בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ראשון בתולה נשאת · דף יב.
ברש"י ד"ה וליחוש שמא תחתיו זינתה אמתניתין פריך וכו' בשלמא מהנך דלעיל דאמרינן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה (מנה) לא מקשינן וכו'. לכאורה נראה תמוהין מאוד דברי רש"י דלכאורה נראה בכוונתו במ"ש דלא מזקיקינן לבוא לב"ד וכו' דמפרש כפי' התוס' דיש לנו להפסיד לה הכתובה כדי שיבוא לב"ד א"כ מאי קשיא ליה לרש"י מהא דכנסה בחזקת בתולה דבשלמא הכא דאין לה רק כתובה מנה אף אם תמצא בתולה ואם לא נפסיד לה המנה כשתצא כשתמצא בעולה לא יבוא לב"ד משא"כ בשאר בתולה שיש לה מאתים ואם תמצאה בעולה יש לה מנה בודאי יבוא לב"ד להפסיד לה המנה ולמה נפסיד לה המנה שניי' שיש לכל בתולה. ועוד דהא טעם ב' שכתבו התוס' לא שייך כלל היכא דיש לה כתובה מנה וא"כ קשה מה שתי' רש"י דמיירי בבאו עדים וכו' נשמע מדבריו דאם נמצא בעולה ע"פ הבעל וליכא עדים אפילו מנה אין לה כשלא קידש ובעל לאלתר והוא תמוה מאוד דהא לעיל תי' רב עמרם וגדולי הדור למתניתין דמשארסתני נאנסתי דהא דקתני מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה אף דשם ודאי איירי בליכא עדים. לכן נראה דרש"י מפרש כפי' א' שפי' התוס' דמשמע לי' להמקשן דאפילו לענין איסור א"י לטעון דא"ל דרק להפסיד לכתובה א"י לטעון דאיכא ס"ס דאפי' תחתיו אימר באונס אבל לענין איסור באמת אסורה וכמ"ש התוס' קשה קושיא חמורה לרבה דאמר זאת אומרת דהא בדף י' בד"ה חזקה אין אדם טורח דלמאן דס"ל בכנסה בחזקת בתול' ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה אין הבעל נאמן רק באשת כהן ובשקיבל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' ע"ש ובש"ע אה"ע סימן ס"ח בב"ש ס"ק י"ט מבואר דבין בטענת פ"פ ובין בטענת דמים בעינן לחזקה דאא"ט רק כשמשמש א"צ לחזקה בט"ד ע"ש א"כ קשה הא הכא ע"כ מיירי דלא משמש דאי משמש ע"פ עדים ושושבינין הוי כתנאי מפורש שתהי' בתולה וחשיב כאלו מפורש דאעדים סמך שלא נבעלה מבעל הראשון דהא האיש והאשה הביאו שושבינין למשמש וע"כ בליכא משמוש ואז בעינן לחזקה דאא"ט כמש"ל וא"כ קשה דהא בברייתא דתניא שא"י לטעון ט"ב משום שהרי כנסה ראשון וע"כ מיירי במקום דבשאר נשים הי' נאמן לטעון ט"ב רק בזו א"י לטעון משום שכבר כנסה ראשון וכיון דלרבה. דאמר בכנסה בחזקת בתולה דאית לה מנה אפי' בשאר נשים א"נ רק באשת כהן או בקיבל בה קידושין פחותה מג' והכא אא"ל דמיירי שקידשה השני פחותה מג' דבכה"ג יש לה ט"ב דהא א"א שתעשה בעולה מבעל ראשון דהא בתולי' חוזרין ועכצ"ל דמיירי באשת כהן וקמ"ל דאף דאם לא כנסה ראשון הי' נאמן לטעון מ"מ הכא בשכבר כנסה ראשון א"י לטעון ולפ"ז קשה טובא דמה"ת לא יוכל לטעון הא עיקר הטעם דאינה מפסדת הכתובה כתבו התוס' הטעם משום דהוי ס"ס אימר תחתיו באונס ואימר אינה תחתיו ובאשת כהן ליכא ס"ס דאפילו אם קודם זינתה מפסדת כתובתה דכיון שאם היתה אומרת שנבעלה קודם היתה מותרת לו ומחמת שאומרת בשקר בתולה הייתי נאסרה באשת כהן וא"כ אם אמת הוא שהזנות הי' קודם הי' לה לומר כן והיתה מותרת ובגרמתה מחמת השקר שאומרת בתולה הייתי אוסרת עצמה עליו וכללא הוא כל שיוצאת ממנו בגרמתה אין לה כתובה ומה"ת לא יכול לטעון ט"ב להפסידה המנה מכח וכו' ועכצ"ל דאף לאסור א"י לענין ט"ב ולכך גם לענין ממון בכתובה א"י לטעון שהרי לא נאסרה ולזה מקשה הש"ס שפיר דניחוש שמא תחתיו זינתה. וזה כוונת רש"י במ"ש וז"ל אין הבעל יכול לטעון ט"ב ולא מזקיקינן לי' לבוא לב"ד כלל וכו' פי' דמשמע לי' לרש"י דאפילו לענין איסור א"י לטעון וא"צ לבוא לב"ד כלל. ומה שסיים רש"י ולא נתברר הדבר וכו' פי' דלא מזקיקינן אותו לבוא לב"ד לענין איסור לברר הדבר אי נאסרה אי לאו ולזה מקשה רש"י שפיר דהא מצי להקשות אכל כנסה בחזקת בתולה בטענת פ"פ דלא מהימן רק באשת כהן כנ"ל תפסיד המנה וע"ז תי' רש"י שפיר דלמ"ד יש לה מנה באמת א"א לאשכוחי באשת כהן רק בבאו עדים שזינתה מקודם או במודה בעצמה שנבעלה באונס כגון במשארסתני נאנסתי דזה משכחת לה אפילו באשת ישראל אבל בא"כ ובמכחשת ואומרת בתולה הייתי לא משכחת לרש"י רק בבאו עדים. ולפ"ז ל"ק ג"כ קושית המהרש"א דליקשי בהא דיהודא א"י לטעון דשם עיקר הטעם משום דיכול לטעון באירוסין בא אלי. ועוד נראה לפענ"ד ליישב קושית המהרש"א. דהנה דברי התוס' דחוקים המה דמאי סברא הוא להפסיד להאשה כתובתה כדי שלא יבוא קילקול באשה אחרת כיון שהיא לא זינתה. לכן נראה שכוונתם הא דקנסו אותה כדי שתודיע לבעלה בשעת קידושין אם היא בעולה אי לאו ואז לא תאסר עליו ולא יבוא לידי חשש איסור כעין שקנסו גבי מומין לענין תוס' כתובה באה"ע סי' קט"ז מטעם שלא הודיעתו. אבל ביהודא לא שייך קנסא על מה שלא הודיעתו דהא בשעת קידושין הי' בתולה ומה שבא אליה באירוסין ונעשית בעולה יודע הוא כמו היא ולא פשעה מידי מה שלא אמרה שהיא בעולה ולא שייך למיקנסה שלא יתן לה כתובה:
בגמרא שקידש ובעל לאלתר. כולם תמהו על הרי"ף שלא הביא הא דקידש ובעל לאלתר. ולפעד"נ דהרי"ף מפרש כפי' הרא"ש בש"מ דקושית הש"ס וניחוש שמא תחתיו זינתה היא בכאן דיש הוכחה דע"כ לא זינתה קודם קידושין דאי הוי קודם קידושין הי' לה לאשה לומר ולתלות הביאה בבעל הראשון בכדי שלא יהי' עליה לעז בזנות ולפ"ז י"ל דהקושיא לא קאי רק לרבה דס"ל שהבעל השני מאמין לעדים וכונס אותה בחזקת בתולה וכיון שהיא אצל הבעל בחזקת בתולה וכשלא ימצא בתולים יבוא לב"ד והי' לה לומר שהיא בעולה מבעל א' בכדי שלא יוציא עלי' לעז כשלא ימצא בתולים כיון שכנסה בחזקת בתולה וכשלא הודיעתו יש הוכחה שתחתיו זינתה. אבל לר"א דס"ל דמשכנסה הראשון שוב הבעל השני בחזקת בעולה כנסה בוודאי לא יבוא לב"ד וליכא חשש לעז כלל ואין לה להודיע וליכא הוכחה מדלא הודיעתו:
בתוס' ד"ה כגון שקידש וכו' הרי נבעלה לפסול לה וכו'. כולם תמהו דהא יש לה חזקת הגוף וחזקת היתר וליישב נראה דהנה בתוס' ד"ה וניחוש שמא תחתיו זינתה כתבו וז"ל גזירה שיראה כהן שזו לא תאבד כתובתה ע"ש. והנה לכאורה קשה דא"כ מאי משני הש"ס שקידש ובעל לאלתר הא מכ"ש שיטעה הכהן הרואה דכל הנשים כשקידש ובעל לאלתר ודאי מפסיד' הכתובה דודאי לאו תחתיו זינתה והכא כיון שכבר כנסה אינה מפסדת הכתובה הרי יהי' לו הוכחה דמחזיקין אותה בבעולה מבעל הא' ולא יביא לב"ד כלל. ודוחק לומר דמחמת שיראה לפעמים כשאינו מקדש ובעל לאלתר אחר שכנס הא' שמפסידין הכתובה יהא לו הוכחה דבכה"ג אסורה. חדא דדלמא לא יזדמן לו לראות רק זה שרואה עכשיו. ועוד כיון שאין לו במה לתלות הטעם למה מפסידין הכתובה בזו יותר מבאחרת לא יהיה לו היכר כלל אימת יבוא לב"ד ואימת לא יבוא לב"ד. ועכצ"ל הטעם דאף שיראה בכל הנשים שיש להן ט"ב מפסידין הכתובה והיא אינה מפסדת כשקידש ובעל לאלתר כיון. שכנסה הא' ונוטלת מנה יתלה הדבר באופן אחר ויאמר שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה והא דכל הנשים מפסידין הכתובה בט"ב יאמר דהוא מטעם דחשדינן לה בזנות תחתיו ומגרשה משום שאסורה עליו אף שבאמת מותרת לו משום ס"ס הרואה לא ידע זה ויבוא לידי טעות ומש"ה בשקידש ובעל לאלתר אין מפסידין ולזה הכהן אף שיראה שאין מפסידין הכתובה ובעל לאלתר אחר שכנסה הוא לא יתלה הטעם שהוא מחמת שמחזיקין אותה בבעולה מבעל הא' רק שהוא משום דכיון שקידש ובעל לאלתר אחר הקידושין דליכא חשש במזנה תחתיו ולכך אינה מפסדת הכתובה. ולזה כשהוא לא יבעול לאלתר אחר הקידושין דאיכא חשש במזנה תחתיו ממילא יבוא לב"ד לאוסרה. ולפ"ז כתבו התוס' שפיר דבעינן שגם הא' קדש וכנס לאלתר דבלא"ה יבוא לידי טעות בכהן שקידש ובעל לאלתר אחר הא' דיהיה לו הוכחה דמחזיקין אותה בבעולה מבעל הא' כיון דאין מפסידין אותה הכתובה כמו בכל הנשים דאין לו תי' לומר דמפסידין הכתובה בכל הנשים בנמצאת בעולה שהוא משום חשש דזנתה תחתיו דהא כאן איכא ג"כ חשש תחתיו של א' דנאסרה על כהן זה אפילו הי' באונס ואשה אסורה בלא הכיר בה אין לה כתובה כמבואר באה"ע סימן קט"ז וכשיראה שנותנין לה כתובה יהיה לו הוכחה שמחזיקין אותה בבעולה מבעל הא' ולא יבוא לב"ד:
בגמרא מקומות מקומות יש וכו'. ולכאורה קשה דמאי נ"מ בזה לענין דינא דודאי אין הפרש בין יהודא לגליל ובמקום שמיחדין אפילו בגליל א"י לטעון ובמקום שאין מיחדין אפי' ביהודא יכול לטעון והדבר נראה לעינים מה עושין במקום הזה אם מיחדין או לאו דהא לא היו מיחדין רק שעה אחת קודם החופה וט"ב הוא תיכף אחר החופה ולמה לו להש"ס להביא הוכחה על דבר שנראה לעינים. ונראה דנ"מ הוא דהנה הא דאמרינן ביהודא דמתייחדין שעה אחת קודם כניסה לחופה לכאורה קשה כיון דהטעם דא"י לטעון ביהודא כתב רש"י בדף ט' ע"ב מחשש דשמא בעל ושכח או הערה בה ולא ידע ע"ש ובשעה אחת ודאי לא שייך שכח דא"כ לעולם יש לחוש שמא בתחילת הלילה הערה ולא ידע ובסוף הלילה בעל ולכך מצא פ"פ. ועוד קשה דלמה לי' למיתני שאכל אצל חמיו שלא בעדים הי' לו לומר סתם ביהודא א"י לטעון מפני שמיחדין אותן קודם החופה. א"ו משום יחוד דשעה זו יכול לטעון אם לא היה תמיד אצל הכלה רק בעדים וגם קשה קושית הפלאה דהאי אי בעל שעה אחת קודם החופה הא צריכה לישב ז' נקיים ואסור לבעול אחר החופה. לכן נראה דעיקר הטעם הוא כיון דהמנהג היה ליחד קודם הנשואין וברכו ברכת נשואין בשעת אירוסין ושוב היתה מותרת לחתן מן הדין ומש"ה להרבה יחודים ובעילות חיישינן כיון דמותרין הן חיישינן לבעל ושכח או הערה בה באיזה פעם כיון דרשאין ליחד באין מוחה ולזה העיקר תלוי באיזה מקום הי' האירוסין אם היה במקום שמיחדין ומברכין ברכת נשואין בשעת אירוסין אף שהנשואין במקום שאין מיחדין ששם אין מברכין ברכת נשואין והיא אסורה לו ובמקום הזה אין חוששין ליחוד כלל אפילו אם נתייחדו פעם אחת אפ"ה א"י לטעון כיון שהאירוסין היה במקום שמברכין ברכת נשואין ומותרת לו חיישינן ליחוד ולזה אם הי' האירוסין במקום א' והנשואין במקום א' וידוע שהאירוסין היה ביהודא ואין ידוע אם היה במקום שמיחדין או במקום שאין מיחדין עליה להביא ראי' שהיתה במקום שמיחדין והיינו דשם ודאי היה ברכת נשואין מן האירוסין. ואין להקשות כיון דחיישינן ביהודא על כמה ביאות בין אירוסין לנשואין א"כ הרי עברה על תקנתם דבתולה נשאת ליום ד' דהא איכא למיחש שמא תיבעל פ"א שלא ביום ד' ואיכא למיחש על איקרורי דעתא ז"א דקודם נשואין ליכא חשש אקרורי דעתא כיון דעדיין אינה אשתו:
בגמרא מקומות מקומות יש. בספר הפלאה הקשה דלמה ליה להוכיח מהמשנה כיון דתני בברייתא בהדיא ע"ש. ולפעד"נ דמברייתא הי' אפשר לומר דלא היו מקומות מחולקין רק בזמנים מחולקין שבזמן הזה היה המנהג שמיחדין ואח"כ נשתנה המנהג ונהגו במשמוש אבל מהמשנה מוכח שפיר דהשינוי הי' במקומות:
בגמרא רב אשי אמר לעולם אסיפא. הרא"ש הוכיח דר"א ס"ל ג"כ חזקה דאא"ט רק הכא משום שנהגו במשמוש ולא משמש נראה כרמאות. וכתב וז"ל תדע לך שהרי בגליל שאין נוהגין למשמש יכול לטעון ט"ב מדאמר רבא לעולם ארישא וה"ק כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אלא מנהג יהודא בגליל א"י לטעון ט"ב ודוקא שנהג מנהג יהודא בגליל שנתייחד עמה א"י לטעון אבל לא נתייחד כלל יכול לטעון אע"פ שאין מעמידין שושבינין וה"נ אמרינן לעיל גבי האוכל אצל חמיו כו' הא בגליל מצי טעין מאי לאו דטעין פ"פ לא דטעין ט"ד אלמא לכ"ע מצי טעין בגליל אע"ג דלא מוקמי שושבינין וכ"ש טענת פ"פ שאינו מתברר ע"י שושבינין עכ"ל הרא"ש. והוא תמוה חדא הא שכתב תדע לך מדאמר רבא ולא הוכיח בפשיטות כמו שהוכיח הש"ס לעיל דף ט' דקתני ביהודא א"י לטעון הא בגליל מצי טעין ולבסוף שמביא הוכחה זו ג"כ לא הוכיח מגוף המשנה רק מתי' הש"ס דאמר לא דקטעין ט"ד ולא הוכיח בפשיטות כמו שהוכיח הש"ס מגוף המשנה. ב' שהוכיחו מדקאמר לא דקטעין ט"ד אלמא דכ"ע בגליל מצי טעין הא להתרצן שמתרץ לו דקא טעין ט"ד ר"ל לעולם לא אמרינן חזקה דאא"ט רק דמיירי בט"ד שמברר טענתו ממילא לא שייך כלל להוכיח מזה דאית לי' חזקה דאא"ט הא אדרבה שם אמרינן דלעול' דל"ל חזקה זו. ובתוס' הוכיח מזה להיפך. ולפרש דבריו נראה דממה שלא הוכיח ממשנה כמו שמוכיח הש"ס מגופא דמתניתין דהא בגליל מצי טעין דהיה אפשר לתרץ כמו שמתרץ התוס"י בד"ה ר"א וז"ל ומיהו י"ל דבגליל מצי טעין היינו אם אירע שמשמש ע"ש ולזה הוכיח הרא"ש דהא קתני כל שנהג מנהג יהודא בגליל שנתייחד עמה א"י לטעון ובנתייחד ודאי אין ממשמשין ומשמע דכל שלא נהג יחוד אף שלא משמש דיכול לטעון ואח"כ מביא ראיה מקושית ומתי' דש"ס דמשני לא דקא טעין ט"ד ועמש"ל בסוגיא דפ"פ דע"כ אא"ל שהי' מישמוש וטענה ברורה הוא לפני ב"ד דהא כתבו התוס' לעיל בסוגיא דפ"פ דמיירי אפי' בטענת בתולה אני ומהימנא במיגו ע"ש וע"כ לא מיירי כשמשמש דכשהי' מישמוש מיגו במקום עדים הוא א"ו מיירי בלא מישמוש ולא רצה לסתור סברא דאא"ט רק דמ"מ לא מוכח דיכול להפסידה בטענת פ"פ דלמא מספקינן ליה בלא קים ליה ומתניתין מיירי בט"ד דטענה מבוררת היא אצלו ע"ש שהארכתי. ולפ"ז מוכיח הרא"ש שפיר כיון דע"כ בטענת בתולה אני מיירי בלא מישמוש ואפ"ה מהימן וע"כ משום חזקה דאא"ט מהימן. ומסיים דמכ"ש בטענת פ"פ דבטענת דמים הי' אפשר לחכז"ל לעשות תקנה במישמוש ואפ"ה סמכו עצמם על החזקה ולא עשו תקנה מכ"ש בפ"פ דא"א לעשות תקנה דמהני חזקה דאין אדם טורח: