בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק שביעי המדיר · דף עו.
בתוס' ד"ה וחדא במקום תרתי ונלפענ"ד לתרץ קושית התוס' דהנה הש"מ כתב דרבא לעולם מוקי מתניתין דמשארסתני נאנסתי אפי' בלא שהה ברשות הבעל ודלא כמ"ש התוס' ואפ"ה לא אמרינן דכ"נ משום דלא אמרינן כ"נ אלא כשמוצאין הריעותא בשעת עירעור הבעל אבל הכא אף דע"כ היתה ברשותו דהא לא שהה מ"מ הא לא עירער הבעל עד עתה ועכשיו מוצאין הריעותא ברשות הבעל. ולכאורה תמוה דהא בגמרא פריך ארבא ממתניתין משתתארס לא נימא כ"נ כ"ה וכו' אף דלא עירער הבעל ועכצ"ל שמחלק דבמומין כיון דראו עדים המומין חשוב כאילו כבר עירער הבעל בשעת אירוסין משא"כ בבתולים אף שבודאי נעשה ברשות האב מ"מ לא חשוב נולד הקלקול ברשותו כיון שאפילו עדים לא ראו הקלקול משא"כ כשעדים ראו הקלקול בשעת אירוסין חשיב שפיר לומר כאן נמצא וכאן היה ודבר זה טעמא בעי דמה בכך שראו העדים הא הר"ן בסוגיא שקידשה על תנאי כתב דהא מהני מחילה בתנאי דמומין הוא משום דתנאי שלו לא היה רק אם יקפיד בשעת נשואין וא"כ אף שרואין העדים המום ליכא קלקול רשות עדיין דאימר לא יקפיד הבעל ועכצ"ל כיון דחזקה שאין אדם מתפייס במומין ממילא כשראו העדים המום חשוב כאילו ראו עירעור הבעל אבל בלאו חזקה דאין אדם מתפייס לא שייך לומר כאן נמצא כיון שלא נודע אם יקפיד הבעל לא חשיב כנולד קלקול ברשות האב והרי צריכין חזקה דאין אדם מתפייס לחזקה דכאן נמצא לבטל חזקת הגוף וגם לבטל חזקה דאין אדם שותה ושפיר הוי חדא במקום תרתי:
בתוס' ד"ה על בעל החמור (להביא ראיה) והא דפריך הש"ס בהשואל גבי מחליף פרה בחמור וכו'. ואף דהתוס' שם כתבו דבטוען הלוקח שמא לא מהני תפיסה נראה דהתוס' ס"ל דאפי' אם נאמר דמיירי כאן אפי' בו"ב מכל מקום לא קשה מהך דהשואל ולבסוף מקשי התוס' דמהך דב"ב מוכח דתפיסה ברשות מהני אפילו טוען שמא כמ"ש הפוס' בטעמא דמהני תפיסת בכור דס"ל משום דהוי תפיסה ברשות והיינו שהמוכר עצמו התפיסו ביד הלוקח אדעתא שיהיה שלו מהני אפי' בשמא. וע' מהרש"א שהקשה דלפי דעת התוס' דהשתא דהטעם הוא משום חזקת מ"ק א"כ מאי סייעתא מייתי מכלה בבית חמי' דמתניתין ותי' דהאשה כיון שיש לה שטר נקראת מ"ק ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ ברישא מ"ט על האב להביא ראי' הא לאב ג"כ י"ל חזקת מ"ק דהא איכא שטר כתובה דע"כ מיירי בכתב לה ובשטר מיקרי חזקת מ"ק. ונראה בכוונתם דמפרשי דרישא דמתניתין דהכא קאי ארישא דמתניתין דלעיל בקידשה ע"ת אינה מקודשת וא"כ הדין הוא על הקידושין ג"כ אי מקודשת היא ומוקמינן האשה אחזקת מ"ק ברשות האב ואינה מקודשת ול"ל כתובה ממילא והסיפא דנכנסה לרשות הבעל קאי אסיפא דמתניתין דלעיל בכנסה סתם דבעי גיטא וחשיבא כנשואה כיון שאין אדם בב"ז וכשבעל בביתו נעשתה נשואה כמ"ש הר"ן שם רק דהספק הוא כיון דלענין ממון בתנאי קאי א"כ כיון דהספק הוא רק בקיום התנאי חשוב האב מ"ק ובתי' הב' שתי' התוס' דאזלינן בתר חזקה דהשתא הניח המהרש"א בצ"ע הסייעתא שמביא הש"ס מכלה בבית חמי' ע"ש ולפעד"נ דעיקר סייעתא שמביא הש"ס מכלה דמתניתין הוא רק לאפוקי מרמי בר יחזקאל דהסברא דכל מי שנולד הספק ברשותו לאו סברא היא אבל מה דאזלינן בתר חזקה דהשתא או בתר מ"ק כמ"ש התוס' הוה פשוט לו מסברא רק דלא נימא דמ"מ הא איכא עוד חזקת כ"נ דמסייע ליה דהיינו שנולד הספק ברשותו של בעל הפרה לזה מביא ראיה ממתניתין דנולד הס' ברשותו לאו חזקה הוא והיינו כמו שפי' רש"י דמייתי סייעתא מכלה בבית אבי' וס"ל כר"א דלתנא דרישא הוא אפי' בנכנסה דר"י הוא דס"ל כן במשארסתני ואפילו נולד הספק ברשות הבעל אפ"ה על האב להביא ראיה וע"כ דכל מי שנולד הספק ברשותו לאו סברא הוא וכן מוכח מכלה בבית חמי' וכמו שפי' רש"י דתנא דסיפא ס"ל כן אפילו בעודה בבית אביה וכן לפי' הב' שכתבו תוספות דאזלינן בתר חזקה דהשתא מהסייעתא הוא גם כן כך וכפרש"י דס"ל כר"א דאמר תברא לפי הס"ד דמתניתין מיירי בבו"ש וע"ז הקשו בתוס' דאמאי לא ניזיל בתר חזקה דהשתא וע"ז תירצו דעל ב' רשויות לא אמרינן חזקה דהשתא:
בא"ד והא דכלה בבית חמי' כו' דכולי האי לא אמרינן דקודם אירוסין דהיינו ב' רשויות וכו'. והוא תמוה כמו שתמהו המפרשים דא"כ ליסגי בהביא עדים דמשנתארסה דליכא רק חדא רשות. ולפעד"נ דודאי התוס' מודים דהיכא דאיכא בו"ש אזלינן בתר חזקת הגוף ולא בתר חזקה דהשתא רק בשו"ש דעת התוס' דלא אזלינן בתר חזקת הגוף רק אמרינן חזקה דהשתא כיון דהריעותא לפניך ולכך הוצרך המשנה למינקט ראיה עד שלא תתארס משום בו"ש דבזה לא מהני עדים דמשתתארס כו':
בא"ד שהמחזיק עצמו מסופק. הקשה המהרש"א דא"כ בכלה בבית אביה ולקידושין מהני ברי א"כ קשה קושית התוס' בד"ה רב אשי דליתני עד שיטעון ברי לי ע"ש. ולפעד"נ ליישב דבמתניתין תני בין לענין כתובה בין לענין קידושין ולא מצי למינקט עד שיאמר ברי לי ברישא כיון דלענין כתובה לא מהני ברי:
בא"ד לא א"ש. המהרש"א גריס א"ש וכתב שנתיישב בזה רוב קושיות התוס'. ולפעד"נ דנתיישבו הכל. דמה שהקשו הא ר' יהושע אזיל בתר חזקה דגופא היכא דליכא חזקה דממונא וכ"ש הכא דחזקה דממונא דמסייע יש לומר דודאי רש"י גם כן סובר בהא דעל בעל החמור להביא ראיה אף שיש לו חזקת ממון וחזקת הגוף דע"כ הוא מטעם דאזלינן בתר חזקת מרא קמא. ועיקר הראיה שהביא מכלה הוא רק דלא אזלינן בתר מה שנולד הספק ברשותו אבל הא פשיטא מסברא דחזקת מרא קמא עדיף מממון ומגוף כמש"ל וא"ש גם פי' רש"י דמר' יהושע נלמד לר"ג דר"ג ור"י לא פליגי רק בבו"ש אבל בשמא ושמא לא פליגי ומייתי ראיה כיון דר"י ס"ל דלא אמרינן כל מי שנולד הספק ברשותו וכיון דמתניתין מיירי אף לקידושין ומיירי בין בבו"ש ובין בשו"ש וס"ל לר"י אמר שמואל דר"א לא הוצרך לומר תברא רק משום ברי ושמא אבל במאי דס"ל לר"י בשמא ושמא דאזלינן בתר חזקת מרא קמא כיון דלא מצינו פלוגתא בזה בין ר"ג ור"י אפושי פלוגתא. לא מפשינן ואמרינן דכ"ע מודי בזה ולא קשה שוב כל קושיות התוס'. והא דמקשה רש"י בעצמו הא שמואל כר"ג ס"ל אפשר לומר כיון דפסיק הלכתא כר"ג לא ה"ל לאוקמי רישא דמתניתין כר"ג דלא כהלכתא אלא ה"ל לפרש כרבא דאזלינן בתר מי שנולד הס' ברשותו או כרב אשי וע"ז אמר דלמסקנא באמת כך הוא דשמואל מפרש מתניתין כרבא:
בתוס' ד"ה ותנא תונא כלה דכי, היכי דמוקמינן לה בחזקת שלימה. אין להקשות דמנין לנו דהוא משום דנולד הספק ברשותו דדלמא הוא רק משום חזקת הגוף לחוד דז"א דא"כ תקשי רישא. וגם אא"ל דמשום נולד הספק ברשותו לחוד דבכל הש"ס מוכח דטעמא דר"ג משום חזקת הגוף. אך קשה לפמ"ש המהרש"א דחזקת מ"ק אצל האשה משא"כ גבי חמור חזקת מ"ק של הפרה היא אצל בעל הפרה ואפשר לומר דלפי המסקנא מסתבר לי' בלא"ה דחזקת ממון עדיף מחזקת מ"ק כדקיי"ל בכל דוכתי ולא צריך לאתויי ראיה רק דמי שנולד הספק ברשותו עם חזקת הגוף מועיל נגד חזקת ממון אפילו בשו"ש. ואף דבש"ס מקשה דאפילו לא יהיב טבח דמי מועיל נולד ספק ברשותו אף דאיכא לטבח חזקת ממון וחזקת מ"ק וזה לא מוכח ממתניתין צ"ל ג"כ שאמר זה מסברא אף דליכא לזה ראיה ממתניתין וכר"א לא מצי לאוקמי כיון דס"ל לר"א דלא מועיל חזקת הגוף של הבת לאב א"כ אין ראיה ממתניתין דהוא מנה לי בידך משא"כ בחמור אפשר לומר דהוא מנה לאבא בידך דאין מועיל חזקת החמור להבעלים ומ"מ אף דליכא ראי' ממתני' לר"א מ"מ ס"ל לר"א כן מסברא כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מנה לאבא בידך. והא שכתבו התוס' דוקא מכלה בבית חמי' דמשם איכא ראיה דאפילו להוציא ממון אמרינן דמי שנולד הספק ברשותו מה שאין מוכח כן מכלה בבית אביה. והא דברישא על האב להביא ראי' הא נולד הספק ברשותו לא מהני רק עם חזקת הגוף והכא אדרבה חזקת הגוף מנגד ז"א דהתוס' לא כתבו דבעינן ג"כ חזקת הגוף רק כשהוא להוציא ממון אבל כשחזקת ממון מסייע לנולד הספק ברשותו מהני אפי' נגד חזקת הגוף כמ"ש התוס' לעיל בד"ה חדא במקום תרתי אך קשה דהאיך מייתי ראי' מכלה בבית חמי' לרבא הא אמר רבא לעיל דאפי' הביא עדים דמשנתארסה לא מהני אף דנולד הספק ברשותו של אב ל"א משום דאיכא תרתי חזקה וא"כ קשה מנ"ל ללמוד הדין דכל מי שנולד הספק ברשותו דלמא הטעם הוא משום חדא במקום תרתי. וי"ל דמיסתבר ליה להש"ס דחזקת הגוף לא חשיבא רק בבו"ש אבל בשו"ש חזקת הגוף לא חשיבא נמי כלל להיות חדא במקום תרתי כמ"ש המהרש"א בד"ה מי ששנה דלר"י אפי' בבו"ש לא חשיבא להיות חדא במקום תרתי א"כ ה"ה לר"ג בשו"ש הדין כן וע"כ הטעם משום דנולד הספק ברשותו עליו הראיה דזה מהני אפי' בשמא ושמא:
ליישב דברי הרי"ף התמוהין מאוד שפסק בר"י א"ש דעל בעל החמור להביא ראיה דהא מקשי עלה ממתניתין דטבח ומכח זה פסק רמי בר יחזקאל דעל בעה"פ שנולד הספק ברשותו להביא ראי'. והנראה לפענ"ד לתרץ דהנה הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז האריך לפלפל בדין אם הגידו לאחד שקרובו מת ואינו יודע אם הוא תוך ל' או אח"כ אם חייב לנהוג אבילות אם לא דלכאורה י"ל להעמידו על חזקת חי והשתא הוא מת כשיטת מהר"י שם ומסיק הוא ז"ל שם דהואיל והוא מעותד למות אמרינן הרי מת לפניך ומחזיקינן אותו שכבר מת (ובזה אמרתי להוכיח סברת מהרי"ט בתשובה ח"א סימן י"א לענין חזקת קטנות שהוא עשוי להשתנות שהעיקר תלוי אם בבוא הנדון לפני הב"ד כבר הוא גדול אף שבשעת ראיית העדים הקידושין הוא ספק ואולי אם היו באי' עדים אז היינו מחזיקין אותו לקטן מ"מ כיון שכבר הוא גדול בבואו לפני ב"ד מחזיקין אותו לגדול אבל בא הדבר לפני ב"ד בעוד הוא ספק והחזיקו אותו לקטן אף שאח"כ כשבאו לפני ב"ד אחר שנתגדל אין בכך כלום כיון שהוחזק בב"ד לקטן מחזיקין אותו בחזקת קטנות דאלת"ה תימה לפי סברת ר"י שם בשולח גט ממדה"י שנתנה לה בחזקת שהוא קיים אם יתוודע אחר זמן רב שמת היעלה על הדעת שמוציאין מבעלה מאחר שנימא שכבר מת קודם שהגיע הגט לידה כיון שעלול לכך כסברא הנ"ל ועכצ"ל כסברת מהרי"ט הנ"ל כיון דהוחזק כבר בב"ד אין להסתפק אח"כ תו והא דמוכח בגיטין ד' ע' דתנן התם אם מיתה קודמת לגט אינו גט ואם אינו יודע מגורשת ואינה מגורשת התם מיירי שלא העידו בב"ד עדיין עד שנולד הספק משא"כ בשולח גט השליח צריך שיאמר לפני ב"ד בפ"נ ובפ"נ והרי כבר הוחזק אז בב"ד שהוא חי ואין כאן מקומו להאריך). ולכאורה קשה על דברי הט"ז דא"כ מאי פריך הש"ס מטבח הא בטבח איכא חזקת הגוף מעליא משא"כ בחמור כנ"ל. ועכצ"ל דסמיך על הא דאמר רמי בר"י ותנא תונא כלה ובכלה ג"כ איכא חזקת הגוף מעליא הרי מוכח דס"ל דאפי' במקום דאיכא חזקה דגופא מעליא אזלינן בתר חזקת מרא קמא מקשה שפיר מטבח כיון שלא ידע אכתי מסברא דנולד הספק ברשותו ע"כ אמר רמי בר"י דלא תצייתינהו להני כללי דכייל יהודא אחי כו' רק הכי אמר שמואל דכל מי שנולד ס' כו' ותנא תונא כלה ועיין בתוס' ד"ה ותנא תונא כלה דכל מי שנולד הספק ברשותו ל"מ רק עם חזקת הגוף וכן מבואר בסמ"ע סי' רל"ב ס"ק ל"ה שכתב לחלק בין גבינות להא דטבח דבטבח כיון שחזקת בהמה שאינה טריפה ברשות לוקח נעשה הספק משא"כ בגבינות דאין להם חזקה ל"ש לומר נולד הספק ברשותו ע"ש. והטעם ברור דכשיש חזקה מעליא א"כ בשעת מקח לא היה בה שום ספק כלל כיון דאיכא חזקה שאינה טריפה וכיון שלא נמצא הטרפות רק אחר הקנין הרי נולד הספק ברשות הלוקח משא"כ בגבינות דליכא חזקה דתיכף בשעת מקח היה ספק אם יש בה רקבון חשוב כנולד הספק ברשות מוכר כיון דקודם הקנין היה ג"כ בו ספק כיון דלא היה חזקה וא"כ רב"י אמר דינו דכל מי שנולד ספק ברשותו על דבר. שיש לו חזקה מעליא ובזה אמר שפיר ותנא תונא כלה דבכלה ג"כ נולד הספק ברשותו ואיכא חזקה מעליא. ולפ"ז יכול להיות דינו דריא"ש ג"כ אמת דבמיתת החמור ליכא חזקה טובה כמ"ש הט"ז חשיב כנולד הספק ברשותו של בעל החמור וע"כ עליו להביא ראיה דמה"ת נעשה מחלוקת ואפושי פלוגתא לא מפשינן כיון דאינו מוכרח. ועוד נצטרך לומר שר"י אמר שקר משמי' דשמואל. ולפמ"ש ל"ק דרמי ב"י לא אמר לא תצייתינהו רק על מה שאמר ותנא תונא כלה דמשמע אף על חזקת הגוף טובה הדין כן אבל בגוף הדין במיתת החמור מודה לר"י א"ש. ולפ"ז גבי גבינות ג"כ על המוכר להביא ראיה לשיטת הרי"ף ז"ל אך המחבר והסמ"ע אזלי לשיטתם שהם מפרשים פי' אחר בדברי הרי"ף אבל לפמ"ש על המוכר להביא ראיה כמו על בעל החמור וא"ש הכל. ולפ"ז י"ל ג"כ מה שקשה לכאורה בש"ע ח"מ סימן רכ"ה שלא הביא דבבו"ש על בעה"פ להביא ראיה כמ"ש בא"ע סימן קי"ד. ולפמ"ש לק"מ דלשיטת הרי"ף ל"ק כלל ולשיטתו לא קאי כלל הך דתנא תונא כלה על הדין דמחליף פרה רק על מי שנולד הספק ברשותו ועל בעל החמור להביא ראיה משום דחזקת חיים לא חשוב כחזקת הגוף ממילא אף בבו"ש לא מהני דבו"ש לא מהני רק בדאיכא חזקת הגוף וכן לשיטת הרא"ש שפסק דעל בעל הפרה להביא ראיה ל"ק דודאי אף דבעל הפרה טוען ברי עליו להביא ראיה דהא ליכא גבי' חזקת הגוף ואדרבה מנגדו: