בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק רביעי נערה שנתפתתה · דף מח:
בתוס' ד"ה רב אסי אמר אף לתרומה וכו' וקשה לר"י דאפילו עולא דמפרש שטעמא דמשנה ראשונה משום שמא ימזגו לה למשנה אחרונה מודה דטעמא משום סימפון וכו. ולפעד"נ לתרץ וליישב ג"כ דברי הרמב"ם שפסק כמשנה אחרונה וכתב הטעם באחרונה משום שמא ימזגו שתמהו עליו דהא בגמרא מוכח דלמשנה אחרונה לכ"ע משום סימפון דהנה בנדרים דף ע"ג במשנה דבוגרת מששהתה י"ב חודש ר"א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותי' יפר ואמר רבה ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן הגיע י"ב חודש אוכלת בתרומה זו משנה ראשונה וכתב הר"ן וז"ל דקס"ד השתא דאי לאו דמשנה ראשונה ס"ל כר"א אע"ג דאיסור תרומה בארוסה ליתא אלא מדרבנן דגזרו אי משום סימפון אי משום שמא ישקה אפ"ה אי לאו במידי דאורייתא קיימא ברשות בעל כר"א לתרומה נמי אע"ג דמדרבנן היא לא אוקמוה ברשותו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ולהסביר דברי הר"ן נראה דבקדושין דף מ"ה בנתקדשה לדעת אבי' וניסת שלא לדעת אבי' דרב אמר אוכלת בתרומה ור"א אמר אינה אוכלת שמא יבוא אבי' וימחה ונמצאת זרה למפרע ומקשי התוס' וז"ל ואע"ג דלא שייך הכא לא משום סימפון ולא משום שמא תשקה מ"מ לא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה ע"ש (והנה לכאורה קשה דהא בכתובות דף נ"ח אמרינן דנ"מ בין אם אמרינן טעם דמשנה ראשונה משום דשמא ימזגו לטעם משום סימפון ואמרינן דא"כ קיבל ופי' רש"י שהבעל קיבל עליו המומין ע"ש ולפ"ז קשה דמה בכך שמקבל עליו המומין הא לא חילקו בין ארוסה לארוסה וצ"ל דהאי סברת התוס' דלא חילקו הוא רק למשנה אחרונה דאוסרין בהגעת זמן אבל למשנה ראשונה בהגיע הזמן ע"כ לא ס"ל הך סברא דלא חילקו דהא אף כשהגיע הזמן עדיין ארוסה היא) ולפ"ז א"ש דברי הר"ן דהס"ד בנדרים הוא סבר ג"כ כרב אסי בקידושין דלא חילקו בין ארוסה לארוסה אף למשנה ראשונה ולכך אמר דע"כ משנה ראשונה ס"ל כר"א דאמר יפר וכיון דיש לה דין נשואה לענין הפרת נדרים לא שייך לומר דלא חלקו בין ארוסה לארוסה כיון דבהגיע הזמן יש לה דין נשואה ולענין הפרת נדרים חילוק גדול יש ביניהם ואביי פליג התם בנדרים ואמר דע"כ לא קאמר וכו' וס"ל דלמשנה ראשונה לא אמרינן כלל לא חילקו בין ארוסה לארוסה ולכך אף דאין לה דין נשואה לענין הפרת נדרים מ"מ אוכלת בתרומה דרבנן. ולפ"ז א"ש דודאי הסוגיא בדף נ"ח דאמרינן התם בשלמא למ"ד משום שמא תשקה משנה אחרונה משום סימפון הוא רק אליבא דאביי בנדרים שם דאליבא דרבה בנדרים שם יכולין לומר דבין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה הטעם משום שמא תשקה וטעם מחלוקתו כבר אמר רבא בנדרים דהמשנה ראשונה ס"ל כר"א דהוי כנשואה לענין הפרת נדרים ושוב לא שייך לא חילקו בין ארוסה לארוסה כיון דכבר יש לה דין נשואה לענין הפרת נדרים ומשנה אחרונה ס"ל כרבנן דנדרים שם דיש לה רק דין ארוסה לענין הפרת נדרים ולא חילקו בין ארוסה לארוסה וע"כ הסוגיא בדף נ"ח לא קאי רק לאביי בנדרים שם דס"ל דמשנה ראשונה ג"כ ס"ל כרבנן דיש לה דין ארוסה לענין הפרה ואליבא דרב בקידושין דלא ס"ל כר"א בהא דלא חילקו בין ארוסה לארוסה לכך הוצרך לומר בטעם מחלוקתן בין משום סימפון ובין משום שמא תשקה. ולפ"ז א"ש דברי רש"י הכא די"ל דר"א דס"ל בקידושין דלא חילקו בין ארוסה לארוסה ס"ל ג"כ כרבה בנדרים דטעם מחלוקתן דמשנה ראשונה ס"ל כר"א דיפר ומשנה אחרונה ס"ל כרבנן בנדרים ולשני הטעמים משום שמא תשקה ולכך במסר האב דיש לה דין נשואה לכל ולא שייך שוב לומר לא חילקו בין ארוסה לארוסה במסר דיש לה דין נשואה ממש. ולפ"ז א"ש ג"כ דברי הרמב"ם די"ל דהרמב"ם פסק כרבה בנדרים וכ"ע ס"ל הטעם דשמא תשקה וכמש"ל ואף דאביי דהוא בתרא פליג עלי' דרבה יש לומר כיון דאביי לא אמר רק בלשון דילמא הלכה כרבה וכן כתבו התוספות בכתובות דף ל"ו בד"ה אמר רבה קסבר ר' יוסי שכתבו בתי' שם וז"ל ומיהו רבה לא קאמר אלא דילמא:
בא"ד וקשה דרב אסי חייש לסימפון בהגעת זמן טפי מבמסר כו' ובפרק אע"פ דף נ"ח אמרינן איפכא דקאמר מאי בינייהו קיבל מסר והלך פי' מסר האב דלמ"ד משום סימפון איכא וכו'. ולפעד"נ לתרץ דהנה הש"מ כתב לחלק בין הא דאמרי' בדיקת חוץ לא שמיה בדיקה ובמסר לשלוחיו מהני בדיקה וכתב דבבדיקת שלוחיו עדיף מבדיקת חוץ ע"י קרוביו וזה דחוק מאוד לכן נלפענ"ד הטעם דהנה המג"ש והפנ"י הקשו מ"ט בתרומה חייש לסימפון ולענין טומאה לא חיישינן לסימפון וע' בפ"י שתי' דלענין טומאה שכבר מתה סמכינן ארובא משא"כ לענין תרומה חיישינן שמא ימצא בה סימפון הרי היא זרה לפנינו בודאי מש"ה חששו טפי. ולפ"ז מיושב קושית הש"מ הא דמהני בדיקת חוץ ע"י מסירת שלוחיו ובדיקת חוץ ע"י קרוביו לא מהני דנראה הא דלא מהני בדיקת חוץ ע"י קרוביו לתרומה אינו החשש דשמא לא בדקו הקרובים יפה רק החשש הוא דלמא אתייליד בה איזה מומין אחר הבדיקה וכשימצאו קודם הנישואין נאמר מחמת חזקה כאן נמצאו וכאן היו שבודאי קודם אירוסין נולדו בה המומין כמבואר לקמן דף ע"ו דבעודה בבית אבי' צריכה להביא ראי' וע' בב"ש באה"ע סימן ל"ח דאף הקידושין צריך להחזיר ויוצאה בלא גט הרי מבואר לענין שתצא בלא גט לא סמכינן אבדיקת קרובים ואמרינן דקודם אירוסין נעשה המום כיון שרואין בה המום וחזקה אין אדם מפייס במומין ולכך אסורה לאכול בתרומה אף שנבדקה ע"י קרוביו דחיישינן דלמא יולדו בה מומין אחר הבדיקה ונחזיק אותה בזרה למפרע שתצא בלא גט ויאמרו שזרה אוכלת בתרומה דהא עיקר החשש הוא רק משום שלא יאמרו העולם דבשביל איסור לא חיישינן כלל דסמכינן ארובא דהא מותר לטמאות עצמו מטעם זה וזהו שאמרו בדיקת חוץ לאו שמיה בדיקה והוא מטעם זה כיון דלא מהני לענין גט לא מהני ג"כ לענין תרומה כיון דמכל מקום יש חשש שיאמרו זרה אוכלת בתרומה לכך לא אכלה והמשנה ראשונה ס"ל דלא חיישינן לשמא יתייליד מומין אח"כ ולכך ס"ל דבדיקת חוץ שמיה בדיקה משא"כ במסר דהוי כנשיאה ממש וממילא אם יולדו בה מומין וימצאו בה אחר נישואין דהא כשימצאו בה אמרינן מחמת חזקה כ"נ כ"ה שאח"כ נולדו כיון דמסירתה לכל הרי נכנסה לרשות הבעל דקתני על הבעל להביא ראי' ולכך מהני בדיקת שלוחים בשעת מסירה כיון דנעשה נשואה משא"כ בהגיע הזמן דדין ארוסה עלי' וכשימצא בה מומין קודם הנשואין מחזיקין לה בקודם אירוסין ותצא בלא גט ונמצאת זרה אכלה בתרומה ולפ"ז מיושב קושית התוספות דבדף נ"ח דאמרינן דא"ב קיבל מסר והלך הוא להמסקנא דהכא דמסירה לא מהני רק לירושתה ועיין בר"ן דמסירה לא מחשיב אותה כנכנסה לרשות הבעל. והא דאמרינן בנכנסה לרשות הבעל דהבעל צריך להביא ראי' אמר רבא לקמן דף ע"ו בטעם משום דאיכא תרתי חזקה והיינו חזקת הגוף וחזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקה וכיון דקתני נכנסה לרשות הבעל ע"כ אפי' בנכנסה לחופה ולא נבעלה דהא בחופה ג"כ נכנסה לרשות הבעל היא וע"כ הא דאמר חזקה אין אדם שותה אין הכוונה דדוקא בבעל רק דא"א מכניסה לרשות עד שבודקה וזה נקרא שותה בכוס. ולפ"ז למאן דס"ל דמסירה ג"כ דין נשואה יש לה דמסירתה לכל וממילא איכא חזקה במסר ג"כ דודאי בודק אותה ע"י שלוחין כיון דבזה נקראת כבר נכנסה לרשות הבעל ודאי בודק אותה אבל למ"ד דמסירה לא הוי כנשואה כלל כמ"ש הר"ן בהדיא דלא הוי כנכנסה לרשות הבעל ממילא ליכא חזקה דא"א שותה במסירה לשלוחין ואין בודק אותה כלל רק בהגיע הזמן משום דנותן לה מזונות בדיק לה משא"כ במסר למאן דס"ל דמסירה לא הוי כנשואה לא נתחייב במזונותי' ולא הוי כנכנסה לרשות הבעל לא בדיק לה ורב אף דסבר מסירתה לכל ואפ"ה סובר חוץ מתרומה צ"ל דסובר כר"א בכתובות דף ע"ו דלא ס"ל כרבא דהטעם הוא משום דא"א שותה רק משום מנה לי בידך וא"כ אינו בודק כלל ולכך אסורה לאכול בתרומה משום סימפון:
בא"ד ועוד אומר ר"י דמ"ל דא"ב למ"ד סימפון ליכא כו'. עכצ"ל דלא ס"ל כפי' רש"י בדף נ"ח בד"ה קיבל מסר והלך דהלך היינו שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל דאפילו לפר"י בהלך איכא משום סימפון ואיכא משום שמא תשקה. ועיין בספר הפלאה שמתרץ בדוחק. ובאמת הוא פשוט דס"ל לר"י כפי' המפרשים שהביא הש"מ דמסר והלך חדא הוא שמסר האב לשלוחין והלך מהם האב דליכא משום שמא תשקה ומשום סימפון איכא:
בגמרא כתובתה מאי היא דאי מתה ירית לה וכו'. מכאן מוכח דלענין מציאתה ומעשה ידיה וקידושיה דאב דלא מיבעיא לפי' רש"י בטעם ירושתה דאחיל לבעל מחמת קירוב נשואין ולפ"ז י"ל דדוקא לבעל אחיל דעיקר האומדנא בין האב להבעל משום אחתוני הוא כמבואר בדף נ"ז אבל לבת לא מחיל אלא אפילו להר"ן ולשאר פוסקים דס"ל דמסר לא הוי כנכנסה לרשות הבעל אבל מ"מ יצאה מרשות האב לענין הפרת נדרים ולענין חנק וא"כ י"ל דגם לענין מעשה ידיה ושאר דברים יצאה מרשות האב במסר מ"מ נלפענ"ד דלא יצאה לענין זה דדוקא בחנק ובהפרת נדרים דכתיב בית אביה ממעטינן מסר דשוב לא הוי בבית אביה אבל קידושין ומעשה ידיה דמקראי אחריני נפקא להו דלא כתיב בהו לישנא דבית אביה זיכה בה האב אף במסרה וראיה לזה דאלת"ה א"כ הי"ל להש"ס לפרש הא דאמר י"ל לכתובתה בפשיטות דקודם מסירה בעודה ארוסה כתובתה של אב ואחר מסירה כתובתה שלה אלא ודאי דלענין כל שבח נעורים לא יצאה מרשות האב: