בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק שביעי המדיר · דף עב:
בתוס' ד"ה ע"מ תימה לר"י מאי איריא ע"מ דאפילו בסתם וכו'. נראה דקושייתם אינה אלא לפי הסברא שכתבו בד"ה לא תימא דהתנאי היה אם נכנסה בסתם אבל לתי' הא' של התוס' דצריך קנין חדש כגון חופה ל"ק כלל דנלפענ"ד דבקידשה סתם דאף דכמו שהאיש יכול לבטל הקידושין כמו כן האשה יכולה לבטל הקידושין מכל מקום אחר שנתרצה שוב אין האשה יכולה לבטלה כמו במקח שנמצא בו מום דשניהם יכולין לחזור ומ"מ אם נתרצה הלוקח שוב אין המוכר יכול לחזור בו כמ"ש הסמ"ע סימן רל"ב ס"ק י"ב וכמו באונאה כמ"ש הסמ"ע בסי' רכ"ז ס"ק י"ח הטעם דכשנתרצה לבסוף דה"ל כנתרצה מעיקרא ואין צריך קנין חדש כמבואר שם דאלת"ה מאי מהני נתרצה וטעם לדברי סמ"ע נראה משום דיכול לומר בלבי היה דכל שאין הדברים שבלב סותרים דברים שבפה דברים שבלב הוי דברים כמ"ש הרשב"א בקידושין דף נ' בד"ה ואסיקנן דדברים שבלב ע"ש אבל במקח או קידושין על תנאי ונתבטל התנאי ודאי דצריך קנין וקידושין חדשים ולא מהני ריצוי א"כ כיון דתני הכא דאינה מקודשת כלל משמע דצריך קידושין אחרים מחדש ולא מהני נתרצה אח"כ הוצרך למיתני בעל:
בא"ד ועוד י"ל כו' מ"מ צריך גט מדבריהם. ולכאורה תמוה דהא בהדיא אמרו בש"ס דצריכה גט מדבריהם או מספיקא ומדברי התוס' משמע דהם המציאו זאת מדעתם וכן בסמוך מה שהקשו כן מאילונית כתבו וז"ל לפ"מ דפרישית דקידשה סתם צריכה גט כו' משמע כאילו הם המציאו הדבר. ונראה דמעיקרא ס"ד דהתוס' דבש"ס לא אמר דצריכה גט מס' או מדבריהם הוא דוקא בכנסה דאיכא למ"ד דאפילו תנאי לא מהני בנשואין ולכך בסתם אמרינן מדלא התנה לכ"ע צריכה גט עכ"פ מס' או מדבריהם אבל בקידושין לחוד היה משמע להו דא"צ גט אפילו מדבריהם מהא דאין אוכלת בתרומה משום חשש סימפון דעיקר אכילת איסור בתרומה משום חשש סימפון כשיראו העולם שתצא בלא גט יאמרו שזרה אוכלת בתרומה דמשום הכי יכול לטמאות לה כיון דליכא חשש שוב שיתברר הדבר ואילו היתה צריכה גט מס' ליכא חשש נגד העולם ולכן כתבו בתי' הב' דאפילו בקידושין לחוד צריכה גט מס' או מדבריהם ומ"מ חששו בתרומה ומשום ספק איסור:
בא"ד ומיהו כתובה ל"ל לכ"ע אפילו קידשה סתם כדתנינן לעיל ואם אמר אי אפשי כו' ולרב דמוקי לה סיפא כו'. משמע דדבריהן הקודמין הן לשמואל ולכאורה תמוה דלשמואל לא היה צריך להביא ראיה מהא דאם אמר א"א באשה נדרנית הא שמואל מוקי לסיפא בקידשה סתם וכנסה סתם ותנא בהדיא תצא שלא בכתובה ודברי הרא"ש תמוהין יותר שכתב בדברי התוס' אלו ובסוף כתב וז"ל אבל דברים שאין בהם עינוי נפש כגון קליות ואגוזים אינה יוצאה בלא כתובה וכו' ואע"ג דאמרינן לעיל שלא תטעום א' מכל הפירות תצא שלא בכתובה היינו דוקא בנדרה תחתיו שהבעל רוצה שתהיה מוראו עליה ולא תידור תחתיו אבל היכא דנדרה מעיקרא אלא בהנך כו' ובזה סותר ראיה הקודמת. ואפשר לומר דהנה בנדרה תחתיו נראה למאן דס"ל היא נותנת דאף לענין ביטול הקדושין מהני בודאי כשכנס ושהה עמה אפי' במומין כמבואר בסימן קי"ז מ"מ לענין נדרים נראה דכשנדרה תחתיו אפילו שהה הרבה לא שייך לומר דמחל לה דדבר התלוי בקפידת הבעל מחמת שמתגנית עליו יכול לומר סבור הייתי עד עכשיו שתוכל להתיר נדרה עוד דכל מה שנתעכב הנדר יותר מתגנית יותר. וראיה לזה מדברי התוס' דף ע"א ד"ה ואם אמר אי אפשי באשה שכתבו וז"ל והא דתנן בפירקן נודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובתה אבל מקיימת לא כו' ואם נאמר דבשהה עמה ולא הקפיד ולבסוף לא קיימה הנדר דמשום הנדר א"י להוציאה בלא כתובה לא הקשו כלום די"ל דמיירי בשהה עמה בנדרה ולא הקפיד ולבסוף לא קיימה הנדר דמשום הנדר א"י להוציאה בלא כתובה רק משום שאינה מקיימת א"ו דלא מהני שהה ומקשה שפיר דלמה ליה למיתני שיכול להוציאה בלא כתובה מטעם דאינה מקיימת דהא יכול להוציא בלא כתובה כ"ז שיקפיד על הנדר אף שמקיימת. והנה בנדר של חרובין שאין דרכן של ב"א להקפיד ומוציאה בלא כתובה מטעם שרוצה שיהיה עליה מוראו וכיון שכבר עבר ההקפדה ושהה עמה אח"כ ומחל לה בודאי שא"י להוציאה בלא כתובה מחמת ההקפדה שכבר עבר ומחל ע"ז. ולפ"ז הוצרך הש"ס לומר הטעם אי אפשי באשה נדרנית ולא אמר טעמא דהרא"ש משום שנדרה בלא דעתו דהקפידה הוא על העבר דלשון אי אפשי משמע שהקפיד על להבא מה שתהיה להבא נדרנית והוא משום דס"ל דלא מהני אפילו שהה עמה דכל פעם יכול לומר דמקפיד על אשה נדרנית ולא מהני שהה ולפ"ז כתבו התוס' והרא"ש שפיר דבקידשה ס' וכינסה סתם לכ"ע ל"ל כתובה היינו דל"ת דרק משום ספק לחוד ל"ל כתובה כדאמר בש"ס הטעם דלענין ממונא לקולא. ולפ"ז אם נודע לו אחר הכניסה ושהה עמה ובעלה דמקודשת בודאי יהיה לה כתובה לזה כתבו דל"ל כתובה אפי' כשמתקדשת בודאי דכיון דנודע לו אחר הכניסה מנדר של עינוי נפש לא גרע מנדרה תחתיו דלא מהני שהה דיכול להקפיד תמיד בכל פעם עד שמתגנית עליו וכיון שהיא הגורמת להוציאה עצמה מתחת בעלה מחמת שא"י לסבול מה שמתגנית עליו מחמת העינוי נפש ל"ל כתובה ולא מהני שהה עמה רק אחר הנשואין לענין ביטול קידושין והא דאמר בש"ס הטעם משום ספק ולא אמר הטעם שכתבו התוס' דלא גרע מנדרה תחתיו הוא משום מומין דקושית הש"ס שייך גם על המומין:
בא"ד דתנן וכולן שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות ע"ש קושיא זו היא רק לרב אסי דתני נמצאו ביבמות דף י"ב ומטעם מקח טעות אבל לרבא דתני שהיו ע"ש לא קשה מידי ודוק: