בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק שביעי המדיר · דף עה.
בגמ' באשה חשובה. פי' דאשה חשובה מקפיד אפי' בנדר שיש לה היתר דכיון דנדרנית היא ודאי שתידור עוד תחתיו ויצטרך לגרשה ויתסר בקרובותיה וכן כתב הפרישה ע"ש. ולכאורה תמוה הא דמקשה הש"ס מסיפא דהוא שהלך אצל חכם והתיר ולימא באדם חשוב לא ניחא לה דתיתסר בקרוביו דהא אם יחזור וידור אין לה כפי' עליו לגרשה וגם הבעל יכול לגרש מרצונה אימת שירצה ומה חילוק יש בין אדם חשוב או לא. ונראה לתרץ דהנה בסיפא גבי הוא שהלך ע"כ ג"כ מיירי בנדרים שבינו לבינה כגון מזונות ותשמיש דבנדרים דלא קפדי אינשי לא הוי קפידא כמבואר בריש הסוגיא וע' ברי"ף ור"ן שם ואין דרך נשים להקפיד על נדרי בעליהן אלא ע"כ בנדרים גדולים מיירי כגון במזונות ותשמיש שאז מצית לומר שמא תדור עוד פעם דאף שבנדרים כאילו אני יכול' לכוף אותך לגרש וליתן כתובה מ"מ איתסר בקרוביו ולא ניחא לי באדם חשוב שאתסר בקרוביו:
בגמרא אי הכי סיפא דקתני וכו'. והא דלא מקשה בש"ס בפשיטות על הברייתא ממומין דכיון דלא ידע לחלק דאיתתא בכל דהו ניחא לה. ונראה דודאי ידע לחלק שהבעל מקפיד יותר דהא בנמצא מומין אפילו בדידה אפילו בסתם אינה מקודשת רק מדבריהם או מספיקא ובנמצא בו מומין בסתם מקודשת מדאורייתא רק באדם חשוב לענין איסור קרוביו ס"ד דאשה ג"כ לא ניחא לה כמו האיש ואדרבה כיון דהאשה רוצה יותר להנשא לא ניחא לה דתיתסר בשום אדם:
קושיות הלכה ותוספות בסוגיא זו דהיו בה מומין
א' קושית התוספות בד"ה מי ששנה זו לא שנה זו. ב' קושית התוס' בד"ה חדא במקום תרתי לאו כלום הוא.
ג' קושית התוס' בד"ה ומודה ר"מ.
ד' קושית התוס' בד"ה ואמאי מנה לי בידך הוא.
ה' קושית התוספות בד"ה כלה בבית אביה.
ו' קושית הרא"ש על הרי"ף שפסק דעל בעל החמור להביא ראי' ופסק ג"כ דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה הרי נולד הספק ברשות בעל הפרה. ולפעד"נ לתרץ ומקודם נתרץ קושית התוס' בד"ה ומודה ר"מ ובד"ה ואמאי מנה לי בידך דהנה לכאורה קשה אהא דאמר בש"ס דאפילו הביא הבעל עדים שמשנתארסה לא מהני משום דאיכא תרי חזקה דא"א שותה בכוס אא"כ בודקו וחזקת הגוף וכו' והא הר"ן לעיל בסוגיא דקידשה על תנאי וכנסה סתם הקשה אהא דאמר בש"ס דכנסה סתם אחולי אחלי' לתנאי והאיך יכול למחול תנאי דמומין בשלמא בתנאי דממון י"ל הריני כאילו התקבלתי אבל הכא כיון דקידשה על תנאי שאין בה מומין והיו בה מומין ונתבטלו הקידושין והאיך יכול למחול אח"כ התנאי במה נתקדשה אח"כ ותי' שם בשם הרשב"א דהביאה שאחר מחילת התנאי הוי הקידושין. והקשה הר"ן עליו הא קיי"ל ביאה אירוסין עושה וארוסה ל"ל כתובה. ותי' ב' תי' א' דמיירי בכתב לה ועוד דאפשר היכא דכנסה לביתו ובא עלי' היינו קידושין ונשואין באין כאחד ועל תירוץ א' כתב שהוא דוחק ולא ידענא למה כתב שהוא דוחק הא תי' דכתב לה הוא רק לומר דנ"מ בין סברא דאחולי אחיל ואית לה כתובה ואם כן מה דוחק הוא זה דאמרינן דנ"מ לענין אם כתב לה וכן הקשה הפנ"י שם בסוגיא (ומה שתירץ בתי' הב' נראה להוכיח דהתוס' ס"ל דהביאה אף שכנסה לביתו אירוסין עושה דאלת"ה קשה על דברי התוספות בד"ה תברא שתי' דתנא דרישא לא ס"ל החזקה דא"א מפייס כלל ואפי' מביא עדים שקודם שנתארסה היו בה מומין ג"כ צריך לשלם הכתובה משום החזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקה ע"ש וקשה הא בההיא תני ברישא במתניתין דהמקדש ע"מ שאין בה מומין וכנסה סתם תצא שלא בכתובה וסיפא ארישא קאי כדמשמע בתוספות בד"ה במומין שבגלוי ודוחק לומר דמתניתין דלעיל לא מיירי אלא במודה בעצמה שלא בדקה ויותר קשה לפמ"ש הפ"י דהחזקה דא"א שותה מיירי אפילו לא בדקה כיון דכל העולם בודקין בשעת נשואין והוא לא בדק מסתמא אחיל ולפמ"ש לעיל א"ש דמתניתין דלעיל לא מיירי בכתב לה רק בכתובה שחייב לה מכח תק"ח והביאה רק אירוסין עושה וארוסה ל"ל כתובה והכא ע"כ מיירי בכתב לה ולכך מוציאין ממון ע"י החזקה דא"א שותה אפי' מביא עדים שקודם שנתארסה היו בה מומין) ובאה"ע לא הביא דעת הר"ן רק בשם יש מי שאומר משמע דהעיקר דביאה אפילו בכנסה לביתו אירוסין עושה. ולפ"ז קשה דהאיך קאמר הש"ס דמוציאין ממון בהני תרתי חזקות הא החזקות אינן בתובע אחד דהא א"י ואמרינן חזקה דכ"נ שהיו המומין קודם אירוסין רק שמזכין את האב מכח חזקה דא"א שותה וראה ונתפייס בשעת נשואין א"כ לא הוי אלא ארוסה לפי תי' הא' של הר"ן וממילא הכתובה של אביה ואם באנו לזכות מכח חזקת הגוף הכתובה שלה וא"כ החזקות אינן בתובע אחד ואין אחד יכול להוציא ממון דהא לכל א' לא הוי אלא חזקה אחת. ולתרץ זה עכצ"ל כמ"ש הש"ך בח"מ סי' צ"א ס"ק י"ב גבי חנווני על פנקסו דאפי' החנווני לבדו תבע דחייב לשלם לו מדינא אף בלא תקחז"ל דאף הוי כנגד החנווני כא"י אם נתחייבתי לך דהתם גבי א"י אם נתחייבתי לך שייך לומר אוקי ממונא בחזקת מ"ק משא"כ הכא דעכ"פ חייב או לחנווני או לפועל ומ"מ יוצא הממון מחזקה ולא הוי חזקת ממון ע"ש וכן כתבו התוספות גבי אמר לשנים גזלתי. ולפ"ז ה"נ כיון דאיכא ב' חזקות ונתברר שבודאי חייב לשלם א"כ תו ליכא חזקת ממון וממילא ברי ושמא ברי עדיף. ולפ"ז א"ש קושית התוספות בד"ה ואמאי שהקשו דתקשה נמי לרבא ולר"א דהנה לרבא דס"ל דדינא דמשנה ודינא דברייתא ב' עניינים נפרדים הם דמתניתין לא מיירי רק לענין חיוב תשלומי הבעל והבעל בודאי כל זמן שאינו מביא ראיה חייב לשלם מטעמים הנ"ל והברייתא לא מיירי כלל לענין חיוב תשלומי הבעל רק בין האב לבת דהא בלא"ה יש לדקדק דקתני בברייתא שעל האב להביא ראי' והא מיירי בנשואה וכתובה דידה הוי ועליה להביא ראי' הו"ל למיתני אלא ע"כ דלא מיירי אלא בדין שבין האב לבתו דכיון דאין באין על הבעל רק מכח ב' חזקות וא"כ אם נתפוס חזקת הגוף לאמת וחזקת ממון לחזקה דא"א מתפייס להכחיש החזקה דאין אדם שותה בכוס הרי קידושין גמורין והנשואין נישואין גמורין וכתובה דידה הוי ואם נתפוס החזקה דכ"נ לאמת להכחיש חזקת הגוף ונאמר דודאי קודם אירוסין ולא נתחייב הבעל רק מכח חזקה דא"א שותה הרי הקידושין לא הוי קידושין רק בשעת נשואין כשבא עליה וביאה רק אירוסין עושה כמ"ש הר"ן א"כ הכתובה של אביה. ולפ"ז א"ש דהברייתא איירי בין אב לבתו ובמומין הראוין לבוא משנתארסה שא"א לגבות מהבעל רק מכח ב' חזקות אלו. ובהג"א כתב דבמומין שבמרחץ דקתני בודקה בקרובותיו הוא בשעת נשואין ע"ש. ולפ"ז א"ש הא דקתני בברייתא ומודים חכמים לר"מ וה"פ האב צריך להביא ראיה כשבא ליטול הכתובה כלו' אם אין מביא הבעל ראיה הכתובה דידה מטעם שאבאר וגרסי' ומודים חכמים לר"מ) והיינו במקום שיש מרחץ במומין שבסדר דעל האב להביא ראיה וכשאין מביא ראיה מהכתובה דידה דלא מיבעיא לר"מ שאינה נוטלת הכתובה כשנכנסה לרשות הבעל במומין הראוי לבוא משנתארסה רק מכח זה שהוא תרתי במקום חדא ולפמש"ל אינו חייב לשלם רק משום דע"י ב' חזקות אנו דנין שהבעל חייב לשלם ליכא חזקת ממון לגבי בעל וממילא בו"ש ברי עדיף א"כ אינה נוטלת רק מטעם ברי שלה וממילא כתובה דידה הוי כשאין הבעל מביא ראיה ועוד כשדנין הדבר מטעם חזקה בעינן טענת ברי והאב אינו טוען ברי דהא האב א"י לזכות רק מכח חזקה דא"א שותה ובזה א"י לטעון ברי הלכך אליבא דר"מ ודאי דעל האב להביא ראיה להוציא הכתובה מידו אלא אפי' לחכמים דס"ל כשיש מרחץ כמומין שבגלוי דמי והבעל צריך ליתן הכתובה בלא טעם דחזקה רק מטעם דודאי נתפייס וא"צ לטעון ברי וא"כ אי אמרינן דחזקת כ"נ עדיף מחזקת הגוף והמומין הוי קודם אירוסין ובודאי פייס בשעת נשואין כיון דאיכא מרחץ ופיוס במומין לא מהני רק שתעשה ארוסה ע"י ביאה כמ"ש הר"ן וארוסה היא וכתובה דאב וקמ"ל דמודים חכמים דכתובה דידה ועל האב להביא ראיה. והטעם הוא דהא כתבו התוס' דחזקת כ"נ כ"ה לא עדיף מחזקת הגוף רק כשחזקת ממון מסייע ע"כ וא"כ בין אב לבתו דליכא חזקת ממון חזקת הגוף עדיף ונשואה גמורה היא וכתובה דידה ועל הבעל להביא ראיה וא"ש לרבא אבל לר"א דמקשה הש"ס שפיר דאי מיירי בין האב לבתו אם כן קשה מאי קמ"ל פשיטא דכתובה דידה הוי דהא ר"א לא ס"ל חזקה דכ"נ כ"ה ובודאי אין שייכות כלל בשום צד שהכתובה יהיה לאב כיון שיש לה חזקת הגוף. ועוד מה הפרש יש בין הראוין לבוא עמה או באין ראוין לבוא עמה א"ו דמיירי בין האב לבעל א"כ קשה מה"ת יהיה על האב להביא ראיה והוי כמנה לי בידך:
ועתה נבוא לבאר שלא יקשה לר"א דאמר תברא קושיא מהברייתא ומקודם נתרץ קושית התוס' בד"ה תברא אחר שנבאר פי' התוס' בד"ה רישא מנה לאבא בידך וז"ל ועוד דמשמע מהא דשמואל בסמוך דנכנסה לרשות הבעל דעל הבעל להביא ראי' אפי' טוען האב והבת שמא ואינו מטעם ברי ושמא אלא משום דנולד הספק ברשותו וכו' ע"ש לכאורה אין הבנה לדבריהם דא"כ ל"ל לר"א לומר סיפא מנה לי בידך ויש לה חזקת הגוף דמה צריך לחזקה הא ס"ל דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה. אך באמת התוס' לשיטתם דלקמן בד"ה ותנא תונא כלה דס"ל דאינו מועיל לשמואל סברת כל שנולד הספק ברשותו אלא כשמסייע ליה חזקת הגוף ואז מהני אפילו בשמא ושמא. ולפ"ז א"ש ג"כ הא דאמר רישא מנה לאבא בידך דהיינו דלא מהני חזקת הגוף של הבת לאב. דלכאורה קשה כיון דר"א ג"כ ס"ל מי שנולד הספק ברשותו כשמואל א"כ ל"ל למימר ברישא הטעם דחזקת הבת לא מהני לאב הא ה"ל לומר הטעם משום דנולד הספק ברשותו של האב. ועוד קשה דבסיפא ליסגיא בהביא עדים דמשנתארסה דאז נולד הספק ברשות האב. ועכצ"ל דבהא פליגי רבא ור"א דרבא ס"ל דכ"נ כ"ה עדיף מחזקת הגוף אפילו בברי ושמא ור"א סבר דבבו"ש חזקת הגוף עדיף אפי' נולד הספק ברשותו וא"ש הכל דמתניתין מיירי בין בבו"ש ובין בשו"ש ולכך הוצרך לומר ברישא דחזקת הגוף לא מהני לאב דאי הוי מהני א"כ בבו"ש ודאי היה צריך הבעל להביא ראי' ובסיפא אפי' בשמא ושמא מוציא הכתובה משום דנולד הס' ברשות הבעל וגם אית לה חזקת הגוף דמועיל אפי' בשמא ושמא והא דנקט דעל הבעל להביא ראיה דעד שלא נתארסה היו בה מומין ולא מהני עדים שמשנתארסה נקט זה משום דמתניתין מיירי אפי' בבו"ש ובבו"ש לא מהני עדים שמשנתארסה משום דהוי בו"ש וחזקת הגוף ולא פליגי אלא בפי' דרישא דלרבא משום דכ"נ מגרע חזקת הגוף אפילו בבו"ש ולר"א לא מגרע חזקת דכ"נ כשיש בו"ש לכך הוצרך לומר דברישא ליכא חזקת הגוף אבל בפירושא דסיפא לא פליגי דכ"ע מודים דהוא מטעם נולד הס' מועיל אפי' בשו"ש (ולפ"ז תמוהין לי דברי המחבר בש"ע אה"ע בסימן קי"ז שהביא דברי המשנה כצורתה ולא חילק בסיפא בנכנסה לרשות הבעל בין האב והבת טוען שמא או לא דבאם האב והבת טוען שמא סגי אם מביא הבעל עדים שמשנתארסה היו בה מומין דהא לשיטת התוס' בשו"ש ליכא ב' חזקות דהא חזקת הגוף נגד חזקת ממון בשו"ש כמאן דליתא הוא. וראיה לזה דהא בתוס' ד"ה ותנא תונא כלה פירשו דהראיה מן כלה בבית חמי' ואף דשם בלא"ה איכא תרתי חזקה ועכצ"ל משום דשמואל מוקי למתניתין אפילו בשו"ש ובשו"ש לא הוי תרתי במקום חדא דהא חזקת הגוף בשו"ש הוי כמו לר"י בברי ושמא וכן כתב המהרש"א בפי' דלר"י לא הוי חדא במקום תרתי משום דחזקת הגוף נגד חזקת ממון כמאן דליתא ולכך מייתי הש"ס שפיר ראיה דע"כ צ"ל משום דנולד הס' ברשותו עם חזקת הגוף מוציאין ממון אפילו בשו"ש אבל באם הביא הבעל עדים שמשנתארסה היו בה מומין ודאי דאינו נוטל הכתובה בשו"ש דהא נולד הספק ברשותו של האב וה"ל להמחבר להביא שיטת התוס' אף דהר"ן חולק וסובר דאף בשו"ש ואפ"ה קאמר בש"ס דהוי במקום תרתי מ"מ הו"ל להביא שיטת התוס') ולפ"ז נוכל לומר דגם ר"א דמשני תברא סבר ג"כ כשמואל דהא כמו שהוכיחו התוספות דרבא מסתמא ל"פ על שמואל כמו כן יש להוכיח נמי דר"א סבר כשמואל ועוד דאפושי פלוגתא לא מפשינן וי"ל דר"א סובר ג"כ דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה כשמסייע חזקת הגוף ומפרש ג"כ הסיפא כמו שפי' רבא ור"א דהוא אפי' בשו"ש ומשום דנולד הספק ברשותו ורק בפירושא דרישא פליג משום דלא ס"ל כרבא דחזקת כ"נ יהי' עדיף מחזקת הגוף וכמ"ש וכר"א דס"ל ג"כ הכי וגם סובר דחזקה דידה מהני לאב כרבא ודלא כר"א לכך מוקי רישא כר"י ולפ"ז מתורץ קושית התוספות בד"ה תברא שהקשו דליתני ברישא רבותא טפי דאפילו בנכנסה לרשות הבעל האב צריך להביא ראיה ולפ"ז א"ש דהנה לר"י ג"כ יש לומר דלא פליג על הסברא דנמצא הספק ברשותו כי אפושי פלוגתא לא מפשינן ומה"ת נאמר דפליג ולעיל במשארסתני נאנסתי נוכל לומר דמיירי בלא שהה דלא כמ"ש התוס' בד"ה רישא כ"נ וא"כ א"ש דנקט דוקא עודה בבית אביה דאי נכנסה לרשות הבעל היה האב נאמן משום חזקת הגוף וגם משום דנולד הס' ברשותו של בעל אבל לא היה יכול לאוקמי הסיפא כר"י דא"כ הי' מהני אם הבעל הביא עדים שמשנתארסה היו בה המומין ובסיפא לא הי' יכול למיתני עודה בבית אביה דבזה אפי' לר"ג האב צריך להביא ראיה בשו"ש כיון שהס' נולד ברשותו. ולפ"ז מתורץ קושית התוס' בד"ה ואמאי מנה לי בידך הוא דלר"א לא קשה מברייתא ומודים חכמים דנוכל לומר גם כן הפי' דהברייתא הוא לענין בין האב להבת וה"פ בברייתא ומודים חכמים לר"א כלומר ל"מ לר"מ דס"ל במקום שיש מרחץ כמקום שאין מרחץ דמי ולר"מ אליבא דתנא דרישא הדין בנכנסה כשהביא הבעל עדים שמשנתארסה היו בה מומין פטור דהא לר"י בו"ש וחזקת הגוף לא מהני להוציא דהא לא נולד הס' ברשות הבעל א"כ לר"מ אליבא דתנא דרישא במומין הראוין לבוא מבית אביה אינו נוטל האב והבת כלום ובודאי דעל האב להביא ראיה אפילו נגד הבעל ותנא דברייתא אע"ג דפליגי חכמים במרחץ וס"ל דהבעל חייב ליתן אפילו לר' יהושע ואפילו לא הביא האב ראיה מ"מ מודים שאין האב נוטל ממון דכתובה עד שמביא ראיה דה"א דכתובה לאב משום דלר"י חזקת הגוף הוא כמאן דליתא ואמרינן חזקה דהשתא דמחזיקינן ריעותא למפרע כמ"ש התוספות בד"ה על בעל החמור א"כ ממילא היו הקידושין בטילין רק אח"כ בשעת כניסה ראה ונפייס וקיי"ל דביאה רק אירוסין עושה וה"א דהכתובה לאב קמ"ל הברייתא דהכתובה דידה והטעם כיון דליכא ח"מ בין האשה והאב וממילא מחזיקינן ע"י החזקה דגופה דמשנתארסה היו בה מומין והקידושין היו קידושין גמורין והנשואין נשואין גמורים והכתובה דידה היא וגם לפי המסקנא דמוקי ביותרת א"ש הא ומודים חכמים לר"מ דנוכל לומר הא דקאמרי רבנן במתניתין במומין שבגלוי א"י לטעון אינו משום טעם ודאי רק משום דאיכא חזקה דבודקין ע"י מרחץ ונפייס וכ"כ הפני יהושע דבודקה בקרובותיו הוא רק חזקה ואף דאיכא חזקה כנגדו דא"א מפייס במומין וכן הקשה הפ"י מ"מ בצירוף חזקת הגוף מהני וקאי דוקא ארישא דעודה בבית אביה דקתני האב צריך להביא ראיה משום דחזקת הגוף דידה לא מהני לאב ועלה קתני דבמומין שבמרחץ א"י לטעון ואינו משום טעם ודאי רק משום דבצירוף ב' חזקות חזקת הגוף וחזקה דודאי ראה ונפייס מוציאין ממון או דקאי אנכנסה כמ"ש בהג"א דהא אפי' בנכנסה משכחת לה אם הביא הבעל עדים שמשנתארסה היו בה מומין והאב טוען שמא או שגם הבעל טוען ברי שעד שלא נתארסה היו בה מומין דאין מוציאין ממנו הכתובה דהא חזקת הגוף לא מהני בברי וברי ובשמא ושמא רק בברי ושמא וע"ז קתני דבמומין שבמרחץ א"י לטעון פי' דא"י לטעון שום טענה אפילו בטענת ברי משום דחזקת הגוף מסייע לחזקה דנבדקה וראה ונפייס ולפ"ז שפיר קתני בברייתא דביותרת דליכא חזקת הגוף מודים חכמים לר"מ דאפי' במקום שיש מרחץ ג"כ על האב להביא ראיה דהא מקום שיש מרחץ ג"כ אינו רק חזקה דראה ונפייס ואיכא חזקה כנגדה דא"א מפייס וכשיש הצטרפות חזקת הגוף עמה מהני אבל כשאין כאן חזקת הגוף וחזקה דא"א מפייס עם חזקת ממון עדיף מחזקה דא"א שותה בכוס וה"ה מחזקה דמרחץ:
ברש"י בד"ה הבעל צריך להביא ראיה. פי' רש"י עדים. ותמהו המפרשים דה"ל לרש"י לפרש זה ג"כ לעיל גבי ראיה דאב. ולפעד"נ לתרץ דהנה בב"ב גבי ז"א בריא היה עליו להביא ראיה ששכיב מרע הי' דקתני המוציא מחבירו ע"ה איכא פלוגתא דאמוראי אי ראיה בעדים או ראי' בקיום השטר. ולפ"ז י"ל דברי רש"י דהנה התוספות כתבו בד"ה אבל במומין שבגלוי דר"מ ל"פ אמומין שבגלוי וי"ל דלא ניחא ליה לרש"י דר"מ יסבור לגמרי כרבנן במומין שבגלוי דאל"כ ה"ל למיתני הבד"א לעיל גבי ר"מ אלא ודאי דפליגי ואף דהתוס' הוכיחו דודאי ראה ונפייס במומין שבגלוי נוכל לומר דלר"מ הוי כמו באונאה במו"מ באם שהה בכדי שיראה לתגר דקיי"ל דהוי מחילה משום דידע ונפייס ואפ"ה כתב הש"ך בח"מ סי' רכ"ז דאם הלוקח טוען דלא מחל דנאמן אם יש לו מיגו א"כ נוכל לומר דבהא פליגי דלר"מ במומין שבגלוי אם יש מיגו נאמן לומר שלא ראה אותן ולרבנן אפי' מיגו לא מהני משום דאנן סהדי דראה אותן ולפ"ז א"ש דלא פי' רש"י ג"כ לעיל גבי דאב ראי' בעדים משום דלא פסיקא ליה דהא דר"מ ודאי איירי אפילו במומין שבגלוי וס"ל לר"מ כיון דארוסה ל"ל כתובה רק אם כתב לה וממילא אם לא נתקיים הכתובה נאמן הבעל שלא מחל במיגו דמזויף. ולפ"ז הראיה שכתב ברישא הוא לצדדין דבמומין שבסתר צריך ראיה ממש ובמומין שבגלוי א"צ ראי' [רק] בקיום השטר ואף דר"מ סובר דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו מ"מ הא בב"ב דף קמ"ד יש פלוגתא בזה אליבא דר"מ והא דכתב רש"י בסיפא ראיה בעדים לגלויי רישא דברישא לפעמים סגי בקיום השטר: