אור ברסלב
בית יעקב על כתובות פרק ששי מציאת האשה

בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק ששי מציאת האשה

פרק חמישי אף על פי

דף סה:

בתוס' ד"ה ה"ג בושתה מצער קא בעי וכו'. ה"ה דהמ"ל מריפוי קא בעי אף דבלא"ה חייב הבעל בריפוי מ"מ אם היא רפואה שאין לה קצבה יכול לומר הרי גיטך וכתובתך משא"כ אם הוא חייב מטעם מזיק:

דף סו.

בתוס' ד"ה מציאתה כהעדפה ומיהו קשה דאמרינן בהאשה רבה גבי לא זה וזה זכאין במציאתה וכו'. ולפעד"נ דדוקא גוף מ"י שיכול לכוף אותה למ"י שנתקן תחת מזונות הוא משום איבה דמזונות דמשום איבה דקטטה לא שייך לתקן שיכוף אותה למ"י אבל מציאה ומותר דא"י לכופה רק כשעשתה המותר ובמצאה מציאה צריכה ליתן לבעל כמש"ל דף כ"ח זהו נתקן משום איבה דקטטה דכשיהי' לה מעות ולא תתן לו איכא איבה דקטטה. ועוד אפשר ליישב דהש"ס מדמה איבה דקטטה לאיבה דמזונות דכמו דלא שייך איבה דמזונות בהעדפה שעושה ע"י הדחק ה"נ ליכא איבה דקטטה במציאה שהוא ע"י הדחק דהא מחלוקתן היא במציאה שע"י הדחק דוקא כמ"ש התוס' לעיל וברא"ש ע"ש:

דף סח.

בגמרא מתיבי הבנות ניזונות. לכאורה קשה דמקשה קודם מברייתא ואח"כ מקשה ממתניתין דהכא. ויש ליישב כיון דממתניתין לא הוי קושיא אלימתא כל כך די"ל כדשנינן דכר"י ס"ל ולא הוי קשה לי' רק דמה"ת יחלוק אחכמים שהן רבים משא"כ מברייתא מקשה קושיא אלימתא דהי' סבר מדלא פליג ר"י בברייתא ע"כ דר"י השיא דוקא קאמר משא"כ בלא השיא וא"כ שמואל דאמר אפילו בלא השיא דלא כמאן:

בגמרא ומי אמר רבא הכי והתניא רבי אומר בת הניזונת. המפרשים הקשו על פי' ר"ח שהביאו התוס' בדף נ' דלהוסיף על עישור אין שמין דא"כ למה לי' לש"ס לשנויי הא בדלא אמידנא לשנויי תרווייהו בדאמידנא וכאן לפחות וכאן להוסיף נותנין רק עישור. ולפעד"נ דל"ק כלל דהא לבתר הכי מייתי דאמרו לו רבנן לרבי מי שיש לו עשר בנות ובן וכו' ורבי אהדר להו ואם נאמר דמיירי באמידנא ודאי דמי שיש לו עשר בנות לא יאמידוהו שיתן כל נכסיו וכפי האומד כן יעשו ומאי אקשי לי ומאי אהדר להו ולכך הוצרך הש"ס לומר דבאין מכירין אותו ליכא אומד כלל ונותנין לעולם עישור וא"ש מאי דמקשי לי' מי שיש לו עשר בנות ושפיר אהדר להו:

בגמ' לדבריך מי שיש לו עשר בנות. לכאורה קשה הא דאמר לדבריך הא לרבנן כ"ש דקשה הא דמי שיש לו עשר בנות. וליישב נראה דלרבנן י"ל דתק"ח כך היא שלעולם נוטלת עישור וכשיש עשר בנות באמת אין לבן כלום כמו שתיקנו גבי מזונות שהבנות ישאלו על הפתחים אבל לרבי מקשה שפיר בזו דאזיל בתר אומדנא ע"כ מה שנוטלת בלא אומד עישור נכסים הוא משום דקים להו לחכז"ל דסתם בני אדם אין נותנין פחות מעישור ולזה מקשה כיצד עושין בעשר בנות הא ודאי אין זה אומד שהאב יתן הכל ולא יניח לעצמו כלום וא"כ מאי נעשה בלא אמידנא בזה:

דף סח:

בתוס' ד"ה מי אמר רבא והא איתיביה קשה לרשב"א אמאי לא פריך מדפסק לעיל רבא כרבי דאמר בת הניזונת כו' שאינה ניזונת לא עכ"ל. ולפעד"נ ליישב דמרבי לא הי' יכול להקשות דהמ"ל שרבי ה"ק דבת הניזונת לעולם א"צ למחות אפילו בגרה וניסת משא"כ באינה ניזונת פעמים צריכה למחות כגון בגרה וניסת אבל בגרה לחוד או ניסת לחוד א"צ למחות משא"כ מהא דאותבי' רבא לרב נחמן מקשה שפיר דקתני בהדיא בגרו עד שלא נשאו וע"ז מקשה רבא ומשני הא דמחי אלמא בגרה לחוד ג"כ א"צ למחות ואי תיקשי דא"כ לעיל דקאמר ה"נ מיסתברא ג"כ מצי למידחי כך וי"ל דהוא סובר במסקנא דרבא דבבגרה וניסת אין שום סברא שכשניזונת שלא תהא צריכה למחות ולכך מייתי שפיר סייעתא משא"כ מקשה דהכא יותר ניחא לי' להקשות מזה דלא מצי למידחי כלל משא"כ מרבי אפשר לדחות כו':

בגמ' מאי אינה כת"כ. לכאורה קשה דהל"ל בפשיטות דת"כ הן בע"ח דאבא דת"כ הן על האב דככתובה דמי ופרנסה בע"ח דאחי ונ"מ לענין בינונית בשבועה כדקאמר לקמן ואפשר דקודם דידע הא דאם אמר אל תפרנסו בנותי מנכסי דשומעין לו לא המ"ל הכי דהוי סבר דמש"ה אין שומעין לו משום דבע"ח דאבא הוא ומש"ה א"י לבטלו משום דת"כ הוא רק אחר דאמרינן דשומעין לו בעי שפיר אי בע"ח דאבא הוא ואפ"ה שומעין לו משום דהדין דשמין באב וכיון דאמר אל יפרנסו ידעינן השומא או בע"ח דאחי משא"כ לרבי שכתב הר"ן דלרבי אין שמין באב רק בנכסי' ואי בע"ח דאבא שפיר דאין שומעין לו אבל אי בע"ח דאחי אמאי אין שומעין לו וכעין שהקשה בש"מ בד"ה והשתא דאמרת בע"ח הן אמת (דקושית הש"מ) לפענ"ד לא קשה כלל קושייתו דלמ"ד שמין באב אפי' אי בע"ח דאבא כיון דהתקנה הי' שלפי שומת האב בותרנותו או בקמצנותו וכיון שאמר נתברר קמצנותו אבל אי נימא דשמין בנכסים ודאי דאין שומעין לו אי בע"ח דאבא הוא וכיון שהיה סובר מקודם דאין שומעין לו לכך היה סובר דבע"ח דאבא הוא ומשום הכי אין שומעין לו ואחר שאמר לו דין זה דאל יתפרנסו אמר בפשוט דאינו כת"כ לענין זה גופא:

בתוס' ד"ה והא מעשים בכל יום אע"ג דרב מספקא לי' וכו'. ונלפענ"ד לתרץ דהנה הא דבעי רב אי גובה במכרו או משכנו האחין לכאורה קשה דמאי קמיבעיא ליה במשכנו לא יהי' פרנסה רק כדין מלוה ע"פ הא מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה שבשטר מאוחר להרבה פוסקים בסי' ק"ד בח"מ ואין לומר דמשכנו היינו משכונא מוחזקת דהיינו מכרו ועוד דלשון אחים ששיעבדו משמע אפילו שיעבוד בעלמא וגם במכרו קשה מאי טעמא דרבי יוחנן דלא תגבה ממשעבדי דהא פרנסה אית ליה קלא וככתובין דמי כמבואר בגיטין דף נ"א וקיי"ל דבמוכר שדהו בעדים דגובה משום דאית ליה קלא וגם קצוב הוא ולא שייך בהו הטעם דאמרו במזונות לפי שהן כתובין ולפי שאין קצובין דפרנסה קצובין וכתובין. לכן נראה דהאיבעיא הוא כך דהנה יש עוד טעם במזונות דלא טריף משום חשש צררי כמבואר בכתובות דף ק"ב וע"ש בגמרא ותוספות ולזה בעי רב אי שייך חשש צררי בפרנסה כמו במזונות אי דדמי לכתובה דחשש צררי אינו מבטל טריפת משעבדי ובהא פליגי ר"י ס"ל דשייך חשש צררי גם בפרנסה ולכך אפילו משכונו אינו גובה דגרע משאר מלוה ע"פ מוקדם משום חשש צררי. ולפ"ז מיושב ג"כ דלא תקשה וכי יחלוק ר"י על רבי היכא דלית ליה תנא דמסייע ליה ולפי הנ"ל ל"ק דטעמא דצררי מבואר בכתובות ד' ק"ב דאין הכרח לומר טעמא דצררי רק למאן דס"ל בגיטין דף נ"א טעמא דכתובין אבל למאן דס"ל טעמא דקצובין אין הכרח לומר טעמא דצררי ופלוגתא דתנאי הוא בגיטין בטעמא דכתובין וקצובין וס"ל לר"י דרבי דאמר מוציאין י"ל טעמא דקצובין וממילא לא ס"ל טעמא דצררי ולכך ס"ל דמוציאין לפרנסה אבל ר"י דס"ל בגיטין טעמא דכתובין מוכרח לטעמא דצררי ולכך לא טרפה אפי' לפרנסה. ואי תקשה דא"כ להס"ד דמוכיח מהא דשני' ויתרה דלא חזר בו ר"י דשמעה ולא קיבלה ולפי הנ"ל קשה דהא שם גבי שני' ויתרה מיורשים הוא ונגד יורשים לא חיישינן לצררי י"ל דכיון דהראשונה ניסת ונפלה לה הירושה בעודה תחת בעלה וידו עדיפא מידה חשיב כבא לגבות מלקוחו'. ועוד נראה דלפמש"ל ד' ק"ב בטעם החילוק שבין יורשים ללקוחות לענין צררי והוא כיון דצררי לאו מטעם פרעון הוא רק שחוששין שנתן לה מטלטלין למשכון ובודאי אף אם תודה האשה שנתן לה משכון שיהיה המשכון בידה עד שיתפרע לה מזונותיה אין צריך להחזיר עכשיו דהא מזונותיה אין לה קצבה משום רפואה וכיון דאפילו אם תודה א"צ להחזיר לאו כפירת ממון הוא בשעה שבאה ליטול מזונותיה דכל שבועות המשנה הוא דוקא להיות נשבע ונוטל ואין שבועה זו בכלל נשבע ונוטל ולכך מחויבים ליתן לה ואין טעמא דצררי מועיל לפטור היורשין כיון דאפילו אם אמת הוא מחויבין ליתן לה עכ"פ רק שיכולין לתבוע אותה בסוף ולבסוף היא חשיבא למוחזקת ולא מהני טעמא דצררי להוציא מידה משא"כ בלקוחות א"י לטרוף כשיש משכון תח"י ולכך אין מוציאין ולפ"ז הכא שבאה לגבות מאחותה מחלק ירושה שלה הפרנסה ודאי דאינה יכולה כשיש משכון תח"י דהפרנסה דבר קצוב הוא ולכך כמו שאין גובין מהלקוחות אין גובין מחלק ירושתה אף שאינה רק יורש. ולפ"ז יש ליישב ג"כ קושית התוס' דהכא לא שייך לומר דפרנסה אינה כתנאי הכתובה רק כשהדין תלוי משום שהיא ת"כ מתק"ח וחכמים תקנו כן כמו לענין משעבדי שחכז"ל לא תקנו ממשעבדי בכל תנאי כתובה שהוא מתקנת חכז"ל כמו בנין דוכרין ושאר דברים חיובים שבאין מחמת תקנה אינן ממשעבדי רק התוס' כתובה גביא ממשעבדי שאינו מפני התקנה רק הוא כתב לה מפני תיקון העולם וכן גבי מטלטלין דהא דפרנסה גובה ממטלטלין נראה שהוא מפני שחכז"ל תקנו שתהיה הבע"ח דאחי והוי כמו מתני' אף דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לשום בע"ח משא"כ במזונות עשאוהו כבע"ח דאבא הלכך שייך ג"כ לומר פרנסה אינו כתנאי כתובה דאינו ככל החיובים של תקנות חכז"ל שעשאוהו כבע"ח דאבא ואינה גובה ממטלטלי משא"כ בפרנסה דעשאוה כבע"ח דאחי לגבות ממטלטלי וכן לענין אל יתפרנסו ששאר תקנות תקנו שאין הבעל יכול לבטל ובתקנת פרנסה תלוי בדעת האב משא"כ בטעמא צררי מחמת תנאי ב"ד לחוד לא חיישינן לצררי דהא כתובה ג"כ תנאי ב"ד וחששא דצררי לא מפסיד טריפת משעבדי ודוקא גבי בתו מפסיד חששא דצררי ממשעבדי משום דבתו ניחא ליה בהרוחה וזה שייך יותר גבי מזונות מלגבי פרנסה ולא היה להם לומר פרנסה אינו כת"כ רק פרנסה אינו כמזונות דהא אפי' הי' כת"כ הי' גובה ממשעבדי כיון דלא שייך גבי' הרוחה וע"כ הא דאמר פרנסה אינו כת"כ לענין משעבדי היינו אף דליכא חשש דצררי כגון בהודה האב וס"ל דמ"מ מזונותיה אינו גובה משום דהכתב שכתב הוא רק מכח תק"ח ותקנת חכז"ל לא היה כנגד משעבדי מפני תקון העולם ופרנסה אינו כת"כ דבע"ח דאחי היא ולא שייך בזה התקון העולם וע"ז מקשה שפיר דבכה"ג מעשים בכל יום הוא והא דבעי רב מרבי היינו במקום דאיכא חשש צררי כנ"ל:

דף סט.

בגמ' בת יורשת הוי. והא דטורפת ממשעבדי הוא משום כיון דיורשת הוי כמוכר דבר שאינו שלו. ולפ"ז נראה דלאמימר אפי' מכר מטלטלין טורפת משא"כ אם נאמר דבע"ח הוי אינה טורפת מטלטלין המשועבדים כמו שאר בע"ח:

בגמרא למיגבי לבינונית ואף ע"ג דבע"ח דינו בזיבורית רק משום נעילת דלת תקנו בינונית ובאשה הדין בזיבורית ואפי' מיני' משום דיותר ממה שאיש רוצה לישא וא"כ מה"ת תהי' פרנסה בבינונית יותר מכתובה. ואפשר לומר כיון דפרנסה אינו כתנאי כתובה והיא בע"ח דאחי עשאוה כשאר בע"ח ובשאר בע"ח אין חילוק בין חיוב של הלואה לשאר חוב שאין בו נעילת דלת דנעילת דלת לאו דוקא כמ"ש התוס' בב"ב דף קע"ה בד"ה לא מן היורשין ע"ש תדע דהא אפילו חוב של מתנה גובה בינונית כנ"ל:

דף סט:

במשנה המשליש מעות לבתו. הר"ן כתב דמיירי שמעכשיו זוכה אותן אלא שציוה אותו שיקחו לה מהן שדה ומש"ה אי לאו משום דמצוה לקיים דברי המת נותנין לה מיד והן שלה לגמרי וכו' ע"ש. ולכאורה קשה לי כיון דאי היתה רוצה ליקח המעות בחיי המשליש היו נותנין לה מיד ואחר שמת לא יתנו לה משום דרוצה לקיים דברי המת הא התוס' בב"ב גבי איסר גיורא כתבו שכשהנותן אינו בר ירושה על ממון זה לא שייך מלקד"ה והיינו משום דכבר פסק כחו מממון זה וה"נ כיון דבחייה הי' שלה לגמרי ואין להנותן שום כח בזה ודאי דלא שייך בזה מלקד"ה לכן נראה דהכא אף שאמר מעכשיו מ"מ לא זכתה בו עד שתנשא כיון שאמר לנדונייתה כמבואר בח"מ סי' רנ"ג ואם מתה אין יורשיה יורשין ממון זה ונקרא עדיין בשעת מותו לא פסק כחו מממונו לכן אמרינן מצוה לקיים דברי המת ואף שהוא מכח מתנה הא כתב הר"ן בספ"ק דגיטין דכיון מכח המת זכתה במתנה זו מצוה לקיים דבריו

בתוס' ד"ה הא מני ר"מ היא ותימה אי ל"ל למה לי למימר לא יהא וכו'. ונראה לפענ"ד לתרץ לפי מה שתי' בש"מ קושית התוס' בד"ה המשליש על רש"י שפי' דמיירי שאומרת אחר שניסת דבש"ס אמרו דאחר שניסת כ"ע מודי ותי' הוא דר"מ ור"י בתרתי פליגי בברייתא פליגי לענין אם יכול ליתן על פיה לבעל ובזה ודאי דאחר נשואין ונתנו להבעל דבעי למיכל פרי משא"כ במתניתין פליגי לענין אם יקנה בהן שדה דוקא או שיכול ליתן המעות דר"י סובר דכיון שאין תועלת בקיום דברי המת כיון דיכולה למוכרה אין בו משום מצוה ור"מ סובר דמצוה לקיים דבריו אף שהוא רק לשעה ובזה אין חילוק בין לאחר נשואין לקודם נשואין ע"ש. ולפ"ז י"ל ג"כ קושית התוספות דהכא די"ל דאף אם לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת צריכין לטעמא דר"מ דהא הר"ן כתב וז"ל שהוא לא אמר שלא תזכה בהן רק לקנות בהן שדה שאילו אמר כן אפילו בלא מצוה לקיים דברי המת אין שומעין לה שלא זכתה בהן אלא בענין זה ופי' בדוחק שזיכה לה מעכשיו אלא שציוה שיקנו לה שדה ובאמת הוא דחוק כמו שהקשיתי בסמוך דכשהוא שלה מעכשיו כבר פסק כחו שוב מהממון ולא שייך מצוה לקיים דברי המת. לכן נראה דמיירי בסתם שאמר להשליש שיזכה לבתו בהמעות הללו שיקנה בהן שדה והרשב"א בגיטין דף ע"ו כתב דבשליח אף בלא תנאי כפול מהני כיון שמתנה עם השלוחים שאין רוצים לעשותן שלוחים רק באופן זה לא בעינן דיני תנאי ודוקא במוסר ליד האשה בעי תנאי כפול דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וכ"כ הב"ש סי' קמ"ד ס"ק ח' ע"ש והש"ס בגיטין דף י"ב בכולכם חתומו דאמרינן כולם משום תנאי דכל שפי' לשליח איזה דבר חיישינן לקפידא וגבי שליח אפילו בקפידא בעלמא תנאי גמור הוא שלא עשאן שלוחים רק באופן זה כמו גבי כולכם הנ"ל וא"כ ה"נ מיירי שאמר סתם להשליש שיזכה בהמעות לקנות בהן שדה ואמרינן דלא עשאן שליח רק באופן שיקנה שדה ואז אפי' בלא מצוה לקיים דברי המת לא זכתה רק כשקנה שדה כמ"ש הר"ן בפי' ולזה הוצרך ר"ל לטעם דזכי אינו אלא שדה לסלק החשש דקפידא שמעכב השליח ולזה אמר ר"י דתלינן דודאי לא הקפיד בזכיות השליח כשתרצה כיון דליכא נ"מ כלל להנותן דהא אף אם יקנה השדה מ"מ כשיתן לה השדה שכבר הוא שלה לגמרי תוכל למוכרה והרי היא מכורה מעכשיו ובודאי דעיקר הקפידה שלו לא היה רק דאם פסק לחתנו בשעת קדושין שקנה מטעם שטרי פסיקתא היה התנאי שלו לקנות שדה שהיה ירא שאם יפסוק המעות סתם יקח בע"כ החתן בידו להמעות לכך על פסק על שדה שיהיה לה לנכסי צ"ב שדה שלא יהי' יכול למוכרו לעולם בלא רצונה או אפי' כשפסק שלא בשעת קידושין חש דלמא תתקדש ותנשא בסתם על מעות אילו לצ"ב ויכוף אותו ליקח המעות לנ"ב לכך התנה על שדה שלא יהיה יכול לכופה ליקח המעות בלי רצונה אבל כשתרצה היא ג"כ סובר ר"י דודאי לא הקפיד האב בזה מזה הפרש יש להאב כשיתן לה השדה ותמכור ותתן לו המעות או שתתן לו המעות תיכף. ור"מ סובר' דגם בזה דהוא רק לשעה אמרינן דקפידא היה מהנותן שבשעת נשואין יתנו לו שדה דוקא ואף דאפי' יתנו לה שדה תוכל למכרה אח"כ אפשר שאם כבר יהיה לה שדה תהיה חס עליה למוכרה ותשאר בידה וכיון דקפידא הוא ממילא לא זכתה רק באופן שיקנה לה שדה ויתן לו ואח"כ כשתהי' השדה בידה באמת תוכל לעשות מה שתרצה ובאמת מתניתין דנקט סתם המשליש מעות לבתו משמע בין בת יורשת ובין בת בין הבנים שהיא רק מקבלת מתנה ובת יורשת דאפילו קפידה היא מ"מ זכתה מטעם ירושה ואפילו הכי אמר ר' מאיר שיעשה השליש מה שהושלש מוכח דר"מ ס"ל מצוה לקיים דברי המת:

תוכן העניינים

בית יעקב על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה