בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק רביעי נערה שנתפתתה
הלכה ותוספות סוגיא דנערה שנתפתתה
מקודם נתרץ קושית התוספות בד"ה או דלמא וז"ל והא נמי דפריך לרבה מר"ש דפוטר טעמא דלא עמד בדין וכו' דליקשי איהו לנפשיה וכו'. ולפעד"נ לתרץ דלר"ש יש שני עניינים בקנס דפטור מקרא שבועה דבלא עמד בדין הטעם דהוי כפירת דברים שאין משלם ע"פ עצמו ואחר עמדו בדין פטור מקרא דוכיחש. ולפ"ז ודאי דל"ק לאביי דע"כ צריך ר"ש לומר הטעם משום שאינו משלם ע"פ עצמו בכדי שנדע שהמחלוקת הוא בלא עמד בדין דאם הי' אומר הטעם משום דכתיב וכיחש הי' הטעות להיפך דה"א כיון דנקט קרא דוכיחש דמיירי בעמד בדין דדוקא בעמד בדין פליג ר"ש ארבנן וס"ל דקנס קא תבע משום דקייץ וגם אי מודה מחייב כיון דעמד בדין ופטור משום קרא דוכיחש ורבנן פליגי וכמו דפליגי בברייתא שניה אבל בלא עמד בדין ה"א דסבר כרבנן דבו"פ קא תבע משום דלא שביק אינש מידי דכי מודה ומיפטר וכו' משא"כ לרבה לפי מה דמסיק דיליף מונתן ופריך ת"ל וכיחש ת"ל ונתן וכו' אלמא אע"ג דס"ל לרבה דאחר שעמד בדין הוי ממון לענין להתחייב בהודאה ומ"מ פוטרין אותו מק"ש אפילו לא הוי כתיב וכיחש מכח קרא דונתן ומשום שכיון דלא זכתה תורה לאב עד שעת נתינה א"כ בבו"פ ג"כ פטור מק"ש דהא לא זכתה תורה לאב בו"פ עד שעת נתינה דהא מהאי טעמא אינו יכול להוריש לבניו והרי הן לעצמה קתני כמ"ש התוס' בר"פ דהא לשיטת רש"י אפילו במסקנא דיליף מקרא דונתן אי מודה מחייב כמ"ש התוספות בדיבור זה לשיטת רש"י וז"ל דהא אפילו במסקנא וכו' וכיון דגם בקנס אי מודה מחייב ואפ"ה פטור מק"ש משום קרא דונתן אלמא בק"ש בהורשה לבניו תליא והטעם אבאר לקמן אי"ה א"כ ה"ה בבו"פ דא"י להוריש מקרא דונתן דג"כ פטור מק"ש וכ"כ הפנ"י בהדיא דמקרא דונתן אפי' בבו"פ פטור מק"ש ע"ש (ומ"ש הפנ"י דא"כ מאי פליגי ר"ש ורבנן אי בו"פ קא תבע או קנס קא תבע הא אפילו בו"פ קא תבע פטור ע"ש תמוהין דבריו דהא רבנן לא ס"ל הדרשה דונתן וס"ל דאחר שעמד בדין מוריש לבניו ור"ש לדבריהם דרבנן קאמר למסקנא) ולפ"ז מקשה אביי שפיר דל"ל לר"ש הטעם משום שאינו משלם קנס ע"פ עצמו דאיכא למיטעי דבעמד בדין חייב הו"ל למיתני הטעם משום קרא דונתן דהיה משמע דאף דעמד בדין ואפילו בו"פ דפטור מק"ש ומכ"ש בלא עמד בדין ומשני לדבריהם דרבנן קאמר דלרבנן יש להם לפוטרו בלא עמד בדין מטעם לא שביק אינש מידי דקייץ. ומה שהקשו עוד התוס' על רש"י דה"ל לומר דממון הוי להתחייב בהודאה. נלפענ"ד לתרץ וגם ליישב מה שהקשה המהרש"א על רש"י שכתב דרק בבו"פ תובע לרבנן ובשבועות אמרינן אף בו"פ תובע וגם ליישב הגירסא דממונא הוי ומתחייב עלי' ק"ש שדחקו עצמם התוס'. ומקודם ניישב קושית התוס' בד"ה שאינו משלם ע"פ עצמו ומה שהקשו דהא בעינן יחוד כלי. והנה בספר הפלאה תירץ דיחוד כלי לא בעינן רק למ"ד ש"ד והוי ש"ק דאינו חייב ק"ש ויחוד כלי הוי כמחילת שיעבוד ע"ש. והוא תמוה דל"ל דנקט ר"ח יחוד ולא אמר ר"ח סתם שמחל לו השיעבוד כמו במודה במקצת דחייב שבועה במחילת השיעבוד. ועוד דהא התוס' כתבו דמהני יחוד כלי למשכון ובמשכון לא הוי מחילת שיעבוד כלל דאטו בשט"ח ובמשכון נמחלה השיעבוד קרקע. לכן נראה לתרץ דהנה הרמב"ם לא פסק כלל דבעינן יחוד כלי ותמהו עליו ולתרץ דבריו נראה דס"ל דהא דבעינן יחוד כלי הוא דוקא אי נימא דשל"ד ומבואר לקמן ד' פ"ו דאמר ר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אמר לא ניחא לי דליעבד מצוה מאי א"ל מכין אותו עד שתצא נפשו וכיון דליכא שיעבוד נכסים כלל ודאי דל"ד לפקדון וגזילה דהא אינו תובע ממנו שום דבר רק עשות מצוה אבל אי ש"ד שהנכסים נקנין לו לשיעבוד ודאי דחייב אפי' בלא יחוד כלי דהא יחוד כלי למשכון הוא ומהני כמ"ש התוס' בד"ה מאי לאו ע"ש ומשכון בשעת הלואה אינו קונה רק לשיעבוד בעלמא ואפ"ה חייב ק"ש אלמא קנין שיעבוד חשיב להתחייב עליו ק"ש וכיון דש"ד בכל הנכסים מ"ל אם תובע ממנו חפץ א' מכלל הנכסים המשועבדים לו מדאורייתא או שיחד לו חפץ א' לשיעבוד דודאי אי אמר לו שור שבשורי מכור לך ואח"כ כפר ונשבע דחייב ק"ש אף שהשור אינו מיוחד ואף שלא נשתעבדו לו עד אחר שעמד בדין מ"מ כיון שהב"ד הגבו לו המטלטלין דמי לפקדון שתובע ג"כ חפצים משא"כ אם של"ד דאין הב"ד יכולין להגבות לו מטלטלין אף כשיתחייב אפילו בשעת תביעה אין להתובע חיוב כי אם מצוה ול"ד כלל לפקדון ואף דבב"מ הוא אליבא דר"י ור"ל דס"ל דש"ד נראה דהנה הא דקיי"ל ש"ד היינו דוקא בקרקעות אבל במטלטלין הרבה פוס' ס"ל דשל"ד וממילא לא שייך במטלטלין גביית ב"ד רק דמכין אותו לקיים מצוה כמ"ש התומים בסימן ע"ו ס"ק ז' ולענין ק"ש לא מחייב ק"ש על שיעבוד קרקעות רק על שיעבוד מטלטלין. והא דבמטלטלין של"ד יש בו מחלוקת הפוסקים דהרמב"ן ס"ל דאפילו במטלטלין ש"ד רק דרבנן עקרו לשיעבודא. ונראה דתליא בהא שכתבו התוס' בד"ה מאי לאו כשעמד בדין וז"ל דאפי' יחוד כלי למשכון מהני ע"ש ובב"מ דף מ"ח אמרינן דלר"ל דס"ל דמשיכה מפורשת מן התורה לא משכחת לה יחוד כלי רק בנטלו וחזר והפקידו אלמא דאפילו במשכון שהוא רק קנין שיעבוד סגי לר"י במעות ולר"ל בעינן משיכה דאלת"ה משכחת לה יחוד כלי במשכון בלא חזר והפקידו ועיין בנמ"י בסוגיא דהילך בב"מ דמשכון לא נקנה למשכון רק במעות ולא במשיכה וחולק על התוס' דהכא דס"ל דגם במשיכה מהני לשיעבוד של המשכון עכ"פ מוכח דבעינן קנין גם לשיעבוד נכסים ולכך גבי קרקעות דמהני בהו קנין כסף ומשתעבדי מדאורייתא בעינן משיכה לר"ל וממילא אף השיעבוד מטלטלין ע"י מעות אבל במטלטלין דבעינן משיכה לר"ל לא נשתעבדו רק ע"י משיכה. ולפ"ז א"ש בב"מ. דף מ"ח דמייתי סייעתא לר"ל מקרא דלא אהדר תשומת יד דבשלמא לר"ל א"ש משום דלא מהני יחוד כלי מדאורייתא רק בנוטלו דהא מדאוריי' בעינן משיכה לר"ל וממילא אף השיעבוד במטלטלין לא נקנה במעות משא"כ לר"י קשה מ"מ לא אהדר קרא לתשומת יד דהא אפילו יחוד כלי לא בעי לר"י שכל המטלטלין נקנין לו לשיעבוד על המעות וכיון דלא אסיק לר"י בתיובתא מקרא מוכח דלאו ראיה גמורה הוא מהא דלא אהדרי' קרא ומה"ט פסק הרמב"ם שפיר דלא בעינן יחוד כלי כיון דפסק כר"י דמעות קונות ממילא אף בלא יחוד נשתעבדו לו כל המטלטלין ואף דחז"ל עקרו קנין מעות היינו דוקא לענין משעבדי משום פסידא דלקוחות אבל לענין מיני' לא עקרו והוי דומיא דפקדון שתבעו חפץ משום דש"ד:
ועוד דלענין ק"ש אוקמוהו אדאורייתא כמו גבי מעילה בב"מ שם דמייתי קרבן מעילה ע"י קנין מעות אף שעקרו חז"ל קנין מעות ולפ"ז ל"ק קושית התוספות בכאן דהכא אליבא דר"ש קיימינן דס"ל מעות קונות וס"ל בקנס ש"ד דמלוה הכתובה בתורה היא וממילא כל המטלטלין משועבדים אפי' בלא יחוד כלי דבשעת ביאה נשתעבדו ובשעת ביאה כמתן מעות דמיא כמבואר בע"ז פ' השוכר את הפועל לכך פירש טעמא דאינו משלם ע"פ עצמו דאי היה משלם ע"פ עצמו הוי בשעת העמדה בדין ככופר בכפירת כלי דאילו היה מודה הוי משתעבדי לי' כל המטלטלין מש"ה כשתבעו עכשיו בב"ד הוי כתבעו כלי ולכך חייב ק"ש ואפי' לשיטת הרשב"א בקידושין שכתב הטעם בהא דשל"ד במטלטלין שירדה תורה לסוף דעת המלוים שאין להם סמיכת דעת על המטלטלין ע"ש נראה דבקנס שהוא מלוה הכתובה בתורה ושהתורה שיעבדה כל כסף ומיטב ודאי דכל המטלטלין משועבדים ויש ראיה לדברי הרמב"ם מב"ק דף ק"ד ע"ב מוקי לה באין גזילה קיימת ולא משלם הבן חומש משום דאין חיוב ק"ש על כפירת שיעבוד קרקע ע"ש דקשה ממ"נ אי ליכא יחוד כלי אפי' האב אינו משלם חומש ואי איכא יחוד כלי אפילו הבן משלם דהבן ג"כ מחויב להחזיר המשכון שהופקד אצל האב אלא ודאי דלא בעינן יחוד כלי כלל למאי דשיעבודא דאורייתא דמעות קונות מדאורייתא ועכצ"ל דמדאורייתא אשתעבדו נכסי ולמ"ד שיעבודא דאורייתא ורש"י לא גרס שם הא דרב ושמואל ואפי' לתוס' דגרסי צ"ל דאחר שעמד בדין ושיעבדו הב"ד הנכסים ש"ד. ולפ"ז מיושב קושית המהרש"א על מה שפרש"י דלרבנן רק בו"פ, קא תבע ובשבועות קאמר הש"ס דלרבנן אף בו"פ קא תבע ולפי דברינו ניחא דכאן בש"ס קאמר ר"פ ור"פ הוא דס"ל דשל"ד וא"כ צריך דוקא יחוד כלי וס"ל לרש"י כשיטת התוס' בב"ב ס"פ ג"פ דמאן דס"ל דשל"ד אפילו שיעבוד בפי' בשטר לא מהני ע"ש והיינו דאין קנין לשיעבוד מן התורה ולפ"ז לא משכחת לה יחוד כלי רק בקנין גמור שמוכר לו הכלי לגמרי בעד החיוב של האונס ופיתוי בק"ג במעות או במשיכה וא"כ צ"ל דרק בו"פ קא תבע דאא"ל דגם קנס קא תבע הא מבואר בח"מ סי' ר"ג ס"י דבמקנה דבר שאינו מועיל קנין עם דבר המועיל די"א דנתבטל בו הקנין וי"א דקונה והט"ז סי' רט"ז סעיף ה' כתב וז"ל דכל זה לגבי מתנה אבל לגבי מכירה לכ"ע בטיל דזה יוכל לומר כיון שכללתו אותם בסך אחד היתה המכירה א' וגם שוה בעיני הרבה ולא אקח אחד מהם כפי שומת האנשים וכו' ע"ש וא"כ אי גם קנס קא תבע א"כ היחוד כלי הוא ג"כ על הקנס ועל הקנס לא מהני קנין מטעם דשלב"ל וא"כ על הבו"פ ג"כ לא מהני הקנין כיון דבב"א הוא ויכול לומר הלוקח אני צריך לכל הכלי וע"כ הוצרך רש"י לומר דרק בו"פ תובע משא"כ בשבועות דאמר הש"ס דאף בו"פ תובע הוא ר"י ור"י ס"ל דמעות קונות וש"ד ולא צריך יחוד כלי כנ"ל וא"כ י"ל דגם קנס תובע. ולפ"ז מיושב נמי דא"צ למחוק הגירסא דממונא הוי וחייב עליה ק"ש מה שדחקו בזה התוס' בד"ה א"ל ממונא הוי ע"ש די"ל דאביי סובר דאמאי דא"ל רבה ממונא הוי לק"ש הוי בלא יחוד כלי וכנ"ל ולכך מותיב לי' מברייתא דוכיחש וע"ז משני דממונא הוי להורשה לבניו מה שאמרתי לך דמחייב ק"ש היינו ע"י יחוד כלי ומה שאמרתי דממונא הוי להורשה לבניו דאם לא הי' לו דין ממונא להורשה לבניו לא מהני יחוד כלי דאי קנס לאו ממונא הוי להורשה לבניו מכ"ש דלא הוי ממונא לקנותו לאחרים וכיון דזה לא קנה הקנס ממילא לא קנה זה הכלי דהא לא חשיבי מעות כלל לקנות בזה הכלי אבל כיון דהוי ממונא להורשה א"כ מהני יחוד כלי דקנה במעות הקנס וחייב ק"ש וס"ל לרש"י דאפילו אם נקנה לו הכלי מחמת קנין מעות לא מיקרי עוד קנס וקנה להרמב"ם דס"ל דמלוה קונה או בהנאת מחילת מלוה ולא כמ"ש התוס' בד"ה מאי לאו כשעמד בדין ע"ש ומש"ה חייב ק"ש ביחוד כלי וע"ז הוקשה לו ממתניתין דא"י להורישו ותירץ דהוא אמר דממונא הוי לשאר קנסות או באונס ופיתוי כשעמד בדין ובגרה וא"כ משכחת לה דחייב ק"ש ע"י יחוד כלי אבל בלא יחוד כלי אפי' עמד בדין ובגרה ומתה פטור מק"ש מטעם קרא וכיחש וא"כ ל"ק קושית התוס' על רש"י אמאי ל"ק רבה דממונא הו"מ אפילו באונס ופיתוי לענין הודאה ולפי הנ"ל ניחא דרבה הוצרך לומר לענין הורישו לבניו דמועיל לענין ק"ש משא"כ חיוב הודאה דאינו מועיל לענין ק"ש לפרש"י ובזה נ"ל לפרש קושית התוס' בד"ה ונשבע והודה לר"ש מהו שהקשו וז"ל דה"ל למיבעי אליבא דרבנן אם פי' דקנס תובע וכו' ע"ש וצ"ל ע"כ דקושיתם היא רק לפרש"י דהא לשיטתם הוי האיבעיא רק לר"ש דמתניתין מטעם דלא הוי ממונא להוריש כמ"ש התוספות בד"ה או דילמא ע"ש ולפי הנ"ל גם לשיטת רש"י ל"ק דעיקר האיבעיא לר"ש דס"ל בב"מ דמעות קונות ולא צריך יחוד כלי מיבעיא לי' שפיר אי מחויב ק"ש או לא אבל לרבנן אליבא דר"ל דס"ל דמשיכה קונה ולא מהני מעות הלואה לקנות שיעבוד מטלטלי כמש"ל צריך דוקא יחוד כלי לקנין גמור וממילא מחויב ק"ש כיון דכופר לו הכלי ולכך הוי ניחא ליה טפי למיבעיא אליבא דר"ש ואף דלרבנן דמדרבנן ומעלה מעל היה יוכל ג"כ למיבעיא בעיא כגון במשך לו כלי למשכון וכמ"ש התוס' ואפשר דעדיין לא פשיטא לדין זה כיון דלא ידע מן הברייתא דומעלה מעל דמיניה מוכח לר"ל דין זה דמייחד לו הכלי דמהני:
ועתה נבוא לתרץ בתוס' ד"ה מאי לאו כשעמד בדין אלא לר"ע דלא מחייב ק"ש אלא כשנוטלו ממנו וחזר והפקידו אמאי פוטר ר"ש הכא הואיל ועמד בדין ונוטלו ממון גמור הוא וכו' ע"ש. ועיין מהרש"א שהקשה דהא לר"ש כ"ע מודי דמעות קונות. ותירץ דמכל מקום הקושיא לרבנן דל"ל לרבוייא מקרא דומעלה מעל הא משיכה קונה ע"ש. והנה בב"מ דף מ"ח הקשו התוס' ג"כ קושיא זו ותי' כקושית מהרש"א כאן ע"ש. ולכאורה קשה על דבריהם מה שתי' מהרש"א כאן וגם קשה דלמה שינו בדבריהם דכאן תירצו תירוץ אחר. ולפעד"נ לתרץ דהנה לכאורה יש לתמוה על קושיתם דהא לפי שיטת התוס' אפי' אחר שעמד בדין אי מודה מיפטר א"כ משכחת לה שיחד כלי אחר שעמד בדין שכבר מתו העדים דאז הוי מודה ומיפטר ויחד לו כלי דכשיתחייב בדין פעם שנית ע"פ עדים שיהיה הכלי קנוי לו ואילו לא הי' גלי רחמנא וכיחש הוי ממון גמור אחר שעמד בדין וחייב ק"ש וכיון דגלי רחמנא וכיחש דאי מודה מיפטר כמ"ש התוס' בד"ה דאחין בעי למיהוי ע"ש וממילא לא מהני יחוד כלי דכיון שאינו מקנה לו הכלי מיד והוי דשלב"ל דדילמא מודה ומיפטר כמ"ש התוס' בד"ה ר"ש פוטר ע"ש ולכך פטור מק"ש ועכצ"ל דקושית התוס' היא אליבא דשיטת רש"י דס"ל דחייב בהודאה אחר שעמד בדין ומקשה התוס' שפיר דממון גמור הוא אחר המשיכה ולפ"ז א"ש דלא היו יכולין לתרץ דר"ש ס"ל דמעות קונות מכח תי' מהרש"א דא"כ תקשי לרבנן ל"ל קרא דומעלה מעל כיון דע"כ בנוטלו וחזר והפקידו משא"כ בב"מ דשם קושייתם היא אליבא דמסקנא דר"ש פוטר לרבה במודה אפילו אחר שעמד בדין מקרא דונתן ומק"ש מקרא דוכיחש פטור אפילו בעמד בדין ובגרה וע"כ מיירי שהיה היחוד בשעת העמדה בדין אחר שבגרה שאל"כ בלא קרא דוכיחש פטור דהא ליכא יחוד כלי כיון דהוי דשלב"ל כיון דמודה ומיפטר מקרא דונתן וע"כ מיירי שהיה יחוד כלי אחר שבגרה ומכל מקום פטור משום דמעיקרא קנס וע"ז מקשי התוס' שפיר הא בעמד בדין ובגרה אחר משיכה ממון גמור הוא ותירצו שפיר דלר"ש מעות קונות ול"ק שוב לרבנן ל"ל ריבוי דומעלה מעל דז"א דהא בעינן הריבוי היכי דעמד בדין גרידא דאי לאו הריבוי דומעלה מעל היינו ממעטין מוכיחש היכא דעמד בדין גרידא דפטור מק"ש והיינו אומרים כסברת ר"ש מדגלי קרא דוכיחש ממילא הוא מודה ומיפטר וליכא יחוד כלי דהוי כדבר שלא בא לעולם ומש"ה פטור מק"ש ולכך צריך ריבוי דומעלה מעל:
ועתה נבוא לתרץ קושית התוס' ד"ה לא בשלא עמד וא"ת אי בשלא עמד בדין פשיטא דלא מתחייב ק"ש דלא מידי וכו' ע"ש. ולפעד"נ דהנה לכאורה קשה עמד דברישא נקט וד' וה' ומש"ר ובסיפא נקט שאר ענייני קנס. ועוד דר"ש צריך מיעוטא לפטור ורבנן צריכי ריבוי לחייב. וכן הקשה בס' הפלאה ולתרץ כל זה נראה דהנה המהרש"א בב"ק דף מ"ו בתוספות ד"ה ואפילו ניזק כתב וז"ל דאע"ג דלא קיי"ל כמ"ד בגמל האוחר כו' ולא מיקרי מודה בקנס וכו' מוכח דאי הוי מודה לא מיפטר משום מודה בקנס כיון דאיכא סהדי דדרף אחריו ליכא למיתלי אלא בשור ע"ש וכן המ"ל פי"א מהל' אישות הלכה ח' בד"ה ודע דלרז"ה חרשת ושוטה כתב וז"ל ולא שייך הכי למימר מודה בקנס פטור דדוקא בעיקר הדבר אמרינן מודה בקנס פטור כגון באומר אנסתי את בתו של פלוני אבל כשהאונס לא מפיו אנו חיין אף שהוא בידו לפטור עצמו באיזה טענה ולא טען חייב וזה פשוט (אמת שדברי המ"ל תמוהין קצת דבב"ק דף מ"ג משמע דאם העדים אינם יודעים אם תם או מועד ואמר מרא דמועד חשיב מודה בקנס ואפשר דשא"ה דאפי' לא טעין כלל דפטור עד שמביא עדים דמועד הוא משא"כ גבי בתולה דצריך לטעון דוקא שהיתה בעולה וכשלא טען מחזיקין אותה בבתולה לכך לא הוי מודה בקנס) וע' בתומים סי' פ"ח ס"ק י"א שכתב בפשיטות דכ"ע מודי דהיכי דמחויב גוף הקנס ע"פ עדים רק שהספק בתשלומין דחייב בזה לא מקרי מודה בקנס רק מודה בתשלומי קנס ע"ש הרי מצינו לפעמים שההודאה יכול לחייב בצירוף עדים א"כ י"ל דהא דמשני בשלא עמד בדין היינו בשלא עמד בדין עדיין רק עכשיו עמד בדין ויש לו עדים שא"י לחייבו כ"א בצירוף הודאתו ולמהרש"א משכחת לה בפשיטות שראו הרדיפה אחר הנערה ובשעת ביאה לא הכירו אם הוא הרודף או אחר (כך). ולפ"ז מיושב קושית התוס' דהא דאמר לא בשלא עמד בדין היינו שאין תובע כבר העמדתיך בדין רק עכשיו מעמידין בדין בעדים בכה"ג שא"י להתחייב ע' העדים רק בצירוף הודאתו וכפר והודה אח"כ דאי לאו קרא דוכיחש היה חייב ק"ש כיון דכפר ממון דאי מודה היה מתחייב בצירוף העדים. אמנם מקרא דוכיחש ודאי דפטור ל"מ לשיטת רש"י דס"ל דבקנס אפילו אי מודה היה מחייב פטור מק"ש וה"ה הכא אלא אפילו דעת התוס' דס"ל דהא בהא תליא נראה דהיינו דוקא אחר שעמד בדין פ"א בזה כתבו התוספו' שפיר דאילו מודה היה מתחייב שכבר נעשה ממון ויצא מתורת קנס וחייב ק"ש משא"כ הכא שלא עמד בדין כלל וקנס גמור הוא דהא כתבו התוספות בב"ק דף ע"ב בד"ה סיפא דמיקרי קנס לענין להורישה לבניו עד דאמרי חייב אתה ליתן לו רק שההודאה כי האי אינו פוטרו כיון שאינו נקרא מודה בקנס רק בתשלומי קנס אבל ודאי דעדיין שם קנס על הממון שתובעו כיון שעדיין לא עמד בדין ופטור מקרא וכיחש דאינו דומה לתשומת יד דכופר בקנס הוא וכן בהפיל שן ומשכחת לפי' המהרש"א בפשיטות שראה הרדיפה ומיושב קושית התוס' דהיה צריך להביא קרא דוכיחש דלא היה יכול לפוטרו מקרא דאשר ירשיעון כיון דאילו מודה היה מחייב ע"פ צירוף העדים אבל מרישא מרבנן דמיירי בתובעו כפל מקשה שפיר אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא ולא כפרש"י שם דהא משכחת לה בכה"ג. ועוד דה"ל להש"ס להקשות כלשון התוספות אשר ירשיעון אלקים מיבעיא ליה. ועוד דאמאי מקשה מכפל דוקא ולא מקשה מאונס ופיתוי וסתמא הל"ל קנס מ' איכא. לכן נראה דהקושיא היא מכפל ומקשה מכח דאם לא נתן לו את הקרן עדיין חייב ק"ש משום קרן ואי כבר נתן לו את הקרן ותובעו עכשיו רק הכפל ומביא עידי הגניבה בשביל הכפל אינו חייב כפל כלל דכפל לא מיחייב רק כשנמצא הקרן ביד הגנב בשעה שמביא העדים כמ"ש רש"י בב"ק דף ס"ח בד"ה הרי חזרה הקרן לבעליו ע"ש אם לא שעמד בדין כבר ע"ש. ובזה א"ש מאי דמקשה מכפל דמהאונס והמפתה לא היה יכול להקשות דהמ"ל דמיירי בעמד בדין עכשיו ומביא עדים דאינו חייב רק בצירוף הודאתו כנ"ל. ואף דממש"ר ג"כ הי' יכול להקשות מ"מ כיון שלא היה יכול להקשות מכולהו נקט הקושיא מכפל דנקט בראשונה. ובזה א"ש הא דנקט ר"ש בסיפא קנסות אחרים ורבנן ברישא קנסות אחרים דרבנן דנקטו כפל ומש"ר דמינייהו מוכרח דמיירי בעמד בדין דבלא עמד בדין קשה כפילא מי איכא ואונס ומפתה נקט משום רבותא דאף ע"ג דאיכא למידרש מקרא דונתן דפטור מ"מ חייב וסיפא דחשיב שאר דברים צ"ל דהנה יש להבין מאי פלוגתא בין ר"ש לרבנן דלר"ש צריך מיעוט ולרבנן צריך ריבוי. וכן הקשה בספר הפלאה. וצ"ל דתרווייהו ס"ל קרא דוכיחש וקרה דומעלה מעל רק דר"ש ס"ל דהוי כלל ופרט וכלל דוכיחש כלל ופקדון ותשומת יד פרט ומעלה מעל חזר וכלל וכן הוא בתורת כהנים בהדיא ע"ש לכן אי אתה דן אלא כעין הפרט דומיא להפרט ממש ורבנן דרשי לי' בריבוי ומיעוטא וריבוי ואין ממעט אלא מאי דלא דמי לכלל וכך היא המידה בתורה כמבואר בערובין דף ק"ז ובשאר מקומות ולכך רבנן לא ממעטי אלא מה שהוא עדיין קנס ור"ש ממעט אפילו מה שהוא עיקרו קנס. ולפ"ז א"ש מה דנקט ר"ש קנסות אחרים של עבד או הפלת שן משום דבהנך משכחת לה דבהודאתו יכול לחייבו בצירוף העדים וראה ר"ש דרבנן לא נקטו כללא וכיחש רק ריבוי דומעלה מעל דזהו הוי כמו פרט וכלל או במיעוט וריבוי דמידה הוא בתורה דריבה הכל אף מה דל"ד לכלל ולזה אמר ר"ש דאם לא נתפוס קרא דוכיחש דליהוי כלל ופרט וכלל א"כ אפילו בכה"ג באנסתי או פתיתי דמשכחת לה בצירוף עדים וכו' היה ראוי לחייבו אף שלא עמד בדין אע"כ קרא דוכיחש הוי כלל והוי כלל ופרט וכלל וצ"ל דומיא לפרט ממש וממעטינן אפי' עמד בדין ובגרה משום דעיקרו קנס. ולפ"ז א"ש לעיל דברי התוספות ד"ה ר"ש שהקשו מאי יחוד כלי שייך כאן דהוי דשלב"ל וקשה דהא דהוי דשלב"ל הוא רק מטעם מודה ומיפטר ולכך אמר ר"ש שאינו משלם קנס ע"פ עצמו וכן הקשה בספר הפלאה וכן קשה על תירוצם שתי' דחדא ועוד קאמר מאי חדא ועוד הוא דהא הכל חד טעמא הוא לפי שאין משלם קנס על פי עצמו ולפי הנ"ל מקשה שפיר דהא לפי טעמא דאין משלם ע"פ עצמו היה מחייב בכה"ג דאם היה הודאתו בצירוף עדים דאז משלם ע"פ עצמו והיה דינו דחייב ק"ש ולכך מקשי דמאי יחוד כלי שייך דהוי דבר שלב"ל דאף אי היה מודה בצירוף העדים היה חייב מ"מ הוי דבר שלב"ל קודם שעמד בדין דעיקר הטעם דקנס הוי דשלב"ל הוא מטעם דגברא לאו בר חיובא הוא כיון דלא אמרו לו הב"ד חייב אתה ליתן לו כמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ב ד"ה סיפא וא"כ לא שייך יחוד כלי וממילא ליכא ק"ש אף בהודאה עם צירוף עדים דמשלם ע"פ עצמו ומתרצינן דחדא ועוד קאמר כיון דהכא מיירי בליכא עדים כלל דהא מה"ט קאמרי רבנן דבו"פ תובע ולכך קאמר דאין משלם ע"פ עצמו. ולפ"ז מיושב דברי התוספות ד"ה הפלת את שינו שהקשו מאי יחוד כלי שייך גבי עבד וכו' וא"ל כגון שהפיל שינו וסימא את עינו או שתבעו על מע"י וכו' דלר"ש דא"ל בהדיא דצריך גט שחרור ס"ל דיוצא בשינו ועינו וכו' ע"ש לכאורה דבריהם תמוהין דממ"נ אם הקושיא היא למסקנא דאיירי בעמד בדין משכחת לה דיחד לו כלי על מע"י דבעמד בדין ודאי הוא מ"י שלו דהא לא הוי אלא מעוכב גט שחרור ומעוכב גט שחרור הוי מ"י לעבד כמבואר בגיטין דף מ"ב ואי קושיתם על לא עמד בדין ל"ק כלל דהא כתבו התוס' דבלא עמד בדין הוי וכיחש רק אסמכתא בעלמא דבלא"ה הוי כפירת דברים ולפי הנ"ל אתיין דבריהם שפיר דדרשא דוכיחש הוי דרשה גמורה לענין דחייב עצמו עם צירוף עדים ומקשה שפיר דבלא עמד בדין בכה"ג לא הוי יחוד כלי אמנם לפי מש"ל דלר"ש ל"צ יחוד כלי ל"ק קושית התוס' הנ"ל:
ועתה נבוא לתרץ קושית התוס' בד"ה א"ה ת"ל וכיחש וכולה מילתא ילפינן מוכיחש, דאף דלא הוי ממון להורישו לבניו ילפינן מהתם וכו' ע"ש. ולכאורה תמוה הא בהדיא מבואר בב"ק דף ע' בגנב וטבח משל אביו ואח"כ מת אביו דאפילו ר"ש מחייב התם דר"ש לא פליג במתניתין רק בטריפה ובחולין בעזרה אבל בהא מודה ומוקי לה התם בדף ע"א בעמד בדין אלמא אחר שעמד בדין אפי' ר"ש מודה דיכול להורישו לבניו והכא מסקנת התוספות דלאביי בכל קנייות א"א מוריש מקרא דוכיחש. והפ"י העיר קצת מזה. ולפע"ד נראה לתרץ דהנה התוס' בב"ק ע"ב בד"ה סיפא כתבו דרבה ור"נ פליגי אסוגיא דהתם וס"ל בכל קנסא יכול להוריש אפילו קודם שעמד בדין רק קנס דאונס ומפתה א"י להוריש משום דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת א"י להוריש וכו' ע"ש. ונראה דהא דא"י להוריש קנס לבניו הוא מטעם דבקנס הוי דשלב"ל כיון דכי מודה מיפטר והתוס' בב"ב דף קמ"ח בד"ה שכ"מ כתבו וז"ל דאין היורש יורש דשלב"ל והא דיורש פירות דקל היינו לפי שיורש גם גוף הדקל וכן הא דיורש הדירה משום דיורש גוף הבית ע"ש אמנם בח"מ סי' רי"ד בסמ"ע ס"ק כ"ו מוכח דהרשב"א ס"ל דיכול להוריש האויר אף דאין יורש הבית והאב א"י למוכרו מ"מ היורש יורשו. ונראה דתליא בזה דהא דאין היורש יורש דבר שלא בא לעולם הוא למאן דס"ל דאין העובר זוכה אפי' בירושה הבא מאליו אבל לאביי דס"ל בב"ב דף קמ"ב דירושה הבא מאליו שאני ואף דל"ל זכיה במכר ומתנה מכל מקום בירושה זוכה וידוע דלדשלב"ל גרע מדבר שלא בא לעולם ולכך לאביי היורש יכול להוריש אפילו הדשלב"ל ולזה לאביי יכול לירש שאר קנס אפילו קודם העמדה בדין דהיורש עומד במקום האב ממש ואפי' בדברים דלא שייך בהו זכי' רק בקנס דאונס ופיתוי א"י להוריש מטעם שכתבו התוס' כנ"ל ולר"ש אפי' כבר עמד בדין לא אמרינן כיון שכבר עמד בדין כבר נעשה ממון גמור של האב ויכול להוריש דז"א דהא גילה רחמנא וכיחש דאחר שעמד בדין הוא ממש כמו קודם שעמד בדין והדין שוה דבשאר קנסות יכול להוריש אפי' קודם שעמד בדין לאביי דס"ל ירושה הבא מאליו יכול להוריש אפי' בדבר שלא בא לעולם וקנס דאונס ופיתוי אפי' אחר שעמד בדין א"י להוריש כמ"ש התוס' בב"ק בקודם שעמד בדין דהוי זכות בתו ה"נ לאביי אליבא דר"ש אפי' אחר שעמד בדין מדגלי רחמנא וכיחש דפטור מק"ש אלמא דאחר שעמד בדין בקנס חשיב כקודם העמדה בדין ומקרי זכות בתו אף אחר שעמד בדין ומקשה לרבה דאמר בשאר קנסות קודם שעמד בדין א"י להוריש לאחר שעמד בדין יכול להוריש כיון דס"ל לרבה דקודם שעמד בדין א"י להוריש אלמא דלא ס"ל דירושה הבא מאליו שאני ומה שאינו זוכה במכר ומתנה אין היורש יורשו ואפ"ה אחר שעמד בדין יכול להוריש והוי ממון גמור לענין ירושה דלא ילפי מוכיחש לענין ק"ש ולענין שאר דברים חשיב קנס ממון גמור וא"כ גם באונס ופיתוי שוב לא מיקרי זכות בתו וא"כ דאחין בעי למיהוי ותירץ דהא גילה רחמנא ונתן דבקנס אינו מועיל העמדה בדין כלל וכלא עמד בדין כלל דמיא ומקשה שפיר ת"ל וכיחש ת"ל ונתן ומ"ש התוספות בשלמא לדידי כלומר אי הוי סבירא לך דכולא מילתא ילפינן מוכיחש ואפ"ה מצינן בב"ק לר"ש דיכול ועכצ"ל דירושה הבא מאלי' שאני וכו' הוי א"ש:
בגמרא כגון שעמדה בדין ובגרה. מכאן קשה לשיטת הראב"ד דס"ל דמפותה כשבגרה שהיא לעצמה דפטור משום דמחלה א"כ קשה הא חשיב בברייתא ג"כ פתית את בתי א"כ ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מ"ל דגבי מפותה א"א לאוקמי כשעמדה בדין ובגרה מפני שמחלה וי"ל דמצי לאוקמי כשנתפתתה כשהיא קטנה דלאו בת מחילה ואתיא כרבנן דס"ל דיש קנס בקטנה ומשכחת לה שפיר בשעמדה בדין ובגרה א"נ כשפירשה שאינה מוחלת הקנס כמ"ש התוס' בסנהדרין דף ע"ג:
דף מג.
בתוס' ד"ה בת הניזונת מן האחין מדאורי' פשיטא לי' דהוי לעצמה וכו'. ולקמן דבעי מ"ט דרב המ"ל מ"ט דר"ש ע"ש. ולפעד"נ לתרץ קושית התוס' דהנה התוס' בד"ה מגיד שא"א מוריש הקשו דל"ל קרא הא מעשה ידיה לא נפקא אלא מלאמה ואמה גופיה אינו עובד את הבן ותירצו דלקטנה אצטריך ע"ש וא"כ י"ל דר"ש סובר כרבה דקרא דוהתנחלתם בפיתוי הבת מדבר וממילא מ"י לאחין אך מ"מ בנערה פשיטא ליה דלעצמה הוא מדאורייתא מטעם הנ"ל ולכך מיבעיא ליה אי מכח תקנת חכז"ל מעשה ידיה לאחין כיון שתקנו מזונות תקנו מ"י והא דקאמר בת הניזונת ולא קאמר נערה הניזונת דהא לא מיבעיא ליה רק בנערה י"ל דנ"מ גם בקטנה במקום דאיכא גוונא דאף בקטנה מעשה ידיה אינו לאחין מדאורייתא דהא אפילו בקנאה ולא גרע מעבד כנעני למ"ד דא"י הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ומשמע בגיטין דף י"ב דלמ"ד אי"ל לוה ואוכל ועושה ופורע ומשמע דכשלותה בשעה שלא היה לה מעשה ידיה יכולה לפרוע ממעשה ידיה שהיה לה אח"כ אף שהרב נותן לה מזונות אח"כ אפילו הכי אין הרב יכול ליטול ממע"י שהמע"י משועבדין למזונות שלוה בשעה שהרב אינו נותן לו מזונות ואין הרב י"ל ביום שאין בו מלאכה צא מ"י במזונותיך וביום שיהי' בו מלאכה עשה לי ולא אפרע הלואתך שלוית ביום שלא היה בה מלאכה דאלת"ה למה ליה להש"ס לדחוק התם בגיטין להעדפה והקדש ניחא ליה בהעדפה הל"ל שעושה ופורע אפילו בשעה שנותן לו הרב מזונות ההלואה שלוה ביום שלא נתן לו מזונות וקמ"ל דאף דהרב גופיה אינו מניחו לפרוע הלואתו ממ"י שעשה בשעה שנותן לו מזונות מ"מ הקדש גופיה ניחא לי' שלא ימות ברעב אע"כ דבזה גם כן קשה דה"ל למינקט סתם עושה ואוכל דמיניה ג"כ הוי ידעינן דיכול לפרוע ההלואה שלוה בשעה שלא נתן לו הרב מזונות דבלא"ה לא ילוה לו שום אדם ובכלל עשה עמי ואיני זנך הוא מטעם דאמר התם מאן פלחי לו דהא שום אדם לא ילוה לו וכן מסברא הוא כך וא"כ נ"מ כשלא נתן אב מזונות והיא לא היתה ספקה במעשה ידיה והוצרכו ללות מזונות ואח"כ מת האב ויש העדפה במע"י שאח"כ לזאת אילו האב עדיין חי לא היה זוכה בהעדפה דהיה משועבד למזונות שלותה ומכ"ש שלא היה יכול ליטול גוף מעשה ידיה ולפ"ז יש נ"מ טובא דאם נאמר דלא תקנו חכז"ל מזונות רק תחת מע"י ודאי דא"י ליטול מעשה ידיה שלה ולפרוע להמלוה שלותה ממנו קודם מותו וליטול מזונות מהם דנהי דהיורשים א"י לירש המע"י שצריכין למזונות דהא האב גופי' אינו זוכה למ"י שצריכה למזונותיה הן של עכשיו הן מה שצריכין לשלם בעד המזונות שלותה מקודם מ"מ גם היורשין אינן מחויבין ליתן לה מזונות כ"ז שהיא אינה נותנת להם מעשה ידיה שלה רק משלמת המזונות שלותה בחיי אביה דהא לא תקנו מזונות רק בשביל מעשה ידיה לכך צריכה ליתן להם כל מ"י אפילו ההעדפה כיון שחייבו אותן חכז"ל ליתן לה מזונות אף אם לפעמים לא ספקה המ"י מש"ה צריכה ליתן להם אפילו אם יש לה העדפה וא"י לשלם להמלוה עד אחר שתתבע משא"כ אם נאמר דחכז"ל תקנו מזונות בלא. מ"י כלל מחויבין ליתן לה מזונות אף בזמן שאינן נוטלין המ"י מכח הירושה כגון שמשלמת בעד החובות מה שלותה על מזונות בחיי אב כשלא היתה ניזונת משל אב ופשוט ממתניתין דמיירי בנערה ואפ"ה קתני מעשה ידיה לעצמה ודאי דמיירי באינה ניזונת ולהעדפה דבנערה א"י לירש כמש"ל דמוכח מקרא דלאמה משא"כ לרב דאמר לדינא מעשה ידיה לעצמה ולא חילק משמע דבכל בת מ"י לעצמה אפילו להעדפה דקנה מקשה שפיר מאי טעמא:
בתוס' ד"ה מגיד שא"א מוריש בתו"י אבל כו' זבוני מזבין לה הוי קל וחומר ונימא דיו. ולכאורה קשה דמה דיו שייך לומר הא קיי"ל דאינה יוצאת במיתת האב והרי האב יכול למוכרה שתהיה מכירה אפילו לאחר מותו א"כ אפשר שיכול ג"כ להורישה אחר מותה ונראה בכוונתם דאף דלא דרשינן והתנחלתם מ"מ מיסתבר להו להתו' דגוף הבת ודאי דאין מוריש לבניו שאין אדם מוריש רק ממון וכיון דע"כ גופה קנויה לעצמה אחר מיתת האב ובודאי דאין הבנים יורשין שיהיו יכולין למוכרה כיון שאין יורשין גופה וממילא אמרינן דיו דכמו שאין יכולין למוכרה מעשה ידיה ג"כ אין שלהם דהא בחיי האב לא ידעינן שמ"י של אב רק מכח שיכול למוכרה:
בתוס' ד"ה חבלות דידה ואמרינן בהחובל הקוצץ יד ע"ע של חבירו וכו'. ולכאורה קשה דה"ל להקשות בפשיטות מבת גופה דהא בהדיא אמרינן שם גבי חובל בת קטנה של אחרים דמודה רב דנותן שבת לאב. לכן נראה דמשם לא היה יכול להקשות דאפשר לומר דלא קאמר רק שבת קטנה ובהא הי' פשיטא להו דמוריש לבנו כיון שאין רק הפסד מ"י וא"א כלל לאוקמי קרא דוהתנחלתם על זה ולכך מקשה מרבנן דאמרי ינתן הכל לעבד ורבו יאכל פירות דיש לאב הנאה אפי' משבת גדולה שהוא בעד ההפסד על מכירת עולם ובזה היה ס"ד דקרא דוהתנחלתם אותו דאין מוריש זה לבנו ותירץ דגם בזה פשיטא שיכול להוריש שם כיון שבא מכח ההפסד מ"י וא"א לאוקמי קרא דוהתנחלתם כלל כשיש הפסד מ"י וע"כ בחבלות קטנות ומקשה שפיר:
דף מג:
בתוס' ד"ה שפצעה בפני'. בתו"י וריצב"א פי' וכו' ומוקמי הך ברייתא בחבלות גדולות וסברי נמי הך דאא"מ מ"י לאחין עכ"ל לכאורה תמוה דאי סברי דאא"מ מ"י לאחין א"כ למה לאוקמי בחבלות הא צריך קרא למ"י גופיה לכן נראה דהך וסברי נמ' הוא תירוץ אחר דמעיקרא היה רוצה לאוקמי בחבלות גדולות וסברי כרבנן וכקושית התוספ' בד"ה חבלות דידה ותירצו התוס' דשם לא ס"ל לריצב"א ואח"כ כתבו וסברי נמי כלומר ועוד י"ל דסברי כרב לעיל דקרא אתא להורות דמעשה ידיה לעצמה ופליגא אברייתא דר"ח:
דף מד.
בגמרא לימא פליגי דר"נ. הפנ"י הקשה דהא לקמן דף פ"ט מוכיח הש"ס מהמשנה דהאיבעיא במאי גביא וא"כ אמאי קשה ליה אר"ה טפי ממתניתין ע"ש ולפענ"ד נראה ליישב די"ל דהמקשה דהכא סובר כרפרם הטעם משום דאודויי אודי לי' והיינו שהשטר מזויף הוא כמ"ש רש"י וזהו לא שייך רק בב' שטרי מכר וכיוצא שייך לומר לומר ביטל שני את השטר הראשון שהראשון מזויף משא"כ בשני כתובות שנכתבו שניהם אחר הנשואין וזמן הנשואין ידוע לכל העולם דלא שייך לומר בזה תרי כמאה כמבואר בתוס' ביבמות דף פ"ח בד"ה אתא גברא ע"ש וא"כ מה בכך שהשני ביטל השטר הראשון דל שטרא מהכא ותגבה מזמן הראשון בתנאי ב"ד ולכך יכולה לגבות גם מזמן ראשון ואם תרצה גובה מזמן השני כשיש בו איזה תוס' וא"ש אף לפי הס"ד דר"נ אמר אפי' בדאיכא תוס' אבל מר"ה פריך שפיר דמיירי בב' כתובות א' מן האירוסין וא' מן הנשואין דארוסה ל"ל כתובה כ"א בדכתב לה דשייך שפיר לומר ביטל שני את הראשון שהכתובה הראשונה מן האירוסין מזויף ובתנאי ב"ד לית לה והמקשה דהתם סובר בדף פ"ט כרב אסי הטעם משום מדאחולי אחיל ולטעם זה אין חילוק בין כתובה לשאר שטרות ומקשה שפיר ממתניתין לרב נחמן:
דף מד:
בתוס' ד"ה המוציא ש"ר על היתומה וכו' ולעיל נמי תנן דגיורת פחותה מג' יש לה קנס וכו' ולפעד"נ לתרץ די"ל דהא דנקט ריב"ח דינו במש"ר ולא בקנס דלא אמר רק במש"ר ולא בקנס והוא מטעם דלאו מיתורא דריש דקרא דונתן לאבי הנערה לא מייתי רק מסברא אמר דבשלמא בקנס דהמעשה בדידה נעשה ולכך הקנס מסברא דידה הוי רק רחמנא זוכה שבח נעורים לאביה וממילא כי ליכא אב דבת הוי משא"כ במש"ר דהוא אחר נשואין והאב לאו מדידה זכי וע"כ רק לאב עצמו זיכה רחמנא וא"כ ביתומה מנין לנו שרחמנא מחייב ליתן מאה סלע ג"כ לאשה ופריך מאם מאן ימאן דמוקי לה בקידושין ד' מ"ו בפיתה לשם אישות לפמש"ל התוס' בד"ה קרא בעי להי"מ שם וע' בריטב"א בחי' לקידושין שם דכשאב מתרצה והיא ממאנת דהו' קידושין למפרע ובעי גט מדאוריי' ומ"מ משלם קנס הואיל וקידשה שלא מדעת אביה ע"ש ובזה ודאי דאביה לאו מדידה זכי דל"מ למ"ד ביאה נשואין עושה הרי כבר יצאה מרשות ואפילו ביאה אירוסין עושה מ"מ האיך יעלה על הדעת שיתחייב לה קנס כיון שנתרצה לקידושין וגם אביה נתרצה ואשתו גמורה היא מה"ת יתחייב לה קנס וע"כ מעיקרא קנסא לאביה זכי רחמנא משום דקידשה בלא שאלת פיו. ואין להקשות אי בפיתה לשם אישות ע"כ לא מיירי ביתומה דא"כ מקודשת גמורה היא רק בבא עליה ואח"כ נתייתמה א"כ לא מקשה הש"ס כלום. וי"ל דפריך הכי דהא דמרבה יתומה לקנס ע"כ מיירי בקטנה דגדולה הא מחלה וכיון דמיירי בקטנה ממילא יכולין לומר דמיירי ביתומה ולא תפסה קידושין. וכיון דהקנס בפיתה לשם אישות ע"כ לאב זכיי' רחמנא וא"כ יתומה מנין היה לה קנס ועיין לעיל בדף ל"ט בתוס' ד"ה אין לי ע"ש דריבוי זה אסמכתא בעלמא הוא והברייתא מסברא אמר' דאית לה קנס וע"ז מקשה מה"ת יתחייב לה קנס דהא בפיתוי לשם אישות ולמש"ר דמי ומינה מוכיח הש"ס דאפי' במקום שרחמנא זכיי' לאב שלא מכח דידה מ"מ ביתומה הוא לעצמה כיון דמחמתה בא הקנס א"כ ה"ה במש"ר ומשני בבא עליה ואחר כך נתייתמה דנתחייב הבועל לאב וכיון דאא"מ זכות בתו לבניו חשיב כאילו ליכא בן ויורשת הבת זכות האב משא"כ כשלא היה בשעת ביאה אב כלל מה"ת יתחייב להבת קנס כיון דקרא לא כתב רק להאב מנין לנו שבמקום דליכא אב שיתחייב גם כן להבת קנס:
דף מה:
בתוס' ד"ה על פתח ב"ד. ותי' ר"י בעיר שרובה נכרים בטלה קדושת היקף וכו'. משמע מדבריהם דאפי' שאר נסקלין שוו לעובד ע"ז ולכאורה סתרו דבריהם בסנהדרין דף מ"ב בתוס' ד"ה א"ה שכתבו שא"א למילף שאר נסקלין מע"ז דהוי שני כתובין ועיין בספר הפלאה שתי' בדוחק והניח דבריהם דהכא בצ"ע. ונראה לתרץ דהא בלא"ה קשה דהא הכא משמע דאם השער שעבד בו הוא עיר שרובה נכרים דסוקלין אותה בשער שנידון בו על פתח ב"ד אפילו אם השער שנידון בו הוא עיר שרובה ישראל ולא נתבטל הקדושה ועכצ"ל דברייתא דהכא מיירי שהשער שעבד בו הוא עצמו השער שנידון בו ותני בברייתא זו דאם השער שעבד בו הוא רובה ישראל סוקלין אותה על שער העיר חוץ לעיר וכשהוא רובה נכרים סוקלין אותה תוך העיר על פתח ב"ד וע"ז מקשי התוס' הכא הא ילפינן מפרים הנשרפים דבעינן חוץ לג' מחנות ואף שכתבו התוס' בסנהדרין שם דנערה המאורסה וע"ז גזירת הכתוב הוא שחלוקין משאר הנסקלין היינו לענין פתח ב"ד דהכא כתיב שעריך דהיכי דלא אפשר מוקמינן אשער ב"ד ובשאר הנסקלין כתיב והוציא דמשמע חוץ לב"ד אבל לענין שיהיה חוץ לג' מחנות דיליף שם מקרא אחרינא ילפינן הנך משאר הנסקלין דקרא דבשעריך דהוא שער ב"ד אין סותר הג"ש דילפינן התם דבעינן חוץ לג' מחנות דהא הב"ד יכולין לקבוע מקום חוץ לג' מחנות ולדון שם ולסוקלו שם על פתח ב"ד לקיים קרא דבשעריך דהוא שער ב"ד ומקשי שפיר דהכא קתני בעיר שרובה נכרים היא על פתח ב"ד בתוך העיר ואנן ילפינן דבעינן חוץ למחנה ישראל וע"ז תי' שפיר דברובה נכרים נתבטל הקדושה ואין דומה לפרים הנשרפים ומותר אפי' תוך העיר ולפ"ז לא סתרי מ"ש הכא למ"ש בסנהדרין דבסנהדרין שם אמרו דאי ב"ד קבעי דוכתא חוץ למחנה דצ"ל רחוק מב"ד מדאורייתא דכתיב והוציא ומקשי שפיר דהא הכא תנן בעיר שרובה נכרים דדמי לקבעי דוכתא חוץ למחנה דהא נתבטלה קדושת חומה כמ"ש התוס' בכתובות וקתני דסוקלין על פתח ב"ד מדאורייתא ולא רחוק מב"ד ובסנהדרין מבואר דאפי' קבעי ב"ד דוכתא חוץ למחנה צריך שיהיה רחוק מב"ד מדאורייתא מדכתיב והוציא וע"ז תי' דגזה"כ הוא דהכא כתיב בשעריך בשער ב"ד דוקא ואף דגם הכא בכתובות כתבו שיהיה רחוק מב"ד כי היכי דלא ליתחזי ב"ד רוצחים האי מדרבנן הוא דיש כח בידם לעקור דבר מה"ת אבל מדאורייתא בעינן שער ב"ד דוקא ובשאר נסקלין רחוק מב"ד כנ"ל בדעת התוס':
דף מו:
בגמרא וכ"ת ליליף מבושת ופגם. עיין בתוס' לעיל דף מ' בד"ה דאי בעי הקשו וז"ל תימה דהכא לא קיי"ל בושת ופגם דהוי לאבי' אלא מכח שיכול לקדשה וא"כ היכי בעי למיליף קידושין מבו"פ הא בו"פ גופיה לא קים לן אלא מכח שיכול לקדשה וכו' ע"ש ועוד תמהו מאוד התוס' שמשום דאבי' שייך בגווי' ופי' רש"י שבידו לקדשה והוא תמוה דאכתי לא ידעינן שמקבל הקידושין ונלפע"ד לתרץ דהנה לכאורה קשה דהא בקידושין ד' מ"ו מוקי קרא דואם מאן ימאן בפיתוי לשם אישות דשלא לשם אישות קשה קרא בעי ומסיק דמיירי בפיתוי לשם אישות ולומר שמשלם קנס כמפותה לפי מ"ש התוספות בתירוצם הב' בשם י"מ בד"ה קרא בעי ע"ש וכ"כ הריטב"א בחי' לקידושין וע"ש בריטב"א דע"כ מיירי בנערה ולא בקטנה דלהמסקנא מיירי בפיתה לשם אישות ובעי גט מדאורייתא ומ"מ משלם קנס כיון שפיתה לקדשה בלא דעת אבי' וכן משמע בתוספות ד"ה מפתה בדף ל"ט דאיהו מצי מעכב ע"ש וכיון דע"כ בפיתוי לשם אישות משתעי קרא מכח הוכחה דאל"ה קרא בעי ומשלם קנס כיון שקידשה בלא דעת אביה הרי מוכח בהדיא דרק אביה יכול לקדשה דאי היא יכולה לקדש עצמה לעולם בלא דעת אביה מה"ת ישלם קנס הא דינא קעבדה דכן דינה לקדשה לעצמה והוא תימה רבה ועכצ"ל הא דלא מוכיח הש"ס מקרא זה משום דמבואר בדף מ"ז בתוספות ד"ה דזכיי' לי' רחמנא דחופה ונשואה ודאי ברשות אביה (ולא) היא ע"ש ובקידושין דף י' ליה דביאה נשואין עושה או אירוסין עושה. ולפ"ז לא היה להוכיח מקרא זה דהמ"ל ביאה נשואין עושה. ולפ"ז אפילו אם נאמר דיכולה לקדש עצמה מכל מקום א"י לקדש עצמה בביאה לשם נשואין כיון דאין לה רשות להשיא עצמה בלא דעת אבי' וע"י הביאה נעשית נשואה ולהכי משלם קנס כשפיתה אותה לשם ביאת נשואין ואפילו נתרצה אב אח"כ שתהיה נשואה והיא ממאנת אח"כ או שהאב ממאן משלם קנס כיון שפיתה אותה להנשא בלא דעת אביה מה שאין לה רשות לעשות בלא דעת האב. ולפ"ז מיושב ג"כ קושית התוספות דהנה התוספות בדף מ' בד"ה מסתברא דאביה הוי הקשו וז"ל וא"ת ואמאי לא קאמר מדקא יהיב מפתה וכו' ותירצו דדלמא לא יהיב מפתה וכו' ע"ש והוא דחוק דהא ילפינן ג"ש אונס ממפתה דאיכא בו"פ. ובש"מ תירץ דהקושיא ואימא לדידה הוא משום דחבלות צערא דגופה הוא ע"ש. ולפ"ז י"ל דממפתה לא הוי קשה כלל ואימא לדידה דהא מדעתה עבדה ומה בו"פ יש לה ועיקר החיוב הוא ודאי דשייך לאב משא"כ באונס דחבלות דצערה דגופה אפשר דהוי דידה כמ"ש הש"מ. ולפ"ז א"ש דהא דבעי למיליף הכא קידושין מבו"פ היינו ממפותה דזה הוי ידעינן בפשיטות דאביה אף דלפי הס"ד דהכא דאין אבי' יכול לקדשה וממילא גבי אונס דידה הוי מ"מ במפותה ודאי דציוה רחמנא ליתן לאב דהא ל"ד לחבלות כמש"ל ויליף במה מצינו כמו שזיכה רחמנא ממון דבו"פ לאבי' כמו כן קידושין ומשני שאני בו"פ דאביה שייך בגווי' פי' כיון דהנשואין שייך לאב להשיא או לעכב הנשואין ולכך הממון שחייביה רחמנא מחמת שניסת שלא מדעתיה דידה הוי כו' ואפשר שזהו כוונת רש"י בד"ה שייך בה שכתב לביישה בבושת למסרה לביאת קידושין וכו' שהוא מיותר שהיה לו לפרש סתם שבידו למסרה לקידושין ולפמ"ש א"ש דעיקר הקושיא משום דביאה נשואין עושה ואם תרצה להתקדש בביאה אין בידה למסור עצמה רק להאב והברירה ביד האב שלא להשיאה רק למנוול ולמוכ"ש:
דף מז.
בגמרא מסתברא דאבי' הוי דאי ס"ד מע"י לאו דאבי' הוי אלא הא דזכי רחמנא לאב למסרה לחופה הא מבטל לה ממ"י. ועיין במהרש"א דהקשה ל"ל קרא לאמה הא מצד הסברא הוא דמ"י לאב. ולפעד"נ דל"ק דמצד הסברא הוא רק דמ"י לאחר שעשתה הוי לאב וממילא יכול למסור אותה לחופה אבל אכתי לא ידעינן דיכול לכופה למ"י להכי אצטריך לאמה דיכול לכופה למ"י דהא באמה ג"כ יכול לכופה:
בתוס' ד"ה משום איבה צ"ל לפ"ה דמתניתין דהתם לצדדין קתני. ועיין במהרש"א שהקשה דהא גם לפי' ר"י קשה למ"ד דתניא בסמוך א"כ רישא דבנו ובתו הקטנים לצדדין דבבתו אפי' אינה סמוכה. ויותר קשה לפי' ר"י דמקשה סיפא דקתני בנו ובתו הגדולים לעצמה דלר' יוחנן דמפרש התם קטנים סמוכים גדולים אינן סמוכין קשה סיפא דקתני גדולים לעצמה הא בבת שהיא גדולה דהיינו נערה אפילו אינה סמוכה לאבי' משום איבה דקידושין וכן לשמואל דאמר משום דמריצה מ"מ בבת שהיא נערה דהיינו גדולה לאבי'. ונראה דבמתניתין דקתני מציאת בנו ובתו מיירי בבת דומיא דבנו דהיינו יתומה בחיי אבי' דהיינו שניסת כבר פ"א ונתגרשה כעין שכתב הסמ"ע בח"מ סי' ר"ע ע"ש דאין לאבי' עוד רשות בה וא"כ א"ש לר"י דבקטנה ואינה סמוכה דמציאתה לעצמה דליכא איבה דקידושין דאבי' לא יכול לקדשה עוד ולשמואל בנערה דאינה מריצה לאבי' לעצמה. ומ"ש התוס' היינו דוקא בקטן לאו לפרושי דמתניתין אתי רק לדין בעלמא קתני. והנה בדברי רש"י ג"כ תמה המהרש"א דלרש"י דהטעם משום איבה דמזונות א"כ לר' יוחנן מאי רבותא איכא במתניתין דקתני האב זכאי במציאת בתו אי מיירי בסמוכין א"כ גם במציאת בנו שייך לאביו ואי מיירי באין סמוכין גם במציאת בתו לא זכה. ונראה לתרץ דהא דבמתניתין בב"מ מציאת בנו ובתו ומפרש ר' יוחנן בסמוכין בודאי דהיינו בזמן שאביו נותן לו משלו אבל כשאביו אינו נותן לו משלו רק שהבן אוכל ממעשה ידיו ודאי דמציאותיו שלו ולא תיקנו חכז"ל בכה"ג שיהא מציאותיו לאביו מחשש שמא לא יספקו לו מעשה ידיו ולא זיין אבל בבתו אפי' בכה"ג שאוכלת ממ"י כ"ז שלא ראינו שאינו נותן לה בדלא ספקה תלינן שיתן לה בודאי כשלא יספיק מעשה ידי' דבתו זילא בי' מילתא ובודאי זיין לה כשלא יספיק לה מעשה ידי' ולכך תיקנו שיהא מציאתה לאבי' כשיש לה מעשה ידי' המספיקין משום דלפעמים יצטרך אבי' ליתן לה ואם לא יתנו לו מציאתה לא יתן לה מזונות בדלא ספקה ותצטרך לחזור על הפתחים ועוד דאף שנתרצית עם אבי' לאכול ממ"י אוכלת היא משל אבי' דהא מ"י של אבי' והא דאין מציאתה לעצמה באין סמוכה היינו דוקא שראינו לפעמים שלא ספקה במ"י והאב אינו נותן לה וצריכה לחזור על הפתחים אבל כל שספקה במ"י ונתרצית כך עם אבי' מציאתה לאבי' משום דלפעמים לא יהי' ספקה וזה חשוב סמוך לשולחן שאוכלת משלו. ולפ"ז א"ש דמתניתין מיירי באוכלת ממ"י דזה דוקא בבתו נערה לאבי' ולא בבן ולא בבוגרת. ומ"ש התוס' הטעם הא דחשו בנערה הסמוכה ולא בבן הסמוך משום דחשו יותר לתקנת הבנות משום דזילא בהו מילתא וכו' נלפענ"ד דכוונת התוס' הוא רק בנערה חשו ולא בבוגרת דלא כמהרש"א כי כן מצינו בתקנת בנן נוקבין דלא תיקנו חכז"ל רק אחר שתבגר:
בא"ד אבל קשה לפרש"י וכו' אין נראה לרשב"א דשייך איבה אף היכא דקא מיתזנא בע"כ כדמוכח לקמן דאלמנה מיתזנא בע"כ ואפ"ה מ"י להיתומים וכו' ע"ש. והנה לכאורה קשה דאמאי לא הביא ראיה מבעל עצמה דהא הבעל ג"כ חייב לה מזונות בע"כ דהא מזונות עיקר ואעפ"כ מציאתה לבעלה ונראה דלא יכול להביא ראיה מאשה לבעלה דאפילו באשה איבה דמציאתה הוא משום דקטטה אבל מיתומים מביא שפיר ראיה א"כ הא קשה אמאי לא מקשה מאלמנה עצמה דמציאתה לאחר מיתת בעלה לעצמה. ונראה לפענ"ד דבאלמנה לא שייך איבה כיון דהיא נותנת להם מ"י אבל מאחין מקשה שפיר לפי הסברא דגם מ"י לעצמה דאמאי מציאתה לעצמה והא איכא איבה כיון דגם מעשה ידיה אינה נותנת להם. ואין להקשות דאמאי לא תיקנו חכז"ל דמ"י לאחין דז"א דבשלמא לגבי דאבי' דמ"י שייך לו מדאורייתא וכיון דמת שאין האחין יורשין אותו הזכות וצריכין חכז"ל לעשות תקנה חדשה ותקנה חדשה לא עשו חכמים בשביל זה אבל במציאתה מקשה שפיר דמציאה הוא לאביה הוא רק משום תקנה ושלאחר מותו אמאי לא יהיה לאחין דתקנה חדא הוא וכיון דבמקום אב קיימי ליתן מזונות היה לו להיות ג"כ מציאתה להיורשין משום איבה דמזונות כמו באב וכמו שהניחו התקנה באלמנה נגד יתומים ועיין בר"פ אלמנה ניזונת מ"ש ליישב שיטת רש"י:
בתוס' ד"ה דזכי ליה רחמנא וצ"ע אמאי לא גמרינן קידושין מחופה וכו'. ולפעד"נ ליישב דשאני נשואין שמוציאה עצמה לגמרי מזכות האב משא"כ בקידושין כנלפענ"ד:
ברש"י ד"ה לימא בפלוגתא דמ"ד בעלה יורש נדונייתא מן האירוסין וכו'. נראה דודאי אא"ל דס"ל דבארוסה יורשה דהא אין חייב בקבורתה וכמה ברייתות דקתני מתה אינו יורשה רק כוונת רש"י כשכבר הכניסה לו מן האירוסין ומסרה לידו והוא כתב לה תוס' כנגד מה שהכניסה לכך ס"ל כיון דאם מת הוא גובה מה שהוסיף לה כנגד נדונייתא לכך כשמתה היא יורש אותה. והתוס' הקשו מהא דקתני הלכו שלוחי האב וכו' משום דשם תנן בהדיא דאפילו כתובה בבית בעלה אביה יורשה:
דף מז:
בגמרא וקבורתה תחת כתובתה. הנה בתוס' דף פ' בד"ה או דילמא כתבו דלאו דוקא נקט כתובה ה"ה נ"מ אלא דרגילות הוא טפי וכו'. והוא דחוק קצת דהיה לו לומר סתם קבורתה תחת ירושתה. לכן נלענ"ד דהך ברייתא מתניא קודם תקנת אושא שתיקנו אשה שמוכרת בנ"מ דהבעל מוציא מיד הלקוחות לכך לא תיקנו רק תחת כתובתה של צאן ברזל דבהא אין האשה יכולה לסלק אותן מירושתן מדאמר בב"ק דף פ"ט אם אמרו בנ"מ יאמרו בנכסי צ"ב מש"ה תיקנו קבורתה תחת כתובתה דוקא אבל לא תחת נ"מ כיון שקודם תקנת אושא היא יכולה לסלק אותו מירושתה של נ"מ והברייתא דף פ' מיירי אחר תקנת אושא דגם מנ"מ אינה יכולה לסלק אותו מירושתה ממילא קבורתה אפי' תחת נ"מ:
בתוס' ד"ה תיקנו מזונות דלא אמר ר"ל דמ"י עיקר אלא שא"י לומר א"נ וא"ע וכו'. ונראה ליתן טעם לזה דבשלמא אי מזוני עיקר ובודאי נתקן רק לטובתה וכן כשתיקנו אח"כ מ"י לבעל היינו משום איבה דמזונות כמ"ש התוס' בד"ה משום איבה וזהו ג"כ רק טובתה הוא וכיון שאין רצונה במזונותיה ממילא לא שייך איבה דמזונות וא"צ ליתן לו המ"י משא"כ אם נאמר מ"י עיקר ע"כ טעם התקנה הוא כמו הטעם שתיקנו במציאתה ובהעדפה שע"י הדחק והוא משום איבה דקטטה כמ"ש התוס' שם ואח"כ תקנו מזונות תחת מע"י וכשלא יתן לה מזונות ממילא לא תתן לו מ"י ויהיה איבה דקטטה ואיבה דקטטה הוא טובת שניהם והפנ"י כתב הטעם דע"כ הי' התקנה היכא שלא ספקה שמחוייב ליתן לה מזונות דאל"ה מאי תקנה היא שמחויב ליתן מזונות הא אפי' בעבד עברי א"י לומר עשה עמי וא"ז ע"ש ובספר הפלאה כתב דודאי צריך הי' להתקנה והתקנה דמזונות כיון דלא תיקנו רק חמש סלעים משקל לשבוע אם תעשה ה' סלעים ליום אחד יכול לומר החמשה סלעים אני נוטל ואזינך יום זה ובימים אחרים תעשה ותיזון דבעבד עברי ודאי דיכול לומר כן ביום זה עשה לי ואזינך וביום השני עשה וזן לעצמך ע"ש. ולדידי מספקא טובא דבעבד שהשכיר עצמו לשש ודאי דא"י לומר בעת שיהיה מלאכה לעבד עשה ואזינך ויקח כל המ"י לעצמו וכשלא יהיה מלאכה באיזה ימים יאמר לו צא מע"י במזונותיך וימות ברעב ואין שום סברא דודאי כשעושה עמו נתחייב לראות שיהיה לו מזונות כל ימי שהוא שכיר אצלו ומכ"ש אשתו ועוד דבאשתו יכולה לומר אם תעשה ביום א' ה' סלעים כיון שמגיע לך לפי ערך תקנת ה' סלעים לשבוע מעט יותר מסלע ליום ואתן לך משקל זה והמותר הוא משלי ותקנה מהן קרקע דעדיין לא היה תקנת מותר וביום ב' תאמר לו אם תתן לי על מזונות אעשה עוד ואם לא תתן לי אעשה לעצמי ולפעד"נ לתרץ בפשיטות די"ל דהתקנה דמזונות היה רק בספקה דכיון דאין עליה חיוב מע"י רק משקל ה' סלעים והן בד"מ שוה זהב לכל שבוע והמותר הוא שלה קודם תקנת מותר תחת מעה כסף א"כ י"ל דהתקנה ראשונה במ"י היה שמותר ממה שצריכה למזונות מחויבת לעשות לבעלה משקל ה' סלעים שעולה בד"מ זהב ואח"כ אם יהיה מותר יהיה שלה כגון שמעשה ידיה חמשה זהובים בכל שבוע ומזונות הוא זהב בכל שבוע ומשקל ה' סלעים הוא ג"כ זהב ואם מנכה הזהב שצריכה למזונות והזהב שצריכה לעשות לבעלה לא ישאר לה רק שלשה זהובים ואח"כ תיקנו שנגד משקל ה' סלעים דעושה לו מחויב ליתן לה מזונות וממילא נשאר לה לפי חשבון זה ארבעה לכל שבוע ולפ"ז נוכל שפיר לומר דהתקנה היה אף בדספקה אבל בדלא ספקה מקשה התוס' שפיר דיהיה יוכל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך:
בגמרא מאי לפיכך. קשה דלכאורה המ"ל בפשיטות דהא התוס' כתבו בד"ה זימנין דלא מלו דאף דמ"ל א"נ וא"ע מ"מ א"י לומר איני נפדית ואיני נותן פירות שלא תטמע בין הנכרים ומשאר טעמים כמ"ש שם והשתא א"ש לשון לפיכך דבמ"י אין בירור שיטול הבעל שהרי יכולה לומר א"נ וא"ע משא"כ בפירות ע"כ הבעל אוכל פירות דכיון שהוא תחת פרקונה א"י לסלק אכילתו וע"כ הבעל אוכל פירות:
בתוס' ד"ה זימנין דלא מלו התם משום דאינה מפקעת לגמרי התקנה שאם אמרה איני ניזונת ואיני עושה ולמחר תעשה ותהי' ניזונת וכו'. אין הכוונה לענ"ד שאם אמרה איני ניזונת ואיני עושה שיכולה לחזור בה הא ודאי ליתא כדמוכח בדף ק"ז בתוס' ד"ה חיישינן שמא אמר לה שאם קיבלה על עצמה כשאמר לה צאי מ"י במזונותיך ששוב א"י לחזור בה אף בדלא ספקה עכשיו ע"ש רק הכוונה דודאי כשאומרת על זמן קצוב א"י לחזור באמצע זמן רק בכלות הזמן שקבעה ומ"מ א"י לומר א"נ וא"ע לעולם שלא לעקור התקנה לגמרי אבל על יום או על זמן קבוע ודאי דיכולה לומר וכו':
בא"ד דהא פירות של כל ימי' תחת פרקונה וכו'. ולפעד"נ ליתן טעם פשוט דהא ודאי בשעת נישואין יכולה להתנות שלא ליתן פירות וכן הבעל יכול להתנות שלא לפדותה כמבואר באה"ע סי' ס"ט סעיף ו', וע"כ דמיירי אחר הנישואין וכיון דהפירות של כל ימי' תחת פרקונה של פ"א כמ"ש התוס' וכיון שכבר הי' לו אחר הנשואין חשש פרקונה פ"א ממילא שוב א"י האשה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות כיון שהי' לה כבר חשש פ"א והחשש זה שוה למכור בממון לפי ע"ה שיש בו ממילא מגיע פירות של כל ימי' משום חשש זה שהי' להבעל אחר נישואין ושוב א"י לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות:
דף מח:
בתוס' ד"ה רב אסי אמר אף לתרומה וכו' וקשה לר"י דאפילו עולא דמפרש שטעמא דמשנה ראשונה משום שמא ימזגו לה למשנה אחרונה מודה דטעמא משום סימפון וכו. ולפעד"נ לתרץ וליישב ג"כ דברי הרמב"ם שפסק כמשנה אחרונה וכתב הטעם באחרונה משום שמא ימזגו שתמהו עליו דהא בגמרא מוכח דלמשנה אחרונה לכ"ע משום סימפון דהנה בנדרים דף ע"ג במשנה דבוגרת מששהתה י"ב חודש ר"א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותי' יפר ואמר רבה ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן הגיע י"ב חודש אוכלת בתרומה זו משנה ראשונה וכתב הר"ן וז"ל דקס"ד השתא דאי לאו דמשנה ראשונה ס"ל כר"א אע"ג דאיסור תרומה בארוסה ליתא אלא מדרבנן דגזרו אי משום סימפון אי משום שמא ישקה אפ"ה אי לאו במידי דאורייתא קיימא ברשות בעל כר"א לתרומה נמי אע"ג דמדרבנן היא לא אוקמוה ברשותו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ולהסביר דברי הר"ן נראה דבקדושין דף מ"ה בנתקדשה לדעת אבי' וניסת שלא לדעת אבי' דרב אמר אוכלת בתרומה ור"א אמר אינה אוכלת שמא יבוא אבי' וימחה ונמצאת זרה למפרע ומקשי התוס' וז"ל ואע"ג דלא שייך הכא לא משום סימפון ולא משום שמא תשקה מ"מ לא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה ע"ש (והנה לכאורה קשה דהא בכתובות דף נ"ח אמרינן דנ"מ בין אם אמרינן טעם דמשנה ראשונה משום דשמא ימזגו לטעם משום סימפון ואמרינן דא"כ קיבל ופי' רש"י שהבעל קיבל עליו המומין ע"ש ולפ"ז קשה דמה בכך שמקבל עליו המומין הא לא חילקו בין ארוסה לארוסה וצ"ל דהאי סברת התוס' דלא חילקו הוא רק למשנה אחרונה דאוסרין בהגעת זמן אבל למשנה ראשונה בהגיע הזמן ע"כ לא ס"ל הך סברא דלא חילקו דהא אף כשהגיע הזמן עדיין ארוסה היא) ולפ"ז א"ש דברי הר"ן דהס"ד בנדרים הוא סבר ג"כ כרב אסי בקידושין דלא חילקו בין ארוסה לארוסה אף למשנה ראשונה ולכך אמר דע"כ משנה ראשונה ס"ל כר"א דאמר יפר וכיון דיש לה דין נשואה לענין הפרת נדרים לא שייך לומר דלא חלקו בין ארוסה לארוסה כיון דבהגיע הזמן יש לה דין נשואה ולענין הפרת נדרים חילוק גדול יש ביניהם ואביי פליג התם בנדרים ואמר דע"כ לא קאמר וכו' וס"ל דלמשנה ראשונה לא אמרינן כלל לא חילקו בין ארוסה לארוסה ולכך אף דאין לה דין נשואה לענין הפרת נדרים מ"מ אוכלת בתרומה דרבנן. ולפ"ז א"ש דודאי הסוגיא בדף נ"ח דאמרינן התם בשלמא למ"ד משום שמא תשקה משנה אחרונה משום סימפון הוא רק אליבא דאביי בנדרים שם דאליבא דרבה בנדרים שם יכולין לומר דבין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה הטעם משום שמא תשקה וטעם מחלוקתו כבר אמר רבא בנדרים דהמשנה ראשונה ס"ל כר"א דהוי כנשואה לענין הפרת נדרים ושוב לא שייך לא חילקו בין ארוסה לארוסה כיון דכבר יש לה דין נשואה לענין הפרת נדרים ומשנה אחרונה ס"ל כרבנן דנדרים שם דיש לה רק דין ארוסה לענין הפרת נדרים ולא חילקו בין ארוסה לארוסה וע"כ הסוגיא בדף נ"ח לא קאי רק לאביי בנדרים שם דס"ל דמשנה ראשונה ג"כ ס"ל כרבנן דיש לה דין ארוסה לענין הפרה ואליבא דרב בקידושין דלא ס"ל כר"א בהא דלא חילקו בין ארוסה לארוסה לכך הוצרך לומר בטעם מחלוקתן בין משום סימפון ובין משום שמא תשקה. ולפ"ז א"ש דברי רש"י הכא די"ל דר"א דס"ל בקידושין דלא חילקו בין ארוסה לארוסה ס"ל ג"כ כרבה בנדרים דטעם מחלוקתן דמשנה ראשונה ס"ל כר"א דיפר ומשנה אחרונה ס"ל כרבנן בנדרים ולשני הטעמים משום שמא תשקה ולכך במסר האב דיש לה דין נשואה לכל ולא שייך שוב לומר לא חילקו בין ארוסה לארוסה במסר דיש לה דין נשואה ממש. ולפ"ז א"ש ג"כ דברי הרמב"ם די"ל דהרמב"ם פסק כרבה בנדרים וכ"ע ס"ל הטעם דשמא תשקה וכמש"ל ואף דאביי דהוא בתרא פליג עלי' דרבה יש לומר כיון דאביי לא אמר רק בלשון דילמא הלכה כרבה וכן כתבו התוספות בכתובות דף ל"ו בד"ה אמר רבה קסבר ר' יוסי שכתבו בתי' שם וז"ל ומיהו רבה לא קאמר אלא דילמא:
בא"ד וקשה דרב אסי חייש לסימפון בהגעת זמן טפי מבמסר כו' ובפרק אע"פ דף נ"ח אמרינן איפכא דקאמר מאי בינייהו קיבל מסר והלך פי' מסר האב דלמ"ד משום סימפון איכא וכו'. ולפעד"נ לתרץ דהנה הש"מ כתב לחלק בין הא דאמרי' בדיקת חוץ לא שמיה בדיקה ובמסר לשלוחיו מהני בדיקה וכתב דבבדיקת שלוחיו עדיף מבדיקת חוץ ע"י קרוביו וזה דחוק מאוד לכן נלפענ"ד הטעם דהנה המג"ש והפנ"י הקשו מ"ט בתרומה חייש לסימפון ולענין טומאה לא חיישינן לסימפון וע' בפ"י שתי' דלענין טומאה שכבר מתה סמכינן ארובא משא"כ לענין תרומה חיישינן שמא ימצא בה סימפון הרי היא זרה לפנינו בודאי מש"ה חששו טפי. ולפ"ז מיושב קושית הש"מ הא דמהני בדיקת חוץ ע"י מסירת שלוחיו ובדיקת חוץ ע"י קרוביו לא מהני דנראה הא דלא מהני בדיקת חוץ ע"י קרוביו לתרומה אינו החשש דשמא לא בדקו הקרובים יפה רק החשש הוא דלמא אתייליד בה איזה מומין אחר הבדיקה וכשימצאו קודם הנישואין נאמר מחמת חזקה כאן נמצאו וכאן היו שבודאי קודם אירוסין נולדו בה המומין כמבואר לקמן דף ע"ו דבעודה בבית אבי' צריכה להביא ראי' וע' בב"ש באה"ע סימן ל"ח דאף הקידושין צריך להחזיר ויוצאה בלא גט הרי מבואר לענין שתצא בלא גט לא סמכינן אבדיקת קרובים ואמרינן דקודם אירוסין נעשה המום כיון שרואין בה המום וחזקה אין אדם מפייס במומין ולכך אסורה לאכול בתרומה אף שנבדקה ע"י קרוביו דחיישינן דלמא יולדו בה מומין אחר הבדיקה ונחזיק אותה בזרה למפרע שתצא בלא גט ויאמרו שזרה אוכלת בתרומה דהא עיקר החשש הוא רק משום שלא יאמרו העולם דבשביל איסור לא חיישינן כלל דסמכינן ארובא דהא מותר לטמאות עצמו מטעם זה וזהו שאמרו בדיקת חוץ לאו שמיה בדיקה והוא מטעם זה כיון דלא מהני לענין גט לא מהני ג"כ לענין תרומה כיון דמכל מקום יש חשש שיאמרו זרה אוכלת בתרומה לכך לא אכלה והמשנה ראשונה ס"ל דלא חיישינן לשמא יתייליד מומין אח"כ ולכך ס"ל דבדיקת חוץ שמיה בדיקה משא"כ במסר דהוי כנשיאה ממש וממילא אם יולדו בה מומין וימצאו בה אחר נישואין דהא כשימצאו בה אמרינן מחמת חזקה כ"נ כ"ה שאח"כ נולדו כיון דמסירתה לכל הרי נכנסה לרשות הבעל דקתני על הבעל להביא ראי' ולכך מהני בדיקת שלוחים בשעת מסירה כיון דנעשה נשואה משא"כ בהגיע הזמן דדין ארוסה עלי' וכשימצא בה מומין קודם הנשואין מחזיקין לה בקודם אירוסין ותצא בלא גט ונמצאת זרה אכלה בתרומה ולפ"ז מיושב קושית התוספות דבדף נ"ח דאמרינן דא"ב קיבל מסר והלך הוא להמסקנא דהכא דמסירה לא מהני רק לירושתה ועיין בר"ן דמסירה לא מחשיב אותה כנכנסה לרשות הבעל. והא דאמרינן בנכנסה לרשות הבעל דהבעל צריך להביא ראי' אמר רבא לקמן דף ע"ו בטעם משום דאיכא תרתי חזקה והיינו חזקת הגוף וחזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקה וכיון דקתני נכנסה לרשות הבעל ע"כ אפי' בנכנסה לחופה ולא נבעלה דהא בחופה ג"כ נכנסה לרשות הבעל היא וע"כ הא דאמר חזקה אין אדם שותה אין הכוונה דדוקא בבעל רק דא"א מכניסה לרשות עד שבודקה וזה נקרא שותה בכוס. ולפ"ז למאן דס"ל דמסירה ג"כ דין נשואה יש לה דמסירתה לכל וממילא איכא חזקה במסר ג"כ דודאי בודק אותה ע"י שלוחין כיון דבזה נקראת כבר נכנסה לרשות הבעל ודאי בודק אותה אבל למ"ד דמסירה לא הוי כנשואה כלל כמ"ש הר"ן בהדיא דלא הוי כנכנסה לרשות הבעל ממילא ליכא חזקה דא"א שותה במסירה לשלוחין ואין בודק אותה כלל רק בהגיע הזמן משום דנותן לה מזונות בדיק לה משא"כ במסר למאן דס"ל דמסירה לא הוי כנשואה לא נתחייב במזונותי' ולא הוי כנכנסה לרשות הבעל לא בדיק לה ורב אף דסבר מסירתה לכל ואפ"ה סובר חוץ מתרומה צ"ל דסובר כר"א בכתובות דף ע"ו דלא ס"ל כרבא דהטעם הוא משום דא"א שותה רק משום מנה לי בידך וא"כ אינו בודק כלל ולכך אסורה לאכול בתרומה משום סימפון:
בא"ד ועוד אומר ר"י דמ"ל דא"ב למ"ד סימפון ליכא כו'. עכצ"ל דלא ס"ל כפי' רש"י בדף נ"ח בד"ה קיבל מסר והלך דהלך היינו שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל דאפילו לפר"י בהלך איכא משום סימפון ואיכא משום שמא תשקה. ועיין בספר הפלאה שמתרץ בדוחק. ובאמת הוא פשוט דס"ל לר"י כפי' המפרשים שהביא הש"מ דמסר והלך חדא הוא שמסר האב לשלוחין והלך מהם האב דליכא משום שמא תשקה ומשום סימפון איכא:
בגמרא כתובתה מאי היא דאי מתה ירית לה וכו'. מכאן מוכח דלענין מציאתה ומעשה ידיה וקידושיה דאב דלא מיבעיא לפי' רש"י בטעם ירושתה דאחיל לבעל מחמת קירוב נשואין ולפ"ז י"ל דדוקא לבעל אחיל דעיקר האומדנא בין האב להבעל משום אחתוני הוא כמבואר בדף נ"ז אבל לבת לא מחיל אלא אפילו להר"ן ולשאר פוסקים דס"ל דמסר לא הוי כנכנסה לרשות הבעל אבל מ"מ יצאה מרשות האב לענין הפרת נדרים ולענין חנק וא"כ י"ל דגם לענין מעשה ידיה ושאר דברים יצאה מרשות האב במסר מ"מ נלפענ"ד דלא יצאה לענין זה דדוקא בחנק ובהפרת נדרים דכתיב בית אביה ממעטינן מסר דשוב לא הוי בבית אביה אבל קידושין ומעשה ידיה דמקראי אחריני נפקא להו דלא כתיב בהו לישנא דבית אביה זיכה בה האב אף במסרה וראיה לזה דאלת"ה א"כ הי"ל להש"ס לפרש הא דאמר י"ל לכתובתה בפשיטות דקודם מסירה בעודה ארוסה כתובתה של אב ואחר מסירה כתובתה שלה אלא ודאי דלענין כל שבח נעורים לא יצאה מרשות האב:
דף מט:
בתוס' ד"ה אכפייה רבא א"נ קצבו בני העיר וכו'. לכאורה תמוה דא"כ האיך מייתי ראיה להא דאי אמיד כפינן דמיירי בלא קצבו ואפשר שמפרשי' גם הא דאי אמיד כפינן דמיירי בקצבו בני העיר שיפרנסו עניים שלהם דאז כופין לאב לפרנס את בני העיר כמבואר ביו"ד:
בא"ד דאיכא תרתי לאוי וכו'. קשה לי דא"כ לא א"ש הא דפרוטה דר"י דהא דפטור מליתן לעני הוא רק משום דעוסק במצוה פטור ממצוה ואי איכא לאוי בצדקה ודאי דאין עוסק במצוה פטור מדבר שיש בו לאוין:
בגמרא אלמנתו ניזונת מנכסיו וכו'. בש"מ הביא בשם הרא"ה שתמה על זה על מה דהוכיח הגמרא דבנותן מתנה לבנו הוא ואשתו ניזונין מהן מהא דשלח רבין הא בב"ב אמרינן דדוקא התם דבעל במקום פסידא עשאוהו כיורש משא"כ בנותן מתנה דבכ"מ עשאוהו כלוקח אפשר דאינה ניזונת. ועוד קשה לי מה דמשני הגמרא איכא דטרחן דע"כ בלית ליה מיירי כיון דמשום טירפא אתא עלה וא"כ מה בכך דאיכא דטרח הא כל בע"ח גובין ממשעבדי היכא דליכא ב"ח אף דאיכא דטרח. ועוד קשה דאי מטעם טירפא הוא א"כ אי נשא אשה אח"כ א"י לטרוף ממתנה הקודם. ובש"מ הביא הירושלמי דמנסבין ליה אשה אחר המתנה ומטעם דאי לא מסרינן ליה אשה שפחה לשמשו אלמא דלאו משום טירפא הוא. לכן נלפענ"ד דהא דנקט הוא ואשתו ניזונין מהן מיירי בין באשה הצריך לה ובין באשה שא"צ לה ואשה הצריך לה בכלל הוא היא דהא מסרינן לו שפחה לשמשו וכ"ש אשה ולא היה צריך למיתני כלל אשתו וע"כ הא דנקט אשתו מיירי באשה שאין צריך לה כגון במורד עליה או באלמנתו וקמ"ל דג"כ ניזונת וע"כ הוא מטעם שכתב הש"מ דאמדינן דעת הנותן מתנה להיורש שאינו נותן אלא מה שישאר לאחר מותו ומהני לענין שאינו יכול ליתן לאחר אח"כ וגם לענין שאר יורשין אבל מה שצריך לו בחייו הן לישא אשה אח"כ או ליתן לבע"ח שלו לענין זה לא היה דעתו ליתן כלום וכן מבואר במרדכי ובאה"ע סי' ע' סעיף א' עב"ש דמתנה ליורש חשיבא רק כירושה ולפ"ז אף מטלטלין שנתן יכול בע"ח שלו לגבות דבחייו לא הוי אף כיורש דליהוי בו דין מטלטלין דיתמי דלא משתעבדי ולזה פריך שפיר בש"ס ל"ל תקנת אושא לאשמועינן דאמדינן דעת הנותן כמש"ל הא מוכח מהא דשלח רבין זה דאמרינן סתם ניזונת מנכסיו ואמרינן בב"ב דף קל"ט הטעם דבמקום פסידא דאלמנה עשאוהו כיורש והיכא דליכא פסידא חשוב כלוקח ולפ"ז אם יש לה נכסים שירשה מאביה שלא הכניסה לבעל יכול לומר להאלמנה שבאה לגבות הנחתי לך מקום לגבות שתיזון מהם וא"כ אמאי תנן ניזונת מהם סתם הא יש לה זכות בנכסים שתוכל למכור בטובת הנאה אם ימות הבעל וא"כ היה לב"ד למכור מקודם זכות שלה בט"ה ומזה תיזון האלמנה והמותר שלא תספיק למזונותיה ישלם הבעל ומזה מוכיח הש"ס דכל מתנה ליורש לא הוי אלא ליורשו לאחר מותו כמ"ש הש"מ והמרדכי כמש"ל מטעם דאמדינן דעת הנותן כך וא"כ ה"נ דהבעל הוי יורש שלה והנכסים שהכניסה לו הוי כמו נותן מתנה ליורשו דלא הוי רק לירש לאח"מ ואמדינן דעתה שלא הכניסה לו לענין זה שלא ישאר לה שום זכות אף לאח"מ ומה שצריכה בחיי' לשלם להאלמנה לא הקנה לו כלום והיינו דפריך הש"ס גדולה מזו אמרו אף באשה לבעלה שלא חשיבא כנותנת כל נכסים ממש דנשתיירו לה דמי הטובת הנאה ואפ"ה אמרינן דאמדינן דעתה מכ"ש בנותן כל נכסיו דלא חשיב כלוקח מטעם זה וע"ז משני הש"ס דלא מוכח מידי דהתם ליכא דטרח כלומר דהתם חשיבא יותר כנותנת כל נכסיו דהא אף טרחתה מה שהיא עושה נותנת לו ולא הניחה לעצמה כלום לכך אומדנא גדולה היא דלא הכניסה לו רק מה שישאר אחר מותה ומה שצריכה בחיי' לשלם להאלמנה לא הקנה לו כלל כדי שיהיה לה לשלם מה שחייבת להאלמנה אבל הכא איכא דטרח דבאב שנתן לבנו השאיר לעצמו מ"י שיכול לזון את עצמו ואת אשתו במ"י ליכא אומדנא כ"כ דס"ד דליחשבא כלוקח קמ"ל תקנת אושא והש"מ הביא בשם הרא"ה תי' על קושייתו הנ"ל דבסוגיא דשמעתא ס"ל דבעל לוקח הוי רק משום מזונות אלמנה עבדוהו כיורש ולזה מכ"ש שיש לעשות מתנות בנו כיורש ע"ש. אך עדיין קשה דהא אצטריך לאשמועינן דאפילו באשתו שנשא אחר המתנה גובה ממתנות בנו משום אומדנא. ולכן נראה דהמקשה סובר דודאי אשתו הצריכה לו לא אצטריך לאשמועינן דנכלל בכלל הוא דאפי' שפחה לשמשו מסרינן כמבואר בירושלמי הובא בש"מ וע"כ אשתו דנקט היינו אפילו אשתו שאין צריך לה כגון אלמנתו או מורד עליה ואתא לאשמועינן דאלמוהו לשיעבודא דמזונות שתטרוף ממתנות בנו ולזה מקשה דזה נשמע מהא דטורפת מבעל וכמו שפירש הש"מ כנ"ל:
בתוס' ד"ה הוא ואשתו ניזונין מהן וכו' דנקט בנו משום דמיירי שיזון אפילו ממטלטלי וכו'. וע' מהרש"א דהקשה דא"כ מאי מקשה הש"ס הוא ואשתו מיבעיא הא אצטריך לאשמועינן דניזונין אפי' ממטלטלין דאלמנתו אין ניזונה רק מקרקע ותי' דבחייו אין לחלק בין מקרקע למטלטלין וכו'. והוא תמוה מאוד חדא דהא כתב לקמן בעצמו דמה שכתבו דלאחרים יש לחלק בין מטלטלי למקרקע מיירי לאחר מיתה. ועוד קשה דאי מיירי בחייו א"כ באחר אמאי אינן ניזונין ממטלטלים ואם נאמר דמקבל מתנה לא גרע מיורש דאינו גובה מטלטלי רק בנו גרע משום אומדנא הדרא קושיא לדוכתי' מאי מקשה הש"ס הא אצטריך לאשמועינן דלענין מטלטלי בבנו דגרע משאר מתנה. וכן מ"ש מהרש"ל בא"ד על מ"ש התוס' מיהו בי"נ משמע דלא טרפי ממתנה הקשה הא מסיק הכא דלית הלכתא כוותי'. וגם הוא תמוה מאוד דהא ספיקא דהתוס' לכאורה הוא אי שייך במתנה התקנה דאינה גובה למזונותי' מנכסים משועבדים כלל ולפי מה דמוקי לה התם לתקנת אושא נגד מטלטלין וע"ז אמרו דלית הלכתא כתקנת אושא בזה ולפ"ז אף דלית הלכתא כתקנת אושא במטלטלין מ"מ הוצרך להאי דיש נוחלין דאינה ניזונת אף ממקרקעי וכן הקשה בספר הפלאה. לכן נ"ל לפרש בכוונת דברי מהרש"א דמ"ש בד"ה הוא ואשתו דמשום מטלטלי לחוד לא אצטריך לאשמועינן התקינו כו' כוונתו דמהרש"א ס"ל דגם הוא נלמד מק"ו מהא דאלמנתו כמו שמסיים אלמא דגוף האומדנא דמתנת בנו לא נחשבת רק כירושה נלמד מק"ו מהא דלא עשו לבעל רק כירושה כעין מש"ל בשם השיטה או מטעם שכתבתי לעיל ולזה כתב שפיר דכיון דמטעם אומדנא אתינן על מתנת בנו להחשיבו כירושה בעלמא ודאי דאין לחלק בין מטלטלי למקרקעי. ומה שמסיים המהרש"א משא"כ כו' אחר כו' פי' דקושית התוס' מאחר והיינו שהקשו דאם נאמר דמזונות טרפא אפי' ממתנות אחר והי' קשה להם דלמה לי' לאשמועינן דבאשתו ניזונת מטעם אומדנא שהוא רק בבנו הא באחר ניזונות מטעם טרפא וע"ז תי' התוס' שפיר דמטעם טרפא אין יכול לטרוף ממטלטלים וקמ"ל דמתנת בנו טרפה ממטלטלים מטעם אומדנא אפי' ממטלטלים. ומה שהקשה המהרש"א על מהרי"א שהביאו התוס' מיני' הא לית הלכתא כתקנת אושא שהוא תמוה כמש"ל נראה כוונתו דמהרש"א סובר כדעת הסמ"ע בח"מ סימן צ"ד דמזונות אשה בחיי בעלה אין להן דין טרפא כלל דהתורה לא חייבה כלל הבעל במזונות אשתו רק כשיש לו שתיזון עמו רק מדרבנן חייבוהו ודרבנן לא מדחה חוב דאורייתא עיי"ש וכתב הפרישה דהא דאצטריך בגיטין לטעם דאין קצובין דמזונות אלמנה דין שטר יש לו משא"כ מזונות אשה בחייו אין לו דין שטר עיי"ש וע"כ הא דכתבו התוספות דאפילו באשתו שאינו צריך לה דלא בכלל הוא היא מ"מ טורפת מטעמ' שכתב השיטה דאלמוהו לשיעבודא דמזונות אפי' בחיי בעל וכיון דאלמוהו לשיעבודא אפי' בחיי הבעל ממילא הדין כמו באלמנה וע"ז מקשה המהרש"א דהא ליתא לתקנת אושא ודמילא בחיי הבעל ליכא שיעבוד נכסים כלל וא"צ להביא ראי' מיש נוחלין ומתרץ המהרש"א דבאמת עיקר פילפולם דהתוספות הוא אליבא דמסקנ' בלאחר מיתה רק שמביאין ראי' מהס"ד דאלמוהו לשיעבודא דמזונות בחייו ואפ"ה לא מצי גביא רק בבנו ולא באחר וממילא דבדין הוא כן לדידן בלאחר מיתה כנ"ל:
דף נ.
בתוס' ד"ה הבעל מוציא. ע' מהרש"א שכתב שבב"ק בעי התוס' למימר דהמתניתין דהכותב קודם תקנת אושא וכו'. לכאורה תמוהין דבריו דהתוס' בב"ק שם כתבו וז"ל ומיהו אי לא כתב אלא דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן לא סגי בהכי דאכתי בפירות עצמן ילקח בהם קרקע וכו' ע"ש ולפ"ד המהרש"א קשה דהא בהתוס' מבואר דבכה"ג אם מכרה ונתנה קיים קודם תקנת אושא והוצרך לזה תקנת אושא שתהי' המכירה בטילה. ואפ"ל דמהרש"א ס"ל דדוקא כשמוכרת הנכסים רק על אחר מותה תיקנו באושא שיהי' הבעל מוציא מיד הלקוחות כיון דבשעת מיתה עדיין היו שלה לכך אף אם כבר מכרה שיהיה של לוקח לאחר מיתה תיקנו באושא שיהי' של הבעל דתקנת אושא לא הי' רק שהבעל יהי' לו דין לוקח על הנכסים שיש לה אז בשעת מיתה אבל במקום שהאשה יש לה רשות למכור לגמרי גוף ופירות מחיים וכבר מכרה מהיום ועד עולם שאין לה סמוך למיתה כלום ולכך אף לבתר תקנת אושא אין הבעל מוציא מיד הלקוחות וא"כ שפיר כתבו התוס' דליכא לאוקמי בהכי דממ"נ אי כבר מכרה האשה בחיים גוף ופירות אפילו לבתר תקנת אושא אין הבעל מוציא מיד הלקוחות כיון דכבר אין לה סמוך למיתה שום נכסים ואין לו דין יורש ולא לוקח וא' לא מכרה האשה מחיים רק על אחר מותה א"כ היה להבעל פרי פירות וכקנין הגוף דמי אפילו בלא תקנת אושא מוציא כנ"ל בכוונת דברי המהרש"א:
דף נ:
בגמ' כשם שאין הבנים יורשין לא מקרקע וכו'. הא דהוצרך ללמוד מירושת הבנים אף דמזונות האלמנה ג"כ אינו נגבית ממטלטלין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח ומאי אולמי מזונות הבנות ממזונות האשה דהוצרך ללמדו מירושה לכן נראה דנ"מ לדרשה זו לענין אם היו מטלטלין ביד אחר דבע"ח גובה לר' טרפון בדף ע"ט ובמזונות בנות אפשר דהיו גובין אפילו לר"ע דאמר התם הטעם משום שכולן צריכין שבועה ומזונות הבנות אין צריכין שבועה ולכך הוצרך לדרשה ללמדו מירושה דלא היה תקנה זו כלל על המטלטלין ואפילו הן ביד אחר אינן ניזונין מהם אפילו לר"ט ולפ"ז א"ש הא דמייתי מר' בנאי דהי' מטלטלין דיתמי ואמר שמואל זון אף דהמטלטלין היו ביד אחר וק"ל:
דף נא.
בתוס' ד"ה מני ר"מ הוא ופי' ריב"ן דבכ"מ דאית לה כו'. עיין מהרש"א שכתב דלריב"ן לר"מ ג"כ יכולה לגבות כתובה ולא הוי בעילת זנות ע"ש. וכולן תמהו דא"כ מה בין ר"מ לר"י. ולכן נראה בכוונתו שהמהרש"א מחלק בין מוחלת קודם הקידושין ובין מוחלת אחר הנישואין דבזה מיירי בפ' החובל דלאחר נשואין בודאי יכולה למחול הכתוב' שכבר נתחייב לה כמבואר בכמה דוכתי וכ"כ הש"מ וכ"כ הב"ש סימן ס"ו ס"ק ט' וכשמוחלת ממילא דלית לה מדינא ולא הוי ב"ז להריב"ן אבל כשמוחלת וכותבת קודם הקידושין דבזה מיירי ר"י דהא דאין אדם מוחל דשלב"ל כמבואר בח"מ סי' ר"ט והיינו שמוחל' מה שיתחייב לה ועכצ"ל דהוא מטעם סילוק דהיינו שמסלקת עצמה מהחיוב שיתחייב לה בשעת קידושין וזה דומה לתנאי דלא יתחייב לה ובזה מודה הריב"ן דלר"מ א"י למחול בכה"ג ופליג אר"י וכו' דהוי מתנה עמ"ש בתורה ואפי' התקבלתי לא מהני:
בא"ד וקשה לר"י דבפ' החובל משמע וכו'. וליישב דברי הריב"ן נראה דדעת ריב"ן דדוקא בתנאי או במוחלת מדעתה לא הוי ב"ז דודאי האשה י"ל לא ניחא לה בתקנת הכתובה שתיקנו לטובתה בכדי שישא אותה איש זה ואי משום איסור הביאה דכשתהי' קלה בעיניו להוציאה לפעמים יבעול אותה ויהי' בדעתו לגרשה למחר ויהי בני גרושת הלב ס"ל להרמב"ם דאין איסור בזה כמבואר באה"ע סי' ב' בהא דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה דאם עושה מדעתה שמודיע לה שמגרשה אחר ימים קבועים דמותר נראה להריב"ן דאף שאין קובע לה זמן קבוע וידוע רק שאומר לה שמסופק באיזה זמן שיגרשנה אם יגרש אותה אחר שנה או אחר שנתיים שמותר דמה לי אם הוא מדעתה על שנה ואח"כ חוזר ואומר לה עוד על שנה או שאומר כן מתחילה וראי' לזה דרב מכריז מאן הוי ליומא וודאי לא ידע כמה יתעכב אם יום או שבוע ואין איסור רק אם בדעתה מוחלט שלא יגרשנה ואינה מרוצה שיהי' באופן שתהי' קלה בעיניו להוציאה וכן אם יודעת שע"פ דין מחויב לה כתובה ואם הבעל יקיים הדין ודאי לא תהי' קלה להוציאה רק שלא סמכה דעתה אם יקיים הבעל כפי הדין וחושבת אולי הבעל לא ירצה לקיים הדין ותהי' קלה להוציאה שלא ע"פ דין ג"כ יש איסור ב"ז תדע דהא אפי' כשנאבד שטר כתובה צריך לכתוב אחרת משום דלא סמכה דעתה. ולפ"ז ל"ק על הריב"ן דבשלמא כשמתנה עמה וע"פ דין פטור מכתובה לא הוי ב"ז והטעם דהא כתבו התוס' בב"מ דף נ"א בד"ה הכא דכל שאין לה כתובה חשיבא כיודעת שבודאי יגרשנה ע"ש ולכך לא הוי ב"ז כיון שנתרצית להיבעל אף שתהיה קלה להוציאה משא"כ בפ' החובל שהב"ד לוקחין בע"כ דידה כתובה שלה ודאי דחשיב ב"ז דאין רצונה להתרצות לו שיהיה באופן שתהיה קלה בעיניו להוציאה ודוקא כשמתרצית בריצוי דידה להיבעל אף שיהי' בדעתו לגרשה מותר ולא הוי בעילת זנות להריב"ן:
בא"ד ובהחובל משמע שיכולה למכור ולמחול וכו'. לכאורה קשה לפי הטעם שכתב הח"מ והב"ש באה"ע סי' ס"ו ס"ק ט' הטעם דא"י למחול משום דהוי כמחיל ונקט שטרא א"כ ל"ק כלל קושית התוס' דפ' החובל דכשכבר מכרה השטר יכולה למחול כמ"ש הש"ך בח"מ סי' ס"ו ע"ש. ונראה דהשתא בהס"ד דהתוס' סברי דהטעם דא"י למחול היינו שחכז"ל הטילו עליו חיוב בע"כ דידה למען לא תהי' קלה בעיניו להוציא' וממילא אפי' כבר מכרה א"י למחול ולפי תי' אפשר באמת לומר הטעם שכתב הב"ש אחר שכבר מכרה יכולה למחול:
בא"ד וי"ל דהשתא אין נראה לו לחלק. ע' מהרש"א שתמה בדבריהם ותי' בדוחק ולפעד"נ לתרץ דהנה רש"י כתב בד"ה והיא כותבת וקס"ד אפי' מחלה ובתוס' ד"ה ה"מ ר"מ כתבו וז"ל היינו לפי שהתנה עמה עי"ש. ולפ"ז א"ש דמעיקרא הלכו בשיטת רש"י דקס"ד דמתניתין מיירי אפי' מחלה וע"ז הקשו מכתובות דף נ"ז דלר"י א"י למחול רק בכותבת לו התקבלתי והיינו מה שהביאו התוס' למעלה דבסוף ביאה ד"ה אינה מוחלת ופי' רש"י דרק בהתקבלתי יכול למחול. ולא הי' אפשר להתוס'. לתרץ כמ"ש המהרש"א דבס"ד דהכא הי' סובר דמתניתין דהכא מיירי אפילו בהתקבלתי וקתני דגובה דלא מהני מחילה אפילו בכותבת דזה אי אפשר לומר כלל כמו שהוכיחו התוס' מב"ק דיכולה למחול ותי' התוס' שפיר דהתם לפי המסקנא דהכא דקאמר ואב"ע ר"י התם בכתבה התקבלתי וא"כ עכצ"ל בתירוצם דלהס"ד דהכא לר"י אף בע"פ יכולה למחול ור' יהודא אמר בכותבת התקבלתי ואם נאמר לפי הס"ד דלר"י התקבלתי לאו דוקא ואפילו בע"פ א"כ במאי פליגי וכן דייק הש"ס בדף נ"ו ור"י דאמר כותבת לו התקבלתי אבל בע"פ לא ועכצ"ל שהס"ד דהכא הי' סובר כרב דימי דמחלוקת בתחילה וקודם הנשואין דלא נתחייב לה עדיין לא שייך מחילה דאין אדם מוחל דשלב"ל וע"כ רק מטעם סילוק ותנאי ולא מהני לר"מ מטעם דהוי כמתנה עמ"ש בתורה דסילוק ג"כ חשוב מתנה עמש"ב כדמוכח בדף נ"ו דאפי' בסילוק מפירות חשיב ליה מתנה עמש"ב ע"ש ולפ"ז מוכח דר"י ס"ל דאפילו בתחילה דהוי מתנה עמש"ב מהני כתיבת התקבלתי ובסוף סבירא ליה לס"ד דהכא דלכ"ע יכולה למחול אפילו בע"פ דלבסוף היינו שמוחלת אחר הנשואין מה שנתחייב לה כבר לא חשוב כמתנה עמש"ב כמבואר בשיטה מקובצת ע"ש וכן כתב הב"ש בסי' ס"ו סעיף ג' ואף דרב דימי שם אמר דלבסוף ד"ה אינו מוחלת והוא למסקנא דהכא וע"ז הקשו התוס' שפיר כיון דלפי הס"ד דהכא דבתחילה פליגי וע"כ הא דהקשה, מני מתניתין ר"מ היא דהיינו ולא ר"י כמ"ש בתוס' ד"ה מני ר"מ ולא כתב לה היינו לפי שהתנה עמה וע"כ דהמקשן ס"ל דמתניתין אפילו בהתקבלתי קאמר ולכך קאמר דר"מ היא ולא ר"י דבע"פ אפילו ר"י מודה דלא מהני דאלת"ה במאי פליג ע"ז ר"י ולזה מקשי התוס' שפיר דאי נימא לפי הס"ד דבתנאה פליגי ומתניתין אפילו בהתקבלתי מנ"ל דר"מ סובר דבהתקבלתי התנאי בטל דילמא ר"מ ג"כ מודה דהתנאי קיים דס"ל כתובה דרבנן רק שחולק עם רבי יודא דס"ל דהוי ב"ז וע"ז תירצו דאין לחלק בין התקבלתי דלר"מ דס"ל דהוי ב"ז. ועיין בלח"מ שכתב דמטעם זה כתובה לא חשוב דבר שבממון רק מילתא דאיסורא ע"ש ולא מסתבר לחלק ולומר דכתבה מהני דבשלמא בממון דר"י סובר דבממון תנאו קיים מטעם דידע ומחיל וס"ל דבכתובה עשו חיזוק ובעינן התקבלתי לפי הס"ד וכן לרב דימי דבתחילה פליגי משא"כ לר"מ דנהי דס"ל דכתובה דרבנן ותנאו קיים מ"מ כיון דס"ל דהוי בעילת זנות ומילתא דאיסורא הוא ודאי דלא מהני אפי' בהתקבלתי תנאי' ומסקנת הש"ס הכא כרבנן דפליגי בסוף ובתחילה אפי' ר' יהודה מודה דמהני מתנה עמש"ב רק בסוף פליגי ומתניתין מיירי בלא התקבלתי ולכך לא מהני ולא מיירי מתניתין בתנאי רק במחילה וקמ"ל מתניתין דאפילו מחלה לא מהני כנ"ל. ואפשר להעמיס זה קצת בדברי המהרש"א: