אור ברסלב
בית יעקב על כתובות פרק שלישי אלו נערות › דף לב.

בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק שלישי אלו נערות · דף לב.

דף לא:

בתוס' ד"ה אלמא קסבר עולא. בת"י ועוד פי' ר"ת דדייק דממונא משלם וכו' ועוד כיון דבושת וכו' אטו בושת לאו חובל וכו'. לפעד"נ לתרץ דהנה לכאורה קשה על מה שהקשו התוס' דלמא ש"ה דגלי קרא ע"ש דלפמ"ש התוס' דבושת ופגם חובל ונלמד משאר חובלים דממונא משלם הכא דאיכא ג"כ בושת ופגם ודאי דנפטר מהמלקות מחמת בושת ופגם ומש"ה ג"כ מחייב קנס כיון דליכא מלקות ולא שייך לומר דמ"מ כחייבי מלקות שוגגין הוא דפטורין לעולא דהא לא שייך הטעם כיון דאלו אתרו ביה פטור דהא הכא אפילו בהתרו ביה חייב בתשלומי בושת וראיה מלקמן דף ל"ה ע"ב בהכהו הכאה שאין בו ש"פ וקרע שיראין דפטור לר"ל משמע דאם הכהו הכאה שיש בו ש"פ כיון דנפטר ממלקות מטעם ממונא דחבלא משלם הממונא דקריעת שיראין ול"ד לחייבי מלקות שוגגין דפטורין לר"ל וכ"כ הפ"י בהדיא שם כיון דניתק הלאו שבה שוב ל"ד לחייבי מלקות שוגגין ע"ש. ולפ"ז ל"ק קושית התוס' דהא ליכא כאן גילוי קרא כלל דהא דריבה רחמנא חייבי לאוין לקנס מיירי במקום דאיכא בושת ופגם דכבר ניתק המלקות משום ממון דחבלא דהא פסק הרמב"ם בהלכות חובל דחובל בחבירו ביוה"כ דממונא משלם ולא לקי וא"כ ה"ה הכא בלאו דאחותו דמשלם בושת ולא לקי וכיון דניתק המלקות משום ממון דבושת משלם ג"כ הקנס כמו בקרע שיראין הנ"ל וקרא אצטריך דלא למעט מקרא דולו תהיה לאשה דבעינן אשה הראוי' לקיימה ומ"מ פריך שפיר לעולא דהא מוקי לה בבוגרת ושוטה משמע דבנערה ושוטה חייב קנס אף דליכא בושת ופגם מנ"ל הא. ועכצ"ל דקושית התוס' היא כיון דהש"ס מספקא אי ממונא לקולא ובהצד דאי ממונא לקולא פריך הש"ס מה לחובל שכן הותר מכללו בב"ד והיינו משום דאיסור לאו דחובל קל משום דהותר מכללו בב"ד לכך דנין אותו בממון שהוא קל. ולפ"ז ממונא דחבלא אינו דוחה רק הלאו דחובל שהוא קל מפני שהותר מכללו ולא מלקות של שאר לאוין והא דפסק הרמב"ם הנ"ל שהחובל בחבירו ביוה"כ ה"כ פטור ממלקות היינו משום דה"ל הוכחה דמסקנת הש"ס הוא דממונא לחומרא ולפי הצד דממונא לקולא מקשה התוספת שפיר דלמא ש"ה דגלי קרא דא"ל דילמא קרא איירי במקום דאיכא בושת ופגם כבר ניתק המלקות משום בושת שהוא ממון דחבלא דז"א דהא ממונא דחבלא אינו יכול לנתק המלקות של לאו דאחותו שלא הותר מכללו וע"כ דגילה קרא על הקנס דלעולם יש לתלות הריבוי לקנס יותר מעל ממון תדע דהא לפי הס"ד דהתוס' דמפיק מנערה וכן לפי המסקנא דש"ס דמרבינן מתחת לא מרבינן רק קנס ולא בושת ופגם. ולפ"ז תי' ר"ת שפיר דקושית הש"ס היא ממ"נ דאי ממונא לקולא וממילא ממון דחבלא לא מנתק הלאו רק הלאו דחובל שהוא קל ולא מלקות של שאר לאוין א"כ מאי קשיא ליה הא איכא בושת ופגם הא ממון דבושת לא מצי למינתק מלקות של לאו דאחותו שלא הותר מכללו וממילא דבממון דבושת מלקי לקי ולא משלם ולא היה עולא צריך לאוקמי בשוטה. ואי ממונא לחומרא דבעי הש"ס למילף בכ"מ דאיכא ממון ומלקות דממונא משלם ולא פריך הש"ס רק מה לחובל שכן חייב בה' דברים והיינו דממונא דחבלא כיון שהוא עונש חמור שיש בו ה' דברים דחי למלקות משא"כ בשאר ממון שהוא עונש קל לא מצי למידחי המלקות ולפ"ז בושת ופגם שהוא ממון דחבלא דחו מלקות אפי' של שאר לאוין כמו בחובל לחבירו ביוה"כ וה"ה מלקות דאחותו ולפ"ז ליכא גילוי קרא גבי קנס דאימא דקרא מיירי במקום דאיכא בושת ופגם דנעקר המלקות משום תשלומי בושת ופגם ולכך משלם ג"כ קנס כמש"ל. אבל בשוטה דליכא בושת ופגם רק קנס לחוד מנ"ל דממונא משלם ולא היה צריך לאוקמי בבוגרת ושוטה רק בנערה ושוטה. ומשני הש"ס שפיר דעולא תחת תחת גמר פי' לעולם ממונא לחומרא ול"ק דא"כ ליכא גילוי קרא דנערה נערה דבקנס ממונא משלם ומנ"ל לעולא דבקנס ממונא משלם וע"ז משני עולא תחת תחת גמר דממונא משלם וא"ש. ולפ"ז ל"ק ג"כ מ"ש התוספות לר"ת על הא דמקשה הש"ס מה לחובל בחבירו שכן חייב בה' דברים הא בושת ופגם ג"כ חובל הוא דז"א דהא לפי הצד דממונא לחומרא לא היה קושית הש"ס מבושת כלל רק מקנס וכמש"ל וא"ש. וכיון דמסקנת הש"ס הוא דממונא לחומרא ולא מצינו מאן דפליג עליה בהא דממונא לחומרא וממון דבושת ופגם דחו אפילו לאו דאחותו כנ"ל לעולא שפיר פסק הרמב"ם דחובל בחבירו ביוה"כ דממונא משלם. ועוד נראה דגם מר"י איכא הוכחה דס"ל דממונא לחומרא דאי ס"ל דממונא לקולא א"כ הא דלא ילפינן כל התורה מחובל הוא רק מטעם דפירכא למה דחובל שכן הותר מכללו. ולפ"ז ג"כ ודאי דנדחה המלקות דחובל גם משום שאר ממון כמו דאמרינן גבי ממון לחומרא שכל חיוב ממון דחבלה דוחה לכל הלאוין ה"ה די"ל דממון אחר דוחה לאו דחבלה שהוא קל. ובדף ל"ה מבואר דאם הכהו הכאה שאין בה ש"פ וקרע שיראין דחייב מלקות לר"י ואין הממון דוחה לאו דחובל לר"י אלא ודאי דס"ל דממונא לחומרא. אך זה איכא למידחי קצת דאימר דתרתי בעינן ואפילו לאו דחובל שהוא קל לא נדחה רק מפני ממונא דחבלה שהוא חמור שיש בו ה' דברים ולא מפני שאר דברים. אבל ז"א דעיקר הפירכא דה' דברים היינו כיון דחזינן שהחמיר הכתוב בהעונש שחייבו בה' דברים י"ל ג"כ דהחמיר בו ליתן עליו עונש ממון שהוא חמור ממלקות וכיון דלאו דחובל הוא איסור קל יש ליתן עליו עונש קל דהיינו ממון לפי הס"ד דממונא לקולא ויש ללמוד מיניה אפי' בממון אחר וא"כ היה לו למידחי ג"כ ממון דקריעת שיראין ללאו דחובל בהכאה שאין בו ש"פ ושם מבואר דלקי בכה"ג א"ו דממונא לחומרא ופסק הרמב"ם שפיר. וקושיא השלישית שהקשה הר"י על ר"ת דאמאי לא ניליף בושת ופגם מקנס וחובל ועדים זוממין קושיא זו שייך אף למ"ש דהא יכולין ללמוד בושת ופגם מהנך שלשה שדוחין המלקות של לאוין החמורין שלא הותרו מכללן. ולתרץ נראה דהנה דברי התוס' הכא שכתבו שיכולין ללמוד מהנך שלשה במה הצד והיינו כיון שיכולין לומר ג"כ קנס יוכיח הן סותרין מ"ש בד"ה אלא עולא תחת תחת גמר שכתבו וז"ל דלא ס"ל רק בהנך שלשה כיון דלא מייתר קרא דתחת רק בקנס ע"ש ולפמ"ש כאן קשה דמ"מ נלמוד לכל התורה במה הצד מהנך שלשה. וליישב זה נראה דכללא הוא דכשיש שני כתובים על דבר א' דאין מלמדין רק אם הנך שני כתובים מיצרך צריכי שאין לא' במה שבחבירו אז למידין במה הצד. ולפ"ז הא שכתבו התוס' בד"ה אלא עולא דמצינן למימר דדוקא בהנך תלת ס"ל דממונא משלם ותליא בסברא אי ממונא לחומרא שרחמנא החמיר העונש בממון. ולפ"ז הפירכא במה הצד שפריך הש"ס בילפותא רק מעדים זוממין וחובל דמה להנך שיש בהם צד חמור וכיון שיש ג"כ ריבוי בקנס לנגד לאו דאחותו יכולין לומר קנס יוכיח וללמוד לכל התורה ולפ"ז אילו לא היה נכתב רק קנס וחובל לא היינו יכולין ללמוד עדים זוממין מיניה במה הצד דהא יש לפרוך מה להצד השוה שכן עשו מעשה משא"כ בעדים זוממים שלא עשו מעשה ואי הוה כתיב קרא מפורש גבי קנס ועדים זוממין לא יליף חובל מינייהו משום דאיכא למיפרך שכן לא הותרו מכללן וכיון דכולהו צריכי לאו שני כתובין הן וממילא יכולין ללמוד לכל התורה במה הצד מהנך תלת וממילא התוס' לא כתבו דמצינן למימר רק בהנך תלת אך אם נאמר דממונא לקולא דהפירכא הוא שכן יש בהם צד הקל והיינו בחובל שהותר מכללו ובע"ז שלא עשו מעשה ובזה ודאי דיכולין למימר קנס דאחותו תוכיח שאין שום צד הקל באחותו שהרי עשו מעשה ולא הותר מכללו וכיון דהיינו יכולין ללמוד ג"כ חובל במה הצד מעדים זוממין וקנס דליכא שום חומרא בלאו דחובל ומ"מ כתבינהו רחמנא גבי חובל וממילא ב' כתובין הן וא"י ללמוד לכל התורה דב' כתובין אין מלמדין. ולפ"ז לא כתבו התוספות דדוקא בהנך תלת רק בהצד דממונא לקולא משום דאין מלמדין ומקשי שפיר לעיל על ר"ת דלר"ת קשה מאי מקשה הש"ס מנ"ל לעולא ואבושת ופגם פריך לפי' ומאי מקשה הא י"ל דממונא לחומרא וממילא צריך לכתוב כל השלשה דאי הוי כתב קנס וחובל לא מצינן ללמוד ע"ז דפרכינן מה לקנס וחובל שכן עשו מעשה וכן אי הוי כתוב קנס וע"ז מצינן למיפרך מה להנך שלא הותר מכללו וכיון שצריכין למיכתב כל הני תלת ממילא מצינן למיליף לכל התורה כיון דכולה מיצרך צריכי לא הוי ב' כתובין ומקשה הר"י שפיר על הר"ת. אמנם לפמש"ל דדברי ר"ת לא קאי רק בהצד דאי ממונא לקולא וכבר כתבתי בהצד זה קרא דחובל מיותר והוי ב' כתובין ולא מצינן למילף אפי' מכולהו. אך על מ"ש המפרשים על דברי תו' בין על תי' א' ובין על תי' ב' דמ"מ קשה על המקשן שרמי מתניתין אהדדי דאין לוקה ומשלם דמאי מקשה הא אין לוקה ומשלם הא בקנס רבי קרא דקושיא ראשונה הי' רק על קנס דעל בו"פ מקשה אח"כ. וכן קשה על ר"י דהיה לו לתרץ כן מתניתין דהכא. ולתרץ נראה ובזה יתורץ ג"כ קושית התוס' בד"ה ורמינהו דה"ל להקשות ארישא דממזרת ומקודם נתרץ מה שהקשו התוס' על הירושלמי בד"ה ועל אשת אחיו דמבואר שם בירושלמי דקנס א"י למחול מהא דיתומה ומפותה. והנה בספר הפלאה כתב לתרץ דהא דא"י למחול קנס הוא מטעם דקנס הוא דשלב"ל משום דלמא מודה ומיפטר וכיון דמודה בקנס ואח"כ באו עדים כשלא חייב עצמו בכלום חייב לא הוי דשלב"ל ולכך ביתומה ומפותה דאין מחייב עצמו כלום בהודאתו לא הוי דשלב"ל ומהני מחילתה משא"כ במתניתין דמיירי בנתארסה ונתגרשה דבושת ופגם לאביה לשיטת הרמב"ם דא"י למחול ומחייב עצמו בהודאתו בבושת ופגם ופטור מהקנס אף שבאו עדים אח"כ הוי שפיר דבר שלב"ל ויכול למחול. ודבריו תמוהין דבהדיא אמרו בירושלמי במתניתין דיתומה ומפותה דפטור רק מבו"פ וקנס א"י למחול. ועוד קשה לשיטת הרא"ש דפסק בנתארסה ונתגרשה דהבושת לעצמה. ועוד דהא הירושלמי הוכיח זה מהא דבגרה עד שלא עמד בדין דהרי הן לעצמה ושם ודאי דאפי' ליכא בו"פ הוא לעצמה. ונראה לפענ"ד דהא דקנס א"י למחול ודאי דאין הטעם משום דשלב"ל דע"ז הקשה בש"מ קושיא אלימתא דהא יכול לסלק עצמו מדבר שלב"ל הא למה זה דומה למתנה עמה שלא יירשנה וה"נ כיון שלא זינתה עדיין יכולה לסלק עצמה ע"ש. ולפ"ז נראה דתליא בפלוגתא דבב"מ דף מ"ג פליגי רב ושמואל במתנה עמש"ב ואמרינן התם דאף דבדבר שבממון תנאו קיים מ"מ באונאה כיון דלא ידע דמחיל. וכתבו התוס' דמאן דס"ל דלא מהני תנאי בירושה הוא משום דלא ידע דמחיל דאימר תמות היא קודם ומקשי שם התוספות האיך תוכל למחול הכתובה הא לא ידע דמחיל ותי' כיון שתהי' קלה בעיניו להוציאה ידעה ומחלה א"נ לשמואל ואביי דלא מחלקי בין ידעה ומחלה או לא. ולפ"ז אמרינן בירושלמי שפיר דקנס א"י למחול דבקנס ודאי חשיב לא ידעה משום דלמא מודה ומיפטר דהא אפי' דשלב"ל חשיב מה"ט. ולפ"ז תליא במחלוקת אי מתנה עמש"ב תנאו בטל במקום דלא ידע דמחיל. ובזה פליגי הירושלמי והש"ס דילן. ולפ"ז א"ש נמי הא שאמר השתא דאתית להכא אפ"ת בנערה ביתומה ומפותה דקשה הא כיון דאמר במפותה אצ"ל בשוטה ובוגרת ומפותה ג"כ מחלה הכל וא"כ מה חידוש ביתומה ומפותה א"ו דהתרצן הראשון סובר דבעינן דוקא בוגרת ומפותה שקנס א"י למחול ולכך בעינן בוגרת שאין לה קנס והתרצן השני דמתרץ ביתומה ומפותה ס"ל כשמואל ואביי דמתנה עמש"ב מהני אפילו בלא ידעה ומחלה. ועוד נראה דיש לחלק בין ידעה דאיכא עדים דאז כיון דבאמת לא מהני הודאתו במקום דלא מחייב עצמו בכלום והוי כיודעת שנתחייב לה ולכך במתניתין דמכות בהתרו בי' ידעה מהעדים ומהני מחילתה משא"כ במתניתין דהכא איכא לאוקמי בלא ידעה כלל מהעדים דחשיב כלא ידעה דמחיל. ולפ"ז מתורץ ג"כ קושיא הנ"ל על המקשן דלמא שא"ה דגלי קרא די"ל דס"ל דקרא איכא לאוקמי במקום דאיכא בו"פ דנעקר המלקות ולכך נותן ג"כ קנס משא"כ במתניתין אא"ל ה"ט דהא באשת אחיו צ"ל כתי' התוס' כנ"ל בדף כ"ט בד"ה ועל אשת אחיו דע"כ מיירי בנתארסה ונתגרשה דלעצמה. ולר"פ דמוקי הא דחייבי כריתות במפותה משום קושיא דניתן להצילו בנפשו וכיון דלעצמה הרי מחלה וצריכין לתי' הירושלמי דקנס א"י למחול וכיון דלשיטת הרא"ש בו"פ ג"כ לעצמה ומחלה שוב ליכא לשנויי דהכא משלם קנס משום דבו"פ הוי חובל ועקר להמלקות כנ"ל דהא באשת אחיו ליכא בו"פ כלל דהא מחלה ואפ"ה משלם קנס ואינו לוקה ומקשה שפיר. ולפ"ז א"ש ג"כ קושית התוס' דליקשי ממזררת בהמר" דהוא משום דבו"פ עקר להמלקות כנ"ל ולכך הוכרח להקשות מאשת אחיו דליכא בו"פ. והא דפריך ר"פ לקמן דף ל"ה קשיא ממזרת הא ממזרת ל"ק כלל ולכן נראה דר"פ לשיטתי' פריך דר"פ ע"כ ס"ל דממונא לקולא דהא כתבו התוס' בד"ה מתניתין כמאן מוקי לה דר"פ אף דס"ל כר"ל משני מתניתין כדעולא והיינו דגמר קנס מג"ש דתחת דממונא משלם וכבר כתבתי לעיל דאי ממונא לחומרא ממילא יכולין ללמוד דבכל התורה ממונא משלם כקושית ר"י על ר"ת כנ"ל ור"פ כיון דסובר כר"ל דבכל התורה מלקי לקי כי חייבי מלקות שוגגין פטורין ע"כ הוצרך לומר דס"ל דממונא לקולא דאי ממונא לחומרא הוא ילפינן בכל התורה מקנס וחובל וע"ז דממונא משלם כמש"ל אע"כ דס"ל ממונא לקולא מסברא. ולפ"ז שפיר קשה ממזרת דשוב אא"ל דהכא משלם קנס ולא לקי משום דבו"פ שהוא חובל עקר להמלקות דאי ממונא לקולא אין ממונא דחבלה יכול לעקור רק לאו דחובל שהוא הותר מכללו אבל לא לאו דאחותו ומקשה שפיר:

בתוס' בד"ה ואי ממונ' לקול' וא"ת איתגורי מיתגר וי"ל דחס וכו'. עפ"י שהקשה דא"כ מאי פריך הש"ס מנא ליה לעולא הא דילמא ס"ל לעולא ממונ' לחומר' ומסברא אמר ממונ' משלם דמה"ת נידייניה במלקות הקל אטו איתגורי איתגר ע"ש. ולתרץ נראה דבלא"ה קשה האיך שייך לומר כלל ממונא לחומרא וכי אם הכהו הכאה שיש בה ש"פ יהיה חמור ממלקות לכן נראה דהנה הסמ"ג לאוין מ' כתב הטעם בהא דאין עונשין מן הדין משום די"ל אדרבה כיון שהוא חמור אין לו כפרה בעונש ולפ"ז א"ש דודאי עונש מלקות חמור מעונש ממון דאין פדיון למלקות בממון כמבואר בדף ל"ז והכא שאני דכרת של איסור אחותו לא נתכפר רק במלקות ולא בממון והפסד הנחבל לא נתמלא רק בממון ובכה"ג י"ל דממונא לחומרא כיון שיש לו עונש ממון וכרת דאחותו לא נתכפר לו ודין שמים יש עדיין עליו חשיב חומרא לענין עונש שעונשין לו עכשיו ודאי דהמלקות עונשו חמור וגדול מאוד מממון ולכך אף אי ממון לחומרא אף דנידון במלקות לא שייך להקשות איתגורי איתגר דהא עונש מלקות חמור ורחמנא הקפיד שיהיה לו כפרה על האיסור כרת ול"ק כלל איתגורי איתגר רק אי ממונא לקולא מקשי התוס' שפיר איתגורי איתגר כיון דעונש קל הוא מה"ת יהיה דין רחמנא כך שלא יהיה נידון בעונש החמור שיהיה לו כפרה ומתרץ שפיר דחס רחמנא אממון דנחבל. ואפ"ל ג"כ דמחמת הפסד הנחבל הקל רחמנא על העונש שיתכפר ג"כ העונש מלקות. וכן בכ"מ דפריך הש"ס איתגורי איתגר היינו כגון חמותו ונעשה א"א שיש לו כפרה בעונש החמור על האיסור החמור מקשה הש"ס שפיר מה"ת נידייניה בעונש הקל וכי איתגורי איתגר דאדרבה ראוי למידייניה בעונש החמור שיתכפר בעונש חמור וזאא"ל כשיש עליו שני עונשין חמור וקל שיתכפר הכל בעונש הקל דעטו איתגורי איתגר. והנה כל הנ"ל כתבנו ע"פ תי' התוס' על קושייתם דמקשי בדף ל"ה דמקשה ר"פ לרבה דליקשי ר"פ לנפשיה דר"פ ס"ל כעולא. אבל לפע"ד לא צריכין לזה די"ל קושית התוס' הל"ל באופן אחר. דהנה בסנהדרין דף ע"ג בתוס' ד"ה במפותה וד"ה כתבו וז"ל ויש להוכיח בע"כ דמתניתין לא אתיא כר"ע דברייתא דהא ר"פ פסק התם דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס והש"ס קאמר דמאן דא"ל חידוש וכו' ע"כ סבר כר"ע דמתניתין עכ"ל ע"ש ובמג"ש תמה בזה דהא ע"כ ר"פ דאמר חידוש שחידשה תורה בקנס הוא רק אליבא דר"מ כמ"ש התוס' לקמן ומתניתין לא אתיא כר"מ דא"כ קשיא בתו ובאמת הוא תימה רבה. ולפעד"נ לתרץ דהנה לכאורה קשה הא דאמר ר"פ חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם דהאיך מצינו חידוש זה בתורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם ועכצ"ל דר"פ אמר כיון דהא דלא מיקטל ומשלם גבי ממון כתב קרא ולא מצינו למיגמר מינייהו קנס כיון דחידוש הוא דקנס מממון לא ילפינן. ולפ"ז י"ל דר"פ אמר דינו דהיתה פרה גנובה לו לכ"ע אפי' אליבא דרבנן דמוקי קרא דכדי רשעתו במלקות וממון וס"ל כר"ל דח"מ שוגגין פטורין וכדאביי דיליף רשע רשע וכר"ע דס"ל ע"ז קנסא הוא וקרא דכדי רשעתו בע"ז כתיב דקנסא דאין לוקה ומשלם וממילא ילפינן במיתה וקנס באתרו ביה דמיתה פטור אף הקנס כמו במלקות וקנס מג"ש דרשע רשע וזהו דוקא באתרו ביה דכדי רשעתו מיירי באתרו ביה דכתיב ארבעים יכנו משא"כ בלא אתרו ביה דליכא רק קרא דלא יהיה אסון דמיירי באסון ממש לר"ל א"נ מקרא דחזקי' דמיירי בממון ממילא לא נוכל ללמוד קנס לפטור בשוגג בלא אתרו בי' דחידוש הוא ולא ילפינן ממון לפטור בשוגג ומיירי ר"פ בלא אתרו ביה וכתבו התוס' שפיר דלר"פ אליבא דר"ע דס"ל דע"ז קנסא הוא ולפמ"ש התוס' כאן דר"פ ס"ל כעולא ממילא אוקי למתניתין באתרו ביה ולכך פוטר שפיר במתניתין בבתר כיון דאתרו ביה כיון דכ"ע ס"ל ע"ז קנסא הוא וס"ל כר"ל וכאביי דגמרינן מג"ש דרשע רשע ופטור באתרו ביה וא"ש דברי התוס' כיון דר"פ אליבא דכ"ע אמר דינו ומ"מ לא מצינו לאוקמי קרא אשר לא אורסה כר"ע דברייתא דממ"נ קשה אי באה התורה למעט ארוסה בהתרו בי' דלא נימא חידוש הוא שחידשה התורה בקנס כדאמר התם ז"א דהא זה נלמד כבר מקרא דכדי רשעתו דכתיב ג"כ בקנס ואי בלא התרו ביה הא באמת לר"פ מחויב לשלם וממילא מוכח דס"ל כר"ע דמתניתין ומקשה התוס' שפיר. אך עדיין קשה דלר"פ דס"ל חידוש שחידש' תורה בקנס וח"מ שוגגין חייבין כמש"ל לא הי' צריך לאוקמי קרא במפותה דניתן להצילו בנפשו אינו אלא בח"מ שוגגין כמ"ש רש"י בסנהדרין ע"ש דאינו פוטר מממון די"ל דס"ל לתוס' דניתן להצילו בנפשו כח"מ מזידין דמי כיון דיש עליו דין אסון בשעת חיוב תשלומין עמש"ל דף ל"ג בתוס' זה אלא פשיטא דאתרו בי'. ולפ"ז י"ל קושית התוס' בדף ל"ה שהקשו דליקשי ר"פ לנפשי' באופן אחר אף דלא ס"ל כעולא דר"פ ס"ל כרבא דיליף מכה מכה אליבא דר"ל ול"ל ג"ש דרשע רשע וממילא לא יכולין ללמוד דמיתה פוטר מע"ז דכתיב גבי מלקות וקנס כיון דל"ל ג"ש דרשע רשע והא דמיתה באמת פוטר קנס אף דקרא דלא יהי' אסון וקרא דתני דבי חזקי' בממון כתיב וקנס לא מצינן למילף מממון לר"פ דחידוש הוא י"ל דס"ל כר"ח בן עקביא בדף ל"ח דיליף מכל חרם שח"מ מזידין פטורין מקנס וח"מ שוגגין ליכא למיליף רק מקרא דלא יהי' אסון או מתנא דבי חזקי' דמיירי רק בממון ממיל' קנס דלא מצינן למיליף מממון חייב ויכול לאוקמי מתניתין כר"מ דס"ל לוקה ומשלם ומ"מ בתו פטור באתרו בי' דיליף מכל חרם משא"כ לרבה דס"ל כת"ק דרחב"ע דלא יליף מכל חרם כמבואר בדף ל"ח וס"ל בהדיא בדף ל"ה דאפילו במזיד היכא דמיקטל משלם קנס מקשה שפיר אי ר"מ קשיא בתו:

בתוס' בד"ה דאין לוקה ומשלם הקשו דניליף לרבנן קנס ממש"ר דלוקה ומשל'. ולפעד"נ לתרץ דבסנהדרין דף ע"א כתב רש"י דבבן סורר מתרין בו לאו דוקא דהא א"א לאשכוחי התראה בבן סורר דהתראת ספק הוא וע"כ כיון דכתב רחמנא ויסרו אותו ע"כ אף בלא התראה. ולפ"ז נראה דבמש"ר ג"כ לא בעי התראה דהתראת ספק הוא דנתרי בהם אימת אי בשעת מעשה בשעה שאמר לא מצאתי לבתך בתולים הא התראת ספק הוא דלמא לא יבואו עדים ויעידו אפי' בשעה שאמר לעדים באו והעידוני ג"כ התראה ספק הוא דאימר לא ישמעו לו להעיד בב"ד ובשעה שבאו לב"ד והעידו הבעל אינו עושה שום מעשה ומה שעבר כבר מה דהוי הוי ודמי ממש להא שכתב רש"י בסנהדרין ע"ז גבי בן סורר ומורה דלא בעי התראה מטעם התראת ספק הוא והא דמבואר בריש מכות דמש"ר בעי התראה היינו אליבא דר"י הוא דהתראת ספק שמיה התראה כמו בבן סורר ומורה ולפ"ז א"ש דע"ז שפיר גמר ממש"ר דע"ז ג"כ לא בעי התראה משא"כ שאר קנס דאחותו דבעי התראה ליכא למיגמר ממש"ר דאיכא למיפרך מה למש"ר דלא בעי התראה ושלא עשה מעשה כדפריך הכא משא"כ בע"ז יליף שפיר ממוציא ש"ר. ועתה נבוא ליישב שיטת ר"י דלכאורה קשה מ"ש בד"ה וקיי"ל וז"ל וכרבנן דס"ל קידושין תופסין וכו' דלכאורה הוא תמוה דמה מקשה הש"ס מנ"ל לעולא דלמא עולא מוקי. לה כר"ע. ונראה ליישב דלעיל אמרינן לר' סמאי דמן הכל עושה ר"ע ממזרין חוץ מאלמנה לכ"ג ור"י ס"ל דאפי' מחייבי עשה הולד ממזר חוץ מבעולה לכ"ג ולפ"ז אפילו סבר כר"ע מוכח דס"ל דבעלמא ממונא משלם דאלת"ה קשה לר' סמאי נוכל לאוקמי חד ריבוי לח"ע וחד לאלמנה לכ"ג דקידושין תופסין וקרא אתי להורות דממונא משלם ולר' ישבב קשה דאימר חד קרא אתי לחייבי עשה וחד לבעולה לכ"ג דליכא מלקות וליכא ריבויא כלל דממונא משלם ולא לקה וא"ש. וטעם המחלוקת שבין ר"ת ור"י דלר"ת דבושת מנתק מלקות דאחותו וממילא משלם הקנס כמש"ל ור"י ודאי דלא ס"ל כן דא"כ לא מקשה כלום על ר"ת כמש"ל ונראה דמחלוקתו תליא בהא שכתבו התוס' בסנהדרין דף ע"ג אי נתרבתה העראה לקנס וממילא כיון דבושת חייב ג"כ בשעת העראה ועקר להמלקות שנתחייב בשעת העראה וממילא משלם קנס על העראה ור"י סובר דלא נתרבתה העראה לקנס ובו"פ משלם בשעת העראה וא"כ אפי' למ"ד דהעראה זו הכנסת עטרה ובשעת העראה איפטר ממלקות מחמת תשלומי ממון דבושת מ"מ בשעת גמר ביאה כשגמר ביאתו ודאי דחייב מלקות אילו אתרו בי' שלא יגמור ביאתו דאפי' על פרישה באבר חי חייב מכ"ש על גמר ביאה וכיון דקנס אינו מתחייב רק בשעת גמר ביאה נפטר אז מכח המלקות ול"ד להא דמקשה בסנהדרין שם למ"ד העראה זו הכנסת עטרה דשם שאני כיון דנפטר מקנס על העראה ועל הגמר ביאה כבר היא בעולה ופטור משא"כ הכא דלא נפטר מהקנס בשעת העראה אדרבה מחייב רק שלא הגיע עדיין זמן החיוב ובשעת גמר ביאה ודאי מחייב מלקות דמלקות חייב אף על הבעולה וממילא פטור על הקנס דהא התוס' הקשו בסנהדרין וביבמות שם אי לא נתרבתה העראה כגמר ביאה דהאיך משכחת חיוב קנס הא בשעת גמר ביאה בעולה היא ותי' דבהכי חייב רחמנא כו'. ולפ"ז דתרוייהו בעינן בקנס העראה וגמר ביאה דעל העראה לבד דהיינו שהערה בה ופי' פטור מקנס דלא נתרבתה העראה כגמר ביאה לקנס וכן אם נפטר על ההעראה וקנס משום חיוב מלקות או מיתה גם על הגמר ביאה פטור כיון דבשעת גמר ביאה בעולה היא ולפ"ז תמוהין לי מאוד דברי התוס' ביבמות דף נ"ט בד"ה אלא לאו וז"ל דמאי מקשה הש"ס בסנהדרין למ"ד העראה זו הכנסת עטרה וכו'. ע"ש ולפמ"ש מקשה הש"ס שפיר דבשעת גמר ביאה ודאי פטור בכה"ג מקנס דכבר היא בעולה אחר הכנסת עטרה וכנ"ל ומטעם זה תמוה ג"כ מה שכתב הגאון מ' בעריש הובא דבריו בספר פ"י בראש הספר ע"ש. ובלא"ה תמוהין דבריו שם במה שהקשה לעולא דהא המלקות נתחייב קודם משעת העראה והקנס לא נתחייב עד גמר ביאה וא"כ איך יפטור הקנס להמלקות שנתחייב קודם ודמי לגונב חלבו של חבירו ואכלו דחייב לשלם מטעם דמשעת הגבהה הוא דקנייה וה"נ דכוותי' וי"ל דס"ל להך תי' כהך לישנא דמשני לעיל גבי זורק חץ דא"א להנחה בלא עקירה ה"נ לא אפשר גמר ביאה בלא העראה:

בא"ד כגון בשעה שהעידו טבחו השור של גניבה וכו' והוא תמוה דא"כ נפסלו העדים בשעת עדות וא"כ היו פסולים בשעת הגדת עדות ואין בהם דין הזמה וכן הקשה בספר הפלאה. ונראה דהנה א"ל בכוונת התוס' בשעה שהעידו שהוא בן גרושה טבחו השור של גניבה שיהיה גם בזה דין ממונא משלם ולא לקי כמו בשאר עדים זוממים וזה ודאי אא"ל דהא בחובל בחבירו ג"כ ריבה רחמנא דממונא משלם ולא לקי ואפ"ה אמרינן לקמן בדף ל"ה דאם הכה בו הכאה שאין בו ש"פ וקרע שיראין דמילקי לקי ולא משלם אלמא דלא אמרינן דממונא משלם רק בממון דחבלה אבל לא בשאר ממון וא"כ ה"נ בע"ז לא אמרינן דממונא משלם רק בממון דכאשר זמם ולא בשאר ממון וע"כ כוונת התוס' דאין מחייבין אותו ממון רק מלקות ולפ"ז משכחת לה כגון שמודים בשעת הזמה שקודם שהוזמו עמד בדין על הגניבה ועל הטביחה על השור ששחט בשעה שהעידו על בן גרושה ומודים ג"כ שנתחייבו כבר על שור זה ע"פ ב"ד ובודאי דלקי על הזמה דהא לא נפסל ע"פ עצמו ומ"מ פטור מלשלם כיון דעל שעה זו שטבח העיד שהוא בן גרושה ולקי עכשיו על העדות שהעידו בשעה זו שא"א לחייבו שוב על הטביחה שהי' בשעה זו משום כדי רשעתו ומ"מ מיקרי קנס כיון דבשעה שהעיד הי' שם קנס עליו דבשעה זו עדיין לא עמד בדין תדע דהא ודאי אם עמד בדין על הטביחה וחייבוהו לשלם שלא ידעו שנתחייב מלקות בשעה זו שטבח ואחר זה באו עדים שנתחייב מלקות בשעה זו ומלקין אותו ודאי דמחייבין אותו בהקנס ולא אמרינן דכבר נעשה הקנס ממון מחמת שעמד בדין דודאי כיון דעיקר המעשה קנס הוא ובקנס לוקה ומשלם א"כ ה"נ כשמודה:

בא"ד א"נ טעמא דרבנן כדמפרש בירושלמי וכו' דאע"ג דעדים זוממים וכו'. וק"ל דהא אף אם לא נאמר סברא זו א"ש בפשטות דעדים זוממים שפיר גמרינן ממוציא ש"ר דתרווייהו חידוש הוא רק דאיכא למיפרך מה למוציא שם רע שהוא קנס אפ"ה לא גמרי רבנן דס"ל עדים זוממים ממון רק שאר קנס רק דאית ביה מעשה לא מצי למילף ממוציא שם רע דחידוש הוא:

בגמרא ביתומה ומפותה. והנה בתוס' דף ס"ט בד"ה ועל אשת אחיו כתבו וז"ל דהש"ס דילן סותר להירושלמי שכתב דהקנס א"י למחול. ולפעד"נ לתרץ דס"ל עכשיו דממונא לקולא והתוס' בד"ה ואי ממונא לקולא הקשו מאיתגורי איתגר ותי' דחס רחמנא אממונא של נחבל. ונראה דזה שייך בנחבל בע"כ משא"כ הכא במפותה די"ל דודאי מילקי לקי ולא שייך הכא לומר דחס רחמנא כיון דמדעתה רוצה מחמת הנאת בעילה רק דאין מחילתה מהני משום דבר שלא בעולם והאיך שייך לחוס על מי שעושה ברצונו:

בתוס' ד"ה שכן יש בהן צד חמור ור"ת פי' כו' וס"ל בפ"ק דמכות דיליף ממוציא ש"ר ועדים זוממים דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו כו'. מוכח מדבריהם אלו דעדים זוממים שמעידים על מוציא ש"ר דלוקין ומשלמין ממון דהא פריך שם ג"כ על הילפותא ממוציא ש"ר ועדים זוממים מה להנך שכן יש בהן צד חמור. ולפי' ר"ת צ"ל שם ששייך ג"כ בע"ז הפירכא דלוקה ומשלם דהיינו כשמעידין על אחד שהוציה ש"ר דחייב שניהם מכח כאשר זמם וכ"כ הפ"י. אבל כך דהא בסנהדרין דף ט' בהביא הבעל עדים והזימום לעידי האב דנהרגין ומשלמין ממון אמרינן הטעם משום דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה משמע דבלא זה פטורין אף שרצו לחייב שניהם וכ"נ דכוונת התוס' הוא ג"כ הכי דמשכחת דלוקה ומשלם בכה"ג שהמלקות לזה ותשלומין לזה ור"ת אזיל לשיטתו דס"ל דלא מחייב במיתה לזה ותשלומין לזה רק בעדים זוממין. ולפ"ז לא משכחת לה בשום דבר דלוקה ומשלם רק במוציא ש"ר וע"ז. ופריך הש"ס שפיר במכות שם שכן יש בהם צד חמור וזהו כוונת התוס' כאן. ומ"ש התוס' בד"ה שלא השם דלא מיסתבר שלא יהיו חייבין ממון ומלקות בכה"ג דכוונתם דווקא לר"מ דס"ל בכל התורה לוקה ומשלם לא מיסתבר לפוטרו לר"מ בכה"ג כנ"ל ברור:

תוכן העניינים

בית יעקב על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה