בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק שלישי אלו נערות
דף כט.
בתוס' ד"ה ועל הכותית וכו' אבל קשה ממחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה וכו'. ולכאורה תמוה מאד דהא מבואר בקידושין דף דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ע"ש. ונראה דהתוס' ס"ל כהש"מ לקמן דף מ"ח בד"ה היינו בתולה וז"ל והא דבעל אותה בעילה שלא כדרכה הוא רק כשמקדשה בביאה זו כיון דמהני לענין זה שהיא מקודשת בביאה זו נעשה ג"כ בעולה אבל כשמקדשה בדבר אחר ואח"כ בעלה שלא כדרכה לא נעשית בעולה וכתבו התוס' שפיר:
בתוס' ד"ה ועל אשת אחיו כו' וכ"ת דקסבר תנא דמתניתין כר"ע דברייתא וכו'. ובסנהדרין דף ע"ג בתוס' ד"ה במפותה וד"ה כתבו וז"ל אבל יש להוכיח דע"כ מתניתין לא אתיא כר"ע דברייתא דהא ר"פ סבר התם דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם והש"ס קאמר התם דמאן דאית ליה חידוש וכו' וע"כ סבר כר"ע דמתניתין ע"ש. ובמגיני שלמה תמה בזה דהא ע"כ ר"פ דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס הוא ע"כ אליבא דר"ע כמ"ש התוס' לקמן ומתניתין לא אתיא כר"מ דהא קתני בהדיא בתו והוא תימה רבה. ולפענד"נ דלכאורה קשה הא דאמר ר"פ חידוש הוא בקנס אף ע"ג דמיקטל משלם דהאיך מצינו בתורה חידוש זה. ועכצ"ל דר"פ ס"ל כיון דמה שאינו מת ומשלם נלמד מקרא דלא יהיה אסון דכתיב גבי ממון וס"ל ר"פ דקנס כיון דחידוש הוא לא מצינו למילף אותו מממון וכיון דר"מ מוקי לה בדף ל"ז דקרא מכדי רשעתו למיתה ומלקות ומיתה וממון יליף מקרא דלא יהיה אסון דכתיב גבי ממון וכיון דלא מצינו למילף קנס מממון ממילא אע"ג דמיקטל משלם הקנס ולפ"ז י"ל דס"ל להתוס' דהכא דר"פ אליבא דדינא ואליבא דכ"ע אמר אע"ג דמיקטל משלם קנס ומיירי בלא התרו ביה ואפי' לרבנן דמוקי ליה לקרא דכדי רשעתו למלקות וממון ס"ל לר"פ דמיתה וממון נלמד מג"ש דרשע רשע ממלקות וממון כמ"ש התוס' בד' ל"ה בד"ה רבא אמר אליבא דאביי ע"ש דיליף מלקות וממון מג"ש דרשע ממיתה וממון א"כ י"ל דר"פ ס"ל להיפך דיליף מיתה וממון ממלקות וממון דנלמד מקרא דכדי רשעתו דכתיב גבי מלקות וממון ואי תקשה דא"כ ל"ל קרא דלא יהיה אסון י"ל דס"ל כר"ל בדף ל"ה דלא יהיה אסון היינו אסון ממש ובעינן קרא ללא אתרו בי' ומתניתין דלוקה ומשלם מתרץ לה כעולא דהכא משלם ואינו לוקה מג"ש דתחת תחת כמ"ש התוס' בדף הנ"ל בד"ה מתניתין כמאן מוקי לה וקרא דתנא דבי חזקיה דמכה אדם ומכה בהמה לית לי' לר"פ דהרבה לא ס"ל לדרשה זו כמ"ש התוס' בשם ר"ת בד"ה מי איכא. ולפ"ז כיון דמכדי רשעתו דכתיב גבי עדים זוממין ניליף למיתה וממון כנ"ל ממילא בקנס תליא בפלוגתא אי עדים זוממין קנסא או ממון דאי עדים זוממין קנסא ממילא קרא דכדי רשעתו גבי קנס כתיב א"כ בקנס ג"כ לא מיקטל ומשלם כשהתרו בו אבל מאן דס"ל דע"ז ממונא לא מצינו למיליף קנס מממון ובקנס מיקטל ומשלם. ולפ"ז לר"ע דס"ל דעדים זוממין קנסא בריש מכות ממילא בקנס לא מיקטל ומשלם וזהו דוקא בהתרו בו אבל בחייבי מיתה שוגגין דנלמד מקרא דלא יהיה אסון אסון ממש כמש"ל ואפילו אי מדחזקיה יליף מקרא דמכה אדם ומכה בהמה ישלמנה דלא כתיב רק בממון ממילא בקנס חייבי מיתות שוגגין חייבין וכיון דקנס חידוש הוא לא מצינו למיליף ממון כלל. ולפ"ז א"ש קושית המג"ש דר"פ ס"ל כעולא כמ"ש התוס' בדף ל"ה ע"ב ד"ה מתניתין כמאן מוקי לה ע"ש ומוקי לה למתניתין בהתרו בי' וא"ש כר"ע דברייתא וכיון דס"ל דעדים זוממין קנסא קתני שפיר דבא על בתו פטור דבקנס ג"כ לא מיקטל ומשלם דנלמד מקרא דכדי רשעתו דכתיב גבי ע"ז דהוא ג"כ קנס ומ"מ לא מצי לאוקמי קרא אשר לא אורסה כר"ע דברייתא דממ"נ אי באה התורה למעט ארוסה כהתרו בו דלא נימא חידוש שחידשה תורה בקנס כדקאמר התם ז"א דהא נלמד זה מקרא דכדי רשעתו דכתיב ג"כ בקנס ואי בלא התרו בו הא באמת לר"פ מחויב לשלם וממילא מוכח דע"כ לא ס"ל כר"ע לר"פ ומקשי התוס' שפיר. אך עדיין קשה לר"פ דס"ל חידוש שחידשה תורה בקנס וח"מ שוגגין חייבין כמש"ל לא היה צריך לאוקמי במפותה דהא ניתן להצילה בנפשו אינו אלא כח"מ שוגגין כמ"ש רש"י בסנהדרין ע"ש דאינו פוטר מממון של קנס י"ל דס"ל לתוספות ניתן להצילו בנפשו כח"מ מזידין דמי כיון דיש עליו דין אסון בשעת חיוב תשלומין ועמש"ל בדף ל"ג בתוס' ד"ה אלא פשיטא דאתרו ביה:
דף כט:
בתוס' ד"ה חילולין הוא עושה ותימה לר"י וכו'. עיין מהרש"א שתמה מיבמה לשוק. ובמחכ"ת נשמט ממנו התוס' ביבמות דף מ"ט ע"ב בד"ה הכל מודים שהקשו זה ותי' דיבמה לשוק כיון שעומדת לחלוץ כמו ליבם חשיבא בתפיסת קידושין וכו' ע"ש:
בא"ד אבל קשה דא"כ לר' יהושע כו'. הנה בתמורה תירצו זה וכתבו כיון דלר"י א"צ קרא דלא יחלל דאין עושה ממזרים כו' תנהו ענין לתפיסת קידושין ע"ש. אך לעד"נ דעדיין קשה מר"ש התמני דמודה היכי דלא תפסי קידושין הוי הולד ממזר א"כ באלמנה לכ"ג כיון דכתיב לא יקח וכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולא תפסי קידושין ממילא הוי הולד ממזר ואצטריך קרא דלא יחלל למעט דלא הוי הולד ממזר ולא שייך שוב לומר אם אינו ענין לממזר א"כ מנין דתפסי קידושין באלמנה לכ"ג נהי דגלי קרא דאין עושה ממזר מנין לנו דתפסי בהו קידושין דהא לר"י ג"כ איכא קרא בחייבי כריתות דלא הוי ממזר ומ"מ הדין דלא תפסי בהו קידושין דנלמד מקרא דלא תקח דכתיב גבי אחות אשה דמשמע דלא תפסי קידושין כמבואר בקידושין דף ס"ז כדקאי קאי וה"נ לשמעון התמני נלמד מהא דרבא דאין קידושין תופסין. בשלמא לר"ע יליף מקרא דכי תהיין בקידושין דף ס"ח דקדושין תופסין אבל רבי שמעון התמני דס"ל קידושין תופסין בח"ל ומוקי קרא דכי תהיין בשאר חייבי לאוין ומנלן באלמנה לכ"ג דקידושין תופסין הא אי עביד לא מהני. לכן נראה דהנה לכאורה קשה בהא דמקשה הש"ס בתמורה לימא אי עביד לא מהני הא רבא ס"ל בקידושין ד' ע"ח בכ"ג שקידש אלמנה דאינו לוקה אם לא בעל וא"כ בשעת קידושין לא עשה איסור כלל והאיך שייך לומר אי עביד לא מהני גם אין סברא לומר דאם בעל אח"כ שיתבטלו הקידושין למפרע עכצ"ל דקושית הש"ס הוא בקידושי ביאה דעביד איסורא בשעת קידושין דעבר על לא יקח בזה שייך שפיר לומר אי עביד לא מהני. והא דמקשה ממתניתין כ"מ שיש קידושין הקושיא היא דמשמע ממתניתין דכל ענייני קידושין תופסין בה אפי' קידושי ביאה ולפ"ז אף לר"ש התמני א"צ כלל קרא דלא יחלל על ממזרים דמה"ת לנו לומר דהוי ממזר דהא בת תפיסת קידושין בכסף או בשטר דוקא באשה דלא תפסי בה קידושין כלל תלוי דין ממזרת אבל זו יש לה בה תפיסת קידושין ודאי דלא הוי ממזרת וכעין שכתבו התוס' ביבמות דף מ"ט ביבמה לשוק ע"ש ואם אין ענין לממזר תנהו ענין לתפיסת קידושין כמ"ש התוס' לר"י. ובזה נ"ל ליישב הא דקשה לי על מה שהקשה הש"ס בקידושין דף ס"ז ע"ב אימא תרווייהו לאשת אב או לאחות אשה והא לכתחילה והא דיעבד ולכאורה קשה כיון דאסור לכתחילה אף בדיעבד לא מהני דהא אמרינן אי עביד לא מהני אך באמת ל"ק כיון דכתיב לא תקח לגלות ערותה מוכח היכא דקידש ולא בעיל דאינו לוקה כמו במחזיר גרושתו דאינו לוקה כשקידש ולא בעיל משום דכתיב לא תשוב לקחתה להיות לך לאשה כדאיתא בקידושין דף ע"ח ע"ש וכן באלמנה לכ"ג משום דכתיב לא יקח ולא יחלל ע"ש וה"נ כיון דכתיב לא יקח לגלות ערותה אינו לוקה בקידש ולא בעיל וממילא יש בה תפיסת קדושין בשקידשה בכסף או בשטר כמש"ל ול"ש שוב אי עביד לא מהני כנ"ל ובאשת אב ג"כ נראה כיון דכתיב לא יקח ולא יגלה דלא מוציאין קרא מפשטא ודרשינן ג"כ עיקר משום דלא יגלה כמו שדרשינן באלמנה לכ"ג דכתיב לא יקח ולא יחלל ואף דדרשינן מקרא דלא יגלה שומרת יבם של אביו היינו משום דכתיב לאו יתירה ולא יגלה ולא כתיב לגלות מ"מ לא מפקינן אותה מפשטא. ומה"ט נ"ל לישב הא דלא תקשי דבאחות אשה דרשינן מקרא דלא תקח דלא תפסי קידושין ובאלמנה לכ"ג דרשינן לאביי מלא יקח דלוקה בקידש ולא בעיל דהוי ליה למדרשיה באחות אשה כמו באלמנה לכ"ג ולפי הנ"ל א"ש משום דכתיב לגלות ערותה דדמי ממש לקרא דכתיב גבי מחזיר גרושתו לא תשוב לקחתה להיות לך לאשה דלא לקי רק בבעל וע"כ לא יקח הכתוב באחות אשה לתפיסת קידושין אתי:
בא"ד וא"ת בקידושין סוף האומר. ע' מהרש"א שכתב שתוס' תירצו בקידושין ע"ש. ובמחילה מכ"ת ל"ד דאם היה כוונתם בכאן על הקושיא שהקשו שם בקידושין קשה למה להם לציין בכאן הקושיא על הא דאמר התם הא לכתחילה הא דיעבד ה"ל להקשות על מה שהקשה הש"ס שם מהנ"מ כמו שהקשו שם. לכן נראה דכוונתם בכאן וקושיתם שם הן דיבור א' וכוונתם להקשות כאן על מה שתירצו שם דהא דמקשה הש"ס מהנ"מ הוא לר"י ע"ש וע"ז הקשו כאן דמ"מ קשה ור"ל הא דקאמר בש"ס התם גבי אשת אב הא לכתחילה הא דיעבד דהא באשת אב דיש בה חיוב מיתת ב"ד דהוי ממזר אפילו לר"י ממילא לא תפסו קידושין דהא תפיסת קידושין וממזרות הא בהא תליא רק בח"כ גלי קרא לר"י א"כ ח"מ ודאי הא בהא תליא והקשו שפיר דל"ל קרא על דיעבד דהא כיון דהוי ממזר באשת אב ודאי דלא תפסי קידושין ועיין בסמוך פי' דבריהם במה שתירצו:
בא"ד וי"ל דאכתי לא ידעינן ממזרת בשאר ח"כ וכו' וא"א ואחות אשה עד דמייתי הקושיא דר"י ע"ש, לכאורה אין הבנה לדבריהם שהקשו על מה שהקשה הש"ס על אשת אב ותי' דא"א ואחות אשה. ועוד למה הזכירו בדבריהם אחות אשה דהא אחות אשה בהדיא כתיב בה כמבואר שם. ועוד דעיקר הקושיא הוא לר"י כמש"ל בסמוך ואמאי הזכירו בדבריהם ח"כ. ונ"ל בכוונתם דעיקר הקושיא היא על המסקנא דאצטריך היקשא דר"י משום קושיא דאשת אח וא"א והיה קשה להם הא אשת איש דחייבי מיתות ב"ד אפילו ר"י מודה דאין קידושין תופסין כיון דהולד ממזר וא"צ קרא. ואפשר ט"ס בתוס' וצ"ל תיבת וכו' וקושיתם היא ממסקנא כנ"ל וכן היה קשה ל"ל קרא לרבנן דלא תפסי קידושין באחות אשה הא הולד ממזר וכיון דהולד ממזר לא תפסי קידושין. וע"ז תירצו דלרבנן צריך קרא באחות אשה דבלאו קרא אפי' לרבנן לא הוי ידעינן דאחות אשה לא תפסי קידושין בדיעבד דנהי דס"ל דהוי ממזר מח"כ מ"מ ממזר גופה לא הוי ידעינן באחות אשה בלא קרא והיקשא דר"י צריך לא"א ואשת אח כיון דקרא ממזרת גבי אשת אחי אביו כתיב דאין היתר לאיסורן משא"כ באחות אשה וא"א ואשת אח וכן לר"י לא הוי ידעינן אפי' א"א דאין ללמוד מאשת אב ומח"כ רק באין היתר לאיסורה מכ"ש בח"כ דאין ממזר כלל ואף אם הי' מוקמינן דוהיתה לאיש אחר על אחות אשה מ"מ אין ללמוד א"א מאשת אב דיש להם היתר בחיי בעלה ובמקום מצוה משום הכי אצטריך היקשא:
דף ל:
בגמרא מה איכא בין אביי לרבא וכו' בס' הפלאה הקשה דהא א"ב דלרבא דדרש כרת שלי כמיתה שלכם פוטר נמי כרת ממלקות ע"ש. ולפעד"נ דז"א דדוקא מיתה וממון דנלמד מקרא לקמן דף ל"ז מלא יהיה אסון דמשמע דמיתת ב"ד פוטר מממון שייך לומר דכרת פוטר ג"כ מממון אבל מיתה ומלקות דנלמד מקרא דכדי רשעתו לקמן דאי אתה מחייב ב' רשעות דזה קאי על הב"ד משמע דב"ד א"י לחייבו ב' אבל אי חדא בידי שמים וחדא בידי אדם בזה לא שייך לומר ואי אתה מחייב משום ב' רשעות דב"ד רק חדא הוא דמחייבי ובודאי חייב מלקות:
בתוס' ד"ה דין ד' מיתות אבל קשה כיון דחזינן כמה עברייני וכו' י"ל דע"י תשובה וכו'. וקשה דעדיין חזינן כמה עברייני מתים על מטתן בלא תשובה לכן נלפענ"ד להיפך דאם עשו תשובה דראוים להתכפר באותו מיתה דין ד' מיתות לא בטלו ונתנו לו העונש בעוה"ז למען יבוא נקי לעוה"ב אבל רשעים גמורים שאין עושין תשובה מקבלין עונשן בעוה"ב לכך אין מקבלין עונשן בעוה"ז כמ"ש ספ"ק דקידושין כל שעונותיו מרובים מזכיותיו וכו' ע"ש:
בגמרא מדאגבי' קניא. לכאורה קשה דהא אפשר לאשכוחי בהניח להן אביהן תרומה וכסבורין שהן של אביהן דאין משלמין רק דמי בשר בזול וממילא דהכא פטורין לגמרי דמיתה פוטרה כיון דחיוב לא בא רק אשעת הנאתו ואפשר דרצו להורות הדין בגזל אימת חייב ואימת פטור:
בתוס' ד"ה זר שאכל תרומה אין לך אדם שמועל בהקדש. ואף דמשכחת לה מעילה בשלא תחב לו חבירו הא מדאגביה קניא למעול כמ"ש התוס' בקידושין דף מ"ג ד"ה שלא מצינו רק כוונתם היכא דמשכחת מעילה ע"י אכילה דמיתה לא חייב רק במעילה דאכילה וגם בעינן באכילה כזית וזה לא משכחת רק בתחב לו חבירו:
בא"ד וי"ל דודאי צריכין להפריש ולפ"ז עיקר כפרה תלויה בהפרשה וכו'. ולכאורה קשה כיון דעיקר כפרה תלויה בהפרשה א"כ קשה לעיל גבי קלב"מ שכתבו תוס' דאין פוטר בתשלומי תרומה משום דתשלומי תרומה הוי כפרה ולפי הנ"ל קשה דהא לא יצטרך רק להפריש ולא לשלם לכהן ורחמנא חייביה אף לשלם לכהן דכתיב ונתן לכהן וגילה רחמנא דקלב"מ אינו פוטר מתשלומין לכהן שאינו משום כפרה. ונ"ל דהא דכתב רחמנא ונתן לכהן אינו משום תשלומין של גזל הכהן רק הוא מ"ע דכשהפריש נעשין תרומה כמו נתינת תרומה מהפרשת כרי שלו וכל שהוא מ"ע אין קלב"מ פוטר אבל כשהוא ס' אינו חייב כמו בשאר ס' תרומה שהדין הוא דמפריש תרומה לעצמו כמו בספק פטר חמור שמפריש והוא שלו:
בתוס' ד"ה ר"א אומר דא"כ תקשה ממדליק גדיש. לכאורה קשה דהא אף רש"י מודה דהיכי דאכל תרומה וקרע שיראין של אחד דחשיב מיתה ותשלומין לאחד דדוקא באכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו סובר רש"י דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה א"כ מה מקשה ממדליק הגדיש. ונראה כיון דהאש שהוא עושה הוא מבעיר רק בקש ובעצים מדבר הפקר רק שחייב על ההיזק שעושה אש ע"י רוח מצויה וחשיב מיתה לזה ותשלומין לזה כמו אוכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו:
בא"ד שיכולין להעיד עליו בלא הבת. לכאורה קשה לפמ"ש המהרש"א דמיתה ותשלומין דחשיב לעיל הוא משום דנערה דמקטלה ע"ש ובזה לא שייך תי' התוס'. ונראה דגם בזה שייך תירוצם דבנערה איכא ג"כ ב' עדיות דמה שמעידין על הזנות מפסידין ממון דהא ע"י זנות אפי' בלא התראה מפסדת הכתובה ומה שמעידין על ההתראה עדות אחרת היא לחייב מיתה וכיון שהיו יכולין להעיד על הבת להפסידה כתובתה בלא מיתה חשיב כב' מעשיות:
בא"ד ונראה לר"ת וכו' כיון דמתקיים בו קצת הזמה. כתבו זה ג"כ ליישב שלא תקשה הא עדות שאאי"ל הוא ע"ז כתבו כיון דיכול לקיים קצת הזמה הוי עדות שאתה יכול להזימה דהא בעדות בן גרושה חשיב עדות שאתה יכול להזימה ע"י מלקות. ובספר הפלאה כתב דזה הוי עדות שאאי"ל אך בממון א"צ עדות שאתה יכול להזימה ע"ש ומתרץ בזה קושית הפ"י על רש"י מהבא על בת בתו דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה דפטור משום דהוי עדות שאאי"ל דבקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה ע"ש והוא תמוה דהא איתא בסנהדרין דף ט' ע"ב הביא הבעל עדים והזימם לעדי האב דנהרגין ומשלמין ממון דהיינו מאה סלע כדפי' רש"י שם ולפי דבריו תקשה דהא אינו בזוממי זוממין ומאה סלע קנס הוא. ומה שהקשה הפ"י מהא על בת בתו בלא"ה לק"מ דהא סיפא דהתם ע"כ מיירי כשנתארסה ונתגרשה דקנסה לעצמה כמ"ש תוס' בר"פ אלו נערות א"כ י"ל דבת בתו מיירי ג"כ בכה"ג והוי מיתה ותשלומין לאחד. ועוד דבא על בת בתו ודאי חשיב מעשה אחד. אבל במדליק גדיש היה ס"ד דהתוס' דהוי ב' מעשים דהא עושה אש בשלו ומדליק בשל חבירו. ועוד אפשר לומר דעיקר הקנס לבתו רק שהתורה זיכתה זכות הבת לאב ובליכא אב קנסא לעצמה. וכיון דקלב"מ בשביל הבת וליכא זכות להבת ממילא ליכא ג"כ זכות לאב בשבילה:
דף לא.
בתוס' ד"ה נימא הגבהה צורך הוצאה תימה לפר"ת דהגבהה קונה פחות מג' מאי פריך דכיון דקנאו קודם התחלת עקירה ועקירה לא הוי אלא עד ג' דלמטה מג' הוי לבוד וכו'. ולכאורה קשה דהא התוס' ד"ה דאי בעי גחין כתבו דלא מהני רק באופן כשהי' יכול לתחבו בכוש עד בית הבליעה בלי שום קנין ומשמע מדבריהם שאם לא היה אפשר לאכול בלא איזה קנין אף בלא הגבהה הוי אמרינן הגבהה צורך אכילה דמאי לי קנין זה או קנין אחר כיון שעכ"פ א"א בלי קנין קודם אכילה אף דבשעת הגבהה לא התחיל עדיין איסור אכילה מ"מ אמרינן הגבהה צורך אכילה וא"כ מאי מקשי התוס' הכא לר"ת הא נהי דאיסור לא מתחיל עדיין מ"מ כיון דא"א לבוא לידי איסור עקירה והנחה בלי הגבהה שלשה דפחות מג' הוי לבוד ואמאי פטור. וליישב נראה דלכאורה קשה לפמ"ש התוס' דבעקירה פחות מג' פטור דא"כ במגרר ויוצא ליכא איסור שבת כלל. וגם מ"ש התוס' בד"ה ה"נ דאפשר בגרירה קשה הא לא נתחייב בגרירה עד שיהיה גבוה ג' וא"ל דמונח על תיבה שהוא גבוה ג' דודאי אין חילוק אם מונח ע"ג קרקע או על איזה דבר אחר דכשהוא עוקר פחות מג' לאיזה דבר שמונח שם הוי כלבוד לאותו דבר וצריך דוקא שיגביה שיהיה חלול תחתיו ג' שלא יהיה לבוד לשום דבר. ומ"ש התוס' לעיל שיהיה מונח ע"ג קנה כוונתם שלקחו מהקנה והחזיק ע"ג קרקע שיהיה חלול תחתיו ג' ועכצ"ל כמ"ש התוס' בשבת דף ח' ע"ב ד"ה לא מיחייב דבדבר שאין קל לנשאו לא חשיב הנחה כמו עומד לכתף דכיון דדרך לנושאו כך לא חשיב הנחה ומה"ט מגרר ויוצא פטור דאיכא איסור שבת ע"ש וכן מבואר בסמוך בגמרא דבעינן דוקא בדבר שדרכו בגרירה. ולפ"ז צ"ל בהא שכתבו התוס' דפחות מג' לא חשיב עקירה והוי כמונח אף דהכא מיירי בדבר שדרכו בגרירה מ"מ צ"ל דדוקא מגרר שדרכו בגרירה משא"כ כשנשאו באויר פחות מג' ואינו מגרר דאין דרכו בכך ולכך כיון שנשאו פחות מג' חשיב הנחה מטעם לבוד ולאו אורחיה בעקירה זו להתחשב עקירה דכל שנושא דבר שדרכו בגרירה שוב באמת צריך להגביה ג' ובלא זה לא חשיב עקירה. ולפ"ז מקשה התוס' שפיר לר"ת דהא אא"ל דהגבהה צורך עקירה כיון דאפשר בגרירה דהא אי הוי מגרר ע"ג קרקע היה חשיבא עקירה כיון דמיירי בדבר שדרכו בגרירה והרי הי' אפשר לעשות עקירה בלא קנין כלל רק שיש לפוטרו מטעם שכתבו התוס' לעיל בד"ה ה"נ נימא מטעם שכבר התחיל האיסור בשעת הגבהה ע"ש ולפ"ז מקשה שפיר לר"ת דהא קנאו בהגבהה פחות מג' קודם שהתחיל האיסור דכשמגביה ונושאו לא הוי עקירה עד שמגביה ג' ואפילו הגביה אחר פחות מג' ונתנו עליו והוא הגביה יותר עד ג' והוציאו חייב והגבהה צורך עקירה אא"ל דהא אפשר בגרירה כנ"ל ולפ"ז א"ש לבן עזאי דס"ל מהלך כעומד דמי אף דא"א להתחייב בלא התחלת ההילוך זה מ"מ כיון שלא התחיל האיסור עדיין ואפשר בגרירה הגבהה לאו צורך הוצאה הוא כנ"ל ברור:
דף לא:
בתוס' ד"ה ר"א כגון שצירף ופי' בקונטרס וכו' ועוד אמאי לא מוקי כשצירף ידו למעלה ע"ש. וי"ל קושייתם דמה שהקשו דלמעלה מג' כו' י"ל דהוצרך לזה משום דלמעלה מג' היה קשה כיון שבשבת אין חייב כשמוציא לרה"ר כ"ז שמהלך עד שיעמוד לפוש ברה"ר או כשמניחו ברה"ר. ולפ"ז כ"ז שמהלך או אפילו בעומד לכתף ומקבלו בידו איסור שבת ליכא דהא כיון דעומד לכתף לא חשיב גופו נייח דעומד לכתף לאו הנחה הוא וכו' והיכי דגופו לא נחה ידו נמי לא נייח כמבואר בשבת דף ל"ג וכמו שלא חשוב הנחה כשהונח על גופו כמו כן לא חשוב הנחה כשהונח על ידו ולכך ליכא איסור שבת אבל למטה מג' כלבוד דמי חשוב הנחה אפילו בשעה שמהלך שאפי' עומדת ברוח למטה מג' חשוב הנחה ומדלא מפליג גבי היה מגרר ויוצא לבין עומד לפוש ובין עומד לכתף ובין מהלך משמע דאפי' עמד לכתף חייב ולכך הוצרך לומר למטה מג'. וא"ל הא מוקמינן לעיל מתניתין כבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי ולדידיה חשיב הנחה אפילו בעומד לכתף די"ל דס"ל לרש"י דלפי המסקנא דהש"ס שמסיק מגרר ויוצא אצטריך לי' א"צ שוב לומר הא מני בן עזאי הוא ונשאר התי' דלעיל דמיירי בעומד לפוש ומגרר ויוצא אצטריך ליה דלא כמ"ש התוס'. ומה שהוסיפו להקשות עוד דידו קונה אפי' למטה מג' והוכיחו זה בתוס' לעיל ד"ה דאי בעי גחין ואכיל דהא דאמרינן בגיטין גבי קשורה אף ע"פ שאינה תלויה ע"ש י"ל דס"ל לרש"י דכל ברה"ר פחות מג' בטלו לגבי רה"ר ואינו קונה כ"א בהגבהה ג' ושם בגיטין מיירי ברשות הבעל וכלים של לוקח והנה הא דכלי של לוקח ברשות מוכר לא קני הוא מטעם שאין הבעל משאיל מקום הכלי וכלים אינן קונין רק במקום שיש לו רשות להניחם וכיון שהיא קשורה או תלויה אין הבעל מקפיד על מקום זה דהא איכא מ"ד שם דמקום קלתה קני לה אפילו אינה קשורה וכן כשהבעל מוכר קלתות קנה מטעם שאין הבעל מקפיד על מקומו דהוי כמלבושים שלה דודאי אם נתן גט במלבושים אף שהם רחבים ובולטים מן הגוף הרבה שקונה לה המלבושים דאינו מקפיד על מקום המלבושים וה"נ קלתה כשהיא קשורה הוי כשאר מלבושים אבל ברה"ר לא מהני למטה מג' רק בידו מטעם דידו חשיבא כד' על ד' ולא בטלה לגבי רה"ר:
בא"ד ונראה כגי' הספרים וכו' א"נ דגריס כדרבא ע"ש ומדקאמר כגון שצירף ידו וקבלה מוכח דכשהוציא כיס בידו לרה"ר ואוחזו בידו בראשו והכיס תלוי אף שעומד לפוש לא חשיב הנחה כיון שהכיס תלוי באויר ואינו מונח על שום דבר דהא בעינן הכא דדוקא שצירף ידו הב' וקיבלה וא' נימא דחשיב הנחה אפילו כשאחזו' בידו בראש הכיס הל"ל בפשיטות שהוציא הכיס מאסקופה שהוא למעלה מג' ועמד לפוש דחשיב הנחה לענין שבת וקנין כיון שהיא מוגבה למעלה מג' אלא ודאי דלא חשיב הנחה רק כשמונח על ידו:
בגמרא ר"א אומר כגון שצירף ידו וכו'. ונראה הא דמקשה בשבת דף צ"א לר"י דס"ל דאגוד כלי שמיה אגוד מהא דהיה מגרר ויוצא לא הקשה זה רק לפי תי' דהש"ס דהכא מיירי בצידי רה"ר או ברה"ר דקני מטעם משיכה ע"ז הקשה שפיר דאיסור גניבה קודם אבל לר"א א"א לפרש סוגיא דהתם דאי מיירי כשצירף ידו רק בסוף הכיס א"כ לא מקשה מידי דהא הקנין הוא מטעם ידו והכיס לא הגיע לידו עד לבסוף דהא לא צירף ידו עד סוף הכיס ואי צירף ידו בראש הכיס א"כ קשה מאי משני דמיירי בנסכא הא כיון שהגיע קצת הכיס לידו אמרינן כמאן דפסוק דמי וקני אפילו כשראש הב' מונח ברשות הבעלים כמ"ש תוס' בב"מ דף ז' בד"ה מחוי ר' אבוה ובדף ט' ד"ה אלא מסיפא ע"ש אלא ודאי דסוגיא דהתם לא קאי רק אהנך תירוצים דקנין הוא מטעם משיכה:
דף לב.
בתוס' ד"ה אלמא קסבר עולא. בת"י ועוד פי' ר"ת דדייק דממונא משלם וכו' ועוד כיון דבושת וכו' אטו בושת לאו חובל וכו'. לפעד"נ לתרץ דהנה לכאורה קשה על מה שהקשו התוס' דלמא ש"ה דגלי קרא ע"ש דלפמ"ש התוס' דבושת ופגם חובל ונלמד משאר חובלים דממונא משלם הכא דאיכא ג"כ בושת ופגם ודאי דנפטר מהמלקות מחמת בושת ופגם ומש"ה ג"כ מחייב קנס כיון דליכא מלקות ולא שייך לומר דמ"מ כחייבי מלקות שוגגין הוא דפטורין לעולא דהא לא שייך הטעם כיון דאלו אתרו ביה פטור דהא הכא אפילו בהתרו ביה חייב בתשלומי בושת וראיה מלקמן דף ל"ה ע"ב בהכהו הכאה שאין בו ש"פ וקרע שיראין דפטור לר"ל משמע דאם הכהו הכאה שיש בו ש"פ כיון דנפטר ממלקות מטעם ממונא דחבלא משלם הממונא דקריעת שיראין ול"ד לחייבי מלקות שוגגין דפטורין לר"ל וכ"כ הפ"י בהדיא שם כיון דניתק הלאו שבה שוב ל"ד לחייבי מלקות שוגגין ע"ש. ולפ"ז ל"ק קושית התוס' דהא ליכא כאן גילוי קרא כלל דהא דריבה רחמנא חייבי לאוין לקנס מיירי במקום דאיכא בושת ופגם דכבר ניתק המלקות משום ממון דחבלא דהא פסק הרמב"ם בהלכות חובל דחובל בחבירו ביוה"כ דממונא משלם ולא לקי וא"כ ה"ה הכא בלאו דאחותו דמשלם בושת ולא לקי וכיון דניתק המלקות משום ממון דבושת משלם ג"כ הקנס כמו בקרע שיראין הנ"ל וקרא אצטריך דלא למעט מקרא דולו תהיה לאשה דבעינן אשה הראוי' לקיימה ומ"מ פריך שפיר לעולא דהא מוקי לה בבוגרת ושוטה משמע דבנערה ושוטה חייב קנס אף דליכא בושת ופגם מנ"ל הא. ועכצ"ל דקושית התוס' היא כיון דהש"ס מספקא אי ממונא לקולא ובהצד דאי ממונא לקולא פריך הש"ס מה לחובל שכן הותר מכללו בב"ד והיינו משום דאיסור לאו דחובל קל משום דהותר מכללו בב"ד לכך דנין אותו בממון שהוא קל. ולפ"ז ממונא דחבלא אינו דוחה רק הלאו דחובל שהוא קל מפני שהותר מכללו ולא מלקות של שאר לאוין והא דפסק הרמב"ם הנ"ל שהחובל בחבירו ביוה"כ ה"כ פטור ממלקות היינו משום דה"ל הוכחה דמסקנת הש"ס הוא דממונא לחומרא ולפי הצד דממונא לקולא מקשה התוספת שפיר דלמא ש"ה דגלי קרא דא"ל דילמא קרא איירי במקום דאיכא בושת ופגם כבר ניתק המלקות משום בושת שהוא ממון דחבלא דז"א דהא ממונא דחבלא אינו יכול לנתק המלקות של לאו דאחותו שלא הותר מכללו וע"כ דגילה קרא על הקנס דלעולם יש לתלות הריבוי לקנס יותר מעל ממון תדע דהא לפי הס"ד דהתוס' דמפיק מנערה וכן לפי המסקנא דש"ס דמרבינן מתחת לא מרבינן רק קנס ולא בושת ופגם. ולפ"ז תי' ר"ת שפיר דקושית הש"ס היא ממ"נ דאי ממונא לקולא וממילא ממון דחבלא לא מנתק הלאו רק הלאו דחובל שהוא קל ולא מלקות של שאר לאוין א"כ מאי קשיא ליה הא איכא בושת ופגם הא ממון דבושת לא מצי למינתק מלקות של לאו דאחותו שלא הותר מכללו וממילא דבממון דבושת מלקי לקי ולא משלם ולא היה עולא צריך לאוקמי בשוטה. ואי ממונא לחומרא דבעי הש"ס למילף בכ"מ דאיכא ממון ומלקות דממונא משלם ולא פריך הש"ס רק מה לחובל שכן חייב בה' דברים והיינו דממונא דחבלא כיון שהוא עונש חמור שיש בו ה' דברים דחי למלקות משא"כ בשאר ממון שהוא עונש קל לא מצי למידחי המלקות ולפ"ז בושת ופגם שהוא ממון דחבלא דחו מלקות אפי' של שאר לאוין כמו בחובל לחבירו ביוה"כ וה"ה מלקות דאחותו ולפ"ז ליכא גילוי קרא גבי קנס דאימא דקרא מיירי במקום דאיכא בושת ופגם דנעקר המלקות משום תשלומי בושת ופגם ולכך משלם ג"כ קנס כמש"ל. אבל בשוטה דליכא בושת ופגם רק קנס לחוד מנ"ל דממונא משלם ולא היה צריך לאוקמי בבוגרת ושוטה רק בנערה ושוטה. ומשני הש"ס שפיר דעולא תחת תחת גמר פי' לעולם ממונא לחומרא ול"ק דא"כ ליכא גילוי קרא דנערה נערה דבקנס ממונא משלם ומנ"ל לעולא דבקנס ממונא משלם וע"ז משני עולא תחת תחת גמר דממונא משלם וא"ש. ולפ"ז ל"ק ג"כ מ"ש התוספות לר"ת על הא דמקשה הש"ס מה לחובל בחבירו שכן חייב בה' דברים הא בושת ופגם ג"כ חובל הוא דז"א דהא לפי הצד דממונא לחומרא לא היה קושית הש"ס מבושת כלל רק מקנס וכמש"ל וא"ש. וכיון דמסקנת הש"ס הוא דממונא לחומרא ולא מצינו מאן דפליג עליה בהא דממונא לחומרא וממון דבושת ופגם דחו אפילו לאו דאחותו כנ"ל לעולא שפיר פסק הרמב"ם דחובל בחבירו ביוה"כ דממונא משלם. ועוד נראה דגם מר"י איכא הוכחה דס"ל דממונא לחומרא דאי ס"ל דממונא לקולא א"כ הא דלא ילפינן כל התורה מחובל הוא רק מטעם דפירכא למה דחובל שכן הותר מכללו. ולפ"ז ג"כ ודאי דנדחה המלקות דחובל גם משום שאר ממון כמו דאמרינן גבי ממון לחומרא שכל חיוב ממון דחבלה דוחה לכל הלאוין ה"ה די"ל דממון אחר דוחה לאו דחבלה שהוא קל. ובדף ל"ה מבואר דאם הכהו הכאה שאין בה ש"פ וקרע שיראין דחייב מלקות לר"י ואין הממון דוחה לאו דחובל לר"י אלא ודאי דס"ל דממונא לחומרא. אך זה איכא למידחי קצת דאימר דתרתי בעינן ואפילו לאו דחובל שהוא קל לא נדחה רק מפני ממונא דחבלה שהוא חמור שיש בו ה' דברים ולא מפני שאר דברים. אבל ז"א דעיקר הפירכא דה' דברים היינו כיון דחזינן שהחמיר הכתוב בהעונש שחייבו בה' דברים י"ל ג"כ דהחמיר בו ליתן עליו עונש ממון שהוא חמור ממלקות וכיון דלאו דחובל הוא איסור קל יש ליתן עליו עונש קל דהיינו ממון לפי הס"ד דממונא לקולא ויש ללמוד מיניה אפי' בממון אחר וא"כ היה לו למידחי ג"כ ממון דקריעת שיראין ללאו דחובל בהכאה שאין בו ש"פ ושם מבואר דלקי בכה"ג א"ו דממונא לחומרא ופסק הרמב"ם שפיר. וקושיא השלישית שהקשה הר"י על ר"ת דאמאי לא ניליף בושת ופגם מקנס וחובל ועדים זוממין קושיא זו שייך אף למ"ש דהא יכולין ללמוד בושת ופגם מהנך שלשה שדוחין המלקות של לאוין החמורין שלא הותרו מכללן. ולתרץ נראה דהנה דברי התוס' הכא שכתבו שיכולין ללמוד מהנך שלשה במה הצד והיינו כיון שיכולין לומר ג"כ קנס יוכיח הן סותרין מ"ש בד"ה אלא עולא תחת תחת גמר שכתבו וז"ל דלא ס"ל רק בהנך שלשה כיון דלא מייתר קרא דתחת רק בקנס ע"ש ולפמ"ש כאן קשה דמ"מ נלמוד לכל התורה במה הצד מהנך שלשה. וליישב זה נראה דכללא הוא דכשיש שני כתובים על דבר א' דאין מלמדין רק אם הנך שני כתובים מיצרך צריכי שאין לא' במה שבחבירו אז למידין במה הצד. ולפ"ז הא שכתבו התוס' בד"ה אלא עולא דמצינן למימר דדוקא בהנך תלת ס"ל דממונא משלם ותליא בסברא אי ממונא לחומרא שרחמנא החמיר העונש בממון. ולפ"ז הפירכא במה הצד שפריך הש"ס בילפותא רק מעדים זוממין וחובל דמה להנך שיש בהם צד חמור וכיון שיש ג"כ ריבוי בקנס לנגד לאו דאחותו יכולין לומר קנס יוכיח וללמוד לכל התורה ולפ"ז אילו לא היה נכתב רק קנס וחובל לא היינו יכולין ללמוד עדים זוממין מיניה במה הצד דהא יש לפרוך מה להצד השוה שכן עשו מעשה משא"כ בעדים זוממים שלא עשו מעשה ואי הוה כתיב קרא מפורש גבי קנס ועדים זוממין לא יליף חובל מינייהו משום דאיכא למיפרך שכן לא הותרו מכללן וכיון דכולהו צריכי לאו שני כתובין הן וממילא יכולין ללמוד לכל התורה במה הצד מהנך תלת וממילא התוס' לא כתבו דמצינן למימר רק בהנך תלת אך אם נאמר דממונא לקולא דהפירכא הוא שכן יש בהם צד הקל והיינו בחובל שהותר מכללו ובע"ז שלא עשו מעשה ובזה ודאי דיכולין למימר קנס דאחותו תוכיח שאין שום צד הקל באחותו שהרי עשו מעשה ולא הותר מכללו וכיון דהיינו יכולין ללמוד ג"כ חובל במה הצד מעדים זוממין וקנס דליכא שום חומרא בלאו דחובל ומ"מ כתבינהו רחמנא גבי חובל וממילא ב' כתובין הן וא"י ללמוד לכל התורה דב' כתובין אין מלמדין. ולפ"ז לא כתבו התוספות דדוקא בהנך תלת רק בהצד דממונא לקולא משום דאין מלמדין ומקשי שפיר לעיל על ר"ת דלר"ת קשה מאי מקשה הש"ס מנ"ל לעולא ואבושת ופגם פריך לפי' ומאי מקשה הא י"ל דממונא לחומרא וממילא צריך לכתוב כל השלשה דאי הוי כתב קנס וחובל לא מצינן ללמוד ע"ז דפרכינן מה לקנס וחובל שכן עשו מעשה וכן אי הוי כתוב קנס וע"ז מצינן למיפרך מה להנך שלא הותר מכללו וכיון שצריכין למיכתב כל הני תלת ממילא מצינן למיליף לכל התורה כיון דכולה מיצרך צריכי לא הוי ב' כתובין ומקשה הר"י שפיר על הר"ת. אמנם לפמש"ל דדברי ר"ת לא קאי רק בהצד דאי ממונא לקולא וכבר כתבתי בהצד זה קרא דחובל מיותר והוי ב' כתובין ולא מצינן למילף אפי' מכולהו. אך על מ"ש המפרשים על דברי תו' בין על תי' א' ובין על תי' ב' דמ"מ קשה על המקשן שרמי מתניתין אהדדי דאין לוקה ומשלם דמאי מקשה הא אין לוקה ומשלם הא בקנס רבי קרא דקושיא ראשונה הי' רק על קנס דעל בו"פ מקשה אח"כ. וכן קשה על ר"י דהיה לו לתרץ כן מתניתין דהכא. ולתרץ נראה ובזה יתורץ ג"כ קושית התוס' בד"ה ורמינהו דה"ל להקשות ארישא דממזרת ומקודם נתרץ מה שהקשו התוס' על הירושלמי בד"ה ועל אשת אחיו דמבואר שם בירושלמי דקנס א"י למחול מהא דיתומה ומפותה. והנה בספר הפלאה כתב לתרץ דהא דא"י למחול קנס הוא מטעם דקנס הוא דשלב"ל משום דלמא מודה ומיפטר וכיון דמודה בקנס ואח"כ באו עדים כשלא חייב עצמו בכלום חייב לא הוי דשלב"ל ולכך ביתומה ומפותה דאין מחייב עצמו כלום בהודאתו לא הוי דשלב"ל ומהני מחילתה משא"כ במתניתין דמיירי בנתארסה ונתגרשה דבושת ופגם לאביה לשיטת הרמב"ם דא"י למחול ומחייב עצמו בהודאתו בבושת ופגם ופטור מהקנס אף שבאו עדים אח"כ הוי שפיר דבר שלב"ל ויכול למחול. ודבריו תמוהין דבהדיא אמרו בירושלמי במתניתין דיתומה ומפותה דפטור רק מבו"פ וקנס א"י למחול. ועוד קשה לשיטת הרא"ש דפסק בנתארסה ונתגרשה דהבושת לעצמה. ועוד דהא הירושלמי הוכיח זה מהא דבגרה עד שלא עמד בדין דהרי הן לעצמה ושם ודאי דאפי' ליכא בו"פ הוא לעצמה. ונראה לפענ"ד דהא דקנס א"י למחול ודאי דאין הטעם משום דשלב"ל דע"ז הקשה בש"מ קושיא אלימתא דהא יכול לסלק עצמו מדבר שלב"ל הא למה זה דומה למתנה עמה שלא יירשנה וה"נ כיון שלא זינתה עדיין יכולה לסלק עצמה ע"ש. ולפ"ז נראה דתליא בפלוגתא דבב"מ דף מ"ג פליגי רב ושמואל במתנה עמש"ב ואמרינן התם דאף דבדבר שבממון תנאו קיים מ"מ באונאה כיון דלא ידע דמחיל. וכתבו התוס' דמאן דס"ל דלא מהני תנאי בירושה הוא משום דלא ידע דמחיל דאימר תמות היא קודם ומקשי שם התוספות האיך תוכל למחול הכתובה הא לא ידע דמחיל ותי' כיון שתהי' קלה בעיניו להוציאה ידעה ומחלה א"נ לשמואל ואביי דלא מחלקי בין ידעה ומחלה או לא. ולפ"ז אמרינן בירושלמי שפיר דקנס א"י למחול דבקנס ודאי חשיב לא ידעה משום דלמא מודה ומיפטר דהא אפי' דשלב"ל חשיב מה"ט. ולפ"ז תליא במחלוקת אי מתנה עמש"ב תנאו בטל במקום דלא ידע דמחיל. ובזה פליגי הירושלמי והש"ס דילן. ולפ"ז א"ש נמי הא שאמר השתא דאתית להכא אפ"ת בנערה ביתומה ומפותה דקשה הא כיון דאמר במפותה אצ"ל בשוטה ובוגרת ומפותה ג"כ מחלה הכל וא"כ מה חידוש ביתומה ומפותה א"ו דהתרצן הראשון סובר דבעינן דוקא בוגרת ומפותה שקנס א"י למחול ולכך בעינן בוגרת שאין לה קנס והתרצן השני דמתרץ ביתומה ומפותה ס"ל כשמואל ואביי דמתנה עמש"ב מהני אפילו בלא ידעה ומחלה. ועוד נראה דיש לחלק בין ידעה דאיכא עדים דאז כיון דבאמת לא מהני הודאתו במקום דלא מחייב עצמו בכלום והוי כיודעת שנתחייב לה ולכך במתניתין דמכות בהתרו בי' ידעה מהעדים ומהני מחילתה משא"כ במתניתין דהכא איכא לאוקמי בלא ידעה כלל מהעדים דחשיב כלא ידעה דמחיל. ולפ"ז מתורץ ג"כ קושיא הנ"ל על המקשן דלמא שא"ה דגלי קרא די"ל דס"ל דקרא איכא לאוקמי במקום דאיכא בו"פ דנעקר המלקות ולכך נותן ג"כ קנס משא"כ במתניתין אא"ל ה"ט דהא באשת אחיו צ"ל כתי' התוס' כנ"ל בדף כ"ט בד"ה ועל אשת אחיו דע"כ מיירי בנתארסה ונתגרשה דלעצמה. ולר"פ דמוקי הא דחייבי כריתות במפותה משום קושיא דניתן להצילו בנפשו וכיון דלעצמה הרי מחלה וצריכין לתי' הירושלמי דקנס א"י למחול וכיון דלשיטת הרא"ש בו"פ ג"כ לעצמה ומחלה שוב ליכא לשנויי דהכא משלם קנס משום דבו"פ הוי חובל ועקר להמלקות כנ"ל דהא באשת אחיו ליכא בו"פ כלל דהא מחלה ואפ"ה משלם קנס ואינו לוקה ומקשה שפיר. ולפ"ז א"ש ג"כ קושית התוס' דליקשי ממזררת בהמר" דהוא משום דבו"פ עקר להמלקות כנ"ל ולכך הוכרח להקשות מאשת אחיו דליכא בו"פ. והא דפריך ר"פ לקמן דף ל"ה קשיא ממזרת הא ממזרת ל"ק כלל ולכן נראה דר"פ לשיטתי' פריך דר"פ ע"כ ס"ל דממונא לקולא דהא כתבו התוס' בד"ה מתניתין כמאן מוקי לה דר"פ אף דס"ל כר"ל משני מתניתין כדעולא והיינו דגמר קנס מג"ש דתחת דממונא משלם וכבר כתבתי לעיל דאי ממונא לחומרא ממילא יכולין ללמוד דבכל התורה ממונא משלם כקושית ר"י על ר"ת כנ"ל ור"פ כיון דסובר כר"ל דבכל התורה מלקי לקי כי חייבי מלקות שוגגין פטורין ע"כ הוצרך לומר דס"ל דממונא לקולא דאי ממונא לחומרא הוא ילפינן בכל התורה מקנס וחובל וע"ז דממונא משלם כמש"ל אע"כ דס"ל ממונא לקולא מסברא. ולפ"ז שפיר קשה ממזרת דשוב אא"ל דהכא משלם קנס ולא לקי משום דבו"פ שהוא חובל עקר להמלקות דאי ממונא לקולא אין ממונא דחבלה יכול לעקור רק לאו דחובל שהוא הותר מכללו אבל לא לאו דאחותו ומקשה שפיר:
בתוס' בד"ה ואי ממונ' לקול' וא"ת איתגורי מיתגר וי"ל דחס וכו'. עפ"י שהקשה דא"כ מאי פריך הש"ס מנא ליה לעולא הא דילמא ס"ל לעולא ממונ' לחומר' ומסברא אמר ממונ' משלם דמה"ת נידייניה במלקות הקל אטו איתגורי איתגר ע"ש. ולתרץ נראה דבלא"ה קשה האיך שייך לומר כלל ממונא לחומרא וכי אם הכהו הכאה שיש בה ש"פ יהיה חמור ממלקות לכן נראה דהנה הסמ"ג לאוין מ' כתב הטעם בהא דאין עונשין מן הדין משום די"ל אדרבה כיון שהוא חמור אין לו כפרה בעונש ולפ"ז א"ש דודאי עונש מלקות חמור מעונש ממון דאין פדיון למלקות בממון כמבואר בדף ל"ז והכא שאני דכרת של איסור אחותו לא נתכפר רק במלקות ולא בממון והפסד הנחבל לא נתמלא רק בממון ובכה"ג י"ל דממונא לחומרא כיון שיש לו עונש ממון וכרת דאחותו לא נתכפר לו ודין שמים יש עדיין עליו חשיב חומרא לענין עונש שעונשין לו עכשיו ודאי דהמלקות עונשו חמור וגדול מאוד מממון ולכך אף אי ממון לחומרא אף דנידון במלקות לא שייך להקשות איתגורי איתגר דהא עונש מלקות חמור ורחמנא הקפיד שיהיה לו כפרה על האיסור כרת ול"ק כלל איתגורי איתגר רק אי ממונא לקולא מקשי התוס' שפיר איתגורי איתגר כיון דעונש קל הוא מה"ת יהיה דין רחמנא כך שלא יהיה נידון בעונש החמור שיהיה לו כפרה ומתרץ שפיר דחס רחמנא אממון דנחבל. ואפ"ל ג"כ דמחמת הפסד הנחבל הקל רחמנא על העונש שיתכפר ג"כ העונש מלקות. וכן בכ"מ דפריך הש"ס איתגורי איתגר היינו כגון חמותו ונעשה א"א שיש לו כפרה בעונש החמור על האיסור החמור מקשה הש"ס שפיר מה"ת נידייניה בעונש הקל וכי איתגורי איתגר דאדרבה ראוי למידייניה בעונש החמור שיתכפר בעונש חמור וזאא"ל כשיש עליו שני עונשין חמור וקל שיתכפר הכל בעונש הקל דעטו איתגורי איתגר. והנה כל הנ"ל כתבנו ע"פ תי' התוס' על קושייתם דמקשי בדף ל"ה דמקשה ר"פ לרבה דליקשי ר"פ לנפשיה דר"פ ס"ל כעולא. אבל לפע"ד לא צריכין לזה די"ל קושית התוס' הל"ל באופן אחר. דהנה בסנהדרין דף ע"ג בתוס' ד"ה במפותה וד"ה כתבו וז"ל ויש להוכיח בע"כ דמתניתין לא אתיא כר"ע דברייתא דהא ר"פ פסק התם דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס והש"ס קאמר דמאן דא"ל חידוש וכו' ע"כ סבר כר"ע דמתניתין עכ"ל ע"ש ובמג"ש תמה בזה דהא ע"כ ר"פ דאמר חידוש שחידשה תורה בקנס הוא רק אליבא דר"מ כמ"ש התוס' לקמן ומתניתין לא אתיא כר"מ דא"כ קשיא בתו ובאמת הוא תימה רבה. ולפעד"נ לתרץ דהנה לכאורה קשה הא דאמר ר"פ חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם דהאיך מצינו חידוש זה בתורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם ועכצ"ל דר"פ אמר כיון דהא דלא מיקטל ומשלם גבי ממון כתב קרא ולא מצינו למיגמר מינייהו קנס כיון דחידוש הוא דקנס מממון לא ילפינן. ולפ"ז י"ל דר"פ אמר דינו דהיתה פרה גנובה לו לכ"ע אפי' אליבא דרבנן דמוקי קרא דכדי רשעתו במלקות וממון וס"ל כר"ל דח"מ שוגגין פטורין וכדאביי דיליף רשע רשע וכר"ע דס"ל ע"ז קנסא הוא וקרא דכדי רשעתו בע"ז כתיב דקנסא דאין לוקה ומשלם וממילא ילפינן במיתה וקנס באתרו ביה דמיתה פטור אף הקנס כמו במלקות וקנס מג"ש דרשע רשע וזהו דוקא באתרו ביה דכדי רשעתו מיירי באתרו ביה דכתיב ארבעים יכנו משא"כ בלא אתרו ביה דליכא רק קרא דלא יהיה אסון דמיירי באסון ממש לר"ל א"נ מקרא דחזקי' דמיירי בממון ממילא לא נוכל ללמוד קנס לפטור בשוגג בלא אתרו בי' דחידוש הוא ולא ילפינן ממון לפטור בשוגג ומיירי ר"פ בלא אתרו ביה וכתבו התוס' שפיר דלר"פ אליבא דר"ע דס"ל דע"ז קנסא הוא ולפמ"ש התוס' כאן דר"פ ס"ל כעולא ממילא אוקי למתניתין באתרו ביה ולכך פוטר שפיר במתניתין בבתר כיון דאתרו ביה כיון דכ"ע ס"ל ע"ז קנסא הוא וס"ל כר"ל וכאביי דגמרינן מג"ש דרשע רשע ופטור באתרו ביה וא"ש דברי התוס' כיון דר"פ אליבא דכ"ע אמר דינו ומ"מ לא מצינו לאוקמי קרא אשר לא אורסה כר"ע דברייתא דממ"נ קשה אי באה התורה למעט ארוסה בהתרו בי' דלא נימא חידוש הוא שחידשה התורה בקנס כדאמר התם ז"א דהא זה נלמד כבר מקרא דכדי רשעתו דכתיב ג"כ בקנס ואי בלא התרו ביה הא באמת לר"פ מחויב לשלם וממילא מוכח דס"ל כר"ע דמתניתין ומקשה התוס' שפיר. אך עדיין קשה דלר"פ דס"ל חידוש שחידש' תורה בקנס וח"מ שוגגין חייבין כמש"ל לא הי' צריך לאוקמי קרא במפותה דניתן להצילו בנפשו אינו אלא בח"מ שוגגין כמ"ש רש"י בסנהדרין ע"ש דאינו פוטר מממון די"ל דס"ל לתוס' דניתן להצילו בנפשו כח"מ מזידין דמי כיון דיש עליו דין אסון בשעת חיוב תשלומין עמש"ל דף ל"ג בתוס' זה אלא פשיטא דאתרו בי'. ולפ"ז י"ל קושית התוס' בדף ל"ה שהקשו דליקשי ר"פ לנפשי' באופן אחר אף דלא ס"ל כעולא דר"פ ס"ל כרבא דיליף מכה מכה אליבא דר"ל ול"ל ג"ש דרשע רשע וממילא לא יכולין ללמוד דמיתה פוטר מע"ז דכתיב גבי מלקות וקנס כיון דל"ל ג"ש דרשע רשע והא דמיתה באמת פוטר קנס אף דקרא דלא יהי' אסון וקרא דתני דבי חזקי' בממון כתיב וקנס לא מצינן למילף מממון לר"פ דחידוש הוא י"ל דס"ל כר"ח בן עקביא בדף ל"ח דיליף מכל חרם שח"מ מזידין פטורין מקנס וח"מ שוגגין ליכא למיליף רק מקרא דלא יהי' אסון או מתנא דבי חזקי' דמיירי רק בממון ממיל' קנס דלא מצינן למיליף מממון חייב ויכול לאוקמי מתניתין כר"מ דס"ל לוקה ומשלם ומ"מ בתו פטור באתרו בי' דיליף מכל חרם משא"כ לרבה דס"ל כת"ק דרחב"ע דלא יליף מכל חרם כמבואר בדף ל"ח וס"ל בהדיא בדף ל"ה דאפילו במזיד היכא דמיקטל משלם קנס מקשה שפיר אי ר"מ קשיא בתו:
בתוס' בד"ה דאין לוקה ומשלם הקשו דניליף לרבנן קנס ממש"ר דלוקה ומשל'. ולפעד"נ לתרץ דבסנהדרין דף ע"א כתב רש"י דבבן סורר מתרין בו לאו דוקא דהא א"א לאשכוחי התראה בבן סורר דהתראת ספק הוא וע"כ כיון דכתב רחמנא ויסרו אותו ע"כ אף בלא התראה. ולפ"ז נראה דבמש"ר ג"כ לא בעי התראה דהתראת ספק הוא דנתרי בהם אימת אי בשעת מעשה בשעה שאמר לא מצאתי לבתך בתולים הא התראת ספק הוא דלמא לא יבואו עדים ויעידו אפי' בשעה שאמר לעדים באו והעידוני ג"כ התראה ספק הוא דאימר לא ישמעו לו להעיד בב"ד ובשעה שבאו לב"ד והעידו הבעל אינו עושה שום מעשה ומה שעבר כבר מה דהוי הוי ודמי ממש להא שכתב רש"י בסנהדרין ע"ז גבי בן סורר ומורה דלא בעי התראה מטעם התראת ספק הוא והא דמבואר בריש מכות דמש"ר בעי התראה היינו אליבא דר"י הוא דהתראת ספק שמיה התראה כמו בבן סורר ומורה ולפ"ז א"ש דע"ז שפיר גמר ממש"ר דע"ז ג"כ לא בעי התראה משא"כ שאר קנס דאחותו דבעי התראה ליכא למיגמר ממש"ר דאיכא למיפרך מה למש"ר דלא בעי התראה ושלא עשה מעשה כדפריך הכא משא"כ בע"ז יליף שפיר ממוציא ש"ר. ועתה נבוא ליישב שיטת ר"י דלכאורה קשה מ"ש בד"ה וקיי"ל וז"ל וכרבנן דס"ל קידושין תופסין וכו' דלכאורה הוא תמוה דמה מקשה הש"ס מנ"ל לעולא דלמא עולא מוקי. לה כר"ע. ונראה ליישב דלעיל אמרינן לר' סמאי דמן הכל עושה ר"ע ממזרין חוץ מאלמנה לכ"ג ור"י ס"ל דאפי' מחייבי עשה הולד ממזר חוץ מבעולה לכ"ג ולפ"ז אפילו סבר כר"ע מוכח דס"ל דבעלמא ממונא משלם דאלת"ה קשה לר' סמאי נוכל לאוקמי חד ריבוי לח"ע וחד לאלמנה לכ"ג דקידושין תופסין וקרא אתי להורות דממונא משלם ולר' ישבב קשה דאימר חד קרא אתי לחייבי עשה וחד לבעולה לכ"ג דליכא מלקות וליכא ריבויא כלל דממונא משלם ולא לקה וא"ש. וטעם המחלוקת שבין ר"ת ור"י דלר"ת דבושת מנתק מלקות דאחותו וממילא משלם הקנס כמש"ל ור"י ודאי דלא ס"ל כן דא"כ לא מקשה כלום על ר"ת כמש"ל ונראה דמחלוקתו תליא בהא שכתבו התוס' בסנהדרין דף ע"ג אי נתרבתה העראה לקנס וממילא כיון דבושת חייב ג"כ בשעת העראה ועקר להמלקות שנתחייב בשעת העראה וממילא משלם קנס על העראה ור"י סובר דלא נתרבתה העראה לקנס ובו"פ משלם בשעת העראה וא"כ אפי' למ"ד דהעראה זו הכנסת עטרה ובשעת העראה איפטר ממלקות מחמת תשלומי ממון דבושת מ"מ בשעת גמר ביאה כשגמר ביאתו ודאי דחייב מלקות אילו אתרו בי' שלא יגמור ביאתו דאפי' על פרישה באבר חי חייב מכ"ש על גמר ביאה וכיון דקנס אינו מתחייב רק בשעת גמר ביאה נפטר אז מכח המלקות ול"ד להא דמקשה בסנהדרין שם למ"ד העראה זו הכנסת עטרה דשם שאני כיון דנפטר מקנס על העראה ועל הגמר ביאה כבר היא בעולה ופטור משא"כ הכא דלא נפטר מהקנס בשעת העראה אדרבה מחייב רק שלא הגיע עדיין זמן החיוב ובשעת גמר ביאה ודאי מחייב מלקות דמלקות חייב אף על הבעולה וממילא פטור על הקנס דהא התוס' הקשו בסנהדרין וביבמות שם אי לא נתרבתה העראה כגמר ביאה דהאיך משכחת חיוב קנס הא בשעת גמר ביאה בעולה היא ותי' דבהכי חייב רחמנא כו'. ולפ"ז דתרוייהו בעינן בקנס העראה וגמר ביאה דעל העראה לבד דהיינו שהערה בה ופי' פטור מקנס דלא נתרבתה העראה כגמר ביאה לקנס וכן אם נפטר על ההעראה וקנס משום חיוב מלקות או מיתה גם על הגמר ביאה פטור כיון דבשעת גמר ביאה בעולה היא ולפ"ז תמוהין לי מאוד דברי התוס' ביבמות דף נ"ט בד"ה אלא לאו וז"ל דמאי מקשה הש"ס בסנהדרין למ"ד העראה זו הכנסת עטרה וכו'. ע"ש ולפמ"ש מקשה הש"ס שפיר דבשעת גמר ביאה ודאי פטור בכה"ג מקנס דכבר היא בעולה אחר הכנסת עטרה וכנ"ל ומטעם זה תמוה ג"כ מה שכתב הגאון מ' בעריש הובא דבריו בספר פ"י בראש הספר ע"ש. ובלא"ה תמוהין דבריו שם במה שהקשה לעולא דהא המלקות נתחייב קודם משעת העראה והקנס לא נתחייב עד גמר ביאה וא"כ איך יפטור הקנס להמלקות שנתחייב קודם ודמי לגונב חלבו של חבירו ואכלו דחייב לשלם מטעם דמשעת הגבהה הוא דקנייה וה"נ דכוותי' וי"ל דס"ל להך תי' כהך לישנא דמשני לעיל גבי זורק חץ דא"א להנחה בלא עקירה ה"נ לא אפשר גמר ביאה בלא העראה:
בא"ד כגון בשעה שהעידו טבחו השור של גניבה וכו' והוא תמוה דא"כ נפסלו העדים בשעת עדות וא"כ היו פסולים בשעת הגדת עדות ואין בהם דין הזמה וכן הקשה בספר הפלאה. ונראה דהנה א"ל בכוונת התוס' בשעה שהעידו שהוא בן גרושה טבחו השור של גניבה שיהיה גם בזה דין ממונא משלם ולא לקי כמו בשאר עדים זוממים וזה ודאי אא"ל דהא בחובל בחבירו ג"כ ריבה רחמנא דממונא משלם ולא לקי ואפ"ה אמרינן לקמן בדף ל"ה דאם הכה בו הכאה שאין בו ש"פ וקרע שיראין דמילקי לקי ולא משלם אלמא דלא אמרינן דממונא משלם רק בממון דחבלה אבל לא בשאר ממון וא"כ ה"נ בע"ז לא אמרינן דממונא משלם רק בממון דכאשר זמם ולא בשאר ממון וע"כ כוונת התוס' דאין מחייבין אותו ממון רק מלקות ולפ"ז משכחת לה כגון שמודים בשעת הזמה שקודם שהוזמו עמד בדין על הגניבה ועל הטביחה על השור ששחט בשעה שהעידו על בן גרושה ומודים ג"כ שנתחייבו כבר על שור זה ע"פ ב"ד ובודאי דלקי על הזמה דהא לא נפסל ע"פ עצמו ומ"מ פטור מלשלם כיון דעל שעה זו שטבח העיד שהוא בן גרושה ולקי עכשיו על העדות שהעידו בשעה זו שא"א לחייבו שוב על הטביחה שהי' בשעה זו משום כדי רשעתו ומ"מ מיקרי קנס כיון דבשעה שהעיד הי' שם קנס עליו דבשעה זו עדיין לא עמד בדין תדע דהא ודאי אם עמד בדין על הטביחה וחייבוהו לשלם שלא ידעו שנתחייב מלקות בשעה זו שטבח ואחר זה באו עדים שנתחייב מלקות בשעה זו ומלקין אותו ודאי דמחייבין אותו בהקנס ולא אמרינן דכבר נעשה הקנס ממון מחמת שעמד בדין דודאי כיון דעיקר המעשה קנס הוא ובקנס לוקה ומשלם א"כ ה"נ כשמודה:
בא"ד א"נ טעמא דרבנן כדמפרש בירושלמי וכו' דאע"ג דעדים זוממים וכו'. וק"ל דהא אף אם לא נאמר סברא זו א"ש בפשטות דעדים זוממים שפיר גמרינן ממוציא ש"ר דתרווייהו חידוש הוא רק דאיכא למיפרך מה למוציא שם רע שהוא קנס אפ"ה לא גמרי רבנן דס"ל עדים זוממים ממון רק שאר קנס רק דאית ביה מעשה לא מצי למילף ממוציא שם רע דחידוש הוא:
בגמרא ביתומה ומפותה. והנה בתוס' דף ס"ט בד"ה ועל אשת אחיו כתבו וז"ל דהש"ס דילן סותר להירושלמי שכתב דהקנס א"י למחול. ולפעד"נ לתרץ דס"ל עכשיו דממונא לקולא והתוס' בד"ה ואי ממונא לקולא הקשו מאיתגורי איתגר ותי' דחס רחמנא אממונא של נחבל. ונראה דזה שייך בנחבל בע"כ משא"כ הכא במפותה די"ל דודאי מילקי לקי ולא שייך הכא לומר דחס רחמנא כיון דמדעתה רוצה מחמת הנאת בעילה רק דאין מחילתה מהני משום דבר שלא בעולם והאיך שייך לחוס על מי שעושה ברצונו:
בתוס' ד"ה שכן יש בהן צד חמור ור"ת פי' כו' וס"ל בפ"ק דמכות דיליף ממוציא ש"ר ועדים זוממים דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו כו'. מוכח מדבריהם אלו דעדים זוממים שמעידים על מוציא ש"ר דלוקין ומשלמין ממון דהא פריך שם ג"כ על הילפותא ממוציא ש"ר ועדים זוממים מה להנך שכן יש בהן צד חמור. ולפי' ר"ת צ"ל שם ששייך ג"כ בע"ז הפירכא דלוקה ומשלם דהיינו כשמעידין על אחד שהוציה ש"ר דחייב שניהם מכח כאשר זמם וכ"כ הפ"י. אבל כך דהא בסנהדרין דף ט' בהביא הבעל עדים והזימום לעידי האב דנהרגין ומשלמין ממון אמרינן הטעם משום דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה משמע דבלא זה פטורין אף שרצו לחייב שניהם וכ"נ דכוונת התוס' הוא ג"כ הכי דמשכחת דלוקה ומשלם בכה"ג שהמלקות לזה ותשלומין לזה ור"ת אזיל לשיטתו דס"ל דלא מחייב במיתה לזה ותשלומין לזה רק בעדים זוממין. ולפ"ז לא משכחת לה בשום דבר דלוקה ומשלם רק במוציא ש"ר וע"ז. ופריך הש"ס שפיר במכות שם שכן יש בהם צד חמור וזהו כוונת התוס' כאן. ומ"ש התוס' בד"ה שלא השם דלא מיסתבר שלא יהיו חייבין ממון ומלקות בכה"ג דכוונתם דווקא לר"מ דס"ל בכל התורה לוקה ומשלם לא מיסתבר לפוטרו לר"מ בכה"ג כנ"ל ברור:
דף לב:
בגמרא ר"י אפילו תימא אחותו נערה וכו'. וצ"ל דר"י דמוקי מתניתין דמכות בהתרו בי' מיירי בשיטה דאלת"ה קשה דהא בושת ופגם חובל הוא כמ"ש התוס' לעיל בד"ה אלמא. אי נמי דמוכח כדעת ריב"ם דבושת ופגם לא דמי לחובל ועמש"ל בחידושי הלכה ותוספות שלי תי' אחר על המקשן ובזה מתורץ ג"כ לר"י:
בתוס' ד"ה מכדי כתיב ואי ס"ד עין תחת עין ממש א"כ יד ביד בע"ז כו'. אין להקשות אף אי נימא דעין תחת עין ממש הוצרך יד ביד דלא נימא מלקות החמור פוטר מעין תחת עין ממש דז"א דכיון דעין תחת עין ממש עונש גוף הוא ממילא בעי אזהרה דלא תענה לעמני עונש הגוף דדוקא לענין ממון כתב התוספות בד"ה שלא השם דלא בעי אזהרה אבל עונש הגוף בעי אזהרה וכיון דצריך אזהרה דלא תענה לעונש הגוף דיד תחת יד ממש שוב לא לקי על לאו דלא תענה:
דף לג.
ברש"י ד"ה דלאו בני התראה נינהו הילכך אי איכא למיענשינהו לא תענשינהו אלא על ממון דאין עונש הגוף בלא התראה ע"ש. וע' במהרש"א שהקשה דהא במיתה וממון הוי עונש הגוף בלא התראה. ותי' דעונש הגוף שנתחייב מקרא דכאשר זמם לא בעי התראה וכו' והקשה בספר הפלאה דהא אביי קאמר בתר הכא מקרא דכאשר זמם משמע דבתחלה סברי אף כאשר זמם בעי התראה ע"ש. ולפעד"נ דדוקא לרבא דס"ל דא"א כלל להתרות בע"ז כתב המהרש"א שפיר דכאשר זמם לא בעי התראה דאל"כ בטלת כאשר זמם דאם נאמר אצל מיתה דבעי התראה א"א לקיומי כלל כאשר זמם דלא יכול להתרות בהם וכיון דהמלקות הבא מכח כאשר זמם כגון שבאו לחייבו מלקות ל"צ התראה כשבאו לחייבו מלקות וממון או מיתה וממון מילקי לקי תדע דלא הי' קשה לרש"י רק מלאו דלא תענה כיון דא"א להתרות והי' ס"ד דרש"י דבלאו דלא תענה כיון דלא שייך ביה התראה ליכא מלקות בלאו דלא תענה כלל כמו בלאו שאין בו מעשה וכהס"ד דהתוס' ד"ה א"כ בטלת והוכחת אביי הי' שלא נימא דכאשר זמם לא נאמר רק כשרצו לחייבו במיתה ומלקות אבל כשרצו לחייבו ממון ע"ז לא נאמר כאשר זמם כלל כעין מ"ש התוס' בד"ה מכדי כתיב ע"ש וה"נ כיון דיש עליו מלקות דלא תענה לא מיענשי בממון דבממון לא נאמר כאשר זמם דקיי"ל מילקי לקי וע"ז אמר אביי דאף דבכל מלקות וממון מילקי לקי הכא ממונא משלם כיון דלא מצינו עונש הגוף בלא התראה רק בבן גרושה דגזה"כ הוא הכא שיש לעונשו בעונש ממון יותר יש לעונשו בממון מלעונשו במלקות בלא התראה אבל לאביי דאסיק דאפשר להתרות בהו היה נראה דצריך התראה אפי' במיתה כיון דאפשר לקיים בהו כאשר זמם בהתראה ודאי דצריך התראה ואמר שפיר מי איכא מידי ובזה א"ש נמי מה דמקשה הש"ס מבן גרושה דליבעי התראה כיון דלא שייך לומר א"כ בטלת לאו דלא תענה דהא אפשר לקיימו בהתראה והוצרך לרבות מקרא דמשפט א' אבל בהס"ד דא"א להתרות לא היה צריך להכתוב דמשפט אחד דהא כתיב מלקות בהדיא בעדות בן גרושה וכיון דא"א להתרות בהו בהס"ד ע"כ גזירת הכתוב הוא ללקות בלא התראה:
בגמרא ניתרו בהו אימת ניתרי בסוף מה דהוי הוי ופרש"י כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ע"ש. והקשה בספר הפלאה הא כיון דצריך התראה כל זמן שלא התרו בהו הוי עדות שאאי"ל ולא הוי עדות ויכולין להחזיר ולהגיד ע"ש. ולפעד"נ דהא ליתא כיון שהגידו בב"ד אף שאין עדותן פועל להעניש עונש הגוף או ממון אין יכולין להחזיר ולהגיד תדע דהזמה שלא בפניהם או עדות שבשטר דא"א לקיים בהו הזמה ומ"מ מהני לפסול לגוף של עדים כמבואר בש"ך סי' ל"ח ע"ש וא"י לחזור ולהגיד דלא יגיד חדא הגדה במשמע כמ"ש רש"י דף י"ח בד"ה כיון שהגיד ע"ש וראיה לזה מפסחים דף י"ב בתוס' ד"ה באיזה יום הקשו וז"ל כיון שכבר כיונו יום אחד בחודש למה למישיילינהו באיזה יום אפילו לא כיונו יום אחד ה"ל חוזר ומגיד ות' כיון דז' חקירות מדאורייתא צריך שלא יכחישו זא"ז ע"ש ולא תירצו בפשיטות קודם גמר דרישה וחקירה הוי עדות שאאי"ל ויכולין להחזיר ולהגיד אעכצ"ל דכל שהגיד בב"ד א"י להחזיר ולהגיד והגדה מעליא היא הוי הגדה ראשונה רק שאין מענשין על עדותן עונש הגוף כשהן עדות שאאי"ל ואי הוזמו אח"כ נפסלין לעדות מחמת שהעידו שקר אף שלא ידעו בחקירות מ"מ נפסל הנידון ולכך נפסלו העדים ג"כ כשהוזמו:
בתוס' ד"ה אלא פשיטא דאתרו בי' כו' וי"ל שיכולין להצילו בא' מאבריו והכי אמרינן בבן סורר ע"ש. והוא תימה חדא דלמה ציינו עצמם על הא דאתרו בי' הא קושיא זו קשה אפי' על דלא אתרו בי' ועוד דמה צורך הי"ל להביא הקושיא זו מעצמם דבהדיא מבואר קושיא זו ותי' בש"ס בבן סורר דף ע"ד. ונלענ"ד שכיונו בזה דהנה שם בסנהדרין רצה הש"ס לומר טעם החיוב דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב ומסיק דהוי משום דיכול להצילו באחד מאבריו ולפי מה שס"ד דהטעם של חיוב משום דמיתה לזה ותשלומין לזה. ונראה דאף דמיתה אינה פוטרת ממון מ"מ ממלקות פוטרת אף דמיתה לזה ומלקות לזה דמיתה ומלקות לא ילפינן ממיתה וממון כמבואר לקמן דף ל"ז לפ"ז לא היינו יכולין למילף מכאן דממונא משלם ומילקי לא לקי אף למאי דמוקמינן קרא בהתרו בי' ומותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דהא בכאן ליכא מלקות כלל כיון דניתן להצילו בנפשו פוטר אותו ממלקות וממון אינו פוטר מטעם דמיתה לזה וממון לזה. ולפ"ז לא הי' יכול רב ששת ברי' דר"א להוכיח דינא דממונא משלם לכך הביא התוס' המסקנא דפרק בן סורר דעיקר הטעם דהא דניתן להצילו בנפשו אינו פוטר מממון משום דמיירי שהיה יכול להציל בא' מאבריו והוי כמיתה ותשלומין לאחד משום דברודף הי' חייב מיתה לכל אדם כמ"ש התוס' לעיל דף ל"א ד"ה ר"א בזר שאכל תרומה משלו כו' וממילא בכה"ג גם ממלקות פטור כיון דהוי מלקות ומיתה לא' וע"כ מיירי ביכול להציל באחד מאבריו דליכא ניתן להצילה בנפשו כלל וממילא איכא מלקות ואפ"ה משלם דמי ולדות מוכיח שפיר דממונא משלם:
דף לג:
בגמרא א"ר כו' וטבחו או מכרו. והקשה בספר הפלאה דלמה הקדים דברי רבא לתנאי ועוד דל"ל לרבא לדרוש דרשה אחריתא דהא בוודאי לא יחלוק על תנאי דדרשי או ותחת. ונלפענ"ד לתרץ דהנה במעילה דף כ"א מבואר דבמעילה כיון דיש שליחות לד"ע אפילו חש"ו דלאו בני שליחות נינהו חייב ע"ש ע"כ גם בטביחה הדין כן אפי' שחט ע"י אחר שאינו בר שליחות חייב דהא חשיב מעילה וטביחה ב' כתובים הבאין כאחד ואם לא הי' הדין בזה כמו בזה לא הוי ב' כתובין ואילו לא הי' כתוב רק או ולא תחת היינו לומדין רק שליח שהוא בר שליחות דממעילה ושליחות יד ליכא למילף כמ"ש התוס' שם במעילה כיון שהוא מצד שינוי רשות ע"ש משא"כ בטביחה בעינן קרא מיותר לכך דריש רבא מהיקשא דטבחו ומכרו לרבות אפילו ע"י שליח שאינו בר שליחות והיינו כיון דכבר נלמד מאו ותחת שליחות ע"כ דרשה דטבחו ומכרו לרבות אף למי דאינו בר שליחות ואפי' לפמ"ש התוס' בב"ק ד' ע"ט ד"ה נתנו דטבחו או מכרו אינו מיותר י"ל להיפך כיון דאו ותחת מיותר ע"כ הוא לרבות מי שאינו בר שליחות דע"י מי שהוא בר שליחות לא צריך יתורא דמוטבחו או מכרו נלמד לזה הקדים דברי רבא כיון דמכח דברי רבא דהני ריבוי או ותחת היינו אפי' למי שאינו בר שליחות ומשום דמשני בטובח ע"י אחר סתם משמע אפילו למי שאינו בר שליחות הוצרך לרבא דרשות שדרשו הני תנאים דהיינו או ותחת:
דף לד.
בגמ' שבת שחיטה ראויה היא. ע' בהפלאה שהקשה לרמב"ם בפי' המשניות בחולין דף י"ד שכתב דבתחילת שחיטה הוי מומר לכל התורה כולה א"כ מאי מקשה הש"ס שבת שחיטה ראויה היא תיפוק ליה דשחיטת מומר היא ואף לר"ן בחולין שסותר את זה מטעם דקיי"ל מקלקל בחבורה הוא ומקלקל בחבורה פטור הא אנן אליבא דר"ש קיימינן ור"ש סובר דמקלקל בחבורה חייב. ונ"ל דהנה הש"ך ביו"ד סי' כ' ס"ק ט"ז כתב בשם הב"ח דמומר להכעיס ששחט אין שחיטתו אסורה רק מדרבנן ול"ד לעכו"ם שאינו בר טביחה כלל. והש"ך סתר את זה וכתב דמבואר בסימן קנ"ח דמומר להכעיס הוי אפיקורוס ואפיקורוס דמי לעכו"ם ממש לענין הורדה לבור כמבואר לקמן סי' קנ"ח. ולענין הורדה מבואר בע"ז דף כ"ו דדוקא אפיקורסין והמינין מורידין ואמרינן התם סמי מכאן מומר ע"ש ומשמע אפילו מומר לתיאבון לכל התורה אין מורידין וכן ביו"ד סי' קנ"ד לא חשיב רק עכו"ם ועובר עבירה להכעיס ובכ"מ דחשיב מומר לעכו"ם חשיב ג"כ מומר לחלל שבתות מוכח מזה דמומר לחלל לתיאבון דהוי מומר לכל התורה מ"מ לענין הורדה לא מורידין וכיון דשוחט בשבת לא חשוב מין רק מומר לתיאבון ומומר לתיאבון גם הש"ך מודה לב"ח דחשיב בר זביחה מדאוריי' ואינו אסור שחיטתו רק מדרבנן וכיון דמדאורייתא שחיטה ראויה הוי כמו מעשה שבת:
בתוס' ד"ה מאי טעמא דרבנן לא בעי למימר דלא דרשי או ותחת כו'. הא דלא מקשי התוס' לעיל גבי קושיא קמייתא מ"ט דרבנן דפטרו רבנן נלפענ"ד דלעיל המקשה לא אסיק אדעתיה סברא דשחיטה שאינה ראויה ולכך אא"ל דפליגי באו ותחת דא"כ ליפלגו בסתם בשחט בחול ע"י אחר באו ותחת מה רבותא דשבת ועכו"ם אבל השתא דאסיק בשחיטה שאינה ראויה הקשו שפיר דנימא דפליגי באו ותחת ונקט שבת ועכו"ם לרבותא דר"מ דמחייב בשחיטה שאינה ראויה:
בגמ' כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר. בספר הפלאה הקשה שה"ל לשנויי על הקושיא שמקשה על השוחט לע"ז כיון ששחט ביה פורתא אסרה דמיירי שנגנבו בבית השומר דע"י ששחט בי' פורתא לא חשיב שינוי א"כ גורם היזק בגמר טביחה להשומר. ולפענ"ד לק"מ דע"כ לא כתבו התוס' דלא חשיב שינוי בפורתא קמא רק בשחיטה כשירה דלא אסרה בפורתא קמא דיכול להחזירה לבעלים לגמור שחיטה ולהכשירה אבל בשחיטה שאסרה בזה ה"ל שינוי כמ"ש בגיטין דף י"ב דאי היזק שא"נ שמיה היזק דהוי שינוי כשנאסר ע"ש. והכא כששחט חצי וושט ואסרה בכך כיון ששחטה לע"ז והיזק ניכר הוא דניכר הוא לכ"ע ושינוי שאינו חוזר הוא וחשיב שינוי. וא"ל כיון דשחיטה כשירה לא הוי שינוי א"כ נהי ששחט לע"ז ג"כ לא הוי שינוי דהא אינו ניכר אם שחט לע"ז ז"א דהנה מבואר ברמב"ן בדיני דגרמי שלו דהיכי דנעשית נבילה בשחיטה דהוי היזק ניכר והכא גם כן נעשית נבילה משא"כ בשור הנסקל שמקודם השחיטה ג"כ הוי אסור בהנאה ולא אסרה בשחיטה זו דבלא"ה היתה אסורה לא חשיב שינוי כששחט פורתא נגד חזרת השומר לבעלים:
דף לד:
בתוס' ד"ה אבל שבת תימה דעיקר קלב"מ ברציחה כתיב. ונלפע"ד ליישב דברציחה גופא י"ל דמטעם ניתן להצלה פטור ורודף ג"כ לא בעי התראה והא דחילק רחמנא בין יהי' אסון ובין לא יהיה אסון הוא כמ"ש בש"מ דף ל"ה בד"ה לא דין אסון דלא יהיה אסון היינו שלא נתכוין כלל למיתה שלא יהיה רודף ואם יהיה אסון היינו שנתכוין ע"ש א"נ החילוק הוא דאם לא יהי' אסון אף שהוא רודף שנתכוין לחבירו מ"מ חייב משום דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה דמיתה לנרדף ותשלומין לבעל הוולדות וקרא דלא יהיה אסון כתבו התוס' בד"ה מי איכא למ"ד דאיירי בנתכוין לאשה ולכך פטור כיון שנתחייב מיתה לאשה והולדות הן בגוף חשיב מיתה ותשלומין לאחד כמ"ש התוס' בד' ל"א בד"ה ר"א לתירוץ ר"י שם ע"ש:
בא"ד אבל קשה למאי דפרישית דרבה אליבא דר"מ קאמר א"כ היכי קאמר אבל שבת דבעי התראה אימא כו' והא עיקר מילתא דר"מ גבי שבת תניא לעיל כו'. ולפענ"ד נ"ל ויתיישב בזה ג"כ מה שהקשה הש"מ על מ"ש התוס' דרבה אליבא דר"מ קאמר הא אין דרך אמוראים לקבוע מימרא שלא אליבא דהלכתא ע"ש לכן נראה דרבה אליבא דכ"ע אמר למילתי' דקשה לכאורה על הא דאמר רבה חידוש הוא שחידשה תורה בקנס היכן מצינו חידוש זה בתורה ועכצ"ל דמדברי רבה הוא כיון דקנס מצד עצמו חידוש הוא ולא ילפינן לא ממון מקנס ולא קנס מממון וכיון דהא דמיתה פוטר ממון מקרא דלא יהיה אסון נלמד דכתיב גבי ממון וקנס מממון לא ילפינן דחידוש הוא וכמו דלא ילפינן ממון מקנס כמו כן לא ילפינן קנס מממון לפטור תדע דהא באמת אצטריך קרא דכל חרם כמבואר שם לרבות קנס כדלקמן דף ל"ח ע"ש ור"ש ורבה ל"ל קרא דכל חרם כמבואר שם וס"ל לרבה לכך לר"מ אפילו במזיד דחייב דר"מ ל"ל קרא כדי רשעתו למלקות וממון ומוקי לה למיתה ומלקות כמבואר לקמן דף ל"ח ואין לנו שום קרא שלא לחייבו ב' רשעיות רק קרא דלא יהיה אסון דכתיב גבי ממון וקנס חידוש הוא ולא ילפינן מממון לכך ס"ל לר"מ אפילו במזיד מיקטל ומשלם משא"כ לרבנן דס"ל קרא דכדי רשעתו למלקות וממון וס"ל כאביי דיליף רשע רשע לקמן דף ל"ה וסוברים דעדים זוממים קנסא הוא במכות דף ד' דאמר רבה תדע דהא לא עשו מעשה כו' ע"ש. ולפ"ז כיון דקרא דכדי רשעתו בעדים זוממים כתיב דהוא קנס דמלקות פוטר וממילא ה"ה מיתה דמקרא דרשע רשע איתקיש מיתה למלקות והרי כתיב בתורה דמלקות ומיתה פוטר אפילו בקנס דקרא דכדי רשעתו בע"ז דהוא קנס כתיב. א"נ ס"ל לרבנן דקרא דכל חרם בדף ל"ח דמרבה באא"ע שאף בקנס מיקטיל ולא משלם והאי קרא במיתה במזיד מיירי וממילא דח"מ שוגגין דלא נלמד רק מקרא דחזקי' דמכה בהמה ישלמנה ומכה אדם דכתיב גבי ממון לכך בקנס דחידוש הוא לא מצי למיליף מממון חייב לרבה ואליבא דכ"ע אמר רבה ובלא התרו מיירי וקמ"ל דאליבא דרבנן עכ"פ בלא התרו בו חייב. ולפ"ז יכולין לפרש הא דאמרינן אבל שבת דבעי התראה לא וכו' כפרש"י לענין פטורא דממונא קאי ובלא אתרו ביה דה"א דוקא מחתרת דלא בעי התראה פוטר מממון אבל שבת דבעי התראה ולא התרו ביה חייב ממון כהנך תנאי דלא ס"ל הא דתני דבי חזקי' דהרבה תנאים ל"ל הא דתנא דב"ח לשיטת רשב"א הובא בתוס' מי איכא למ"ד ע"ש ולשאר שיטות שהביא התוס' שם ע"ש ומתניתין דהדליק את הגדיש שהקשו התוס' מיירי באתרו ביה קמ"ל רבה דהלכתא כתנא דבי חזקיה והצריכותא משבת למחתרת עכצ"ל לענין קנס כמ"ש התוס' דלענין ממון א"א לפרושי דמתניתין מפורשת היא דבא במחתרת פטור מממון. וגם י"ל שיטת רש"י דגם צריכותא דמחתרת לענין ממון דהנה באמת מצינו תנאי דאמרו להדיא דניתן להצילו בנפשו אף שהוא איסור שעה פוטר מממון דבסנהדרין דף ע"ג דתניא ר"י בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו כו' דאמרינן התם טעמו דמוכיח זה מקרא דלא יהיה אסון ענוש יענש אף שהוא רודף ע"ש ומדקאמר ר"פ ר"י בן שאול היא משמע דפליגי רבנן עליה כו' ע"ש וכן מוכיח בש"מ שכתב בד"ה מאי לאו אסון דין אסון דלר"ש נמי צריך לפרש קרא דאם לא יהיה אסון דהיינו שלא נתכוין כלל דאלת"ה נהי דס"ל דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מ"מ קשה דהא ה"ל רודף ושיבר את הכלים כו'. ולכאורה תמוה דהא בסנהדרין ד' ע"ב מוקי להאי קרא ביכול להצילו בא' מאבריו ע"ש ועכצ"ל דמקשה אהנך תנאי דפליגי אר' יונתן בן שאול ולפ"ז שפיר קמ"ל רבה דלא נימא דהנך תנאי דפליגי אריב"ש וס"ל דאפילו ביכול להצילו באחד מאבריו ניתן להצילו בנפשו והטעם דחייבו רחמנא בממון אם לא יהיה אסון ולא פטרו מטעם רודף משום דניתן להצילו בנפשו הוא רק איסור שעה ומתניתין דמחתרת ריב"ש הוא ואשמועינן רבה דכ"ע מודים דפטור ג"כ מממון מקראי דלא יהיה אסון ולא פטרינן מטעם רודף דמיירי בלא מתכוין כלל כמ"ש הש"מ כנ"ל אך קשה אם נאמר דרבה ס"ל דח"מ שוגגין חייבין קנס אפילו לרבנן הא בדף ל"ה אמרינן דרבה כר"מ ס"ל ומתרץ ליה כר"י והיינו דמוקי ליה למתניתין בלא התרו בו ולפי הנ"ל קשיא בתו דפטרי במתניתין מקנס. אמנם נראה לתרץ ויתיישב גם כן קושית התוס' בדף ל"ה בד"ה מי איכא למ"ד שהקשו דה"ל לאקשויי לר"י דס"ל ח"מ שוגגין חייבין ממתניתין דבא על בתו דהא ר"י מוקי לה למתניתין בלא התרו ביה ואמאי פטור בבתו ואי סיפא מיירי בהתרו ליפלוג בחייבי מלקות גופא כו' ע"ש ולפמש"ל בדף ל"ב יתיישב דבחייבי מלקות במקום שיש בו"פ חייב ג"כ בקנס לפי סברת ר"ת דבו"פ הוא חובל ובחובל ממונא משלם אף דאיכא מלקות מכח איסור אחר בלאו איסור דחובל כמבואר ברמב"ם הלכות חובל דאפילו חובל ביוה"כ ממונא משלם ולא לקי. וכיון דמלקות נפקע מחמת ממונא דחבלה דהיינו בו"פ חייב ג"כ בקנס מכ"ש לר"י דס"ל ח"מ שוגגין חייבין לא גרע משוגג כיון דמלקות נפקע. והא דהוצרך ר"י לאוקמי מתניתין בלא התרו ביה הוא משום דתני אשת אחיו במתניתין וכתבו בתוס' לעיל בד"ה ועל אשת אחיו בשם הירושלמי דמיירי בנתארסה ונתגרשה וס"ל דקנסה לעצמה וקנס א"י למחול ע"ש והרא"ש כתב בנתארסה ונתגרשה גם הבו"פ לעצמה ובו"פ מהני מחילה וכיון דליכא רק קנס לא שייך תירוץ הנ"ל והוצרך לאוקמי בלא התרו בי' והנה אלו לא נאמר קרא דלא יהיה אסון רק היינו לומדין מקרא דכדי רשעתו ממלקות וממון ומיתה וממון היינו לומדים מג"ש דרשע רשע או במה מצינו ודאי דמיתה לא היה פוטר ממון דחבלה דדיו לבא מן הדין וכיון דהמלקות אינו פוטר ממון דחבלה גם מיתה אינו פוטר ולפ"ז ל"ק ממתניתין דבתו די"ל דמיירי בהתרו בו. ומה שהקשו התוס' דא"כ ליפלגו בחייבי מלקות גופייהו ל"ק בחמ"ל במקום דאיכא בו"פ חייב גם בקנס משא"כ בח"מ דלעולם פטור מקנס ומבו"פ ועוד הוצרך המשנה לשנות ח"מ להביא קרא דלא יהיה אסון לפוטרה אף מבו"פ שהוא ממונא דחבלה דא"א לפוטרה רק מכח קרא זה ובמשנה אף דנקט קנס כוונתו גם בו"פ כמ"ש המהר"ש בדף ל"ב ע"ש ובדף ל"ה מקשה שפיר אי ס"ל לרבה כר"ל קשיא רישא אמאי חייב אשת אחיו בקנס כיון דלית לה בו"פ שמחלה ומתרץ דס"ל כר"י ולר"י א"ש הכל כמש"ל. ואי תקשה דאכתי קשה מרישא דמתניתין דקתני אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת ב"ד משמע דאילו היה בהן מיתת ב"ד היה פטור ורישא מוקי ר"י בהדיא בלא התרו ביה משמע דאילו היה בהם מיתת ב"ד אף בלא התרו ביה היה פוטר ז"א די"ל דה"ק שאין בהם מיתת ב"ד היינו מיתה דניתן להצילו בנפשו אבל אי היה בגוונא דיש בו מיתת ב"ד דניתן להצילו בנפשו בודאי היה פוטר מממון אפילו לפי הס"ד דח"מ שוגגין חייבין מ"מ בא במחתרת ודאי פטור. ואף דרש"י בסנהדרין שם כתב דהוי ח"מ שוגגין כתב כן לרוחא דמילתא כי לפי המסקנא ח"מ שוגגין ג"כ פטורין אבל ודאי אי היו חייבי מיתות שוגגין חייבין ניתן להצילו בנפשו פטור. תדע דאלת"ה ה"ל להקשות אס"ד דר"י דס"ל דח"מ שוגגין חייבין ממתניתין דסנהדרין הבא במחתרת פטור אלמא דמחתרת חמור מח"מ שוגגין. ומכ"ש לפי הס"ד דהכא דמחתרת חמור מכל ח"מ. ועוד אפשר לומר כיון דבאמת כולה מתניתין פטור לר"י אף בהתרו בו כיון דאיכא בו"פ כמש"ל רק באשת אחיו הוכרח ר"י לומר דא"א לאשכוחי גבי קנס רק בלא אתרו ביה ולזה שפיר מסיים במשנה שאין בהן מיתת ב"ד דאילו היה בהן מיתת ב"ד היה פוטר בכולן מבופ"ג עכ"פ בהתרו בו:
דף לה.
בתוס' ד"ה ומי איכא למ"ד ח"מ שוגגין וי"ל לענין ממון אחר וכו'. משמע מדבריהם דיותר נראה לחייב בדמי הנהרג עצמו מבממון אחר. ויש ליתן טעם דבשלמא בממון של דמי הנהרג בעצמו יש סברא לחייב בשוגג דהא אפילו במיתתן בידי אדם רצה הש"ס לומר לקמן דף ל"ז ע"ב לדמות למומחין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להן וה"נ במומחין בידי אדם רק שלומד מקרא דלא יפדה דלא מהני. ולפ"ז בשוגגין דליכא עונש רק בידי שמים דמי ממש למומחין בידי שמים דנותנין ממון ומתכפר להן ולא נחשב כב' עונשין כיון שהמעות הן לכפרה משא"כ ממון אחר דודאי אינו מתכפר בעונש שנתחייב בעד הנהרג לכך יש סברא יותר לפוטרו מממון דהוי כשני עונשין. לכך הוצרך קרא אחריני שאינו מועיל אפי' נתינת מעות לפוטרו אפי' מהעונשין:
בא"ד דאי סיפא מיירי כשהתרו בו ליפלוג בח"מ גופא והמ"ל ממתניתין. עמש"ל בתוספות בד' ל"ד ד"ה אבל שבת לישב קושיא זו ע"ש:
בתוס' ד"ה רבא אמר אתיא מכה מכה ולקמן נמי מצריכינן תרי קראי למיתה וממון וחד למלקות וממון. ולפענ"ד נראה דשפיר מצריכינן שם תרי קראי אף דאית לי' ג"ש דרשע רשע דאי לא הוי כתיב רק לא יהי' אסון למיתה וממון ה"א כיון דקרא ברוצח כתיב ה"א הא דפטריה רחמנא שם לא משום מיתה שחייב רחמנא ברוצח דבמיתה זו בעינן התראה רק הוי אמרינן דפוטרו רחמנא משום רודף דהוי ניתן להצילו דלא בעי התראה כמו שמצריך הש"ס בד' ל"ד בהא דרבה גבי שבת ומחתרת ע"ש והא דמחלק רחמנא בין יש אסון ובין אין אסון הוא כמש"ל בתוס' ד"ה אבל שבת ולא היינו יודעין אפילו מיתה גופה במקום דבעינן התראה מכ"ש מלקות לכך כתוב גבי ע"ז כדי רשעתו וסמיך לי' ארבעים יכנו כדדריש ר"י בדף ל"ג והך קרא לא בע"ז גופא משתעי דע"ז ממונא משלם רק במלקיות אחרים ומלקות ודאי בעי התראה וילפינן ג"כ למיתה דבעי התראה וא"ל דילמא מיירי קרא במלקות דע"ז וממון אחר כגון כשהעידו על בן גרושה וקרעו שיראין של חבירו דע"ז ג"כ לא בעי התראה דיש לומר דמיתורא ילפינן דלמלקות דלא בעי התראה מרשע רשע מחייבי מיתות דרודף ילפינן וע"כ קרא כי אתא למלקות דבעי התראה ואי הוי כתיב כדי רשעתו בע"ז ה"א דוקא באיסור עולם אבל מיתה של איסור שעה כגון מחתרת ורודף אינו פוטר לכך כתיב אם לא יהי' אסון ברוצח וידעינן ג"כ רודף דע"כ הא דפטריה רחמנא כשיש אסון מדמי ולדות הוא מטעם רודף דרודף הוי מיתה ותשלומין לאחד כמ"ש התוספות דף ל"א בד"ה ר"א ע"ש דליכא למימר מטעם מיתה דחייב רחמנא ברוצח דא"כ הוי מיתה לזה ותשלומין לזה אע"כ מטעם רודף פטור ומכח דגם ניתן להצילה ג"כ פוטר אף דלא הוי רק איסור שעה:
דף לה:
בגמ' אי כר"י קשיא ממזרת. כולם תמהו על הרמב"ם שפסק בח"ל דבעל ולא קידש דאינו לוקה א"כ ל"ק מממזרת. ועוד הקשה הכ"מ פט"ו מה' א"ב על הרמב"ם פ"ח מה' נערה בתולה שפסק אם התרו בו לוקה ואם לא התרו בו אינו לוקה ומשלם קנס דממ"נ אם קידש ובעל אמאי משלם קנס דהא אשתו היא ואי בעל ולא קידש אינו לוקה. ונראה לפענ"ד לתרץ דהנה בקידושין דף מ"ו ע"א בתוס' ד"ה קרא בעי כתבו בשם י"מ דלפי המסקנא מיירי קרא בפיתה לשם אישות וכתב הריטב"א דבנערה שנתרצה האב לקידושין נעשה הקידושין למפרע מדאורייתא ומ"מ כשמעכבת הוא גזירת הכתוב שמשלם קנס כיון שפיתה לשם אישות שלא מדעת אבי' ע"ש ול"ק שוב קושית הכ"מ כיון דמיירי בפיתה לשם אישות הרי קידש ובעל ומשלם קנס ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר דקשיא ממזרת דמתניתין ע"כ בחייבי מלקות קמ"ל דמ"מ משלם קנס כדמוכח בתוס' ד"ה ועל הכותית שכתבו וז"ל שלא תני מחזיר גרושתו כיון שבעל ולא קידש אינו לוקה וא"כ ממזרת ע"כ כשיש מלקות מיירי דהיינו בשפיתה לשם אישות ומקשה שפיר וכן בנתינה ע"כ מיירי בהכי דבשבעה אומות אינו לוקה רק דרך חיתון כמ"ש התוס' בע"ז דף ל"ו ואף דרמב"ם בפ"ג מה' אישות פסק דאפי' נתרצה האב אינה מקודשת מ"מ הא פסק שם דבין היא או אבי' יכולין לעכב ומפרש הכ"מ דהיינו בנתרצה האב בשעת קידושין וע"כ הא דמפרש בהא דרב בקידושין דאמר שניהם יכולין לעכב היינו בנתרצה האב בשעת קידושין וע"כ ס"ל ג"כ כפי' הריטב"א דבעי גט מדאורייתא ומ"מ משלם קנס במפותה כשמעכבה היא מלכנוס והא דלא כתב בפ"ג מה"א דבעי גט מדאורייתא שאין דרכו של הרמב"ם לכתוב מה שאינו מבואר בש"ס להדיא. ובזה ג"כ מה שתמה הראב"ד על הרמב"ם בפ"א מה"א דאם בעל שלא לשם אישות דלוקה משום קדישה ממפותה שמשלם קנס ע"ש ולפ"ז לא קשה דהא מאנוסה לא מקשה הראב"ד דהא אנוסה לא הוי קדישה ולא מקשה רק ממפותה. ולפי הנ"ל ל"ק דקרא איירי במפותה לשם אישות דאינו לוקה:
בתוס' ד"ה מאן תנא דפליג כו'. לכאורה קשה להבין דבריהם דמה בכך דרבנן לא מצי פליגי ואי קשיא מאי נ"מ בהא דר' נחוניא בן הקנה הא אפילו אם כרת אינו פוטר המלקות פוטרין ז"א הא איכא נ"מ בחובל בחבירו ביוה"כ דלרבנן חייב כמ"ש הרמב"ם דממון דחבלה פוטר המלקות וכרת פוטר הממון ואילו לר' נחוניא בן הקנה פטור דכרת כמיתות ב"ד דמיא ולפעד"נ דקושיא של הש"ס היא כך דהנה בתוספתא פ"ז דב"ק על המשנה דגנב וטבח ביוה"כ דחייב בד' וה' תנא דר"נ בה"ק הי' עושה יוה"כ כשבת. וקשה הא כ"ע עושים יוה"כ כשבת כיון דר"מ תנא בהדיא דחייב ועלה תנא בתוספתא דר"נ בה"ק פליג על ר"מ ולכך מתמה הש"ס מאן תנא דפליג על ר"נ דכולהו רבנן ס"ל דמלקות פוטר מתשלומין ה"ל לתוספתא למינקט דרבנן היו עושים יוה"כ כשבת לתשלומין כעין דמקשה הש"ס ביבמות דף ס"א הא ר"א הוא ולא רבנן בתמי' ע"ש ומשני שפיר אי ר"מ אי ר"י כלו' כיון דר"י ס"ל דא"כ אינו בכלל מלקות א"כ אפי' רבנן דסוברים למלקות פוטר מתשלומין מכל מקום אין עושין יוה"כ כשבת לענין תשלומין כיון דאינו בכלל מלקות ואפשר דתנא דברייתא סובר כר"י לכך לא מצי למינקט ורבנן היו עושין יוה"כ כשבת אלא ר"נ בה"ק הי' עושה יוה"כ כשבת:
בתוס' ד"ה הממאנת אין לה קנס כו' וקשה לר"י דא"כ היכי דייקא לקמן כו' דלמא ה"ק כו' דלמא נערה בעלמא כו' ע"ש. ולפענ"ד נ"ל דהנה הא דממאנת אין לה קנס פרש"י הטעם משום. דהיא בחזקת בעולה וע"כ אא"ל דמיירי בסתמא שא"י אם נבעלה אי לא ע"כ קשה פשיטא ודאי כל אשה נשואה בחזקת בעולה היא אלא ודאי דמיירי דאיכא עדים שלא נסתרה ולא נבעלה וכ"כ בש"מ להדיא (אך מדברי התוס' בדף כ"ט ד"ה ועל אשת אחיו שהקשו ממחזיר גרושתו מוכח דאפי' אחר שניסת כשהיא בתולה בכה"ג חייב). ונראה הטעם כיון דר"מ ס"ל דכתובה דאורייתא ונפקא לי' מכמוהר הבתולות כמבואר ברא"ש ומבואר לעיל דף י"א כשניסת אף שיש עדים שלא נסתרה ולא נבעלה אין לה כתובה רק מנה אפי' לר"מ דבהאי מתניתין איירי שם ר"מ וכתב בש"מ הטעם דאבד מן בתולים שלה כיון דבעיני העולם האשה בחזקת בעולה וכיון דבכתובה לר"מ דהיא דאורייתא מכמוהר הבתולות נפקא דכתיב גבי קנס וכיון דהקיש הכתוב קנס לכתובה ודאי כל דלא חשובה בתולה לגבי כתובה לא חשובה בתולה גבי קנס. והנה אם הי' לממאנת קנס ודאי דאף אם נאנסה תחת בעלה הי' חייב דהא אפילו בארוסה גמורה אי לאו דקלב"מ הי' חייב קנס כמבואר לקמן דף ל"ח וא"כ בממאנת דליכא קלב"מ ודאי דחייב קנס. ולפ"ז י"ל קושית התוס' על רש"י דהמקשן הי' פשיטא ליה דאא"ל דמיירי שנאנסה אחר שמיאנה בהבעל ופטור מטעם כיון שניסת היא בחזקת בעולה חדא דתיקשי ליתני סתם אשה שניסת ונתגרשה ועוד פשיטא כיון דתנן לעיל אלמנה מן הנשואין אפילו לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא דנפקא ליה מכמוהר הבתולות אין לה רק מנה ודאי דגם קנס אין לה דקנס וכתובה מחד קרא נפקא א"ו ממאנת דקתני היינו שנאנסה תחת בעלה ויש עדים שעדיין לא נבעלה לבעלה דסד"א כיון שבודאי אם נבעלה לבעלה כשהיא נערה עדיין בחזקת שיהיה לה כתובה מדאורייתא כי נגדו לא אבד חן שלה לכך יש לה ג"כ קנס קמ"ל דמ"מ אין לה קנס כיון שאבדה חן בתולים נגד כל העולם ונגד מי שנאנסה דהא אם הי' נושאה זה שנאנסה או אחד משאר העולם לא ה"ל כתובת בתולה כיון שמן הנשואין הוא ולכך אין לה קנס וממאנת דקתני היינו הראויה למאן כמו שרצה הש"ס לומר כך בסוף הסוגיא רק שמקשה דא"כ ליתני קטנה דעלמא כו' ולפי פי' הנ"ל ל"ק זה לכך ס"ד לפרש הראויה למאן דהיינו כשהיא עדיין קטנה דאחר שתעשה נערה ונאנסה תחת הבעל שוב לא היתה ראויה למאן ול"ק קושית הש"ס לקמן דליתני קטנה כיון דקטנה בעלמא אית לה ומוכיח הש"ס שפיר דקטנה בעלמא אית לה: