בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק חמישי אף על פי
דף נו:
ברש"י ד"ה שלא קיבל ופריש לך תנא דלא חייש לזילא אלא לאונסא וכו'. וקשה לי טובא דהא מה"ת יחוש יותר לאונסא מלזילא הא אונסא לא שכיח דמה"ט לא טענינן ליתמי נאנסו להרבה פוסקים וזילא ודאי דשכיח טובא כמבואר בח"מ סימן קל"ז דדרך השערים להשתנות ע"ש ועוד דאמאי נקט דין זה גבי מטלטלין הו"ל למינקט המחלוקת בייחד לו קרקע ועוד דלא נתפרש בברייתא בהדיא ועיקר חסר מהספר. ולולי פרש"י נלפענ"ד לפרש בדרך אחר דת"ק דסבר דבקבל אחריות מותר מיירי שקיבל אחריות אונסא וזילא ונתן לה המטלטלין רק למשכון בידה בזה מתיר אפילו לא כתב לה שטר כתובה אף דרבי מאיר עושה ב"ז אפילו התחייב עצמו בכתובה רק שלא כתב שטר מטעם דלא סמכה דעתה מכל מקום כשנותן משכון בידה אף דלא כתב שטר מותר דסמכה דעתה דאשה לא חיישה לאונסא כמו שאינה חוששת דילמא יאבד השטר מידה וכמו כן לא חיישה לזילא וע"ז פליג ר"י ואוסר בלא שטר אפי' כשנותן לה משכון דנהי דלא חיישת לאונסא כמו דלא חיישא בשטר לשמא יאנס השטר מ"מ במטלטלין לא סמכה דעתה בלא שטר דחיישא לזילא דשכיח טובא באורך הזמן וגם פוחתין מעצמן באורך הזמן בלי שום אונס ולא יהיה לה נאמנות בלא שטר לתובעו ולפ"ז מקשה הש"ס דהרי אפילו מחמת חשש זילא ולא יהיה לה שטר אוסר ר"י מכ"ש במחלה לגמרי ומשני דהכא גרע משום דלא ידעה דתמחול כנ"ל וא"ש גם כן מה דלא נקיט הדין בקרקע דבקרקע אפילו לא נתן רק למשכון א"א בלא שטר דמאין תהיה לה נאמנות שהוא משכון כשלא יהיה שטר משכונא בידה משא"כ במשכון מטלטלין נאמנת שהן משכון בידה בלא שטר רק מחשש אונסא אסור דהא דאמרו לעיל אתפסוהו מטלטלין היינו משום דלא היה רק על יום אחד דבמ"ש יכתוב לה וביום אחד לא חיישי לזילא כמבואר באה"ע סימן ס"ו ולפ"ז אפילו בקרקע אסור בשלא קיבל אחריות אונסא וזילא ואין מותר רק לייחד לה קרקע באחריות ולא ייחד לה קרקע רק כדי שלא תגבה משאר נכסים משועבדים וכן שלא יהיה יכול לדחותה לקרקע אחרת. ומה שהוכיחו התוספות בד"ה אבל קיבל עליו אחריות דמותר בקרקע אפילו לא קיבל עליו שום אחריות מהא דאמר כתב לה שדה שוה מנה במאתים וכו' הוא תמוה לפע"ד לפמ"ש שם:
בתוס' ד"ה אבל קיבל עליו אחריות שמא יאמר לה טלי וכו' דוקא בלא קיבל וכו' ע"ש. והקשה המהרש"א למה לי טעמא דתיקון העולם הא איכא טעמא דטלי ע"ש. ולפעד"נ ליישב דהנה בלא"ה תמוה הא שהקשו התוס' חשש דטלי דבשלמא תחילת התקנה של שמעון בן שטח היה שיהיה לכתחילה באופן המועיל שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה כמו שתקנו מנה ומאתים מטעם זה וא"כ כמו שאם רצתה למחול כל הכתובה לר' יוסי רשאי כיון שאינה מקפדת על שתהא קלה בעיניו מכ"ש כשמיחד לה רק כשאינה מקפדת אם תהי' קלה בעיניו כשיאבד דהא כשאינו מקבל אחריות דמי ממש לפרעון וכמו שרשאי למחול לר"י כמו כן רשאי לקבל פרעון ולא שייך בזה כלל לומר לא ידעה ומחלה ועכצ"ל דקושית התוס' היא אליבא דס"ד דר"י כר"מ ס"ל דאסור ומה"ת אומר לעשות כתובה מטלטלין א"כ בפשיטות היה לו להקשות דאמאי מותר באחריות לת"ק ואח"כ מצאתי בספר הפלאה שכתב כן ולפ"ז ל"ק קושית מהרש"א דלא הוי מצי להקשות דלמה לי טעמא דתיקון העולם דהוי מצי למימר דתיקון העולם הוא מטעם זה שלא יאמר לה טלי והא דפירש רש"י מחשש אבידה הוא לפי המסקנא דאסור אפילו מרצונה כיון דלא ידעה ומחלה וזה לא שייך רק בחשש אבידה דלא ידעה אבל בחשש טלי לא שייך לא ידעה דהא יודעת היא ומקבלת מרצונה ולר"י מותר אפילו במחלה:
בא"ד בדלא קיבל עליו אחריות איכא למיחש. והא דמעיקרא כשתקנו הקלתות לא חששו שיאמר טלי אף שחששו שיאמר לכי לבית אביך הוא מטעם שכתבו התוספות שם שלפעמים כשהיה דחוק למעות היה מפייסה ע"ש. אך מ"מ תימה מה שכתבו דשם מיירי בלא קיבל אחריות דא"כ תקשי שם למה לי התם טעמא דטלי הא בלא"ה אסור וחשש דאמרינן הכא דשמא יאבדו או יוזלו. וליישב דבריהם וגם מה שהקשיתי לעיל דמה"ת חיישי רבנן לאבידה יותר מלזילא לכן נראה דשם מיירי שאתפסוהו למשכון כמ"ש הפוסקים לעיל דף י' ובמשכון אחריות זילא על הלוה וגניבה ואבידה על המלוה וא"כ ה"נ באשה דבגניבה ואבידה חייבת אף דאשה הוי שמירה בבעלים מ"מ במשכון דהחיוב הוא מטעמא דשמואל דהוי כאילו פירש שאם יאבד המשכון יאבדו מעותיו אף במקום דלא שייך דין שומרים כגון בעכו"ם חייב כמ"ש התוספות בב"מ דף פ"ב בד"ה אימור. אמנם נראה דלענין גניבה ואבידה התלוי בשמירה כשמפסדת כתובתה מחמת שלא שמרה ליכא איסור להשהותה כי כשהיא גרמה לעצמה לא שייך הא דר"מ דאסור להשהות כמ"ש התוס' בב"ק דף פ"ט בד"ה כיון דלא נפישא אונס זילא בלא"ה שייך על הבעל כיון שהוא רק משכון ולהכי חיישי לבסוף שיאמר טלי שהיא לא תתן לו דחיישה שמא יאבד אצל הבעל ויפטר מטעם שמירה בבעלים ועיין בח"מ סי' ע"ב בסמ"ע וש"ך שם ולכך חששו שיאמר טלי ומקודם כשנתנו לה מעות למשכון לא שייך חששא דטלי דהאשה ודאי תתן לו המעות כשיצטרך דבמעות נעשה מלוה ויתחייב כשאבד דבמלוה לא שייך שמירה בבעלים והכא מיירי שייחד לה המטלטלין שלא יהי' לה פרעון אלא מזה ולא קיבל אחריות כלל והא דאמרו רבנן מפני תיקון העולם היינו שלא יאמר טלי כיון שהיא לא תתן לו שאם תשאיל המטלטלין להבעל יהיה פטור מטעם שמירה בבעלים אבל בקיבל אחריות שתתן לו שאין לה לירוא מגניבה ואבידה כיון שהאחריות על הבעל לא שייך חשש דטלי וכמ"ש התוס' ולשמא יוגזל ויופטר מליתן כתובה ויהיה בעילת זנות לא חייש ת"ק כל זמן שלא הוזל דאשה לא חיישא להכי וסמכה דעתה ורבי יוסי חייש לזילא דאשה ג"כ חיישא ולא סמכה דעתה ונתיישב הכל ול"ק שוב קושית התוספות בדף נ' מהא דאתפסוהו מטלטלין דשם כיון דלא אתפסוהו למשכון רק שיכתוב לה שטר אחר שבת לא שייך חששא דטלי כיון שבע"כ יצטרך ליתן לה המשכון כשיכתוב שטר שוב לא שייך חששא דטלי ורב אמי שצוה להתפיס המטלטלין סובר דהלכה כת"ק דלא חייש רק לחששא דטלי אי נמי י"ל דהכא ג"כ איירי בייחד למשכון רק שמיירי שאינו נותן לה שטר כתובה כלל רק שנותן לה משכון בידה ור"י סובר כר"מ שאסור להשהות בלא שטר וחייש לזילא אף שחייב באחריות דזילא מ"מ לא יהיה לה שטר בידה כשיוזלו המטלטלין. ולשיטת רש"י ג"כ נראה ליישב דרש"י בד"ה היו אח"כ כותבין בדף פ"א כתב וז"ל ולא היו משעבדין נכסיהון לאחריות וכו' נראה מדבריו דהיינו שלא כתבו בשטר שיעבוד נכסים ולזה היו הנשים יראות שלא יהיה להן ממה לגבות דהיורשים ימכרו הנכסים ויטמינו המעות ולא תוכל לגבות ממשעבדי ולזה היו נותנין לה הקלתות וחשו שיאמר לה טלי שהנשים ודאי לא יתנו לו כשיצטרך הבעל אף שקיבלו אחריות כיון שאין להן שיעבוד נכסים דהא לא נתנו לה שטר לגבות ממשעבדי דהא מהאי טעמא לא רצו מעיקרא להנשא לבעל משא"כ הכא מיירי שיש שטר בידה רק שמייחד לה מטלטלי לבטחון ומניח השטר בידה ומאמין לה ודאי שתתן לו כשקיבל אחריות כשיצטרך דהא השטר בידה וליכא חשש טלי רק חשש דאבידה וזילא שתפסיד כתובתה מהדין ויהיה בעילת זנות לת"ק באבידה דלא ס"ל לת"ק סברא דהיא גרמה באבידה ור"י חייש לזילא ולא ידע דמחל אבל ודאי דיכולה למחול אחריות דמשעבדי דתיקון שמעון בן שטח לא היה רק לכתחילה בכדי שלא ייראו הנשים מלהנשא לבעל אבל בדיעבד יכולה למחול אחריות שיעבוד נכסים כמ"ש בחידושי לאה"ע סי' ס"ו ע"ש:
דף נח.
ברש"י קיבל מסר והלך קיבל עליו הבעל את המומין לסמפון ליכא למיחש כו' לכאורה תמוה דהא בקידושין דף מ"ה כתבו תוס' בד"ה ונמצאת זרה למפרע וז"ל ואף ע"ג דלא שייך הכא לא משום סמפון וכו' אפ"ה לא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה וכו' ע"ש ולפ"ז קשה מה בכך שקיבל עליו את המומין הא לא חילקו בין ארוסה לארוסה ואפי' נבדקה מהמומין ארוסה לא אכלה אמנם באמת אין כאן קושיא דהתוס' לא כתבו כן רק למשנה אחרונה אבל למשנה ראשונה דס"ל אפילו בהגיע הזמן אכלה משום דמיבדק בדיק לה אלמא דלא ס"ל דלא חילקו בין ארוסה לארוסה לכך בקיבל עליו את המומין ג"כ אכלה כנלפענ"ד:
דף נח:
סוגיא דהמקדיש
הקושיות שבסוגיא זו הן אלו:
א' קושית הר"ן אמאי נקיט מתניתין הדין במותר דוקא ליתני בגוף מעשה ידיה:
ב' קושית התוס' ד"ה אי במעלה לה מזונות:
ג' קושית המפרשים דלוקי פלוגתא דרב ושמואל ורב אדא בפלוגתא דר"ה ור"ל ומיירי שהוא רוצה ליתן שניהם והיא אינה רוצה דרב לטעמיה לכך לאח"מ קדוש ור"א כר"ל ומחיים קדוש:
ד' דברי רש"י בד"ה לעולם שתמהו המפרשים מה תי' רש"י דהא לפי קושייתם דס"ל לרב דמעה תחת מעשה ידי' ורישא במעלה לה מעה ולכך עושה ואוכלת דיכולה לומר איני ניזונת והיינו איני נוטלת מעה וסיפא נמי בהכי איירי דנותן לה מעה ואינו נותן לה מזונות וא"כ רישא וסיפא שוין:
ה' קושית התוספות בד"ה במעלה:
ו' דברי רש"י מי אמר שמואל הכי דהא שמואל ס"ל דלאח"מ קדוש וכו' ולכאורה קשה שדברי רש"י אין להם פי' דהא אי שמואל ס"ל כר"א דמחיים קדוש ועכצ"ל הטעם משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:
ז' קושית התוס' בד"ה לרבי עקיבא:
ח' קושית התוספות בד"ה שמא יגרשנה:
ט' קושית התוספות ד"ה הכא אין בידו:
י' הסוגיא תמוה שמעיקרא פי' רש"י בד"ה מי אמר שהקושיא היא משום דשלב"ל דגירושין ולא חשיב מ"י לדבר שלא בא לעולם א"כ מאי משני באומר יקדשו ידיך הא ממ"י לא הוי קשה כלל וגם גוף דברי רש"י תמוהין כמו שתמה מהרמ"ש:
י"א דברי הרמב"ם תמוהין שכתב וז"ל המקדיש מ"י אשתו והמותר חולין ואם אמר יקדשו ידיך הרי כל מ"י קודש. הא' מה שכתב והמותר חולין ה"ל למינקט סתם הכל חולין מטעם אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. והב' קושית הר"ן היכי יכול להקדיש הידים הא לא קאמר הגמרא אלא משום שיכול לכופה ולא ס"ל כר"ה דיכולה לומר א"נ והאיך יכול להקדיש הידים:
י"ב דברי הרמב"ם בקונם שכתב אם אמרה שלא יהנה ממ"י הרי הידים משועבדים לו ויכול להפר מפני שמא יגרשנה והקשה עליו הר"ן הא הוי דבר שלא בא לעולם והאיך יכולה היא לאסור עליו:
ומקודם ניישב קושית הר"ן דה"ל למינקט ברישא וסיפא בשוה או במותר או במ"י כשמעלה לה כנגדו הקדש וכשאין מעלה לה חולין. ומה שתירץ הר"ן וכל הקדמונים דסיפא רבותא קמ"ל דאף שהוא דבר שלא בא לעולם ולא עבידא דאתי הוא תמוה דא"כ לר"ל לפי הס"ד דלא ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם רק דה"ל כאילו אמר יקדשו ידיך א"כ אין רבותא כלל במותר א"נ ה"ל למינקט ברישא במותר כמו בסיפא כיון שצ"ל כר"א ס"ל כמ"ש התוספות:
לכן נראה לפענ"ד לתרץ ומקודם נתרץ שיטת רבינו יונה שכתב דבמותר א"י לומר א"נ מעה וא"נ מותר ובמעשה ידיה יכולה לומר א"נ וא"ע שתמה הר"ן שאם במע"י דשכיח יכולה לומר א"נ כ"ש במותר דאינו שכיח. ועוד הקשה המהר"מ שיף דא"כ מאי קאמר הש"ס ופליגי דר"ל הא ר"ה מיירי במ"י ור"ל מיירי במותר:
וליישב כל הנ"ל נראה דהנה ע"כ יש חילוק בין כפי' דמותר ובין כפי' דמ"י דכפי' דמ"י הוא שכופה לעשות משקל ה' סלעים ואפי' בשוטים כמבואר באה"ע סימן פ' וכפי' דמותר הוא רק אם עשתה מותר כופה אותה שתתן לו אבל אין כופה לעשות מותר וכן משמע הלשון בטור בסי' זה שכתב במותר הרי הוא של הבעל ולא אמר שכופה לעשות כמו במ"י שכתב שכופה בשוטים וכן גבי מ"י שכתב שאמרה א"נ וא"ע שמשמע שמסלקת מעצמה החיוב של מ"י וגבי מותר כתב שאומרת שאיני נוטלת מעה ואיני נותנת מותר משמע שא"צ לסלק רק חיוב הנתינה ולא חיוב העשיי' שאין מחויבת כלל לעשות מותר ועוד דאי נימא דמחויבת ג"כ לעשות מותר אמאי לא אשמועינן שיעורא כמה זמן שצריכה לעשות אם כל היום ושיעור החלק מהלילה וכמה זמן שיש לה רשות לישב בטל ועוד קשה דאם נאמר דיכול לכופה בעשיית צמר כל היום והוא והיא אינן יכולין לסלק עצמן זה מזה לר"י שא"י לומר א"נ וא"ע או איני נוטלת מעה וכן הוא א"י לומר לה כן ועושה כל היום והוא נותן לה מזונות ומעה א"כ אמאי חילקו חכמים השיעור לומר חמש סלעים הול"ל סתם היא עושה כל היום והוא חייב ליתן לה מזונות ומעה וא"ל דנ"מ באם שאין לו ליתן רק מזונות ולא מעה שאינה מחויבת לעשות רק חמשה סלעים דז"א דממ"נ אם המותר יהיה שוה יותר הרי יתן לה המעה ממ"י כדי שיכוף אותה לעשות כדי שיהיה לו המותר ממעה ואם המעה יעלה יותר מהמותר תגבה המעה מגוף המ"י ולא תתן לו משקל חמשה סלעים אלא ודאי שבגוף המעשה ידי' יכול לכופה על העשיי' ובהמותר א"י לכופה רק על הנתינה וכ"כ הר"ן גבי יושבת בקתדרא וז"ל דכל מותר מרצונה וכ"כ בש"מ בשם הרשב"א והרמב"ן בהדיא דמותר א"י לכופה לעשות רק שמחויבת ליתן וע"כ הא דקאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה היינו משום שיכול לכופה שתתן לו אם יהיה מותר יכול להקנות ידיה למותר כיון שמה שקנתה קנה בעלה וא"א להסתלק ולומר א"נ וא"ע יכול להקנות ולהקדיש גופה למ"י כמו שהמשיל הרמב"ם בה' עירובין וז"ל הא למה זה דומה לאומר אילן זה הקדש שכל פירותיו הקדש והדמיון הוא טוב דהא להאילן ג"כ א"י לכוף שיוציא פירות אפ"ה יכול להקנות ולהקדיש גוף וכן יכול להקנות מצודה לדגים ובור למים ה"נ יכול להקדיש ידי האשה למ"י וזהו שאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה היינו שכופה שתתן לו. ולפ"ז טעמא של רבי יונה מסתבר מאוד דהרא"ש פרק מציאת האשה כתב דאף דאמרה א"נ וא"ע מציאתה לבעל היינו ע"כ משום איבה דקטטה כמבואר בתוס' לעיל בדף מ"ז בד"ה משום איבה דמ"י נתקן משום איבה דמזונות ומציאתה משום איבה דקטטה ובר"פ מה"א מקשה הש"ס השתא העדפה לאשה מציאתה לא כ"ש ומשום זה מפיק מתניתין דהתם ע"ש ואמרינן התם דהעדפה שע"י הדחק כמציאה דמיא וע"כ הא דהוצרכו גבי מעשה ידי' משום איבה דמזונות ולא אמר משום איבה דקטטה היינו התקנה דכפי' נתקן משום איבה דמזונות וממילא מוכח שם דבהעדפה יותר שייך איבה דקטטה ממציאה והעדפה שע"י הדחק ומציאה הן לבעל אף שאינה רוצה ליטול מעה וא"כ ק"ו בהעדפה שלא ע"י הדחק שנתקן משום קטטה דודאי שיותר שייך קטטה בהעדפה שלא ע"י הדחק מע"י הדחק וע"כ הוא להיפך שמעה נתקן תחת העדפה שלא ע"י הדחק ולא מותר תחת מעה וכיון שהוא רוצה ליתן המעה ודאי שא"י לומר א"נ וא"נ דהאיך יעלה על הדעת שכשאומרת א"נ וא"נ שמה שיהי' ע"י הדחק יהיה לבעל משום קטטה ושלא ע"י הדחק לאשה א"ו דדוקא בגוף המ"י כיון שכופה אותה בשוטים והבעל כיון שאין רצונו ליתן מזונות רק כשיהיה יכול לכופה ג"כ אין לו קטט ולכך יכולה לומר א"נ וא"ע משא"כ במותר שאינה מחויבת לעשות רק שנותנת כשיש לה דאז כשנותן המעה ולא תרצה ליתן הוי קטטה. והא שהקשו דא"כ מאי קאמר ופליגי דר"ל הא ר"ה בגוף מ"י מיירי יש לתרץ בפשיטות דמר"ל מוכח דאפי' א"נ וא"ע א"י לומר דהא לפי מה דאמר ר"ל דר"מ ס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם תיקשי רישא דקתני ה"ז עושה ואוכלת דמשמע רק משום שצריכה למזונות אי משום שאינו נותן לה או משום שאומרת שאינה ניזונת ואי תימא דר"מ ס"ל א"א מקנה דבר שלא בא לעולם הא אפי' כשנותן לה מזונות הוא חולין מטעם שהוא דבר שלא בא לעולם ועוד דליתני המקדיש ידי עצמו כמ"ש התוספות בד"ה וא"צ וא"כ מוכח מרישא דר"מ ס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל ואי נימא דבגוף המ"י ס"ל לר"ל כר"ה דיכולה לומר א"נ א"כ לא שייך תי' דר"ל משום דמתוך שיכול לכופה וע"כ מוכח דר"מ ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא ודאי דגם בגוף המ"י ס"ל לר"ל דיכול לכופה ואמר שפיר דפליגי אר"ל. ולפ"ז א"ש קושית הר"ן שהקשה דליתני רישא וסיפא בדבר אחד במ"י או במותר דלרב אדא א"ש בפשיטות כמ"ש הרא"ה וקיימתי מסברא דרישא וסיפא איירי דבמה שהקדיש נותן מה שכנגדו וה"ק במ"י במתניתין ברישא דהמקדיש מ"י מיירי שנותן לה מעה מה שתקנו תחת מ"י ואפ"ה קתני עושה ואוכלת כיון שאין נותן לה מזונות א"י לכופה דהא דיכול לכופה היינו דוקא בנותן לה מזונות ואף לר"א דס"ל תקנו מעה תחת מעשה ידיה מ"מ אם אין נותן לה מזונות א"י לכופה מטעם דלא גרע מעבד שא"י לומר עשה עמי ואיני זנך ובסיפא דהקדיש את המותר מיירי ג"כ שנותן לה כנגד מה שהקדיש שנותן לה מזונות שתקנו לר"א תחת מותר וכיון שנותן לה מזונות ממילא יכול לכופה דהא על מותר א"י לומר א"נ וא"נ לכ"ע ולכך הקדש ולכך לא מצי למיתני במעשה ידיה היכא שנותן לה מה שכנגדו היינו מעה לר"א דהא בכה"ג אינו קדוש כדקתני ברישא עושה ואוכלת וגם לרב ושמואל א"ש דהנה בהא דרב ושמואל שאמר לאח"מ הוא קדוש הוא תמוה מאוד דלא מיבעיא להר"ן בנדרים דף פ"ה בהא דמקשה השתא מיהו לא מגרשה שכתב אפילו למ"ד אדם מקנה מכל מקום בעינן שתאמר בפי' לכי מגרשה ע"ש א"כ ה"נ תקשי הא לא אמר לאח"מ ואפי' להתוספות שכתבו בד"ה לכשאקחנו דאין נראה לחלק בין אמר לכשאגרש ללא אמר ע"ש דהתוספות לא כתבו זה רק לפי הס"ד דמדמה אותו לשדה שאני מוכר והיינו כמ"ש הר"ן בנדרים ד' פ"ו שהאשה מקנית המ"י בכל יום לבעל לכך א"צ לומר לכשאגרש כיון שמקדיש לעולם דמי למ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ח בד"ה אמר בר פדא דהוי כאלו אמר קרבן מעתה וקרבן לכשיפדה ע"ש ובמסקנא דאמר דלא דמי לשאני מוכר רק מטעם דקונם מפקיע ג"כ לא קשה הא לא אמר לכי מגרשה דהא להמסקנא לא אלמוהו כל כך שיהיה חשוב דבר שלא בא לעולם וחשוב כאילו מקדיש גם עכשיו ולכך א"צ לומר לכי מגרשה ובהס"ד דמיירי שמקדשת מ"י ג"כ לא קשה דשא"ה דאמירתה היה שיקדשו מ"י כשיעשו דהא ההקדש אינו חל עד שעשתה ואז גם כן נתבטל השיעבוד וחל תיכף ההקדש כשאמרה שיחול כשיעשה משא"כ במקדיש מ"י אשתו שאמר שיחול כשתעשה והיא עשתה מחיים ואז אין חל ההקדש ונתבטל מאמר פיה ושיקדשם לאח"מ לא אמר ואפילו היה המ"י בעין כשהקדיש אין קדוש לאח"מ כיון שאין נותן לה מזונות וא"י להקדיש מחיים רק לאח"מ הוא יורש דמי לבן שהקדיש נכסי אביו צריך לומר לכשאירש מאבא מכור לך ועוד דהא כשאין נותן לה אין לה רק דין נכסי מלוג ובהדיא מבואר באה"ע סימן צ' דאם הקדיש או מכר נכסי מלוג של אשתו סתם דאחר שמתה יורש כחה ומבטל בעצמו המכר ה"נ דכוותי' ואמאי הוי הקדש לאח"מ ועכצ"ל כשיטת הרא"ה דכיון שא"י לומר א"נ מעה וא"נ מותר וכן הבעל א"י לומר בהיפך רק שעכשיו אין לו מה ליתן לה גובה האשה המותר בתורת גוביינא בעד המעה ומחזקת תמיד כל ימי חייו למשכון על המותר וכשתעשה יכול ליקח ממנה המותר ולהחזיר לה המעה כסף וכיון שמותר הוא הקדש מיד רק שהאשה גובה מכח שיעבוד שפיר קדוש לאח"מ כיון שכלה השיעבוד וממילא א"ש דלא הוי מצי למינקט בסיפא בגוף המ"י כיון דס"ל דבגוף המ"י יכולה לומר א"נ וא"ע ואין זוכה אחר מיתה רק מכח ירושה לא קדוש אף לאח"מ משא"כ במותר דבאמת גם עכשיו הוא הקדש ומה שהאשה נוטלת המותר בחייו הוא רק מטעם טירפא ול"ק ג"כ קושית התוס' בד"ה אי במעלה שהקשו דגם למ"ד מחיים קדוש ה"מ למיפרך אמאי עושה ואוכלת ל"ק כלל דלמ"ד מחיים קדוש הו"מ לשנויי שהיא רוצה לזונה והיא אינה רוצה לכך ברישא עושה ואוכלת דיכולה לומר איני ניזונת ובסיפא במותר דא"י לומר א"נ מעה לכך מחיים קדוש משא"כ לרב ושמואל פריך שפיר מה"ת לא יקדש מחיים כיון שנותן לה מעה וגם ל"ק קושית המפרשים שהקשו דלוקי המחלוקת דרב ושמואל ור"א במעלה לה והיא אינה רוצה ליטול ופליגי בפלוגתא דר"ה ור"ל ולפי הנ"ל ל"ק כלל דבמותר כ"ע מודי דא"י לומר איני נותנת. ולפ"ז ג"כ ל"ק קושית התוס' שהקשו מאי דוחקי' דרב וכו' דרב מוכיח ממתניתין דמיירי לאח"מ דאי מחיים אמאי נקט סיפא מותר דוקא ה"ל למינקט בגוף המ"י ונותן לה מזונות שהוא כנגד מ"י לרב כקושית הר"ן ורוצה ליתן לה מזונות בלא כפי' על מ"י שאז א"י לומר א"נ וא"ע כמ"ש לקמן א"ו דאיירי לאח"מ ולא יוכל למיתני מ"י כמ"ש לעיל ועל המתניתין גופי' ל"ק למינקט מ"י ובמעלה לה מזונות דלענין דבר שלא בא לעולם זה נשמע מאחר שאתגייר ולא קתני במשנה מותר רק לאשמועינן דבמותר א"י לומר א"נ ולכך קדוש לאח"מ אפי' אינו אומר בפי' לאח"מ. וגם ל"ק קושית רש"י דלוקי באין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה ז"א דהא כשאינה ניזונת יכולה לומר לכ"ע א"נ מותר ואמאי קדוש לרב אדא מחיים ואי איירי שהיא נתרצית ליטול קשה לרב דס"ל דמעה תחת מ"י א"כ אמאי עושה ואוכלת דהא נתרצית ליטול המעה וליתן המ"י בשלמא השתא ס"ל לר"א דמזונות תחת מותר אינה יכולה לומר א"נ וא"ע כיון דהוי נותן לה מזונות אבל לפי קושית רש"י דמיירי באין מעלה לה מזונות גם על מותר א"י לכופה דהא אין נותן לה מזונות ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם שכתב וז"ל המקדיש מעשי ידי אשתו עושה ואוכלת והמותר חולין ואם אמר יקדשו ידיך לעשייתם כל מ"י קדוש לכאורה הלשון תמוה דה"ל למימר סתם הכל חולין דאין אדם מקדיש דשלב"ל. אך לזה י"ל דהרמב"ם בהלכות ערכין פסק דהמקדיש דשלב"ל דהוי הקדש מטעם נדר ולזה אם אינה עושה ואוכלת הוי הקדש כשיבוא לעולם מטעם נדר אבל כשעושה ואוכלת דהיינו שאומרת איני ניזונת וממילא אין הבעל נותן לה לכך המותר מאכילתה מ"י חולין גמורים וא"צ להקדיש לאח"מ כיון שלא אמר בפי' לאח"מ. שוב מצאתי בהפלאה שכתב באופן אחר ע"י הקדמה זו. ואח"כ כתב הרמב"ם דאם אמר יקדשו ידיך הרי כל מ"י קדוש שתמה הר"ן עליו ולפי הנ"ל יש לתרץ דמיירי שמעלה לה מזונות ומעה כמ"ש הב"ש ונראה דבודאי כשנותן לה מזונות ומעה ואינו רוצה לכופה לעשות רק שאם תעשה תהיה שלו בזה ודאי יכול לכופה דהא קודם תקנת חז"ל דמ"י משום איבה דמזונות היה הבעל מחויב במזונות לפי דעת הרמב"ם דמזונות דאורייתא ואפ"ה מציאה והעדפה ע"י הדחק היה לבעל משום איבה דקטטה ובודאי לא גרע גוף מעשה ידיה ממציאה והעדפה ע"י הדחק וא"כ בודאי לאחר שתקנו חכז"ל שיכול לכופה על גוף מ"י לעשות לו משקל חמשה סלעים תחת מזונות ודאי יכול הבעל לומר לא ניחא לי בתקנתם שהוא לטובתי שאהי' יכול לכופה ואין אני רוצה לכופה רק מה שתעשה מרצונה בלא כפי' יהיה הדין כמו מציאה והעדפה שע"י הדחק ובודאי שיכול הבעל לומר כך וממילא יש לו מ"י דהא כשירצה להעלות לה מזונות ולא ירצה לכופה לעשות רק שאם תעשה תהיה שלו בזה לא יכולה היא לומר א"נ וא"ע וכיון שיש לו ידים בכה"ג ממילא כל זמן שהוא נותן לה מזונות יכול להקדיש הידים ועוד אפילו תיכף כשהקדיש נתבטל הכפיה על מ"י דהא א"י למכור אשתו לאחר שיכוף אותה למלאכה דלא גרע מאמה העבריה דא"י למכור אותה וגם הוא א"י לכוף אותה למלאכת אחרים כיון שאין הידים שייכין לבעל שכבר הקדישן דחשיב כאילו מכר הידים להקדש והוי כאילו פי' שיזון אותה בלא כפיה רק שתתן להקדש אם תעשה ובזה יכול לכופה אפילו לדידן ומש"ה פסק הרמב"ם שפיר דאם אמר יקדשו ידיך כל מ"י הקדש, אך לפ"ז קשה מאי קאמר ופליגא דר"ל. ואחר העיון ל"ק כלל דע"כ מוכח דר"ל פליג אר"ה דהא ר"ל ע"כ ס"ל דמעה תחת מ"י כרב אדא כמ"ש התוס' בד"ה מתוך וא"כ ע"כ מוכח דפליג אר"ה וס"ל דאפילו נגד מ"י שרוצה לכופה אין יכולה לומר א"נ מעה וא"ע דאז א"ש רישא דמתניתין וסיפא וכמש"ל בפירושא דרב אדא דרישא וסיפא מיירי במעלה מה שכנגדו דהיינו ברישא מיירי שמעלה מעה ויכול לכופה משום שא"י לומר א"נ וא"ע ואפ"ה תנן עושה ואוכלת דכיון שאין נותן לה מזונות עושה ואוכלת דלא גרע מעבד כנעני אבל אי לא היתה צריכה לאכול כגון שהיה נותן לה מזונות אף שרוצה לכופה למ"י היה הקדש אבל אם נאמר דר"ל ס"ל כר"ה דיכולה לומר א"נ מעה וא"ע דלר"ל המעה תחת מ"י וברישא מיירי לר"ל שמעלה מעה כמש"ל והיא אינה רוצה ונותן מזונות א"כ לא שייך כלל עושה ואוכלת דקתני דהא משכחת לה אפי' כשאוכלת משל בעל כגון שא"ר ליתן לה מעה כסף רק באופן שיכופה למעשה ידיה ואז יכולה לומר א"נ מעה וא"ע ומ"י חולין ואי נוטלת המעה ברצונה ע"כ מ"י הקדש וכך הוה למתני דעושה ונוטלת מעה דלישמע מיניה דיכולה לומר א"נ מעה וא"ע אע"כ מוכח דפליגי אר"ל ואפילו אי נימא כמש"ל דהמקדיש ידים מבטל הכפיה א"כ א"י לומר א"נ מעה וא"נ מ"י אם לא שאינו מעלה לה מזונות ושפיר קתני עושה ואוכלת זה אינו דמ"מ מוכח מהמסקנא דבאמת ס"ל לר"מ אדם מקדיש דשלב"ל וכר"א ע"כ ס"ל דמוכח ממה שאמר מקודם שיכול לכופה דלא שייך רק אי ס"ל כרב אדא ומסברא זו לא חזר ולהמסקנא לא הוי כהקדיש ידים ומוכח ג"כ דס"ל כרב אדא דמעה תחת מ"י כמ"ש התוס' ד"ה מתוך וכיון דמיירי בהקדיש מ"י ולא הידים שפיר מוכח דפליג אר"ה וס"ל דא"י לומר א"נ מעה דבלא"ה לא שייך לומר עושה ואוכלת כמש"ל:
ועתה נבא לתרץ שיטת רש"י בד"ה לעולם במעלה שכתב דה"ה דהמ"ל במעלה מעה ואין מעלה מזונות אלא משום רב וכו' וע' מהרש"א מ"ש בזה אא"ז וקשה לפי' המהרש"א דא"נ וא"ע. דקאמר רב הוא על המותר א"כ לרב מיירי רישא באינה רוצה ליטול מעה וה"נ בסיפא וא"כ הוי שפיר סיפא דומיא דרישא וגם הלשון דחוק לומר א"נ וא"ע דאמר רב היינו מותר. לכן נראה ליישב דברי רש"י באופן אחר ויתיישב ג"כ קושית התוס' בד"ה אי במעלה דא"כ קשה רישא גם קשה דהל"ל במעלה ומעלה וא"ר ליטול ופליגי בפלוגתא דר"ה ור"ל. ולתרץ נראה דרש"י ס"ל כשיטת רב ולפ"ז ל"ק קושית התוס' ד"ה אי במעלה די"ל דהפי' במעלה ומעלה היינו שהיא א"ר ליטול ולזה לא היה יכול להקשות מרישא דברישא מיירי במ"י יכולה לומר א"נ משא"כ בסיפא במותר מקשה שפיר מ"ט דמ"ד לאח"מ קדוש כיון שא"י לומר ומשני דמיירי במעלה לה מזונות ואינו מעלה מעה שאין לו דרב ושמואל דסברי לאח"מ קדוש דס"ל דמותר תחת מעה וכיון שאין לו ליתן מעה הוא שלה ולכך לא קדוש רק לאח"מ ור"א ס"ל דמזונות תחת מותר וקדוש מחיים דבמותר א"י לומר ולזה מקשה רש"י דהל"ל במעלה לה מעה ואינו מעלה לה מזונות ופליגי כמו דפליגי בש"ס דרב ושמואל סברי דמעה תחת מותר ור"א ס"ל דמעה תחת מעשה ידיה ולכך סבר רב ושמואל דמותר לאח"מ קדוש כיון דמיירי במעלה מעה וא"ר ליטול דאף לר"י דס"ל דא"י לומר איני נותנת מותר היינו כשניזונת או אפילו כשאומרת א"נ דברשות קעבדא כמ"ש הרא"ש בפ' מציאת אשה מטעם כיון דברשות קעבדא אבל כשאין לו ליתן מזונות ודאי דיכולה לומר שאינה רוצה ליטול מעה ולהחזיק לעצמה אפילו מציאה דאימר לא יהיה לה בזמן אחר ולכך לאח"מ קדוש משא"כ לר"א דס"ל דמעה תחת מ"י וס"ל כר"ל דאי"ל א"נ וא"ע מ"י והרי היא שכורה לו בעד המעה ויכול לכופה למ"י כי במ"י הדין דכופה רק דכשא"ל כתב הרא"ה דא"י לכופה שתעשה מ"י משום דלא גרעה מע"כ שא"י לומר עשה עמי ואיני זנך וכיון דמיירי בספקה דהא איכא מותר וע' ש"מ שפי' מותר היינו המותר ממזונותיה ודאי כיון שנותן מעה ובמ"י יש שיעור מזונות שהבעל והב"ד יכול לומר לה עשה וזון לעצמך ממעשה ידיך דבספקה ס"ל להרבה פוס' שי"ל צאי מ"י במזונותיך והוי כמעלה ומעלה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון דהא בעבד עברי ג"כ אף שא"י לומר עשה עמי ואיני זנך מ"מ ודאי כיון שנתן לו השכירות שלו שיכול לומר עשה עמי וזון אותך ממ"י והמותר יהיה שלי דעבדי אתה א"כ בודאי גם באשה יכול לומר כן כיון שנותן לה המעה והרי היא כעבדו וממילא המותר שלו והוי הקדש מחיים דכל יום הוא חיוב בפ"ע כמבואר בש"מ משא"כ לרב ושמואל דסברי מזונות תחת מ"י וכגון דאין מעלה מזונות וממילא א"י לכופה שתעשה ודאי דיכולה לומר אפי' במותר אינו נוטלת מעה כיון שאין נותן לה מזונות ליכא איבה דכל מ"י צריכה למזונות ואף דאיירי בספקה, ודאי דהכל שלה כשאינה ניזונת אלא אפילו למ"ד דיכול לומר בספקה מ"מ צ"ל לה צאי כל מ"י במזונותיך כיון שאם יופסד המ"י לא ישלים לה וממילא המותר שלה. ואי תקשי אי נוקי במעלה מעה ואין מעלה מזונות שא"י לכופה ואין קדוש לאח"מ רק מטעם ירושה א"כ אמאי קדוש לאח"מ הא לא אמרה לאח"מ י"ל דס"ל כמו שמבואר בשיטה דמותר פירושא לאח"מ והוי כאילו פי'. וע"ז תי' רש"י ז"ל מדרישא בניזונת דהא לפי קושית רש"י רב נמי ס"ל דמזונות תחת מ"י וע"כ צריך לאוקמי רישא בניזונת כדי להוכיח דינו דיכול לומר איני ניזונת לכך אוקמי סיפא נמי בניזונת:
ועתה נבוא לתרץ קושית התוס'. דהנה הא שהקשו בד"ה הכא אין בידה הא בידה לומר א"נ וא"ע. ולפמש"ל לק"מ כיון דביד הבעל לומר שאינו רוצה לכופה על מעשה ידיה רק מה שתעשה יהיה שלה א"כ ממילא אינו בידה להקדיש מעשה ידיה. ולפ"ז יש ליישב קושית התוס' בד"ה ר"ע אומר יפר שהקשו והא לא הוי דברים שבינה לבינו. ויש ליישב דשפיר הוי דברים שבינו לבינה דלר"ע דס"ל דהעדפה שע"י הדחק לאשה ולא ס"ל איבה דקטטה ממילא יכולה לומר א"נ מעה כסף וא"נ מותר לר"ה אמר רב וא"כ כשלא יפר יש לחוש שתאמר א"נ מעה וא"נ מותר ואף שכתבו התוס' דלא חיישינן שתאמר א"נ וא"ע דלא שכיח אפשר דדוקא להפקיע מחיוב המזונות לא שכיח אבל להפקיע ממעה ולא יתן המותר שכיח ואם לא יפר לא תוכל לחזור בה ולומר אח"כ אתן את המעות ואטול את המעה ולפעמים לא יהיה לה לקישוט ורחיצה והוי דברים שבינו לבינה ואפילו לר"ל דס"ל דאפי' א"נ אינה יכולה לומר מ"מ כיון דלר"ע דלא ס"ל איבה דקטטה ס"ל ג"כ דמקודם נתקן המעה והמותר תחת מעה ויכולה לומר דדוקא להנך דס"ל איבה דקטטה ע"כ שנתקן מותר קודם דהא אפילו מציאה נתקן לה אף שאינו נותן לה. מעה משא"כ לר"ע:
ובזה יתיישב הטיב ג"כ קושית התוס' דלמה לא חיישי' שתאמר איני ניזונת ואיני עושה. ותי' התוס' דחוק מאוד שתי' דלא שכיח דהא כיון שרוצה לאסור במעשה ידי' שלא תתן לו ודאי דפטור ממזונותי' ומה"ת לא ניחוש שתאמר. ועוד דאיכא ג"כ למיחש שיעני ולא יהיה לו במה לזונה. ולפמ"ש ניחא דהא התוס' בדף מ"ז כתבו דא"י לומר רק איני ניזונת היום ואני ניזונת למחר וממילא ביום שאמרה א"נ וא"ע מ"י שלה ולא הוי דברים שבינו לבינה וכ"ת כיון שלא תוכל לחזור בה בתוך הזמן ובודאי לא יתן לה הבעל מזונות וחשיב כנודרת שלא תיזון מהבעל והוי כנדרה עינוי נפש שיכול להפר כמש"ל גבי מותר זה אינו דבשלמא במעה שתחת מותר שהוא מסופק אם תעשה מותר דכל מותר ברצונה הוי דברים שבינו לבינה שאם תרצה לחזור אחר שעה לא תוכל וממילא לא יתן לה המגיע מהמעה כיון שלא תוכל ליתן לו המותר ולא תוכל לרחוץ ולקשט באותה שעה ודמי לנודרת שלא אטול מעה דיכול להפר משא"כ במזונות שכל יום הוא חוב בפני עצמו ואם אמרה היום א"נ וא"ע למחר תהי' ניזונת כמ"ש התוס' דף מ"ו ממילא בכל יום שתאמר איני ניזונת ואיני עושה לא הוי דברים שבינה לבינו דאם תרצה לחזור כיון שיש עלי' החוב קצוב משקל ה' סלעים ויכול לכופה הרי הבעל אפשר לראות אם מספיק לשיעור המזונות של אותו יום או לא ממ"נ אם מספיק לא איכפת לי' ואין זה מדברים שבינו לבינה ואי אין מספיק ממ"נ אם רוצה להשלים עד כפי מזונותי' ישלים דאין עושה איסור כשמשלים:
ולפ"ז יתיישב דברי רש"י ד"ה ומי אמר שמואל הכי וכו' וגם קושית הפלאה שכתבתי בקושיא ז'. דהנה לשיטת ר"י שכתבתי לעיל דהטעם משום דהעדפה ומציא' הוא משום איבה דקטטה ולפ"ז ממילא תליא בפלוגתא דרבנן ור' עקיבא דלעיל ס"ל דהעדפה ע"י הדחק לבעל משום איבה דקטטה מש"ה אינה יכולה לומר א"נ מעה ואיני נותנת מותר כמש"ל אבל ר"ח דס"ל דמציאה והעדפה לאשה ע"כ ל"ל איבה דקטטה רק המותר הוא שלו משום המעה שנותן לה מש"ה יכולה לומר א"נ וא"נ ואם כן אם הי' אומר דשמואל ס"ל כרב אדא הייתי יכול לומר דר"י הסנדלר נמי ס"ל דאדם מקדיש דשלב"ל ואפ"ה חולין דס"ל כר"ע דהעדפה ע"י הדחק שלה ונ"ל איבה דקטטה וא"כ יכולה לומר איני נוטל מעה ואיני נותן מותר ומש"ה הוי חולין כמו ברישא דקתני עושה ואוכלת ולכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דשמואל ס"ל לאחר מיתה קדיש ואפ"ה ס"ל לר"י חולין וע"כ הטעם משום דאין אדם מקדיש דשלב"ל. ועוד נראה לתרץ דהנה הר"ן בנדרים דף ט"ז ד"ה אמר רבא כתב וז"ל ובתוספתא כתבו שאפילו אמר קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מיקרי דבר שאין בו ממש רק כשאין מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאיני ישן אבל כשמזכיר שם החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא. ולפ"ז בכתובות דף נ"ט ולקמן דף פ"ה גבי מקדיש מ"י באומר יקדשו ידי לעושיהן לאו דוקא באומר אלא נעשה כאומר כיון שהזכיר את הידים וכו' ע"ש והנה מ"ש הר"ן גבי מקדיש ע"כ כוונתו ברומיא דשמואל מהמקדיש מעשה ידי אשתו אמתניתין דקונם מה שאני כו' דמוקי שם מתניתין דקונם מה שאני עושה באומר יקדשו ידי כמבואר בנדרים דף פ"ה ובכתובות דף נ"ט ג"כ מוקי למתניתין דקונם בכך ובכתובות דף נ"ח מוקי למתניתין דהמקדיש משום דנעשה כאומר ולא הזכיר כלל באומר יקדשו ידי ומטעם אחר דאין מוציאין דבריו לבטלה. וע"כ הכוונה במ"ש הר"ן דמוקי באומר היינו במה דמוקי מתניתין בקונם שאני עושה באומר יקדשו ידי ומ"ש אלא נעשה כאומר כיון שהזכיר את הידים אף דבמתניתין לא קתני אלא קונם שאני עושה ולא הזכיר את הידים נראה דסובר דמתניתין לישנא קייטא נקיט דכיון שאני אוכל ואני עושה דבר שאין בו ממש הוא כמבואר בטור ובמחבר יו"ד סי' רי"ג ע"ש וא"כ קשה מאי דאמרו יפר וכן הקשה הש"ך ביו"ד סי' רל"ד ע"ש ומה שתירץ הש"ך דמדרבנן אסור אפי' אין בו ממש הוא תמוה לפענ"ד חדא דא"כ תיקשי לתי' א' בדף ט"ו בנדרים דאף מדרבנן ליכא איסורא א"כ תיקשי למתניתין דקונם שאני עושה ועוד דהא דאסור מדרבנן שכתב הש"ך בסי' הנ"ל אין איסור רק עליו שלא יעשה אבל המעשה ידים לא נאסרו כלל דאילו הי' בלשון נדר שאני עושה דהמשמעות על המעשה ידים שתעשה דבר שיש בו ממש הוא ובסוגיא מוכח דהפלוגתא הוא בדשלב"ל מוכח דהאיסור הוא על המעשה ידים ואשתמיטתי' להש"ך דברי הר"ן הנ"ל דמשמע מדבריו שהזכיר הידים רק דלפי הס"ד אסור מעשה ידיה והמתרץ משני שכיון שהזכיר הידים נעשה כאוסר גוף הידים וכאומר יקדשו ידים. ואין להקשות דא"כ גבי מקדיש מעשה ידי אשתו דאמרינן נעשה כאומר משום דאין אדם מוציא דבר לבטלה הא אפילו לרבנן דלא ס"ל אין אדם מוציא דבר לבטלה נעשה כאומר יקדשו ידי כיון שהזכיר הידים שהרי הקדיש מעשה ידי אשתו א"כ לימא נמי הכי דכשמזכיר הידים חל ההקדש על גוף הידים ואמאי אמר ר"י הסנדלר חולין זה אינו חדא דהר"ן כתב הטעם כיון שהזכיר הידים חל על גוף הידים דהוא מטעם דסתם נדרים להחמיר משא"כ בהקדש דמים הסתם להקל דהממע"ה כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד. ועוד יש לחלק בלשון דלשון מעשה ידים משמע שכבר עשתה, משא"כ כשמזכיר הידים בלשון קונם שאני עושה. ולפי זה יש לתרץ קושית הפלאה על רש"י הנ"ל דהנה התוספות כתבו לעיל ד"ה יקדשו ידי לעושיהן דהיינו להקב"ה ולא למלאכתן דא"כ הל"ל למעשיהן כדאמרינן בנדרים וקשה באמת על הגמרא למה לא אמר למעשיהן. ולתרץ נראה דהנה התוס' בב"מ ר"פ המפקיד דלרבנן דבדקל לפירות מודים רבנן דקני ה"מ היכא דעבידי דאתי אבל היכא דלא עבידי דאתי סברי רבנן דלא קני לכך לא יכול הש"ס לומר למעשיהן דא"כ מותר ע"י הדחק שכתב הש"מ דהוי לא עבידא דאתי וא"כ לא מהני למעשיהן ובמתניתין סתמא קתני המותר ר"מ אומר הקדש משמע דאפילו העדפה שע"י הדחק הקדש ולכך הוצרך הש"ס לומר דמקדיש הידים להקב"ה. ולפ"ז א"ש דברי רש"י דהוכרח רש"י לפרש דהקושיא היא משום דעדיין לא גירש ולא ממע"י דהוי דשלב"ל משום שעדיין לא נעשה דס"ל דהמקשן ידע ג"כ מסברת הר"ן דכיון שהזכיר הידים נעשה כאומר יקדשו ידי דאלת"ה בלא"ה דבר שאין בו ממש הוא רק שהי' סובר דכשמזכיר הידים לא נעשה רק כאומר יקדשו ידי למעשיהן כמו שאמרו בנדרים י"ג שהביאו התוספות לעיל ולזה לא הי' קשה מהא דמעשה ידי' הוי דשלב"ל משום שיכול לומר קונם שאני עושה הוי כאומר ידי למעשיהן כיון שהזכיר הידים כמ"ש הר"ן כנ"ל והוי כדקל לפירותיו ומעשה ידי' עבידא דאתי משא"כ במתניתין בהמקדיש מעשה ידי אשתו דלא שייך לומר זה כמש"ל דבהקדיש לא אמרינן זה לכך הוכרח רש"י לפרש דכאן הוי משום שעדיין לא גירשה וגירושין הוי לא עבידא דאתי ובזה לא שייך לומר דקל לפירותיו דבלא עבידא דאתי לא מהני ומש"ה מוכרח הש"ס להקשות משמואל אדשמואל דבלא"ה הי' [קשה] אפי' דס"ל הלכה כר"מ דס"ל דמותר אף לאח"מ קדוש אלמא דס"ל ג"כ דדקל לפירות קני אפי' בלא עביד דאתי ועיין בגיטין דף ל"ח גבי עבד לקנס ולכך מקשה משמואל אדשמואל וע"ז משני הש"ס להעדפה ופירש רש"י דהעדפה ע"י הדחק לאשה וע"ז מקשה רש"י שפיר דהעדפה ע"י הדחק הוי ג"כ לא עביד דאתי וא"כ אפי' ידים למלאכתן לא מהני וע"ז משני הש"ס שפיר באומרת יקדשו ידי לעושיהם דהוי גוף היד קדוש ולזה לא שייך לא עביד דאתי כמ"ש התוס' בב"מ שם דכשמקנה גוף הפרה קונה אפילו הכפל וע"ז מקשה הש"ס כיון דמשועבד לי' וא"כ הוי הגירושין דשלב"ל וס"ד דמעיקרא ס"ל כמו שמדמה הש"ס לשדה שמשכנתי' לך דלא הוי דשלב"ל ולא תיקשי דבגירושין הוי דשלב"ל רק דהוי לא עביד דאתי משום הגירושין ומעשה ידי' הוי דשלב"ל ובזה עולה דברי הרמב"ם שפיר לפי האמת דקונם מפקיע מידי שיעבוד רק דאלמוהו ולא אלמוהו כ"כ שיחשב גירושין דבר שלב"ל משום דנגד זה חשוב כאילו נאסר מיד כמ"ש התוספות ולפ"ז א"ש ולא צ"ל יקדשו ידיך לעושיהן דאפילו אי הוי רק כאילו אמר למעשיהן נמי הקדש דהא מ"י הוי עבידא דאתי. והא שהוצרך הש"ס לומר בקידושין דף ס"ג יקדשו ידי לעושיהן הוא לר"ע דאמר פרי משום העדפה ע"י הדחק דזה לא הוי עביד דאתי ובזה ל"מ למעשיהן רק כשאומר לעושיהן אבל הרמב"ם דאיירי בקונם רק הגוף המ"י דעביד דאתי וקונם הוי כאומר גופי למלאכתו כמ"ש שלא יהנה ממעשה ידי' שהזכיר הידים ומש"ה מהני ומשום הגירושין לא אלמוהו כ"כ ובזה א"ש דברי הכ"מ דתלי זה בזה אי קונם מפקיע חל נמי על דבר שלב"ל דאי קונם לא מפקיע הוי הגירושין לא עבידא דאתי ולא מהני קונם דהוי כאילו אמר למעשיהן דהא הוי לא עביד דאתי משא"כ אי קונם מפקיע רק משום דאלמוהו לא אלמוהו כ"כ שליהוי חשוב כדבר שלב"ל כדאמרי' בש"ס:
ברש"י ד"ה באינה ניזונת שאין לו במה לזונה. מוכח מדברי רש"י ז"ל דאם היא א"י לומר א"נ וא"ע לא מהני כשהקדיש לומר אחר שעשתה המ"י צאי מ"י במזונותיך ואפילו להנך דס"ל באה"ע דבדספקה יכול לומר צאי מ"י במזונותיך ולא תיקשי דיאמר לה צאי וממילא לא קנה המ"י דז"א דודאי קודם שעשתה יכול לחזור בו כמו במקנה דשלב"ל ואחר שעשתה כבר קנה ההקדש שחז"ל הקנו לו מ"י תיכף כשבא לעולם. אבל כשהיא אומרת א"נ וא"ע אפי' אחר שכבר עשתה המ"י יכולה להוציאה לחולין דלמאן דס"ל דיכולה לומר לא הקנו חכז"ל המ"י לבעל עד אחר שמקבלת המזונות. ומה שהקשה בספר הפלאה מהמדיר לא קשה לפ"ז דשם מיירי בהדירה קודם שעשתה המ"י דלא נקנה עדיין לבעל:
דף נט.
בתוס' דר"ה ר"ע אומר וא"ת א"כ האיך יכולה להדירו כיון דמשועבד' ליה וכו' אלא לפירות דעלמא לא אלמוה. לכאורה קשה דהא סברא דאלמוה הוא רק במסקנא אבל התוס' השתא בהס"ד קיימינן דקונמות אין מפקיע מידי שיעבוד כלל כמו הקדש וא"כ תיקשי להס"ד האיך יכולה להדירו וע"ז לא שייך תי' תוס'. ונראה דלהס"ד ל"ק כלל דכיון דדינו דהעדפה ליקח קרקע והוא אוכל פירות א"כ אם הי' קונם בית לדירה הי' אסור לדור בו כיון שהגוף הקדש רק הפירות של הבעל ונהנה ובמתניתין עדיין לא הי' תקנת אושא שיהי' הבעל כלוקח על הגוף נהנה הבעל מגוף ההקדש כמ"ש התוס' בעירובין דמקשה והאיך מצי למידר בי' במעילה קאי ע"ש ושפיר הוי דברים שבינו לבינה. אבל להמסקנא דאלמוהו סברי התוס' דאלמוהו שלא יוקדש כלל שלא יתקלקל שעבוד הבעל שיהיה יכול לדור בו וע"ז תי' דלא אלמוהו כ"כ ואין לומר בכוונת התוס' דלא אלמוהו כלל בפירות ואם הקדישה הנ"מ אין הבעל יכול להוציא מהקדש דהא ודאי ליתא דהא שיחרור ג"כ מפקיע מדי שיעבוד ועבדי מלוג אין מוציאין בשן לאשה וכן אין מועיל שיחרור של האשה לעבדי מלוג א"ו דבפירות נכסי מלוג לוקח גמור הוא בחיי' ואין האשה יכולה להפקיע בהקדש ושיחרור זכות הבעל כי אין הקדש מפקיע מקח רק כוונת התוס' הוא כמש"ל א"נ דהשיעבוד שיש להבעל על הידים שכשיעשו יהי' של בעל הפירות לא אלמוהו ודוקא במ"י שהשיעבוד שלו הוא שכשתעשה שלו הוא לגמרי אלמוהו. ובספר הפלאה הקשה דהא הוי כנכסים שא"י לבעל שההקדש והמכר קיים ע"ש. וקיימתי מסברא. אך נראה דל"ק דהא ודאי אם יקנה אחד מחבירו במעכשיו ולאחר שלשים ובתוך שלשים יאסרנו בקונם בודאי שלא יאסר על הלוקח הראשון שהי' במעכשיו ולא נתבטל המקח שהי' במעכשיו ע"י ההקדש שהי' קודם וה"נ בודאי אם קנה ראובן משמעון פירות דקל שלשים יום אחר שיבוא לעולם במעכשיו אליבא דר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל. ולהרשב"א בקידושין דף ס"ב דס"ל דאפילו בדבר שלא בא לעולם כשאמר במעכשיו א"י לחזור ודאי דג"כ א"י המוכר לאוסרן בקונם על הלוקח אחר שיבוא לעולם ובודאי אין נאסרין על הלוקח רק קודם שלשים יום אבל אחר שלשים שנגמר הקנין במעכשיו לא נאסרו כמו בקידושין שאין קידושי השני אוסרין אותן על הא' וה"נ בנכסי מלוג שחז"ל אלמוהו לקנין הבעל דהוי כמו מעכשיו שא"י לחזור בה ובנכסים שאינם ידועין ג"כ קנין גמור הקנו לו חכז"ל שכשיתוודע לו ועדיין יהי' ברשות האשה שיהיה של הבעל בתורת נ"מ מעכשיו וממילא אין הקונם חל כשהן ברשות האשה שיאסרו על הבעל ודוקא כשהקדישן האשה או שמכרן שכבר יצאו מרשות האשה בשעה שנתוודע לבעל וחז"ל לא הקנו לבעל נכסים שא"י רק כשנתוודע להבעל כשהן ברשות האשה אבל כשאסרן רק בקונם שלא יצאו מרשות האשה כשנתוודע לבעל הקנו לו חכז"ל למפרע ואין הקונם חל עליו. ועוד נראה לפע"ד דל"ק דבגיטין דף י"ב ברש"י בד"ה בפחות פחות מש"פ דאין ההקדש חל בפחות מש"פ וכן לדברי התוס' שם שאין דעתו של מקדיש להקדיש בפחות מש"פ ע"ש א"כ ה"נ תיכף כשעושה פחות מש"פ שלא חל ההקדש עדיין והבעל יודע מזה תיכף נקנה להבעל כל פחות פחות מש"פ קודם חלות ההקדש:
דף נט:
בגמ' ועוד תניא בש"א אינה מניקה. הש"מ תמה כיון דידע מהך ברייתא שמפרש ב"ש דבריו בהדיא שאינה מניקה למה לו להביא ברייתא ראשונה ע"ש. ונלפע"ד ליישב דמברייתא זו לחוד לא הוי מצי להקשות דה"מ לדחות דמיירי באינה ניזונת כמו דמוקי בכמה דוכתי בכך כדמוקי מתניתין דר"פ המדיר וכגון שאמרה איני ניזונת ואיני עושה וס"ל כהך דיעה המבואר באה"ע סימן פ' דכל השבעה מלאכות הן תחת מזונות דדוקא להנך דס"ל שאינן תחת מזונות יכול לכפותה שתעשה אף שאינה ניזונת. והא דקאמר אינה מניקה ולא קאמר סתם שאינה עושה שום מלאכה כבר כתב בש"מ ד"ה כל צרכי הבית וס"ל שהוא תחת מזונותיה לכך אינה מניקה כשאינה ניזונת וקמ"ל דכל צרכי הבית אינן תחת מזונות. אבל השתא דהוי קשה לי' מנדרה שלא תיניק ותי' דמחלוקתן הוא אי נתן אצבע ב"ש דלב"ה כופין אותה לשכור מינקת ומזה מוכח דס"ל שאינן תחת מזונות דאלת"ה שהן תחת מזונות א"כ א"א לכפותה כלל לשכור מינקת בממנ"פ אי המזונות שוין יותר וכיון שאינה רוצה להניק ודאי שלא יתן לה מזונות כמבואר בסי' פ' ואי יוגבה מנכסים לשכור מינקת יוגבה אח"כ מנכסיו לצורך מזונותי' והפוכי מטרתי הוא ומה שייך לשון כפי' ואי המעשה ידי' עולין יותר ודאי שתאמר א"נ וא"ע והאיך שייך לכפותה שתשכור א"ו שאינן תחת מזונות ושייך שפיר לשון כופה לשכור מינקת מנכסים שלה וזה לא הי' מסתבר ליה לומר דפליגי ב"ש וב"ה בזה אי השבעה מלאכות הן תחת מזונות אי לא וכיון דמוכח מברייתא דלעיל דאינן תחת מזונות א"כ קשה אפילו באינה ניזונת אמאי אינה מניקה אע"כ דס"ל שאינה מחויבת כלל להניק. ואין להקשות דלמא מיירי הברייתא באינה ניזונת כלל שאין לו במה לזונה דא"כ קשה פשיטא מאי קמ"ל כמו שמקשה בדף נ"ט בסוגיא דהמקדיש אי באינה ניזונת מאי למימרא:
בדבר השאלה במזנה אם מותרת להינשא אם אינה מתחלת להניק כלל וליתן למינקת. לפענ"ד שיש קצת למצוא היתר בנתנה למינקת דהא ע"כ א"א לומר הטעם במשנה דאסור משום דגזרינן זנות אטו נשואין דהא אפי' בהבחנה דאורייתא ס"ל לרוב הפוסקים דלא גזרינן כמבואר באה"ע סעיף ו' ואפי' לדעת הי"א דצריכה להמתין הוא משום דאיכא חשש בעצמותה שמא לא נתהפכה יפה כמבואר שם ואפי' לפי מ"ש הב"י שם הטעם דגזרינן זנות אטו נשואין מ"מ בקטנה מודה דדוקא בגדולה דזנות בלא עדים דשכיח גזרינן ע"ש וא"כ הכא במעוברת דלא שכיח בזנות דכל המזנה משמשת במוך ודאי דאינה אסורה משום גזירה רק משום החשש שבעצמותה דשמא תחזור המינקת ויבוא הולד לידי סכנה ומכ"ש להנשא והולד עמה דיש לחוש שתניק בעצמה ויבוא הולד לידי סכנה. ולפ"ז כשנשבעה המינקת דגם באלמנה אינה אסורה רק משום גזירה או משום לא פלוג דשמא תחזור לא שייך בנשבעה ועיבור בזנות לא שכיח ודמי לזנות דקטנה בהבחנה דלא נאסרה משום גזירה ולא משום לא פלוג משום דלא שכיח וה"נ לא שכיח:
דף ס.
בתוס' ד"ה גונח יונק חלב בשבת ותירץ דהתם מיירי בצער של רעב וכו'. ולכאורה תמוה לפי מה דמשמע בא"א סי' תק"ה דחלב מוקצה אפי' בעומדת לאכילה משום דמעיקרא אוכל והשתא משקה דא"כ קשה אמאי התירו בגונח דנהי דהתירו כלאחר יד משום צער רעב אטו מותר לאכול ביצה שנולד ביו"ט משום צער רעב ואפילו לחולה שאין בו סכנה ודאי דלא הותר מוקצה ונולד והאי חלב הוי מוקצה לפי מה דמשמע בסי' תק"ה באו"ח וא"כ אפילו בגונח בצער של חולי יש לאסור דהא ודאי דמוקצה ונולד אסור לחולה שאין בו סכנה. לכן נראה דחלב לא דמי לביצה דחלב אינו מוקצה דמאתמול דעתי' עלי' כיון דלמחר ודאי אתי ואילו הי' מותר לחלוב ביו"ט לא הוי בחלב איסור מוקצה כלל וכן מוכח בעירובין דף מ' בתוס' ד"ה כ"ש דה"ל נולד ע"ש רק כיון דאיסור הוא משום מוקצה מחמת איסור כיון שאסור לחלוב משום מפרק תדע דהא בשל עכו"ם התיר הרשב"א כמבואר בסי' תק"ה ואילו הי' שייך בחלב איסור נולד משום דמעיקרא אוכל והשתא משקה ודמי לביצה ואף בשל עכו"ם אסור א"ו דלא הוי מוקצה רק משום איסור מפרק ומש"ה בגונח ממילא לא הוי מוקצה כיון דמפרק כזה שרי לגבי חולה דמי להא דמבואר בסי' שי"ח גבי השוחט לחולה דמותר אפילו לברי ואפילו חלה בשבת ע"ש ומיירי בעז העומד לאכילה אף דבשבת העז מוקצה מחמת איסור שחיטה מ"מ לא הוי מוקצה כיון דמ"מ תורת אוכל עליו רק איסור שבת רבע עליו אבל בעומדת לחלבה אסור דלאו שם אוכל על העז כמ"ש הר"ן רפ"ק דביצה. ודעת הרמב"ן שהביא הר"ן בפ' חביות אפילו בעומדת לחלב שרי ע"ש. ומ"ש המ"א בסימן תק"ה דבשל עכו"ם אפילו בעומדת לגדל חשוב כעומדת לאכילה לא נהירא דדוקא כשמביא לשחיטה אף שמתחילה היתה עומדת לגדל מותר דאין גבון בשל עכו"ם אבל כשהעכו"ם עדיין מחזיקה לגדל רק שמוכר החלב נראה דהחלב חשוב נולד גמור כיון שמבטל מבהמה שם אוכל דהא עדיין מחזיקה לחלבה נתבטל שם אוכל מהעגל והוי מוקצה. ואפשר כיון שמחזיק החלב לאכילה ולא לגבן ודעתיה עליו לא חשוב נולד וכדעת הט"ז שם:
דף סא:
בגמרא א"ב דמטללא בגורייתא. הר"ן כתב דהמ"י של בעל כדי שתהיה צריכה ליתן חשבון לבעל דבלא"ה כיון שא"צ ליתן חשבון לא תעשה ע"ש. וקשה לי דאף אם יהי' שלה מ"מ לא עדיף מנכסי מלוג שהפירות לבעל וע"כ תצטרך לחשבון ממ"י משום הפירות ועכצ"ל דאפי' הפירות הן שלה כמ"ש בחי' לאה"ע סי' פ' ע"ש:
דף סג.
במשנה פוחתין לה מכתובתה. ומ"מ יכול לדור עמה דלא שייך בזה כל הפוחת לבתולה ממאתים דהוי בעילת זנות דכיון שהיא הגורמת הפחיתה כמ"ש התוספות בב"ק דף פ"ט ד"ה כגון דלא נפישא ע"ש. ואח"כ מצאתי זה בספר הפלאה:
בתוס' ד"ה פוחתין והש"ס שלנו אין סובר כן דהא בעי בגמ' וכו'. הפנ"י הקשה דהא ר"י ב"ח אמר הכי בירושלמי ואיהו ס"ל ממלאכה ולכך הוצרך לומר טעם אחר דלא שייך בזה תי' דהש"ס דהכא ע"ש. ונראה דס"ל להתוס' דהתי' דהש"ס דהכא שייך גם למ"ד ממלאכה כיון דעיקר הטעם דפוחתין אף דכופין אותה לעשות מלאכה הוא משום דאין אדם דר עם נחש וחשוב כמונע תשמיש ג"כ ושייך תי' דהש"ס דהכא. והא דהוכיחו התוס' דש"ס דילן לא ס"ל טעם האמור בירושלמי למ"ד ממלאכה אפשר לומר דהוכיחו כן מקושיא הא' שהקשו כאן מה בין מורד למורדת דמורדת נותנין לו דשבת ומורד אין נותנין לה ומשני דגבי הוספה מיחזי כשכר שבת וכתבו התוס' בד"ה מיחזי דלא הוי שכר שבת בהבלעה דאין מוסיפין רק מה שעולה בכל יום ע"ש וא"כ בשלמא אי לא ס"ל כהירושלמי רק ששבעה דינרין הן נגד ז' ימים שבשבוע ששמו כל יום ויום הצער בדינר ואשה שצערה מועטת משל בעל שמו בחצי דינר בכל יום ממילא הוי כשכר שבת שלא בהבלעה כיון דכל יום הוא צער חדש אבל לטעם הירושלמי דהני ז' דינרין הן נגד ז' מלאכות והיינו דכל מלאכה שמו בשבוע בעד דינר ואילו הג' דברים שהוא חייב לה בעד הג' דינרים לכל שבוע הדרא קושיא לדוכתה אמאי חילקו כלל במורד הדינר לששה חלקים שלא יחשבו לשבת היה להם לכלול אותן הג' דינרים ליתן בעד כל שבוע שיהיה שכר שבת בהבלעה דודאי אם שוכר איזה פועל לשבת או לחודש מה שיש לו לעשות אף בשבת וחוזר בו הפועל באמצע שבת דנותנין אף בעד שבת כיון שתחילת השכירות היתה בהבלעה וה"נ היה להם לכלול כל השבוע דמה"ת נמעט לה שבת ועוד דהא אדרבה שבת לאו בת מלאכה היא וע"כ לא שמו רק הששה ימים למלאכה ומאי קשה כלל בין מורד למורדת ועכצ"ל איזה תירוץ אחר לפי טעם הירושלמי וכיון דבש"ס מתרץ בתירוץ אחר ע"כ לא ס"ל כטעם הירושלמי אפי' לריב"ח רק הז' דינרין הן נגד שבעה ימים:
בתוס' ד"ה [ר"ה אמר] וריב"ח סבר כר"ל וכו'. מוכח מכאן דס"ל להתוס' דיכולה לומר בכל יום היום א"נ וא"ע ולמחר יכולה לחזור ולומר הריני ניזונת ועושה ובזה שפיר כתבו התוס' דס"ל כר"ל דלר"ה א"א להיות מורדת ממלאכה דכיון שאינה רוצה לעשות מלאכה באותו יום ממילא לא יתן לה מזונות באותו יום וחשיב כאומרת א"נ וא"ע וכיון די"ל כן לא חשיב' מורדת כלל. אבל להך דיעה דס"ל באה"ע סימן ס"ט דכשאומרת א"נ וא"ע עוקרת התקנה לגמרי וא"י לחזור בה ולפ"ז כל זמן שאינה אומרת א"נ וא"ע רק שאינה רוצה לעשות היום וממילא הוא אין נותן לה מזונות וממילא למחר כשתרצה לעשות מחויב ליתן לה מזונות ורפואה כיון שלא עקרה התקנה בפי' לומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן שתיקנו מ"י נגד מזונות לא נתבטל התקנה ולכך כשאינה רוצה לעשות מלאכה בלא אומרת א"נ וא"ע שלא עקרו עדיין התקנה שמבואר בסי' פ' באה"ע דהדין דכופין אותה בשוטים לעשות מלאכה אף שיכולה לומר א"נ וא"ע וכיון שע"כ יצטרך לכופה בכל יום כשאינה אומרת א"נ וא"ע ואין אדם דר עם נחש בכפיפה שפיר יש לה דין מורדת. והפנ"י הקשה דאפשר לומר שהיא אינה רוצה לעשות מחמת שיודעת שבעלה לא ירצה שתחזור על הפתחים ויתן לה מזונות ע"ש וזו אינה קושיא דא"כ לא תוכל לומר א"נ וא"ע מטעם זה ועוד דכשיודעת כך הרי תאמר א"נ וא"ע וכשהבעל לא ירצה שתחזור על הפתחים ממילא יתן לה מזונות אף שלא תעשה:
בא"ד ומורדת ממלאכה היינו ממזיגת הכוס וכו'. ומ"מ נראה דחשיב איני זן ואיני מפרנס מורד נגד מלאכה של האשה שכתבו התוס' בד"ה באומר איני זן משום דכ"ז שאינו נותן לה מזונות אינה חוששת לעשות שום מלאכה דאפילו בעבד כנעני א"י לומר עשה עמי ואיני זנך ומכ"ש באשתו ולכך חשיב איני זן נגד מלאכות אלו ג"כ אף שלא נתקנו נגד מלאכות אלו:
בא"ד שיכולה לסבול תשמיש וכו'. עיין מהרש"א שהקשה דלמא באמת מיירי שא"י לסבול תשמיש ומ"מ הוי מורדת מטעם דאין לו פת בסלו וכו'. ולפעד"נ ליישב בפשיטות דאא"ל דמיירי בחולה גמורה שאי אפשר לסבול לה תשמיש וע"כ מיירי במורדת שאומרת כשאבריא לא אתרצה לשמש הוי מורדת משום דאין לו פת בסלו וא"כ קשה הא כבר שמעינן מנדה ולמה נקיט תרי גווני לאשמועינן חד עניינא אלא ע"כ דבחולה קמ"ל באם מונעת ממנו עכשיו תשמיש ואדרבה אומרת לכשתבריא לגמרי תשמש וקמ"ל דהוי מורדת כיון שיכולה לסבול ומונעת ממנו הוי מורדת:
בא"ד לעולם לא תעשה לעצמה ובמאי תהא ניזונת וכו'. לכאורה קשה דהא מ"מ י"ל מלאכות אלו לא נתקנו נגד מזונות ותקנה קדומה היא. ומ"מ נראה דפטורה מכל מלאכות כשאמרה א"נ וא"ע דהא בודאי כשאינה זנה אינה מחויבת לעשות אילו מלאכות דאפילו בעבד כנעני א"י לומר עשה עמי ואיני זנך וממילא כשאומרת א"נ וא"ע שעוקרת לתקנתא דרבנן והוי כאילו לא נתקן כלל מ"י נגד מזונות מ"מ אינה מחויבת לעשות אילו מלאכות אף שהן מצד התקנה הקדומה כשאינה זנה. ולפי זה משכחת לה מורדת ממלאכה כשרוצה לזונה ומוחל לה עשיית צמר שאותן מלאכות מחויבת לעשות כשזונה אף שעקרה עשיית צמר. וכשהיא אינה רוצה לעשות מלאכות אלו אף כשזנה בלא עשיית צמר הוי מורדת והמפרשים הקשו לר"י דס"ל שא"י לומר איני נותנת מותר ואיני נוטלת מעה משכחת לה מורדת ממלאכה וממותר ולפענ"ד אין זה קושיא דלא שייך מורדת רק בדבר שהיא ודאי מחויבת לעשות בכל יום ויצטרך לכפות' בכל יום ושייך אין אדם דר עם נחש משא"כ במותר שאינה מחויבת לעשות מותר רק אם יש מותר נותנת לא שייך לומר בזה אין אדם דר עם נחש דמי יודע אם יהיה לה מותר כלל בכל ימיה ועל מותר שתחת ידיה מכבר יכול הב"ד להוציאה מידה דאטו אם תגנוב משל בעלה יהיה לה דין מורדת:
בתוס' ד"ה והאמר רב למ"ד מתשמיש נמי תיקשי וכו'. ולפעד"נ לתרץ דרב דאמר לקמן דף ע"א ל"ש אלא במפרש אבל בסתם ד"ה יוציא ויתן לא מצי להקשות ממורד מתשמיש דהמ"ל דאין כופין להוציא במורד יותר ממדיר ולשמואל במדיר. אפילו בסתם אין כופין עד אחר ב' שבועות ובאותן שני שבועות מוסיפין ואף דמורד לא חשיב פת בסלו כמו מדיר כמ"ש בתוס'. ד"ה אינו דומה מ"מ אפשר דאין כופין להוציא על פת בסלו רק מוסיפין רק כשמונע לגמרי עד שאינה יכולה לסבול דהיינו ב' שבועות כופין להוציא ולרב דס"ל דבסתם דבמדיר יוציא לאלתר ג"כ ל"ק די"ל דדוקא במדיר כופין להוציא לאלתר דלא חיישי לשמא ימצא פתח לנדרו א"כ למה לנו להמתין ב' שבועות כיון שגם אחר ב' שבועות בודאי לא ימצא היתר משא"כ במורד דאפשר בחזרה אף רב מודה דמורד דמי למדיר בפירש כיון דאפשר בחזרה וכיון דיכול לסבול שבוע או ב' אין כופין ובאותן שבועות מוסיפין. והא שכתבו התוס' דמורד גרע ממדיר היינו בתוך ב' שבועות כשיש ספק שמא ימצא פתח לנדרו והפנ"י כתב דקושיא של הש"ס להס"ד דמורדת ממלאכה פליג אמורדת מתשמיש וז"ל שמוציאה תיכף בלא כתובה ואם נתפייס אין פוחתין א"כ במורד ממזונות כיון דג"כ הדין שיוציא ויתן כתובה אמאי מוסיפין מ"ש מורד ממורדת ע"ש ודבריו תמוהין בעיני דודאי כשהדין שתצא תיכף שלא בכתובה תיכף כשפסקו לה הב"ד שתצא שלא בכתובה איבדה כתובתה אפילו נתפייסה אח"כ כמו במורדת ולרבותינו אחר ד' שבועות או להמסקנא אחר יב"ח דודאי אפילו נתפייסה אח"כ ל"ל כתובה כמבואר באה"ע סי' ע"ז וה"נ במורדת מתשמיש לפי הס"ד דתצא מיד בלא כתובה במורדת מתשמיש שאיבדה תיכף אחר פסק דין ושוב אין לנו מה לפחות משא"כ במוסיפין שיש על מה להוסיף. גם תירוץ דהש"ס לפי פירושו אין לו מקום דבמורדת ג"כ ודאי דא"י להוציאה בלי המלכת ב"ד עם האשה אולי תחזור בה קודם שמוציאה בלא כתובה ואין לו לגרשה בלא כתובה בלא המלכת ב"ד:
דף סג:
בתוס' ד"ה אינו דומה תדע דהמורד מוסיפין וכו'. וא"ל דהא חזינן דנודרת מתשמיש למאן דס"ל דהיא נותנת אצבע תצא מיד שלא בכתובה ובמורדת פוחתין אלמא דנודרת גרע ממורדת. י"ל דנודרת טעמא אחרינא הוא דאפילו בשאר נדרים שיש בו עינוי נפש י"ל לא ניחא לי באשה נדרנית כמ"ש התוס' לקמן דף ע"א בד"ה ואם אמר אי אפשי ע"ש אך קשה דהיכא דנדר' איהי וקיים לה הוא למ"ד דהוא נותן שכתבו התוס' בדף ע"א בד"ה אבל הכא דאינה סבורה שיתפייס ע"ש אמאי אין מוסיפין:
בתוס' ד"ה ואינהו כמאן סברוה ומיהו מסקנא דשמעתין דמשהינן לה תריסר וכו'. נראה לפרש דבריהם שקאי אר"ח שפסקו כרבותינו דהיינו ד' שבועות אף דמסקינן דמשהינן יב"ח ע"כ מפרש דשם אמאיס עלי קאי כמשכ"ת וע"ז כתבו התוס' ומיהו ע"כ מסקנא דשמעתין ע"כ אמורדת דהכא קאי דלא כר"ח כנלע"ד ומ"ש עוד כיון דשניהם חפיצים בגירושין למה נשהה אותה מלהתגרש קצת קשה דהא מר זוטרא ס"ל דכייפינן ופי' התוס' בד"ה אבל אמרה מאיס עלי דהיינו שמחויב ליתן לה כתובה ומתוך כך לא יגרשנה וא"כ י"ל דקאי אמאיס עלי ומשהינן יב"ח משום כפייה דידה:
בתוס' ד"ה אבל אמרה מאיס עלי' פי' בקונטרס לא כייפינן לה לעמוד תחתיו אלא יתן גט ויוציאה בלא כתובה ויש מפרשים דכופין אותו להוציא עכ"ל. משמע מדבריהם דלפי פי' הקונטרס אין כופין וכן כתבו בסוף דבריהם בהדיא וז"ל ורש"י לא פי' כן ע"ש. ולכאורה קשה דהא כפייה זו היא כפייה להאשה יותר גדולה מכפייה דתנן במתניתין דבמתניתין אינו יכול לגרשה בלא כתובה והאיך שייך לומר לא כייפינן אותה. לכן נראה לומר בכוונת רש"י דהא שכתב יתן גט ויוציא בלא כתובה היינו כשרוצה לגרשה מיד דהא ודאי היה כוונת האשה כשאמרה לא הוא בעינא ולא כתובה בעינא היינו כשיגרשנה מיד אבל במשהה אותה מלגרשה עד אחר שנים רבות בודאי שאין דעתה למחול לו הכתובה והוא יעגן אותה זמן רב לכך דנין שאם רוצה לגרשה מיד יכול לגרשה בלא כתובה וחולק על הר"ת שפי' דהוי מחילה בטעות שמחמת צערה אמרה כן ואפילו רוצה לגרשה מיד יש לה כתובה ולרש"י פטור כשמגרשה מיד. אבל כשמשהה אות' מלגרשה וכשרוצה לגרשה אחר זמן רב חזרה ורוצה לדור עמה אין מנכין לה כל ימי השהייה שהיה מאיס עליה ואין לה דין מורד' לנכות לה רק מחמת שמוחלת לו הכתוב' אם יגרשנה מיד לכך פטור כשמגרשה מיד מטעם מחילה ואפשר שזהו כוונת הר"ן שכתב שמאיס עלי אין לה דין מורדת ונותן גט וכתובה היינו כשחוזרת בה אין לה בדין מורדת וכו' אבל כשלא חזרה בה אין סברא כלל לומר שצריך ליתן כתובה כשמונעת ממנו תשמיש כשאומרת מאיס עלי אף אם אינה אומרת שמוחלת הכתובה דהא בש"ס מקשה דליתקנו לה כתובה מיניה ומשני האיש אינו מוציא אלא לרצונו וכו' ואם נאמר כנ"ל קשה טובא דמ"ש כשיאמר הוא האשה מאיסה עלי ומונע ממנה התשמיש כופין אותו ליתן גט וכתובה ומ"ש כי אמרה היא מאיס עלי שאין די שאין כופין אותה ליתן כתובה לבעל ואף כופין אותו ליתן לה כתובה. ועוד דמ"ש מרואה דם מחמת תשמיש שאסורה לדור עמו ואפ"ה פטור מכתובה מכ"ש כשאומרת מאיס עלי. ועוד נהימנה כשאומרת טמאה אני עכ"פ שיהיה אסור לדור עמה במיגו דמאיס עלי שאינו יכול לכופה לדור עמו וכשיתן גט מעצמו יתן כתובה דאפילו באשת כהן שנאנסה אמרינן בנדרים דף נ"א דאי לאו דמצי אמרה קדושת כהונ' גרמה לאסור היה פטור מכתובה ע"ש בר"ן מכ"ש במאיס עלי שלבה גרמה לה האונס דהא איתתא בכל דהוא ניחא לה והיא יצאה מגדר סתם נשים מה"ת יתחייב לה כתובה. לכך נראה דכוונת הר"ן כמ"ש לשיטת רש"י דכשאומרת מאיס עלי יגרש אותה בלא כתובה תיכף דאז אין ב"ד נזקקין להם ליתן לה דין מורדת ואם רוצה לגרשה מיד בלי כתובה א"צ ב"ד כיון שהוא והיא רוצים כך ואם אין רוצה לגרשה מיד אין הב"ד נזקקין ליתן עליה דין מורדת כ"א לא ירצה לגרש מאן ימחה בידו ואם תחזור בה והוא ירצה לגרשה מחויב ליתן לה כתובה כיון דלא נתנו עליה דין מורדת עדיין ואם לא תרצה לחזור ותרצה עדיין לגרשה בלא כתובה והוא ג"כ רוצה בכך כיון ששניהם רוצים אין כאן דין ב"ד כלל ואם תחזור רק ממחילת כתובה ולא תרצה לדור עמו יהיה לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה כנ"ל ברור:
בא"ד ואין נראה לר"ת וכו' וכן בפ' המגרש דתנן גט מעושה וכו' וליישב דבריהם נראה דהתוס' ר"פ המדיר כתבו דבכ"מ דתנן סתם יוציא ויתן כתובה אין כופין רק במילי רק במקום דתנן כופין היינו בשוטים ע"ש וא"כ הכא דתנן אין כופין אותה ומדיוקא שמעינן דכופין אותו י"ל דהיינו דכופין אותו במילי:
בא"ד במיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי. והא דלא הקשו בפשיטות כיון דבמקום שמפסדת הכתובה אין חוששין שמא עיניה נתנה באחר כמש"ל א"כ מה"ת לא תהיה נאמנת בטמאה אני ברצון. ואפשר לומר דהנה לפי' הר"ן בנדרים שכתב הטעם למשנה אחרונה דשויה אנפשה ח"ד לא שייך כיון שמשועבדת לבעל ובמשנה ראשונה הטעם דחכמים החמירו משום שנראין הדברים שהן אמת דאשה לא מזלזלא נפשה ובמשנה אחרונה ראו שעושין זה משום שנותנין עיניהן באחר ע"ש ולפ"ז י"ל באונס שהוא רק איסורי כהונה ואינו דבר שבערוה דהא עד אחד נאמן בזה כמ"ש הרמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין ע"ש אוסרין אותה מחמת איזו סברא ג"כ משא"כ לענין אמירת רצון דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ובריש כתובות אפילו בפ"פ רצו להתיר מה"ט לא מהני ג"כ הסברא שכתב הר"ן לאוסרה ולכך הוצרך התוס' לטעם מיגו דכעדים דמיא:
הרא"ש כתב כר"ת והוכיח דמיירי במאיס עלי דקאמר דהפסידה בלאותי' ע"ש ומשמע מיד ע"ש. ולכאורה הוא תמוה דהא מר זוטרא יתיב ג"כ גבייהו והוא אמר דכפינן לה. וכן הקשה בספר הפלאה. וליישב נראה דהנה הפני יהושע כתב דאף מר זוטרא דקאמר דכפינן לה ואין חילוק בין מאיס עלי ובעינא ומצערנא היינו לענין שיהוי הגט אבל אין מכריזין עלי' דאין לנו להכלימה כשהיא אנוסה ע"ש וכן הוא ברשב"א שהביא הב"י דבמאיס עלי רק שוהין אולי יצא המיאוס מלבה וכן נראה מסברא וכן מוכח מדברי הרא"ש דגבי בעינא ומצערנא כתב אחר הכרז' ואצל מאיס עלי לא כתב הכרזה. ולפ"ז א"ש דברי הרא"ש דהנה הא שכתב הרא"ש דמיירי במאיס עלי כיון דמשמע שהפסידה מיד ולכאורה קשה דלמא לעולם מיירי בבעינא והמעשה הוה בשכבר עבר עלי' הד' שבועות וההכרזה שכבר נפסק עלי' שהפסידה הכל ובאה השאלה לפניהם אם תפסיד הבלאות ואמרו שפיר דהפסידה מיד. ולכן נראה דהוכחת הרא"ש הוא דמשמע שפס"ד שלהם הי' שתפסיד מיד וכיון דבעינא הכרזה והתראה והמלכה עמה וכיון שנסתפק מקודם אם הפסידה מסתמא לא התרו בה על הבלאות ובלא התראה והכרזה והמלכה מה שתפסיד לאו כלום הוא וא"כ לא הי' להם לומר שהפסידה מיד רק הי' להם לומר שיחזרו ויתרו בה על הבלאות ושיכריזו עלי' וימלכו בה הב"ד בעצמם ואח"כ תפסיד ומזה הוכיח דמיירי במאיס עלי ולזו א"צ הכרזה והמלכה רק שיהוי אם תצא המיאוס מלבה ואם אינה חוזרת ע"כ שמאיס הוא עלי' אין לכופה שוב יותר כמ"ש הפ"י ומיירי שהוא השיעור ולכך כשבא לפניהם השאלה פסקו שפיר שהפסידה מיד:
דף סד.
בתוס' ד"ה תבע לחלוץ וכן תבע לייבם פי' [בקונטרס] והיא אינה רוצה אלא לחלוץ וכו'. הנה ברש"י ליתא פי' זה. וי"ל דרש"י מפרש דבתבע לחלוץ לעולם היא מורדת אפי' היא רוצה לייבם ובתבע לייבם לעולם אינה מורדת אפי' היא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם וכדברי התוספות ולפ"ז יתיישב ג"כ דברי רש"י שהביא התוס' בד"ה ודיני חליצה ויבום וכמו שאבאר בסמוך:
בתוס' ד"ה ודיני חליצה ויבום ומה שהביא נמי מאין כותבין מרד לאו ראי' הוא וכו'. ולפמש"ל לעיל בסמוך יש ליישב שכוונת רש"י מהא שהביא מאגרת מרד הוא להוכיח דע"כ הא דהמדיר דף ע"ז בהי' לו אח בורסי שאמרו חכמים שיכולה לומר לך איני יכולה לקבל אין הכוונה לומר שמה"ט אין כותבין אגרת מרד עלי' דא"כ הא אפילו באינו בורסי אין כותבין אגרת מרד עלי' ואפילו היא רוצה לחלוץ כמש"ל בסמוך וע"כ לענין למיכפיי' לדידי' לחלוץ הרי מוכח דבכל אמתלא כופין אותו לחלוץ ורש"י ס"ל דאמירתה לאחיך הייתי יכולה ולך א"י היא רק אמתלא קלה:
בא"ד דרב איירי בכ"ע וכו' ואף לפי' ר"ת. פי' לא מיבעיא לפי' ר"י שפי' דאין כופין קאי למשנה אחרונה הרי מפורש דאין כופין אותו ואף לפי' ר"ת שפי' כופין קאי למשנה ראשונה מ"מ הדין כך למשנה אחרונה והנ"מ שכתבו התוס' קאי רק על פי' ר"ת:
דף סה.
בתוס' ד"ה רגילה שאני וכו' דאי בשאינה רגילה בפני בעלה פשיטא דאין פוסקין דאטו יש לנו ליתן לה שאין בעלה נותן לה וכו'. לכאורה קשה דמאי פשיטא הוא זה דהא בדף ע' בתוס' ד"ה והאידנא שכתבו בתי' השני דכשאין בני משפחתה העשירים כמו בעלה רגילין בכך אלא אבי' מתוך עושרו מוותר הלכך יש לה לגלגל עמו וכשאינה עמו יש לה להנהיגה כמו בבית אבי' כו' ע"ש וכן פסק באה"ע סי' ע' ע"ש וא"כ אי לאו דר"א הי' מחויב ליתן לה כמו בבית אבי' כיון שאינה עמו וקמ"ל ר"א דכיון שאינה רגילה מזיק לה היין לתאוות תשמיש ואין פוסקין לה. ויש ליישב דהתוס' כתבו זה שלא ע"פ תי' הב' דלשם. ולתי' הב' בלא"ה לא קשה די"ל דהמקשן הי' סובר לפרש הא דרגילה נותנין לה היינו דרגילה בבי נשא והקשה שפיר על ר"א ולכך הוצרך המתרץ להביא הא דשמואל דמפרש רגילה בבית בעלה. אך עדיין קשה דמאי אמרי' לעיל דמסייע לי' ממתניתין דילמא מתניתין מיירי באינה רגילה כיון דמיירי בעני וכיון דלפי המסקנא קמ"ל ר"א דבאינה רגילה בב' כוסות דאין נותנין לה אפילו כוס אחד ודין זה לא מוכח ממתניתין ואפשר כיון דסתם נשים שותין בפני בעלה כוס אחד ע"כ ממתניתין מוכח דסתם נשים ששותין כוס אחד אין פוסקין לה שלא בפני בעלה אפי' אחד: