בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ראשון בתולה נשאת · דף ד:
בתוס' ד"ה ומי שאני תימה דבלאו מילתא דר"י הוי מצי למיפרך וכו'. וי"ל דבלאו דר"י הוי אפי' דמתניתין דהוא ישן הוא משום נידות דדם בתולים כמ"ש התוס' בד"ה בועל ב"מ וקאי רק אמתה אמה של כלה דאסורה כל ימים משום נידות דהא אסורה בטבילה משום אבילות דאסורה ברחיצה ואביו של חתן דנקט קאי אשארא ולא אהוא ישן והטעם דבנידות החמירו יותר לאו משום דבנידה קילא ליה דא"כ בשבעה ימים אחרונים דאיכא נמי משום אבילות דחמירא לי' תשתרי רק הטעם דבנידה שעיקרו מדאורייתא ואיסור כרת החמירו אף ביחוד משא"כ באבילות דעיקרו מדרבנן לא החמירו ביחוד אבל על ר"י דס"ל דבנידה בעל אשתו ישנה עמו מקשה שפיר ברייתות אהדדי דליכא למימר דמשום נידות הוא ישן דהא ר"י ס"ל דבבעל אשתו ישנה עמו והכא בבעל עסקינן. אמנם זהו רק לשיטת רש"י דס"ל דבתוך שבעה אפילו כלה אסורה ברחיצה אפשר לומר כנ"ל שבלאו ר"י ה"א דאסורה משום נידות ומשום איסור טבילה. אבל לשיטת הרא"ש דכלה מותר בקישוט אפי' תוך שבעה וקישוט שוה לרחיצה כמבואר ביו"ד סי' שפ"א א"א לומר כנ"ל. ואפשר דברחיצת כל גופה לא שייך לא תתגנה. ואין להקשות דהאיך אפשר לומר משום נידות דהא קתני שם וכן מי שפירסה אשתו נידה. י"ל דה"ק דאפי' היא אשתו זמן רב צריך שמירה:
בתוס' ד"ה עד שיסתום הגולל דלא מרבינן מעל פני השדה וכו'. עיין בתוי"ט פ' ט"ו דאהלות משנה ט' אי הגולל ודופק מטמאין אפילו כשפירשו מן המת ולרש"י מטמא אפי' פי' מן המת ולהרמב"ם אינו מטמא רק כשהוא על המת ע"ש. ולהרמב"ם הא שכתבו התוס' דמיירי כשפי' היינו שפי' הגולל עם המת מן הקרקע ומונח על האדמה שלא נקבר עדיין. אך קשה הלשון שהיה להם לומר קודם שנקבר בקרקע. ע"כ נראה דדעת התוס' כרש"י דאפילו פירשו מן המת מטמא כיון שהיה פ"א על המת. אך לכאורה קשה מהברייתא שהביאו התוס' בסמוך דקתני נוטל אחת מהן המאהיל ע"ג הב' טהור מפני שיש לטומאה דרך שיצא הא אפי' אינו מונח על המת כלל מטמא דז"א די"ל דגזה"כ הוא דהגולל אינו מטמא רק כשהוא גולל שלם שיכול לכסות בו כל הטומאה אבל חתיכת גולל אינו מטמא דדוקא אבר מן המת מטמא ולא אבר מן הגולל. וגם א"ל על הרמב"ם דס"ל דגולל אינו מטמא רק כשהוא על המת א"כ ל"ל לרבויי טומאת גולל הא בלא"ה מטמא משום קבר סתום דמטמא כל סביביו כמבואר באהלות פ"ז דבשלמא לפי' התוס' אף להס"ד של התוס' דאפי' כשהוא קבר בקרקע מטמא לא תקשי הא בלא"ה קבר סתום מטמא כל סביביו דבקרקע עולם לא שייך דמטמא כל סביביו דאטו המת הקבור בקרקע מטמא הקרקע של כל העולם בשביל סביביו של הקבר וא"כ י"ל דמשכחת לה בגולל שהוא רחב ממקום המת. אבל על הרמב"ם קשה. וי"ל דנ"מ ביש לו נקב מהצד פותח טפח דאינו מטמא משום קבר סתום ומ"מ מטמא משום גולל כיון שהוא גולל שלם שמכסה כל הטומאה דכל שהגולל מכסה אף שיש מהצד איזה פתח מטמא דהא דקתני בתוספתא ניטל אחד מהן טהור מפני שיש לטומאה דרך שיצא היינו שאין הגולל מכסה כלל וכמש"ל דאי נימא דבכ"מ שיש חור רחב טפח שיש לטומאה מקום לצאת אינו מטמא משום גולל א"כ ה"ל להברייתא לומר סתם כל שיש פותח טפח בארון שיש מקום לטומאה לצאת אינו מטמא משום גולל אלא ודאי כמ"ש דאפילו כשיש חסרון בגולל מן הצד שיעור מקום שהטומאה יכולה לצאת מטמא משום גולל. ועוד דאפשר דבעינן דוקא שיהיה מקום להטומאה לצאת ברחב ד' דוקא דהא בתוספתא נקט רחב ד', וא"כ משכחת לה שיש לטומאה מקום לצאת בנקב שהוא רחב טע"ט שאינו מטמא משום קבר סתום ומשום גולל מטמא כיון שאין רחב ד'. וגם אין להקשות כיון דמדינא אינו מטמא משום גולל הן לפי' הר"ד ממינץ בערג מטעם שהיה קבור בקרקע הן לפי' ר"ת א"כ מאי רבותא שהיו מדלגין ע"ג ארונות די"ל כיון דאין היתר רק מטעם סתם ארונות יש פותח טפח מן המת להכיסוי שאין בו משום טומאה טמונה שבוקעת ועולה כשאין בו פ"ט טמא משום מת עצמו שהטומאה בוקעת ולכתחילה אין לסמוך על זה רק משום כבוד מלכים התירו לסמוך על סתם ארונות והנה לכאורה קשה מה שהקשו התוס' דמדלגין ע"ג ארונות הא הגולל מטמא משום אוהל הא כיון דבלא"ה צ"ל דמיירי שהיה המת רחוק מן הגולל פ"ט דאלת"ה מטמא משום מת עצמו כמש"ל התוס' לפי' ר"ת וא"כ גם מהגולל ל"ק כיון שיש תחת הגולל פ"ט ולא יהא הגולל אלא כמת עצמו הא ודאי אם המת דבוק לתקרת הבית אין הטומאה בוקעת לחוץ כיון שיש תחתיו פ"ט. וי"ל דקושית התוס' היא משום חלק הגולל המונח על הדופק דליכא תחתיו פותח טפח א"נ י"ל דהתוספות סברי דהארון לא היה מכוסה בעפר ולא הי' דבר חוצץ ואז הארון עצמו מטמא באוהל: