אור ברסלב
בית יעקב על כתובות פרק שני האשה שנתארמלה › דף כב:

בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק שני האשה שנתארמלה · דף כב:

דף כב.

סוגיא דתרי ותרי

הקושיות שבסוגיא זו רבו כמו רבו:

א' קושית המהרש"א בתוס' ד"ה הבא עלי' באשם תלוי קאי דהי' להם להקשות בחנק קאי. ומה שתירץ מהרש"א ז"ל דבאחר משכחת לה בשוגג אינו מובן דהא רבנן אמרו ל"ת משמע שהב"ד פוסקין דל"ת ומותר לבעול אותה וקשה דבחנק קאי:

ב' קשה דהכא מקשה התוס' רק ממת ולא מקשה מנתגרשה ולקמן דף כ"ו ובב"ב דף ל"א מקשה התוס' גם מנתגרשה:

ג' קושית המהרש"א בב"ב ששם כתבו דהקושיא רק מרמב"י והלא לרבנן גם כן קשה:

ד' בתוס' ד"ה כגון שניסת לאחד מעדים שהקשו מהרגנוהו קושית המפרשים דהא כנס אינו מוציא:

ה' בתוס' ד"ה א"ה לכתחילה נמי תחילת דבריהם קשה להולמם כיון שלא אסקו אדעתייהו לחלק בין בב"א ובין בזא"ז הי' להם להקשות מרישא דשם מבואר בהדיא דדוקא בזא"ז אחר שהתירוה מהני. וגם לשנוייא שכתבו ומרישא נמי מוכח הלא שם מפורש דבעינן בזא"ז דוקא אחר שהתירוה:

ו' בסוף הדיבור שכתבו דנ"ל דחשיב כב' בזא"ז מדרבנן כמו בב"א מדאורייתא דאין שום טעם וסברא לזה:

ז' בתוס' ד"ה משום דר"א שקושיתם חמורה מאוד דמשמע של"ת מהיפרה ומותרת לכתחלה ותירוצם דחוק:

ח' קושית המפרשים על הרמב"ם שפסק דבחד נגד חד בב"א ל"ת ולא תנשא מדינא א"כ לוקי הא דרבי יוחנן בהכי ולא יצטרך לר"א:

ט' קושית התוס' ד"ה מ"ש רישא ומ"ש סיפא:

י' תמיהות המהרש"א ומהר"ש בדברי הי"מ שהביאו התוס':

י"א סוגיא דיבמות דף פ"ח תמוה מאוד בהא דמתיב רבא מקדשתי:

י"ב קושית הפ"י דביבמות משמע שהוא מדאוריי' ובב"ב משמע שהוא משום זילותא דב"ד:

י"ג דברי התוספות ביבמות דף קי"ז ד"ה הא לא נישאת אין לו פירוש במה שהוכיח לא תינשא מדאורייתא מדלא קתני הולד ממזר והמהרש"א דחק עצמו מאוד. ומקודם ניישב קושית המפרשים בתוס' ד"ה מ"ש רישא וז"ל וי"מ כיון דלא מפליג בין באו עדים ועיין מהרש"א ומהר"ש שתמהו בזה וגם הלשון קשה דהתחלת דבריהם במ"ש דלא מפליג היינו בסיפא א"כ קשה מ"ש אח"כ מסיפא נמי דלשון נמי משמע דמקודם לא איירי מסיפא גם מ"ש אלא רבנן תמוה דהא לרבנן קשה טפי ועוד דה"ל להקשות בסתם הך סיפא כמאן אתיא לא כרבנן ולא כרמב"י. והנה בספר הפלאה תי' דס"ל כמ"ש התוס' בדף כ"ו בתרי ותרי לא שייך לאוקמי אחזקה היכי דא"ל הרי טמא לפניך א"כ ה"נ י"ל בניסת קודם שבאו עדים ליכא למימר חזקת פנויה בסיפא אפי' תימא כיון דנשאת לפניך וה"ל לאפלוגי ברישא בנשאת קודם דליכא חזקת פנוי' ואפי' דרמב"י הוא ובניסת קודם אפילו בסיפא ל"ת א"כ ה"ל לאפלוגי בסיפא ומדלא מפליג לא ברישא ולא בסיפא ש"מ דרישא אתיל כרבנן דאפילו בלא חזקת פנויה ל"ת א"כ אפי' סיפא נמי. ודבריו תמוהין דל"ד כלל להתם דשם אמרינן הרי טמא לפניך על טומאה זו וכמו שהטומאה הוא עכשיו עלי' כן היתה קודם משא"כ הנשואין של עכשיו אין הנשואין שאנו דנין עליהם כי הנשואין של עכשיו הן מאיש אחר והנשואין ראשונים הן ג"כ מאיש אחר וגם בלאו הכי דבריו תמוהין. לכן נראה לפרש דבריהם כי תוס' בקידושין דף ע"ט ד"ה קדשה אביה בדרך כתבו וז"ל דבקידשה אביה לחוד בהא מודה שמואל דהעמד אשה בחזקת פנויה אבל בקידשה היא עצמה בעיר ממ"נ הוי בחזקת א"א ע"ש ולפ"ז יש לפרש דבריהם דכן הוא כוונתם כאן דאי רישא מטעם חזקת פנויה היא הי"ל לחלק ברישא בין אם באו הני שני כיתי עדים דהיינו תרי שאומרים נתקדשה לראובן ועדים המכחישין אחר שכבר ניסת לשמעון דאז ליכא חזקת פנויה מטעם שכתבו התוס' בקידושין שם כיון דממ"נ א"א היא נהי דליכא ג"כ חזקת א"א מ"מ תרי ותרי ספיקא הוא וראוי להיות תצא לרמב"י דס"ל בס' השקול תצא דהא רמב"י ג"כ מודה דחזקת דייקא מרע לחזקת א"א דהא בניסת בהיתר מודה דל"ת ואף דרמב"י מודה בניסת ואח"כ באו עדים דל"ת אפילו בנתגרשה שהיה לה חזקת א"א היינו מטעם זילותא דב"ד כמבואר בב"ב דף ל"א והכא לא שייך זילותא דב"ד כיון דעדיין לא באו עדים שהעידו שנתקדשה קודם הנשואין שלה ולא הכת שמכחישין אותן ולא היתה צריכה היתר ב"ד כלל וליכא זילותא ובודאי דתצא לרמב"י בניסת ואח"כ באו עדים והי"ל לחלק ברישא בין ניסת ואח"כ באו עדים או ניסת אח"כ ומדלא חילקו ע"כ לאו רמב"י אלא רבנן ולרבנן א"ש דלא מפליג דהא אפילו בנתגרשה דאיכא חזקת א"א ס"ל דל"ת מכ"ש בתרי ותרי בקידושין בניסת ואח"כ באו עדים ל"ת א"כ קשה סיפא נמי אמאי תצא לרבנן. ולפ"ז לא קשה קושית המהרש"א שהקשה דלוקי בניסת שלא לאחד מעדים ע"ש דז"א דא"כ תיקשי רישא ועכצ"ל הטעם ברישא מטעם חזקת פנוי' א"כ ה"ל לחלק בניסת ואח"כ באו עדים תצא דהא ג"כ ליכא חזקת פנויה וע"כ מיירי בניסת לא' מעדים דלא תצא לרבנן א"כ קשה סיפא אמאי תצא לרבנן. ולפ"ז ל"ק ג"כ ליקשי מסיפא גופיה סיפא כמאן אתיא לא כרבנן ולא כרמב"י דהי"ל דמיירי בניסת שלא לאחד מעדים לכך הוצרך להקשות מרישא להוכיח דמיירי בניסת לא' מעדים. וא"ל דהאיך המ"ל בנתקדשה וניסת לא' מעדים ושעדים מכחישין באו אח"כ הא כיון דכבר ניסת לא' מעדים הראשונים המתירין נפסל לעדות דז"א די"ל דמיירי בג' עדות כמ"ש המפרשי'. ולפ"ז י"ל קושית התוס' לעיל בד"ה דהבא עליה בא"ת קאי תימה דהא בחטאת קאי ע"ש דהנה הר"ן הקשה קושית התוס' בממ"נ דאי מיירי בעומדת בחזקת פנויה א"כ אפילו א"ת ליכא ואי דקיימא בחזקת א"א א"כ בחטאת קאי ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דלא היה יכול להקשות בחטאת קאי די"ל דמיירי דקיימא בחזקת פנויה כמ"ש הר"ן ומ"מ מקשה שפיר בא"ת קאי לרמב"י בניסת ואח"כ באו עדים דאז ליכא חזקת פנויה בממ"נ ומטעם שכתבו התוס' בקידושין כנ"ל וגם לא הוי בחזקת א"א ובא"ת קאי. ומדברי הר"ן שכתב דמיירי בעומדת בחזקת פנויה לכאורה קשה כיון דכולן בא"א קמסהדי ה"ה בחזקת א"א כדלקמן בנתגרשה. ונראה בכוונתו דהנה הר"ן הקשה על הא דקאמר הש"ס בנתגרשה תרווייהו בא"א קא מסהדי הא חד מינייהו מיפסל בהכחשה ואיך מצטרפין ותי' דמיירי באחד אומר קרוב לה ואחד אומר קרוב לו דעבידא דטעי בהכי. והנה התוס' בב"ב גבי שנים אומרים מנה ושנים אומרים מאתים הקשו דמה"ת יתחייב ליתן מנה הא הוי כנמצא א' מהן קרוב או פסול. ותי' דס"ל דבד"מ תתקיים עדות בשאר א"נ היכי דמסייע אהדדי אבל היכי דמכחשי אהדדי לא ע"ש. א"כ הכא לענין א"א בתרי ותרי דמיירי במכחשים ממש שזה אומר לא נתגרשה כלל דודאי מיפסל אחד מהן והוי כנמצא אחד מהן קרוב או פסול דהא עידי קידושין כעידי ד"נ דמיא דהא עדות מיוחדת פסול בקידושין מה"ט וממילא נתבטל ג"כ עדות הא"א ואפילו לתי' הב' ג"כ נראה דבהעידו תוך כ"ד של הקידושין דנתבטל העדות של א"א דעדות א"א עדות אחת היא ובעדות דא"א מסייע אהדדי הוא וזהו כוונת הר"ן בקושיתו ממ"נ א' קיימא בחזקת פנוי' כגון בכה"ג שנתבטל ג"כ עדות של הקידושין אפי' א"ת ליכא ואי קיימא בחזקת א"א כגון שהעידו אחר כ"ד של הקידושין א"כ בחנק קאי. והתוס' לא רצו בזה וס"ל דלעולם בחזקת א"א קיימא ע"פ הנך סהדי ומקשי שפיר:

בתוס' ד"ה בא"ת הקשו דבחזקת א"א קיימא. ובב"ב דף ל"א הקשו התוספות קושיא זו אליבא דרמב"י. והקשה המהרש"א הא לרבנן ג"כ קשה. ונ"ל ליישב ומקודם נבאר סוגיא דש"מ ביבמות דף פ"ח מנין שלא רצה דופנו ת"ל וקדשתו בע"כ ה"ד אילימא שלא ניסת לא' מעדים וקאמרי ברי צריכא למימר אלא לאו דניסת לא' מעדים פירש"י וז"ל אלא לאו כה"ג דניסת לא' מעדיה תחלה ואח"כ באו עדים שהיה חי באותו שעה ומת ולא רצה להוציאה משום זונה וקתני דופנו וקשה לרבא ע"ש. והוא תמוה מאוד. א' דה"ל לכתוב הקרא בישראל כה"ג שמעידין שעדיין חי וניסת לאחד מעדים וקאמרה ברי לי שהיא אסורה לו. ב' דלמה הקשה לרב ה"ל להקשות על רמב"י ורבנן. ג' דמה"ת לאוקמי קרא בכה"ג דוקא כיון דמסברא מותרת ואם באנו לפרש הקרא לאסור מצינו הרבה לדרוש. ולתרץ נראה דעל רמב"י ורבנן לא היה מצי להקשות מברייתא זו דהנה הרשב"א בקדושין דף ס"ו בסוגיא דאשתך זינתה בע"א כתב ליישב קושית התוס' דהכא דעד נמי בחנק קאי וז"ל וכיון דאסיקנא כגון שניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי אע"ג דתרי ותרי ספק דרבנן הוא ומדאורייתא אוקמי אחזקה לא מפקינן בדיעבד דהא בדינא קאמר ולגבי עצמן נאמנים בדיעבד ע"ש. (והנה הפנ"י למד מדברי רשב"א הנ"ל דאף דקיי"ל דסוקלין על החזקה ומ"מ אם בא עד אחד וטוען ברי נגד חזקה מהימן לגבי עצמו לכך בעינן בהתראה שקיבל עליו התראה בכדי שלא יאמר ברי לי דאם אמר ברי מהימן ע"ש. ותמוהין דבריו מאוד דא"כ האשה שאמרה ברי גרשני בעלי תהיה נאמנת כשניסת לא' האומר ג"כ ברי לי ולא אשתמיט בשום פוסק או תנא לומר כן ולעד"נ דדוקא בתרי ותרי אמרינן כן דהא ביבמות אמרינן דתרי ותרי ספק דרבנן הוא ומדאורייתא אוקמי אחזקה מידי דהוי אנכסי דבר שטיא ע"ש בדף ל"א הרי דבהדיא מדמה ליה הש"ס תרי ותרי דא"א לתרי ותרי דממונא והרי חזינן דבממון אף דאמרינן גבי תרי ותרי אוקמיה אחזקה דמ"ק מ"מ ל"ד הא דמעמידין אחזקה באיכא ב' וב' להיכא דמעמידין אחזקה בליכא תרי ותרי דבליכא תרי ותרי לא מהני תפיסה וטענת ברי כנגד חזקת מ"ק אפילו במטלטלין ובדאיכא תרי ותרי קיי"ל דמהני תפיסה וטענת ברי אלמא בדאיכא תרי ותרי נחלש כח חזקת מ"ק דמהני שוב תפיסה נגדו. ולפ"ז אף שכתב רשב"א בדאיכא ב' וב' א"י להוציא אשה מבעלה בטענת ברי אף דאיכא חזקת א"א מ"מ בליכא תרי ותרי בודאי מוציאין אותה מבעלה מכח חזקת א"א אפילו בטענו שניהם ברי דאין לדמות חזקה במקום דאיכא תרי ותרי למקום דליכא תרי ותרי כנ"ל בממון):

אמנם התוס' תי' באופן אחר קושיא זו דחזקה דדייקא מרע לחזקת א"א ולפ"ז לא היה מצי להקשות מברייתא דדופנו על רמב"י ורבנן דשם כיון דב' אומרים מת וב' אומרים לא מת ועדיין הוא חי איכא חזקה דדייקא דמרע לחזקה דא"א ובודאי מותרת היא נגד ס' השקול משא"כ בברייתא דוקדשתו כיון דכתב רחמנא גבי כהן דוקא ולפי הס"ד דאין לחלק בין איסור כהונה ובין איסור דשייך גם בישראל ע"כ מיירי בדין דלא שייך רק בכהן והיינו כגון ב' האומרים לא מת אומרים שעכשיו מת רק שבשעת נשואין היה חי ואסורה לכהן משום זונה דתו ליכא חזקה דדייקא דלמה לה לדייק באיזה זמן מת וממילא מחזיקין הבעל בחזקת חי ועכשיו מת ומ"מ ליכא למיסרה לישראל משום קרא דנטמאה חד לבועל דהא באונס היה דמדרבנן אסורה אפילו בניסת ע"פ ב' עדים מ"מ קרא ליכא לאוקמי הכי אבל בכהן שפיר קמ"ל קרא דאסורה בכה"ג שאומרין עכשיו מת ומשום איסור זונה דאסורה אפילו באונס וסברא דדייקא ליכא משום דעכשיו מת בודאי וקמ"ל קרא לאפוקי מס' הרשב"א שכתב דברי בלא דייקא נמי מהני בתרי ותרי נגד חזקת א"א לענין שאין הב"ד יכולין להוציאה מידו ובזה מדוקדק מה שדורשין דין זה דוקא מקרא דוקדשתו דכתיב סתמא והאי דבשאר דינים המותרים מצד הדין מסברא מה"ת לאסור מקרא זה אלא ע"כ קרא לא אתיא רק לחלק בין איסור לממון דבממון במקום שיש ב' וב' א"י הב"ד להוציא ממי שתפס וטוען ברי אף דאיכא כנגדו חזקת מ"ק מ"מ בדבר איסור מחויב הב"ד להפרישם כיון דלהב"ד נראה דאסור מכח החזקה מקדשין אותו בע"כ ומוציאין אותה שלא יהיה נראה בעיני ב"ד שעושה איסור דלפני ב"ד היא אסורה וקיימא בחזקת א"א אבל לרב מקשה שפיר כי לכאורה דברי רש"י סותרין זא"ז דבכתובות פירש"י ברי לי שאין לבו נוקפו וביבמות פרש"י ברי גמור ע"י סימנים וצ"ל דרש"י סובר דשניהם אמת דהיינו סברת התוס' דחזקת דייקא מרע וגם ס' הרשב"א דבטוען ברי אין מוציאין בתרי ותרי אף דאיכא חזקה ובכאן א"א לפרש ברי גמור מטעם שכתב הר"ן בשיטת רש"י דאשה שאמרה מת בעלי נאמנת והוכרח רש"י לפרש ברי דאין לבו נוקפו ובהכי סגי כיון דחזקה דדייקא מרע לחזקה דא"א ולא נשאר רק ספק השקול ואיסורא באשם תלוי וס' דאין לבו נוקפו מהני לסלק איסורא דא"ת אבל ביבמות מיירי שהבעל כאן ואיכא ב' שאומרים מת וב' אומרים לא מת והיא מכחישתו בפניו שוב לא שייך דייקא שהרי כבר הכחישתו ואפילו בגירושין כיון דיכולה להכחישתו לא דייקי מכ"ש הכא כיון דהעיזה בפניו שוב לא דייקי וחזקה דאינה מעיזה לא שייך הכא כיון דעדים מסייעין לה יש לחוש שמא זה הוא. וראיה לזה דכשבעל כאן והיא מכחישתו דלא שייך דייקא מסוטה דף ל"א (תוס') בד"ה כאן בב"א שכתבו וז"ל וההוא דאשה רבה לתרווייהו משום דגברא אתי וקאי ע"ש ודבריהם מחוסרי הבנה ועכצ"ל בכוונתם דבאשה רבה אמר שמואל ל"ש אלא בשותקת אבל במכחישתו ל"ת כו' ולא קאמר דאחר שהתירוה לינשא נשאת לכתחילה ע"כ דשם לא מהני התירו כיון דגברא אתי וקאי לא שייך דייקא וליכא חזקה דמרעא לחזקה ולכך לא מהני זה שתנשא לכתחלה רק ניסת דוקא ולומר דדייקא דיראה שמא יוזמו לא ס"ל לרש"י (ואי תקשי מגירושין יתבאר לקמן אי"ה) וכיון דל"ש דייקא הוצרך רש"י לפרש ברי גמור דמהני כמ"ש הרשב"א דכאן לא שייך ס' הר"ן שכתב בשיטת רש"י דברי גמור בלא"ה מהני כמו אשה שאמרה מת בעלי ע"ש וכיון דל"ש דייקא מוכח דס"ל לרב דברי מהני בלא דייקא כס' הרשב"א ולפ"ז שפיר מקשה מקרא דוקדשתו מוכח דברי לא מהני ומשני איסור כהונה שאני ובתי' הב' משני הש"ס א"נ דופנו בעדים ולא חזר מתירוץ הא' דאיסור כהונה שאני דודאי דדופנו בעדים ג"כ לא שייך רק בכהן דהא לא כתב רחמנא רק בכהן רק דבתי' הא' אמרו בכהן תצא ובתי' הב' רק דופנו בעדים וכן הא דמשני בבאו עדים ואח"כ ניסת כרמב"י לא חזר מתי' הא' רק בתי' קמא לעולם תצא אפי' ניסת בהיתר אף דבישראל ל"ת וגילה לנו רחמנא דבישראל ל"ת רק במקום שיש איסור כרת כמ"ש הרמב"ם דרק ס' דיש בו איסור כרת אסור מדאורייתא וגילה רחמנא דס' איסור כהונה חמור כמו ספק כרת בישראל. ולפ"ז צ"ל הא מני רמב"י דלרבנן אפי' בס' כרת ל"ת בטוען ברי ולפי המסקנא פסק הרשב"א קיים דבטוען ברי מהני בלא דייקא לכן לא הביאו הפוס' דסוגיא דוקדשתו דקיי"ל כרבנן:

באופן אחר יש ליישב סוגיא הנ"ל דהמקשן היה לו הוכחה מברייתא כיון דלא כתב איסור דוקדשתו רק בכהן ולא בישראל משמע דבישראל מותר מכח דתרי ותרי ס' דאורייתא הוא דאי רבנן ומדאורייתא אוקמי אחזקה דא"א א"כ אף בישראל אמאי לא אסרינן וגם קשה מאי קמ"ל דדופנו אלא ודאי תרי ותרי ספק דאורייתא הוא והא דל"ת מטעם דבס' מהני כשאומרים ברי אבל אחר שלבו נוקפו אסור וא"כ א"ש דבכהן אסור מדאורייתא דבשלמא בישראל מותר דהן מותרין מטעם ברי דידהו כשניסת לא' מעידיה ובניה ג"כ מותרים מדאורייתא אף דבניה א"י לטעון בברי לא הן ולא הבעלים שניסת להן מ"מ מותרין מדאורייתא דס' ממזר מותר מדאורייתא משא"כ בכהן שהולד ס' חלל דאסורין מדאורייתא לכך אסורה מן התורה משום הבנים דהא ודאי כשימות הבעל ותנשא למי שטוען ס' יהיה הולד ס' ממזר כמבואר באה"ע סימן קי"ז ע"ש ומה"ת לא יהי' הולד מן הראשון ג"כ ס' ממזר כמו השני דהא הולד מהראשון טוען ס' כמו מהשני. וא"ש דמוקמינן קרא דוקדשתו בכה"ג דאף לדידהו אין איסור כיון שטוען ברי מ"מ הב"ד מחויבין לראות שלא יהיו פסולי כהונה בישראל ומחויבין לקדשו ואזהרי' רחמנא לב"ד להיות דופנו לכהן שלא ירבה פסולי כהונה. ולפ"ז א"ש דלא הוי מצי להקשות על רמב"י ורבנן שאמרו ל"ת מקרא דוקדשתו רק לרב דעיקר הקושיא הוא דכיון דמצינו דאסרה תורה מטעם הבנים שלא יהיו ס' חללים א"כ אמאי אמר רב דל"ת הי' לה שתצא עכ"פ מדרבנן כי הבנים יהיו אסורים מדרבנן משא"כ לרמב"י ורבנן דאמרי ל"ת לא הוי מצי להקשות דהוי מצי לאוקמי פלוגתייהו דמיירי כגון שעכשיו ודאי מת כשבאו תרי ותרי רק רמב"י ס"ל דתצא משום דנשאת באיסור ותצא מטעם איסור ונטמאה דאסורה לבעל ולבועל כדקתני בריש האשה רבה דאפי' בניסת בעדים תצא מזה ומזה מטעם קנסא דחשיבה מזידה משום דלא דקדקה ע"ש ומשום בניה ליכא שום חשש כי הבנים לא יהיו אסורים דמטעם איסור ונטמאה לא נפסלו הבנים משא"כ רב דאמר ביבמות דאפי' הבעל לפנינו ותרי אמרי שהוא הבעל ויש חשש שיפסלו הבנים מטעם ממזרות ואפ"ה מתיר מקשה לו מקרא דוקדשתו שפיר ומשני איסורי כהונה שאני כלומר איסור כהונה דמדאורייתא אסורין הבנים לכך תצא משא"כ גבי ישראל כיון דבניה אינם אסורים רק מדרבנן וכיון שחכמים לא יכולין להוציאה מבעלה מטעם ברי דידהו גם הבנים מותרים כי לא רצו לאסור הבנים ולהוציא אשה מבעלה בשביל זה והם אמרו שמותרים הבנים ואבע"א בניסת ואח"כ באו עדים ורמב"י היא דלאו משום בנים הוא כלל רק משום איסור דידה עצמה תצא דניסת באיסור. והא דיש חילוק מדאורייתא בין נשאת באיסור לנשאת בהיתר הוא מטעם דהרשב"א בקידושין דף ס"ו כתב דתרי ותרי ס' דרבנן הוא ומדאורייתא אוקמי אחזקה הטעם לרמב"י דבניסת בהיתר לא תצא דהנשואין הפקיעו מחזקת א"א ואוקמי' לדידה בחזקת היתר משא"כ בניסת באיסור ע"ש ברשב"א בד"ה מאי לא תצא דעכצ"ל כן ברשב"א דמוקי להאי דיבמות גבי מת בעלך ואח"כ מת בנך דלא מיירי באומרת ברי דכתב לעיל דברי מהני נגד החזקה ולא היה צ"ל דבניסת אפקוה מחזקה אלא ודאי דר"ל אפי' באין טוען ברי דמותרת וא"כ עכצ"ל דניסת משוה לה בחזקת היתר דאי היה נשאר ספק היתה אסורה מטעם ס' ולפ"ז אין חילוק כלל בין איסור כהונה לאיסור ישראל והא דנקט קרא באיסור כהונה דכיון דאיסור הוא מטעם עצמו ולא מטעם בנים אשמועינן רבותא דאף דס' לאו ליכא איסורא מדאורייתא להרמב"ם ואפ"ה בתרי ותרי אסורה וקמ"ל רחמנא דב' וב' מדאורייתא אוקמי אחזקה ומכ"ש בישראל היכי דאיכא עדיין ס' א"א דאפי' ס' בעלמא אסור מדאורייתא. ולפ"ז י"ל דברי המהרש"א שהן תמוהין שבתוס' ד"ה הבא עלי' באשם תלוי קאי הקשה דאמאי נקטי התוס' גבי אחר בחטאת וגבי עד בחנק ותי' דבאחר משכחת לה בשוגג ע"ש. ולכאורה תמוהין דבריו דהא אהא דתני ל"ת שהב"ד פוסקין לה ל"ת ומקיים אותה אפי' אחר שראו עדים אז מזידה היא וקשה דהא בחנק קאי ונלפע"ד לתרץ דבאחר לא היה אפשר לפרש בחנק קאי דהיו יכולין לתרץ דב' עדים שאמרו לא מת אומרים שעכשיו מת רק הנשואין היו באיסור כמ"ש רש"י ביבמות דף פ"ח בד"ה אלא בכה"ג וז"ל שניסת תחילה לא' מעדים ואח"כ באו עדים שהי' חי באותו שעה ומת עכשיו ע"ש וה"נ מיירי בדכוותיה ולא מיירי הברייתא כלל כשעדיין הס' אם היא א"א או לאו דבזה ודאי תצא דבחנק קאי רק דמיירי שעכשיו מת בודאי ואין הב"ד דנים רק אם תצא מטעם המבואר באשה רבה באמרו לה מת בעלך ואח"כ ניסת ובא בעלה תצא מזה ומזה ועיין באה"ע סי' י"ז דאפי' בניסת בב' עדים תצא מזה ומזה כיון שעבר על איסור חטאת בשוגג ולזה פסק כאן דל"ת והוא משום כיון דלא תנשא הוא רק משום חומרא דרבנן ל"ת וע"ז מקשה הא בא"ת קאי ועבר איסור דאורייתא וראוי להיות תצא וע"ז מקשי התוס' דה"ל להקשות דעל ביאות ראשונות בחטאת קאי ועברה על איסור חטאת אף שה"ל בשוגג דהיינו אף שלא ידעה מב' עדים המכחישין בשעה שבא עלי' מ"מ בחטאת קאי. אבל על האי דמשני הש"ס כשניסת לאחד מעידיה הקשו התוס' שפיר בחנק קאי דהא מזיד הוא:

ועדיין צריך אני למודעי בהא שכתבתי לעיל דס' שכתבו התוס' דשמא יוזמו ל"ל לרש"י וקשה מהא דב' אומרים נתגרשה וגם על התוס' קשה דבב"ב דף ל"א הקשו התוס' רק מב' אומרים מת ולקמן דף כ"ז הקשו גם על נתגרש'. לכן נלפענ"ד דהנה בכתובות הקשו על המקשן דה"ל להקשות בחטאת קאי או בחנק ול"ק מנתגרשה דהנה אף דקיי"ל תרי ותרי ס' דרבנן ומותר בכל איסורין דאיכא חזקת היתר היינו דוקא בתרי ותרי משום דאוקי ב' להדי ב' והוי כאילו ליכא עדים כלל אבל בשאר ס' במציאות כגון ס' דרוסה ידועה הוא מחלוקת הרמב"ם ותוס' דתוס' ס"ל כל ס' דאורייתא אסור מן התורה אפי' היכא דאיכא חזקת היתר כיון דאתייליד בי' ריעותא וע' בש"ך ביו"ד סי' נ' ואפי' הרמב"ם דס"ל דכל ס' דאורייתא מותר מן התורה מודה בס' כרת וע' בר"ן בקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא דכל ס' קידושין אסור מדאורייתא לרי"ף ומכ"ש ס' גירושין כגון ס' קרוב לו ס' קרוב לה ובודאי לא יעלה על הדעת שיתחייב הבא עלי' חנק דהא בהדיא תנן מגורשת ואינה מגורשת ולפ"ז ל"ק מנתגרשה דהא התוס' ד"ה תרווייהו בפנוי' כתבו וז"ל כגון שזרק לה ס' קרוב לו ס' קרוב לה והני ב' סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה וה"נ גבי תרי ותרי י"ל דמיירי שזרק לה בפנינו גט ס' קרוב לו ס' קרוב לה ב' אומרים קרוב לו וב' אומרים קרוב לה ואז אף אם נאמר דאוקי תרי להדי תרי וסהדי כמאן דליתא דמי מ"מ נשאר הס' שנעשה בפנינו ולא אזלינן בתר חזקה לחייב חנק וחטאת ורמב"י סובר כיון דאיכא תרי ותרי תצא ובניסת ואח"כ באו עדים ל"ת משום זילותא דב"ד ומש"ה לא היו יכולין להקשות על המקשן מנתגרשה רק ממת אבל בב"ב הקשו על הס"ד רק שפלפלו לענין הדין והי' מסתבר להו כיון שנקט סתם משמע דאפילו ליכא כאן רק ס' דתרי ותרי אפ"ה ל"ת מקשה שפיר דהא מדאורייתא אוקמי אחזקה ותירצו דדייקא מרע. אך עדיין קשה קושית המהרש"א אמאי הקשו רק לרמב"י ולא לרבנן ולפי הנ"ל י"ל דלרבנן המ"ל דעדים כשאמרו לא מת אומרי' שעכשיו מת ואין בו משום חששא רק דאסורה לבעל ולבועל והתוס' בד' כ"ו כתבו וז"ל היכי דאיכא הרי טמא לפניך לא מוקמינן אחזקה בדאיכא ב' וב' א"כ ה"נ אמרינן הרי מת לפניך ולכך ל"ת משא"כ לרמב"י הי' להם הוכחה דודאי מיירי שתרי אומרי' עדיין הוא חי דאי עכשיו מת שוב ליכא איסורא דא"א רק משום קנסא דרבנן והתוס' דף כ"ו לחד תי' כתבו גבי תרומה דרבנן ועירוב דרבנן מותר בב' וב' ומכ"ש דאין מוציאין אותה מבעלה בתרי ותרי עכצ"ל כשאומרים עדיין הוא חי מקשה שפיר ומה שהקשה הפ"י דביבמות משמע שהוא איסור דאורייתא ואיך מתירין אותה מטעם זילותא דב"ד אישתמיט מיני' דעת רשב"א בקידושין שכתב כיון שנתיבמה יצא' מחזקת א"א אלמא דכשכבר נעשה מעשה וניסת ע"פ ב' עדים בהיתר יצא' מחזקת א"א אך עכ"פ הי"ל לאסור מדרבנן כמו גבי ינאי המלך לכך הוצרך לטעם זילותא דב"ד:

בתוס' ד"ה כגון שניסת הקשו מהא דהרגנוהו לא ישא את אשתו. ותמהו האחרונים דהא קיי"ל אם כנס אינו מוציא. ונלפענ"ד דקושית התוס' הוא מרמב"י דס"ל דניסת ואח"כ באו עדים ל"ת משום זילותא דב"ד וזילותא דב"ד לא שייך רק כשניסת ברשות ולזה כיון דלא התירו לזה וניסת שלא ברשות ב"ד וליכא למיחש לזילותא גם אם כנס מוציא אח"כ הראו לי ספר הנדפס מחדש מהר"מ ברב"י שכ"כ. אך תי' זה שייך לתוס' שכתבו בב"ב דף ל"א בד"ה אבל ניסת דדוקא כשניסת ממש איכא זילותא ובזה שפיר י"ל כיון דגם מעיקרא אסרו לזה ליכא זילותא כשאוסרין אותה אח"כ ואפי' לדעת הי"מ שהביא הרמב"ן היינו שהתירוה ממש מ"מ ליכא למיחש לזילותא דהא לשאר עולם ע"כ צריכין למיסרה דהא אינה מותרת רק לא' מעדיה ומה שאוסרין אותה להעד הב' ליכא זילותא דהא מעיקרא אסרו עליו אך הא קשה דהא לכאורה קשה בלא"ה מה עלה על דעת התוס' דאפילו ב' אומרים מת לא ישא משום חשד דהא כיון שכבר הותרה ע"פ ראשון לכל עולם מה חשד איכא להב' ועכצ"ל דדעת התוספות בהעידו כיון דאיכא למיחשד לכל אחד שלכך מעיד שרוצה לכונסה. ואי תיקשי דא"כ מאי מקשה התוס' דלמא הכא מיירי בהעידו זא"ז דז"א דהא הכא מיירי דאיכא תרי ותרי דאם נעשה אחד לנוגע מה שרוצה לכונסה א"כ אין א' במקום ב' כלום ולפ"ז הדרא קושית המפרשים לדוכתה מאי מקשי התוס' הא כנס אינו מוציא ואפ"ת דהקושיא היא לרמב"י דז"א דגם לרמב"י ל"ק דמשכחת לה שהעידו בזא"ז שהתירוה לכנוס לב' ואח"כ באו עדים דאז ודאי איכא זילותא כיון שנשאת ברשות ב"ד אך אפ"ל דמשנתגרשה מקשי התוס' דבנתגרשה צריכה שניהם לעדות ואסורה לשניהם וממילא ניסת שלא ברשות ב"ד וליכא זילותא מ"מ אפשר לתרץ קושית התוס' בשליח שהביא לה גט ועוד יש א' שגם בפניו נכתב וניסת לא' מעדיה דמותרת ע"י השליח ואח"כ באו שנים ואמרו מזויף הוא:

בתוס' ד"ה א"ה לכתחילה נמי ומהא דתנן ביבמות דף קי"ז עד אומר מת ועד אומר לא מת ה"ז לא תינשא. לכאורה דבריהם תמוהים דמרישא ה"ל להקשות דמבואר בהדיא דאם בא העד קודם שהתירוה לא תנשא ואם נחלק בזא"ז וכן בב"א גם מסיפא לק"מ כמבואר בדבריהם וגם לשונם שכתבו דמרישא דהתם יש להוכיח דמה שייך ענין הוכחה כיון שמפורש בהדיא. ול"נ שבודאי אסקי אדעתא לחלק בין בב"א בין בזא"ז כמבואר בהדיא ברישא דבעינן דוקא התירוה אך שהי' קשה להם מסיפא שהלשון משמע דמיירי אף בזא"ז דהא לעולא הי' דוחק להעמיד סתם משנה בב"א כמ"ש התוס' בסמוך גבי ע"א אומר נטמאת ובזה תי' שפיר דהסיפא מיירי בב"א ואין זה דוחק דהא מרישא יש להוכיח פי' כיון דברישא מפורש בהדיא בזא"ז ממילא יש הוכחה דסיפא מיירי בב"א ולא סתמא הוא:

בא"ד דנראה לו דחשיב כב' בזא"ז בדרבנן כמו בדאורייתא בב"א. לכאורה תמוהין דבריהם דאין שום טעם וסברא לזה. ונראה בכוונתם דדוקא גבי נטמאת דעד שאומר נטמאת נאמן מדאורייתא לומר שנטמאת ולבטל שתיית מי המרים משא"כ א' אומר לא נטמאת אף שמעיד שלא נטמאת בכל אותה סתירה היתה שותה דלא מצינו נאמנות לזה בתורה (וא"ל דהא ילפינן גילגול שבועה מסוטה לילף נמי מסוטה דאין עד המסייע פוטר משבועה כמו שהעד האומר לא נטמאת אינו פוטר משתייה דשאני שבועה דסוטה דחשיב כודאי שנטמאה לכך אין ע"א נאמן) לכך העד האומר נטמאת אחשבי' רחמנא כב' נגד העד האומר לא נטמאת משא"כ בעד שאומר שמת שנאמן מטעם חזקה דדייקא מרע לחזקה דא"א ולא גרע מספק השקול דע"א נאמן א"כ ודאי דעד האומר לא מת נאמן כמו העד האומר מת דבס' השקול עד האוסר נאמן כמו עד המתיר א"כ אין לאחד חשיבות כב' נגד עד השני משא"כ בזא"ז כשעד הא' הי' נאמן הי' ס' שקול וכיון שכבר התירוה הב"ד כבר יצאה מחזקת א"א ועומדת בחזקת היתר כמ"ש רש"י ביבמות דף פ"ח בד"ה ועשו ב' נשים ע"ש והוי כאשה העומדת בחזקת פנויה והיתר בפרט בזו שיש לה חזקה דדייקא ודאי דאין להעד הב' נאמנות להוציא מחזקה דאין ע"א נאמן להוציא מחזקה והוי שפיר עד הראשון כמו שנים נגד עד השני וכמו מדאורייתא בב"א:

בתוס' ד"ה משום דר"א הקשו ביבמות דף קי"ז דאמרינן ל"ת מהתירה ראשון משמע דתנשא לכתחילה. ונלפענ"ד ליישב דלא חיישינן להא דלזות רק במקום דהיא לא מהימנא וכיון שאין כאן רק עד נגד עד איכא לזות משא"כ במקום דהיא גופא כשיודעת מפי עד או מפי עצמה נאמנת להכחיש האומר לא מת ליכא לזות דהעולם יאמרו חזקה אשה דייקא ומינסבא ובודאי נתוודע לה ג"כ שמת. ולפ"ז א"ש דביבמות מיירי הסיפא בפסולי עדות ומבואר ביבמות דף פ"ח ע"ב דפסולי עדות כשאשה מכחישתו מצטרפת עם הפסול להיות כב' עדים נגד עד הפסול האומר לא מת ולכך מותרת לכתחלה משא"כ ר"י הכא מיירי בכשרים ואז היא אינה מצטרפת עם הכשר להכחיש עד האומר לא מת וכחד וחד דמיין כמבואר ביבמות בלישנא בתרא ואיכא לזות:

בב"ב דף ל"א בתוס' ד"ה היא גופא בא"ת קיימא הקשו דלמאי דלא מסיק באומרת ברי לי א"כ בחטאת קאי דלא דייקא. ולכאורה הוא תמוה דמאי ענין דייקא לאומרת ברי לי דאטו אשה אסורה להנשא עד שתדע ותאמר ברי לי ובודאי לא אמרי' דייקא רק לומר שחוקרת כ"כ עד שא"א לבוא לידי הכחשה כלל. ונראה לפרש דבריהם דכוונתם דבשלמא כשמתירין להנשא ע"פ ע"א שפיר יש להתירה להינשא כיון שהיא ברשות עצמה אמרינן שאף שאנו מתירין אותה מ"מ היא בודאי לא תסמוך עלינו ולא תינשא עד שתדקדק שפיר משא"כ לרמב"י שכבר ניסת וכשאנו אומרים ל"ת משעבדין אנחנו אותה לבעלה ואפילו בע"כ יכול לבועלה ואם היתה אסורה קודם שדייקה ודאי דאפי' ביחוד היתה אסורה והאיך מתירין אותה:

תוכן העניינים

בית יעקב על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה