחבורה דאינו אסור רק לכתחילה ולמה יתחייב בק"ש הא אפשר לבעול בהטיה כיון דאפילו אי בעיל בעילה גמורה ליכא איסורא רק לכתחילה וע"כ ס"ל דלפתח הוא צריך ואח"כ כשמסיק בתנאי דפליגי בפטור ק"ש פליגי אי לפתח הוא צריך או לדם הוא צריך אמר דהני תנאי דפליגי בהדיא באיסור בעילת בתולה פליגי ג"כ בהא ואמר אח"כ מאן חכמים כלומר אפילו אם נאמר דברייתא דמתיר ס"ל דלדם הוא צריך מ"מ הא פתח ממילא דלשון וחכמים מתירין משמע שיש שמתירין אפילו ביאה גמורה ואמר רבא דהמתיר ע"כ לא ס"ל כר"י רק כר"ש ונקט כר"ש אף שמצי למימר ג"כ כר"י וכמו אליבא דרב דקמ"ל דאפילו ביאה שנייה דליכא שוב מצוה מותר וזה א"א רק אליבא דר"ש דמתיר דבר שאינו מתכוין אפילו בליכא מצוה:

ברש"י ד"ה שושבינין למה ואי בקיאין בהטיה מה שושבינין מועילין וכו'. לכאורה משמע דהקושיא היה דמה שושבינין מועילין הא יטה ויעליל עלי'. ולפ"ז עיקר תי' שמתרץ הש"ס הוא מ"ש רש"י בד"ה וא"ל שמא יראה דאלו בהטיה תאמר לו עדיין בתולה אני וא"כ עיקר התי' חסר כמו שהקשו בתוס'. לכן נראה דדעת המקשן הוא דעיקר תקנת שושבינין בשביל האיסור דחיישינן שמא לא ימצא דם ולא ילך לב"ד וע"ז מקשה דעדיין איכא חשש שמא יאמר שהטה כשלא ימצא דם ולזה משני דתקנת שושבינין היה בשבילה כדי שלא יראה ויאבד וע"ז מקשה רש"י דמ"מ מה מועיל שושבינין דלמא יטה בכיון ותי' רש"י כשיטה תאמר עדיין בתולה אני ויכולין לבודקה כמבואר לקמן ואי תקשה דא"כ ה"ל לומר כהס"ד דמשום איסור הן שושבינין ואם יאמר שהטה הרי יכול לבודקה אם עדיין היא בתולה אפשר לומר דדוקא בבתולה א"א שיהיה ריחה נודף אבל לפעמים גם בעולה אין ריחה נודף ואין ראיה תדע דאלת"ה קשה שושבינין ומפה למה ליתקנו שכל בתולה תבדק קודם יחוד של ביאה ע"י חבית של יין א"ו דלהיפך בבעולה שנדע ע"י בדיקה שהיא בעולה לא מהני. והמהרש"א הקשה על פי' רש"י דלמא לא יטה ותאמר עדיין בתולה אני ומתרץ דאפשר בבדיקה. לא הבנתי קושייתו דמה בכך שתאמר בתולה אני הא בכל טענות שבין איש לאשתו הבעל נאמן מטעם חזקה דא"א טורח דכמו שהבעל נאמן כשטוענת בתולה הייתי כמו כן נאמן כשטוענת שהטה ועדיין בתולה היא בשלמא רש"י תי' שפיר על הקושיא שתאמר עדיין בתולה אני כיון שאפשר ע"י בדיקה כיון שהטה ועדיין היא בתולה. וי"ל ג"כ קושית רש"י די"ל ודאי אחר ביאה יש לחוש שמא לא נשאה חן בעיניו ותאבד הבתולים אבל בתחילת ביאה שיטה בכיון להוציא עליה שם רע ודאי שייך אין אדם טורח בסעודה ומפסידה:

בתוס' ד"ה חוץ מן התפילין אבל לתלמוד תורה לא גמרינן. פי' כיון דאיסור אבילות מן התורה לא למדנו רק ממה דאסר רחמנא ליחזקאל לומדין האיסור ולכך מה דאמר ליה פארך חבוש לא אמר בשביל היתר דידיה דמה"ת למיסרי הא קודם לכן לא היה דין אבילות כלל וע"כ לגלות האיסור אעלמא בא דאפילו במה שהותר יחזקאל נאסרו כל העולם מכ"ש במה שנאסר יחזקאל שבודאי כל העולם ג"כ נאסרו:

דף ז.

בגמ' מתוך שהותרה הבערה וכו'. הפ"י הקשה להרמב"ם דפסק דחובל חייב משום מפרק ולא משום נטילת נשמה ולא תולדה דשוחט הוא ומפרק לא הותר ביו"ט ע"ש והנה קיצר בלשונו דעיקר קושיתו הוא דהא מפרק לא הותר בשחיטה דכל שוחט לא לדם צריך משא"כ הכא דלדם צריך והוי תולדה דמפרק ומפרק לא הותר. והנה להרמב"ם דפסק דמלאכה שא"צ לגופה דחייב עליו ורחמנא התירו בשוחט אמרינן מתוך. ויותר נלפענ"ד דלפמ"ש הר"ן הובא בב"י בא"ח סימן תצ"א דחכמים לא אסרו מלאכה ביו"ט רק אותן שרובן מלאכתן בב"א על ימים רבים ע"ש והא דהותר שחיקת תבלין אף שהוא תולדה דטוחן וטחינה לא הותרה הוא מטעם כיון שאין דרך טחינת פלפלין בריחיים שלהם כדרך טחינת חטים לימים רבים וכן צ"ל גבי מגבן ביו"ט דאי לא דגבינה יבישה מעליא טפי הוי מותר כמבואר במ"א סימן תצ"א דטעם האיסור משום דדרך לעשותו על ימים רבים מוכח דאילו לא היה דרך לעשות גבינה לימים רבים הוי מותר אף דמגבן תולדה דבונה ולא הותר בנין ביו"ט וע"כ ג"כ הוא מטעם שכתב הר"ן דכל שהוא באוכל נפש ואין מדרך לעשות המלאכה באופן זה לימים רבים דמותר ואפילו למאן דס"ל דשאר מלאכות אסורין מדאורייתא הוא ג"כ מטעם כל שדרכו לעשות על ימים רבים נקרא מלאכת עבודה וכ"כ בש"מ בפ' אין צדין בהדיא בשם הרמב"ן ע"ש וכ"כ הרשב"א בספר עבודת הקודש שהיא מדאורייתא רק שנמסר לחכמים איזה נקרא מלאכת עבודה ואמרו דכל שדרך מלאכה זו לעשות לימים רבים מלאכת עבודה הוא ואין חילוק בין הר"ן להרשב"א רק שהר"ן סובר שמלאכה שדרך לעשותה לימים רבים הוא רק מדרבנן ולרשב"א מדאורייתא ונמסר לחכמים ומה שאסור להר"ן מדרבנן אסור להרשב"א מדאורייתא וגם מה שמותר להר"ן מדרבנן גם להרשב"א מותר. ולפ"ז א"ש ג"כ קושית הפ"י הנ"ל כיון דביאה נקרא שוה לכל נפש ואין שייך בחבורה זו לומר שדרך לעשותו על ימים רבים ומותר באוכל נפש וכיון דמותר באוכל נפש מלאכה כזו שאין דרך לעשות לימים רבים ממילא מותר בצורך היום קצת מטעם מתוך. וכן מכשירין שא"א לעשות מעי"ט אין מותר רק שפוד שנתקלקל לתקן שאין דרך לעשות מלאכה כזו לימים רבים מה שא"כ לעשות כלי מכשירי אוכל נפש חדשים ואף שהיום ביו"ט נשרפו כל כליו אפ"ה אסור כיון שעשיית כלים חדשים דרכן לעשותן על ימים רבים:

בגמרא מאי דעתך מתוך שהותרה וכו'. הקשה המהרש"א דילמא הטעם בשבת משום שמא ישחוט דביו"ט לא שייך זה ע"ש. ולפעד"נ דלק"מ דהא הא דהותר ביו"ט ע"כ בלא סעודה דסעודת נשואין אסור במועד מדכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך כמבואר במ"ק ד"ח ועיין בתוס' כתובות דמ"ז בד"ה דמסר לה וז"ל דאין היתר רק בלא סעודה ע"ש וע"כ כשאסר בשבת היינו אף בלא סעודה כגון ביו"ט שחל בשבת וכיוצא בזה אסור בשבת ומקשה שפיר:

בתוס' ד"ה מתוך דאסור לשרפו מדרבנן משום מוקצה וכו' ע"ש. קשה לי כיון דכתבו התוס' בביצה דף כ"ח וז"ל דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ע"ש וא"כ אפי' אי הוי מוקצה אסור בטלטול מדאורייתא והי' מותר לצורך אוכל נפש והיה מותר בכל דבר צורך היום קצת מטעם מתוך ומכ"ש בדבר שאין איסור רק מדרבנן שי"ל מתוך ועוד דהא מוקצה בטלטול אינו רק משום גזירת הוצאה והוצאה גופה מותר בצורך היום קצת מטעם מתוך ומה"ת יאסר בטלטול:

בתוס' ד"ה א"ל אלא דבר הצריך לכל נפש וקשה לר"י דאמר בסוף ביצה מהו לכבות הנר מפני דבר אחר וכו'. וכוונת קושייתם דהא כיבוי מותר לצורך אוכל נפש ושייך ג"כ מתוך כגון בישרא אגומרא וכן שלא יתעשן הקדירה כמבואר באו"ח סי' תקי"ד:

בגמרא והא אמר רב נחמן אמר ר"ה מנין לברכת חתנים בי' שנא' ויקח בועז וכו'. וקשה להרא"ש דפסק שלברכת אירוסין בעינן עשרה דא"כ מאי מקשה הש"ס הא בועז אלמן שנשא אלמנה הוי דהא ודאי לענין ברכת אירוסין שהיא ברכת המצות אין חילוק בין בתולה לאלמנה א"כ י"ל דבועז ברכת אירוסין לבד בירך. והא דהונא בר נתן לומד ברכת נשואין מבועז דהיינו בבתולה בעי עשרה י"ל דיליף ברכת נשואין מברכת אירוסין כמו שהרא"ש לומד ברכת אירוסין מברכת נשואין. אלא ודאי דברכת אירוסין שהוא רק ברכת המצות א"צ עשרה וצ"ע גדול:

דף ז:

בתוס' ד"ה המזכה לעובר וכן מצינו לר"נ בהדיא סברתו הפוכה וכו'. והא שכתבו התוס' מדר"נ מוכח בהדי' יותר ממה שמוכח משמואל הוא משום דבדר"נ א"א לומר דס"ל דעובר חשיב דבר שבא לעולם דא"כ אף קודם שתלד קנה אלא ודאי דחשיב דשלב"ל רק שס"ל דלדשלב"ל עדיף מדשלב"ל:

בתוס' ד"ה מאן דלא חתים וז"ל מ"ש מברכת התורה וכו' ולפענ"ד הטעם דרש"י בדף ז' בד"ה שמח תשמח כתב וז"ל וכולה הודאה אחת לא חתמו בברוך וכו' ע"ש ולזה בברכת התורה שיש בה ב' הודאות היינו שבחר בנו מכל עם ולקח אותנו לחלקו וגם הודאה על נתינת התורה לכך יש בה חתימה ג"כ:

ברא"ש שם י"ב דברכה זו הוא שבח להקב"ה וכו' ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ בביאת פילגש אף בלא קידושין יתחייב לברך ברכה זו ולא מצינו זה ונראה דעיקר ברכה זו נתקן על תפיסת קידושין שאין נתפסין בעריות ובשאר אומות רק בישראל ולכך מזכירין עריות בברכה דלא תפסו בהן קידושין

ולכך הזכירו בברכה חופה מחמת דא"א לחופה לתפוס רק ע"י קידושין משא"כ בפילגש שאין בה קידושין:

דף ח.

בגמ' שהכל ברא לכבודו נ"ל ליתן טעם לברכות הללו בזמן הנשואין היות כי זה עשה הקב"ה לקיום המין ואמרו חכז"ל כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו דכתיב בקרא כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וגו' הרי כל אשר ברא בעוה"ז לא ברא אלא לכבודו. ואין בכל הברואים מי שיכיר בכבודו רק האדם והן ישראל כדכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ובבריאת אדם הראשון לא היה מספיק עד שברא ענין קיום המין. ולזה בבוא זמן הנשואין שהוא קיום מין האדם בכדי שיהיה ניכר כבודו מכל הברואים שברא ה' לזה מברכין ע"כ הברואים שברא לכבודו ואח"כ מברכין על בריאת אדם שבראו שעי"כ יוכר כבודו בעולם מכל הברואים ואח"כ על בריאת הבנין שהוא האשה עדי עד היינו שיהי' קיום המין שיוכר כבודו עדי עד. ובהיות כי לא ניכר כבוד הש"י רק בהיות ירושלים על תלה דבחורבנה כבודו מחולל לזאת מבקשין על בנין ירושלים למען ייגדל כבוד השם ויושלם כוונת הבריאה שיהי' כבוד להשם. ובהיות שעיקר כוונת הבריאה היה שיהיה האדם ואשתו בגופות מזוככים כאשר היו בראשונה כמו שאמרו תפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה לזה מבקשים שישמח ריעים ואהובים כאשר היו בג"ע בלא זוהמא דבזה נשלם כוונת הבריאה. וברכת אשר ברא כי מברכין ברכה זו לפעמים בשעה שאין מברכין שאר הברכות לזאת ברכה זו כוללת שמברכין על הנאת השמחה שיש לאדם כמו שתקנו ברכה על כל הנאה שיש לאדם דאסור ליהנות בלא ברכה ומבקשין שיהיה שמחתינו בירושלים לזאת אף שמברכין שאר הברכות וכבר בקשו זה בברכה שוש תשיש ג"כ מברכין ברכה זו כיון שלפעמים מברכין אותה לבדה:

דף ט.

בתוס' ד"ה האומר פ"פ. וז"ל דר"ח גריס וכו'. ופ' התוס' נראה לכאורה דחוק ולפעד"נ לפרש לפמש"ל דב' מיני דמים יש לבתולה. א' דם מיפקד פקיד שיכול לצאת ע"י הטי' בלא עשיית חבורה וגם דם שבא ע"י חבורה. ולפ"ז נראה דהא דפי' ר"ח דבוגרת אין לה דמים היינו דם פקידה אבל אי פתחה סתום ועושה חבורה ודאי יש לה דם חבורה וכן במשפחת דורקטי נראה ודאי דרק דם פקידה אין לה אבל דם חבורה יש לה ולפ"ז י"ל דמסתבר ליה להר"ח דהא דנותנין לה לילה א' היינו דוקא בדם שיוצא ע"י עשיית חבורה דהוי כל הלילה כמכה המוציאה דם אבל כשאינו עושה חבורה רק מחמת דם פקידה שיוצא אינו ראוי ליתן לה כל הלילה כי דם פקידה יוצא בפ"א ע"י בעילה גמורה ולזה מעיקרא ס"ד דהש"ס דבוגרת דאין לה טענת בתולים היינו טענת פ"פ וע"כ דפ"פ לגמרי ואינו עושה חבורה א"כ נהי דיש לו טענת דמים והיינו אם נאמר דבוגרת יש לה דם פקידה דקים להו לחז"ל דמ"מ יוצא דם פקידה ע"י בעילה גמורה דהא אפילו בהטיה כתבו התוס' בד' ה' בד"ה לדם הוא צריך וז"ל דאף בהטיה יוצא הדם פקידה ע"ש מכ"ש ע"י בעילה גמורה אפי' בוגרת מ"מ כיון דאין פתחה סתום ואין עושה חבורה והדם שיוצא הוא רק דם פקידה אמאי נותנין לה כל הלילה ומשני אי דקטעין פ"פ ה"נ וכו' וכיון דבכל בוגרת פתחה סתום ויש לה עכ"פ דם חבורה ולכך נותנין לה לילה ראשונה הב"ע דטעין ט"ד דעיקר ט"ד הוא רק כשאין לה דם פקידה דקים להו לחז"ל דדם פקידה א"א לה להשכבת זרע לחפות דהדם מרובה משא"כ משום דם חבורה א"י לטעון ט"ד דבדם חבורה דמועט אמרינן דחפהו ש"ז כמו שהאריך בזה באה"ע סי' ס"ח בב"ש ס"ק ג' ע"ש:

ברש"י בד"ה האומר פ"פ וטענת דמים אין לו וכו'. ובש"מ הקשה דהא י"ל דיש לה דם ומ"מ כשטוען פ"פ אמרינן שנבעלה ומד' לילות הוא דם. ותירץ בספר הפלאה דהא קשה לרש"י דא"כ היה לו לש"ס לתרץ באשת ישראל ומינה שקידשה קודם יב"ח דאז שוב ליכא דם דהא מבואר בנדה ר"פ התינוקות דנתן לה ד' לילות מתוך יב"ח ע"ש וע"כ תחתיו היה. ולפענ"ד נראה דלא תירץ כלום דהא ע"כ מיירי שעכשיו עדיין היא נערה דבוגרת אין לה ט"ב וכיון שהיא נערה ואין בין נערה לבוגרת אלא ו"ח וא"כ ע"כ יב"ח התחילו בימי קטנות ובקטנה אפי' היה הרבה קודם יב"ח הא עד שתחיה המכה תנן ובודאי דנותנין לה עכ"פ הבעילת מצוה של תשמיש ראשון שהיה בימי נערות כדמוכח ר"פ התינוקות:

ברש"י ד"ה נאמן לאוסרה אבל להפסידה כתובתה אינו נאמן. והקשו המפרשים דמנין לרש"י זה. ונראה לפענ"ד דהי' לו הוכחה מהא דהקשה הש"ס הא אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה. ופי' התוס' דהיה ס"ד דהמקשה דאפי' בראה אדם שזינתה מותרת לו דאין דבר שבערוה פחות מב'. דלכאורה תמוה דמאי מקשה דלמא מיירי ר"א באשת כהן דנהי דחשש דתחתיו באונס ללישנא בתרא דיבמות דאינה אסורה רק משום טומאה דמי לדבר שבערוה דלא נאסרה רק ע"י שנים מ"מ ניחוש שמא נבעלה ברצון ובנבעלה לפסול לה ודאי דנפסלה אפילו נבעלה בלא עדים דפסול כהונה לא הוי דבר שבערוה כדמוכח ברמב"ם פט"ז מסנהדרין דע"א מהימן לומר גרושה אשה זו. וכן משמע בתוס' יבמות דף ג' דלא הוי דבר שבערוה רק אותן שכתב בהן טומאה. ועכצ"ל דמשום פסול כהונה לא חיישינן כלל כיון דאיכא חזקה דבודקת ומזנה. ואף דלא אמרינן חזקה דבו"מ רק בטוענת ברי משום מעלה עשו ביוחסין מ"מ ניחא דהיכא דהאיסור רק משום ח"ד לא אמרינן מעלה עשו ביוחסין עיין בספר הפלאה. ולפ"ז הוכיח רש"י ז"ל שפיר דאם נאמר דר"א ס"ל דנאמן אפי' להפסידה וע"כ הוא משום חזקה דאין אדם טורח ונאמן מטעם חזקה ולא משום דשוי' אנפשי' ח"ד לחוד הדרא קושיא לדוכתה מאי מקשה הש"ס דלמא ר"א מפסול כהונה איירי ואיכא אפי' ס"ס לאסור דילמא לפסול נבעלה ואסורה אף באינה תחתיו או דילמא זינתה ברצון תחתיו ונעשית זונה ובפסול כהונה ודאי דלא בעי שנים כמש"ל:

עוד יש ליישב דברי רש"י בשני אופנים. א' שהי' קשה לרש"י במה דמקשה הש"ס מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך דמהתם לא מוכח רק הא דשוי' אנפשי' ח"ד ובזה מועיל שפיר אמתלא וקמ"ל ר"א דנאמן מטעם חזקה דאינו מועיל שוב שום אמתלא. לכך הוכיח רש"י דכוונת ר"א ג"כ רק מטעם שוי' אנפשיה ח"ד אך על הש"ס קשה מנין לש"ס זה. לכן נראה לפרש באופן אחר וגם לתרץ במה שתמהו המפרשים דמאי בעי רש"י בזה וגם מסוגיא דלקמן דאמר אי למיתב משמע דיותר נאמן להפסיד הכתובה. ונראה לפענ"ד לתרץ דהנה בדף ב' בתוס' ד"ה שאם היה לו ט"ב הקשו על רש"י שפי' מתוך כך יתברר הדבר מהא דאמר אביי אף אנן נמי תנינא וכו' מאי לאו דקא טעין פ"פ והאיך מייתי ראיה הא אע"ג דא"נ מ"מ ישכים לב"ד שמתוך כך יתברר הדבר ע"ש. ולתרץ זה נרא' דהנה הש"ך בכללי ס"ס ביו"ד סי' ק"י כתב מחלוקת הפוסקים אי איכא ס"ס אי צריך לברר. אמנם נראה לפענ"ד דאפילו למאן דס"ל דצריך לברר היינו דוקא במקום שיש ריעותא ברורה לפנינו אבל כשיש ספק בריעותא אי יש ריעותא ודאי לכ"ע אינו צריך לברר כמו דלא בעינן שום כללי ס"ס בס' ריעותא עיין בספרי ח"ד בכללי ס"ס תדע דהא ספק על הדורס א"צ שום בדיקה אף דההיתר הוא מטעם ס"ס דהיינו ספק לא על את"ל על ספק לא דריס וכ"כ הרשב"א בחולין מ"ו דסירכא תלויה א"צ בדיקה משום דהוי ספק בריעותא וכן ספק מחט בחלל הגוף. ולפ"ז א"ש דברי רש"י דהש"ס הוכיח דע"כ נאמן לאוסרה עליו דקים לי' דאי אינו רק ספק קים ליה והרי יש ספק אי יש ריעותא כלל א"כ אפילו בא וטען פ"פ ויבא לשאול אי צריך לברורי היינו פוסקים לו שא"צ לברר מטעם דאיכא ס"ס ספק אם פ"פ וספק אונס וא"כ מה"ת יצטרך לבוא לב"ד כדי שיתברר הדבר כיון דמן הדין א"צ לברר. בשלמא אי ודאי קים ליה אף דאיכא ס"ס כיון דהריעותא היא ודאי צריך לברורי אבל אם לא קים לי' דיש ספק בריעותא אא"ל כלל דעשו תקנה כדי שילך לב"ד ויתברר כיון דא"צ לברורי ואפילו אי היה בא לשאול לב"ד אם צריך לעשות טצדקי שיתברר היינו אומרים לו שא"צ לברורי. ומוכיח שפיר דקים ליה וממילא נאמן לאוסרה ושפיר כתב רש"י ז"ל דתקנו כדי שיתברר ולפ"ז א"ש ג"כ דברי רש"י שכתב דא"נ להפסידה כתובתה דאפשר לומר אף דנאמן לאוסרה דקים ליה מ"מ להפסידה כתובתה אפשר לומר דס"ל דא"נ דל"ל חזקה דאין אדם טורח וחשדינן אותו למשקר וכדעת הירושלמי והא דפריך הש"ס אי למיתב לה כתובה כוונתו דאף דא"נ לאוסרה ולא להפסידה דלא קים ליה ולא צריך בירור מ"מ תקינו נשואין ביום ד' לטובתו שלפעמים יהיה יכול להפסידה ב"ד הכתובה כשיתברר בעדים ונגד הצלת ממון לא שייך לומר במקום ס"ס א"צ לברורי וס"ל לרש"י דאם לא קים ליה דאף להפסידה כתובתה א"נ ואי נאמן להפסידה כתובתה מכ"ש דנאמן לאוסרה והי' קשה לרש"י דאי נאמן גם להפסידה כתובתה מטעם חזקה דא"א טורח היה לו לר"א לומר דנאמן להפסידה והיינו לומדין איסור מק"ו. ועכצ"ל דא"נ להפסידה. והש"ס דאמר אי למיתב כתובה היינו דהתקנה היה משום שלא יתברר כמש"ל. ולפ"ז מיושב ג"כ קושית הר"ן על הרי"ף שכתב לתרץ הקושיא דהא הוי ס"ס ס' מ"ע וס' דאונס משום דפתחה סתום ועל זה מקשה דבמסקנא דאמר לא דקטעין ט"ד הדרא קושיא לדוכתה הא איכא ס"ס ס' מ"ע ס' דאונס ומאונס לפי הנ"ל לא קשה כיון דליכא דם הרי ריעותא ברורה לפנינו מש"ה אף דאיכא ס"ס מ"מ צריך לברורי והוצרכו לתקן נשואין ביום ד' משום חשש אולי יתברר כמ"ש רש"י:

בתוס' ד"ה ל"צ באשת כהן וא"ת ונוקמא אחזקה שהיא כשירה לכהונה. ואף דגבי ראוהו מדברת לא אזיל ר"ג בתר חזקת כשרות רק כשטוענת ומשום ברי ושמא עם חזקת כשרות משא"כ הכא שהיא משקרת ואומרת בתולה הייתי ליכא טענת ברי זהו רק קודם נשואין ומשום מעלת יוחסין אבל ודאי דאין מוציאין אותה מבעלה בשביל מ"י וכ"כ בש"מ ועיין מ"ש בזה ברא"ש. אך לכאורה קשה דמאי מקשה התוס' דניזל בתר חזקת כשרות לכהונה הא בכל ספק איסור דאורייתא כשיש ספק ריעותא לפנינו אסור כמבואר בחי' רשב"א בחולין דף מ"ו. וי"ל דהתוס' ס"ל דאף דספק איסור ודאי דאסור מדאורייתא דהא לא אמרינן שאני אומר בדאורייתא היינו דוקא בב' קופות דאתחזק איסורא שהיה כאן חתיכת איסור בודאי וגם היה נפילה בודאי אבל הכא דמי לנולד ספק איסור בבהמה דמוקמינן לה בחזקת כשרות אפי' נולד הספק מחיים להרבה פוסקים:

בתוס' ד"ה ואבע"א באשת ישראל ופיתוי קטנה אונס הוא וכו' הנה הרמב"ם פליג וס"ל דלא אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא. והראב"ד תמה מהך דיבמות דף ל"ג דאמר בהדיא פיתוי קטנה אונס הוא. ולפעד"נ דמבואר במהרי"ק סי' קס"ז דאפי' היתה שוגגת נגד האיסור שאומרת מותר רק שהיתה מזידה נגד הבעל מ"מ אסורה לבעלה דמ"מ מעלה מעל באשה. והנה קטנה גמורה קודם שהגיעה לעונת הפעוטות שנוטלת צרור וזרקו אגוז ונוטלו דין שוטה גמורה יש לה כמבואר בגיטין ובזה ודאי פיתוי אונס גמור הוא דאינה יודעת כלל מבעל דהאי אפילו למיאון אינה מתקדשת. ולפ"ז א"ש דביבמות בקטנה גמורה מיירי שיש לה דין שוטה אבל לאחר שהגיעה לעונת הפעוטות שיודעת מבעל אף דעדיין אינה יודעת מעונש מ"מ אסורה להרמב"ם כיון שמעלה מעל באישה:

בא"ד ונוקמה בחזקת היתר לבעלה. לכאורה קשה דאמאי לא הקשו דנוקי בחזקת כשרות וצדקות כמ"ש הרא"ש ולפמ"ש י"ל דהתוס' ס"ל כהרמב"ם דלא אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא רק בקטנה גמורה. והנה נגד הדין שמים בודאי כל זמן שלא הגיעה לנערה אינה חשובה בת דעת להיות נזהר בדבר עבירה דהא מה"ט פטורה מעונשין. אבל נגד למעל מעל בבעלה כשהגיעה לעונת הפעוטות חשובה גדולה וא"כ נגד חזקה שלא להוציא מחזקת כשרות וצדקות י"ל דמ"מ איכא חשש שמא הי' בקטנות אחר שהגיעה לפעוטות דאז לא יצאה מחזקת כשרות וצדקות ומ"מ נאסרה על בעלה כיון שמעלה מעל באישה ואדרבה חזקת הגוף מסייע לזה שהי' אחר שהיתה בת דעת ומעלה מעל באישה ונאסרה אף שהיא צדקת שלא ידעה מאיסור ולכך מקשה מחזקת היתר לבעלה ונאמר שאונס גמור היתה:

בתוס' ד"ה מי א"ר אלעזר אפילו ראה אדם שזינתה. ודבריהם דחוקים דהאיך אפשר לומר דס"ד דש"ס בראה אדם שזינתה אשתו שתהיה מותרת ועוד דבאשת כהן שאסורה משום זונה לכהן דלאו דבר שבערוה הוא דהא עד אחד נאמן בזה כמבואר ברמב"ם פט"ז מסנהדרין ודאי דנאסרה לכהן דדוקא במאי דכתיב בה טומאה נקרא דבר שבערוה. ונראה לפענ"ד לפרש דברי הש"ס בפשיטות דהנה לקמן בדף י"ג בתוס' ד"ה דאין אוסרין על היחוד כתבו בחד תי' דש"ס דמדמה ספק דנבעלה לפסול לנתיחדה וספק אם נבעלה ע"ש והי' ס"ד דש"ס דהא דאמר ר"א אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה הכוונה הוא דאין אשה נאסרת משום ספק אחד רק בספק הנעשה ע"י קינוי וסתירה והי' להש"ס הוכחה דכוונת ר"א שאפילו על שאר ספק אין אוסרין אשה על בעלה דאי לא בעי ר"א לומר רק דספק סתירה לחוד אינו אוסר:

קינוי אבל שאר ספיקות אוסרין דזה א"צ ללמוד ממעשה שהיה דקרא מפרש דבעינן קינוי וסתירה וכל מס' סוטה מלאה מזה דבעינן קינוי וסתירה. ור"א קרא ומתניתין אתי לאשמועינן בתמי' א"ו דכוונת ר"א הוא דמדמה שאר ספק לספק סתירה ולמעשה שהיה וסובר דמעשה שהיה כעדים דמי ואפ"ה לא נאסרה מטעם ספק אונס. ולזה מקשה שפיר אהא דפ"פ דאוסר בס' אחד ולזה מתמה הש"ס ולטעמך עדים לא בתמיה כלומר אם תפרש אלא בקינוי וסתירה דוקא הוא א"כ תצטרך לפרש ג"כ למעט עדים. ולזה משני הש"ס דה"ק אין האשה נאסרת בע"א וכו' פי' דלא בא ר"א למעט שאר ספיקות דודאי שאר ספיקות לא דמי לספק קינוי וסתירה ואסורין ולא אמר דינו רק לענין ע"א דאינו נאמן לאוסרה בסתירה רק כשהיה ג"כ קינוי. ואף דגם דין זה כל מס' סוטה מליאה מזה י"ל דקמ"ל דלא נימא דוקא להוציאה מבעלה אין ע"א נאמן דדבר דבר מממון ילפינן וממון דוקא להוציא אינו נאמן ע"א אבל אם גרשה ורוצה להחזירה לישא אותה ע"א נאמן לאוסרה לכתחלה וכן לבועל קמ"ל ר"א דאף בזה אין עד אחד נאמן. ומיושב ג"כ קושית המהרש"א דמה ענין דמעשה שהי' שהיה ע"י גט לדינו של ר"א. ולפי הנ"ל א"ש דלומד שפיר ממעשה שהי' דהא דלא אסרוה לדוד מטעם אונס ומטעם גט קשה דהא שום אדם לא היה יודע אם אונס הי' וכן גט הי' בצינעה כמ"ש התוס'. ועכצ"ל כיון דלא נאסרה רק מטעם שוי' אנפשיה ח"ד כשאמרו אח"כ שאונס הי' או שנתגרשה לא גרע מאמתלא. אבל אם נאמר דע"א נאמן לאוסרה לבועל דלא חשיב כדבר שבערוה כנגד בועל כיון שאינו להוציא. וגם התוס' ביבמות דף ג' כתבו שנגד בועל לא חשיב דבר שבערוה א"כ לא מהני אמירתה להתיר עצמה כיון דמקודם שלחה אליו שהיא מעוברת ממנו כמבואר בקרא ובשאר דבר איסור כגון בנתנסך יינך ודאי דלא מהני אמתלא אחר שכבר נתחזק הדבר דהא לוקין כמבואר ברמב"ם פט"ז מסנהדרין. ועיין בתשו' רמ"א סי' ב' דגוונא דלוקה לא מהני אמתלא אלא ודאי דגם נגד בועל חשיב דבר שבערוה ולא מהני ע"א רק מטעם שוי' ח"ד ולכך היו נאמנים לומר אונס או שנתגרשה כנ"ל:

דף ט:

בתוס' ד"ה כל היוצא. ולפי' קשה אמאי קרי לי' ספק א"א וכו'. ולפעד"נ דהתנאי אם לא יחזיר לזמן קבוע כגון אחר שנה ושהחזרה הי' ברשות המלך ובאם לא יתן לו המלך כתב פטור שיחזור מן המלחמה אחר שנה או יותר כפי הזמן שקבע אז יהי' גטו גט וכיון שדוד המלך הי' בידו להחזיקו במלחמה ושלא ליתן לו כתב פטור או ליתן פטור ולבטל הגט וכיון שקיום וביטול התנאי הי' ביד דוד מותר לישא אותה כמבואר באה"ע סי' קמ"ג ומ"מ הוי ספק א"א כיון שאפשר שיבוא אונס כגון שימות דוד ואחר ימלוך ויתן לו פטור דאז בטל הגט למפרע אף דלא חיישינן לכתחלה לאונסין מ"מ קרי לי' ס' א"א כיון שאפשר שיבטל הגט לא היה לו לדוד לעשות זה:

בגמרא אי למיתב לה כתובה. לכאורה קשה מה ס"ד לומר כן דחשש דאקרורי דעתא הוא משום כתובה. ונלע"ד דהנה כבר כתבתי בחידושי לאה"ע דאף דבדף ע"ה בתוס' ד"ה רישא כאן נמצא מבואר דלענין כתובה ומקח טעות יש חילוק בין שהה אחר נשואין שיכול להיות שנאנסה אחר החופה אז אמרינן כ"נ כ"ה אבל אם לא שהה אמרינן ודאי קודם אירוסין נעשה כיון שנעשה ברשות האב ע"ש היינו דוקא במקום שבא לבטל הרשות מכח מקח טעות אבל לענין איסור לא אמרינן כ"נ כ"ה דבחולין דף נ"א כתבו התוס' בד"ה המוציא מחבירו דדוקא לענין ביטול רשות אמרינן כ"נ כ"ה ע"ש והר"ן בסוגיא דקדשה ע"ת כתב דבמום אם אין מקפיד עליו אח"כ דהוי קידושין למפרע דלא חשיב מום א"כ ה"נ דוקא בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כשבא לבטל הקידושין אמרינן כ"נ כ"ה אבל אם בא ואמר שאיננו מקפיד ע"ז כלל לענין קיום המקח והקידושין ורוצה לקיימה שאין לו קפידא כלל בין בתולה לבעולה רק בא לשאול אם היא אסורה עליו מחמת ספק תחתיו לא שייך לומר סברא דכ"נ כ"ה כלל ע"ש בחידושי לאה"ע. ולפ"ז שפיר ס"ד דחיישינן לאקרורי דעתא אף לענין כתובה לר' אליעזר דס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דהוי מקח טעות לגמרי וממילא אם הי' הבעל טוען להפסיד כתובה והיה בענין שא"א שיהיה לאחר נשואין היה הקידושין בטילין לר"א דדמי ממש למום. ואף שכבר בעל דודאי מקודשת היא מ"מ הא כתב הר"ן בדף ע"ג בקידשה ע"ת דכל שהיא מקודשת מחמת ביאה לא הוי אלא ארוסה וא"כ יש ספק ארוסה או נשואה ואי יש שהות תהי' ודאי נשואה ואין שהות הוי ודאי ארוסה ודבר זה נוגע הרבה לענין איסור כגון להטמא לה ולהפרת נדרים וגם נוגע לענין ממון אחרים כגון לענין ירושה וכיון שהדבר נוגע לענין איסור שפיר יש לחוש לאקרורי דעתא דאם לא היה מתקרר דעתו והיה בא לב"ד בטענות שמצאה בעולה אין לה רק דין ארוסה מ"מ צריך נשואין מחדש כמבואר בב"ש שם וממילא כשהיה בא לב"ד היינו אומרין לו שצריך נשואין מחדש והי' דנין עליו דין אירוסין קודם נשואין השניי' לכן חיישינן לאקרורי דעתא ולא יבוא לב"ד כלל ויחזיק אותה בתורת נשואין בלא נשואין חדשים ובזה לא שייך קושית התוס' הא איכא ס"ס דלענין דצריך לעשות נשואין חדשים לא שייך ס"ס שכתבו התוס' רק ספק אחד דאם קים לי' לא מיבעיא באשת כהן כיון דעיקר ההיתר הוא מחמת ספק דלאו תחתיו ודאי דצריך לנשואין חדשים אלא אפילו באשת ישראל מ"מ בליכא שהות שדנין עלי' דין מקח טעות משום דכ"נ ודאי דצריך לעשות נשואין וגם אין שייך לומר דנוקי בחזקת היתר דלא קים לי' דז"א דאדרבא לענין שיהיה צריך נשואין חדשים לא שייך כלל חזקת היתר דאדרבה איכא חזקת פנויה וע"ז קאמר הש"ס ניתב לה כלומר לא יבוא ריעותא אף דנתקרר דעתו דהר"ן בסוגיא דקידשה ע"ת כתב ובמומין ודאי לא הי' התנאי רק אם יקפיד ולזה קאמר הש"ס ניתב לה דאם יתקרר דעתו ולא יקפיד ממילא הקידושין קיימין וא"ל דלמא יתקרר דעתו אחר שכבר הקפיד שכבר נתבטלו הנשואין אף להר"ן י"ל דס"ל כשיטת הראב"ד הובא בח"מ באה"ע ס"ס ל"ח ס"ק מ"ו דכשמבטל ומוחל התנאי בעינן עדים דוקא ע"ש וכעין שכתבו התוס' בגיטין דף ל"ב בד"ה וכי סבר דלענין ביטול גט דאפילו בפניו בעינן ב' דאין דבר שבערוה פחות מב' א"כ ה"נ כשבא לבטל הקידושין מחמת המום צריך לבטל בפני ב"ד דאין דבר שבערוה פחות מב' וכן ע"מ שלא ימחה אהא בעינן מחאה בפני ב' ולהא ליכא למיחש:

בתוס' ד"ה אי למיתב וקשה אמאי מפסדת הכתובה הא איכא ס"ס. ולפעד"נ לתרץ דהנה עכצ"ל אפילו לדעת התוס' הא דלא קשיא לר"ג אמאי לא חשדינן ברצון ובר"ג לא שייך תירוצם דבמנה השני' ליכא ס"ס דאי לאו תחתיו אינו מגיע לה אלא מנה וכן הקשו המפרשים. ועכצ"ל דהתוס' ס"ל דארוסה ל"ל כתובה וכיון דמיירי בשהה אחר החופה כמ"ש התוס' בדף ע"ו וא"כ לר"ג דאיכא חזקת הגוף דהביאה היה אחר החופה וכבר נתחייב לה כתובה בשעת החופה א"כ חשש דרצון הוי כאילו אמר א"י אם פרעתיך וכמ"ש המהר"ש משא"כ לר"י דל"ל חזקת הגוף וממילא איכא חשש שמא קודם החופה נבעלה ברצון ולא נתחייב לה כלל והוי כא"י אם נתחייבתי לך דארוסה אין לה כתובה (אמת דהסברא דרצון הוי כא"י אם פרעתיך לא ברירא לפענ"ד דאי אם פרעתיך אינו חייב רק במקום שספק נופל בטענותיהם אבל במקום שספק לב"ד בלא טענותיהם כגון הכא שאין לה דמים וידוע דנבעלה ויש ספק לב"ד אפי' בלא טענותיהם אם קודם אירוסין או אח"כ והתוס' בב"מ דף ק' בד"ה וליחזי כתבו דבדררא דממונא מהני תפיסה וא"כ אפי' אם כבר פרע לו ותפס הי' מהני תפיסה מכ"ש כשהוא מוחזק בממון כבר מקודם דאינו חייב ליתן. אף דשם כתבו התוס' דבטוען שמא לא מהני תפיסה ומ"מ הא כתבו שם דבמוחזק מקודם מהני תפיסתו אפילו בשמא והכא הוי מוחזק במעותיו מקודם ובודאי אין לחלק בין אם שכנגדו טוען ברי או לא דנגד להוציא ממון לא אמרינן ברי עדיף. ואף שכתב התומים בכללי תפיסה דלא מהני תפיסה בדררא דממונא רק בגוף החמץ שיש חזקת מ"ק להתוס' מ"מ הא הכא בממון שהוא שלו מקודם יש לו ג"כ חזקת מ"ק. והא שכתבו התוס' בב"מ דף צ"ד בד"ה ולימא דהוי כא"י אם פרעתיך עתיך ושם הוי דררא דממונא דקתני זה אומר א"י וז"א א"י דיחלוקו ע"ש נראה דשם לא הוי דררא דממונא רק כששניהם אינם מכירים איזו הפרה היא השאולה ואיזו השכורה ממילא כשמתה אחת נולד הספק לב"ד בלא טענותיהם משא"כ כשאחד מכיר ואומר זוהי השאולה ואחד אומר שאינו מכיר וה"ל למידע ודאי דדנין אותו כשאר ברי ושמא כיון דהברי הוא טוב והשמא הוא גרוע) וכיון דכל עיקר הוכחת התוס' דמוציאין ממון הוא רק למאן דאית לי' דארוסה ל"ל כתובה א"כ יש לתמוה על תמיהתם דמה שכתבו וז"ל בקושיתם דאפילו אשת כהן באונס לא הפסידה כתובתה וכו' והוא תמוה דאף דבנדרים דצ"א אמרינן התם דאשת כהן לא הפסידה כתובתה זה דוקא בנאנסה אחר הנשואין שכבר נתחייב לה כתובה ודאי דיכולה לומר נסתחפה שדך אבל הכא שנאנסה באירוסין וכיון דארוסה ל"ל כתובה ומבואר בכתובות דף ק' באלמנה לכ"ג ושאר פסולות אם הכיר בה יש לה כתובה ואם לא הכיר בה אין לה כתובה וכן הוא באה"ע סימן קי"ו והטעם דלאשה אסורה לא תקנו חכמים כתובה רק בהכיר בה קנסוהו משום דמרגלא. ולפ"ז ליכא הכא רק ספק אחד דלא קים לי' דאי קים לי' בממ"נ אין לה כתובה דאי לאו תחתיו הרי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעילה ואי תחתיו אפי' נאנסה הרי נאסרה עליו א"כ בשעת נשואין הוי אשה אסורה ולא הכיר בה שלא תקנו חכמים כתובה ומיירי בלא שהה אחר החופה ואפילו בשהה הא הרבה פוסקים ס"ל באה"ע סי' ס"א דאפי' נכנסה לחופה ופירסה נדה אח"כ פסקה לה חיבת ביאה ופטור מכתובה. ועוד נראה לתרץ קושיתם דהנה כבר תמהו הש"כ והתומים דהא ס"ס הוא מטעם רובא ואין הולכין בממון אחר הרוב. ולתרץ זה נראה דהנה רוב ודאי עדיף ממיגו דהא מיגו במקום רוב לא אמרינן כמבואר בתומים בכללי מיגו דאפילו נגד חזקה לא אמרינן מיגו ורובא עדיף מחזקה ומכ"ש דעדיף ממיגו ובמיגו קי"ל דמיגו להוציא לא אמרינן ובשטר אמרינן כיון דשטר עומד לגבות כגבוי דמי לא הוי להוציא רק במקום דהוי ספק בגוף השטר אי נעשה שטר כלל לא אמרינן מיגו להוציא עיין בתומים בכללי מיגו וא"כ ל"ק כלל מהא דמשארסתני נאנסתי די"ל דס"ל דארוסה אית לה כתובה ואפילו למאן דס"ל דארוסה ל"ל כתובה י"ל דמיירי בכתב לה כדמוקי לה לקמן בדף פ"ט הרבה משניות בדכתב לה א"כ ליכא ספק בגוף השטר רק חשש רצון דלאו ספק בגוף השטר ודאי מהני רובא להוציא דלא גרע ממיגו משא"כ הכא בספק דלא קים לי' ואת"ל קים ליה אימר דלאו תחתיו יש ספק בגוף השטר שלא חל כלל ולא מהני מיגו להוציא בכה"ג ג"כ לא מהני ס"ס:

בא"ד דקאמר התם חרשת ושוטה יש להם ט"ב והיינו משום דס"ל דחבטה לא שכיח. ולכאורה הוא תמוה מאוד דמאי ראיה מייתי לר"י הא לר"י אפילו אי טענה א"נ וכן תמה בספר הפלאה. ולפעד"נ דהא דא"נ כשטוענת אפילו לר"י י"ל דלעולם חבטה שכיח רק בפיקחת אין לתלות בזה מדלא הודיעה קודם הנשואין וגם מדלית קלא שהיא מ"ע כמ"ש הש"מ לקמן דף ל"ו דמה"ט קאמרינן ע"פ לא שכיח בפיקחת ע"ש משא"כ חרשת ושוטה דל"ש זה יש לנו לטעון דשכיח הוא וכמו דמחלק הש"ס דף ל"ו גבי סומא אליבא דר"מ ע"ש בתוס' ד"ה כולהו רואות ומזה הוכיחו שפיר דר"י ס"ל דמ"ע לא שכיח:

בתוס' ד"ה מאי לאו דקטעין פ"פ. י"ל דהיה ס"ד דהמקשן דמשום טענת דמים ואיכא תקנתא דשושבינין לא צריכא לתקן ביום ד' כדי שלא יתקרר דעתו דאף אם יתקרר דעתו השושבינין יבואו לב"ד ויבררו הדבר. וא"ל דעשו תקנתא דחיישינן שמא יתקרר דעתו ואף שהשושבינין יבואו לב"ד הוא יכול לטעון לא בעלתי דהמקשן היה ס"ד דמתניתין אתיא כר"י וביבמות דף קי"א דלא מוקים אינש נפשי' ובודאי בעלה כמבואר ברמב"ם פ"ב מה' יבום במ"מ דאפי' לקולא מהני חזקה זו לפטור צרתה אפילו שניהם מודים ועיין באה"ע סימן קס"ז ומשני לא דקטעין טענת דמים והשושבינין אינו בירור דיכול לטעון לא בעלתי ואח"כ בעלתי ומצאתי דם ומתניתין אתיא כר"א דמוקי אינש אנפשיה:

בגמרא אר"י אמר שמואל האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה. ולכאורה קשה מא' קמ"ל שמואל דהא ברייתא מפורשת היא ביבמות דף קי"א דאמר ר"מ טענת בתולים שלשים יום ור"י נסתרה מיד וכו' וא"א דלאוסרה עליו מיירי דלאוסרה עליו נאמן לכ"ע כמבואר באה"ע וע"כ להפסידה כתובתה ושם א"א בט"ד דהא טענת דמים לא מהני רק כשמברר בשושבינין לפי' רש"י ומשמע מרש"י כשאינו מברר היא נאמנת בליכא חזקה דאין אדם טורח. א"כ קשה נהי דאית ליה לר"מ דמוקי אינש אנפשיה מ"מ מה"ת יהיה נאמן לומר לא בעלתי כשהיא מכחשת בברי ואומרת בעלת ומצאת דם דכיון דל"ל חזקה דאין אדם טורח היא נאמנת אע"כ דס"ל חזקה דאין אדם טורח דאל"ה היתה נאמנת כמו בבתולה אני. ועוד הקשה הפ"י הא ר"מ ס"ל כתובה דאורייתא א"כ לא מהני חזקה דאין אדם טורח (אך הא לא קשה די"ל דר"מ מיירי לענין שאר דברים כגון מזונות ופרקונה דהוא מדרבנן א"כ שפיר מהני חזקה דאין אדם טורח אך קושיא ראשונה קשה). ונ"ל באופן אחר מרווח דהאי ברייתא נוכל לומר דמיירי בשושבינין בלילה ראשונה ולא מצא דם וגם בליל שלשים ואם היה טוען לב"ד שבעל בלילה ראשונה ולא מצא דם והביא השושבינין לב"ד שלא מצא דם בלילה הא' ודאי דהיה נאמן דהא השושבינין עדים הן רק מחמת שמודים בעצמם שלא בעל בלילה הא' רק בלילה זו בעל בעילה א' ולא מצא דם לכך לר"מ דס"ל דעד תלתין יומין מוקי אינש נפשיה נאמן ג"כ לומר שהביאה זו היא הבעילה א' ולא מצא דם כיון דאי בעי הי' אומר שבלילה א' בעל ולא מצא דם והי' נאמן כיון דאיכא עדים שושבינין ונאמן עכשיו ג"כ לומר במיגו שלא בעלה כל השלשים יום עד עכשיו שבעל ולא מצא דם במיגו שהי' אומר שבעל בלילה הא' ולא מצא דם כמאמר השושבינין והיא בודאי לא היתה נאמנת לומר שלא בעל בלילה הא' כשא"א לבודקה בחבית של יין כיון דרובן כמעט כולן בועלין בעילת מצוה בלילה ראשונה. ור"י דס"ל דלא מוקי אינש נפשי' ואמרינן דודאי כשנסתרה עמו אחר לילה ראשונה בתוך דשלשים יום בעלה אז דלא מוקים אינש אנפשי' ואינו נאמן במיגו דהוי מיגו נגד חזקה דחזקה אלימתא היא כדאמרינן ביבמות שם. ולפ"ז א"ש ג"כ דברי הרא"ש שכתב דאינו נאמן לטעון רק כשמערער מיד אבל בלא"ה חיישינן שמא נהפך לבו לשנוא אותה שקשה דא"כ מאי מוכיח הש"ס ביבמות דר"י לא ס"ל דלא מוקי אינש אנפשיה דלמא ס"ל כר"מ דמוקי אינש אנפשיה רק משום דלא מהימן בטענתו במה שאמר דלא בעל עד עכשיו וחיישינן דלמא כבר בעל ומצא דם ונהפך לבו לשנוא אותה ומשקר. ולפי הנ"ל א"ש דמשמע דר"י בכל גווני אמר דנסתרה מיד אפי' באיכא מיגו כגון דאיכא שושבינין בלילה ראשונה ובודאי דאם היה טוען שבעל בלילה ראשונה ולא מצא דם דהיה נאמן כיון דאיכא שושבינין דהוי כעדים מוכיח שפיר דס"ל דלא מוקי אינש אנפשי' דאי מוקי אינש אנפשי' הי' נאמן בטענה זו אף אחר זמן מרובה לומר שבעל עכשיו במיגו ולא הוי אמרינן דמשום דנהפך לבו לשנוא אותה אמר כן כיון דיש לו מיגו דאי בעי היה אומר שבעל בלילה הראשונה ובלילה ראשונה יש לו עדים שושבינין. ועוד י"ל דהנה הר"ן הקשה וז"ל דל"ל חזקה דאין אדם טורח הא ברי וברי הוא ואפי' אי כתובה דאורייתא הי' לו להיות נאמן. ותי' וז"ל כיון דאית לה כתובה כדי שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה ואי אתה אומר נאמן ועלה דידה רמיא לברורי וא"א להביא ראי' הרי קלה בעיניו להוציאה וכדאמרינן א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וכו' ואילו היה כתובה דאורייתא לא הוי סמכינן אהך טעמא דלא ברירא כולי האי כו' ע"כ והנה ס' זו שייך דוקא בטענת פ"פ דא"א לה לברורי כלל ולא מיבעיא להרמב"ם דס"ל דאף כשיש דם יכול לטעון פ"פ ודאי דליכא לברורי כלל וכן לר"ח בוגרת ומ"ע ולרש"י משפחת דורקטי אבל במערה וטענת דמים דאפשר לה לברורי כשתעמיד שושבינין נשאר על דינא דאורייתא דהיא מחויבת לברר שנתקיים התנאי ואף דמסיים הר"ן וז"ל דאפי' בטענת דמים א"נ בתוס' שהוא דאורייתא נראה דוקא במקומות שאין מייחדין שושבינין דאז א"א לה לברורי ודמי למקום שאין כותבין כתובה דנאמנת היא לעולם אבל במקום שמעמידין שושבינין והיא לא העמידה שושבינין דהוי כיכולה לברר ולא בררה דאז ודאי נשאר דינא דאורייתא דהבעל נאמן אפילו בלא חזקה דאין אדם טורח כיון דהוא ברי וברי ולא שייך טעמא מה הועילו (ואף דבתוס' לא שייך מה הועילו נראה כיון דתוס' כתובה מוספת לה על הכתובה כוונתו שיהיה לה כל דין כתובה) וכן מבואר בב"ש סי' ס"ח ס"ק י"ח דבט"ד יש חילוק בין מקום שיש שושבינין ובין מקום שאין שושבינין. ולפ"ז לא קשה כלל מר"מ ור"י די"ל דשם מיירי במקום שמעמידין שושבינין והיא לא העמידה שושבינין וא"כ הבעל מהימן אפילו בלא חזקה דאין אדם טורח מטעם ברי וברי כיון דלא שייך מה הועילו. ועדיין חל עלינו חובת ביאור במה שיש לתמוה לכאורה על ר"מ דס"ל דטענת בתולים יכול לטעון כל ל' יום מי גרע מיהודא דשהיו מייחדין אותם קודם החופה שעה אחת ואפ"ה אינו יכול לטעון טענת בתולים משום שמא בעל ושכח או הערה בה ולא ידע מכ"ש כשנתייחד אחר נשואין יש לחוש לכך לכן נראה דהנה לכאורה קשה בהא דאמר הש"ס אי לאוסרה עליו ביהודא אמאי לא משמע דאף דאינו נאמן להפסידה כתובה אף דלמסקנא דאמרינן חזקה דאין אדם טורח מכל מקום ביהודא א"נ להפסידה מטעם דאמרינן בעל ושכח או הערה בה ולא ידע כמ"ש רש"י מ"מ נאמן לאוסרה. ולעיל בתוס' ד"ה אי למיתב לה כתבו להיפך דאף דיכול להפסידה בס' קים ליה מ"מ א"י לאוסרה בס' קים ליה והוא מהיפך להיפך. ונ"ל דהכא מחזיקינן ליה שבעצמו מסופק אם בעל ושכח אם שיבר בתולים בשעת העראה רק שמשקר לטענת ברי לכך א"נ להפסידה הכתובה ביהודא דלא שייך בזה החזקה דאין אדם טורח די"ל מחמת שמסופק אינו רוצה בה אבל לאוסרה עליו נאמן נהי דמשקר לטענת ברי מ"מ שויה אנפשיה ח"ד. אבל לעיל לא מחזיקינן ליה למשקר לטענת ברי רק אנן הוא דמספקינן בהאי גברא אי בקי או אינו בקי ואמר בדדמי לגמרי שא"י כלל אם הוא יודע ובדדמי אמר טענת ברי ולכך ס"ד דנאמן להפסידה כיון שאנן הוא דמספקינן בהאי גברא אם הוא מהבקיאין ומחמת חזקת ממון אמרינן דהאי גברא מן הבקיאין אבל לענין איסור משום חזקת היתר מחזקינן ליה בחזקת שאינו בקי ולפ"ז א"ש דבשלמא ביהודא חשדינן אותו למשקר משא"כ גבי פלוגתא דר"מ ור"י מיירי דאית ליה מיגו כמש"ל דאי בעי היה אומר שבעל בלילה הראשונה ולא מצא דם ואז היה נאמן מטעם שכתבתי לעיל וכיון דיש לו מיגו לא מחזיקינן אותו למשקר לטענת ברי כיון שיש לו מיגו כמו גבי טרוד בפועליו גבי השכיר דכשיש לו מיגו דלא שכרתיך וה"נ דכוותי':

בתוס' ד"ה אבל קשה שהי' לו להקשות מרישא דקתני בתולה אלמנה מן אירוסין כו'. ונ"ל דהנה בדף י"ב אמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ור"א אומר דלעולם ל"ל כלל ושא"ה שהרי כנסה הראשון. וניחוש שמא תחתיו זינתה אמר רב שרביא בשקידש ובעל לאלתר הנה בתוס' דף י' בד"ה חזקה א"א טורח כו' דלא אמרינן חזקה דא"א טורח רק באשת כהן או פחותה מג' דנאסרה עליו או למ"ד דמקח טעות לגמרי משמע וא"כ א"א שוב להביא ראיה להא דשמואל דהא אפילו איתא לדשמואל דנאמן מטעם חזקה דא"א טורח מ"מ צ"ל כמ"ד דמקח טעות לגמרי דאי למ"ד דאית לה כתובה מנה א"כ לא שייך חזקה דא"א טורח רק באשת כהן או בפחותה מבת ג' ומתניתין דהכא א"א לאוקמי באשת כהן דהא תני גרושה ולא בפחותה מג' דא"כ אפי' בנשואה יש לה ט"ב כמו בגיורת ושבוי' ועכצ"ל דל"ל כלל כתירוצו דר"א דשא"ה שהרי כנסה ראשון. ולדבריו צ"ל דקידש ובעל לאלתר כמו שכתבו התוס' בד"ה וניחוש וע"ש. ולפ"ז שום ראי' ליכא משם דכבר כתבתי דעיקר ראייתי הוא ג"כ אי קים לי' בטענת פ"פ כמש"ל בגמרא ע"ש במ"ש התוס' ד"ה לאו דקטעין ולזה ליכא ראי' ממתניתין דאלמנה דקים לי' דאפילו שיש ספק אי קים לי' ואפ"ה יכול להפסידה כתובתה דליכא רק ספק אחד אי קים לי' דאי קים לי' ודאי לא תחתיו הי' דהא מיירי בקידש ובעל לאלתר. אבל בלא קידש ובעל לאלתר דאיכא ס"ס אימר לא קים לי' ואימר באונס אין יכול להפסידה קמ"ל ר"א דודאי קים לי' ויכול להפסידה. אבל ממתניתין דיהודא מוכיח שפיר דאיירי בלא קידש ובעל לאלתר דהא טענו שבא עלי' באירוסין ואפ"ה יכול לטעון בגליל מוכיח שפיר. ועוד נראה לתרץ דבהך מתניתין דבתולה אלמנה מן האירוסין יכולין לומר דלעולם בטוענת בתולה הייתי נאמנת ושם מיירי בטוענת משארסתני נאנסתי דא"נ כ"א בשיכול להיות שנאנסה אחר החופה כמ"ש התוס' לקמן דף ע"ו בד"ה רישא כאן נמצא כאן הי' וכיון דהכא מיירי באלמנה דאין חופה קונה בה ומוכיח במהרי"ט ריש כתובות מהא דמקשה מיבמה ולא מוקי לה מן האירוסין מוכח דאפילו אלמנה מן האירוסין ל"ל חופה וכיון דאין חופה קונה בה הוי כלא שהה ויש כאן חזקה דכ"נ דהי' קודם אירוסין מש"ה יכול לטעון טענת בתולים. ואפילו אם נאמר דאלמנה מן האירוסין יש לה חופה י"ל דמתניתין מיירי בלא שהה אבל מיהודא מוכיח שפיר דא"א כשטוענת משארסתני נאנסתי ובלא שהה א"כ אמאי היא נאמנת דהא ביהודא ג"כ אינה נאמנת לטעון בתולה הייתי אלא במיגו דאי בעי אמרה בא עלי' באירוסין דהוי כפה שאסר כמו שאבאר לקמן. אבל בשאר מיגו כגון מיגו דמשארסתני נאנסתי א"נ ומכ"ש באירוסין דהוי מיגו במקום חזקה חזקת כ"נ דחזקה אלימתא היא ואלים מחזקת הגוף ועכצ"ל דנאמנת כשטוענת בתולה הייתי כדשמואל מטעם חזקה דאין אדם טורח:

תוכן העניינים

בית יעקב על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה