בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק שביעי המדיר · דף ע:
בגמ' נעשה כמו שאמרה לו איני ניזונת ואיני עושה. ולכאורה קשה לפי מ"ש התוספות בדף מ"ז בד"ה זמנין דא"י לעקור תקנת חכמים לגמרי ולומר א"נ ואיני עושה לעולם א"כ הכא כשנדרה ואסרה עליו לעולם המעשה ידיה הרי כאילו באה לעקור לגמרי תקנת חכמים שאינה יכולה לומר כן ובאמת לא קשה כלל דהא דא"י לומר לעולם היינו אף שאמרה א"נ וא"ע לעולם יכולה תמיד לחזור בה אבל כ"ז שאינה נוטלת מזונות אינה נותנת מעשיה לכ"ע:
בגמרא האי סברה וקיבלה. ולכאורה קשה דלוקי בלא ידעה מנדרו ולא שייך לומר דסברה וקיבלה ואפשר כיון דע"כ מיירי שעשה הנדר לפני עדים דבלא"ה א"נ אחר נישואין לומר שאסר נכסיו קודם וכיון דאיכא עדים מפקי לקלא ואמרינן דודאי ידעה וגדולה מזו כתב הב"ח הביאו הב"ש בסי' קנ"ד גבי מומין דשייך לומר בהיו בו מומין ולא ידעה דסברה וקיבלה אף בלא ידעה דאמרינן ודאי ידעה ע"ש בב"ח וכיון דעדים מפקי לקלא ודמי להא בדף צ"ח דאמר סימפון בעדים כו' קלא אית לי':
הלכה ותוספות
הקושיות שבסוגיא זו. א' קושית התוספות בד"ה המדיר על רש"י. ב' קושית התוס' בד"ה שהגיע זמן. ג' קושית הר"ן על הרמב"ם שלא הביא רק המשנה כצורתה ולא פי' דמיירי דוקא במספקת לדברים גדולים כתירוצא דהש"ס ע"ש:
ומקודם ניישב קושית התוספות בד"ה שהגיע הזמן על רש"י שכתב הטעם משום דהגיע הזמן דרבנן והקשו דהא מע"י ודאי דרבנן ע"ש. ונראה לפענ"ד לתרץ דהנה הש"מ כתב בשם גאון וז"ל שמעינן מהכא דמאן דנדר במידי דמשועבד לה אין הנדר חל עליו וכ"ש מי שנדר בדבר מצוה שנתחייב בה וכו'. ולכאורה דבריו תמוהין דהא קיי"ל דנדרים חלין על דבר מצוה. לכן נראה לפענ"ד דהא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו דוקא כגון ישיבת סוכה עלי שהסוכה הוא נפרד מגופו ולכך יכול לאוסרה בקונם כי החפץ דהיינו הסוכה לא היה עליה שיעבוד מצוה רק על הבעלים היה שיעבוד מצוה ולכך הי' יכול לאוסרה והמצוה ממילא נעקר כיון שאין לו סוכה שנאסרו כל הסוכות עליו כיון שהקדישן בקונם משא"כ במצוה שמחויב לעשות בגופו ממש כגון בפי מדבר עמך ידי עושות עמך רגלי הולכות עמך שאסור דהוי כאומר פי לדיבורי ידי למעשיהם כמבואר בנדרים דף י"ג דיכול לאסור בלשון זה נגד חבירו מ"מ נראה דאם אמר קונם ידי עושות מצוה להשי"ת או קונם פי מדבר עמך בתורה או קונם רגלי מלילך לעלות לרגל וכדומה שאין הקונם חל דהא עיקר הטעם דנדרים חלין על דבר מצוה הוא משום דהמצוה היא חובת גברא וקונם הוא איסור חפץ משא"כ במצוה שהיא בגופו ממש שכבר הוא מושבע ועומד ללמוד תורה ועכשיו אוסרו מללמוד ואין איסור גברא חל על חובת גברא ולפ"ז שפיר קאמר הגאון דכשהוא משועבד לעשות מצוה בגופו ממש ואוסר אח"כ גופו לזה דאין הנדר חל ולכך בתשמיש אם אמר הנאת תשמישי עליך דחשוב כאומר קונם גופי מעשיית מצוה זו דדמי כאומר קונם ידי מעשיית מצוה שאסר גופו והמצוה ג"כ על גופו אין האיסור חל כיון שהאיסור הוא איסור גברא והמצוה ג"כ על חובת גברא משא"כ באומר הנאת תשמישך עלי שאסר את האשה בקונם דמי לאתסורי חפצא שעושה האשה לאיסורין ודברי הגאון מזוקקין שעל המצוה שמחויב לעשות באחד מאבריו אין יכול לאסור על עצמו בקונם אבל לא מיסתבר כלל על שיעבוד שמשועבד בגופו לומר דמטעם אלמוהו לשיעבודיה ולא חל איסור קונם על מה שמשועבד דבשלמא בשיעבוד נכסי שייך לומר אלמוהו לשיעבוד כאילו קנה הנכסים וכמו לאביי דס"ל בכל שיעבוד דאלים כמו קנין ומה"ט דס"ל דלמפרע הוא גובה ואין קונם מפקיע השיעבוד וה"נ לרבא אלמוהו לשיעבודא דאשה ודבעל דליהוי כמו קנין ואין אוסר דבר שאינו שלו אבל בשיעבוד דרחמנא חייבי' משום מצוה לעשותו בגופו לא שייך לומר אלמוהו לשיעבודי' שיהי' חשוב כאלו קנה גופו וע"כ דעיקר הטעם משום מצוה דאין הקונם חל על מצוה שבגופו לאסור גופו כמש"ל ושפיר למד הגאון דינו. ולפ"ז במזונות ממש להא דמבואר בסימן ע"ג בנשבע שלא לפרוע חובו דאם השבועה קדמה חלה השבועה והלוה אסור למכור בעצמו ולפרוע והב"ד מגבין מנכסיו ואם החוב קדום אין השבועה חלה כלל ומכין אותו שיפרע בעצמו אם כן הכא בקונם כיון דשיעבוד נכסי אין הקונם מפקיע כמש"ל דאלמוהו בקנין ויכול לפרוע בעצמו כיון שהחוב קדום ואפילו לדעת הרמב"ם דהמדיר עובר משום בל יחל כשמהנה למודר מכל מקום הכא כיון דאין הנכסים אסורין על האשה ובמצוה שעליו לפרוע אין הקונם חל לבטל מצוה דאורייתא שעל גופו:
והנה הא דמבואר בסי' ע"ג דאין השבועה חלה לבטל מצות פריעת בע"ח ודאי דלא שייך רק בחוב שמחויב לפרוע מדאורייתא אבל בחוב שאינו מחויב לפרוע רק מדרבנן ואין עליו רק מצות פריעת בע"ח דרבנן ודאי דהשבועה חלה דהא שבועה חלה לבטל מצוה דרבנן כמבואר ביו"ד סי' רל"ד בנשבע שלא להדליק נר חנוכה ע"ש. והנה אף שיש חילוק לענין שבועה ואיסור שעל גופו בין לבטל מצוה דאורייתא ובין לבטל מצוה דרבנן מ"מ בשיעבוד נכסי אי אין קונם מפקיע אפי' בשיעבוד שהוא רק מדרבנן אין קונם מפקיע דהא הר"ן כתב הטעם דאין קונם מפקיע מידי שיעבוד דהוי כאוסר של חבירו על חבירו ע"ש בנדרים דף ט"ו וע"כ היינו משום דשיעבוד חשיב כמכר ובמכר אף שהלוקח לא קנאו רק בקנין דרבנן כגון במשיכה או אג"ק ודאי דשוב אין המוכר יכול לאסרו בקונם על הלוקח דהפקר ב"ד הפקר מדאוריי' דכל שיש קנין ממש מדרבנן חשוב כמו דאורייתא אף לענין מילי דאורייתא ולפ"ז ה"ה בשיעבוד דרבנן דשיעבוד כמכר ממש וה"ה בקנין שיש לאחר בגוף של חבירו כגון בפועל ואשה דאף שאין הקנין רק מדרבנן חשוב כדאורייתא אף לענין מילי דאורייתא תדע דהא מה שקנתה האשה קנה בעלה הוא רק מדרבנן והקדש ומכירה שהקדיש ומכר המציאה אף קודם שהגיע לידו מהני מדאורייתא והנהנה בהקדש של הבעל מעל והקדש של האשה אינו כלום וכן יכול הבעל להקדיש הידים של האשה ולומר יקדשו ידיך לעושיהם והקדש גמור מדאורייתא והקדישה של האשה אינו כלום והוא מה"ט דכל שהקנין דרבנן בקנין גמור הוא חשוב כדאורייתא והוי ההקדש מדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר ויש קנין לפועל מדאורייתא ובדבר שמדאורייתא מועיל קנין דרבנן שוה לדאורייתא אבל כל שאין בו קנין רק מצוה כמו פריעת בע"ח יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן. ולפ"ז מיושב דברי רש"י דהנה בהא דמקשי התוספות דהא מזונות ג"כ דרבנן תי' המגיני שלמה דהקושיא היא לר"י דס"ל בכתובות דמזונות דאורייתא. ועוד נראה דהא לקמן אמרינן דסתם מתניתין ר"מ ור"י גבי מתנה ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות משמע דס"ל ג"כ מדאוריי'. ולפ"ז י"ל דזה הוי פסיקא להש"ס דעל הבעל ליכא איסורא דבל יחל לפרוע בעצמו אף להרמב"ם דס"ל דאיכא איסורא דבל יחל על המהנה מ"מ במזונות ודאי דליכא על הבעל איסור דאין חל על המצוה דאורייתא כמו שהבע"ח מותר לפרוע בעצמו וכמש"ל רק שיש לומר דהאיסור הוא מטעם שהנכסים נאסרו בקונם על הבע"ח משום דקונם מפקיע מידי שיעבוד נכסים ואין לו במה לפרוע וע"ז הכריח ממ"י שלא נאסרו כלל אף דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה והרי הוא שלו ויכול לאסרן שהן רק בקנין מדרבנן משום דקונם אין מפקיע משיעבוד מכ"ש בשיעבוד דמזונות שהן מדאוריי' שאין הקונם מפקיע והרי יש לו במה לפרוע ושוב מותר לפרוע בעצמו מטעם מצוה וכמש"ל וע"ז משני הגיע הזמן וכתב רש"י שפיר שהוא רק מדרבנן ונהי דהנכסים לא נאסרו דשיעבוד דרבנן כדאורייתא דמי שאין הקונם מפקיע מ"מ האיסור דבל יחל שעל גופו שלא יהנה בעצמו לא נתבטל דאיסור נדר שהוא דאורייתא חל לבטל מצוה דרבנן וכיון שא"י לפרוע בעצמו יוציא ויתן כתובה משא"כ במ"י שיש להבעל קנין גמור שיכול להקדיש גוף הידים והקדש שלהן מועיל אף למילי דאורייתא ועכצ"ל בזה הפקר ב"ד הפקר ואין הקונם מפקיע דכמו שאין מפקיע קנין דרבנן כמו כן אין מפקיע שיעבוד דרבנן וא"ש. ולפ"ז י"ל ג"כ מה שהקשו התוס' בד"ה המדיר על רש"י דאגופי' דמתניתין ה"מ למיפרך דל"מ למיסר תשמיש ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דתשמיש שהוא מצוה דאורייתא אין האיסור בל יחל שעל המהנה חל לבטל המצוה הנ"ל משא"כ במזונות דאיכא שיעבוד נכסים והיה ס"ד דקונם מפקיע וחל איסור על נכסיו וצריך להביא ראי' מקונם מה שאני עושה לפיך שהנכסים לא נאסרו דקונם לא מפקיע דאילו היו נאסרי' הנכסים אין כאן מצוה כיון שאין כאן נכסים לפרוע שאיסורי הנאה הן. והנה המהרש"א תי' קושית התוס' דתשמיש ל"ק דתשמיש דאוריי' ומזונות דרבנן רק שכתב דזהו רק לשיטת התוספות ע"ש דלרש"י אא"ל זה דהא רש"י ע"כ ס"ל דמזונות דאורייתא רק הגיע הזמן דרבנן ולפענ"ד נראה דאף לשיטת רש"י א"ש דנהי דגוף המזונות דאורייתא אבל שיעבוד נכסי למזונות ודאי דרבנן ל"מ למ"ד דס"ל דאפילו בבע"ח שיעבוד לאו דאורייתא מכ"ש במזונות אלא אפילו למ"ד דס"ל דש"ד מ"מ נראה במזונות דלכ"ע דרבנן דדוקא בבע"ח דנפקא לן מוהוא יוציא העבוט ונזכר נכסים בתורה וכן בכ"ד אבות דחשיב בב"ק כגון שומרים וכה"ג דאמרינן התם כולן דאבות הן לשלם ממיטב וגמר מג"ש דתחת נתינה ישלם כסף ונזכר נכסים בתורה משא"כ מזונות דלא כתיב נכסים בתורה ודאי דשיעבוד נכסים דרבנן רק גופו חייב מקרא דשארו לא יגרע. וראיה לזה דאפי' מלוה ע"פ מאוחר קודם למזונות אף שלותה בשטר והוא מוקדם וכתבו הטעם משום דמלוה מדאורייתא דש"ד ומזונות דרבנן וקשה להרמב"ם שפסק מזונות דאורייתא ועיין בסמ"ע סי' צ"ז שדחק עצמו מאוד בישוב זה ולפמ"ש א"ש דנהי דמזונות דאורייתא מ"מ שיעבוד נכסים במזונות דרבנן משא"כ בבע"ח ש"ד לכך צריך להקשות ומדמה שפיר למ"י שהן ג"כ דרבנן. עוד נראה לתרץ דברי רש"י ממה שהקשו התוספות אמאי לא מקשה הגמרא מתשמיש דע"כ מוכח דקונם אינו מפקיע דאלת"ה הו"ל למיתני דיוציא בשבת א' דר"ל דלא פסיקא להגמרא להקשות מתשמיש דהנה התוס' כתבו דאף לשיטת ר"ח וכו' במונע כל ענייני אישות דכופין ע"ש ואם היה מקשה מתשמיש היה יכול לדחות ולומר דתשמיש באמת אסור והא דלא תני יוציא ויתן משום תשמיש אחר שבת א' לבד דבמתניתין תני יוציא ומשמע בכפי' בשוטים ואחר שבת א' דלא נחסר רק תשמיש ומשום תשמיש לבד לא היו כופין בשוטים כיון דמשום א' לבד אין כופין לכך תני יוציא לאחר למ"ד דאז כופין משום דמונע ממנה כל ענייני אישות ורש"י פי' לפי המסקנא דקונם אין מפקיע ולכך כתב דאין תשמיש נאסר משום דמשועבד להס"ד לא היה יכול להקשות מתשמיש כנ"ל לכך צריך להקשות מקונם מ"י אך תי' זה יש לדחות דאם יוציא דתנן במתניתין פי' דכופין להוציא א"כ הא דתנן לעיל בהמדיר מתשמיש דיוציא ג"כ הפי' דכופין בשוטים וכן בכל יוציא דתני במתניתין דהכא ומיירי בתלאו בתשמיש ופירשו דכופין בשוטים ומוכח להדיא אפי' במונע ממנה תשמיש לחוד כופין בשוטים ואם יוציא דמתניתין אין הפי' כופין בשוטים אם כן גם הא דתנן בהמדיר מליהנות יוציא ג"כ אין הפי' דכופין בשוטים רק במילי. ומה שהקשו התו' עוד על רש"י כי מוקי בגמ' כשהדירה כשהיא ארוסה וניסת א"כ אף מתשמיש חל הנדר נראה לתרץ באופן אחר דהנה התוספות ביבמות דף ס"ד כתבו דבסברה וקבלה וטוענת כסבורה אני אין לה כתובה דאימר עירומי קא מערמת א"כ לא קשה מתשמיש דקשה הא סברה וקיבלה ואי משום די"ל כסבורה אני א"כ קשה למה יתן כתובה הא בעודה ארוסה לא הי' יכולה לכופו על גט וכתובה דאין כותבין אגרת מרד על ארוסה ובדף מ"ג כתבו התוס' בד"ה תבע לחלוץ וז"ל דאין כופין כלל רק בבאה בטענה ע"ש וא"כ אף כשניסת ואומרת כסבורה אני לא עדיפא מארוסה דאין כופין על כתובה כיון שי"ל עירומי קא מערמת בשביל כתובה משא"כ לענין מזונות דגם מקודם הי"ל מזונות בהגיע הזמן והיתה יכולה לכופו להוציא וליתן כתובה ממילא עכשיו כשאומרת כסבורה אני י"ל כל הדין שהי' לה בעודה ארוסה שיוציא ויתן כתובה מחמת המזונות. אך זה יש לדחות דא"כ עכצ"ל דגם לתי' זה צריך הא דלא עביד שליח שליחותא דכשהגיע זמן לא זילא א"כ קשה דה"ל לתרץ דמיירי בנדרה קודם שהגיע הזמן והגיע הזמן. ולכך נראה לתרץ באופן אחר דנגד התשמיש א"ל כסבורה אני דהא גבי הא דאין כותבין איגרת מרד על ארוסה הקשה הש"מ דא"כ אחר נישואין נמי נימר לה זיל לא מפקדת ותי' כיון שנתחייב לה בעת הנשואין ולפ"ז על תשמיש ודאי דא"ל כסבורה אני דכסבורה אני לא שייך לומר רק לענין דאין מחילתה כלום דהוי מחילה בטעות אבל לחייב הבעל בסברא זו לומר שנתחייב לה תשמיש בעת נשואין ז"א דהא אמר לה בעת נשואין שאסור בתשמיש וכיון שהיא יודעת שא"י לחייב לה תשמיש' משום הנדר לא נתחייב וא"כ כאן אין חילוק בין ארוסה לנשואה ואין כותבין איגרת מרד. ויש לכאורה הוכחה מסוגיא זו בהא דא"כ איגרת מרד על ארוסה דאין כופין כלל כתי' הב' של התוס' בדף ס"ג דלכאורה קשה דמקשה הש"ס גבי הגיע זמן ומ"ש עד למ"ד יום וכתבו הר"ח דכאן ל"ש זילא שהוא קודם נישואין וקשה דהא יכולה לתבוע תיכף הנשואין משום כנוס או פטור והוא א"י לישא אותה משום מזונות וממילא לאחר למ"ד צריך להוציא וליתן כתובה אלא ע"כ דס"ל דא"כ איגרת מרד על ארוסה ואף אין כופין אותו ליתן גט. אמנם יש לדחות די"ל נ"מ בחלה או חלתה דא"י לתבוע הנשואין. ועתה ניישב דברי הרמב"ם שלא הביא תירוץ דהש"ס במספקת לדברים גדולים ואין מספקת לדברים קטנים שתמה עליו הר"ן ותירץ דהרמב"ם ס"ל דקונם מפקיע משיעבוד עבוד רק מטעם דאלמוהו ולא אלמוהו משא"כ רק במה שהאשה מחויבת לבעל ומטעם שחשו שכל אשה תפקיע מבעל ע"י קונם ולכך אלמוהו משא"כ מה שהבעל חייב להאשה יוכל להפקיע ע"י קונם מטעם דהא כופין אותו להוציא ויתן כתובה לכך לא היו צריכין לאלם כחה ע"ש. אך דברי הר"ן תמוהים דנ"ל לתרצן לדחוקי נפשי' הו"ל לתרץ כפשוטו וכפי האמת דכ"ע ס"ל דקונם מפקיע רק משום דאלמוהו ובשיעבוד הבעל לא אלמוהו. לכן נראה לתרץ דבודאי הסברא שכתב הר"ן הוא ברור ועשיתי סמוכין לדבריו דהנה קשה לכאורה דהאיך היו חכמים יכולין לאלם כח הבעל לבטל הנדר שהוא איסור דאורייתא הא אין כח ביד החכמים לבטל איסור דאורייתא רק בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה והא בקום ועשה הוא דמתירין ליהנות מנדר שהוא איסור דאורייתא. אמנם הש"ך ביו"ד סי' רט"ו כת' דבמקום שיש לחוש שיתבטל תקנתם לגמרי יכולין לבטל אף בקום ועשה ולפ"ז כתב הר"ן שפיר דבשיעבוד הבעל דליכא חשש לבטול תקנתם לא היו יכולין לאלם תקנתן להתיר איסור נדר שהוא דאורייתא. אך לפ"ז קשה דלמה היה להם לאלם כח הבעל לענין מ"י הא ליכא חשש ביטול תקנתם ולומר דא"כ כל אשה תפקיע תקנתם לאסור מ"י בקונם דהא מבואר בסימן ע' דאם האשה אינה רוצה ליתן מ"י דאין לה מזונות וא"כ אפילו בלא נדר יכולה להפקיע בכה"ג דהיינו לומר א"נ וא"ע נהי דהא לא קשה דהא ליכא למיחש לביטול תקנתם במ"י שתאסור ע"י קונם דהא הבעל יכול להפר דז"א דהא קיי"ל דהא הבעל מיגז גייז ואם נדרה ואכלה ואח"כ שמע הבעל והפר דלוקה א"כ ה"נ אם אמרה דקונם וקודם ששמע בעל והפר ונהנה ממ"י עשה איסור ולכך הוצרכו לתקן לאלם כח הבעל שלא תוכל לאסור כלל. ומ"מ קושיא הנ"ל ודאי קשה דהא בלאו קונם יכולה להפקיע בכה"ג שתאמר א"נ וא"ע וכשתאסור מ"י אא"ל להיות ניזונת מבעלה וממילא אם תרצה להיות ניזונת לא נאסר המ"י על בעלה ואם לא תרצה להיות ניזונת מבעלה בלאו קונם ג"כ יכולה להפקיע ע"י אמירת א"נ וא"ע. וליישב זה נראה דהנה בר"פ מציאת האשה כתב הרא"ש דאף שי"ל א"נ וא"ע מ"מ מציאת האשה לבעלה א"י לבטלה וה"ה העדפה שע"י הדחק ע"ש והטעם לזה דבשלמא מ"י שהוא משום איבה דמזונות כשאמרה א"נ שוב ליכא חששא דאיבה דמזונות והן שלה משא"כ במציאה והעדפה שע"י הדחק שהוא משום איבה דקטטה כמ"ש התוס' בדף מ"ז בד"ה משום איבה ע"ש לכך צריכה ליתן המציאה אף שאינה רוצה ליזון מבעל. ובזה כתבתי ליישב בסוגיא דהמקדיש שיטת ר"י דס"ל לענין מותר אי"ל א"נ מעה וא"נ מותר ותמה הר"ן דאף בגוף מ"י דשכיח י"ל א"נ וא"ע מכ"ש במותר וכתבתי ליישב דבשלמא בגוף המ"י שיכול לכופה אף בשוטים לעשות והוא כעבד ושפחה וזה נתקן רק משום איבה דמזונות ולכך י"ל א"נ וא"ע משא"כ מותר מ"י שכתבו הרשב"א הובא בש"מ והר"ן בסוגיא דיושבת בקתדרא שאינו יכול לכופה רק כשעשתה מרצונה מחויבת ליתן ובר"פ מציאת האשה למד ק"ו העדפה ממציאה ע"ש ואם מציאה נתקן להבעל משום איבה דקטטה מכ"ש בהעדפה שלא ע"י הדחק רק שתיקנו נגד העדפה דשכיח שיתן הבעל מעה וממילא כשהבעל רוצה ליתן המעה שוב א"י לומר א"נ וא"ע וה"ה בגוף המ"י כשהבעל רוצה ליתן המזונות ושלא לכופה על המ"י רק שאם תעשה תהיה שלו א"י לומר א"נ ואיני נותנת שיהיו לה מ"י בלא כפי' ע"ש ולפ"ז א"ש שהוצרכו לאלם כחה שלא תהי' יכולה לאסרה על הבעל בקונם לענין מציאה ומותר שא"י לבטלו ע"י א"נ וא"ע ואם היתה יכולה לאסור על הבעל בקונם היתה מפקעת המציאה והמותר ע"י קונם ולכך אלמוהו כח הבעל שלא תהיה יכולה להפקיע ע"י קונם. ולפ"ז מוכח דהמקשן הקשה שפיר מר"ע דע"כ ס"ל דקונם אינו מפקיע כלל משיעבוד דהא ר"ע ס"ל מציאת האשה לעצמה ולא ס"ל כלל איבה דקטטה וממילא יכולה להפקיע מ"י ע"י אמירת א"נ וא"ע וה"ה במותר א"נ ואיני נותנת ולא הוצרכו לאלם כח הבעל וא"א לומר שוב הטעם דאלמוהו וא"כ קשה אמאי אמר משום תעדיף הי' לו לומר יפר משום מ"י עצמו ועכצ"ל דס"ל דאין הקונם מפקיע כלל משיעבוד וממילא אין לעשות מחלוקת חדש בין התנאים וי"ל דכ"ע ס"ל דקונם אין מפקיע וכ"ע ס"ל דאדם מקדיש דשלב"ל ות"ק סבר דהעדפה לבעל על כן אינו צריך להפר ור"ע ס"ל העדפה לאשה וצריך להפר ובסוגיא דמקדיש דמסיק דקונם מפקיע רק דאלמוהו הוא אך לשמואל דס"ל דאין אדם מקדיש דשלב"ל וס"ל כריב"נ ע"ש ולפ"ז צריך לעשות מחלוקת בין ריב"נ לר"ע דר"ע ס"ל דאין קונם מפקיע וריב"נ ס"ל דקונם מפקיע רק דאלמוהו. ולפ"ז עלו דברי הרמב"ם שפיר דהא פסק כשמואל דא"א מקדיש ופסק כריב"נ דצריך להפר משום שמא יגרשנה וצריך לומר הטעם דקונם מפקיע רק דאלמוהו רבנן לשיעבודייהו והוא מהאי טעמא דהעדפה לבעל דהיא כמו מציאה דהוא מטעם איבה דקטטה וע"ז לא יכולה לומר א"נ ואיני עושה וגם י"ל משום מעשיה עצמה אם הוא רוצה ליתן לה מזונות בלא כפיה ובאשה לא צריך לאלמוהו מטעם שכתב הר"ן דיוציא ויתן כתובה: