בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק שני האשה שנתארמלה · דף כג.
בגמרא אמר אביי תרגמא בע"א א"ה אפי' לכתחלה נמי. הקשו הפוס' על הרמב"ם דפסק בחד וחד כשבאו בב"א ל"ת כשניסת לא' מעדיה דא"כ ה"ל לשנויי הא דר"י מיירי בב"א ולא היה צריך להא דר"א. ונלפענ"ד דל"ק כלל. דהנה לכאורה קשה בהא דקאמר שם גבי נתגרשה תרווייהו בא"א קמסהדי והקשו בתוס' כיון דלא אתחזקה בא"א רק אפומייהו א"כ יהיו נאמנים העדים במיגו דאי בעי שתק ותי' דאין זה מיגו דלמא רוצה לפוסלה מכהונה. והר"ן הקשה דהא כיון דע"כ אחד מהן פסול דמכחישין זא"ז ואיך מצטרפין לעדות דא"א ותי' דמיירי בס' קרוב לו דעבידי דטעי בהכי ולא מיפסלי. ולכאורה קשה דהא רישא דומיא דסיפא וע"כ בא' אומר מת מיירי ג"כ בכה"ג דלא אתחזקה בא"א רק אפומא דהנך סהדי א"כ קשה ל"ל הא דעולא הא בלא"ה מותרת מטעמא דהתוס' דהא עד דאמר מת נאמן במיגו דאי בעי שתיק ותירוצם לא שייך הכא שרוצה לפוסלה מכהונה וגם מטעם דהר"ן היא מותרת בלאו טעמא דעולא דהא לא מצטרפי כלל לעדות א"א דהא חד מינייהו פסול ותי' הר"ן לא שייך במת וא"כ ל"ל טעמא דעולא דהא לא מיצטרפי כלל לעדות א"א ועכצ"ל דר"י מיירי בכל גווני ואמר דבמת מותרת אפי' בהוחזקה א"א מפי אחרים ובנתגרשה אסורה אפי' לא אתחזקה בא"א רק אפומייהו ולפ"ז לא היה אפשר לאוקמי בחד וחד בב"א דא"כ הי' קשה בגוונא דלא אתחזקה בח"א רק אפומייהו למה לא תינשא לכתחילה הא ע"כ מיירי בניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי וכיון דלא אתחזקה בא"א מותרת מטעמא דר"ן או מטעם דיש לעד מיגו ובזה ודאי דמותרת לכתחילה דמשנה שלימה היא באומרת א"א הייתי וגרושה אני נאמנת דמותרת לכתחלה לכך הוצרך לומר דמיירי בזא"ז ואינה אומרת ברי לי דאז היא שיודעת שהיתה א"א בא"ת קיימא ואינה מותרת רק מטעמא דעולא ולכך אסורה לכתחלה מטעם דר"א דלזות שפתים. עוד י"ל דר"י ס"ל כלישנא קמא ביבמות דף פ"ח דב' פסולים נאמנים יותר אפילו מחד כשר לכך מתיר שם במכחישתו משום שהיא מצטרפת עם העד פסול האומר מת להכחיש עד כשר ולפ"ז לא מצי לאוקמי בחד וחד בב"א דא"כ הי' צריך לאוקמי בב"א ואומרת ברי לי והרי היא מצטרפת עם העד האומר מת להכחיש העד האומר לא מת והוי כב' עדים האומרים מת ואחד אומר לא מת דמותרת לכתחילה וכדמוכח בדף קי"ז ביבמות ע"ש ולכך הוצרך לאוקמי בזא"ז ואינה אומרת ברי לי דאז לא הותרה רק מטעמא דעולא ואז אסורה לכתחלה מטעם דלזות:
בתוס' ד"ה מ"ש רישא הקשו שנא ושנא דרישא בחזקת פנויה וכו'. מקודם נפרש דברי התוס' ביבמות שם בד"ה הא לא ניסת שכתבו וז"ל דמשמע לי' הא לא ניסת מדאורייתא מדקאמר תצא ולא קאמר הולד ממזר. והמהרש"א דחק מאוד בפי' דבריהם. ונראה לפרש דהוכחת הש"ס הוא דמשמע לי' למקשה דהא דלא ניסת לא תנשא מדאורייתא פי' דהסיפא הוי דיוקא דרישא דרישא תני דוקא ניסת ותני בסיפא עד אומר מת ועד אומר לא מת לא תנשא היינו מדאורייתא דאי נימא דדיוקא דרישא היינו מדרבנן וממילא כיון דדיוקא דרישא הוא מדרבנן ובסיפא דתני לא תנשא דהוי דיוקא דרישא הוא ג"כ מדרבנן וכיון דהמקשן לא ידע דיש חילוק בין התירוה או לא וכיון דלא תנשא דקתני הוא רק מדרבנן ומדאורייתא מותרת לינשא ומוכח דע"א במיתה נאמן מדאורייתא כשנים מצד עד בלא שום חזקה וכששנים מכחישין מסתבר לתוס' דודאי הולד ממזר דה"ל למיתני בסיפא במכחישין דהולד ממזר דלא ליתי למיטעי דוקא במיתה חשיב ע"א והוי כתרי ותרי ואין הולד ממזר א"ו דמדאורייתא לא תנשא רק דל"ת משום דניסת וכבר נתחזקה בהיתר ל"ת ואין עד הב' נאמן להוציא מחזקה וממילא נשמע דכשבא עד השני בסיפא קודם שנישאת ל"ת מדאורייתא ומוכח דעד ראשון לא נחשב כשנים וכל היכי דתצא מטעם ודאי א"צ למיתני הולד ממזר כמ"ש המהרש"א דבכ"מ דתני תצא לא תני הולד ממזר ומשני הש"ס דנישאת היינו התירו לינשא ועולא ג"כ דוקא בהתירו קאמר והדיוק הוא דכשלא ניסת היינו שלא התירוה לא תנשא מדאורייתא א"כ הסיפא דקתני דיוקא דרישא לא תנשא מדאורייתא וע"כ ג"כ מוכח דעד המיתה לא חשיב כ"כ מצד נאמנות העד רק ההיתר ב"ד מחשיב לה בחזקת היתר שיצאה מחזקת א"א ע"י היתר ב"ד וממילא ג"כ מוכח דבשני עדים מכחישין דתצא מדאורייתא דהולד ג"כ ממזר וא"צ למיתני וכן הוכחה השני' שכתבו התוס' הוא ג"כ להוכיח דלא תנשא דקתני בסיפא היינו מדאורייתא ולפ"ז י"ל קושית התוס' בכאן דהש"ס הו"ל הוכחה דע"כ לא מיירי בב' דאומרים לא נתגרשה כלל כיון דקיי"ל ב' וב' הוי ס' דרבנן ומדאורייתא אוקמי אחזקה והרשב"א מתרץ קושית התוס' בד"ה הבא עלי' בא"ת דהש"ס הקשה רק לרווחא דמילתא דאפילו אי תרי ותרי ס' דאורייתא. אבל לדידן דפסקינן תרי ותרי ס' דרבנן באמת בחנק קאי ובניסת לא' מעדיה לא רצה לאוקמי שא"כ אמאי תצא לרבנן וא"כ קשה דליתני ג"כ הולד ממזר כיון דאיכא למיטעי ולומר דתרי ותרי ס' דאורייתא הוא וע"כ מדלא תני הכי הוא משום דלא פסיקא לי' דהא בזרק לפנינו ס' קרוב לו ס' קרוב לה וב' אומרים קרוב לו וב' אומרים קרוב לה דאז נשאר הדבר בספק כמש"ל ומש"ה לא הי' יכול למיתני הולד ממזר ודאי כיון דמיירי בכה"ג דאיתרע חזקת א"א וחזקת פנויה מקשה שפיר מ"ש רישא ומ"ש סיפא:
בגמ' בדרב המנונא קמפלגי כו'. וקשה להבין מה ענין ניסת ואח"כ באו עדים לצרף לרב המנונא. גם להבין הפלוגתא להאמינה שלא בפניו כיון דר"ה בהדיא אמר חזקה דאין אשה מעיזה בפניו ועיין בתוס' ד"ה א"ל דר"ה שדחקו עצמם. ולפעד"נ לפרש דהנה הא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר לא מטעם מיגו הוא לחוד דהא גבי אוקמינהו לשבונייהו מאבראי לסוף אתי שבונייהו בודאי דליכא מיגו דהא לא הי' אפשר להם לומר לא נשביתי דהא א"כ יבואו שבונייהו לפני ב"ד ועכצ"ל הכוונה בהפה שאסר דהנה ע"א נאמן במקום דלא אתחזיק איסורא וכוונתו לומר כיון דלא אתחזיק בשבי' ע"פ עדים רק על פי' ולא מיקרי אתחזיק ונאמנת מטעם ע"א נאמן באיסורין אפילו בזה שנוגע לעצמו כמו בשאר איסורין דילפינן מנדה דנאמנת ואף דהחמירו בשביה ואמרו דאין אדם נאמן ע"י עצמו משום מעלת יוחסין זהו דוקא באתחזקה בשבי' ע"פ עדים אבל בנתחזקה בשבי' רק ע"פ נאמנת והפה שאסר הוא הפה שהתיר כלומר כיון שלא אתחזקה רק ע"פ הפה שאסר נאמנת ג"כ להתיר וכיון שאמירתה היתה בשעה שלא אתחזקה עדיין והיתה נאמנת אז מהני נאמנותה אף לאחר שבאו עדים ואמרו שנשבית כמ"ש הרא"ש בקידושין דף ס"ד דאם אומר יש לי בנים בדלא אתחזיק באחים דנאמן אף אם אח"כ באו עדים ואמרו שיש לו אחים וה"נ דכוותי' וזהו בשבי' אמנם בא"א דהוא דבר שבערוה והר"ן בגיטין בסוגיא דשליש כתב וז"ל דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה אפי' במקום דלא אתחזיק לא איסור ולא היתר וכתבתי במקום אחר דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה אפילו בס' השקול רק כשיש לו מיגו או חזקה או רובא ובאתחזיק לא מהני רובא וחזקה והטעם לזה כי הנה דבר שבערוה מממון ילפינן וכמו דלא מהני רובא וחזקה בממון להוציא מחזקה כמו כן לא מהני בדבר שבערוה ומיגו ג"כ לא מהני להוציא אשה מחזקת בעל או מחזקת א"א כמו דלא מהני מיגו להוציא בממון ובמקום דליכא חזקת ממון מהני רובא וחזקה ומיגו כמו באבידה כמו כן מהני בדבר שבערוה בלא אתחזיק ולכך מהני גבי קדשתי את בתי מטעם חזקה כיון דלאו דבר שבערוה חשיב כיון שלא בא להוציא מחזקה רק לברר החזקה כמ"ש הר"ן ואמר שם הטעם דע"א נאמן מטעם חזקה דאין אדם חוטא וחזקה זו לא שייך רק כשהוא בעל המעשה שנותן גט ומתירה וכמו כן מהני מיגו בלא אתחזיק ולפ"ז א"ש דהנה לכאורה קשה דאמאי נאמנת לומר מת בעלי ובנתגרשה אינה נאמנת הא התוספות בב"ב כתבו דגם בנתגרשה איכא חזקה דדייקא דלמא יוזמו העדים ולעיל אמרינן מיתה א"י להכחישתו וגירושין יכולה להכחישתו ופריך ומי חציפה כולי האי ומשני הנ"מ היכא דליכא עדים א"כ הכא דליכא עדים ודאי דא"י להכחישתו ויראה ודייקא מה"ת לא תהי' נאמנת בנתגרשה כמו במת ועכצ"ל הטעם במת דנאמנת כמ"ש הרמב"ם פי"ב וי"ג מה"ג דמיתה הוי מילתא דעבידא לגלויא וגירושין לא הוי מילתא דעבידא לגלויא אף שא"י להכחישתו מ"מ לא מיקרי עבידא לגלויא רק היכי דגלוי לפני כל העולם. וזהו כוונת הש"ס מאן דס"ל דגם בא"א אם משניסת ל"ת ס"ל דסברת ר"ה שייך אפי' שלא בפניו כלומר אפי' שלא בפניו יודעת היא שא"י להכחישתו ממילא דיש לה חזקה דדייקא כיון דבשעת אמירתה לא הוחזקה בעדים בא"א והי' לה ג"כ חזקה דדייקא והיתה נאמנת מטעם ע"א כיון שיש לה חזקה ולא הוחזקה בא"א כנ"ל מש"ה אפילו באו עדים אח"כ שהיתה א"א מותרת כמו שהבאתי לעיל דברי הרא"ש גבי יש לי בנים והוא מטעם דכ"מ שהאמינ' תורה לע"א הרי הוא כשני' אם לא שבאו שנים ומכחישין אותו אז נאמנים יותר ממנו אבל שאר דברים לא מהני לבטל מה שעשאו התורה כב' ומאן דס"ל דתצא ס"ל דשלא בפניו לא שייך כלל סברא דדייקא מש"ה כל זמן שלא באו עדים אח"כ מותרת מטעם מיגו דמהני בלא אתחזיק אבל כשבאו עדים שוב לית לה מיגו ותצא כיון דגם חזקה דדייקא ל"ל ובדבר שבערוה אפילו בלא אתחזיק א"נ ע"א רק כשיש לו מיגו או חזקה וגבי תרי ותרי לעיל שייך דייקא כיון שיראה שיוזמו העדים שאומרים נתגרשה וממילא ישארו עדים שאמרו לא נתגרשה ואף אם תעיז אז פני' ותאמר נתגרשה תהי' מוכחשת מפי עדים:
בתוס' ד"ה עידי טומאה למאי דמסיק עידי טומאה מ"ל עידי שבי' מ"ל עידי א"א. וקשה דהא בגיטין דף פ"ח אמרי' בעולה אין חוששין לה דלמא פריצתה חזי לה ע"ש א"כ יש חילוק בין קול דטומאה לקול דקידושין וצ"ע: