בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ראשון בתולה נשאת · דף ו:
בגמרא מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל. ופרש"י דאי לא בעיל בעילה גמורה ע"ש. הקשו המפרשים דהא עיקר ללישנא בתרא דדם חבורי מיחבר האיסור הוא רק משום לדם הוא צריך ופי' התוס' לעיל בד"ה לדם הוא צריך וז"ל דצריך לראות אם היא בתולה ע"ש וכיון דכבר בעיל ומצא דם שוב א"צ להדם וא"כ אין לו פשיטות מכאן. ולפעד"נ לתרץ דפריך דע"כ מוכח דמיפקד פקיד דאי חבורי מיחבר א"כ אמאי שרי דהא בביאה שנ' א"א בהטי' דאפילו בהטי' איכא דם כיון דכבר התחיל הדם לצאת כמ"ש התוס' בנידה ר"פ התינוקת בד"ה ר"א וכן בדף י"א בד"ה שלא פסקה ע"ש ופסיק רישא הוא וא"כ אמאי שרי נהי דס"ל דמקלקל בחבורה הוא א"נ מלאכה שאצ"ל הוא כיון שא"צ להדם וס"ל כר"ש מכל מקום הא לכתחילה אסור כמו שהקשו התוס' לעיל בד"ה ואת"ל הלכה כר"י וכאן לא שייך תי' התוס' דהא שרי משום מצוה ובביאה ב' ליכא מצוה כמ"ש התוס' בדף ז' בד"ה א"ל אנא ע"ש ועכצ"ל דדם מיפקד פקיד ואף דפתח ממילא קאתי זה ל"ק דפתח ודאי דלא הוי פסיק רישא בהטי' דאפילו בביאה ראשונה כשבועל בהטי' אינו עושה פתח ומכ"ש בביאה שנ' בהטי' ומוכח ממילא דמותר לבעול בתחילה בשבת ומקשה שפיר:
בגמרא אלא אמר רבא תנאי היא וכו'. תמוה לי חדא דהא עיקר הקושיא הוא לשמואל דס"ל כר"ש ואפ"ה ס"ל דאסור ועכצ"ל דלפתח הוא או לדם הוא צריך ודם חבורי מיחבר כמ"ש התוס' בד"ה לעולם רב ס"ל ע"ש ומקשה שפיר ממתניתין דחתן פטור מק"ש דמותר לבעול וע"כ או דס"ל לתנא דדם מיפקד פקיד ולדם הוא צריך או להנאת עצמו צריך. וא"כ קשה מאי משני דה"מ ר"ש היא דהא שמואל כר"ש ס"ל ואפ"ה אוסר א"כ מאי משני תנאי היא הא כיון דאשכחן תנא דמתיר וע"כ ס"ל דמיפקד פקיד או להנאת עצמו הוא צריך וא"כ מנין לשמואל לעשות פלוגתא רחוקה בין התנאים בדבר שלא מצינו פלוגתא ולומר דהתנא ס"ל דחבורי מיחבר דלמא ס"ל דמיפקד פקיד ור"י הוא דבאינו מתכוין חייב או דמקלקל בחבורה חייב דמה"ת לאשוויי פלוגתא במה שלא מצינו. ועוד קשה אמאי לא הביא תיכף הנך תנאים שמביא אח"כ דפליגי בהדיא אי מותר לבעול או לא. ולכן נלפענ"ד דממחלוקת התנאים שמביא אח"כ אין ראיה לשמואל דס"ל דאפילו לר"ש אסור די"ל דהתנא דאוסר למיבעל בשבת ר"י וכמש"ל ולכך מביא הברייתא זו דפליגי בפטור ק"ש דנראה דאם נאמר לפתח הוא צריך או דם חבורי מיחבר ודאי דאסור לבעול אפי' בהטי' כיון דחייב לבעול ביאה ראשונה ביאה גמורה שיהיה יכול לטעון ט"ב וכמש"ל בריש סוגיא שאסורה מדאורייתא דהא עתה ס"ל דלפתח צריך או חבורי מיחבר ואפילו יחוד אסור בביאה ראשונה כמו בנידה ואבילות לעיל וכיון דאינו מתייחד עמה כלל ודאי דחייב בק"ש דאין לו שום טירדא אבל אי לדם הוא צריך ללשון א' או להנאת עצמו הוא צריך ללשון ב' וכיון שאינו צריך לביאה ראשונה שיהיה יכול לטעון ט"ב לביאה שאסורה מדאורייתא רק משום דמקלקל אסור לכתחילה כמ"ש התוס' ודאי דרק ביאה גמורה אסור אבל לבעול בהטי' לבקי ודאי דאין איסור דא"ל דגזרינן דילמא אתי למיעבד בלא הטי' כיון שא"צ לביאה אסורה לא חיישינן דשביק התירא ועביד איסורא ועוד דאפילו עביד בלא הטי' ליכא איסורא רק לכתחילה ומשום דבר שאין בו רק איסורא לכתחילה לא שייך למיגזר גזירה לגזירה לבטל מצוה לבעול לבקי בהטי' וכיון דבהטיה מותר אין לך טרוד גדול מזה ועוד אפשר לומר דאפילו אי יש איסור בביאה מ"מ כל שמותרין ביחוד ואין בו רק איסור לכתחילה אפשר דשייך בו טירדא. ולפ"ז שפיר אמר כתנאי דהי' מסתבר לי' לשמואל דודאי מקלקל בחבורה הוא. ולפ"ז הברייתא דאוסרת ע"כ ס"ל לפתח הוא צריך דאי לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי א"כ קשה אי ר"י הוא הא מקלקל בחבורה פטור ואי ר"ש הוא דבר שאינו מתכוין מותר דדוקא בהאיבעיא שייך למיבעי דלמא בהא הלכה כר"ש ובהא הלכה כר"י אבל ברייתא לא שייך לומר דאתיא דלא כר"י ולא כר"ש וע"כ מוכח מברייתא דמחייב בק"ש דלפתח הוא צריך דאי לדם אין בו אלא משום מקלקל בחבורה דאינו אסור רק לכתחילה ולמה יתחייב בק"ש הא אפשר לבעול בהטיה כיון דאפילו אי בעיל בעילה גמורה ליכא איסורא רק לכתחילה וע"כ ס"ל דלפתח הוא צריך ואח"כ כשמסיק בתנאי דפליגי בפטור ק"ש פליגי אי לפתח הוא צריך או לדם הוא צריך אמר דהני תנאי דפליגי בהדיא באיסור בעילת בתולה פליגי ג"כ בהא ואמר אח"כ מאן חכמים כלומר אפילו אם נאמר דברייתא דמתיר ס"ל דלדם הוא צריך מ"מ הא פתח ממילא דלשון וחכמים מתירין משמע שיש שמתירין אפילו ביאה גמורה ואמר רבא דהמתיר ע"כ לא ס"ל כר"י רק כר"ש ונקט כר"ש אף שמצי למימר ג"כ כר"י וכמו אליבא דרב דקמ"ל דאפילו ביאה שנייה דליכא שוב מצוה מותר וזה א"א רק אליבא דר"ש דמתיר דבר שאינו מתכוין אפילו בליכא מצוה:
ברש"י ד"ה שושבינין למה ואי בקיאין בהטיה מה שושבינין מועילין וכו'. לכאורה משמע דהקושיא היה דמה שושבינין מועילין הא יטה ויעליל עלי'. ולפ"ז עיקר תי' שמתרץ הש"ס הוא מ"ש רש"י בד"ה וא"ל שמא יראה דאלו בהטיה תאמר לו עדיין בתולה אני וא"כ עיקר התי' חסר כמו שהקשו בתוס'. לכן נראה דדעת המקשן הוא דעיקר תקנת שושבינין בשביל האיסור דחיישינן שמא לא ימצא דם ולא ילך לב"ד וע"ז מקשה דעדיין איכא חשש שמא יאמר שהטה כשלא ימצא דם ולזה משני דתקנת שושבינין היה בשבילה כדי שלא יראה ויאבד וע"ז מקשה רש"י דמ"מ מה מועיל שושבינין דלמא יטה בכיון ותי' רש"י כשיטה תאמר עדיין בתולה אני ויכולין לבודקה כמבואר לקמן ואי תקשה דא"כ ה"ל לומר כהס"ד דמשום איסור הן שושבינין ואם יאמר שהטה הרי יכול לבודקה אם עדיין היא בתולה אפשר לומר דדוקא בבתולה א"א שיהיה ריחה נודף אבל לפעמים גם בעולה אין ריחה נודף ואין ראיה תדע דאלת"ה קשה שושבינין ומפה למה ליתקנו שכל בתולה תבדק קודם יחוד של ביאה ע"י חבית של יין א"ו דלהיפך בבעולה שנדע ע"י בדיקה שהיא בעולה לא מהני. והמהרש"א הקשה על פי' רש"י דלמא לא יטה ותאמר עדיין בתולה אני ומתרץ דאפשר בבדיקה. לא הבנתי קושייתו דמה בכך שתאמר בתולה אני הא בכל טענות שבין איש לאשתו הבעל נאמן מטעם חזקה דא"א טורח דכמו שהבעל נאמן כשטוענת בתולה הייתי כמו כן נאמן כשטוענת שהטה ועדיין בתולה היא בשלמא רש"י תי' שפיר על הקושיא שתאמר עדיין בתולה אני כיון שאפשר ע"י בדיקה כיון שהטה ועדיין היא בתולה. וי"ל ג"כ קושית רש"י די"ל ודאי אחר ביאה יש לחוש שמא לא נשאה חן בעיניו ותאבד הבתולים אבל בתחילת ביאה שיטה בכיון להוציא עליה שם רע ודאי שייך אין אדם טורח בסעודה ומפסידה:
בתוס' ד"ה חוץ מן התפילין אבל לתלמוד תורה לא גמרינן. פי' כיון דאיסור אבילות מן התורה לא למדנו רק ממה דאסר רחמנא ליחזקאל לומדין האיסור ולכך מה דאמר ליה פארך חבוש לא אמר בשביל היתר דידיה דמה"ת למיסרי הא קודם לכן לא היה דין אבילות כלל וע"כ לגלות האיסור אעלמא בא דאפילו במה שהותר יחזקאל נאסרו כל העולם מכ"ש במה שנאסר יחזקאל שבודאי כל העולם ג"כ נאסרו: