בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק רביעי נערה שנתפתתה · דף נד.
בגמרא דתנן אחד המקדיש. בספר הפלאה הקשה דהא בב"ק דף ק"ב אמר הטעם משום דכל המקדיש אין דעתו וא"כ ליכא ראיה כלל. ועוד הקשה אהא דמייתי סייעתא מהא דאין המעריך טורף אף דשם מיירי בחייו וגם כבר הוא בידה שכבר פרע לה החוב של הכסות ונתן לה שיהיה שלה ואין הבע"ח טורף ממטלטלין שכבר נפרעו להבע"ח מאוחר דלא גרע מתפיסה וא"כ מאי ראייה מייתי להא דשמין באלמנות ובן אפילו ממה שקנה לשמן א"י להוכיח די"ל דלא ס"ל הא דמי הודיע לצבע דאמר התם בב"ק וא"כ כבר קנתה האשה בפרעון חובו של הכתובה שחייב לה הבעל. ולפעד"נ דס"ד בטעמא דרב דאמר שמין באלמנה הוא מטעם דלא מקנה לה כלל הבגדים שנותן לה לכסות רק בכל יום ויום חייב ליתן לה כסות ויכול להחליף בכל יום לכסות אחרת שאין חיוב על הבעל רק לכסותה בכל יום וה"ה בגרושה ג"כ שמין ולכך מייתי סייעתא מהא דאין המעריך גובה דאין שמין ומוכח ע"כ דמקנה לה הכסות שנותן לה דאי נימא דאין לה כלל רק שמסלק החוב של כסות בכל יום א"כ אמאי אינו גובה דהא הבע"ח קודם למזונות כמבואר בח"מ סי' צ"ז א"כ ה"ה לכסות ולא מהני תפיסתה למזונות דלהבא וה"ה לכסות דלהבא א"ו דמקנה לה לגמרי הכסות שנותן לה או שמזכה לה ולפ"ז לא הוי מצי לדחות דשא"ה כל המקדיש וכו' כדאמר התם דשם הוא לפי המסקנא דהכא דמקנה לה הכסות שנותן לה רק דמקשה התם דמי הודיע לצבע וליכא קנין גבי דידה וע"ז משני שפיר כל המקדיש וכו' וכמ"ש הרשב"א בחי' שם דגמר ומקנה לה ע"ש ובכ"מ דמקנה לאחר בפירוש רק דליכא קנין מהני במקום דגמר ומקנה כמו בהא דרב גידל בשטר פסיקתא וכן בח"מ סימן קע"ו בשותפין דאגב דבעי לקנות גמר ומקנה והרבה כיוצא בזה אבל להס"ד דלא מקנה לה כלל דאין דעתו של בעל להקנות כלל להאשה לא שייך לומר דכל המקדיש גמר ומקנה כיון דמתחילה כשנתן להצבע לא היה דעתו להקנות לה כלל וכל דלא אמר שמקנה לא מהני גמר ומקנה דדברים שבלב אינם דברים:
והנה בהבגדים שעשו לה היתומים מחמת חיובם בכסות לפעד"נ דודאי שמין כשמסלקין לה הכתובה דלא מיבעיא לאנשי יהודא שהרשות ביד היתומים לסלק הכתובה אימת שירצו ודאי דלא מקני לה דדמי ללקיט שכתב הרמב"ן הטעם במלחמות כיון דבדינא קא מפיק לה ול"ד לגרושה דלאו בדינא קא מפיק ע"ש וממילא ביתומים בדינא קא מפקי לה דכן הי' החיוב עליהם ומה לי שהזמן תלוי בימים או במעשה כמו הכא דתליא בפרעון הכתובה. וכן לאנשי גליל כשתובעת הכתובה בדינא קא מפקי לה. ועוד נראה דבבעל שייך דאקני לה משום חיבת איש לאשתו משא"כ להיתומים למה להו להקנות בודאי דאין נותנין לה רק לפרעון הכתובה שחייבין בכל יום יום:
הנה הר"ן הביא ראיה בסוגיא זו דבמתנה שנתן לה בעלה אין שמין דהא איכא מ"ד דס"ל דקנתה והבעל אוכל פירות ואי איתא דשמין אין נ"מ במתנה זו דבחייו אוכל פירות וכשימות או יגרשנה חזרתו מתנתו ע"ש בר"ן ונ"ל דס"ל להר"ן כשיטת הרז"ה דבגרושה ג"כ שמין דאי אין שמין בגרושה ליכא ראי' כלל: