אור ברסלב
בית יעקב על כתובות פרק שביעי המדיר

בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק שביעי המדיר

פרק ששי מציאת האשה

דף ע.

בתוס' ד"ה יוציא ויתן כתובה וי"ל משום דתני סיפא בין שהה עד שלא נשאו. עיין מהרש"א שהקשה דהא לקמן דף ע"ז מקשה בש"ס לשמואל דאמר אפילו שהה י' שנים ולא ילדה דליחשב בהדי הנך שכופין להוציא ומה פריך הא בהך תי' שכתבו הכא מיתרצא נמי הך דשהה ע"ש. ולפעד"נ לתרץ דהנה ביבמות דף ס"ה פליגי רב אמי ורבא באמר איזיל ואיבדק נפשאי דר"א אמר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ורבא פליג שם ע"ש והנה לר"א נ"ק דליחשב נושא אשה על אשתו דז"א דכשנעשה ע"י פשיעה לא חשיב כמ"ש התוספות כאן ולפ"ז פריך הש"ס שפיר לקמן דליחשב שהה עשר שנים ולר"א דס"ל דנושא אשה על אשתו כופין דליתני שהה דכופין בין שא"ר לישא אחרת בין שרוצה דבזה שייך שפיר למיתני הי' עד שלא נשאו כגון שהה י' שנים עמה וגירשה וחזר ונשאה ע"י כפיית ב"ד שישא עמו אחרת עליה להוליד בנים ממנה שזה לא בפשיעה נולד דהא אינו מתכוין להקניס לאשה ודמי ללקמן שכתבו התוס' דלא חשיב נולד בפשיעה מכ"ש הכא שעושה כן במה שנשא אחרת מחמת כפיית ב"ד ושייך לומר כסבורה אני ועכשיו איני יכולה לקבל צרה שבביתי:

בא"ד ור"ח הביא מירושלמי (בגיטין גבי גט מעושה) דכל הנך [יוציא] דמתניתין אין כופין והכא איתא התם אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות (פי' בכל מקום דלא תנו להו במתניתין כופין אנו מעשין) ופריך התם מהמדיר את אשתו ומשני שמענו שמוציא שמענו שכופין וכו'. והנה אין ראיה זו מוכחת כל כך דהא לקמן דף ע"ד פליגי אמוראי אליבא דשמואל דאיכא דס"ל בשהה י' שנים דכופין וביבמות תנן במתניתין דיוציא וא"כ ע"כ ס"ל לשמואל דבכ"מ דתנן יוציא היינו כופין ואיכא מ"ד דס"ל אליבא דשמואל דאין כופין ע"כ דס"ל דיוציא דתני במתניתין לאו היינו כפיה וא"כ י"ל דבכ"מ דקתני יוציא אין הפי' כופין וכיון דפלוגתא דאמוראי היא בפי' דיוציא דתנן במתניתין ל"ק שוב מהירושלמי שהביא הרא"ש ראיה די"ל דהירושלמי אתיא כמ"ד אליבא דשמואל דאין כופין בשהה וממילא בכ"מ דתנן יוציא אין כופין:

בא"ד ולקמן גבי האומר איני זן וכו' וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למכפיי' וכו'. עיין מהרש"א שכתב וז"ל גבי הך דחוזרין אצל גדול למכפיי' הוצרך לטעמא דכופין טפי מהנהו דהכא וגבי הא דאינו זן לא הוצרכו וכו'. ולכאורה יש ליישב קושית המהרש"א בפשיטות דקושית התוס' היא לשמואל דס"ל דאין כופין באיני זן ובמניעת תשמיש ודאי דאין כופין דודאי מניעת תשמיש ל"ד למניעת מזונות דבלא מזונות א"א לחיות ושפיר קשה מהך דיבמות ולרב דס"ל באיני כו' דכופין ל"ק כלל והך דמהדיר דאפשר בפרנס משא"כ באיני זן ומתשמיש ל"ק כלל כמש"ל אמנם באמת הדין עם המהרש"א דאא"ל כלל דהקושיא של התוס' היא לשמואל דתירוצם לא א"ש דמתרצי דמונע כל ענייני אישות דכופין דהא שמואל אמר אין מעשין אלא לפסולות משמע דבכ"מ דלא תני במתניתין כופין אין כופין וע"כ שמואל באמת לא מפרש דחוזרין אצל גדול למיכפייה בשוטים רק לומר לו במילי וע"כ התוספות לא ס"ל הך סברא שכתבתי דמדיר אפשר בפרנס ולכך הוצרך המהרש"א לחלק בע"א וקושית התוס' הוא לרב:

ברש"י ד"ה בישראל אם ישראל הוא שיכול להחזיר גרושתו. בכאן לא שייך למיחש לקילקולא כמו בהמוציא את אשתו משום נדר דהכא ל"ל שמא ימצא פתח לנדרו ויאמר אילו הייתי יודע שיש היתר לא הייתי מגרשך אף דמיירי בנדרה הוא להמסקנא דשם מיירי שמוציא מרצונו יכול לומר כך אבל כשהיא כופה אותו לגרש בדין מטעם דמיסנא סנא כדאמר התם או שאומרת שאין רוצה להמתין יותר לא שייך לומר כן:

בגמרא וכיון דמשועבד לה. לכאורה קשה מאי מקשה הש"ס הא כיון שהחיוב לא בא רק בשעת הנדר הנדר חל כדמוכח מהתוספות ד"ה והאידנא דאדרתן ע"ש ולכך יוציא לפי מ"ש הרא"ש דבכל אשה יכול להשרות ע"י שליש רק בהדירה גרע ע"ש וי"ל דמ"מ מקשה שפיר דמ"מ יעמיד פרנס דהא עכ"פ אנכסים לא חייל ופרנס למה לי תיזון מנכסיו:

דף ע:

בגמ' נעשה כמו שאמרה לו איני ניזונת ואיני עושה. ולכאורה קשה לפי מ"ש התוספות בדף מ"ז בד"ה זמנין דא"י לעקור תקנת חכמים לגמרי ולומר א"נ ואיני עושה לעולם א"כ הכא כשנדרה ואסרה עליו לעולם המעשה ידיה הרי כאילו באה לעקור לגמרי תקנת חכמים שאינה יכולה לומר כן ובאמת לא קשה כלל דהא דא"י לומר לעולם היינו אף שאמרה א"נ וא"ע לעולם יכולה תמיד לחזור בה אבל כ"ז שאינה נוטלת מזונות אינה נותנת מעשיה לכ"ע:

בגמרא האי סברה וקיבלה. ולכאורה קשה דלוקי בלא ידעה מנדרו ולא שייך לומר דסברה וקיבלה ואפשר כיון דע"כ מיירי שעשה הנדר לפני עדים דבלא"ה א"נ אחר נישואין לומר שאסר נכסיו קודם וכיון דאיכא עדים מפקי לקלא ואמרינן דודאי ידעה וגדולה מזו כתב הב"ח הביאו הב"ש בסי' קנ"ד גבי מומין דשייך לומר בהיו בו מומין ולא ידעה דסברה וקיבלה אף בלא ידעה דאמרינן ודאי ידעה ע"ש בב"ח וכיון דעדים מפקי לקלא ודמי להא בדף צ"ח דאמר סימפון בעדים כו' קלא אית לי':

הלכה ותוספות

הקושיות שבסוגיא זו. א' קושית התוספות בד"ה המדיר על רש"י. ב' קושית התוס' בד"ה שהגיע זמן. ג' קושית הר"ן על הרמב"ם שלא הביא רק המשנה כצורתה ולא פי' דמיירי דוקא במספקת לדברים גדולים כתירוצא דהש"ס ע"ש:

ומקודם ניישב קושית התוספות בד"ה שהגיע הזמן על רש"י שכתב הטעם משום דהגיע הזמן דרבנן והקשו דהא מע"י ודאי דרבנן ע"ש. ונראה לפענ"ד לתרץ דהנה הש"מ כתב בשם גאון וז"ל שמעינן מהכא דמאן דנדר במידי דמשועבד לה אין הנדר חל עליו וכ"ש מי שנדר בדבר מצוה שנתחייב בה וכו'. ולכאורה דבריו תמוהין דהא קיי"ל דנדרים חלין על דבר מצוה. לכן נראה לפענ"ד דהא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו דוקא כגון ישיבת סוכה עלי שהסוכה הוא נפרד מגופו ולכך יכול לאוסרה בקונם כי החפץ דהיינו הסוכה לא היה עליה שיעבוד מצוה רק על הבעלים היה שיעבוד מצוה ולכך הי' יכול לאוסרה והמצוה ממילא נעקר כיון שאין לו סוכה שנאסרו כל הסוכות עליו כיון שהקדישן בקונם משא"כ במצוה שמחויב לעשות בגופו ממש כגון בפי מדבר עמך ידי עושות עמך רגלי הולכות עמך שאסור דהוי כאומר פי לדיבורי ידי למעשיהם כמבואר בנדרים דף י"ג דיכול לאסור בלשון זה נגד חבירו מ"מ נראה דאם אמר קונם ידי עושות מצוה להשי"ת או קונם פי מדבר עמך בתורה או קונם רגלי מלילך לעלות לרגל וכדומה שאין הקונם חל דהא עיקר הטעם דנדרים חלין על דבר מצוה הוא משום דהמצוה היא חובת גברא וקונם הוא איסור חפץ משא"כ במצוה שהיא בגופו ממש שכבר הוא מושבע ועומד ללמוד תורה ועכשיו אוסרו מללמוד ואין איסור גברא חל על חובת גברא ולפ"ז שפיר קאמר הגאון דכשהוא משועבד לעשות מצוה בגופו ממש ואוסר אח"כ גופו לזה דאין הנדר חל ולכך בתשמיש אם אמר הנאת תשמישי עליך דחשוב כאומר קונם גופי מעשיית מצוה זו דדמי כאומר קונם ידי מעשיית מצוה שאסר גופו והמצוה ג"כ על גופו אין האיסור חל כיון שהאיסור הוא איסור גברא והמצוה ג"כ על חובת גברא משא"כ באומר הנאת תשמישך עלי שאסר את האשה בקונם דמי לאתסורי חפצא שעושה האשה לאיסורין ודברי הגאון מזוקקין שעל המצוה שמחויב לעשות באחד מאבריו אין יכול לאסור על עצמו בקונם אבל לא מיסתבר כלל על שיעבוד שמשועבד בגופו לומר דמטעם אלמוהו לשיעבודיה ולא חל איסור קונם על מה שמשועבד דבשלמא בשיעבוד נכסי שייך לומר אלמוהו לשיעבוד כאילו קנה הנכסים וכמו לאביי דס"ל בכל שיעבוד דאלים כמו קנין ומה"ט דס"ל דלמפרע הוא גובה ואין קונם מפקיע השיעבוד וה"נ לרבא אלמוהו לשיעבודא דאשה ודבעל דליהוי כמו קנין ואין אוסר דבר שאינו שלו אבל בשיעבוד דרחמנא חייבי' משום מצוה לעשותו בגופו לא שייך לומר אלמוהו לשיעבודי' שיהי' חשוב כאלו קנה גופו וע"כ דעיקר הטעם משום מצוה דאין הקונם חל על מצוה שבגופו לאסור גופו כמש"ל ושפיר למד הגאון דינו. ולפ"ז במזונות ממש להא דמבואר בסימן ע"ג בנשבע שלא לפרוע חובו דאם השבועה קדמה חלה השבועה והלוה אסור למכור בעצמו ולפרוע והב"ד מגבין מנכסיו ואם החוב קדום אין השבועה חלה כלל ומכין אותו שיפרע בעצמו אם כן הכא בקונם כיון דשיעבוד נכסי אין הקונם מפקיע כמש"ל דאלמוהו בקנין ויכול לפרוע בעצמו כיון שהחוב קדום ואפילו לדעת הרמב"ם דהמדיר עובר משום בל יחל כשמהנה למודר מכל מקום הכא כיון דאין הנכסים אסורין על האשה ובמצוה שעליו לפרוע אין הקונם חל לבטל מצוה דאורייתא שעל גופו:

והנה הא דמבואר בסי' ע"ג דאין השבועה חלה לבטל מצות פריעת בע"ח ודאי דלא שייך רק בחוב שמחויב לפרוע מדאורייתא אבל בחוב שאינו מחויב לפרוע רק מדרבנן ואין עליו רק מצות פריעת בע"ח דרבנן ודאי דהשבועה חלה דהא שבועה חלה לבטל מצוה דרבנן כמבואר ביו"ד סי' רל"ד בנשבע שלא להדליק נר חנוכה ע"ש. והנה אף שיש חילוק לענין שבועה ואיסור שעל גופו בין לבטל מצוה דאורייתא ובין לבטל מצוה דרבנן מ"מ בשיעבוד נכסי אי אין קונם מפקיע אפי' בשיעבוד שהוא רק מדרבנן אין קונם מפקיע דהא הר"ן כתב הטעם דאין קונם מפקיע מידי שיעבוד דהוי כאוסר של חבירו על חבירו ע"ש בנדרים דף ט"ו וע"כ היינו משום דשיעבוד חשיב כמכר ובמכר אף שהלוקח לא קנאו רק בקנין דרבנן כגון במשיכה או אג"ק ודאי דשוב אין המוכר יכול לאסרו בקונם על הלוקח דהפקר ב"ד הפקר מדאוריי' דכל שיש קנין ממש מדרבנן חשוב כמו דאורייתא אף לענין מילי דאורייתא ולפ"ז ה"ה בשיעבוד דרבנן דשיעבוד כמכר ממש וה"ה בקנין שיש לאחר בגוף של חבירו כגון בפועל ואשה דאף שאין הקנין רק מדרבנן חשוב כדאורייתא אף לענין מילי דאורייתא תדע דהא מה שקנתה האשה קנה בעלה הוא רק מדרבנן והקדש ומכירה שהקדיש ומכר המציאה אף קודם שהגיע לידו מהני מדאורייתא והנהנה בהקדש של הבעל מעל והקדש של האשה אינו כלום וכן יכול הבעל להקדיש הידים של האשה ולומר יקדשו ידיך לעושיהם והקדש גמור מדאורייתא והקדישה של האשה אינו כלום והוא מה"ט דכל שהקנין דרבנן בקנין גמור הוא חשוב כדאורייתא והוי ההקדש מדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר ויש קנין לפועל מדאורייתא ובדבר שמדאורייתא מועיל קנין דרבנן שוה לדאורייתא אבל כל שאין בו קנין רק מצוה כמו פריעת בע"ח יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן. ולפ"ז מיושב דברי רש"י דהנה בהא דמקשי התוספות דהא מזונות ג"כ דרבנן תי' המגיני שלמה דהקושיא היא לר"י דס"ל בכתובות דמזונות דאורייתא. ועוד נראה דהא לקמן אמרינן דסתם מתניתין ר"מ ור"י גבי מתנה ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות משמע דס"ל ג"כ מדאוריי'. ולפ"ז י"ל דזה הוי פסיקא להש"ס דעל הבעל ליכא איסורא דבל יחל לפרוע בעצמו אף להרמב"ם דס"ל דאיכא איסורא דבל יחל על המהנה מ"מ במזונות ודאי דליכא על הבעל איסור דאין חל על המצוה דאורייתא כמו שהבע"ח מותר לפרוע בעצמו וכמש"ל רק שיש לומר דהאיסור הוא מטעם שהנכסים נאסרו בקונם על הבע"ח משום דקונם מפקיע מידי שיעבוד נכסים ואין לו במה לפרוע וע"ז הכריח ממ"י שלא נאסרו כלל אף דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה והרי הוא שלו ויכול לאסרן שהן רק בקנין מדרבנן משום דקונם אין מפקיע משיעבוד מכ"ש בשיעבוד דמזונות שהן מדאוריי' שאין הקונם מפקיע והרי יש לו במה לפרוע ושוב מותר לפרוע בעצמו מטעם מצוה וכמש"ל וע"ז משני הגיע הזמן וכתב רש"י שפיר שהוא רק מדרבנן ונהי דהנכסים לא נאסרו דשיעבוד דרבנן כדאורייתא דמי שאין הקונם מפקיע מ"מ האיסור דבל יחל שעל גופו שלא יהנה בעצמו לא נתבטל דאיסור נדר שהוא דאורייתא חל לבטל מצוה דרבנן וכיון שא"י לפרוע בעצמו יוציא ויתן כתובה משא"כ במ"י שיש להבעל קנין גמור שיכול להקדיש גוף הידים והקדש שלהן מועיל אף למילי דאורייתא ועכצ"ל בזה הפקר ב"ד הפקר ואין הקונם מפקיע דכמו שאין מפקיע קנין דרבנן כמו כן אין מפקיע שיעבוד דרבנן וא"ש. ולפ"ז י"ל ג"כ מה שהקשו התוס' בד"ה המדיר על רש"י דאגופי' דמתניתין ה"מ למיפרך דל"מ למיסר תשמיש ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דתשמיש שהוא מצוה דאורייתא אין האיסור בל יחל שעל המהנה חל לבטל המצוה הנ"ל משא"כ במזונות דאיכא שיעבוד נכסים והיה ס"ד דקונם מפקיע וחל איסור על נכסיו וצריך להביא ראי' מקונם מה שאני עושה לפיך שהנכסים לא נאסרו דקונם לא מפקיע דאילו היו נאסרי' הנכסים אין כאן מצוה כיון שאין כאן נכסים לפרוע שאיסורי הנאה הן. והנה המהרש"א תי' קושית התוס' דתשמיש ל"ק דתשמיש דאוריי' ומזונות דרבנן רק שכתב דזהו רק לשיטת התוספות ע"ש דלרש"י אא"ל זה דהא רש"י ע"כ ס"ל דמזונות דאורייתא רק הגיע הזמן דרבנן ולפענ"ד נראה דאף לשיטת רש"י א"ש דנהי דגוף המזונות דאורייתא אבל שיעבוד נכסי למזונות ודאי דרבנן ל"מ למ"ד דס"ל דאפילו בבע"ח שיעבוד לאו דאורייתא מכ"ש במזונות אלא אפילו למ"ד דס"ל דש"ד מ"מ נראה במזונות דלכ"ע דרבנן דדוקא בבע"ח דנפקא לן מוהוא יוציא העבוט ונזכר נכסים בתורה וכן בכ"ד אבות דחשיב בב"ק כגון שומרים וכה"ג דאמרינן התם כולן דאבות הן לשלם ממיטב וגמר מג"ש דתחת נתינה ישלם כסף ונזכר נכסים בתורה משא"כ מזונות דלא כתיב נכסים בתורה ודאי דשיעבוד נכסים דרבנן רק גופו חייב מקרא דשארו לא יגרע. וראיה לזה דאפי' מלוה ע"פ מאוחר קודם למזונות אף שלותה בשטר והוא מוקדם וכתבו הטעם משום דמלוה מדאורייתא דש"ד ומזונות דרבנן וקשה להרמב"ם שפסק מזונות דאורייתא ועיין בסמ"ע סי' צ"ז שדחק עצמו מאוד בישוב זה ולפמ"ש א"ש דנהי דמזונות דאורייתא מ"מ שיעבוד נכסים במזונות דרבנן משא"כ בבע"ח ש"ד לכך צריך להקשות ומדמה שפיר למ"י שהן ג"כ דרבנן. עוד נראה לתרץ דברי רש"י ממה שהקשו התוספות אמאי לא מקשה הגמרא מתשמיש דע"כ מוכח דקונם אינו מפקיע דאלת"ה הו"ל למיתני דיוציא בשבת א' דר"ל דלא פסיקא להגמרא להקשות מתשמיש דהנה התוס' כתבו דאף לשיטת ר"ח וכו' במונע כל ענייני אישות דכופין ע"ש ואם היה מקשה מתשמיש היה יכול לדחות ולומר דתשמיש באמת אסור והא דלא תני יוציא ויתן משום תשמיש אחר שבת א' לבד דבמתניתין תני יוציא ומשמע בכפי' בשוטים ואחר שבת א' דלא נחסר רק תשמיש ומשום תשמיש לבד לא היו כופין בשוטים כיון דמשום א' לבד אין כופין לכך תני יוציא לאחר למ"ד דאז כופין משום דמונע ממנה כל ענייני אישות ורש"י פי' לפי המסקנא דקונם אין מפקיע ולכך כתב דאין תשמיש נאסר משום דמשועבד להס"ד לא היה יכול להקשות מתשמיש כנ"ל לכך צריך להקשות מקונם מ"י אך תי' זה יש לדחות דאם יוציא דתנן במתניתין פי' דכופין להוציא א"כ הא דתנן לעיל בהמדיר מתשמיש דיוציא ג"כ הפי' דכופין בשוטים וכן בכל יוציא דתני במתניתין דהכא ומיירי בתלאו בתשמיש ופירשו דכופין בשוטים ומוכח להדיא אפי' במונע ממנה תשמיש לחוד כופין בשוטים ואם יוציא דמתניתין אין הפי' כופין בשוטים אם כן גם הא דתנן בהמדיר מליהנות יוציא ג"כ אין הפי' דכופין בשוטים רק במילי. ומה שהקשו התו' עוד על רש"י כי מוקי בגמ' כשהדירה כשהיא ארוסה וניסת א"כ אף מתשמיש חל הנדר נראה לתרץ באופן אחר דהנה התוספות ביבמות דף ס"ד כתבו דבסברה וקבלה וטוענת כסבורה אני אין לה כתובה דאימר עירומי קא מערמת א"כ לא קשה מתשמיש דקשה הא סברה וקיבלה ואי משום די"ל כסבורה אני א"כ קשה למה יתן כתובה הא בעודה ארוסה לא הי' יכולה לכופו על גט וכתובה דאין כותבין אגרת מרד על ארוסה ובדף מ"ג כתבו התוס' בד"ה תבע לחלוץ וז"ל דאין כופין כלל רק בבאה בטענה ע"ש וא"כ אף כשניסת ואומרת כסבורה אני לא עדיפא מארוסה דאין כופין על כתובה כיון שי"ל עירומי קא מערמת בשביל כתובה משא"כ לענין מזונות דגם מקודם הי"ל מזונות בהגיע הזמן והיתה יכולה לכופו להוציא וליתן כתובה ממילא עכשיו כשאומרת כסבורה אני י"ל כל הדין שהי' לה בעודה ארוסה שיוציא ויתן כתובה מחמת המזונות. אך זה יש לדחות דא"כ עכצ"ל דגם לתי' זה צריך הא דלא עביד שליח שליחותא דכשהגיע זמן לא זילא א"כ קשה דה"ל לתרץ דמיירי בנדרה קודם שהגיע הזמן והגיע הזמן. ולכך נראה לתרץ באופן אחר דנגד התשמיש א"ל כסבורה אני דהא גבי הא דאין כותבין איגרת מרד על ארוסה הקשה הש"מ דא"כ אחר נישואין נמי נימר לה זיל לא מפקדת ותי' כיון שנתחייב לה בעת הנשואין ולפ"ז על תשמיש ודאי דא"ל כסבורה אני דכסבורה אני לא שייך לומר רק לענין דאין מחילתה כלום דהוי מחילה בטעות אבל לחייב הבעל בסברא זו לומר שנתחייב לה תשמיש בעת נשואין ז"א דהא אמר לה בעת נשואין שאסור בתשמיש וכיון שהיא יודעת שא"י לחייב לה תשמיש' משום הנדר לא נתחייב וא"כ כאן אין חילוק בין ארוסה לנשואה ואין כותבין איגרת מרד. ויש לכאורה הוכחה מסוגיא זו בהא דא"כ איגרת מרד על ארוסה דאין כופין כלל כתי' הב' של התוס' בדף ס"ג דלכאורה קשה דמקשה הש"ס גבי הגיע זמן ומ"ש עד למ"ד יום וכתבו הר"ח דכאן ל"ש זילא שהוא קודם נישואין וקשה דהא יכולה לתבוע תיכף הנשואין משום כנוס או פטור והוא א"י לישא אותה משום מזונות וממילא לאחר למ"ד צריך להוציא וליתן כתובה אלא ע"כ דס"ל דא"כ איגרת מרד על ארוסה ואף אין כופין אותו ליתן גט. אמנם יש לדחות די"ל נ"מ בחלה או חלתה דא"י לתבוע הנשואין. ועתה ניישב דברי הרמב"ם שלא הביא תירוץ דהש"ס במספקת לדברים גדולים ואין מספקת לדברים קטנים שתמה עליו הר"ן ותירץ דהרמב"ם ס"ל דקונם מפקיע משיעבוד עבוד רק מטעם דאלמוהו ולא אלמוהו משא"כ רק במה שהאשה מחויבת לבעל ומטעם שחשו שכל אשה תפקיע מבעל ע"י קונם ולכך אלמוהו משא"כ מה שהבעל חייב להאשה יוכל להפקיע ע"י קונם מטעם דהא כופין אותו להוציא ויתן כתובה לכך לא היו צריכין לאלם כחה ע"ש. אך דברי הר"ן תמוהים דנ"ל לתרצן לדחוקי נפשי' הו"ל לתרץ כפשוטו וכפי האמת דכ"ע ס"ל דקונם מפקיע רק משום דאלמוהו ובשיעבוד הבעל לא אלמוהו. לכן נראה לתרץ דבודאי הסברא שכתב הר"ן הוא ברור ועשיתי סמוכין לדבריו דהנה קשה לכאורה דהאיך היו חכמים יכולין לאלם כח הבעל לבטל הנדר שהוא איסור דאורייתא הא אין כח ביד החכמים לבטל איסור דאורייתא רק בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה והא בקום ועשה הוא דמתירין ליהנות מנדר שהוא איסור דאורייתא. אמנם הש"ך ביו"ד סי' רט"ו כת' דבמקום שיש לחוש שיתבטל תקנתם לגמרי יכולין לבטל אף בקום ועשה ולפ"ז כתב הר"ן שפיר דבשיעבוד הבעל דליכא חשש לבטול תקנתם לא היו יכולין לאלם תקנתן להתיר איסור נדר שהוא דאורייתא. אך לפ"ז קשה דלמה היה להם לאלם כח הבעל לענין מ"י הא ליכא חשש ביטול תקנתם ולומר דא"כ כל אשה תפקיע תקנתם לאסור מ"י בקונם דהא מבואר בסימן ע' דאם האשה אינה רוצה ליתן מ"י דאין לה מזונות וא"כ אפילו בלא נדר יכולה להפקיע בכה"ג דהיינו לומר א"נ וא"ע נהי דהא לא קשה דהא ליכא למיחש לביטול תקנתם במ"י שתאסור ע"י קונם דהא הבעל יכול להפר דז"א דהא קיי"ל דהא הבעל מיגז גייז ואם נדרה ואכלה ואח"כ שמע הבעל והפר דלוקה א"כ ה"נ אם אמרה דקונם וקודם ששמע בעל והפר ונהנה ממ"י עשה איסור ולכך הוצרכו לתקן לאלם כח הבעל שלא תוכל לאסור כלל. ומ"מ קושיא הנ"ל ודאי קשה דהא בלאו קונם יכולה להפקיע בכה"ג שתאמר א"נ וא"ע וכשתאסור מ"י אא"ל להיות ניזונת מבעלה וממילא אם תרצה להיות ניזונת לא נאסר המ"י על בעלה ואם לא תרצה להיות ניזונת מבעלה בלאו קונם ג"כ יכולה להפקיע ע"י אמירת א"נ וא"ע. וליישב זה נראה דהנה בר"פ מציאת האשה כתב הרא"ש דאף שי"ל א"נ וא"ע מ"מ מציאת האשה לבעלה א"י לבטלה וה"ה העדפה שע"י הדחק ע"ש והטעם לזה דבשלמא מ"י שהוא משום איבה דמזונות כשאמרה א"נ שוב ליכא חששא דאיבה דמזונות והן שלה משא"כ במציאה והעדפה שע"י הדחק שהוא משום איבה דקטטה כמ"ש התוס' בדף מ"ז בד"ה משום איבה ע"ש לכך צריכה ליתן המציאה אף שאינה רוצה ליזון מבעל. ובזה כתבתי ליישב בסוגיא דהמקדיש שיטת ר"י דס"ל לענין מותר אי"ל א"נ מעה וא"נ מותר ותמה הר"ן דאף בגוף מ"י דשכיח י"ל א"נ וא"ע מכ"ש במותר וכתבתי ליישב דבשלמא בגוף המ"י שיכול לכופה אף בשוטים לעשות והוא כעבד ושפחה וזה נתקן רק משום איבה דמזונות ולכך י"ל א"נ וא"ע משא"כ מותר מ"י שכתבו הרשב"א הובא בש"מ והר"ן בסוגיא דיושבת בקתדרא שאינו יכול לכופה רק כשעשתה מרצונה מחויבת ליתן ובר"פ מציאת האשה למד ק"ו העדפה ממציאה ע"ש ואם מציאה נתקן להבעל משום איבה דקטטה מכ"ש בהעדפה שלא ע"י הדחק רק שתיקנו נגד העדפה דשכיח שיתן הבעל מעה וממילא כשהבעל רוצה ליתן המעה שוב א"י לומר א"נ וא"ע וה"ה בגוף המ"י כשהבעל רוצה ליתן המזונות ושלא לכופה על המ"י רק שאם תעשה תהיה שלו א"י לומר א"נ ואיני נותנת שיהיו לה מ"י בלא כפי' ע"ש ולפ"ז א"ש שהוצרכו לאלם כחה שלא תהי' יכולה לאסרה על הבעל בקונם לענין מציאה ומותר שא"י לבטלו ע"י א"נ וא"ע ואם היתה יכולה לאסור על הבעל בקונם היתה מפקעת המציאה והמותר ע"י קונם ולכך אלמוהו כח הבעל שלא תהיה יכולה להפקיע ע"י קונם. ולפ"ז מוכח דהמקשן הקשה שפיר מר"ע דע"כ ס"ל דקונם אינו מפקיע כלל משיעבוד דהא ר"ע ס"ל מציאת האשה לעצמה ולא ס"ל כלל איבה דקטטה וממילא יכולה להפקיע מ"י ע"י אמירת א"נ וא"ע וה"ה במותר א"נ ואיני נותנת ולא הוצרכו לאלם כח הבעל וא"א לומר שוב הטעם דאלמוהו וא"כ קשה אמאי אמר משום תעדיף הי' לו לומר יפר משום מ"י עצמו ועכצ"ל דס"ל דאין הקונם מפקיע כלל משיעבוד וממילא אין לעשות מחלוקת חדש בין התנאים וי"ל דכ"ע ס"ל דקונם אין מפקיע וכ"ע ס"ל דאדם מקדיש דשלב"ל ות"ק סבר דהעדפה לבעל על כן אינו צריך להפר ור"ע ס"ל העדפה לאשה וצריך להפר ובסוגיא דמקדיש דמסיק דקונם מפקיע רק דאלמוהו הוא אך לשמואל דס"ל דאין אדם מקדיש דשלב"ל וס"ל כריב"נ ע"ש ולפ"ז צריך לעשות מחלוקת בין ריב"נ לר"ע דר"ע ס"ל דאין קונם מפקיע וריב"נ ס"ל דקונם מפקיע רק דאלמוהו. ולפ"ז עלו דברי הרמב"ם שפיר דהא פסק כשמואל דא"א מקדיש ופסק כריב"נ דצריך להפר משום שמא יגרשנה וצריך לומר הטעם דקונם מפקיע רק דאלמוהו רבנן לשיעבודייהו והוא מהאי טעמא דהעדפה לבעל דהיא כמו מציאה דהוא מטעם איבה דקטטה וע"ז לא יכולה לומר א"נ ואיני עושה וגם י"ל משום מעשיה עצמה אם הוא רוצה ליתן לה מזונות בלא כפיה ובאשה לא צריך לאלמוהו מטעם שכתב הר"ן דיוציא ויתן כתובה:

דף עא.

שייך להלכה ותוספות סוגיא דמחלוקת רב ושמואל בסתם ומפרש

הקושיות בסוגיא זו. א' על רש"י בד"ה שנדרה היא שהקשה הש"מ מה"ת נחזיק שהיא בודאי לא תמצא פתח הא ודאי דאא"ל שמא תחזור בה כמו דחיישינן גבי בעל. ב' קושית התוס' על רש"י דהא הש"מ לקמן ותתקשט ותאסור לרש"י ל"ק כלל. ג' כיון דע"כ ס"ד לפי' רש"י כל הסוגיא מיירי בתלתה בתשמיש ומאי מקשה הש"ס הא לר"י א"י להפר דלאו עינוי נפש הוא הא לרש"י גם עד עכשיו הי' סובר דמיירי בתלתה בתשמיש או במזונות בעינוי נפש הוא וגם מסקנת הש"ס דאמר הב"ע קשה לרש"י כיון דלפי הס"ד ע"כ בהכי מיירי. ד' קושית הפלאה דליקשי מר"י דאמר בעניות שלא יתן קצבה דהיינו שיוציא מיד ולשמואל קשה דאמאי לא תמתין י"ב חודש כפי הקצבה. ולכן נראה לתרץ דהנה אם הנדר הי' לאסור קישוט ותלתה בתשמיש שאמרה יאסר קישוט עלי אם אשמש הוא יראה למצוא פתח לנדרה דהא א"א לה להתיר עד שיחול דהיינו אחר שיתקיים התנאי ויראה הוא לקיים התנאי דלמא לא ירצה החכם להתיר אח"כ ותאסר לעולם בפירות ובקישוט וכן כתב בספר הפלאה. ולפ"ז אתיין דברי רש"י שפיר דסד"א כיון דתני המדיר שלא תטעום ושלא תתקשט משמע דגוף הנדר היה שלא תטעום ותתקשט ועוד דאכתי לא ידע דר"כ דבאומר יאסר תשמיש עלי אסור ואף דע"כ מיירי בתלאו בתנאי בתשמיש או במזונות בזה שפיר כתב רש"י דודאי לא תבקש פתח לנדרה כיון דא"א לה בלתי אם יתקיים התנאי מקודם ותיאסר בפירות לעולם וזה כוונת רש"י במה שכתב כיון דניחא לה למישקל וכו' כוונתו כיון דאכילת פירות חשיבא אצלה עד שניחא לה להתגרש בשביל זה ודאי לא תבקש פתח לנדרה מיראת אכילת פירות וכפי' התוס' לא ניחא לרש"י לפרש ועוד דלדברי התוס' דמיירי בפירשה ונדרה תחתיו ולישנא דסתם דאמר שמואל לא משמע הכי ועוד דלדעת התוס' קשה לשמואל אליבא דר"י דאמר בעניות ושלא נתן קצבה ומשמע דמחויב לגרשה מיד ולשמואל קשה אמאי לא תמתין אולי ימצא פתח ולזה הוצרך רש"י לפרש דתלינהו דל"מ שוב להקשות לשמואל מר"י דבעניות שלא נתן קצבה שפיר יוציא לאלתר כיון דליכא חשש שמא ימצא פתח לנדרה ולכך לא קשה אלא מה דמקשה הש"ס לר"י הא קישוט לאו עינוי נפש הוא אף שתלתה בתנאי אם תשמש מ"מ כיון שמותר לה תמיד לשמש רק שתאסר בקישוט דלאו עינוי נפש הוא ודאי שא"י להפר ומשני דהבעל דתלינהו לקישוט בתשמיש דגוף הנדר היה על התשמיש ותלה התנאי בקישוט דאמר יאסר תשמיש עלי אם תתקשט ומייתי לדרב בהכי דאז הוי שפיר עינוי נפש ויכול להפר ובזה מקשה שפיר ותתקשט ותאסר דבזה שוב אינה יריאה מלהתקשט דהא אם תתקשט ותאסר ולא ימצא היתר ע"כ תתגרש והיא גם עכשיו רוצה בזה ומקשה שפיר והוכרח לתרץ סברא דמיסני סני ותמה אני על רב בעל הפלאה שנחית לסברא זו ולא תירץ כן דברי רש"י וליישב שיטת התוס' שקשה לדבריהם דמאי משני בנדרה היא לשמואל והטעם דתצא משום דא"י לסבול ועכצ"ל לדבריהם דגם קישוט א"י לסבול כלל וכמ"ש התוס' בד"ה ותתקשט ולכאורה תמוה דהא שמואל גופי' אמר לקמן לר"י דעניות י"ב חודש ועשירה ל' יום שכן נהנה מריח קישוטיה משמע דיכולה לסבול זמן זה וכצ"ל לפרש סוגית הש"ס לדבריהם דלא הי' יכול להקשות בפשיטות לשמואל דס"ל בעניות שלא נתן קצבה יוציא מיד ואין ממתין י"ב חודש עד שתמצא היתר דהנה לשיטת התוס' בד"ה ותתקשט דעד השתא ס"ד שיש עינוי וכו' שאין לה להמתין כלל וכצ"ל מ"מ צ"ל דאף בדבר שאין בו עינוי נפש דאף אין לה להמתין דאלת"ה קשה הא שכתבו בד"ה ולא תתקשט דלא פריך אמאי יוציא הואיל ויכולה לסבול דא"כ לרב נמי תיקשי וכו' ע"ש וקשה דמ"מ תיקשי באמת לרב למה יוציא כיון שיכולה לסבול אלא ודאי דעכצ"ל דאף דליכא עינוי נפש אין לה להמתין ולפ"ז י"ל בכוונתם דודאי אין צריך להמתין כלל בקישוט ומ"מ לא הי' יכול להקשות על שמואל מר"י אמאי חייב לגרש מיד בעניות שלא נתן קצבה ולא אמרינן דתמתין עד י"ב חודש כמו במפרש דהנה בנדרים דף ע"ט משמע דדוקא ניוול של יום אחד לא חשיב עינוי אבל של ימים הרבה חשיב עינוי נפש כמ"ש התוס' בד"ה ר"י אומר ע"ש וא"כ מצינו לומר דכן הוא השיעור דבעניות לא חשיב עינוי נפש עד אחר י"ב חודש ובעשירות למ"ד יום ומ"מ אף בתוך זמן זה א"צ לסבול מניעת קישוט אף שעה אחת אף דלא הוי עינוי נפש ולכך כשמפרשת בנדרה בעניות יב"ח ובעשירות ל' יום כיון דליכא עינוי נפש לא שייך לומר הוא נותן אצבע דהא א"י להפר כלל אבל בסתם שהיא אסרה בקישוט לעולם דהוי עינוי נפש שיכול להפר שייך לומר דהוא נותן אצבע וחייב לגרשה לאלתר דאין לה לסבול בקישוט אף שעה אחת אף דלא הוי עינוי נפש ולזה הוצרך הש"ס להקשות מברייתא דאפי' מניעת קישוט לעולם לא הוי עינוי נפש ולא בינו לבינה וא"י להפר וא"כ לא שייך כלל לומר הוא נותן אצבע וע"ז משני שמיירי בלא"ה בתשמיש שיכול להפר ושייך לומר הוא נותן ובהס"ד דאמרינן דהוי בינו לבינה ג"כ י"ל דתליא בשיעור יב"ח בעניות ובעשירות ל' יום וכן הא דמסיק דקרי לה מנוולת תליא ג"כ בשיעור זה ומש"ה במפרשת נדרה א"י להפר אבל בסתם ושייך שוב לומר הוא נותן אצבע וצריך לגרש מיד מטעם שא"צ לסבול מניעת קישוט אף יום אחד אף דליכא עינוי נפש ולא קריאת מנוולת לר"י כנ"ל לפרש בפשיטות לשיטת התוספות אבל לבתר דמסיק הש"ס דמיסני סני באמת אמרינן דעד יב"ח יכולה לסבול. עוד נ"ל לפרש לפי שיטת רש"י דהנה לכאורה קשה בהא שכתבו התוס' בד"ה ולא תתקשט וז"ל אבל לא פריך אמאי יוציא וכו' בפשיטות היה להו להתוס' להקשות דא"כ מאי משני הש"ס דקרי לה מנוולת דא"כ ממ"נ אי קרי לה מנוולת אף תוך יב"ח ומחויב לגרשה מטעם זה אפילו במפרש יוציא ויתן כתובה ואי לא קרי לה מנוולת עד אחר יב"ח מטעם זה וא"כ אפילו בסתם תמתין יב"ח ועכצ"ל לפי שיטתם דמכח מה שקרו לה מנוולת א"י לכופה לגרשה רק דמחמת שקרו לה מנוולת יכולה להתקשט ותאסור עצמה בתשמיש תיכף ולא חשיב כגרמה מעצמה איסור תשמיש כיון שעשתה כן מחמת אונס קריאת מנוולת אבל במפרש שיודעת שבזמן שדרך לקישוט דהיינו בעניות י"ב חודש ובעשירות ל' יום תתקשט ותיפוק שם מנוולת וגם אין לה אונס כיון דכן דרכה תמיד לפסוק מקישוט זמן כזה ואין חוששת בקריאת מנוולת כשיודעת שתחזור ותתקשט בזמן כזה לכך אם עברה וקשטה בתוך הזמן ואסרה עצמה בתשמיש הוי כגרמה לעצמה האיסור ואין כופין ומשני שפיר ולכך הוצרכו התוס' להקשות דא"כ לרב נמי תיקשי. ולפ"ז י"ל שיטת רש"י מכל הקושיות הנ"ל דהנה הר"ן הביא שיטת רש"י וכתב שתלתה במזונות ולכאורה קשה דמה סני להר"ן למיתפס לשון הש"ס שתלתה בתשמיש וכן קשה על הש"ס שתפס שתלתה בתשמיש והוצרך להביא הא דר"כ אמאי לא אמר שתלתה במזונות דמיירי מיניה במתניתין ולתרץ נראה דהנה התוס' בד"ה כגון דתלינהו הקשו דלוקי בתלאה בפירות ותי' דאכתי קשה ותתקשט ותאסר לר"י יום אחד ע"ש והקשו המפרשים דמ"מ לוקי בתלאה בלא תשאל ולא תשאיל המבואר בדף ע"ב שיוציא מיד ולדידי ל"ק דלא שייך כלל לומר שתלאה רק בדבר שלא נשנה ברישא במתניתין דאז שייך לומר סיפא ארישא קאי אבל לומר שתלאה בדבר שלא נישנית במשנה קודם אין סברא כלל. ולפ"ז א"ש דמקודם דלא ידע דר"כ משכחת לה איסור תשמיש באשה עד דמסיק ומייתי הא דר"כ ולכך מפרש הר"ן בהס"ד דמיירי בתלתה בליהנות דקתני ברישא דמתניתין ולפ"ז שפיר כתב רש"י בד"ה בנדרה היא דהיא לא תבקש פתח דהא ודאי דלא מצי למימר שאמרה קונם טעימת פירו' אם אהנה מבעלי דהא גבי הא דמקשה הש"ס הא משועבד לה הקשו המפרשים הא אפילו קונם מפקיע מידי שיעבוד ג"כ קשה דא"כ האיך מצי לגבות הכתובה ועיין בש"מ שכתב דגבי בע"ח שאלמוהו ע"ש וא"כ היכא שאסרה היא עצמה נכסיו בקונם ודאי דגם כתובה אסורה לגבות מנכסיו כמו שאסורה לגבות מזונות מנכסיו וא"כ ודאי דלא כייפינן להוציא וליתן כתובה דמה מרווחת ויכולין לומר לה דהא אם תגבה כתובה ג"כ תאסר בטעימת פירות וא"כ תקח מזונות ותאסר דאין הפרש כלל בין גביית כתובה לגביית מזונות ובין כך ובין כך תאסר הנאתה אם תטעום בפירות וכשאינה מרווחת אין הדין דיוציא כמ"ש התוס' בד"ה שנדרה היא ע"ש וע"כ שאמרה תאסר הנאתך אם אטעום ולפ"ז ודאי דלא תבקש פתח חרטה על נדרה כיון דאין מתירין הנדר עד שתחול וע"כ תצטרך לטעום קודם שתלך לחכם וממילא יריאה לטעום מחשש דלמא החכם לא ירצה להתיר לה על פתח זה ואף שיאמר לה החכם קודם שיכול להתיר על פתח זה דלמא יחזור ויסתור דינו דהא כמה פתחים יש שאינן מועילין הדין וכשלא יתיר לה החכם והיא כבר טעמה הפירות הרי כבר נאסרה בהנאה ולא תוכל לגבות כתובתה ותלך בפחי נפש ומהאי טעמא לא הוי מצי להקשות מר"י על שמואל שמצינן לתרץ כו' אבל לבסוף מסיק דתלינן בתשמיש ומייתי דר"כ דאז אינה יריאה וכמש"ל בתירוץ הא' ולכך הוצרך הש"ס להקשות דקישוט לאו עינוי נפש הוא ולאו בינו לבינה הוא וא"י להפר ואפילו מיירי בתלאה במזונות דיכול להפר מ"מ תקשי לא תתקשט ולא תאסר דרש"י ס"ל דהא בהא תליא דאי קישוט לאו עינוי נפש הוא ממילא יכולה לסבול וקשה אמאי יוציא אי בתליית זמן לא שייך התירוץ דא"כ קרי לה מנוולת כדמשני במסקנא כדמוקי לה בתלאו בתשמיש דבשלמא בתלוי' בתשמיש משני שפיר דקרי לה מנוולת דע"כ הפי' כמש"ל דמשום קריאת מנוולת א"י לכופו שיוציא דאלת"ה אין חילוק בין סתם למפרש רק דמשום קריאת מנוולת יכולה להתקשט ותאסר ולא חשיב כגרמה איסור לעצמה כיון שהיתה אנוסה בקישוט משום קריאת מנוולת וזה א"ש כי מוקי לה בתלתה בתשמיש אבל בהס"ד דלא ידע דר"כ והי' מוקי לה בתלאו במזונות לא מהני תי' דקריאת מנוולת כיון דא"א לה לכופו שיוציא משום קריאת מנוולת רק אחר שתתקשט ותאסר בהנאה מנכסיו ואז לא תוכל לגבות כתובה כנ"ל אבל בהס"ד דסבר דקישוט גופא ע"כ הוא ממילא דא"י לסבול מניעת קישוט ויכולה לכופו קודם קישוט ואז שפיר קתני יוציא ויתן כתובה והוצרך להקשות דלאו ע"נ הוא ומר"י אדשמואל לא הי' קשה כלל כמש"ל ול"ק ג"כ קושית התוס' בד"ה שנדרה ע"ש דדוקא במסקנא דמיירי בתלאו בתשמיש מקשה שפיר תתקשט ותאסר דאינה יריאה מגביית כתובה אבל בתלאו במזונות לא קשה תתקשט ותאסר דיריאה להתקשט משום גביית כתובה כנ"ל:

ועתה נבוא ליישב דברי הרמב"ם שפסק בנדרה היא שלא תטעום שתלוי ברצונו אין כופין להוציא רק שצריך ליתן כתובה כשמוציא ותמה הב"ש באה"ע סי' ע"ד דא"כ מאי מקשה הש"ס ותתקשט ותאסר הא אין כופין כלל וכן קשה לר"י דמחלק בין ישראל לכהן ע"ש ונראה לפענ"ד דודאי מצינו לחלק בין עינוי נפש לדברים שבינו לבינה דודאי בעינוי נפש כופין להוציא דמה"ת יש לה לענות נפשה לעולם ולכך יוציא רק במקום שאינה מרווחת שאף אחר שתוציא תאסר אז אין כופין רק שצריך ליתן כתובה כיון דלא מצי למימר א"א באשה נדרנית דהא הוא נתן אצבע אבל בדברים שבינו לבינה כגון מה שמבואר ביו"ד סי' רל"ד סעיף ס' באמרה קונם פירות של איש פלוני עלי או פירות ממון פלוני אף שלא ראתה אותם כלל דלא הוי ע"נ אין כופין אותו כיון שאין הדבר קשה לה רק להבעל כמבואר שם הטעם דפירות של איש פלוני שיש טורח להבעל לבקש איש אחר א"כ מה"ת תוכל לכפותו להוציא הא הבעל יכול לומר מה בכך אם אני רוצה לטרוח ומ"מ מחויב ליתן כתובה כיון שהוא נותן אצבע ובעצמו לקח הטרחא על עצמו ולזה במתניתין לת"ק דקתני יוציא הוא באמת בכפי' דהת"ק ס"ל דבפירות מין פ' וה"ה קישוט עינוי נפש הוא ומש"ה כופין ור"י דס"ל דקישוט אינו רק דברים שבינו לבינה ולא אמר כלל במשנה הלשון דמוציא רק סתם בעניות שלא נתן קצבה וכו' ומיירי רק לענין נתינת כתובה. ולהס"ד ניחא דקאמר דלא הוי רק לר"י רק מדברים שבינו לבינה. ולהמסקנא דמיירי בתלה בתשמיש דהוי עינוי נפש וכ"מ במהרש"א בסוגיא זו אף לר"י כופין להוציא ופריך שפיר ותאסר בין לת"ק ובין לר"י. ולפ"ז הרמב"ם דפסק כר"י בנדרים דפירות לא הוי רק דברים שבינו לבינה וכן בהריני נזירה דאינה מרווחת שפיר פסק דאין כופין רק שחייב ליתן כתובה ולפ"ז א"ש דברי רש"י שפי' בכל הסוגיא כשמקשה לר"י דקושיא היא משום כתובה ולא כתב דהקושיא היא משום הכפיי' והוא מה"ט דר"י דמתני' לא הזכיר יוציא בדבריו ורש"י ס"ל כשיטת מהרש"א דהנדרים שא"י להפר וקשה לו הנדר שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית ומפסדת הכתובה רק בנדרים שיכול להפר קנסו שיתן לה כתובה ע"ש במהרש"א וכן הוא דעת הרמב"ם כרש"י בזה:

ואגב אפרש דברי הר"ן במה שהקשה על הרמב"ם דס"ל במדיר חבירו שלא יהנה ממנו שהמהנה עובר וע"ז תמה הר"ן בנדרים דף ט"ו מהא דמקשה שם בדף ל"ה בככרי עליך ונתנה לו במתנה למעול מאן למעול נותן הא לא אסורה לי' וכו' מוכח דהנותן לא מעל ע"ש ולכאורה דברי הר"ן תמוהין דבדף ל"ד בד"ה בעי מיני ר"ח בר"א מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה כתב וז"ל והקשה הרמב"ן מאי קא מבעיא לי' מתני' הוא דקתני המודר הנאה וכו' וי"ל דהתם מדירו מהנאתו וכיון שכן אם נותן במתנה בשעת מתנה הוא נהנה אבל הכא כשאומר ככרי עליך איכא למימר דשרי משום דבשעה שנהנה אינו של המדיר ע"ש וא"כ מאי מקשה הר"ן על הרמב"ם מנדרים דף ל"ה הא שם באומר ככרי עליך דאינו עובר בשעה שנותן רק בשעה שנהנה כמ"ש הר"ן הנ"ל ובשעה שהמקבל נהנה מהככר הנותן לא עביד מידי. וליישב זה נראה דהנה לכאורה קשה בהא שכתב הר"ן דבאומר ככרי עליך דאינו עובר בשעת מתנה דהא בהדיא אמרי' בנדרים דף ל"ד באומר ככר זה הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולו נטלה ע"מ להורישו לבנו מעל לפי טובת הנאה שבו אלמא דבשעת נטילה לאכילה מעל ומה לי אם נטל מהפקר לאכילה או נטלה מהנותן במתנה לאכילה ועכצ"ל דס"ל להר"ן כיון דלפי צד האיבעיא דאחר שבא לידו היתר הוא ואין עוברין באכילתה בשעת נטילה לאכילה ג"כ אינו עובר דדוקא בנטלה באיסור עובר בשעת נטילה אבל הכא דבשעת אכילה אינו עובר על הנטילה לאכילה כיון שבשעת אכילה שוב לאו ככרו הוא ג"כ אינו עובר ועל הנאת מתנה אינו עובר שלא אסר הנאתו רק הנאת הככר והנאת הככר הוא אחר שנעשה שלו ונעשה היתר אבל לפי המסקנא דבאומר ככרי עליך דאסורה באכילה ומעל באכילתו אף אחר שנעשה שלו ממילא להר"ן דס"ל דהמקבל עובר עובר תיכף כשמקבלה מיד הנותן לאכילה ולהרמב"ם דס"ל שהמהנה עובר עובר תיכף כשנתנה להמקבל כיון שנתנה לו לאכילה באיסור מעילה וכללא הוא דכשמועל באכילתו מועל תיכף בשעת נטילה לאכילה דמדאגבי' קנאו למעול ומקשה שפיר על הרמב"ם. וליישב דברי הרמב"ם מקושיא שניי' של הר"ן דמוכח מהש"ס דהנהנה לוקה נראה דהרמב"ם מחלק בין אוסר דבר מטלטל בקונם כגון ככרי עליך שנעשה כהקדש ומועלין בו דיש מעילה בקונמות וכיון דיכול לעשות כהקדש על חבירו והמועל בהקדש לוקה ושפיר מעל המודר הנהנה מהככר שנעשה עליו כהקדש ולוקה ג"כ כדין הזיד במעילה שלוקה כמבואר ברמב"ם פ"א מה' מעילה ע"ש ושפיר כתב הכ"מ בפ"י מה' נדרים דמכ"ש שהנהנה לוקה דשם באוסר אשתו בהנאתו מיירי דלאשתו א"י לאסור גופו רק נכסים יכול לאסור כמ"ש הרמב"ם בה' אישות ע"ש אבל באוסר הנאת גופו על חבירו דאף שנעשה גופו כהקדש אין מעילה בגופו דאדם כקרקע דמי דאין מועלין ואין נהנין וליכא גבי' לאו דמעילה ולאו דבל יחל דברו ס"ל להרמב"ם דלא נאסר רק על המדיר שהוא מוזהר שלא יבטל הנדר ולכך רק המהנה לוקה ולא הנהנה וכמו שפסק בפרק ג' מה' נדרים בהדיא ולא קשה מה שהקשה הלח"מ בפרק י' מה' נדרים ע"ש:

בתוס' ד"ה ואם אמר אי אפשי דיש חילוק בין אותן נדרים לשאר. ע' מהרש"א ודבריו הן לכאורה משוללי הבנה. ולפרש דבריו דהמהרש"א סובר דהוא הנותן תליא בהא אי יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית דבנדר ע"נ דכיון דמצי אמר א"א באשה נדרנית לכך ס"ל דהיא נתנה דאפילו אם יפר לה יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית שחש שמא תעשה עוד נדר לענו' נפש להיותה נדרנית ולכך א"צ להפר ומאן דס"ל הוא נותן ס"ל שאינו יכול לומר א"א באשה נדרנית ולכך כשאינו מפר אמרינן דהוא נותן ולזה הקשה דמאי מקשה הש"ס דר"י אדר"י דלמא דוקא בנדרי ע"נ ס"ל היא נתנה אבל בקישוט דמתניתין דס"ל דלאו ע"נ הוא מודה דהוא נותן וע"ז מתרץ דמתניתין לפי המסקנא מיירי בתלאו בתשמיש דהוי ג"כ ע"נ ואח"כ הקשה עוד לתירוצם וכוונתו נראה דהמהרש"א מפרש בהא דר"י דס"ל דאפילו בדברים שבינו לבינה שא"י להפר כגון קישוט מ"מ כיון דלא שייך הוא נותן דליכא למקנסיה יכול לומר א"א בנדרנית ותצא שלא בכתובה אבל בנדרים של ע"נ דיכול להפר תצא בכתובה דאיכא למיקנסיה ור"י דאמר בעניות שלא נתן קצבה לא אמר לענין כפיה רק לענין כתובה אמר ולהמסקנא דמיירי בתלאה בתשמיש שהוא עינוי נפש להמהרש"א ולכך חייב ליתן כתובה בעניות שלא נתן קצבה ובעשירות אחר למ"ד יום דע"נ הוא כמש"ל לזאת אמרינן דהוא נותן אבל כשאסרה בפחות מלמ"ד יום שיכולה לסבול ועברה וקשטה עצמה שגרמה איסור תשמיש תצא שלא בכתובה הרי מוכח מהמסקנא דבנדרי ע"נ שיכול. להפר דקנסינן ליה בכתובה ומהס"ד דמקשה אדר"י דס"ל דאינו יכול להפר בקישוט דמתניתין דתנן בקישוט יוציא ויתן כתובה ועיקר הקושיא מכתובה כמו שפי' רש"י דהרי מוכח דבנדרים שא"י להפר דליכא למקנסיה דתצא שלא בכתובה:

דף עב.

בגמ' ה"ד אי דידע נפרוש וכו'. והוא תמוה דה"ל להקשות בפשיטות אמאי נאמן להפסידה כיון שלא רצה להעמיד בדאיכא עדים כיון דלא שכיח כמ"ש התוס' בד"ה פ' כהן. ובספר הפלאה תי' דהנה הראב"ד כתב הא דלא מוקי במודה ומשום דאינה נאמנת דא"א משים עצמו רשע והרשב"א הקשה עליו דמה"ת לא תהיה נאמנת לענין כתובה להפסיד לעצמה ממון ותי' דטעמא דהראב"ד הוא כיון דא"נ לענין איסור דא"א משים עצמו רשע יכול לסמוך עליו איסור והיתר ולכך אינה מפסדת ולפ"ז כשהוא יודע מזה דאסור לסמוך עליה מפסדת כתובתה ולכך לא מצי להקשות אמאי נאמן להפסידה כתובתה די"ל דהוי ס"ל דמיירי במודה והוא יודע מזה דאסור לסמוך עליה ולכך מפסדת והוצרך להקשות אי דידע נפרש. ודבריו תמוהין לפענ"ד דודאי אף דמותר לסמוך עליה כגון שנתוודע שעברה ע"ז אחר שעשתה כבר תשובה מפסדת כתובתה ועוד קשה דלוקי במודה והבעל אומר נאמנת עלי דאז אסור לסמוך עלי' ועוד דא"כ אפילו בלא התראה תפסיד כיון דאסור לסמוך עליה. ולכן נראה דהנה הא דתנן יוצאת שלא בכתובה כתבו התוס' בד"ה בפ' ע"א אימא ר"מ הוא דהיינו שמצוה לגרשה ולפ"ז לא היה יכול להקשות אמאי נאמנת להפסיד הכתובה דהוי ס"ל דמיירי במודה דנאמנת להפסיד לעצמה בממון כתובה כמו שכתב הרשב"א ולכך מקשה אי דידע נפרש פי' אמאי מצוה לגרשה דממ"נ אי דידע ה"ל לפרש ואי דלא ידע א"צ להאמין לה שיתחייב לגרשה:

בגמרא יחזור ויקניטנה וכו'. עיין בש"מ שפי' דהיינו שיודע הנדר שרגילה לידור שעשתה כן פעמים הרבה והפר לה ויודע שאינה מקיימת כגון שעברה על הנדר קודם שהפר דעבדה איסורא דקיי"ל דבעל מיגז גייז וירא שתדור עוד ותעבור לכך תקניטנה שתדור בפניו ויפר לה בחשאי שלא תדע שהפר לה בעלה וממילא שלא תדור עוד בנדר זה שחשבה שנדורה ועומדת בנדר זה והיא לא תעבור באיסור כשתעבור בנדר זה כיון שבאמת הפר לה ומחמת שכבר עברה אינה מפסדת כתובתה דהא בעי התראה וכיון שאפשר לה שלא תעבור אחר התראה אינה מפסדת:

דף עב:

בתוס' ד"ה ע"מ תימה לר"י מאי איריא ע"מ דאפילו בסתם וכו'. נראה דקושייתם אינה אלא לפי הסברא שכתבו בד"ה לא תימא דהתנאי היה אם נכנסה בסתם אבל לתי' הא' של התוס' דצריך קנין חדש כגון חופה ל"ק כלל דנלפענ"ד דבקידשה סתם דאף דכמו שהאיש יכול לבטל הקידושין כמו כן האשה יכולה לבטל הקידושין מכל מקום אחר שנתרצה שוב אין האשה יכולה לבטלה כמו במקח שנמצא בו מום דשניהם יכולין לחזור ומ"מ אם נתרצה הלוקח שוב אין המוכר יכול לחזור בו כמ"ש הסמ"ע סימן רל"ב ס"ק י"ב וכמו באונאה כמ"ש הסמ"ע בסי' רכ"ז ס"ק י"ח הטעם דכשנתרצה לבסוף דה"ל כנתרצה מעיקרא ואין צריך קנין חדש כמבואר שם דאלת"ה מאי מהני נתרצה וטעם לדברי סמ"ע נראה משום דיכול לומר בלבי היה דכל שאין הדברים שבלב סותרים דברים שבפה דברים שבלב הוי דברים כמ"ש הרשב"א בקידושין דף נ' בד"ה ואסיקנן דדברים שבלב ע"ש אבל במקח או קידושין על תנאי ונתבטל התנאי ודאי דצריך קנין וקידושין חדשים ולא מהני ריצוי א"כ כיון דתני הכא דאינה מקודשת כלל משמע דצריך קידושין אחרים מחדש ולא מהני נתרצה אח"כ הוצרך למיתני בעל:

בא"ד ועוד י"ל כו' מ"מ צריך גט מדבריהם. ולכאורה תמוה דהא בהדיא אמרו בש"ס דצריכה גט מדבריהם או מספיקא ומדברי התוס' משמע דהם המציאו זאת מדעתם וכן בסמוך מה שהקשו כן מאילונית כתבו וז"ל לפ"מ דפרישית דקידשה סתם צריכה גט כו' משמע כאילו הם המציאו הדבר. ונראה דמעיקרא ס"ד דהתוס' דבש"ס לא אמר דצריכה גט מס' או מדבריהם הוא דוקא בכנסה דאיכא למ"ד דאפילו תנאי לא מהני בנשואין ולכך בסתם אמרינן מדלא התנה לכ"ע צריכה גט עכ"פ מס' או מדבריהם אבל בקידושין לחוד היה משמע להו דא"צ גט אפילו מדבריהם מהא דאין אוכלת בתרומה משום חשש סימפון דעיקר אכילת איסור בתרומה משום חשש סימפון כשיראו העולם שתצא בלא גט יאמרו שזרה אוכלת בתרומה דמשום הכי יכול לטמאות לה כיון דליכא חשש שוב שיתברר הדבר ואילו היתה צריכה גט מס' ליכא חשש נגד העולם ולכן כתבו בתי' הב' דאפילו בקידושין לחוד צריכה גט מס' או מדבריהם ומ"מ חששו בתרומה ומשום ספק איסור:

בא"ד ומיהו כתובה ל"ל לכ"ע אפילו קידשה סתם כדתנינן לעיל ואם אמר אי אפשי כו' ולרב דמוקי לה סיפא כו'. משמע דדבריהן הקודמין הן לשמואל ולכאורה תמוה דלשמואל לא היה צריך להביא ראיה מהא דאם אמר א"א באשה נדרנית הא שמואל מוקי לסיפא בקידשה סתם וכנסה סתם ותנא בהדיא תצא שלא בכתובה ודברי הרא"ש תמוהין יותר שכתב בדברי התוס' אלו ובסוף כתב וז"ל אבל דברים שאין בהם עינוי נפש כגון קליות ואגוזים אינה יוצאה בלא כתובה וכו' ואע"ג דאמרינן לעיל שלא תטעום א' מכל הפירות תצא שלא בכתובה היינו דוקא בנדרה תחתיו שהבעל רוצה שתהיה מוראו עליה ולא תידור תחתיו אבל היכא דנדרה מעיקרא אלא בהנך כו' ובזה סותר ראיה הקודמת. ואפשר לומר דהנה בנדרה תחתיו נראה למאן דס"ל היא נותנת דאף לענין ביטול הקדושין מהני בודאי כשכנס ושהה עמה אפי' במומין כמבואר בסימן קי"ז מ"מ לענין נדרים נראה דכשנדרה תחתיו אפילו שהה הרבה לא שייך לומר דמחל לה דדבר התלוי בקפידת הבעל מחמת שמתגנית עליו יכול לומר סבור הייתי עד עכשיו שתוכל להתיר נדרה עוד דכל מה שנתעכב הנדר יותר מתגנית יותר. וראיה לזה מדברי התוס' דף ע"א ד"ה ואם אמר אי אפשי באשה שכתבו וז"ל והא דתנן בפירקן נודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובתה אבל מקיימת לא כו' ואם נאמר דבשהה עמה ולא הקפיד ולבסוף לא קיימה הנדר דמשום הנדר א"י להוציאה בלא כתובה לא הקשו כלום די"ל דמיירי בשהה עמה בנדרה ולא הקפיד ולבסוף לא קיימה הנדר דמשום הנדר א"י להוציאה בלא כתובה רק משום שאינה מקיימת א"ו דלא מהני שהה ומקשה שפיר דלמה ליה למיתני שיכול להוציאה בלא כתובה מטעם דאינה מקיימת דהא יכול להוציא בלא כתובה כ"ז שיקפיד על הנדר אף שמקיימת. והנה בנדר של חרובין שאין דרכן של ב"א להקפיד ומוציאה בלא כתובה מטעם שרוצה שיהיה עליה מוראו וכיון שכבר עבר ההקפדה ושהה עמה אח"כ ומחל לה בודאי שא"י להוציאה בלא כתובה מחמת ההקפדה שכבר עבר ומחל ע"ז. ולפ"ז הוצרך הש"ס לומר הטעם אי אפשי באשה נדרנית ולא אמר טעמא דהרא"ש משום שנדרה בלא דעתו דהקפידה הוא על העבר דלשון אי אפשי משמע שהקפיד על להבא מה שתהיה להבא נדרנית והוא משום דס"ל דלא מהני אפילו שהה עמה דכל פעם יכול לומר דמקפיד על אשה נדרנית ולא מהני שהה ולפ"ז כתבו התוס' והרא"ש שפיר דבקידשה ס' וכינסה סתם לכ"ע ל"ל כתובה היינו דל"ת דרק משום ספק לחוד ל"ל כתובה כדאמר בש"ס הטעם דלענין ממונא לקולא. ולפ"ז אם נודע לו אחר הכניסה ושהה עמה ובעלה דמקודשת בודאי יהיה לה כתובה לזה כתבו דל"ל כתובה אפי' כשמתקדשת בודאי דכיון דנודע לו אחר הכניסה מנדר של עינוי נפש לא גרע מנדרה תחתיו דלא מהני שהה דיכול להקפיד תמיד בכל פעם עד שמתגנית עליו וכיון שהיא הגורמת להוציאה עצמה מתחת בעלה מחמת שא"י לסבול מה שמתגנית עליו מחמת העינוי נפש ל"ל כתובה ולא מהני שהה עמה רק אחר הנשואין לענין ביטול קידושין והא דאמר בש"ס הטעם משום ספק ולא אמר הטעם שכתבו התוס' דלא גרע מנדרה תחתיו הוא משום מומין דקושית הש"ס שייך גם על המומין:

בא"ד דתנן וכולן שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות ע"ש קושיא זו היא רק לרב אסי דתני נמצאו ביבמות דף י"ב ומטעם מקח טעות אבל לרבא דתני שהיו ע"ש לא קשה מידי ודוק:

דף עג.

בתוס' ד"ה לא תימא וקשה לר"י דא"כ מאי קאמר ל"ת כו' דהא בהדיא תנן במתניתין תצא שלא בכתובה. ולפעד"נ דהנה לכאורה קשה במאי שכתב רש"י בד"ה אלא טעמא כו' לענין ממונא בתנאי קאי. והר"ן הקשה דהא מכל מקום ב"ז הוא ע"ש מה שתי'. ולכאורה תמוה לי דאיך יכול להתנות שתתקדש לו בלא כתובה דהא כשמתנה שתהיה מקודשת לו בלא כתובה הוי מתנה על מ"ש בתורה ותנאו בטל. אעכצ"ל כמ"ש הר"ן דתנאי קאי שלא יהיו הקידושין הראשונים חלין וממילא אין נישואין רק שמקדשה בביאה זו וממילא לא הוי רק ארוסה ול"ל כתובה. ולפ"ז א"ש דרש"י ס"ל כשמחלה לתנאי קידושין חלין למפרע כמ"ש התוס' דהתנאי הי' כן שאם יכניסנה יהיה מחול התנאי ונשואין גמורין הן וכיון דנשואה היא וממילא אי אפשר להתנות בנשואה שלא יתחייב בכתובה אם יש בה מומין דהוי מתנה על מ"ש בתורה. ולזה כתב רש"י כשמחלה לתנאי דגם כתובה י"ל. ולפ"ז לא קשה די"ל דלא בעיל וסתם מתניתין ר"מ היא ואף דר"מ ס"ל דכתובה דאורייתא מ"מ בלא בעיל ודאי דלא הוי רק מדרבנן דכתובה דאורייתא לא נחייב רק בהשיר הבתולים דנלמד ממוהר הבתולות ור"מ דסתם מתניתין אתיא כוותי' ס"ל בדף נ"ו דלא עשו חיזוק כו' ומהני תנאי ולכך תצא שלא בכתובה ורב דס"ל דף פ"ד דעשו חיזוק וממילא דאין יכול להתנות אף בלא בעיל ואליבא דרב כתב רש"י שפיר דחייב בכתובה דאין תנאי מועיל לפטור מן הכתובה ומכ"ש בבעיל ואליבא דר"מ דס"ל כתובה דאורייתא דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה:

עוד נ"ל באופן אחר לתרץ קושית התוס' דמבואר באה"ע סי' ק"ז דבבעיל ושהה עמה אחר הביאה סמכינן אחזקה דאין אדם שותה בכוס ויש לה כתובה ע"ש וזה כוונת רש"י דל"ת דרב בשהה דוקא מיירי דבשהה אמרינן חזקה דא"א שותה ואחלי' לתנאי דראה ונתפייס וממילא גם כתובה יש לה ומתניתין בלא שהה אחר הבעילה מיירי דאז סברא דאחלי' הוא רק ספק כמ"ש הר"ן ולכך פטור מכתובה רק טעמא דרב משום דא"א עושה בעילתו ב"ז ואף שבעל תיכף אחר נישואין והחופה ובא תיכף וטען בעלתי ולא בדקתי דלא שייך חזקה דא"א שותה אפ"ה צריכה גט מטעם דא"א בועל ב"ז וכמש"ל:

עוד נראה לי דהנה מה שתי' התוס' דהכא בבעל ומתניתין בלא בעל קשה דהא התוספות כתבו דאפילו בקידשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה דלא גרע מנדרה תחתיו מכ"ש היכא דהי' תנאי ומחל התנאי דלא עדיף מקידשה סתם ונדרה תחתיו דאין לה כתובה כיון שגרמה להוציא עצמה מטעם דא"א רוצה באשה נדרנית. לכך נראה דלהכי כתב רש"י בד"ה קידשה ע"ת דהתנאי הי' שאין עלי' נדרים לענין שיהי' נ"מ בהא דאמר אביי ל"ת משום דאחליה לתנאי רק משום דא"א בועל ב"ז דבאחלה לתנאי משכחת לפעמים דיש לה כתובה כגון בנדרים שאין בהם עינוי נפש דבתנאי מפורש נתבטל הקידושין ופטור מכתובה ובקידשה סתם וכנסה סתם מקודשת וחייב כתובה וממילא אי אמרינן דאחליה לתנאיה דדמי ג"כ לקדשה סתם וכנסה סתם אית לה כתובה וממילא לא קשה ממתניתין דמתניתין מיירי בנדרים שיש בהם עינוי נפש דאז אפילו נימא דאחליה לתנאיה ואז הוי כקדשה סתם מ"מ פטור מכתובה דלא גרע מנדרה תחתיו כמ"ש התוס' בד"ה ע"מ שאין עלי' נדרים. ולפ"ז מיושב ג"כ מה שהי' קשה להתוס' בד"ה אלא אסיפא ודוק:

בא"ד וקשה דביבמות פ' ב"ש כו' אמר שמואל מ"ט דב"ש שאין תנאי בנשואין. ולתרץ קושית התוס' נראה לפענ"ד בכמה אופנים. חדא דהר"ן בקידושין פ' האומר כתב דבתנאי דלהבא וכנסה תוך הזמן דמקודשת בודאי. ואף שמכח חזקה דא"א בועל ב"ז אינו רק ספק קידושין מ"מ הכא מקודשת בודאי כיון שהמעות נעשה חוב עליו עיין באה"ע סימן ל"ח סעיף ל"ו ולא דמי לתנאי דלשעבר כיון דנעשה המעות חוב עליו עיין בספר המקנה שם ולפ"ז י"ל דקושית התוס' דהא דאמרינן ביבמות דאין תנאי בנשואין היינו בתנאי דלהבא בזה ודאי דאין תנאי כנ"ל ולכך בנשואה לא תמאן משום שחששו שלעולם לא יתלו בתנאי דמומין דא"א שותה בכוס אא"כ בודקה וה"ה בכל תנאי דלשעבר יאמרו ודאי דלא כנסה אם לא ידע שקיימה התנאי ויתלו בתנאי דלהבא ויאמרו דאף תנאי דלהבא מועיל בנשואין:

ועוד י"ל קושית התוס' דטעמא דשמואל אף דס"ל ביבמות דאין תנאי מועיל בנשואין והוא משום חזקה דמחמת חיבת חופה וביאה מחל התנאי כמ"ש ביבמות מ"מ אמר דא"צ גט מטעם כיון דחזקה אין אדם מפייס במומין סותר אף חזקה דא"א שותה וה"ה לחזקה זו. אמנם זה שייך דוקא הכא דמיירי במתנה הבעל עם האשה שלא יהיו בה מומין דגבי בעל שייך לומר חזקה אין אדם מפייס במומין של האשה אבל היכא דהיא התנה עליו שלא יהיה בו מומין דחזקה דמחמת חיבת חופה מחלה דשייך בדידה גם יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וחזקה דא"א מפייס במומין לא שייך בדידה דאיתתא בכל דהוא ניחא לה א"כ בתנאי מדידה לדידי' ודאי דלא מהני התנאי משום החזקה הנ"ל דמחמת חיבת חופה וביאה מוחלת התנאי כיון דליכא חזקה דאין אדם מפייס גבה כו' ולפ"ז א"ש דביבמות דממאנת דהעולם יראו שמחמתה נתבטל הנשואין ויתלו העולם שמחמת תנאי שמדידה לדידי' נתבטלו הנשואין ויאמרו שאף מדידה לדידי' מהני תנאה בזה ודאי דאין תנאי מטעם הנ"ל:

ועוד י"ל דהנה יש לחקור דאם הקידושין היו שלא בתנאי רק הנשואין היו בתנאי דבנשואין ג"כ בעינן לשם נשואין כמבואר לעיל דף מ"ח נכנסה עמו לסתר לשם נשואין הוי כנשואה ונכנסה עמו ללון ע"ש וא"כ לכאורה מהני התנאי אם התנה בשעת כניסה לנשואין שלא תהיה כניסה זו לשם נשואין רק ע"ת זה דאם לא נתקיים התנאי שנתבטלו הנשואין ואינה רק ארוסה. אמנם נראה דהנשואין לא נתבטלו אף אם לא נתקיים התנאי כמו בחליצה לקמן גבי חליצה מוטעת משום דא"א לקיימה ע"י שליח משה"נ הנשואין דהיינו יחוד דא"א לקיימה ע"י שליח לא מהני תנאי וכן הוא בב"י להדיא בסימן ל"ח בשם רבינו ירוחם וז"ל מוכח ביבמות שאם קידשה בלא תנאי ובעל בתנאי לא הוי תנאי ופי' ג"כ הא דאמרינן ביבמות אין תנאי בנשואין. ואחר כתבי את זה מצאתי בספר הפלאה שכ"כ אך תירוצו אין עולה יפה. ולפ"ז י"ל דהנה כמו דבעינן בקטנה ונערה קידושין ע"י אביה כמו כן בעינן נשואין לדעת אבי' דזכי לי' רחמנא לאב למימסרה לחופה כמבואר בקידושין דף מ"ה נתקדשה לדעת אביה ניסת שלא לדעת אביה אינה אוכלת בתרומה ולפ"ז אם נתקדשה לדעת אביה ומת והשיאוה אמה ואחי' דהוי קידושין דאורייתא ונשואה דרבנן אינה יכולה למאן בקידושין רק בנשואין שהן דרבנן ולכך נשואה אינה ממאנת דאתי למימר יש תנאי בנשואין כגון דלפעמים יהיו הקידושין ע"י אביה ומת והשיאוה אמה ואחי' דא"י למאן רק מנשואין ואז כשיראו העולם דאתמול הי' לה דין נשואין ועכשיו כשמיאנה נעשה ארוסה יאמרו שיש תנאי בנשואין כלומר שע"י התנאי שבנשואין לבד נתבטלו הנשואין ואמת לא מהני תנאי בנשואין ולכך אפילו כשקידושין ונשואין דרבנן א"י למאן דלא פלוג רבנן. והמקשה שהקשה מנכנסה לחופה ולא נבעלה משמע דהי' סובר דאין תנאי בביאה ויש תנאי בחופה אף דחופה ג"כ נשואין עושה ולא משכחת ע"י שליח י"ל דהוי ס"ל דמסר מהני להיות כנשואה גמורה וחופה דמהני מטעם דלא גרע ממסירה לשלוחי הבעל ומכש"כ כשמסרה לבעל גופי' והוי כאפשר ע"י שליח משא"כ ביאה שאחר קידושין נשואין עושה אפילו ברשות אב כמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין הי' סובר המקשן כיון דביאה לא משכחת ע"י שליח לא הוי תנאה כעין דמקשה גבי קידושין הא ביאה א"א להיות ע"י שליח ומשני דאיתקש הוויות להדדי ובנשואין אף דחופה ומסירה עושה נשואין וביאה שאחר הקידושין עושה נשואין מ"מ לא איתקש נשואין להדדי ושמואל דמשני אין תנאי גם בחופה לשיטתו דמסירה לא הוי בנשואה רק להוציא מרשות האב ולא להכניסה לרשות הבעל כמ"ש הר"ן בסוגיא דלעולם היא ברשות האב ע"ש משא"כ חופה שמכנסת לרשות הבעל לפיכך אמר שפיר אין תנאי בחופה דלהכניסה לרשות הבעל א"א להיות ע"י שליח אבל הכא דמיירי שקידשה ע"ת אף שניסת אח"כ ס"ל לשמואל דלא אחלה לתנאה בשעת נשואין וביאה דאתנאי שהי' לו עמה בשעת קידושין סמיך:

בתוס' ד"ה ושמואל אמר צריכה גט והא דתנן ביבמות גבי מת בעלה של גדולה כו'. ונראה לפענ"ד לתרץ דהנה הא דתי' התוס' דשמואל כרשב"י א"נ כר"י ס"ל ע"ש קשה לי מרשב"י אין ראיה דסבר לי' כוותי' דהא לאביי קידשה בטעות היינו טעות נדרים וברש"י ד"ה במאי קמפלגי כתב וז"ל לדידך דאמרת דלאו בתנאי פליגי במאי פליגי ע"ש משמע דלאביי ניחא די"ל דרשב"י לא פליג רק בטעות נדרים א"כ אין ראיה מהא דרשב"י לקטנה דתנאי שאני ומר"י ג"כ אין ראיה דהא שם ג"כ בטעות איירי ואפילו אי מיירי ג"כ בקדושי קטנה מ"מ כיון דאיכא למימר הא דר"י שהיה בנה מורכב על כתיפה שהביאה הי' בלא עידי יחוד והרא"ש הי' מצריך עידי יחוד דוקא א"כ אין ראיה משם לשמואל דשמואל פליג ארב אפילו באיכא עידי יחוד להרא"ש. והא דאמר לקמן לאפוקי מתנא דר"י ס"ל דטעמא דר"א דאמר לכ"ע צריכה גט הוא מטעמא דאחליה לתנאיה וא"צ עידי יחוד ואמר שפיר לאפוקי מדר"י דמיירי ג"כ בתנאי. לכן נראה דהנה בהא דאמרי ביבמות דף ק"ט דגדלי קידושין בהדה כתב הנ"י והרשב"א דה"ל בשעה שניתן הקידושין כאילו התנה עמה הרי את מקודשת לי לאחר שתגדל וכמו במקדש לאחר ל' יום דמקודשת אפי' בנתאכלו המעות ע"ש. והנה המ"ל בפ"ד מה' אישות הלכה ז' כתב דקטן שקידש אחר שהגדיל או בגדול שקידש קטנה אחר שתגדיל דדמי לאחר שתתגייר כיון שעכשיו אין קידושין תופסין ודוקא במחוסר שנים דאינו אלא מחוסר זמן לא הוי דשלב"ל אבל במחוסר שערות הוי כמחוסר מעשה כיון שאינו בידו הוי כדשלב"ל ע"ש ולפ"ז א"ש דרב לטעמי' ושמואל לטעמי' דשם האיבעיא לרב דס"ל אדם מקנה דשלב"ל ולכן בעי אי גדלי קידושין בהדה ופשיט רב מסברא דלא אמרי' גדלי קידושין בהדה משום דאמרה הוא עדיף מינאי. ועיין בהרי"ף שנסתפק להלכה דגדלי קידושין בהדה. ולפ"ז י"ל דשמואל פליג ארב בהאי סברא דאמר התם ביבמות דאמרה הוא עדיף כו' וס"ל דטעמא דר"מ דגדלי קידושין בהדה דס"ל כר"מ דאדם מקנה דבר שלב"ל ושמואל גופיה פסק שפיר לדינא דצריך גט משני משום דפסק לעיל דף נ"ט כר"י הסנדלר דא"א מקנה דשלב"ל וקטנה שלא מיאנה ע"כ מיירי שלא הביאה ב' שערות דאי אחר שהביאה ב' שערות א"י למאן ולכן לא מהני קידושין הראשונים דמשום שערות הוי דבר שלב"ל כמ"ש המ"ל וע"י הביאה אפילו בעידי יחוד ג"כ אינה מקודשת דבעילה שנייה לא הוי לשם קידושין דע"ד קידושין הראשונים בעל ולא קשה שוב מה שהקשו התוס' דלשמואל מ"ט דר"ג ול"ק ג"כ ממשנה דמודים חכמים חדא די"ל דהנך תנאים ג"כ ס"ל אדם מקנה וגדלי קידושין בהדה ועוד די"ל דהמשנה איירי שפיר הביאה שערות כגון ביומא דמשלם י"ב שנים ואח"כ קידשה וכשחשיכה נעשה גדולה ושוב לא הוי דבר שלא בא לעולם דזמן ממילא קאתי משא"כ לרבה מקשה שפיר מאחר דבטעות אשה אחת אפילו רב מודה ולדבריו תקשי לרב ממתניתין דמודים חכמים דהא רב ל"ל כלל הך סברא דגדלי בהדה משום סברא דהוא עדיף מינאי וע"כ הוא מטעם דא"א בועל בעילת זנות ומקדש בביאה מקשה שפיר לרב כיון דס"ל לכ"ע אדם בועל לפי הס"ד דמדמה קידושי קטנה לתנאי:

בתוס' ד"ה בההיא קאמר רב הקשו דמצריך ביבמות צריכותא אחרינא היפך מדהכא. ועוד קשה לי בהא דיבמות דאמר התם אחולי אחליה לתנאי ופי' שם התוס' משום דא"א בועל בעילת זנות ע"ש מאן האי מ"ד דאביי לא ס"ל כלל אחלי' כמ"ש התוס' בד"ה אלא טעמא דרב ורבה ס"ל אדם בועל ב"ז ועולא ס"ל דבתנאי הטעם דאחלי' ובקטנה הטעם משום ב"ז וא"צ לצריכותא כמ"ש המהרש"א בתוס' ד"ה בההיא. ועוד יש לדקדק דהמקשן אמר הטעם כיון דכנסה אחליה והתרצן משני כיון דבעיל אחלי'. ומקודם נתרץ הא דהקשה התוס' בהא דמצריך ביבמות צריכותא אחרינא להיפך מצריכותא דעביד בכתובות. דהנה הרשב"א והר"ן מחולקין בהא דאמר אביי לא תימא טעמא דרב משום דאחלי' לתנאי דהרשב"א סובר דלא מהני מחילה בתנאי דמומין רק שמקדשה בביאה ופי' בהא דקאמר לא תימא כיון שכנסה וכו' אחלי' לתנאיה כיון שבעל לשם קידושין וכו' ולכאורה משמע מדבריו דהס"ד דאחלי' לא ידע מסברא זו דא"א בועל ב"ז. והר"ן סובר דמהני מחילה אפילו בתנאי דמומין. והנה לדעת הרשב"א קשה דהא צריך כוונה שיתכוונו לשם קידושין ודלמא ע"ד קידושין הראשוני' הוא בועל כמו קידשה בפחות משוה פרוטה ובעל דלמאן דס"ל דאין אדם יודע דאינה מקודשת ועכצ"ל דס"ל דאין אדם בועל בעילת זנות אפילו לפי הטעם דאחלי' לתנאה דהא דאין אדם בועל ב"ז מוכח מהא דקטנה רק שאמר ל"ת טעמא דרב גם משום דאחלי' לענין שיתחייב בכתובה רק דטעמא דרב משום דא"א בועל ב"ז ונ"ל כתובה כמ"ש הרשב"א והנה המהרי"ק שורש ל"ב סובר ג"כ כרשב"א רק שכתב דא"צ קידושין מחמת הביאה רק שנתרצה בקידושי כסף והקידושי כסף חל להבא ע"ש ולפ"ז א"ש דביבמות אזיל אליבא דרבה ואליבא דרבה ג"כ הטעם משום דאחולי אחלי' כיון שכנסה סתם ולא אתני כמ"ש הר"ן ע"ש והמקשן סובר כשיטת רשב"א אף דאחלי' בשעת כניסה אינה מקודשת רק בביאה שאחריו משום דא"א בועל ב"ז ונתכוין לשם קידושין ושמואל סובר ג"כ סברא דאחלי' רק דסובר אדם בועל ב"ז וע"ד קידושין הראשונים בעל ואינו מתכוין לקידושין חדשים וממילא דנוכל ללמוד מזה לענין קידושי קטנה דודאי בועל לשם קידושין דא"א בועל ב"ז לרב כמו בביאה שאחר מחילת תנאי ולא הי' יכול לעשות הצריכותא משום שבתנאי אתנאי סמוך דבהא דאתנאי סמיך כתב רש"י בד"ה דאיכא תנאי כיון דמינסבה לי' ולא כתב כיון דמקדשה לי' וע"כ הטעם דמשום הקידושין אולי חושבת לפייס אותו שלא יקפיד אבל בשעת כניסה לביאה חושב שבודאי אין לה מום דחזקה דא"א בועל ב"ז שייך ג"כ באשה דהא בשניהם בעינן כוונה לשם קידושין ולזה סומך דודאי אין בה מום כיון שיודעת שיש בה האיך נתרצית להיבעל ב"ז דכשיודעת שב"ז היא ודאי דלכ"ע דאינה עושה ב"ז אלא ע"כ דאין לה מום וזהו דוקא לאביי דל"ל סברא דאחלי' לתנאיה משא"כ ביבמות דאזלא אליבא דרבה דס"ל דאחלי' כיון שלא התנה בשעת כניסה כמ"ש הר"ן וכיון דשניהם יודעים שנמחל התנאי דהא לא אתני שוב א"צ לגלות לו אף אם יש בה מום וממילא לא סמיך דעתו לומר כיון שלא גילתה לו ודאי אין בה מום דהא א"צ לגלות וכיון דלא סמיך דעתו ודאי דבעל לשם כוונת קידושין וממילא דה"ה בקטנה שבועל לשם קידושין. ומתרץ לי' התרצן כיון דבעל אחלי' לתנאיה פי' דהביאה הוא קידושין דודאי מתכוין לשם קידושין דכיון דאי יש בה מום לאו קידושין כלל הוא משא"כ בקטנה דאיכא קידושי דרבנן אפשר דאינו מתכוין לקידושין בשעת ביאה כמ"ש התוס' שם א"נ דהביאה אינה סיבה לקידושין כלל רק למחילת התנאי והקידושין אינה מכח הביאה דרב ג"כ סובר אדם בועל ב"ז רק משום שנתרצית ממילא הקידושין קיימין משום קידושי כסף אף שלא נתכוין בביאה לשם קידושין כמ"ש המהרי"ק כיון שהכסף נותן מעיקרא לשם קידושין בריצוי בעלמא סגי כמו במקח טעות דמהני כשנתרצה ובקידושי קטנה ליכא כסף כמ"ש התוס' דבקטנה ליכא קידושין הראשונים מהטעם שכבר קנתה הכסף מדרבנן משום קידושי קטנות וכ"ז שלא מיאנה הכסף דידה הוי ואין לה במאי להתקדש ובכתובות אליבא דאביי דלא ס"ל סברא דאחולי ולא הי' יכול לעשות הצריכותא דעביד ביבמות דאלימא לי' הסברא דאתנאי סמיך דשייך שפיר מטעם שכתבתי כיון דא"א בועל בעילת זנות סומך דודאי לית בה מום כמש"ל:

דף עג:

בתוס' ד"ה והא הכא דכטעות אשה אחת אבל תימה כו' תיקשי ליה לדרב אדרב כו'. ולעד"נ לתרץ דהנה הרי"ף פי' דהא דרבה דטעות כעין ב' נשים דהחילוק בין לאלתר ובין לאחר זמן ע"ש. והר"י מיגא"ש הובא בש"מ וכן בעה"מ הקשה על הרי"ף מהא דמקשה הש"ס מקטנה הא שם משמע שהיה לאחר זמן ע"ש בש"מ וז"ל לשיטתם דס"ל בשיטת הרי"ף דהחילוק שבין לאלתר ובין לאחר זמן הוא דלאלתר אמרינן דודאי על דעת קידושין הראשונים הוא בועל כיון שסמוך לקידושי כסף בעיל בודאי לא היה דעתו בביאה לקידושין חדשים משא"כ כשבעל אחר זמן י"ל שמתכוין בביאה לקידושין חדשים ולכן הקשה שפיר מקטנה דגם בקטנה יש לחלק בין לאלתר ובין לאחר זמן לפי טעם זה. ולפ"ז נראה ליישב דרב אדרב לא הי' יכול להקשות מכח קושית הר"י בן מיגא"ש ובעה"מ דרב גבי קטנה שלא מיאנה ע"כ מיירי בלאחר זמן לפי' הרי"ף ורבה מיירי לאלתר אבל ממתניתין מקשה שפיר ולא קשה קושית מהר"י מיגא"ש ובעה"מ דנהי דמתניתין מיירי בלאחר זמן מ"מ מקשה הש"ס שפיר לרבה דתיקשי קושית התוס' בד"ה לשמואל דשמואל היכי מתרץ המשנה ולא שייך תי' התוס' דשם שתי' דס"ל כרשב"י דס"ל אם בעלו לא קנה דלרבה לא א"ש זה דרבה מוקי לה לעיל פלוגתייהו בטעות פחות מש"פ ופליגי באדם יודע ואף דקנין פחות מש"פ גרע מ"מ י"ל דרשב"י מיירי בלאלתר ולכך פליג רשב"י ואומר דלא קנה ות"ק סבר דקנין פחות מש"פ אפי' לאלתר קנה משום דאדם יודע ומנין לשמואל דגם לאחר זמן לא קנה כעין שהקשו התוס' בד"ה צריכה וגם מר"י אין ראי' דאף שהבן היה מורכב על כתיפ' מ"מ דלמא הי' אחר הביאה לאלתר אחר קידושי כסף ונתעברה באותו יום ואיך מצי תנא דסבר כוותי' אפי' לאחר זמן לחלוק על החכמים ור"א דהמקשן הי' סובר דאף ר"א סבר כחכמים רק משום גזירה אוסר כדאמרינן ביבמות דף ק"ט ה"נ מסתברא ע"ש ומשני דחכמים ור"א פליגי בזה וסובר כר"א ואפי' לפי מש"ל דשמואל מתרץ המשנה משום דהקידושין גדלי בהדה וא"א להקשות על שמואל מת"ק מ"מ קשה לשמואל מר"א דפליג על ר"ג בהא דמיאנה ולא ס"ל דגדלי בהדה והי' סובר המקשן דר"א לא פליג הכא על החכמים וכמש"ל ואפי' לפי' רש"י דפי' כעין ב' נשים דהיינו בגירשה ואהדרה ג"כ א"ש די"ל אף דודאי ידע הצריכותא שבין תנאי לקטנה דבתנאי י"ל דאתנאה סמיך מ"מ ס"ל בגירשה ואהדרה לא מהני לומר דסמכה דעתי' מחמת דאתני בקידושין הראשונים דודאי אין בה דאפשר חושבת האשה כיון דקידשה סתם וכנסה סתם דא"צ לגלות ולא מהני תנאי דקידושין הראשונים נגד האשה כלל רק נגד הבעל דאמרינן כיון דהקפיד פ"א ודאי דהאי גברא מקפיד במומין דהא אפי' בב' נשים אמרינן סברא זו אבל נגד האשה ודאי דלא מהני כלל לומר סמכה דעתו ולכך בגירשה ואהדרה מדמה הש"ס לקטנה כיון דלא שייך לומר אתנאיה סמיך כמש"ל ומקשה שפיר ארבה אליבא דשמואל דס"ל אפילו בגירשה ואהדרה דלא שייך אתנאיה סמיך דא"צ גט א"כ שמואל האיך יחלוק ארבנן דר"א דהא גירשה ואהדרה דמי לקטנה וס"ד דחכמים לא פליגי עלי' דר"א כמש"ל ותי' התוס' דס"ל כרשב"י או כרב לא שייך הכא דלרבה פליגי רק בפחות מש"פ וכן מר"י אין ראי' דמיירי בטעות אשה אחת ואתי שפיר:

דף עד.

בתוס' ד"ה תנאי דאפשר דלקיימו וקשה דפרק ר"ג מסיק רבינא לכ"ע יש תנאי בחליצה. והנה התוס' כתבו דאף דמותרת לשוק מ"מ נקרא זיקה דחוק מאוד דלמה חשיבה זיקה כיון שאין זקוק לכלום ומותרת לשוק. לכן נראה דהא דאמרינן ביבמות שם דפליגי ביש תנאי בחליצה הוא מילתא אחריתא דבריש פ' המגרש פליגי ר"א ורבנן במגרש ואמר חוץ לפ' והר"ן והרשב"א כתבו דה"ה אם אמר ע"מ שלא תנשאי לפ' ולא תבעלי לפ' דהאי ע"מ שיור הוא והר"ן פסק דאפילו ע"מ שלא תנשאי שיור הוי וגם בזה פליגי ר"א ורבנן אי הגט פסול או לא. ולפ"ז א"ש די"ל דביבמות מיירי בתנאי כי האי שחלץ לה ע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי לפ' דפליגי ר"א ורבנן אי הוי גט ואפי' לר"א מ"מ לפ' ששייר אותה אסורה ואפשר דלא מדמינן כלל חליצה לגט דבגט כריתות בעינן כמו דבעי הש"ס בגיטין שם אי לדמות קידושין לגט משום דבגט שאני דכריתות בעינן או משום דכתיב ויצאה והיתה ולפ"ז בחליצה דלא כתיב ויצאה והיתה ולא כריתות נראה דמהני תנאי כזה אפילו לרבנן דמותרת לכ"ע רק לפ' אסורה ובתנאי כזה יש בו שיור דהא מה"ט פסלו רבנן בגט ובשטר לא בעינן משפטי התנאים ולכך ס"ל לר"א דפליגי אי יש תנאי בזה בחליצה ומהני לאסרו לפ' וממילא יש שיור בזיקה או אפילו תנאי כזה ג"כ לא מהני בחליצה כיון דתנאי דא"א לקיימו ע"י שליח אפי' מאן דפליג אשאר משפטי התנאי' מודה בזה כמ"ש התוס' בכתובות דף ע"ג ע"ש. ורבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה כה"ג דע"י שיור זיקה כזו חשיב ג"כ לתפוס בה ואמר רק בתנאי כפול פליגי אף דבשיור א"צ משפטי התנאים מ"מ א"ש דפליגי בתנאי כפול ובדלא כפלי' דבתנאי דע"מ שלא תנשאי יש בו ג"כ דין תנאי כמבואר בר"פ המגרש. והר"ן בקידושין פ' האשה כתב דכשהתנה ולא כפלי' דיש במשמע דבכל הענין יהי' המעשה קיים א"ש במתניתין דסבור אני שהוא כהן וממילא יש עלי' זיקת יבמין. ומה שהביא ראיה מחליצה אחר הגט דמשמע שם אף דמותרת לשוק נקראת זקוקה ג"כ לאו ראי' הוא דהא חליצה פסולה צריכה לחזור על כל אחין כמבואר ביבמות ר"פ ד' אחין ובחליצת אח אחד אסורה להינשא לשוק מיקרי שפיר שיש עלי' עדיין זיקת יבמין ולא קשה ג"כ קושית התוס' שהקשו ביבמות שם דליפלוג בהיתר לשוק:

בתוס' ד"ה ד"ה צריכה הימנו גט ולא פליגי רב ושמואל אלא בכנס ולא בעל כו' וע"כ פליגי אי אמרינן בכנס אחלי' לתנאי. ולכאורה קשה מכאן לשיטת הרשב"א שהביא הר"ן שכתב דבאחלי' לתנאי אין הקידושין חלין רק כשבעל ומתקדשת בביאה והכא סבר רב דאפי' בכנס ולא בעל מתקדש'. וכן קשה מהא דאמר בדף ע"ו חזקה א"א שותה בכוס אא"כ בודקה וראה ונתפייס כו' ע"ש ומדנקט נכנסה לרשות הבעל משום כ"נ כ"ה מוכח דה"ה בכנס ולא בעל ולרשב"א קשה במאי נתקדש'. ונ"ל דהנה מהרי"ק חולק על הרשב"א דהרשב"א ס"ל דהקידושין הוא בביאה שאחריו והמהרי"ק שורש ל"ב כתב דכיון שנתרצה יכולה להתקדש בכסף דנהי דמחילה לא מהני בתנאי דמומין כמ"ש רשב"א מ"מ מקודשת מכאן ולהבא אחר הריצוי בכסף שבידה שמחויבת להחזיר ולא דמי למלוה אפילו נתאכלו המעות כמו במקדש לאחר ל' יום:

ויש להבין במאי פליגי הרשב"א ומהרי"ק דודאי קשה על הרשב"א מה"ת לא תוכל להתקדש בהכסף. לכך נראה דהרשב"א ומהרי"ק לא פליגי לענין דינא כלל ובודאי כשנתרצה בפי' על המומין שראה ואמר לה הרי את מקודשת עכשיו בהמעות או בידוע שמתכוין לכך מודה הרשב"א שמקודשת בהכסף רק הכא מוכרח הרשב"א לומר דלא מהני אחליה אם לא שבעל לשם קידושין מהטעם שאבאר אי"ה ויתיישב נמי קושיא הנ"ל דהנה לכאורה קשה דהאיך אפשר לומר הא אחליה לתנאיה הא לקמן כשרצה הש"ס לומר חזקה א"א שותה בכוס אא"כ בודקה והאי ראה ונתפייס הוא הקשה אדרבה חזקה אין אדם מתפייס במומין לסברא פשוטה אך באמת לק"מ דבשלמא בהא דאמר ראה ונפייס מקשה שפיר כשרואה המום ודאי דאין מתפייס משא"כ הכא דאמרינן כיון שכנסה סתם אחליה לתנאיה וכתבו התוס' דהיינו מדלא אתני ובזה אין טעם לומר חזקה אין אדם מתפייס במומין כיון דעדיין א"י אם יש בה מומין ואדרבה חושב שבודאי אין בה מומין וגם רוב נשים אין בהן מומין רק מדלא אתני אמרינן דודאי אחליה לתנאי שיהיו הקידושין והנשואין תלוין בזה דאם היה רוצה שיהיו תלוין בזה היה מתנה גם בשעת נשואין. ולפ"ז א"ש הכל דהא ס"ל דרב ושמואל פליגי בשני תי' של התוס' בדף ע"ו בד"ה וחדא במקום תרתי דלתי' הא' של התוס' חזקה דא"א שותה עדיף מחזקה דא"א מפייס רק במקום דאיכא חזקת ממון המסייע ע"ש ולכך ס"ל לרב בכנסה דצריכה גט דלענין איסור סמכינן אחזקה דא"א שותה כיון דליכא חזקת ממון ושמואל ס"ל כתירוץ הב' של התוס' שם דחזקה דא"א מפייס עדיף אפי' בלא חזקת ממון ולכך ס"ל דא"צ גט ולומר דאחליה לתנאיה כיון שכנסה סתם ולא אתני דלא שייך בזה חזקה דא"א מתפייס כמש"ל ס"ל לר"א ג"כ כאביי דל"ת דאחליה. ולפ"ז א"ש הנ"ל דל"ק כלל להרשב"א מהא דר"א אליבא דרב דרב לטעמי' דחזקה דא"א שותה וראה ונפייס וכיון דראה המומין ונפייס והרי ידע שנתבטלו הקידושין ואפ"ה הכניס' לחופה ונשואין ע"כ שנתרצה ע"כ שיהיו הכסף הראשונים לקידושין והוי כידוע לכל העולם שנתרצה לקידושי כסף ומ"מ הוכרח הרשב"א לומר בהא דאביי דאמר דאחליה לתנאיה שבעל דוקא דבלא בעיל מנין לנו שנתרצה לקידושי כסף דלמא ע"ד קידושין הראשונים הכניסה לחופה שחשב בודאי אין בה מומין כיון דלא אמרינן דראה ונפייס רק דאחליה לתנאיה כמש"ל:

בא"ד וא"ת והא פליגי תנאי לעיל בבעל אי קנו כו'. הנה לפי' הרי"ף שמחלק בין לאלתר ובין לאחר זמן י"ל קושיתם דודאי י"ל מה שאמר דברי הכל לא קאי רק אדרב ושמואל והא דמקשה אביי ורבה לעיל מפלוגתא דתנאי אם בעל קנה עיקר קושיתו הוא דשמואל דלא כמאן אפילו כמ"ד ל"ק דלמא לא אמר רק לאלתר ומנין לנו לשמואל לומר כן אף בלאחר זמן וכעין שהקשו התוס' בסמוך:

כאן יתבאר מה ששייך לסוגיא זו מן האהע"ז בסימן ל"ח

סעיף ל"ה ובעל סתם או כנס סתם. עב"ש ס"ק נ"ט שכתב וז"ל אבל ביאה בלא כניסה הוי ב"ז וכו'. אין הכוונה דבבעל סתם אינה מקודשת כלל כיון דע"כ ב"ז הוא דהא הבועל ארוסה בבית חמיו לוקה ודאי ליתא דודאי אמרינן אין אדם בועל ב"ז ומסתמא נתוודע לו המום וידע שנתבטלו הקידושין הראשונים וקידשה בביאה זו ואז לא הוי ב"ז דדוקא ביאה שאחר הקידושין שלא לשם נשואין הוי ב"ז אבל כשהביאה גופה היא הקידושין לא הוי ב"ז לכן נראה בכוונתו דאא"ל הטעם דמחל התנאי והקידושין הראשונים קיימין דא"כ יהיה בעילתו ב"ז כמ"ש הר"ן בקידושין דביאה שלא לשם נשואין אחר הקידושין הוי ב"ז רק הא דצריכה גט בבעל סתם שלא לשם כניסת נשואין לאו משום דאחליה רק מטעם שאין אדם בועל ב"ז ועכ"פ לקדושין איכוין ולפ"ז צריך עידי יחוד משא"כ אי הוי אמרינן דאחליה לתנאי לא היה צריך לעידי יחוד:

עוד כתב הב"ש דאם התנה בשעת ביאה וכו'. לכאורה קשה לפי שיטת התוס' דהא במתניתין קתני המקדש ע"מ אינה מקודשת ומשמע אפי' בקדושי ביאה לכן נראה דדוקא בביאה שאחר הקידושין אז אפילו התנה בשעת ביאה ואפילו כפלי' לתנאיה ואמר אם יהיו בך מומין לא תהיי מקודש' אמרינן מכח חזקה דאין אדם בועל ב"ז שכוונתו לא הי' רק על הקידושין הא' שלא יהיה קידושין ומ"מ רוצה לקדשה בביאה זו שלא יהיה ב"ז ואין לה רק דין ארוסה דביאה אירוסין עושה לכך צריך להתנות דוקא בשעת ביאה בלשון זה שאם יהיה לה מום לא תצטרך גט ואז הוי כאילו פי' שרוצה שיהיה ב"ז וכמבואר בהג"א אבל בקידושי ביאה לחוד אפי' התנה סתם ואמר ה"א מקודשת לי ע"מ שאין בך מום ע"כ על גוף הקידושין מתנה שלא יהיה קידושין אפי' אי ארוסה אית לה כתובה אא"ל שכוונתו היה בהתנאי לענין כתובה כיון שתלה גוף הקידושין בהתנאי משא"כ בביאה שאחר הקידושין שאף שתלה הקידושין בלשון תנאי אפשר לומר שכוונתו על הקידושין הא' והא שהוכיחו התוס' מהריני בועלך ע"מ שירצה אבא באמת לפי הס"ד דפליגי בתנאי צ"ל דמיירי בביאה שאחר קידושין כנ"ל:

עוד כתב הב"ש דאם ידע דלא נתקיים התנאי וכו' דהא י"ל דמחל התנאי וכו' אלא אכתי י"ל לא מחיל רק לענין שיהיה קידושין ולא לענין כתובה וכו' משמע מדבריו שם דבביאה לחוד אפילו ידע ל"ל כתובה לכאורה תמוה מאוד דהא מבואר בכתובות דף ע"ו דאמר חזקה א"א שותה בכוס אא"כ בודקה וראה ונפייס אלמא דכשראה ונתפייס אפילו כתובה י"ל והבדיק' ע"כ אחר החופה דאי קודם לא הוי רק בדיקת חוץ כמבואר בדף נ"ח ולפ"ד הב"ש קשה דאפי' בעיל אח"כ דלמא לא נפייס רק לקידושין ולא לכתובה. לכן נראה דכאן בסי' זה מיירי בתנאי ממון דשאני בשלמא במומין דא"א להתקיים שוב וכשעושה נשואין והאשה לא נתרצה רק לנשואין ע"כ מחל התנאי לגמרי משא"כ בתנאי שתתן לי מאתים זוז דעדיין יכול התנאי להתקיים מה"ת יתבטל התנאי לגמרי ואי משום דא"א עושה בעילתו ב"ז מתכוין שאם לא יתקיים התנאי יהיה הביאה לקידושין ולזה מחלק בין ביאה לכניסה דבשלמא בביאה רל דבועל עתה לשם קידושין וכשיתקיים התנאי יעשה נשואין משא"כ בכנס ולא בעל אפשר לומר דלמה אין ממתין בנשואין עד שיתקיים התנאי וע"כ שמחל לגמרי או אפשר דמ"מ אינו מוחל לגמרי ולכך מספקא ליה ובתנאי ממון שכבר עבר וא"א להתקיים עוד דמי למומין דאמרינן שכבר מחל לגמרי. אמנם קשה מהא דסי' ל"ו ס"ק ס"ג דשם ג"כ משמע דאיירי בתנאי שאפשר להתקיים עוד ואפ"ה אמרינן דמחל ולתרץ נראה דבתנאי שעלי' להתקיים ולענין תביעת כתובה הטעם ודאי דמחלה או שנתרצה שיהיה המעות של התנאי חוב עליו בכדי שיהיה לה כתובה בשלמא בתנאי שעליה אמרינן דלא נתרצה הבעל שיהיה נשואה שיתחייב לה כתובה משא"כ האשה שהנשואין. הוא טובתה נגד הכתובה:

תוכן העניינים

בית יעקב על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה