אור ברסלב
בית יעקב על כתובות פרק שביעי המדיר › דף עא.

בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק שביעי המדיר · דף עא.

דף ע:

שייך להלכה ותוספות סוגיא דמחלוקת רב ושמואל בסתם ומפרש

הקושיות בסוגיא זו. א' על רש"י בד"ה שנדרה היא שהקשה הש"מ מה"ת נחזיק שהיא בודאי לא תמצא פתח הא ודאי דאא"ל שמא תחזור בה כמו דחיישינן גבי בעל. ב' קושית התוס' על רש"י דהא הש"מ לקמן ותתקשט ותאסור לרש"י ל"ק כלל. ג' כיון דע"כ ס"ד לפי' רש"י כל הסוגיא מיירי בתלתה בתשמיש ומאי מקשה הש"ס הא לר"י א"י להפר דלאו עינוי נפש הוא הא לרש"י גם עד עכשיו הי' סובר דמיירי בתלתה בתשמיש או במזונות בעינוי נפש הוא וגם מסקנת הש"ס דאמר הב"ע קשה לרש"י כיון דלפי הס"ד ע"כ בהכי מיירי. ד' קושית הפלאה דליקשי מר"י דאמר בעניות שלא יתן קצבה דהיינו שיוציא מיד ולשמואל קשה דאמאי לא תמתין י"ב חודש כפי הקצבה. ולכן נראה לתרץ דהנה אם הנדר הי' לאסור קישוט ותלתה בתשמיש שאמרה יאסר קישוט עלי אם אשמש הוא יראה למצוא פתח לנדרה דהא א"א לה להתיר עד שיחול דהיינו אחר שיתקיים התנאי ויראה הוא לקיים התנאי דלמא לא ירצה החכם להתיר אח"כ ותאסר לעולם בפירות ובקישוט וכן כתב בספר הפלאה. ולפ"ז אתיין דברי רש"י שפיר דסד"א כיון דתני המדיר שלא תטעום ושלא תתקשט משמע דגוף הנדר היה שלא תטעום ותתקשט ועוד דאכתי לא ידע דר"כ דבאומר יאסר תשמיש עלי אסור ואף דע"כ מיירי בתלאו בתנאי בתשמיש או במזונות בזה שפיר כתב רש"י דודאי לא תבקש פתח לנדרה כיון דא"א לה בלתי אם יתקיים התנאי מקודם ותיאסר בפירות לעולם וזה כוונת רש"י במה שכתב כיון דניחא לה למישקל וכו' כוונתו כיון דאכילת פירות חשיבא אצלה עד שניחא לה להתגרש בשביל זה ודאי לא תבקש פתח לנדרה מיראת אכילת פירות וכפי' התוס' לא ניחא לרש"י לפרש ועוד דלדברי התוס' דמיירי בפירשה ונדרה תחתיו ולישנא דסתם דאמר שמואל לא משמע הכי ועוד דלדעת התוס' קשה לשמואל אליבא דר"י דאמר בעניות ושלא נתן קצבה ומשמע דמחויב לגרשה מיד ולשמואל קשה אמאי לא תמתין אולי ימצא פתח ולזה הוצרך רש"י לפרש דתלינהו דל"מ שוב להקשות לשמואל מר"י דבעניות שלא נתן קצבה שפיר יוציא לאלתר כיון דליכא חשש שמא ימצא פתח לנדרה ולכך לא קשה אלא מה דמקשה הש"ס לר"י הא קישוט לאו עינוי נפש הוא אף שתלתה בתנאי אם תשמש מ"מ כיון שמותר לה תמיד לשמש רק שתאסר בקישוט דלאו עינוי נפש הוא ודאי שא"י להפר ומשני דהבעל דתלינהו לקישוט בתשמיש דגוף הנדר היה על התשמיש ותלה התנאי בקישוט דאמר יאסר תשמיש עלי אם תתקשט ומייתי לדרב בהכי דאז הוי שפיר עינוי נפש ויכול להפר ובזה מקשה שפיר ותתקשט ותאסר דבזה שוב אינה יריאה מלהתקשט דהא אם תתקשט ותאסר ולא ימצא היתר ע"כ תתגרש והיא גם עכשיו רוצה בזה ומקשה שפיר והוכרח לתרץ סברא דמיסני סני ותמה אני על רב בעל הפלאה שנחית לסברא זו ולא תירץ כן דברי רש"י וליישב שיטת התוס' שקשה לדבריהם דמאי משני בנדרה היא לשמואל והטעם דתצא משום דא"י לסבול ועכצ"ל לדבריהם דגם קישוט א"י לסבול כלל וכמ"ש התוס' בד"ה ותתקשט ולכאורה תמוה דהא שמואל גופי' אמר לקמן לר"י דעניות י"ב חודש ועשירה ל' יום שכן נהנה מריח קישוטיה משמע דיכולה לסבול זמן זה וכצ"ל לפרש סוגית הש"ס לדבריהם דלא הי' יכול להקשות בפשיטות לשמואל דס"ל בעניות שלא נתן קצבה יוציא מיד ואין ממתין י"ב חודש עד שתמצא היתר דהנה לשיטת התוס' בד"ה ותתקשט דעד השתא ס"ד שיש עינוי וכו' שאין לה להמתין כלל וכצ"ל מ"מ צ"ל דאף בדבר שאין בו עינוי נפש דאף אין לה להמתין דאלת"ה קשה הא שכתבו בד"ה ולא תתקשט דלא פריך אמאי יוציא הואיל ויכולה לסבול דא"כ לרב נמי תיקשי וכו' ע"ש וקשה דמ"מ תיקשי באמת לרב למה יוציא כיון שיכולה לסבול אלא ודאי דעכצ"ל דאף דליכא עינוי נפש אין לה להמתין ולפ"ז י"ל בכוונתם דודאי אין צריך להמתין כלל בקישוט ומ"מ לא הי' יכול להקשות על שמואל מר"י אמאי חייב לגרש מיד בעניות שלא נתן קצבה ולא אמרינן דתמתין עד י"ב חודש כמו במפרש דהנה בנדרים דף ע"ט משמע דדוקא ניוול של יום אחד לא חשיב עינוי אבל של ימים הרבה חשיב עינוי נפש כמ"ש התוס' בד"ה ר"י אומר ע"ש וא"כ מצינו לומר דכן הוא השיעור דבעניות לא חשיב עינוי נפש עד אחר י"ב חודש ובעשירות למ"ד יום ומ"מ אף בתוך זמן זה א"צ לסבול מניעת קישוט אף שעה אחת אף דלא הוי עינוי נפש ולכך כשמפרשת בנדרה בעניות יב"ח ובעשירות ל' יום כיון דליכא עינוי נפש לא שייך לומר הוא נותן אצבע דהא א"י להפר כלל אבל בסתם שהיא אסרה בקישוט לעולם דהוי עינוי נפש שיכול להפר שייך לומר דהוא נותן אצבע וחייב לגרשה לאלתר דאין לה לסבול בקישוט אף שעה אחת אף דלא הוי עינוי נפש ולזה הוצרך הש"ס להקשות מברייתא דאפי' מניעת קישוט לעולם לא הוי עינוי נפש ולא בינו לבינה וא"י להפר וא"כ לא שייך כלל לומר הוא נותן אצבע וע"ז משני שמיירי בלא"ה בתשמיש שיכול להפר ושייך לומר הוא נותן ובהס"ד דאמרינן דהוי בינו לבינה ג"כ י"ל דתליא בשיעור יב"ח בעניות ובעשירות ל' יום וכן הא דמסיק דקרי לה מנוולת תליא ג"כ בשיעור זה ומש"ה במפרשת נדרה א"י להפר אבל בסתם ושייך שוב לומר הוא נותן אצבע וצריך לגרש מיד מטעם שא"צ לסבול מניעת קישוט אף יום אחד אף דליכא עינוי נפש ולא קריאת מנוולת לר"י כנ"ל לפרש בפשיטות לשיטת התוספות אבל לבתר דמסיק הש"ס דמיסני סני באמת אמרינן דעד יב"ח יכולה לסבול. עוד נ"ל לפרש לפי שיטת רש"י דהנה לכאורה קשה בהא שכתבו התוס' בד"ה ולא תתקשט וז"ל אבל לא פריך אמאי יוציא וכו' בפשיטות היה להו להתוס' להקשות דא"כ מאי משני הש"ס דקרי לה מנוולת דא"כ ממ"נ אי קרי לה מנוולת אף תוך יב"ח ומחויב לגרשה מטעם זה אפילו במפרש יוציא ויתן כתובה ואי לא קרי לה מנוולת עד אחר יב"ח מטעם זה וא"כ אפילו בסתם תמתין יב"ח ועכצ"ל לפי שיטתם דמכח מה שקרו לה מנוולת א"י לכופה לגרשה רק דמחמת שקרו לה מנוולת יכולה להתקשט ותאסור עצמה בתשמיש תיכף ולא חשיב כגרמה מעצמה איסור תשמיש כיון שעשתה כן מחמת אונס קריאת מנוולת אבל במפרש שיודעת שבזמן שדרך לקישוט דהיינו בעניות י"ב חודש ובעשירות ל' יום תתקשט ותיפוק שם מנוולת וגם אין לה אונס כיון דכן דרכה תמיד לפסוק מקישוט זמן כזה ואין חוששת בקריאת מנוולת כשיודעת שתחזור ותתקשט בזמן כזה לכך אם עברה וקשטה בתוך הזמן ואסרה עצמה בתשמיש הוי כגרמה לעצמה האיסור ואין כופין ומשני שפיר ולכך הוצרכו התוס' להקשות דא"כ לרב נמי תיקשי. ולפ"ז י"ל שיטת רש"י מכל הקושיות הנ"ל דהנה הר"ן הביא שיטת רש"י וכתב שתלתה במזונות ולכאורה קשה דמה סני להר"ן למיתפס לשון הש"ס שתלתה בתשמיש וכן קשה על הש"ס שתפס שתלתה בתשמיש והוצרך להביא הא דר"כ אמאי לא אמר שתלתה במזונות דמיירי מיניה במתניתין ולתרץ נראה דהנה התוס' בד"ה כגון דתלינהו הקשו דלוקי בתלאה בפירות ותי' דאכתי קשה ותתקשט ותאסר לר"י יום אחד ע"ש והקשו המפרשים דמ"מ לוקי בתלאה בלא תשאל ולא תשאיל המבואר בדף ע"ב שיוציא מיד ולדידי ל"ק דלא שייך כלל לומר שתלאה רק בדבר שלא נשנה ברישא במתניתין דאז שייך לומר סיפא ארישא קאי אבל לומר שתלאה בדבר שלא נישנית במשנה קודם אין סברא כלל. ולפ"ז א"ש דמקודם דלא ידע דר"כ משכחת לה איסור תשמיש באשה עד דמסיק ומייתי הא דר"כ ולכך מפרש הר"ן בהס"ד דמיירי בתלתה בליהנות דקתני ברישא דמתניתין ולפ"ז שפיר כתב רש"י בד"ה בנדרה היא דהיא לא תבקש פתח דהא ודאי דלא מצי למימר שאמרה קונם טעימת פירו' אם אהנה מבעלי דהא גבי הא דמקשה הש"ס הא משועבד לה הקשו המפרשים הא אפילו קונם מפקיע מידי שיעבוד ג"כ קשה דא"כ האיך מצי לגבות הכתובה ועיין בש"מ שכתב דגבי בע"ח שאלמוהו ע"ש וא"כ היכא שאסרה היא עצמה נכסיו בקונם ודאי דגם כתובה אסורה לגבות מנכסיו כמו שאסורה לגבות מזונות מנכסיו וא"כ ודאי דלא כייפינן להוציא וליתן כתובה דמה מרווחת ויכולין לומר לה דהא אם תגבה כתובה ג"כ תאסר בטעימת פירות וא"כ תקח מזונות ותאסר דאין הפרש כלל בין גביית כתובה לגביית מזונות ובין כך ובין כך תאסר הנאתה אם תטעום בפירות וכשאינה מרווחת אין הדין דיוציא כמ"ש התוס' בד"ה שנדרה היא ע"ש וע"כ שאמרה תאסר הנאתך אם אטעום ולפ"ז ודאי דלא תבקש פתח חרטה על נדרה כיון דאין מתירין הנדר עד שתחול וע"כ תצטרך לטעום קודם שתלך לחכם וממילא יריאה לטעום מחשש דלמא החכם לא ירצה להתיר לה על פתח זה ואף שיאמר לה החכם קודם שיכול להתיר על פתח זה דלמא יחזור ויסתור דינו דהא כמה פתחים יש שאינן מועילין הדין וכשלא יתיר לה החכם והיא כבר טעמה הפירות הרי כבר נאסרה בהנאה ולא תוכל לגבות כתובתה ותלך בפחי נפש ומהאי טעמא לא הוי מצי להקשות מר"י על שמואל שמצינן לתרץ כו' אבל לבסוף מסיק דתלינן בתשמיש ומייתי דר"כ דאז אינה יריאה וכמש"ל בתירוץ הא' ולכך הוצרך הש"ס להקשות דקישוט לאו עינוי נפש הוא ולאו בינו לבינה הוא וא"י להפר ואפילו מיירי בתלאה במזונות דיכול להפר מ"מ תקשי לא תתקשט ולא תאסר דרש"י ס"ל דהא בהא תליא דאי קישוט לאו עינוי נפש הוא ממילא יכולה לסבול וקשה אמאי יוציא אי בתליית זמן לא שייך התירוץ דא"כ קרי לה מנוולת כדמשני במסקנא כדמוקי לה בתלאו בתשמיש דבשלמא בתלוי' בתשמיש משני שפיר דקרי לה מנוולת דע"כ הפי' כמש"ל דמשום קריאת מנוולת א"י לכופו שיוציא דאלת"ה אין חילוק בין סתם למפרש רק דמשום קריאת מנוולת יכולה להתקשט ותאסר ולא חשיב כגרמה איסור לעצמה כיון שהיתה אנוסה בקישוט משום קריאת מנוולת וזה א"ש כי מוקי לה בתלתה בתשמיש אבל בהס"ד דלא ידע דר"כ והי' מוקי לה בתלאו במזונות לא מהני תי' דקריאת מנוולת כיון דא"א לה לכופו שיוציא משום קריאת מנוולת רק אחר שתתקשט ותאסר בהנאה מנכסיו ואז לא תוכל לגבות כתובה כנ"ל אבל בהס"ד דסבר דקישוט גופא ע"כ הוא ממילא דא"י לסבול מניעת קישוט ויכולה לכופו קודם קישוט ואז שפיר קתני יוציא ויתן כתובה והוצרך להקשות דלאו ע"נ הוא ומר"י אדשמואל לא הי' קשה כלל כמש"ל ול"ק ג"כ קושית התוס' בד"ה שנדרה ע"ש דדוקא במסקנא דמיירי בתלאו בתשמיש מקשה שפיר תתקשט ותאסר דאינה יריאה מגביית כתובה אבל בתלאו במזונות לא קשה תתקשט ותאסר דיריאה להתקשט משום גביית כתובה כנ"ל:

ועתה נבוא ליישב דברי הרמב"ם שפסק בנדרה היא שלא תטעום שתלוי ברצונו אין כופין להוציא רק שצריך ליתן כתובה כשמוציא ותמה הב"ש באה"ע סי' ע"ד דא"כ מאי מקשה הש"ס ותתקשט ותאסר הא אין כופין כלל וכן קשה לר"י דמחלק בין ישראל לכהן ע"ש ונראה לפענ"ד דודאי מצינו לחלק בין עינוי נפש לדברים שבינו לבינה דודאי בעינוי נפש כופין להוציא דמה"ת יש לה לענות נפשה לעולם ולכך יוציא רק במקום שאינה מרווחת שאף אחר שתוציא תאסר אז אין כופין רק שצריך ליתן כתובה כיון דלא מצי למימר א"א באשה נדרנית דהא הוא נתן אצבע אבל בדברים שבינו לבינה כגון מה שמבואר ביו"ד סי' רל"ד סעיף ס' באמרה קונם פירות של איש פלוני עלי או פירות ממון פלוני אף שלא ראתה אותם כלל דלא הוי ע"נ אין כופין אותו כיון שאין הדבר קשה לה רק להבעל כמבואר שם הטעם דפירות של איש פלוני שיש טורח להבעל לבקש איש אחר א"כ מה"ת תוכל לכפותו להוציא הא הבעל יכול לומר מה בכך אם אני רוצה לטרוח ומ"מ מחויב ליתן כתובה כיון שהוא נותן אצבע ובעצמו לקח הטרחא על עצמו ולזה במתניתין לת"ק דקתני יוציא הוא באמת בכפי' דהת"ק ס"ל דבפירות מין פ' וה"ה קישוט עינוי נפש הוא ומש"ה כופין ור"י דס"ל דקישוט אינו רק דברים שבינו לבינה ולא אמר כלל במשנה הלשון דמוציא רק סתם בעניות שלא נתן קצבה וכו' ומיירי רק לענין נתינת כתובה. ולהס"ד ניחא דקאמר דלא הוי רק לר"י רק מדברים שבינו לבינה. ולהמסקנא דמיירי בתלה בתשמיש דהוי עינוי נפש וכ"מ במהרש"א בסוגיא זו אף לר"י כופין להוציא ופריך שפיר ותאסר בין לת"ק ובין לר"י. ולפ"ז הרמב"ם דפסק כר"י בנדרים דפירות לא הוי רק דברים שבינו לבינה וכן בהריני נזירה דאינה מרווחת שפיר פסק דאין כופין רק שחייב ליתן כתובה ולפ"ז א"ש דברי רש"י שפי' בכל הסוגיא כשמקשה לר"י דקושיא היא משום כתובה ולא כתב דהקושיא היא משום הכפיי' והוא מה"ט דר"י דמתני' לא הזכיר יוציא בדבריו ורש"י ס"ל כשיטת מהרש"א דהנדרים שא"י להפר וקשה לו הנדר שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית ומפסדת הכתובה רק בנדרים שיכול להפר קנסו שיתן לה כתובה ע"ש במהרש"א וכן הוא דעת הרמב"ם כרש"י בזה:

ואגב אפרש דברי הר"ן במה שהקשה על הרמב"ם דס"ל במדיר חבירו שלא יהנה ממנו שהמהנה עובר וע"ז תמה הר"ן בנדרים דף ט"ו מהא דמקשה שם בדף ל"ה בככרי עליך ונתנה לו במתנה למעול מאן למעול נותן הא לא אסורה לי' וכו' מוכח דהנותן לא מעל ע"ש ולכאורה דברי הר"ן תמוהין דבדף ל"ד בד"ה בעי מיני ר"ח בר"א מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה כתב וז"ל והקשה הרמב"ן מאי קא מבעיא לי' מתני' הוא דקתני המודר הנאה וכו' וי"ל דהתם מדירו מהנאתו וכיון שכן אם נותן במתנה בשעת מתנה הוא נהנה אבל הכא כשאומר ככרי עליך איכא למימר דשרי משום דבשעה שנהנה אינו של המדיר ע"ש וא"כ מאי מקשה הר"ן על הרמב"ם מנדרים דף ל"ה הא שם באומר ככרי עליך דאינו עובר בשעה שנותן רק בשעה שנהנה כמ"ש הר"ן הנ"ל ובשעה שהמקבל נהנה מהככר הנותן לא עביד מידי. וליישב זה נראה דהנה לכאורה קשה בהא שכתב הר"ן דבאומר ככרי עליך דאינו עובר בשעת מתנה דהא בהדיא אמרי' בנדרים דף ל"ד באומר ככר זה הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולו נטלה ע"מ להורישו לבנו מעל לפי טובת הנאה שבו אלמא דבשעת נטילה לאכילה מעל ומה לי אם נטל מהפקר לאכילה או נטלה מהנותן במתנה לאכילה ועכצ"ל דס"ל להר"ן כיון דלפי צד האיבעיא דאחר שבא לידו היתר הוא ואין עוברין באכילתה בשעת נטילה לאכילה ג"כ אינו עובר דדוקא בנטלה באיסור עובר בשעת נטילה אבל הכא דבשעת אכילה אינו עובר על הנטילה לאכילה כיון שבשעת אכילה שוב לאו ככרו הוא ג"כ אינו עובר ועל הנאת מתנה אינו עובר שלא אסר הנאתו רק הנאת הככר והנאת הככר הוא אחר שנעשה שלו ונעשה היתר אבל לפי המסקנא דבאומר ככרי עליך דאסורה באכילה ומעל באכילתו אף אחר שנעשה שלו ממילא להר"ן דס"ל דהמקבל עובר עובר תיכף כשמקבלה מיד הנותן לאכילה ולהרמב"ם דס"ל שהמהנה עובר עובר תיכף כשנתנה להמקבל כיון שנתנה לו לאכילה באיסור מעילה וכללא הוא דכשמועל באכילתו מועל תיכף בשעת נטילה לאכילה דמדאגבי' קנאו למעול ומקשה שפיר על הרמב"ם. וליישב דברי הרמב"ם מקושיא שניי' של הר"ן דמוכח מהש"ס דהנהנה לוקה נראה דהרמב"ם מחלק בין אוסר דבר מטלטל בקונם כגון ככרי עליך שנעשה כהקדש ומועלין בו דיש מעילה בקונמות וכיון דיכול לעשות כהקדש על חבירו והמועל בהקדש לוקה ושפיר מעל המודר הנהנה מהככר שנעשה עליו כהקדש ולוקה ג"כ כדין הזיד במעילה שלוקה כמבואר ברמב"ם פ"א מה' מעילה ע"ש ושפיר כתב הכ"מ בפ"י מה' נדרים דמכ"ש שהנהנה לוקה דשם באוסר אשתו בהנאתו מיירי דלאשתו א"י לאסור גופו רק נכסים יכול לאסור כמ"ש הרמב"ם בה' אישות ע"ש אבל באוסר הנאת גופו על חבירו דאף שנעשה גופו כהקדש אין מעילה בגופו דאדם כקרקע דמי דאין מועלין ואין נהנין וליכא גבי' לאו דמעילה ולאו דבל יחל דברו ס"ל להרמב"ם דלא נאסר רק על המדיר שהוא מוזהר שלא יבטל הנדר ולכך רק המהנה לוקה ולא הנהנה וכמו שפסק בפרק ג' מה' נדרים בהדיא ולא קשה מה שהקשה הלח"מ בפרק י' מה' נדרים ע"ש:

בתוס' ד"ה ואם אמר אי אפשי דיש חילוק בין אותן נדרים לשאר. ע' מהרש"א ודבריו הן לכאורה משוללי הבנה. ולפרש דבריו דהמהרש"א סובר דהוא הנותן תליא בהא אי יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית דבנדר ע"נ דכיון דמצי אמר א"א באשה נדרנית לכך ס"ל דהיא נתנה דאפילו אם יפר לה יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית שחש שמא תעשה עוד נדר לענו' נפש להיותה נדרנית ולכך א"צ להפר ומאן דס"ל הוא נותן ס"ל שאינו יכול לומר א"א באשה נדרנית ולכך כשאינו מפר אמרינן דהוא נותן ולזה הקשה דמאי מקשה הש"ס דר"י אדר"י דלמא דוקא בנדרי ע"נ ס"ל היא נתנה אבל בקישוט דמתניתין דס"ל דלאו ע"נ הוא מודה דהוא נותן וע"ז מתרץ דמתניתין לפי המסקנא מיירי בתלאו בתשמיש דהוי ג"כ ע"נ ואח"כ הקשה עוד לתירוצם וכוונתו נראה דהמהרש"א מפרש בהא דר"י דס"ל דאפילו בדברים שבינו לבינה שא"י להפר כגון קישוט מ"מ כיון דלא שייך הוא נותן דליכא למקנסיה יכול לומר א"א בנדרנית ותצא שלא בכתובה אבל בנדרים של ע"נ דיכול להפר תצא בכתובה דאיכא למיקנסיה ור"י דאמר בעניות שלא נתן קצבה לא אמר לענין כפיה רק לענין כתובה אמר ולהמסקנא דמיירי בתלאה בתשמיש שהוא עינוי נפש להמהרש"א ולכך חייב ליתן כתובה בעניות שלא נתן קצבה ובעשירות אחר למ"ד יום דע"נ הוא כמש"ל לזאת אמרינן דהוא נותן אבל כשאסרה בפחות מלמ"ד יום שיכולה לסבול ועברה וקשטה עצמה שגרמה איסור תשמיש תצא שלא בכתובה הרי מוכח מהמסקנא דבנדרי ע"נ שיכול. להפר דקנסינן ליה בכתובה ומהס"ד דמקשה אדר"י דס"ל דאינו יכול להפר בקישוט דמתניתין דתנן בקישוט יוציא ויתן כתובה ועיקר הקושיא מכתובה כמו שפי' רש"י דהרי מוכח דבנדרים שא"י להפר דליכא למקנסיה דתצא שלא בכתובה:

תוכן העניינים

בית יעקב על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה